אור ברסלב

הכתב והקבלה· רבי יעקב צבי מקלנבורג

שמות

בראשית

פרק א

פסוק ה

ויוסף היה במצרים. אחר שאמר שהיו שבעים, שבאמת לא היו רק ששים ושש (כבויגש מ"ו כ"ו) לכן אמר ויוסף וגו', כלומר יוסף עם בני ביתו השלימו לשבעים, הוא ושני בניו, וכן אשתו אסנת משלמת המספר למאן דסובר שהיתה בת דינה, עמ"ש (ויגש מ"ו כ') אשר ילדה לו אסנת:

פסוק ז

פרו. כל אחד הוליד ולא היה בהן עקר ועקרה:

וישרצו. הרבה ולדות כאחד:

וירבו. שהולידו הרבה פעמים:

ויעצמו. האריכו ימים, כמו ואויבי חיים עצמו, אבל רוב עצום הוא מספר רב (הגר"א), ואמר לשון וישרצו מענין ההדמות לשרצים ברבוי ההולדה כנודע מענין השרצים, ועד"ז וידגו לרוב, והדגים נקראו שרצים כמ"ש ישרצו המים שרץ נפש חיה (רלב"ג):

במאד מאד. במאד פי' ברוב שבהם היה הרבוי והעוצם מאד, ולא היה בם כ"א מעטים שלא ימצא מהם זה הרבוי הנפלא בהולדה ועוצם (רלב"ג), ובזה אין הבי"ת במלת מאד נוספת כל המפרשים:

פסוק ט

רב ועצום. הוא מתרבה ומתעצם יותר מן המצרים, כעין ארך אפים רב תבונה, שפירושו מרבה תבונה, ולכן השלים וקצר אפים מרים אולת, וכן כאן כי רב הוא ר"ל מתרבה היא, כי ראה שבעים נפש ירדו ועתה נהיו לכמה מאות אלפים, אם מאז שירדו למצרים היו מתרבים בערך זה לכל שבעים מהם היו לכמה אלפי אלפים, ולכן אמר שישראל רב ועצום מהם אחרי שמולידים יותר מהם על אחד כמה וכמה (רא"ש):

פסוק י

ועלה מן הארץ. מלת ועלה ענין עליית המעלה והיתרון, כמו הגר אשר בקרבך יעלה עליך (עמפאָרשטייגען), ומ"ם של מן הארץ הוא מ"ם היתרון, וטעמו מצד התרבותם יתעלו ויתרוממו יותר מאנשי ארצנו, המה יעלו עלינו מעלה מעלה וימשלו בנו, ואנחנו נרד מטה מטה ונהיה משועבדים תחתיהם; וקרוב לזה אמרו בתנחומא עפ"ז כל זמן שישראל בירידה התחתונה הם עולים, ע"ש. ולדעת המפרשים המכיון בזה ועלה ויתרחק מן הארץ ונאבד עבדים רבים מארצנו; ולדבריהם חסר עיקר כוונת דבורו אל יועציו, הודעת המסובב מהסתלקותם וריחוקם דהיינו העדר וחסרון העבדים הרבים; ועוד שלא מצאנו שהיו עד הנה משועבדים תחת עול העבודה והמס, וכ"א ברבה כל זמן שהיה אחד קיים מאותן שירדו למצרים לא שעבדו בהם (ע' רש"י לקמן ז' ט"ז):

פסוק יא

שרי מסים. שרים שהיו מכריחים לתת מס למלך:

למען ענותו בסבלותם. ר"ל למען ענות אותם בעוצם המשא שהיו מעמיסים עליהם; וזה המס היה בתחלת הענין שהיו נותנים דבר קצוב למלך שנה בשנה או חדש בחדש או יום ביום, ואשר לא היה יכול לפרוע המס היה המלך נפרע ממני בשעבדו אותו לבנין, ולזה תמצא שקצתם מישראל לא היו עושים עבודה (רלב"ג):

שרי מסים. ת"א שלטינין מבאישין, נראה שפירש מסים לשון מאוס ובזוי, כי שרש מסס ומאס מתחלפים זע"ז, ימאסו כמו מים (תהלים נ"ח) כמו ימססו, עורי רגע וימאס (איוב ז') כמו וימס, וכל המלאכה נמבזה ונמס (ש"א ט"ו) כמי ונמאס, למס מרעהו חסד (איוב ה') פירשוהו למי שימאס ויבזה לבקש חסד מרעהו, ויהיה טעם שרי מסים, שרים נמאסים ונבזים אשר מטבעם הרע ופחיתות מזגם יתנהגו במדות אכזריות להרע עם אנשים הנקיים מכל חטא ופשע (פעראכטונגספאָללע פאֶגטע):

פסוק יד

בפרך. שם פרך הונח לרש"פ על עשיית הפסק והשבתה לדבר אחד כדי להתחיל דבר שני (אונטערברעכונג, דאצווישענקונפט), וטעמו כאן להפסיקו מאותה מלאכה שהוא עוסק בה כדי להתחיל מלאכה אחרת, שהוא מעבודות הקשות, שאין אדם יכול לסבול שיהיה מופסק תמיד ממלאכה שעוסק בה ולא השלימה עדיין כדי לעסוק שוב במלאכה אחרת, והוא לעבד יותר ענוי נפש ממה שיעבוד עבודה כבדה, כי עבודה כבדה מחליש רק את הגוף, והפסקה ממלאכה למלאכה מחליש גם את הנפש, וזהו ענין אמרו את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, והיינו ששתים רעות עשו עמהם, כי זה שמררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ולבנים היה מצורף לו שאר עבודתם, כי אעפ"י שלא היו כבדות הנה היו בפרך, והיינו שתי רעות, עבודה קשה ועבודת פרך ששייך גם בעבודות קלות; ובזה אין צורך למה שנדחקו בפירוש זה הפסוק; ומזה הענין של פרך המורה על הפסקות דבר בשביל דבר אחר, נבנה שם פרכת, להוראת הוילון המפסיק רשות אחד כדי שיתחיל רשות אחר, כמו שיבא מזה לפנינו:

בפרך. ובמדרש רבה איתא בפרך שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. נראה שפירשו בפרך מלשון ארמי שענינו הפוך הסדר (פערקעהרטהייט) דתרגום מדבר תהפוכות (משלי ב' י"ב) גברא דמלל מפרכיתא, שמעתי:

פסוק כ

וייטב אלהים. וייטב הוא פועל יוצא לשלישי, ר"ל שהטיב ה' לדברי המילדות בעיני פרעה, וקבל תשובתן, ואף שלא עשו כמצותו עליהן לא הרע עמהן לענשן (רי"ע). ורש"י חבר מאמר זה עם מה שאמר אח"כ ויעש להם בתים, והוא דחוק, כי מאמר וירב העם מפסיק ביניהם:

פסוק כא

ויעש להם בתים. עשיית בית נופל על גדולה וכבוד, וכ"ה בשאר לשונות, וכ"כ אצל דוד (שמואל ב ז׳:י״א), כי בית יעש לך ה', והיה מחסד אלהי' שכאשר יראו אלהים ומרו בדבר המלך, מלבד כי לא עשה בהם נקמות, אלא ויעש להם בתים, שעשה משפחותיהם חפשי מעול המסים ומעבודת עבד, שלום צוה עליהם לכבד את ביתם, ויפה תרגמו רבותינו המליצה באמרם בתי כהונה ולוי'; לכן מלת ויעש סתומה, לא פי' מי העושה אם האלהים הנזכר לפניו או מלך מצרים, שבאמת שב על שתיהם, פרעה עשה אותם חפשים, והעושה באמת הוא הש"י, ונאמר להם בסימן הזכר, כי שב על בעלי המילדות והמשפחה (רנ"ו):

פסוק כב

כל הבן הילוד. לא נאמר הילוד לעברים, כי באותו יום גזר אף על המצרים (רש"י בשם רבותינו) דלא כאונקלס שתרגם דיתילד ליהודאי, ומלשון המקרא יש הכרעה לדעת רבותינו, כמ"ש חכם אחד בבכ"ע, דפעל צוה באות למ"ד ענינו בכ"מ בעבור, כמו עמדו ואשמעה מה יצוה לכם, בעבורכם, זאת אשר צוה ה' לבנות צלפחד, בעבור בנות צלפחד, צוה ליעקב סביביו צריו, בעבור יעקב, ויצו משה את אלעזר לבני ישראל, בעבור בני ישראל, והוא צוה לי אחי, בעבורי, וכן תורה צוה לנו משה, ר"ל צוה ה' בעבורנו את משה (מדלא אמר צוה אותנו), ובאמת נושא פעל צוה איננו משה כי אם השם הנזכר מקודם; וכן כאן המצרים היו המצווים לעשות כן לילדי ישראל היה ראוי שיאמר ויצו פרעה את כל עמו, אבל באמרו לכל עמו, יודיענו כי בעבור כל עמו היתה פקודתו, ואף על המצרים היתה הגזרה:

פרק ב

פסוק ב

כי טוב. למה שילדתו לששה חדשים ויום אחד כדעת רבותינו, והיולדת לששה חדשים חושבת ולדה לנפל, אמנם היא הכירתו לשלם באיבריו, וזהו כי טוב הוא, ולכן הצפינה אותו (רי"ע), וכתיב"ע מחמת יתי' ארום בר קיומי הוא:

פסוק ג

ותשם בסוף. כי בהיותו בביתה ימות וודאי ובהוציאה אותו יש אפשר להנצל אולי ימצאהו איש חונן ויחמול עליו (רמ"א):

פסוק ה

ונערותיה הולכות. לשמור שלא יבוא איש לרחוץ ביאור בעת שהבת מלך רוחצת שם, ואפשר שזה היתה סבה שמימית להרחיק אחרים מלראות התבה קודם שראתה אותה בת המלך, ותשלח את אמתה, היא משרתת חשובה שאין עליה כ"א עבודות קלות והשגחה על הכלים והבגדים וכדומה, (כמ"ש ריש משפטים) ויורה שהיתה הצלתו במכובדים ולא על ידי שפחה בזויה:

לרחץ על היאור. בחדר של מלך שהיה סמוך ליאור ומביט בו, כי אמנם כבודה בת מלך פנימה, ובלי ספק לא יצאה אל היאור (רע"ס), ובזה אין צריך לסירוס המקרא כלרש"י:

פסוק ו

ותראהו את הילד. אילו היה נאמר ותרא את הילד אז היה משמעותו, שראתה אותו בתאר הילדות, וזה הפך האמת מעדות הכתוב שמצאתו בתואר הנערות, ועוד דא"כ היה ראוי להוסיף מלת הוא, ולומר והנה הוא נער, להורות על ההפך, לכן אמר ותראהו את הילד, טעמו עם היותו ילד נולד מקרוב ראתה בו דבר חדש, והוא שהיה נער, מתעורר בתנועה נפלאה אשר יורה על התנוצצות שכלו; כי שם נער הונח לרש"פ על מעמד הנערות בבחינת רוחניותו, ר"ל כשאור השכלי הוא במעמד העליה הולך ומתגבר, הולך ומוסיף וזיק השמש השכלי מתנוצץ ונשקף בעד חלונות גופניותו, כי נער הוא לשון התעוררות, כמו נערו כגורי אריות (ירמיהו נ״א:ל״ח), והיינו כשאור השכלי מתעורר להתפשט; לכן לא יפול ענין נערות רק על מין אדם, במה שיש לו נפש שכלית, אבל בשאר בע"ח אף שיש בהם איזה נצוץ שכלי הנה הוא נמצא בו מיד כצאתו מרחם אמו, ולא יוסיף אם אלף שנים יחיה, זולת קצת התפשטות כח דמיוני המתגלה בהם ע"י הרגל ונסיון; ומטעם זה אין חילוק בין הילד הרך לבין הבא בימים, כי על יהושע שהיה בן נ"ו שנה נאמר ויהושע בן נון נער, ונאמר ונער בן מאה שנים ימות, כי הכל לפי מזוג הגוף והרכבתו, כל עומת שיוסיף הגוף לעלות ולהתפשט ולקנות לו יתרון הכשר לשמוע בלמודים כן יצא כח הנפש בגבורתו, הולך ואור הולך ומוסיף; ומזה אמר כאן והנה נער בוכה ר"ל שהרגישה מתנועותיו התנוצצות והתעוררות חכמה, והכרת פניו ענתה בו שענין חשוב נוסס בנפשו, והוא דבר נראה לעינים, וכמאמר בוצין בוצין מקטפי ידיע. ויראה כי על כוונה זו דייק רש"י בלשונו על מלת ותראהו את מי ראתה את הילד, וכאילו אמר אותו הידוע לנו שלפי מיעוט ימיו ראוי להקרא ילד היא מצאתו בתאר נערות וכאמור, ובזה אין צריך למ"ש המפרשים שיש כאן מותר ידיעה אחר כנוי, והראוי ותרא את הילד (ע' רא"ם):

פסוק ט

והניקיהו לי. כמו שראוי לבן שלי ולא תיניקהו בצמצום ובכילות אלא ברחבה, ואני אתן, אני שיש יכולת בידי לתת שכרך כיד המלך, לכן לא אמרה ואתן (רי"א):

פסוק יא

ויהי בימים ההם. לא יאמר בימים ההם רק על הזמן העומד אשר יזכיר בו המאורע בו, אבל לאחר העת יאמר ויהי אחרי כן, והראוי בכאן שיאמר, ויהי אחרי ימים רבים וימת מלך מצרים. על כן אמרו רבותינו כי לפי שהיו ימים של צער קורא אותם רבים וירמוז לזמן ההוה, וכן אמרו בפסוק זה, ויהי בימים ההם ויגדל משה, שהיה גדל שלא כדרך העולם כלומר בזמן אחד במהרה (ע"ש ברמב"ן). אמת כי כן אמרו בילקוט ויגדל משה רי"א כל בנים אינם גדלים שהוא אומר ויגדל. אלא שהיה בן חמש שנים ונמצא כבן אחת עשרה, מה אמר ויגדל שני פעמים למעלה בקומה ולמטה בגדולה, מה היתה גדולתו שיצא אל אחיו, אמנם ברבה אמר ר"י בן כ' שנה היה משה באותה שעה, ורנ"א בן מ' שנה היה. לפי"ז אין כאן הגבלת זמן לדבר המסופר, ומהו לשון בימים ההם, ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבמקומות אלה מלת ההם הוא מענין המיון ושאון כמו ולא מהמם (יחזקאל ז') שטעמו מהמית שאונם (ע"ש רשב"ם) ולדעתי מענין זה גם (בקהלת ג׳:י״ח) ולראות שהם-בהמה המה להם, שתי מלות שהם-בהמה שמתאחדים במקף שביניהם, וטעם הם-בהמה, קול המיון של בהמה (ברויזענדע לויטע דער טהירע) ומוסב על דברת בני אדם דרישא דקרא, כלומר דבריהם אלה אינם להם כדבור הראוי לאדם בן דעת, כ"א הם-בהמה, רעישת שאון קול היוצא מפי בהמה מחוק טבעם לא ברצון שכלי, כנביחת כלבים, שקיקת דוב וכדומה. (והמפרשים שם יבינו מלת שהם כמלת המה שאחריו, ולא יתכן כי מה לנו בשתי מלות כפולות, גם סגו"ל הה"א והמקף יתנגד להם) ומענין זה גם מלת ההם כאן, קול צעקת שבר צרה ומצוקה, כמו אריד בשיחי ואהימה, וטעם בימים ההם, בימי מהומה מבוכה ומבוסה (יאממערפאָללען טאגען), ויודיע שמיום בוא משה לבית פרעה בכלות ימי הנקתו עד הזמן שנעש' גדול בשנים כבן עשרים או כבן ארבעים שנה, כל משך השנים הרבות האלה היו ימי עוני וצער לישראל:

מכה איש עברי. מצאנו לשון הכאה סתם גם על הכאה שיש בה מיתה, כמו לבלתי הרות אותו דתרגומו למקטל יתי', ויך את הפלשתי וקטל ית פלשתאי, עברו בעיר אחריו והכו (יחזקאל ט׳:ה׳) וקטולו, אשר יכה איש את רעהו, ושם איש ישראל המכה אשר הכה המדינית תרגומו קטלא, והרבה כמוהם אשר יורו על הכאת מיתה אף בלי התלוות עמו מלת נפש או לפי חרב (עי' סנהדרין פ"ד ע"ב), ושפיר אמרו (ברבה פ' זו) המצרי היה מבקש להרגו, אמר משה וודאי זה חייב מיתה כמ"ש ומכה אדם יומת, ע"כ. והרנ"ו מתקשה מאד בהריגת משה את המצרי, שכפי הנראה יהיה מעשהו שלא במשפט, כי איך בעבור הכותו איש עברי יהרגנו, ושפיכת דם הוזהרו עליהם בני אדם קודם מ"ת, ומה לי שופך דם עברי או דם מצרי, גם מה יועיל לעמו אם יהרוג זה האחד בסתר, אין זה כ"א נקם וחימה בלי משפט, והאריך בזה ליישבו, וכל דבריו אינם מספיקים, וכן הרא"ם התעורר דאע"ג שנתחייב המצרי מיתה בידי שמים אין דינו ליהרג בידי אדם כמ"ש הרמב"ם, ע"ש. וכל דברים אלה מיוסדים על דברי המפרשים הכאה זו, שאין בה מיתה וכמ"ש רש"י מלקהו ורודהו, וא"צ שבדין הרגו כי גם בישראל הדין כן הרודף אחר חברו וחושב להכותו הכאה הממיתה אותו ניתן להציל הנרדף בנפשו של רודף:

מאחיו. מבין שאר אחיו שהיו בתוכם ועמהם ומתוכם לעיניהם לקחהו והכהו:

פסוק יב

ויפן כה וכה. חשב משה שאחד מאחיו העברים העומדים סביבו יתקומם על המצרי ויציל את אחיו המוכה מכת מות:

וירא כי אין איש. ראה שאין ביניהם גבר בגוברין, ואין מהם שם על לב צרת אחיו להשתדל על הצלתו; וכ"א ברבה רי"א וירא כי אין איש שיקנא להקב"ה ויהרגנו, מלת איש תואר לאדם חשוב כמו הלא איש אתה (שמואל א כ״ו:ט״ו); ובזה התישב מה שהתעוררו המפרשים על יתור לשון ויפן כה וכה דמדכתיב וירא כי אין איש ידענו שפנה כה וכה, גם על השלילה לא נופל כ"כ לשון וירא ויותר היה ראוי לומר כי אין רואה:

פסוק יג

נצים. כל נצים וינצו בנפעל הוא קטטה שיש בה הכאה וחבלה, וכן כי ינצו אנשים והכה וגו', וכי ינצו וגו' להציל את אישה מיד מכהו, וינצו שניהם בשדה ויכו האחד את האחד, וינצו במחנה, והיה שם חבל (רל"ש):

פסוק יד

אכן. לראב"ע כמו אם כן, ולרשב"ם כמו אך כן, ואונקלס ויב"ע תרגמוהו בקושטא, ולדעתי טעמו, מאומת אצלי (איך בין געוויס) כמבואר (ויצא כ"ח ט"ז) אכן יש ה':

פסוק טו

וישב בארץ מדין בדברי הימים של משה יאמר כי קודם שהגיע משה לארץ מדין מלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח שם אשה כושית ואחר כך הלך למדין ונשא את צפורה, ושפיר אמר רי"א קצרה התורה בספור מה שקרה לו בארץ כוש, לפי שלא היתה אותה מלכות אשר בחר בם ה', ולא הארץ אשר ה' דורש אותה, ולכן לא הזכיר הכתוב מזה כלום רק מה שקרהו במדין ובהר האלהים כי שם צוה השם את הברכה חיים עד העולם:

פסוק יז

ויגרשום. בא במ"ם תחת נו"ן הראוי לנקבות רבות (עי' ראב"ע), ולדעתי בא במ"ם הזכר להורות שלא היו הגירושין מסבת הבנות עצמן כי אם מסבת אביהן, וכדאיתא ברבה לפי שפירש מע"א נדוהו שלא יזדקק לו אדם לא יעשה לו מלאכה ולא ירעו את צאנו; ועד"ז אמר בבנות צלפחד נתן תתן להם בתוך אחי אביהם, בא שם במ"ם הזכר מפני שהם נטלו בכח בן זכר; ואמר כאן גם כן וישק את צאנם במ"ם הזכר, לפי שכולל גם צאן של זכרים, וכמאמר רבותינו על פ' וישק את הצאן, צאנינו לא נאמר אלא הצאן, שאף צאן הרועים השקה, ועמ"ש על פסוק מורת רוח (בראשית כ"ו):

פסוק כא

ויואל משה. שרש יאל לרש"פ מגזרת אל שהוא לשון חוזק וכח, ופעל אל הוא נתינת תוקף לדבר ע"י דבור או מעשה, כי עי"כ הוא מגלה דעתו שחפץ הדבר ברצון מוחלט, כי טרם עשות המעשה, הרצון משוטט ומתוכח אם לעשות אם לא, וכשמחליט לעשות הדבר ועושהו או שמוציא בשפתיו לעשותו ועקימת פיו ג"כ היא מעשה הרי עשיית המעשה או הדבור תוקף להכרעת הרצון (וויללענסבעקראֶפטיגוג); ומזה הנה נא הואלתי לדבר, וכן כאן ויואל משה; ואמרו רבותינו שהוא לשון שבועה כמו ויואל שאול, והוא אמת בלי ספק, כי כל מה שהאדם מחליט ברצונו לעשות והתחיל לעשות לו תוקף אם בדבור או במעשה כבר ראוי לקיים הדבר כאילו היה נשבע עליו:

פסוק כב

ויקרא גרשם. לפי שהיה בורח מחמת מלך פרעה שבקש להרגו, והוזקק להתהלך מגוי אל גוי, וגם שם לא היה בטח, לכן קרא אותו גרשום לומר שהוא מגורש מארצו ומעמו, וז"ש גר הייתי בארץ נכריה, כי מי שדר חוץ מארץ מולדתו ברצון נפשו נקרא גר לא מגורש, אבל מי שגר שם ע"כ או שלא לרצונו הוא מגורש באמת (רי"ע), ולכן לא אמר גר אנכי כראוי שבאותו הזמן היה עדיין גר, אבל אמר הייתי כמו ועתה הייתי לשני מחנות (איך בין געוואָרדען), שנעשה בע"כ להיות גר בארץ נכריה, ורי"א אמר מלת גרשם הוא מורכבת ופירושו גר משומם שלא ידע אנה ילך ומה יעשה:

פסוק כג

וימת מלך מצרים. אמרו ברבה שנצטרע והמצורע חשוב כמת שנאמר אל תהי כמת ואומר בשנת מות מלך עוזיה; טעם שלא פירשוהו מיתה ממשית שמעתי בשם הגר"א, לפי שהזכיר במיתתו שם כבוד, מלך מצרים, שאין זה מדרך המקראות, כבמדרש קהלת אמר ר' לוי קרוב לנ"ב פעמים כתיב והמלך דוד, כיון שנטה למות כתיב ויקרבו ימי דוד למות, משום אין שלטון ביום המות, כלומר לא הוזכר מלכות במיתה, וכאן אומר וימת מלך מצרים לכן לא היה מיתה ממשית, ובמלכים א' (כ"ז ל"ב) כתיב וימת המלך, ובדה"א (י"ט א') כתיב וימת נחש מלך בני עמון:

פסוק כה

וירע אלהים. המקרא סתום כי לא זכר את מי ידע, ואם שב על בני ישראל הנזכר במקרא זה, היה לו לומר וידעם אלהים, וכמה פירושים יש ע"ז בדברי המפרשים, ומהו ענין ידיעה, ונ"ל כי הכרת הבורא ית' הוא ע"י מעשיו הנכבדים, וכל זמן שלא יראה משפטו בעולם ידומה לבני אדם כעומד מרחוק ואינו משגיח על מעללי איש, וכאשר יראה משפטו בארץ שהוא דן אותם לפי דרכיהם, מזה יקחו בני אדם ראי' על שהש"י משגיח על מעשי בני אדם, וכדברי המשורר נודע ה' משפט עשה, ואמר במקום אחר למה ה' תעמוד ברחוק תעלים לעתות בצרה כי הלל רשע על תאות נפשו וגו' אין אלהים כל מזמותיו וגו' יחילו דרכיו בכל עת (תהלים י') יתאמרו כל פועלי און, עמך ה' ידכאו וגו' ויאמרו לא יראו יה (תהלים צ"ד) וזה הענין כלו היה במצרים, התרוממו פועלי און אלה וידכאו בעוני והשתעבדו עם ה' על לא חמס, ויחילו והצליחו בדרכיהם אלה, עשקו וגם גברו חיל, ובזה התהללו הרשעים הללו בראותם מלאת תאות נפשם לאמר אין אלהים, מי ה' אשר אשמע בקלו, לא ידעתי את ה'; אמנם אחרי אשר שם היא ית' את עין השגחתו על עם ישראל הנדכא והנכאב, וענש את מעבידיהם במכות גדולות ונאמנות, אז ע"י המשפט הזה אשר עשה בהם נודע בעולם כי יש אלהים בארץ, ואם הוא מגביה לשבת הוא משפיל לראות גם בארץ להקים מעפר דלי העם ולהרים מאשפות אביוני בני אדם; ומלת וידע הוא פעל סתמי, בלי השקפה מי הוא אשר בא לכלל ידיעה, כמו ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, ויגד ליעקב בנך יוסף בא אליך, שהם פעליים סתמיים בלי השקפה מי האומר מי המגיד; ויש א"כ במקרא זה הודעה כללית בתחלת ספור הפקידה תכליתה וסופה. וטעמו ע"י אשר ראה הוא ית' את בני ישראל, הנה בזה וידע אלהים ר"ל כל אחד ואחד מאנשי העולם בא לכלל דעת שיש אלהים שופט ומשגיח בעולם (מאן ערקאננטע דיא אללגעגענווארט). ועוד יתכן טעם המקרא כי עד הנה עזבו ישראל את השם, הכתוב (יחזקאל כ') וימרו בי ולא אבו לשמע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו, אמנם עתה שמו אל לבם לשוב מדרכיהם הרעים ולדעת את השם, וזהו וירא אלהים את בנ"י וידע אלהים, כלומר ראה את בנ"י כי נתנו לבם לדעת אלהים, וקרוב לזה בתיב"ע וגלי קדמוי ית תיובתא דעבדו. ורגיל הוא בקבוץ לומר בו פעם בלשון רבים לפי חלקיו הנפרדים, ופעם בלשון יחיד לפי המקובץ הכולל, כמו ויחן ישראל, וכן כאן וידע בלשון יחיד:

פרק ג

פסוק א

אחר המדבר. יבע"ת אחורי מדברא, וא"ת למדברא, ולדעתו מלת אחר ישמש גם ליחס הג"ש כמלת אל, וכן בל"א לההולך אל העיר, יאמר (נאך דער שטאדט). ולהיות שעל הרוב המדבר הוא מקום שמם, לכן הוסיף אונקלס לאחר שפר רעיא, כי לפעמים ימצאו במדבר מקומות ראויות למרעה צאן ושם הוליכן כדי להרחיק מן הגזל. עי' בהר כ"ה ט"ו, אחר היובל, לרש"י:

פסוק ב

וירא מלאך ה'. המפרשים יאמרו כי לבת אש ראה תחלה, ואחר שנתחזק שכלו ראה את המלאך מתוך האש, ואחר שנתחזק עוד שכלו בראיית המלאך ראה במראה הנבואה כבוד השכינה, וז"ש וירא ה' כי סר לראות, ויקרא אליו אלהים, כי המלאך לא יאמר אנכי אלהי אביך; ודעת הרמב"ן כי מה שאמר וירא מלאך ה' אליו בלבת אש, ומה שאמר ויקרא אליו אלהים הכל אחד, כי המלאך הנזכר כאן הוא המלאך הגואל, שכתוב בו אנכי האל בית אל, והוא אמר כאן אנכי אלהי אביך אלהי אברהם, ויקרא במדה ההיא מלאך בהנהגת העולם, יעו"ש, ובדברי רב"ח, וכבר למדוני רבותינו שהוא ית' נקרא בשם מלאך, והוא נגזר משם מלאכה, להיותו ית' כביכול פועל מלאכת הבריאה, כמ"ש בביאורי בויחי בהמלאך הגואל (וכן מבואר במכדרשב"י [וירא דקי"ג] הכי נמי למשה בסנה, וכו'). ולדבריהם יש לפרש מלאך ה' מלאך שהוא ה', (אללווירקער, דער אללהערר) ופתחות האל"ף שיורה על הסמיכות איננו על הקנין שיושלם במלת של, אבל על הביאור, כסמיכות זבת חלב ודבש, שהמלה השני תוספת ביאור אל הראשון, במה היא זבה בחלב ודבש, וכן כאן השם, אדון כל ית' הוא המלאך, העושה כל.

פסוק ג

מדוע לא יבער הסנה. שרש בער ישמש על הדליקה והשריפה לפי שהוא מכלה ומבער מן העולם את חלקי הנשרף, ואין הבדל בין תחילתו לסופו רק בין כלו למקצתו, שבסוף השריפה כל צורת הנשרף נתבטל ונתבער וכל חלקיו הלכו לאבדון, ובתחלתו יתחילו להתבטל ולהתבער רק חלקיו עדיין אחוזים זה בזה, ומ"מ ביעור המציאות ישנו בו, מזה אמר (שופטים ט״ו:ה׳) ויבער אש בלפידים, ויבער מגדיש ועד קמה, הראשון הוא תחלת הדלקה אחיזת האש בעודו דולק, והשני סוף הדלקה לבער ישיות הגדיש והקמה מן המציאות, וכן כאן הסנה בער באש, הוא תחלת השריפה בשעה שהוא דולק (ברעננט, ענטצינדעט) מדוע לא יבער, הוא סוף השריפה, מדוע לא יכלה ויתבער ממציאות (פערברעננט, פערצעהרט) ובחנם האריכו המפרשים בזה:

פסוק ה

אל תקרב הלם. יש הבדל בין לשון פה, הנה, והלם, כי הלם מורה על חשיבות המקום או על חשיבות המצב, כמו הבו לכם דבר ועצה הלם, הבא עוד הלם איש (שניהם אמורים במצפה, שהיה מקום נכבד ומקום העצה על כל דבר גדול), גושי הלם, כבוד גדול עשה לה להושיבה אצלו, אמנם היא בשפלות המצב לשבת מצד הקוצרים, כי הביאותני עד הלום (למצב נכבד כזה), מי הביאך הלם (מי הביאך לטובה זו להיות במצב נכבד כ"כ לעומת מצבך הראשון שהיית אביון מחוסר לחם עד הנה), וכן כאן ואל תקרב הלם, מקום קדש, וז"ש (זבחים ק"ב) אין הלם אלא מלכות, כלומר גדולה וחשיבות (רשד"ל). ולרש"פ שמשתף מלת הלם עם מלת הלאה שיורה על התפשטות, אם התפשטות מקומי כמו גש הלאה, אם התפשטות זמניי מן היום ההיא והלאה, ככה מלת הלם ענינו התפשטות מצד חוץ לכאן, אם התפשטות מקומי כמו גשי הלם, אם התפשטות עניני כמו כי הביאותני עד הלום, וילך והלום (שמואל א י״ד:ט״ז), כלומר הלוך ומתפשט אחר שהיה קבוץ מצומצם עומד צפוף, ע"כ. והמשתנה ממעמדו ומצבו השפל למעמד חשוב ונכבד הנה מתפשט בענינו (פאָרטשריטט). כמ"ש בוירא הגם הלם ראיתי דהגר:

של נעליך. כאמרם (בשמות רבה) כל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל ובמקדש לא היו הכהנים אלא יחפים, והיא היראת ההכנעה למי שעומד לפניו:

אדמת קדש. כלומר המיוחד לדבר נשגב לכן הוסיף יב"ע ועלוי אנת עתיד לקבלא אורייתא למלפא יתה לבני ישראל, לכן לא אמר אדמה קדושה כתאר ומתאר רק נסמך אדמת לקדש, והבדל גדול יש בין קדוש לקודש, העירותי עליו (ראה י"ד כ"א) עם קדוש אתה:

פסוק ו

כי ירא מהביט. מ"ם המחובר במקור הפעל יורה השלילה, כמו ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא, לבלי חטוא, לבלי הביט, וזה הפך המכוון, כי לא היה ירא משלילת ההבטה, והיה ראוי לומר ירא להביט, כמו כי ירא לשבת בצוער (וירא י"ט למ"ד) ויתכן דמלת מהביט מוסב על ויסתר משה פניו, ואמר טעם הסתרתו לבלי הביט, ומאמר כי ירא הוא כמאמר מוסגר לכן מופסק בטעם ז"ק:

פסוק ז

ראה ראיתי. אמנם ראיתי, וזה טעם המקור בכל מקום כשיושם לכפל, כמו עלה נעלה, יכול נוכל, כי ענינו כטעם אמנם להורות שהאמת כך הוא אעפ"י שיטעון הטוען ויאמר הפך זה, כענין ידעתי בני ידעתי (רע"ס):

כי ידעתי את מכאוביו. הוא כנותן טעם על שמיעת נאקתם, אף שאינו רק מפני נוגשיו הדוחקים אותם לא לשוב אלי בלב שלם, בכל זאת שמעתי קולם כי ידעתי מכאובי לבבם, ואין אדם נתפס על צערו, ואין דעתו מיושבת עליו (רמ"א) ואפשר שהמכוון בזה להודיע שאין לדמות הראייה והשמיעה שאצלו ית' לראיית האדם ושמיעתו, האדם רואה דבר בעיניו, והדמיון יכזב בו לפעמים, שאינו רואה אמתת הדבר, האדם שומע קול דברים באזניו ומזה ידין על מה שבלב חברו, והדמיון יתעהו כי אין פיו ולבו שוים, אבל אנכי ידעתי מכאוב לבבם גם בלתי ראיה ושמיעה, כי חדרי לבבם הנכאב גלויים לפני. ורלב"ג חיבר מאמר כי ידעתי עם וארד, הפריד המחוברים במקרא וחיבר הנפרדים. ואין צורך לזה:

פסוק ח

וארד. תרגומו ואתגליתי, מבואר יתרו י"ט י"א ירד ה':

זבת. תאר השם (פליסונג), והתי"ו לסמיכות כמו חלת לחם, ואין הסמיכות פה מורה על הקנין שתושלם במלת של כמו קמת רעך, קמה של רעך, או אשר לרעך. ואיננו שם התאר (פליסיגע) כמו נעות המרדות, כי אין הארץ היא בעצמה זבה, אבל היא ארץ שבה זבת חלב ודבש מנושאיהם המצוי שם ביותר, והמלה השנית תוספת באור אל הראשון. כענין יפת תאר ויפת מראה, שהיא יפה ובמה בתאר או במראה, וכן כאן שהיא זבה, ומפרש במה היא זבה בחלב ודבש. לכן לא תרגם אונקלס לפי המלה רק לפי המכוון עבדא. וכן רי"א אמר אל ארץ זבת חלב ודבש להגיד שהארץ אשר יוליכם שמה לא כארץ מצרים היא, כי מצרים היתה ארץ צרה וקצרת יד, אבל ארץ הכנעני תהי' ארץ טובה ורחבה, גם במצרים נתמעטו הבקר והצאן ונתמעטו האילנות ופרי העץ כמו שנודע עוד היום מענין הארץ ההיא, ומפני זה כ' רש"י כגן ה' כארץ מצרים, כגן ה' לאילנות, כארץ מצרים לירקות, לפי שבמצרים יש רבוי גדול מפרי אדמה ומדגים, ומיעוט בשר ופירות אילן, לכן אמר שיוליכם לארץ זבת חלב ודבש, שמרוב מקנה יתרבה חלב, ומרוב אילנות ופירות יתרבה הדבש, וכאמרם דבש של תמרים:

אל מקום הכנעני. לא אמר אל ארץ הכנעני כבשאר כל המקומות, כי בא לרמוז שיירשו אותם ויכריתום וישבו במקומם, ולא ישבו בקרבם כאבותם (רמב"ן), ובאמת כל המדינה נקראת ג"כ מקום (בהעלותך יו"ד) נוסעים אנחנו אל המקום אותו אתן לכם, והיינו כל הארץ:

פסוק ט

ועתה הנה, ועתה לכה טעמו אף שהוגבל בברית בין הבתרים זמן ארבע מאות שנה, וכעת אינו רק רד"ו שנה, מ"מ קושי השיעבוד כי המצרים מוסיפים מאד בענוי הוא ישלים הזמן, אני קצפתי מעט והמה עזרו והוסיפו על הרע, לכן אמהר קץ גאולתם, עז"א ועתה הנה וגו' כלומר לא אמתין זמן המוגבל, כי אמנם כעת אשר עלתה שועתם לפני וגם אני רואה את הלחץ והוא תוספת צרה על צרתם לכן כעת אשלחך להוציאם (רא"ש) ולהיות הודעה זו בשורה חדשה למשה שיקוצר הזמן מסבת קישי השיעבוד לכן אמר מלת הנה, שישמש בדבר חדש כמ"ש בבראשית והנה טוב מאד:

לחצים אותם. מפני שבאו למצרים בשבעים נפש והושיבם יוסף כארץ גושן, ואחר שהיתה הברכה בהם להרבות מאד לא היתה ארץ גושן מכילה אותם, והמצרים לא היו מניחים אותם להתרחב לארץ אחרת, אבל היו לוחצים ודוחקים אותם יחד, דומה למ"ש (שופטים א׳:ל״ד) וילחצו האמורי את בני דן ההרה כי לא נתנו לרדת לעמק (רב"ח בשם ר"ח). ע' מזה בפ' תבא:

פסוק י

לכה ואשלחך. אין לכה כמו לך שוב מצרימה, כי שם הוא צווי מוחלט וכאן צווי בקשית, וכדאיתא במד"ר פ"ג, הקב"ה הי' מפתה למשה שילך בשליחותו, וע"ז יורה הה"א במלת לכה, וכמ"ש בוישב לכה ואשלחך דיעקב ליוסף, ושם במד"ר דרשו הה"א לענין אחר:

פסוק יא

מי אנכי כי אלך. מה אני חשוב לדבר עם המלכים (רש"י), ובמדרש אמרו, מי אנכי אמר לפניו האיך אני יכול ליכנס למקום לסטים ולמקום הורגי נפשות, ע"כ. כאלו אמר הלא אנכי יצאתי כבורח מלפניו כי ביקש להרגני ואני מוכתב למלכות, והי' כל מוצאי יהרגני מפני הריגת המצרי:

פסוק יב

וזה לך האות. פי' זהו הדבר הגדול אשר יבא לך בעתיד אשר לתכליתו אנכי שולחך כעת והוא, בהוציאך תעבדון, ר"ל תכלית ההוצאה היא להיותם עבדי ד' ע"י קבלת התורה. האות, מן הגידו האותיות לאחור (ישעיהו מ״א:כ״ג) שפי' דברים העתידים לבוא, וכן כאן זה לך האות, זה לך דבר הבא (דיעס דער ערפאָלג), ואחרי שידבר מן התכלית העתיד לבוא, ואז יהיה מעשה השליחות כבר חלף הלך לו, לכן לא אמר אנכי שולחך בבינוני, כ"א שלחתיך והוא מורכב מעתיד ועבר (דיך געשיקקט האבען ווערדע); ובזה השיב תשובה לשאלתו מה זכות יש ביד ישראל שיצאו ממצריים, ערש"י:

תעבדון. בנו"ן תלויה לבסוף, והוא יורה על התואר, ר"ל תהיו נשארים להיות עבדים לאלהים (ווערדעט אים דיענסטע גאטטעס טרעטען), ואלו אמר תעבדו בחסרון נו"ן היה מכוונו לעשות העבודה לזמן מה, והי' תרגומו (איהר ווערדעט דיענען), כמ"ש בואתחנן בלא יאכלון ובלא יריחון, ולקמן בפ' ואת המעשה אשר יעשון; וכמו שנתקיים באמת בהר סיני בקבלת התורה להיותינו עובדי ה', ואין עבד לשני אדונים, כי לי ב"י עבדים ולא עבדים לעבדים (ע' ראב"ע ורש"י בפ' ועשו בגדי קדש לכהנו לי דלראב"ע לכהנו ע"ד הפועל, ולרש"י ע"ד התאר ע"ש רוו"ה):

פסוק יג

מה שמו. מי הוא השולח אותך כלומר באיזו מדה הוא שולחך אלינו אם במדת אל שדי שעמדה לאבות אם במדת רחמים העליונים לעשות בו אותות ומופתים מחודשים ביצירה (רמב"ן):

פסוק יד

אהיה אשר אהיה. הוראת שם הראשון הוא עתיד היכולת (איך קאן זיין), והוראת שם השני הוא עתיד הרצון, (וואס איך ווילל זיין), וכבר העירונו למעלה (ראשית י"ט) ההבדל שבין עתיד היכולת לעתיד הרצון, אמנם בפעלי ל"ה אין מקום לתליית ה"א בסופה. ע"ש. וטעם השמות האלה: אוכל להיות כל אשר ברצוני להיות, והמכוון בזה אוכל להתלבש באיזה מדה ותאר שרצוני להתלבש ולהתראות בו, כפי הכנת המקבלים וכפי העת והזמן המצטרך, פעם אתראה בשם שדי באופן שלא יתבטלו הנהגות הטבעיות, פעם בהויה ב"ה לחדש הנהגה נסית (עי' רמב"ן בפ' ושמי ה' לא נודעתי), פעם במדת קנא ונוקם, פעם במדת רחום וחנון (ובזה נבין מאמר הנביא (הושע א') ואנכי לא-אהיה לכם, כי אחר שייעד שם עליהם מקודם העונשים המעותדים לבא עליהם לרשעותם, ובכל זאת הקשו את ערפם ומאנו לשוב, הנה בזה גלו דעתם המשובשת שהוא ית' איננו מתואר בשם אהיה, ר"ל שאין ביכלתו חלילה להתלבש ממדה למדה, ממדת הדין למדת הרחמים למחול ולסלוח על עונם; ויעיד על אמתת פירוש זה המקף שבין שני תיבות לא-אהיה שהוא מחברם יחד); ולכוונה זו אמר (שם פסוק ו') לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל כי נשא אשא להם, כי להיותם מוטעים בדעה המשובשת, דלגודל רוממות האל לבלי שיעור ולרוב התנשאותו במעלה לבלי תכלית, לא יצייר אצלו שנוי וחלוף להשתנות ממדה למדה, ולזה החליטו בדעתם לומר שאין ביכלתו ית' להתלבש ממדת הדין למדת הרחמים, לכן אמר לא אוסיף ארחם כי נשא אשא להם, כלומר לפי שאני בעיניהם מרומם ומנושא (דא איך בייא איהנען צו ערהאבען בין) שהיא סבה הגורמת להם לסלק ממני השתנות ממדת הדין למדת הרחמים, לכן גם אנכי לא אתנהג עמהם במדת הרחמים מדה כנגד מדה. וא"צ להוסיף על לשון המקרא כמו להמפרשים שם: ז"ש (ברבה פ"ג) א"ל הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא, פעמים אני נקרא באל שדי בצבאות או באלהים בהויה, כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי, וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא הויה, אהיה אשר אהיה אני נקרא לפי מעשי, ע"כ. ואמרו עוד מהו אהיה אשר אהיה כשם שאתה הוה עמי כך אני הוה עמך; ובמכדרשב"י (אחרי ס"ה) אהיה דא כללא דכלא, דכד שבילין סתימין ולא מתפרשין וכלילין בחד אתר, כדין אקרי אהיה כללא כלא סתים ולא אתגליא, בתר דנפיק מני' שירותא וכו' כדין אקרי אשר אהיה וגו', אהיה כלומר השתא אנא הוא כלל דכל פרטין, אשר אהיה וגו' וזמינת לאפקרא פרטין כולא ולאתגליא שמא אלהא יעו"ש; ודבריהם מתאחדים עם מה שביארנו ע"ד הפשט. הנה בהודעת שם אהיה ע"ד שביארנו היא תשובה על שאלתם מה שמו לפירוש הרמב"ן, וסרה בזה תלונת רי"א מעליו:

ויאמר כה תאמר. כל ויאמר ויאמר במדבר אחד, רובן האחד פירוש לחברו, כגון ויאמר מה תתן לי, ויאמר הן לי לא נתת זרע, ויאמר משה ערב וידעתם, ויאמר משה בתת ה' לכם, וכן כאן ויאמר אהיה ויאמר כה תאמר (רל"ש). וזה שאמר במדרש לך אני מודיע להם איני מודיע, ר"ל שאמר הקב"ה למשה אתה לא הבנת דברי, כי גם אני מתחלה לא כוונתי שתאמר להם אהיה אשר אהיה, כי רק לך לבד הודעתי זאת, אמנם לישראל לא תזכיר צרה אחרת ולא תאמר להם רק אהיה. (רש"א ברכות ט'):

פסוק טו

זה שמי וזה זכרי. שם הוא שם התאר (אייגענשאפטסנאמען), וזכר הוא שם העצם (וועזעננאמע) (כמ"ש רנ"ו ע"פ זכר צדיק ושם רשעים), וזה שמי מוסב ע"ש אהיה, שהוא כדמות תואריו ית' ע"ד שביארנו, וזה זכרי מוסב על שם הויה ב"ה, והוא שם העצם הבלתי מושג לעולם רוחניות הוראותיו ותוכניותו; ואמר זה שמי לעולם כי שמות תאריו ית' אהיה רחום חנון וכדומה נקראים בכ"מ ובכל זמן ככתיבתם, אבל שם הויה ב"ה שאינו מוכן לקרוא ככתיבתו רק ליחידי סגולה העומדים בסוד ה', ורק במקומות המיוחדים לקדושה ביותר, לכה"ג ביה"כ וכדומה בענינים קדושים ונוראים, לכן אמר בו לדור ודור ר"ל לעתים מיוחדים ומזומנים; ומה שאמרו רבותינו לעלם כתיב, אפשר שכוונתם שמות תאריו ית' הורשו לנו להזכירם ככתיבתם כדי לעלם להסתיר ולמניע הזכרת שם העצם ב"ה; ולכן נקראו שאר שמותיו ית' בשם כנויים ר"ל שמות אשר בהם וע"י מעלימים ומסתירים את שם העצם, כי שרש כנה הוראתו כסוי והעלמה, כמו בשם ישראל יכונה (ישעיה מ"ד), אכנך ולא ידעתני (שם מ"ה), לא ידעתי אכנה (איוב ל"ב), עי' רשב"ם במקומות אלה, ומזה ואת הכלים אשר הזניח אחז הכנו (איוב ל"ב), אמרו רבותינו (ע"ז כ"ב) הכנו גנזנו, ר"ל העלמנום; והמפרשים לא ביארו כן שם:

פסוק יח

ושמעו לקולך. הוא תנאי, כמו ושמע אישה והחריש לה שפירושו אם ישמע, וכן כאן אם ישמעו זקני ישראל לקולך ילכו עמם, ואם לא ישמעו לך אתה לבדך, ולכן כשנשמטו הזקנים הלך משה עם אהרן לבדו, ואם היה הצווי שילך עם זקני ישראל דוקא מי הרשוהו ללכת בלעדם אבל תנאי הוא (רא"ש), וסרה גם טענת רמב"ן איך אמר משה והן לא יאמינו אם ה' אמר שישמעו:

דרך שלשת ימים. הוא ית' צוה שבתחלה יבקש ממנו דבר קטן כזה ללכת דרך ג' ימים, להבחין בו ערפו ומצחו הקשה, וזה שאמר מיד ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מ"מ להלך, כלומר עם היות שבקשה זו הוא דבר קטן ידעתי רוע לבבו שלא יכנע להתרצות גם לזה. - ועם כל זאת לא אמר לו בבירור שישובו אחר ג' ימים, ולא הוציא משה מפיו דבר שקר (רי"א ורי"ע), עיין דבריהם שהשיבו על האומר שהיתה בקשה זו דרך ערמה כדי שישאלו להם הכסף והזהב והשמלות, ומסבת השאלה הזאת ירדפו אחריהם ויאבדו כולם בקריעת י"ס (ומצאתי דעה זו ברבה), כי הקצור קצרה יד ה' לקיים הבטחת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול באופן אחר שלא בדרך ערמה, ולסבב סבה אחרת להאבידם מן העולם; וגם התורה העידה שלא רדפו אחריהם מסבת כספם וזהבם שהשאילום, ולא אמרו כ"א מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו ולא הזכירו מאבוד הונם ורכושם. והנה אחרי אשר מיאן גם הבקשה הקטנה הזאת שוב שאל משה ממנו כמה פעמים השלוחין הגמורים והחפשית הנצחית כמו שיבואר אח"ז. וכמ"ש (כאן כ') ואח"כ ישלח אתכם, ישלח בבנין הכבד יורה על החפשית המוחלטת:

פסוק יט

ולא ביד חזקה. אם אין אני מראה לו ידי החזקה, וי"מ לא בשביל שידו חזקה (רש"י ראב"ע ורשב"ם), נדחקו כן לפי שנאמר ביד חזקה ישלחם. ול"נ טעם המקרא, לא תוכלו ללכת מארצו בין ברשותו בין שלא ברשותו, אף כשתתחזקו להיות כגבורים אנשי חיל וללכת מארצו בע"כ, הוא יעמוד נגדיכם ויעכב בידכם ולא יניח אתכם ללכת:

פסוק כא

כי תלכון. תיב"ע תהכון מתמן פריקין. תוספות דבריו כלולים בנו"ן התלוי בסוף התיבה שהוא כמו תאר הקבוע במתואר, וטעמו הליכה מהם לעולם ואין בה חזרה (אבגעהען):

לא תלכו ריקם. בידים ריקנים בלתי קבלת שכר על עבודתכם זה שנים רבות (פערגעבענס) דומיא כי עתה ריקם שלחתני (ויצא ל"א):

פסוק כב

ונצלתם את מצרים. תרגומו ותרוקנון, וכן וינצלו את מצרים, ויתנצלו ב"י את עדים, ושרשו נצל, הנו"ן היא פ"פ והדגש לסי' בנין הכבד, בפלס ודברתם אל הסלע כמ"ש רש"י, ונ"ל שאין המכוון בזה שיבוזו את כל אשר למצרים עד שיניחום ריקם מכספם וזהבם, כמי שרגילין לפרשו (אויסלעערען, אויסריימען), שלענין זה היה יותר ראוי לומר לשון בער, כענין ובערתי אחרי בית ירבעם כאשר יבער הגלל, ועוד דכבר ידענו שנשארו במצרים תכשיטי זהב וכסף ואבנים לרוב מאד, עד שאמרו רבותינו ביזת הים היתה יותר גדולה מביזת מצרים (ערש"י בפ' ויסע משה את ב"י מים סוף), אבל לשון נצול וריקנות האמור כאן הוא לדעתי במובן מוסרי, וענינו ריקנות ופטור התחייבות (ענטלעדיגונג איינער פערפפליכטונג), כי שרש נצל היורה על המלטה וההצלה מן הרע (בעפרייען), יורה ג"כ במובן המוסרי על חיוב הלוה לפטור מעליו עול משאת תשלומי חובותיו, ככתוב (משלי ו׳:ג׳) כי באת בכף רעך עשה זאת והנצל, וכן המנקה א"ע מן החשד שהתלוננו עליו ע"י נתינת אמתלא, מרגלא בפומייהו דאינשי לומר מתנצל (זיך ענטשולדיגען, רעכטפערטיגען), שמפרק מעליו עול משאת חשד בני אדם, ומזה המורגל בפי המחברים שם התנצלות (ענטשולדיגונג, רעכטפערטיגונג), דומה למאמר ויתנצלו ב"י את עדים לשון הסרה ופריקה (ענטלעדיגען, אבלעגען), ומזה אמר כאן ונצלתם את מצרים. כי כמו שהלוה מחוייב להציל עצמו מן החמס לבלי החזיק תחת רשותו ממון שאינו שלו, ככה המלוה מחוייב להשתדל עם הלוה לכופו, אם יש לו ובזדון לבו ימאן להשיב את המלוה לבעליו, לא בלבד מפני צרכו אליה כ"א גם מצד המוסר, לבלי יתחזק בין בני אדם מדה הפחיתות להיות כפוי טובה, ולבלי הרגל ביניהם מדה הגרועה להחזיק חמס בכפיהם ולהשכין באהליהם העולה לאכול ממון אחרים שלא כדין, ויש בזה משום תקון העולם ולא תמלא הארץ חמס, וכמאמרם (בדברים רבה) ויהי דוד עושה משפט וצדקה, מהו משפט וצדקה שהיה מצדיק נפשו של גזלן שהיה מוציא מידו הגזל. והנה אחרי שהמצרים שעבדו את ישראל זה זמן רב לעבודתם, ונתחייבו מדין לשלם להם עכ"פ שכר מלאכת עבודתם, לזה באה הצווי ממנו ית' ונצלתם את מצרים (שולדלאז שטעללען) להוציא מהם החמס שבכפיהם, בכדי שיפטרו עצמם מחובותיהם בתשלומי מלאכת עובדי עבודתם, והוא ריקנית מוסרי, פטור ההתחייבות, דומה ללשון ונקית משבועתי (דער פפליכט ענטלעדיגט), וכענין נקיתי הפעם מפלשתים (פאָרוואורפספרייא), וכן מלת ריקם מצאנו עד"ז ואחלצה צוררי ריקם, שפירושו לרד"ק ריקם חנם בלא עון (אונפערשולדעט); וקרוב לומר שעל כוונה זו אמרו רבותינו דרך מליצה עשוה כמצודה שאין בה דגים, כי הם פרשו מצודה לרגלי ב"י ללכדם כדגים הנאחזים בפח ולשעבדם בלא כסף ומחיר, ועתה בא העת שיעלו את. המצודה ולא ימצאו בה דגים, עתה יראו כי יגיעתם לריק היתה, לא ירויחו מאומה בהשתעבדותם עמם, כי שכר פעולתם אתם תהיה:

פרק ד

פסוק א

והן לא יאמינו. מלת הן ישמש גם על השאלה כמלת אם (כבירמיה ב' י') הן היתה כזאת פירש"י הן כמו אם:

פסוק ח

לקול האות. לא יחדש האות קול גשמי הנשמע לאזנים, אבל טעם קול הוא הדבר המכוון והנרמז, וכבר יקרא קול, הגזרה האלהית, קול ה' על המים (רי"א) והמבואר יותר (נצבים ל' ו'):

פסוק י

כבד פה וכבד לשון. כבד פה הוא באותיות זסשר"ץ שהן אותיות השנים, וכבד לשון הוא באותיות הלשון שהם אותיות דטלנ"ת (רב"ח בשם ר"ח):

פסוק יד

ויחר אף. מליצת ויחר אף הנאמר אצלו ית' הוא לדעתי ענין עכוב ונסיגת אחור פני השגחתו לבלי התראה (צוריקהאלטונג דעס אנליטצעס), ומצאנו לשון אחור ועכוב ע"ד נחי פ"י, וייחר מן המועד (שמואל ב כ׳:ה׳) שהיו"ד חרוקה ע"ד וייטב מן יטב (ע"ש ר"ש ב"מ), דוגמא לזה אמר הרי"קם על לא יחרף לבבי (איוב כ״ז:ו׳) לא יסוג אחור לבבי, כי בלשון ערבי יקרא הדבר הנסוג אחור מנחר"אף, (ע"ש ר"ש ב"מ), וסמוכים לזה מדברי רבותינו שאמרו על ויחר אף ה' בם וילך, גזר עליהם נדוי, והיינו נדוי והיינו הרחקה ופירוד הדבקות, כמו ומתבל ינדוהו, וכמ"ש רש"י על מלת נדה (ויקרא ט"ו) ע"ש ריחוקה ממגע אדם, ומסבה זו נפלו לפגע צרעת: הנה יהיה ענין ויחר אף ה', נסיגת פני השגחתו אחור לבלי הביט בו וכמסתיר פנים ממנו; וענין הסתרת פנים ואריכת אפים הנאמרים אצלו ית' הוא, אם העונות גברו מאד עד שגורמים פירוד דבקות השגתת הש"י על האדם, כמאמר הכתוב עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, הנה מעמד זה נקרא עד"מ הסתרת פנים, כמו אסתירה פני מהם, וכמסתיר פנים ממנו (ישעיהו נ״ג:ג׳), וענינו הסרת השגחתו, וכמאמר המקונן פני ה' חלקם לא יוסיף להביטם, ר"ל שמצד עונותיהם התילד התחלקות והתפרדות בינם לבין פני השגחתו, וענין הסתרת פנים אינו חלילה כמו שהופך פניו לצד אחר לגמרי, אבל רק כמי שמכסה פניו בצל ידו, באופן שרואה קצת על חברו מתוך הצל, כמאמרם אעפ"י שהסתרתי פני מהם ידי נטויה עליהם להגן שנאמר ובצל ידי כסיתיך (עי' רש"א בח"א שם), וחזרת פני השגחתו להביט בעין טובה וחמלה נקראת עד"מ שוב אפים, כמו ישוב אפך ותנחמני, ר"ל יחזור וישוב אפך ופני רצונך אלינו לנחמנו (אפך אינו הכעס והחמה, אבל מלשון וישתחו אפים ארצה), ומזה הענין ג"כ והרבה להשיב אפו, אינו הנחת הרוגז אבל ענינו ברחמיו המרובים יחזיר הרבה פעמים וישיב פני השגחתו להיטיב ולבלי השחית; ועל עת הסתרת הפנים יאמר הנביא ישעיה ובכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה, כלומר עוד פני השגחתו היא כמכוסה ביד לבלי השגיח בלתי מחיצה מבדלת, כ"א כרואה מבין אצבעות היד המכסים אור פני רצונו ית'; ומליצת ארך אפים ענינה ג"כ לדעתי הארכת פני השגחתו על בריותיו, בל ימהר להסיר מהם השגחתו בהסתרת פנים, וז"ש (עירובין כ"ב) ארך אפים בלשון רבים ארך אף לצדיקים ארך אף לרשעים, כי אף שהטוב צפון לצדיקים לחיי עו"הב, הנה גם בעו"הז לא יעזבם למקרים ופגעים, וגם לרשעים אף שמסבת מעשיהם ראויים להסתיר פנים מהם, הנה מרחמיו על בריותיו יאריך פני השגחתו עליהם להתמידם עוד בחיים אולי ישובו מדרכם (ע"ש רש"י ובתוס' ע"י שפי' מלת אפים כמו וישתחו אפים ארצה, לא לשון אף וחמה המורגל במפרשים), ויתורגם לפי"ז מליצת ארך אפים (נאכזיכטספאָלל, לאנגוויריגער צושויער, בעאבאכטער, וכדומה לאלה ממליצות אשכנזיות), וכן כל לשון חרון אף הנאמר אצלו ית', ענינו גם כן פירוד דבקות פני השגחתו, כי שרש חרר אשר יורה על היובש וחום הבערה עיקר הוראתו מגזרת חור, אשר יורה על הנקב (לאָך), והיינו שנעשה פירוד בדבר המתאחד בעצמותו, וכן כל שנולד בו נחירים ריקנים חלולים נקבים ככברה הונח עליו שם חרה כמו, עצמי חרה מני חרב, עצמותי כמוקד נחרו, נחר מפוח האש, ותוכו נחר, הנה המכוון בכל אלה שלא נפסד בשריפה צורת והרכבת הגשם לגמרי רק נעשה מנוקב וחלל (מירבע), וכן והעצמות יחרו ר"ל העצמות שהם מקשיים נעשו מנוקבים וחלולים, ומזה חרות על הלוחות דהיינו מנוקב מעבר לעבר (כמבואר ברש"פ), וכן העבד הנעשה חפשי מאדוניו נקרא בשם בן חורין ע"ש שנפרד ממאסר והתקשרות העבדות, ולהיות ששם חור ענינו העצמי הפירוד, ומראה הלובן מפזר הראות לכן הונח שם חור על מראה הלבנונית כמו חור כרפס ותכלת, ודבר מאכל שלא הגיע לגמר בשולו כראוי לאכילה נקרא בפי המשורר בשם חרון (תהלים נ"ח) והיינו תבשיל שעודנו חי שלא נגמר בשולו עדיין ואיננו כ"א מנוקב וחלול מצד פליטת לחיותיו שהיו מכונסים תוך נקבי פליטתו, הנה מזה נאמר ג"כ בדרך העיוני לשון חרון אף על התפרדות דבקות פני השגחתו ית'; וכדמות ראיי' שאין בלשון חרון אף במכוון חמום הכעס והחמה, ממ"ש (דברים ל״א:י״ז) וחרה אפי בו ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאוהו רעות רבות צרות וגו', הנה לא ייחס אל חרון אף כ"א העזיבה לבד, ולהסתרת פנים ייחס חריצת משפט העונש, ואם יהיה המכוון בלשון חרון אף חמום הכעס והחמה, הרי הוא עושה רושם יותר גדול מהסתרת פנים לבד, והיה ראוי לייחס העזיבה אל הסתרת פנים, וחריצת משפט העונש אל החרון אף, הנה מזה יראה בעליל דענין חרון אף הוא קל יותר מענין הסתרת פנים וכאמור, ואין במליצת חרון אף שום התפעלות גשמיות ממדה גרועה, וכן ממ"ש (לקמן ל"ב י') הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, יראה שאין במשמעותו חמום הכעס, כי אין טעם שיאמר הניחה לי ואכעיס, כי אם לא חרה אפו עדיין איך יחרה אפו אחרי שיניחנו משה. והבי"ת הבא אחר לשון חרון אף ויחר אף ה' במשה, ויחר אף ה' בם, ביאורם בשביל, כמו ויעבד ישראל באשה, בשביל אשה, בשביל משה, ומוכרחים אנו לזה גם לפירוש האחרים. והנה אמרו רבותינו כ"מ שנאמר חרון אף עושה רושם ואף כאן עשה רושם, כמ"ש רב"ח שלא נתרפא משה לעולם, כי היה אפשר לעשות לו כבוד לרפאותו מכבדות לשון כמו שעשה לו כבוד בקרן עור פניו, וזהו רושם האף שלא רפאהו, וכן דרשו הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא, הוא אבל אתה לעולם לא תתרפא בדבור, וכ"כ רלב"ג חרה אף ה' בו וסרה ממנו השגחת השם ב"ה לשום הדברים בפיו בדברו בשליחותו ושם אהרן למליץ. וכל המפרשים יבינו לשון חרון אף ענין חמום הכעס והחמה העזה לענוש (ענטברעננען דעס צאָרנעס), אמנם להיותו ית' מסולק מכל מקרי הגוף והתפעליות גשמיות, יאמרו שדברה התורה כלשון ב"א. לפי שההמון אינם נכנעים לעבודת ה' כ"א מיראת העונש לכן ידברו הכתובים בלשון המובן לכל העם, וזה אמת, ובכל זאת אין הדעת מתיישבת לתאר אותו ית' במדה שאין ראוי לייחסה לשום שלם במדות בבני אדם, ומכ"שכ כאן שאין מקום אל הכעס והחמה שמניעת משה לא היתה רק מענותנותו, לכן נתתי את לבי לחקור על שרשי מחצב מליצה זו כאמור. ואף אם לא נרצה לנטות מדרך המפרשים בביאור מליצת חרון אף ה', חלילה לנו לפרשו כסמיכת הדבקות, כ"א סמיכת הסבה שממנו, כמו ישועת ה', שפי' הישועה הנמשכת ממנו ית' ע"י סבות ומסובבים, ככה אף ה', הוא סמיכות הסבה, כלומר האף היוצא בגזרתו ית', וע"י סבות אמצעיות יגיע לאדם, וכמבואר בואתחנן בהתאנף ה':

וגם הוא יוצא. לא כמו שאתה סובר שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה (ערש"י), מלת וגם פירושו אדרבה (פיעלמעהר) אשר יורה על היפך הקודם, כמ"ש בבלק בוגם אותכה הרגתי:

פסוק טו

אהיה עם פיך. אנכי אהיה עם פיכם באופן שיכנסו דבריכם בלב פרעה ולא יתקומם עליכם ולא יגרש אתכם מעם פניו. - ואתה תהיה לו לאלהים. שיעשה אהרן נפלאות במצותיך (רע"ס):

פסוק יח

העודם חיים. אמר משה בלבו אם אגיד לו לגאול את ישראל אני הולך ולהכות את מצרים, פן ימאן להרשותו ללכת כי יצר לו על צרת מצרים, כמ"ש על ויחד יתרו נעשה בשרו חדודין (רמ"א) ועוד שהיה נראה בעיני יתרו כאלו יתפאר לפניו שנתעלה ללכת בשליחות השם ולעשות נפלאות גדולות לכן אחז במדת ענותנותו ולא הזכיר לפניו כ"א לראות את אחיו העודם חיים, שהוא דרך כל הארץ להצטער בצרת אחיו:

פסוק כ

על החמור. מין החמור רכיבתו נאותה בתנועה ישרה ושוה מאד בלתי נרגשת, ובארץ הערב כשמוכרים החמורים מראים תנועתו בשוה, שיחזיק הרוכב קערה מלאה מים בידו במרוצת החמור והמים אינם נשפכים, ולהודיענו על חולי אשתו אה"כ שהרכיבם על החמור וז"ש רבותינו שהיה בזמן מילת בנו (רא"ש). וברע"מ (פינחס רל"ח א') חמור דלאו איהו מצער רוכבו:

פסוק כא

ואני אחזק את לבו. פי' אתפוש לאחוז את לבו (איהן אנ'ס הערץ פאססען), וטעמו אביא עליו צרות רעות שיגיעו עד לבבו, ולהיות שהלב הוא האבר אשר ממנו תוצאות חיים הנה האחיזה והתפיסה בו מביאה לידי סכנה, כמליצת למען תפוש את בנ"י בלבם; והודיענו הכתוב במליצה זו גודל קשיות ערפו ועזות מצחו, שכל הצרות הגדולות אשר יגעו אל לבבו לא יכניעו את דעתו, ויתן תמיד כתף סוררת ולא ירצה לשלח את העם; והודיע הוא ית' את כל זאת למשה ולישראל מקודם, בכדי שלא יתיאשו מן התשועה המובטחת להם, ותוחלתם תהיה תמיד בה', כי הוא יעמוד לימין עזרתם, ולבסוף יכניע את קשיות ערפו עד שיתרצה להוציאם חפשי. שרש חזק יורה גם בכבד האחיזה והתפישה בכח ובחזקה כמו לחזק ידים רפות (ישעיה ל"ו), והיא מליצה כאילו תופס בידיו ומסייע בכחו בל ירפה וילאה. אמנם רוב המפרשים יבינו מליצה זו, וכן מאמר אני אקשה את לב פרעה, ואני הכבדתי את לבו, שמרוב רשעו וגודל פשעיו ננעלו בפניו דרכי התשובה (עי' רמב"ם ורמב"ן), אמנם מדברי רבותינו יראה הפך מדעה זו, כי אמרו ברבה למה היה הקב"ה נותן זמן למכות מחר ולא היה מביא עליהם מיד, כדי שיחזרו בהם ויעשו תשובה. ע"כ מדבריהם אלה נראה בעליל כי לא ננעלו בפניהם דרכי התשובה, והוא באמת מחסדיו הגדולים על בריותיו, לכן נ"ל שאין במליצות קשוי, חוזק, וכבדות הלב, ענין אשר יורה על האמוץ והחזיק בדעותיו מצדו ית' למען אשר ימאן תת אוזן שומעת ולסרב בשלוח תת העם לחירות, כי אמנם כל כוונת מליצות האלה אינם כ"א הבאת יסורים קשים ועונשים חזקים על רוב פשעיו, וכמו שיבואר במה שיבוא. וגם אם נחזיק בדעת המפרשים בזה, אין ענינו שהוא ית' ישלח חוזק ואומץ אל לבו, והטה אותו למען ימאן בשמיעת צוויי משה חלילה, אבל טעמו שהש"י הניחו בחוזק וכבדות לבו, אמנם לפי שהיה בידו ית' להתמיד עליו מכה אחת, עד שתהיה מכה בלתי סרה ממנו, וזה היתה סבה להיות מפקפק, באמתת הצווי עליו, ולהתחזק בדעתו הקדומה ולעמוד בקושי וכבדות לבו הבלתי מאמין, לכן ייחס פעל החזוק, הקשוי, והכבדות אליו ית', כי כן דרך המקראות לקרוא בשם פועל ועושה גם את הנמנע מן הפעולה שהיה בכחו ורשותו לעשותו, על היושב והנמנע מן העריות אמר (בפ' אחרי) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכמ"ש (סוף מכות) היושב ואינו עובר כעושה יחשב, דכתיב אשר יעשה האדם וחי בהם וסמיך לי' איש איש אל כל שאר בשרו. וכן ייחס לכל אנשי עיר שכם לאמר עליהם (וישלח ל"ד) אשר טמאו אחותם, אף שהמה לא עשו מאומה, אבל לפי שהניחו לעשות ביניהם נבלה זו ולא מיחו בו אבל הראו ההפך שהיה המעשה חשובה בעיניהם עד שהתרצו מפני זה להמול, לכן נקראו גם הם המטמאים כאלו עשו את הנבלה בפועל כפם. וכן ייחס פעל עשי' לכל שומרי שבת הנמנעים בו מעשיית המלאכות האסורות כמ"ש לעשות את יום השבת, כיון שיש בכחו לעשות, וכן על משה ואהרן שהיו נמנעים במי מריבה מלקדש את שמו כפי צווי רצונו ית' נאמר עליהם אשר מעלתם בי וכמ"ש רש"י גרמתם מעילה, ככה העדר התמדת המכה גרמה לפרעה החזוק והקשוי והכבדות, ומצד ההגרמה ייוחסו פעולות אלה אליו ית', ויהיה טעם אקשה את לבו, אחזק את לבו, הכבדתי את לבו (איך ווערדע זיין הערץ ערמוטהיגט, שטאררזינניג, פערשטאָקט לאססען) - עמ"ש בוישב ותנח בגדו אצלה:

פסוק כג

שלח ויעבדני. מלת שלח הוא מן הכבד, כי השי"ן פתוחה והלמ"ד דגושה, וההבדל בין הכבד והקל הוא, שליחות בקל יורה על שליחות בלתי מוחלטת כ"א לחזרה, כמו שלח נא ביד תשלח, שלח העז את מקנך, וישלח יעקב מלאכים, אשלחך אל פרעה, וכל אלה שליחות לחזרת המשולח, אבל שליחות בכבד שליחות לחלוטין ולצמיתות, כמו וישלח את היונה מאתו, לא אשלחך כ"א ברכתני, שלח תשלח את האם, וכן כאן שהוא בכבד על כן המכוון בו שליחות לחלוטין, ותרגומו (ענטלאססען), וכן לשון ויעבדני יבואר ע"ד התואר (אין מיינעם דינסטע טרעטען) לא ע"ד הפועל (מיר דיענען), ר"ל שאין המכוון במלת ויעבדני לעשות לי עבודה מה ואח"כ ישובו אליו, אבל טעמו להיות עבדים לי, להשאר לעולם עבדי ולא ישובו אליך, כענין זרע יעבדנו יספר לה' לדור, וכן כי בהר קדשי יעבדוני בית ישראל, שהמכוון באלה ע"ד התאר, יהיו עבדים, וכמו שהודיע הוא ית' למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. הנה בלשון שלח ויעבדני שאמר לו כמה פעמים הזהירו, לשלחם חפשי לחלוטין ולצמיתות עלמין, אחרי סירובו מלמלאות הבקשה הקטנה ללכת ג' ימים במדבר:

פסוק כד

ויהי במלון. רבותינו ספרו לנו כי משה התאחר והתעכב במילת בנו בזמן הראוי, ואפשר לרמז ענין זה בלשון המקרא, כי מלת ויהי מצאנו הוראתו קרוב לענין איחור ועכוב, כמו ויהיו בחצרות (במדבר י״א:ל״ה), ויהי שם כאשר צוני ה', ויהי התעכב, וכן עלה אלי ההרה והיה שם, ונשתההה שם מ' יום, כמ"ש רע"ס שם (ועי' רש"י על ויהי ידיו אמונה, ויהי משה ידיו וכו'), ויותר יתכן לומר כי מלת ויהי מענין נהייתי ונחליתי (דניאל ח׳:כ״ז) שענינו שבר מקרה רעה וצרה, כמו הוה על הוה (יחזקאל ו'), כי היה ענין אחד עם הוה, הוה גביר לאחיך כמו היה, ויבאו זה תמורת זה, (כבאיוב ו׳:ב׳) והותי במאזנים, להותי יועילו (שם למ"ד) שניהם לפי הכתיב ביו"ד, וי"מ מענין זה היו בן שאול (שמואל ב ד׳:ב׳) ויהי דניאל (שם א') כמש"ש ר"ש ב"מ. וזש"ר כ"מ שנאמר ויהי אינו אלא צרה כי שתי אותיות, הי יורו על מקרה ופגע רע (יחזקאל ב׳:י׳) קינים והגה והי, וכן כאן על הפגישה והפגע רע שנפל בו אמר ויהי (ער ווארד ליידענד):

במלון. בסבת המילה שנתרשל בה, כבי"ת ויעבד ישראל באשה בשביל אשה (וועגען דער בעשניידונג). ומלת במלון הוא משרש מול הוראתו המילה כי משרש זוד זדון, ויהיה טעם המקרא לפי"ז, בדרך זה היה מתאחר ומתעכב בענין המילה כענין וינצו במחנה (אמור פ"ד י') שטעמו על עסק מחנה:

ויפגשהו ה'. ת"א ויב"ע ואערע בי' מלאכא דהשם, וכ"כ ראב"ע ורשב"ם. ובאמת א"צ להוסיף על המקרא, כי ויפגשהו כאן אינו פועל עצמי כ"א פעל מסבב, וטעמו השם הפגיע בי דבר רע (ליעס איהן איין איבעל טרעפפען), ורבותינו פירשו הפגע הרע, כמין נחש בלעו למשה מראשו עד ירכו עד אותו מקום. והנה פגישה נרדף עם פגע שיורה ענין רע, כמי פגש דוב שכול באיש, אפגשם כדוב שכול, שענינם פגע רע:

ויבקש המיתו. כבר תמה הר"ש בן חפני היתכן שאחרי אשר הרבה הוא ית' לדבר על לב משה להתרצות אל השליחות הנפלאה, איך יחפש כעת סבות ותחבולות להמתוהו אחרי אשר התרצה וכבר החזיק בדרך למלא את השליחות (עי' ראב"ע), ואף שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, מ"מ אין חיוב מיתה על עון קל כזה. ומלבד זה אין אצלו ית' מקום ללשון ויבקש, כי אם הוא לשון בקשת החפץ והרצון, הלא לא יחפוץ ה' במות רשע אף כי בעבדו במשה, ובדבר שאין בו חיוב מיתה. ואם הוא לשון דרישה וחקירה כמו ויבקשו לשלוח יד, גם זה אין לו שייכת לאשר לו היכולת לבלי תכלית. ולולי דעת קדמונינו הייתי אומר שאין ויבקש המיתו מוסב על השם רק על משה, וטעמו ע"י פגישת הדבר הרע נתעורר משה כי נפקד עליו עונו, ולא טוב עשה בהתאחרו בעשיית רצון קונו, וכל כך הגדיל עון זה בעיניו עד שפגישה זו היתה קלה ואינה מספקת לנשוא בו עונו, ואמר בלבו אם אהיה רשע לפני אלהים למה לי חיים, טוב לי להתבטל מן המציאות, ולבחור במותי מבחיי, וזהו ויבקש המיתו, חפץ משה שימיתהו השם. וממעלת משה דבר הכתוב, כמו שביקש יונה קח נא את נפשי כי טוב מותי מחיי, שלא היה רוצה לראות בתוספת כעס על ישראל בראותם כח התשובה ואינם לוקחים מוסר לשוב, גם משה עצמו אמר הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי. דוגמא לזה, וירד ה' בענן ויתיצב, ויקרא (כי תשא ל"ד ה') שפעל ויתיצב ויקרא אינו מוסב על ה' הקדום, רק על משה הקדום דקדום. וכן ויכתוב משה ויצו את יהושע (נצבים ל"ב כ"ב) אין ויצו מוסב על משה הקדום רק על ה' הקדום דקדום, ככה כאן:

פסוק כה

צור. תרגומו טינרא והוא אבן חד כמו חרבות צורים, אף תשיב צור חרבו, חדוד חרבו, וכן כל כלי יוצר עליך (ישעיה נ"ד) יחודד וילוטש; אמנם בכל המקומות אבן הצור שרוקה וכאן חלומה; במכדרשב"י (לך לך צ"ג) מהו צור אסותא, ע"ש. נראה שפירשוהו מן הצרי אין בגלעד, נמצא ג"כ חולם כמו (יחזקאל כ"ז) פנג דבש וצרי, ותהיה קיחת הצור כאן עיקרי בשמים וסמי רפואה להצמות הבשר להשקיט בם הדם ולרפאות החבורה:

חתן דמים אתה לי. בדמים הללו ישאר לי חתני, כלומר בעלי. חתן דמים למולות. על עכוב המילה נתחייב בעלי מיתה, כי המילה הצילתו עתה (רשב"ם), וכפירושו איתא בשמות רבה. חתן דמים אתה לי, אמרה חתני אתה תהיה נתון לי בזכות דמים הללו של מילה, שהרי קיימתי המצוה. חתן דמים למולות. אמרה כמה גדול כח המילה שחתני היה חייב מיתה שנתעצל במצות המילה לעשותה, ולולי היא לא נוצל. למולות. שם דבר, והנה על לשון רבים בעבור דמים (ראב"ע), ויותר יתכן דברי רע"ס ורב"ח, למולות שתי מלות, שהן כריתת המילה והפריעה. והנה למה דאמרי' (ע"א כ"ז) איהי אתחלה משה אגמרה למילה, אתי נמי שפיר לשון רבים:

פרק ה

פסוק ב

לא ידעתי את ה'. לא ידעתי שום נמצא (שהוא אדון כל) והמהוה אחר אפיסת המוחלט, וגם את ישראל. וגם שיתאמת מציאות זה הנמצא לא בשביל זה אשלח את ישראל:

אלהי העברים. על שאמרת מי הוא זה הנה הוא אלהי העברים המפורסמים המחזיקים בדת אברהם העברי (שנודע טבעו בעולם), ועל מה שאמרת שאף גם זאת לא תשלח (אודיעך) כי מה טוב ומה נעים שתשמע בקולו, כי לולי זאת יש לחוש פן יפגענו, אותנו כולנו וגם אתה ועמך בכלל (רע"ס):

פסוק ג

נקרא עלינו. וכן למעלה ואמרתם אליו אלהי וגו' נקרא עלינו, כי בלשון נראה יש גלוי שכינה, ויהיה בעיני פרעה כמתפאר ומדבר גדולות לפניו, לכן אמר לשון נקרא, אבל לישראל אמר לשון נראה, כפי האמת (רל"ש):

פסוק ד

למה משה ואהרן. אמרו ברבה מהו למה, אמר להם אתם למה ודבריכם למה, ע"כ. כוונתם לדעתי להיות עיקר הנחת מלת למה שאלה לידיעת התכלית, כמו למה אמרת אחותי היא כלומר לאיזה תכלית, למה ה' תעמוד ברחוק, ובזה הוא נבדל ממלת מדוע כמ"ש באוצה"ש, כי מדוע היא שאלת הסבה, אם הסבה הגורמת אם הפועלת או התכליתית, כי המ"ם עיקר שמושו לסבה, אבל מלת למה עיקר שמושו רק שאלה לדעת התכלית, כי הלמ"ד עיקרו לתכלית, והנה במאמר פרעה כאן א"א לפרשו עד"ז, כי מי זה לא ידע תכלית יציאת עובדי פרך שהיא לחירות, לכן הודיענו רבותינו כי ביאור מלת למה כאן הוא, כפי המורגל בארמי, ענין תהו ובהו הבל וריק, כי תהו המה תרגומו למה אינון, וילכו אחרי ההבל ויהבלו תרגומו והוי ללמה, והארץ היתה תהו ובהו אמרו (ב"ר פ"ב) היתה ללמה ולא כלום (ע' ערך למה ובתרגום שלפנינו הוא באל"ף); ועד"ז יבואר כל למה שבמקרא אם אין בה שאלה לידיעת התכלית, למה חרה לך ולמה נפלו פניך, הנה היתה שם ידיעת הסבה והתכלית, ואמר לשון למה כלומר חרונך ונפילת פניך הוא לריק וללא תועלת, כי אם תיטיב שאת, וכן למה נחבאת לברוח ולמה לא הגדתי לי, למה לי חיים, למה זה אנכי (פערגעבענס, אונניטץ):

ממעשיו. ממעשי צרכי הבית, כי בשמעם דבריכם להעשות בני חורין בלתי שעבוד מלכות, ישתנה עליהם סדר העולם מתעצלים בחריצות מעשיהם לצרכי פרנסת ביתם, אוהבים את הבטלה, ויבלו ימיהם בשיחותי בטילות כדרכי המוניים בכמו אלה, וגם על הנצרך לחייתם לא ישגיחו:

לכו לסבלותיכם. מתקשים המפרשים, הלא משה ואהרן לא היו מעושי מלאכת עבודה. ונ"ל שאין סבלותיכם כאן נשיאת משא חומרית (לאסטטראגען) עבודה הכבדה ככל לשונות סבלות מצרים שבפרשיות אלו שהם עבודות קשות המכבידות על שכם העם, כ"א נשיאת משא רוחנית, כענין ויט שכמו לסבול, עול תורה. ומכאובינו סבלם (ישעיהו נ״ג:ד׳) שמקבל מכאוביו ויסוריו ולא יתרעם עליהם, ואנחנו עונותיהם סבלנו מענין זה, וכן נקרא בפי החכמים סבלן, איש השומע נאצות וגדופי בני אדם עליו והוא מאריך רוחו ולא יתקצף על זה, שומע חרפתו ואינו משיב, נעלב מאחרים ואינו עולבם, ונקרא סבלן לפי שהוא נושא משאת החרפה והבזיון על נפשו פנימה וישים מחסום למו פיו לבלי דבר ממנו מאומה. מענין סבל רוחני זה ידבר קרא דילן לכו לסבלותיכם, כי פרעה חשב שהשתדלות משה ואהרן בזה אינו רק מצד שאינם יכולים לראות בצרות אחיהם לכן ישתתפו עמהם בצרתם, והמציאו להם תחבולת מרמה לאמר לעשות להם חג במדבר, ובזה יפרוק עול השעבוד מעליהם. לסבה זו אמר אליהם אחרי שאתם בעצמיכם הנכם חפשי מכל עבודה מה לכם להיות מתעבר על ריב לא לכם ולחפש עלילות מרמה ולדבר על לב העם למרוד במלכם, ויותר ראוי לכם להיותכם סובלים צער בלבבכם ולשום מחסום למו פיכם לבלי תשמיעו צער לבבכם ברבים, כי אתם גורמים בזה להיות גרמא בנזקי המלך (געדולדיג, שמערצליידענד, ליידענטראֶגער). וטעם כנוי כס לסבלות, סבלנות שהייתם בה זה שנים רבות, עד הנה ראיתם עבודתם הקשה והייתם שותקים וסובלים, במדה זו ראוי לכם להתחזק ולאחוז גם כעת:

פסוק ה

רבים עתה עם הארץ. תחלה קראם סתם עם, ועתה עם הארץ, לא לשבחם כלשון וישתחו לעם הארץ לבני חת, שהיו מתושבי המדינה, כי ישראל לא היו נחשבים לתושבים רק גרים בארץ לא להם, אבל לגנותם קראם עם הארץ, כמו שברוב המקומות במקרא נקראו כן הפחותים במדרגות שבמערכות סדרי האנשים המסודרים בקבוץ המדינה (פאבעל, נידריגעס געזינדעל, געמיינע קלאססע דעס פאָלקעס). ומלת רבים דקרא, אז נפרשהו רב כמות המספר (פיעל) לא נופל עליו מלת עתה, הכי רק בזמן ההווה עתה נהיו רבי המספר לא בימים מעטים שלפניו, אבל רבים הוא מענין רבי המלך (ירמיה ל"ט) ר"ל החשובים, וכן ישועו מזרוע רבים (איוב ל"ה) וטעם המקרא, עתה, מיום דברכם אליהם לעשות חג במדבר ועשיתם אותות לעיניהם שיצאו חפשי מעבודה, מיום זה החלו גם הפחותים והבזויים שבהם לדמות נפשם לאנשי מעלה וחשובים, ועבודת מלאכה בזוי להם לכן הם נרפים מן העבודה. וחתם דבריו, והשבתם אותם מסבלותם, כלומר לפחותים ולבזויים כאלה תבטלו מן העבודה המביאה לידי שעמום - ומלת אותם דייקי:

פסוק יא

קחו לכם תבן. אם נפרש לשון קיחה כפשוטו (נעהמען) לישנא קטיעא במקרא, כי מאמר אין נגרע מעבודתכם לא נקשר עם מאמר קחו לכם תבן, שאין העדר בגרעון עבודה סבה שילכו לבקש, אדרבה להעדר הליכתם לבקש, כי בלכתם לבקש, יאבד להם זמן ולא יוכלו להספיק סכום הלבנים, לכן הוסיף רש"י על לשון המקרא, צריכים אתם לילך בזריזות, כמו שהעיר הרא"מ, לכן יותר יתכן לפרש מלת קחו לשון (קויפען) כמו משכו וקחו לכם צאן (בא י"ב כ"א) וכמהו את המקחות (נחמיה י'), וטעמו צריכים אתם לקנות תבן מן המקומות אשר תמצאו לקנותן, לפי שלא יוגרע מאומה ממתכונת הלבנים שצריכים אתם לעבוד, לכן אין לכם לבלות הזמן בחיפוש התבן הנה והנה:

פסוק כב

למה הרעת. אין ראוי לפרשו תעשה רע (טהוסט איבעל) שהתרעם משה כנגדו ית', אבל הוא פעל מסבב (ווירקונג, פעראנלאססענדע), שהזכרתי בבשלח במה תצעק אלי ופירושו תניחם להיות ברע (לאֶססעסט איבעל געהען), וכ"א במכדרשב"י (ויגש ר"ח) הרעות, הבאת רשו לס"א למשלט עלייהו:

פסוק כג

והצל לא הצלת. אין כוונתו בזה לטעון למה לא הצילם עד שישלחם, כי כבר הודיעו ית' שלא ישלחם כ"כ מהרה עד אחר רבוי הנפלאות, אבל טען על שלא יצילם מאשר הרע כעת על העם והכביד העבודה עליהם במניעת התבן ובזה הם בצרה גדולה (רא"ש):

פרק ו

פסוק ב

וידבר אלהים. דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעת (רש"י מרבותינו), ובתלמוד (מכות י"א) אמרו כל דבור לשון קשה, מדכתיב דבר האיש אתנו קשות, ע"ש. ואין כוונתם דבכל המקומות יהיה דבור לשון קשה, כי מקומות אין מספר יורונו הפך הכלל הזה, ומהם וידבר על לב הנערה (בראשית ל״ד:ג׳), ואין מדרך החושקים לדבר רק דברים רכים משמן, גם הלא אמרו (פ"ו דשבת) אז נדברו יראי ה', אין דבור אלא נחת ע"ש, אבל כוונתם בזה שלשון דבור משמש תמיד להפלגת ענין, לפי שהוא מבנין הכבד, לכן יתכן לשמש בו בין בלשון קשה בין בלשון רכה, דהיינו ג"כ להפלגת תכלית הרכות והתחתונים (הרצס"ש), ובאורו תמיד לפי ענין המכוון במאמר:

פסוק ג

באל שדי. המכוון בשם שדי הוא, המספיק ומכלכל כל (דער אללגניגענדע), כי במדת שדי הוא ית' נותן מזון לכל בריותיו ומשלח להם ברכותיו וכל הטובות הממלאים צורך הבריות, עד שיבלו שפתותיהם מלומר די, והוא מענין שדים נכונו המספיקים מזון הולד (כמ"ש בפ בלק), והמכוון בשם הוי' ב"ה שהעיקר בו הקריאה אדני, הוא אדון הכל (אללהערר) כמ"ש בבראשית ולהיותו אדון כל העולמות והנבראים לא יבצר ממנו מאומה לעשות ברצונו הפשוט כל אשר יחפוץ, יוכל לשנות תולדות וטבעי הנבראים עד שיתבטלו ממנהגם הטבעי ולהטות מערכות התולדות והיצורים כרצונו, כאדון אמתי על מעשי ידיו, ורצונו הפשוט בראם והביאם לכלל הויתם, ורצונו הפשוט יוכל לבטלם ולהביאם אל העדרם. והנה הוא ית' נתן לאבות עושר וכבוד וכל טובות זמניות, ברעב פדה אותם ממות, ובמלחמה מידי חרב, והוא ממדת שדי, לכן אמר וארא אליהם באל שדי, אמנם לא נהג עם האבות בעשיית הנסים והנפלאות, אשר ע"י ישתנו התולדות הטבעיות הנהוגים בעולם (וכמ"ש רמב"ן שלאבות הכריח הוא ית' חקי התולדות והטה מערכות היצורים לטובתם באופן שלא נתבטל ע"י נוהג העולם) שהוא להיותו אדון כל, לכן אמר ובשמי ה' לא נודעתי להם. ולזה כשהודיע לישראל לגאלם, כאמור פ"ו וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, שהם הנסים והנפלאות האותות והמופתים שנשתנה בהם טבעי הבריאה וחוקי הטבע, לכן הקדים שם. לכן אמור לבני ישראל אני ה', ר"ל אני אדון הכל אשר בידי לשנות טבעי הבריאה. ויותר נראה לי שאין לפרש כפשוטו שלא נודע לאבות שם הוי' ב"ה, כי הכתובים מעידים על הפוכו, ככתוב באברהם וירא אליו ה' באלוני ממרא, ובברית בין הבתרים, ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. וביצחק, וירא ה' אליו גור בארץ הזאת. וכן ביעקב, ויאמר אליו אני ה' אלהי אברהם אביך. הנה מבואר כי שם הוי' ב"ה נודע לאבות, א"כ מה אמר כאן ושמי ה' לא נודעתי להם. לכן אמר רי"ע בעקדה, הנכון בזה כי מלת להם אינו מוסב על האבות רק על ישראל (המוזכרים בכנוייהם בפסוקים הסמוכים למעלה כשאמר ביד חזקה ישלחם יגרשם), והכוונה שכבר נראה אל האבות והתידע אליהם לא הודעת שמו המורה על מציאותו לבד, אבל שכבר השיגו מענין תואריו עד שידעו כי הוא אל שדי, שהוא העיקרי משמות התוארים, ומדרך התוארים שיודיעו דבר נוסף על מה שיודיע שם העצם, מצד מה שירשם בו עצם הנקרא להורות מציאותו לבד, כי מי שיודע שראובן חכם רופא או נגר כבר הוסיף בו הכרה וידיעה ממי שידע שהוא ראובן, ולזה אמר, אל האבות נראיתי עד שהשיגו וידעו בעניני תוארי, אמנם לבניהם אפי' שמי המורה על מציאותי לא הודעתי להם, בשלא נמצאתי להם ולא הורגלתי עמהם בשום ענין מצויין, ולפי"ז שמי ה' לא נודעתי להם, וידעתם כי אני ה' הנזכרים כאן, הם כשאר הדומים להם שנאמר וידעו מצרים כי אני ה', למען תדע כי אני ה', וזולתם רבים שיאמרו על אמתת המציאות ופרסומו, לא על עומק היסודות הנכללות בשם הנכבד והנורא. וכפי' הרלב"ג ושמי ה' לא נודעתי להם מוסב על ישראל. הנה פי' הר"יא ברישא דקרא נכון, שבידיעת שם התאר לא נמנע גם ידיעת שם העצם כפשוטו, אמנם סיפא דקרא, מלבד דקשה להסב מלת להם על ישראל ולא על האבות שהמדבר מהם במקרא, גם פי' מוכחש מעדות הנביא (יחזקאל כ׳:ה׳) ואודע להם בארץ מצרים שכבר נודע לישראל שם הוי' ב"ה ע"י אהרן קודם בוא משה למצרים, באמרו אליהם איש שקוצי עיניו וגו' כי אני ה'. לכן נ"ל שאין מלת להם יחה"ג שאליו, כ"א יחה"ג שממנו, כמו וארבע כנפים לאחת להם (יחזקאל א׳:ו׳) שפי' לאחת מהם. והלמ"ד ישמש על הגבול שממנו הסבה כמו ותהר לו כלומר ממנו, שהוא היה סבת הריונה. וכן לה' הישועה פי' מסבת ה' באה לו לאדם ישועה, ואין השתדלותיו מועילות מאומה, וכן לך ה' הגדולה לך ה' הממלכה, מסבת ה' תגיע הגדולה והמלכות לאדם לא מצד השתדלותיו עליהם. וכן לא נודעתי להם, לא נודעתי מהם מסבתם, לא היו האבות סבה להתודעות שמי בעולם, וטעם ושמי ה' לא נודעתי להם, ע"י האבות לא נודע שמי ה', ולא נתפרסם לכל, הם לבדם ידעו והכירו אותי, אבל כל באי עולם היו משוקעים בטומאת האלילים, וכמאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה', וכל השתדליות אברהם לפרסם ברבים ולקרוא בשם ה' לא הועיל להם, וכמ"ש בפדר"א פכ"ד כי כל הנפש אשר עשו בחרן לא נמשך לזרעם אחריהם. ובזה הודיע הוא ית' סבה גדולה לגאולת ישראל ממצרים כי עי"ז יהיה מציאת ה' נודע ומפורסם בעולם, כי כל האותות והמופתים שנעשו במצרים לא היו נצרכים לגאולת ישראל, רק להביא את מכחישי אל, אל ההכרה וידיעה במציאותו ית' שהוא אדון הכל שליט בעולמו, כאשר הוזכר כמה פעמים בפרשיות י"מ, וידעו מצרים כי אני ה', בעבור הראותך את כחי, ולמען ספר שמי בכל הארץ, ומרע"ה לא נמנע מלעורר את פרעה על הענין הגדול הזה, באמרו אליו בעבור תדע כי אני ה', למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ, למען תדע כי לה' הארץ, ובאמת רק ע"י האותות והמופתים האלה נודע שמו ית' בכל העולם, עז"א וירא אלהים את בנ"י וידע אלהים, שפי' אחרי אשר שם הוא ית' את עין השגחתו על ישראל כל אחד ואחד מבאי עולם בא לכלל דעת שיש אלהים שופט ומשגיח בעולם (וידע הוא פעל סתמי כמ"ש שם), והענין הגדול הזה לא נעשה ע"י האבות, אם הם בעצמם ידעו את רבון העולמים, מ"מ באמצעותם לא הגיעו הנשארים אל תכלית הידיעה הזאת, וזהו לא נודעתי להם. ורש"י פי' לא נכרתי אליהם במדה אמתית שלי שעלי' נקרא שמי ה', הבטחתים ולא קיימתי, כבר הקשו עליו כי חלופו מבואר בספורים כי כל מה שהבטיח לאברהם ליצחק וליעקב מהזרע ובטחון האויבים הכל נתקיים, וירושת הארץ שלא נתקיים עד הנה, הוא לפי שעדיין לא הגיע הזמן שהוגבל בו ודור רביעי ישוב הנה. ור"י אברבנאל פי' נראיתי אל האבות בשם אל שדי, וגם נראיתי להם בשם השם הוי' אבל לא נודעתי להם ר"ל לא הייתי נודע וניכר אליהם, לפי שלא נבאו פא"פ כ"א ע"י אמצעיים. הנה חבר את הנפרדים, כי ושמי ה', נפרד מן שדי באתנח המפסיקו ממה שאחריו, גם לדבריו חסר מלת אבל במקרא:

תוכן העניינים

הכתב והקבלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה