הכתב והקבלה· רבי יעקב צבי מקלנבורג
דברים
פרק א
פסוק א
אלה הדברים. דע כי חמשת פסוקים הראשונים הם הקדמה של כל הספר, ויש בהם שלשה פעמים לשון דבורו של משה, אשר דבר משה, דבר משה אל בנ"י, הואיל משה באר, כי יש בספר זה ג' חלקים. חלק הא' מתחלת הספר עד ויקרא שקודם עשרת הדברות (בואתחנן ה') והוא מדבר בעניני מוסר. חלק הב' מן ויקרא עד הברכות והקללות שבכי תבא והוא מדבר מהמצות, לכן אמר שם תחלה (מ"ה) אלה העדות והחקים וגו' שהוא ענין אחד עם מ"ש אחריו ויקרא משה. חלק הג' מן הברכות והקללות (כי תבא כ"ז) עד סוף התורה, ואמר שם קודם הברכות (כ"ז ח') באר היטב ואח"כ וידבר משה. והתבונן כי התחלת שלשת חלקי ספר זה כהתחלת ג' הספרים שמות ויקרא במדבר. אלה, ויקרא, וידבר, וזה"ש במדרש, ויקרא הוא מלא הלכות וכנגדו דברים נמי מלא הלכות כלומר אותו חלק שבס' דברים שהוא כנגד ס' ויקרא ששם המדובר מן המצות הוא מלא הלכות (הגר"א), והיא הערה נפלאה, ונכון מאד. ולחנם נדחקו המפרשים לחבר ה' הפסוקים האלה לענין אחד, ומהם יעקרו אותם ממקומם ויושיבום בסוף ס' הקודם. והאמת יורה דרכו שאינם רק הקדמה לשלשת חלקי ספר זה:
בעבר הירדן. פשוטו של מקרא הוא להודיע באיזה מקום היה הדבור, כמ"ש במדרש כשהקב"ה מפרסם דבר מפרש באיזה מקום באיזה זמן ועם מי, וכן אמרו בספרי העבודה וכו' שכולן מקומות הן. בעבר הירדן, הוא הכלל ומכאן ואילך הוא הפרט:
במדבר. הוא המקום שדיבר עמם שם:
בערבה. הוא ערבות מואב והוא היה במערבו של מדבר כמ"ש ים הערבה הוא ים המלח שהיה במערב:
מול סוף. הוא ים סוף שהוא במזרח של מדבר כמ"ש מים סוף ועד ים פלשתים:
בין פארן. שהיה בדרומה של המדבר:
ובין תפל. שהוא היה בצפון, ומשום שהמדבר היה ארוך כנגד כולן לכן כ' כולן, והן נחלקין על ה' חלקים, ד' מד' רוחותי' וא' באמצע:
פסוק ב
אחר עשר יום. בזה נותן ג"כ סימן על המקום שדיבר עמהם דהיינו שהיה אותו המקום מחורב י"א יום כשהולכין על דרך הר שעיר לקדש ברנע (הגר"א) כי מדבר פארן הוא חלק מן המדבר שהיה סמוך לקדש ברנע, כי בשלוח המרגלים כתיב (שלח י"ג) וישלח אותם משה ממדבר פארן, וכאן (פי"ט) כתיב ונבא עד קדש ברנע ותאמרו נשלחה אנשים, לכן בחזרת המרגלים הרכיב הכתוב שניהם יחד ואמר (שם כ"ו) ויבאו אל מדבר פארן קדשה, וכיון שהודיע כאן שמקום קדש ברנע הוא מרחק מהלך י"א יום מחורב, ידענו שמקום דבורו של דבורו שהיה במדבר בין פארן היה לו ג"כ מרחק מהלך כזה:
פסוק ג
ויהי בארבעים. מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה (רש"י מספרי) והא דאמרי' הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים הני מלי בשעת מעשה אבל שלא בשעת מעשה אינו מוכיחו וחוזר ומוכיחו, כן כתב בצד"ל ובמשכיל לדוד אמר הא דאין להוכיח אלא סמוך למיתה היינו במי שידענו דכבר עשה תשובה מחטאו, אבל למי שעודנו מחזיק בטומאתו אין שום טענה ליפטר מתוכחה:
פסוק ד
באדרעי. הוא מקום המלחמה, וטעות סופר ברש"י שכתב שם המלכות (הגר"א), כמבואר (חקות כ"א ל"ג) ויצא עוג למלחמה אדרעי:
אשר יושב. המפרשים יוסיפו מלת ההרכבה וכאלו אמר אשר היה יושב, ויתכן כי יושב הוא פועל הדומה למרובע כמו יושבת בלבנון (ירמיהו כ״ב:כ״ג עיין שם ר"ש ב"מ), שהוא עבר פועל המרובע, (כמו שכתב במקץ, ופרעה חלם), ולזה תרגום יונתן ב"ע כאן יושב יתיב תי"ו חרוקה:
פסוק ה
הואיל משה באר. שניהם פעלים עוברים, והיה ראוי ובאר בוי"ו החבור, וכמהו חמק עבר (ראב"ע). אמנם מצאנו פעלים בדרך החלטה תמורת המקור, אל תרבו תדברו (שמואל א' י"ב) ענינו אל תרבו לדבר, וכן ויוסף אברהם ויקח אשה, ולא אוסיף עוד ארחם, שענינם לקחת לרחם, וכן כאן באר כמו לבאר, וכתיב"ע למילפא, ואין צורך לתוספת וי"ו:
באר את התורה. לשון רש"י מרבותינו בשבעים לשון פירשה להם; אין כוונתם על לשונות שאר העמים, כי מה תועלת היה להם לישראל מזה, וגם לרבותינו לא שנו את לשונם לדבר בשפת אומה אחרת, אבל דרך רבותינו לקרוא הכוונה והמכוון במאמר במלת לשון, כאמרם (גיטין ע"ב) אם מתי שתי לשונות במשמע ר"ל שתי כוונות, וכן כאן בשבעים לשונות ר"ל בשבעים כוונות, מסכים עם מאמרם במקום אחר שבעים פנים לתורה, והם הכוונות הפנימיות שבתורה חוץ מן הכוונה הראשונה הפשוטה, וכ"א ברעיא מהימנא (בויקרא ד' כ') שאמר ומתמן הוו ידעין סנהדרין שבעים לשון דאינון שבעים פנים לתורה, ע"ש. ונגד מ"ש (נדה) בעובר במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, אמר (רעי' מהימנא פ' בא מא"ב) וקודם דייתי בר נש בהאי עלמא ויפיק מרחם אמו אוליף לי' שבעים לשון, ע"ש. (העירותי ע"ז לפי שראיתי לאחד מהמחברים שנתחבט במאמרם זה). וסבת אגדה זו הוא לדעתי, ממה שחסר אות וי"ו במלת באר, או מה ששינה מדרך החלטה לדרך המקור לכתוב באר במקום לבאר, ולזה פירשו מלת הואיל לשון חוזק וכח (כמ"ש בוירא הואלתי לדבר, ובשמות ויאל משה), וכמו שיורה שם כח גם על התחזקות המחשבה והסכמת העצה לעשות דבר מה, כמו כי הוא הנותן לך כח (עקב) שתרגמוהו אונקלס ויב"ע לשון עצה, ולזה ישמשו רבותינו מלת כח על כוונה האמתית שבדבר, כאמרם (שבת קי"ב) כל העונה איהש"ר בכל כחו שפירושו בכל כוונתו, ככה יתפרש מלת הואיל על התחזקות העיוני והמחשבי, והתחברות פעל הואיל לפעל באר כענין הסכלת עשה, שהפעל הראשון מבאר גדר ומושג שבפעל האחר, ופירושו עשית בסכלות, וכן נחבאת לברוח שפירושו ברחת בהחבא, ככה פועל הואיל מבאר גדר ומושג שבפעל באר, ופי'. הואיל באר (קראֶפטיג ערקלארט), ר"ל באר להם את התורה בעוצם כוונותי' הפנימיות, ולדברי האגדה מתבארים שני הפעלים כמשמען וא"צ לא להוספת וי"ו ולא להתחלפות במקור. וגם ע"ד הפשט יש מקום לביאור זה כי הרבה מן המצות יחזיר במשנה תורה בהוספות תיבות שהם לתוספת ביאור המצוה, והרבה מן המצות שלא יחזיר אותם רק להזהיר ברוב אזהרות כמו שיבאו בספר זה בעניני ע"ז אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד בכל עונשי העברות, ועל כל אלה אמר הואיל באר. והרא"ם נתן סבה לדברי אגדה זו הואיל ומצינו גבי כתיבת התורה ע"ג האבנים בכי תבא דכתיב באר היטב, והתם פי' בשבעים לשון לפי המרומז במלת היטב, ונילף באר דהכא מבאר דהתם, וכ"כ בעל משכיל לדוד, והם דברים מבוארי הדוחק:
פסוק ו
בחורב. אין זה סיני, כי בסיני נתנה התורה, ובהר חורב היה המשכן ששם היו ישראל חונים, ואמרו חז"ל כללותי' נאמרו בסיני ופרטותי' נאמרו באה"מ ונשנו בערבות מואב. נמצא בערבות מואב נשנו הפרטים שנאמרו בחורב, וז"ש דבר אלינו בחורב לאמר (הגר"א דלא כראב"ע שכתב חורב זה סיני), עי' שבת (פ"ט ב') הר סיני שמו ולמה נקרא הר חורב וכו':
פסוק י
כככבי השמים לרוב. פי' שלענין הרוב אתם ככוכבי שמים, אבל לענין מנין שיהיו ככוכבים אי אפשר שהכוכבים הם רבים מאד, אלא לענין רוב בלבד כמו שהכוכבים רבים כן אתם רבים (הגר"א):
פסוק יג
וידעים לשבטיכם. לשבטיכם לא קאי אידעים בלבד כי אם על כל הנזכרים במעלותם, וטעמו שיקחו מכל שבט ושבט בעלי חכמה בעלי בינה בעלי מדע (הגר"א), כי לפי נגינת הטעם מלת וידעים מתחברת עם חכמים ונבונים, ופי' וידועים בעלי דעה, ובספרי (ע"פ ואקח מכם אנשים חכמים וידועים) זה אחד משבע מדות שאמר לו יתרו למשה הלך ולא מצא אלא לאנשים חכמים וידועים, ע"ש. דעתם מבוארת כי מלת וידועים הוא תואר לבעלי מדע, ומה שאמרו כאן בספרי וידעים לשבטיכם שיהיו ידועים לכם ואתם מכירים אותם, אין כוונתם בזה לפרש כן פשוטו של מקרא הפך הנגינה, אבל ירדו לעומק משקל מלת וידעים כאן שאינו בא במשקלו הראוי, כי לבעלי מדע ראוי לקרותם בשם יודעים, כמו לא ליודעים חן (קהלת ט׳:י״א), ומדשינה לקרותם כאן ידועים בתמונת פעל בינוני, פירשו בו כוונה שניי' ג"כ. ושפיר כ' הרמב"ן וידעים כלומר שמעלתם ידועה ונכרת למנותם שופטים, וכלל מעלות השופטים, במלת וידעים, כי השופטים צריכים להיות אנשי חיל יראי אלהי' אנשי אמת ושונאי בצע כאשר אמר יתרו, ואלו היו ידועים לשופטים מתחלה, כי היו הכל אומרים ראוי להיות שופט, עכ"ד. ויראה שהוא דעת רשב"ג שאמר בספרי אחרי דברי ת"ק (המובאים ברש"י) וז"ל אין כל ישיבה וישיבה יושבת עד שיהיו הבריות מרננות אחריו ואומרים מה ראה איש פלוני לישב ומה ראה איש פלוני שלא ישב לכך נאמר וידעים לשבטיכם שהיו ידועים לכם, ע"כ. ודע דמלות ואם הגון הוא שכ' רש"י אינו בספרי, ויראה שמעצמו הוסיפם לכלול גם דברי רשב"ג. ולרמב"ם (פ"ב מסנהדרין ה"ז) וידועים לשבטיכם אלו שרוח הבריות נוחה מהם, ובמה יהיו אהובים לבריות, בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות, ידועים מענין כי ידעתיו למען אשר יצוה שענינו אהבה וחבה:
ואשימם בראשיכם. חסר יו"ד, אשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם שהיה להם למחות ולכוין אותם לדרך הישרה (רש"י מרבותינו ברבה ובספרי ובילקוט יחזקאל סי' ג', ויש ביניהם שנויי לשונות), כבר העיר הרוו"ה דמה שכתוב בלשון רש"י חסר יו"ד הוא תוספת מתלמיד טועה ואינו בדברי רבותינו, כי בכל הספרים הוא מלא יו"ד עפ"י המסורה, ובכוונת הדרשה אמר שהחליפו שי"ן שמאלית בשי"ן ימנית והוא לשון אשמה, והמ"ם לכנוי וטעמו אאשים אותם, כלומר אתלה האשמה בם ר"ל בראשיכם ע"ש בדבריו ובדברי רא"ם וצד"ל; ודבריהם דחוקים מאד כי עדיין קשה התחלפות שימה בלשון אשמה, גם לא הודיעונו המפרשים הסבה מה זה היה לבעל הדרש לנטות מדרך הפשט, ונ"ל שהבי"ת אשר במלת בראשיכם הוא כאן שלא על דרכי לשון הנהוג, כי בכל התמנות נשיאות יאמרו הכתובים לשון על או בחבור הלמ"ד אחריו, כמו ושמו להם ראש אחד (הושע ב׳:ב׳) תשימני לראש גוים (תהלים ח"י), והיה ראוי לומר כאן ואשימם לראשיכם או לראשים עליכם, ולסבת זרות הבי"ת מצא בעל האגדה מקום אל דרשתו, ואין דרשה זו עוקרת פשטי' דקרא לגמרי, כי מצאנו לשון שימה סתם אשר יורה על ההשגחה העיון והתבוננות, כמו ושם דרך (תהלים נ') המשגיח על דרכיו, מבלי משים (איוב ד׳:כ׳) מבלי השגחה, וכן כאן מלת ואשימם מענין זה, ר"ל אעמיד אותם למשגיחים (איך שטעללע זיא אן צו בעאָבאכטערן), ומלת בראשיכם יפורש לבעל האגדה מענין ראש עשה כף רמי' (משלי י' ד'), וכן ניר ראשים (שם י"ג כ"ג), ויכנו את המחוסר דעת התורה והמצוה בשם עני, אמרו (ב"מ ע"ח) לחונן דלים יקבצנו, המחוסר מן המצות קרוי דל, כפירים רשו ורעבו רשו ממצות רעבו בתורה, ובא כמהלך רשך (משלי וי"ו) חסרונך, דבר שאתה רש ממנו, והוא משל על העני במצות, ומזה כאן במלת בראשיכם כלומר בדברים שאתם רשים וחסרים מהם (אין בעטרעף איירער שוואֶכען, איירער מאנגעל), והם דרכי התורה והמצות אשר כל אדם נעדר מלדעתם מעצמו בלתי קבלתן אותם מרבו, ובי"ת בראשיכם הוא בי"ת הענין, כמו אשר עשה ה' בבעל פעור (לקמן ד' ג') בדבר בעל פעור, וכן כאן בדבר ראשיכם, הנה על כל הדברים האלה אשר הם נעדרים מידיעתכם יהיו הם למשגיחים להורות אתכם את הדרך אשר תלכו בה, וזהו המכוון במלת ואשימם בראשיכם, ואחרי שעיקר העמדת הנשיאים לתכלית זה, הנה אם יסוגו אחור מלמלא התכלית הנרצה מהם, והעם ילך שובב מסבת מניעתם ההשגחה המוטלת עליהם, הנה הנשיאים מתחייבים בנפשם לאשמת העם בהם, כי כל רועה שלא ישמור הצאן המסור תחת ידו חייב בנזקיהם:
פסוק טו
חכמים וידעים. ולא אמר נבונים מפני שהם נכללים בכלל חכמים, כי כל דבר שחוזר ושונה אותו אומר אותו בפעם שני' בדרך כלל ולא בפרט, כמ"ש (ראשית א') וירדו בדגת הים ושם (כ"ח) ורדו בדגת הים ובכל חי', וכ"ה בהרבה מקומות, ורבותינו שאמרו ונבונים לא מצא, אין כוונתם שלא נמצאו בכל מחנה ישראל אישים נבונים, שהרי כתיב מבני ישכר יודעי בינה, אבל כוונתם שבכל ע"ח אלף ושש מאות ראשים היו כל המעלות, חוץ מן הנבונים שבמעט ממקצם לא היו נבונים (הגר"א):
שרי אלפים ושרי עשרת. כל ארבעה מינים האלה היו נצרכים אל המשפט, כמ"ש ושפטו את העם בכל עת, ומ"מ כל מין מן השרים היה לו התמנות מיוחד אליו לבד, וזה שרי האלפים היו המנהיגים במלחמה לצאת ולבוא, ושרי המאות היו מיוחדים גם להיות שופטי העם ממש, כמ"ש (מדבר ל"א) ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה, וכן ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא שרי האלפים ושרי המאות, אמנם שרי החמשים היו מיוחדים ללמד תורה לישראל, והם הנקראים בכ"מ זקנים, והם המעולים שבכולם, ולכן בקללות התחיל בהם, כמ"ש (ישעי' ג' ג') הנה ה' מסיר מירושלים וגו' שר חמשים, וארז"ל (חגיגה י"ד) שיודע לישא וליתן בה' חומשי תורה שיש בה חמשים פרשיות, אמנם שרי העשרות היו מיוחדים להיות שוטרים לקיים הפסק דין, והיו הזקנים כפל כנגד השופטים לפי שהמשפט אינו אלא ביום, וללמוד התורה בין ביום בין בלילה (הנ"ל). ודבריו קלורין לעינים, ונתיישב בם תמיהת התוס' והר"ן (סנהדרין י"ז) דהיכא אמרי' שרי אלפים היו שש מאות, ושרי מאות ששת אלפים, ושרי חמשים י"ב אלף, ושרי עשרות ס' אלף, דהא כדמפקי' מס' רבבות ת"ר לשרי אלפים לא משכחת עוד ו' אלפים לשרי מאות, וכדמפקת כל הני לא מצינו עוד לשרי אלפים י"ב אלף, וכש"כ דלא משכחת לשרי עשרות ס' אלפים. ולדברי הגר"א אין מקום לתמיהתם, כי אף שכולם היו שופטים מ"מ כל אחד היה לו עיקר התמנות לבדו, שרי אלפי' להנהגת המלחמה, שרי מאות לשפוט את העם, שרי חמשי' ללמד תורה ברבי', ושרי עשרות לשוטרי, לרדות על קיום פסקי הדייני' (וכנגדם סידר יתרו ארבע מדרגות, אנשי חיל, הם שרי אלפים, שיש להם כח לסבול טורח המלחמה ולא יפחדו מאויב המתקומם כנגדם, ויודעי, בטוב הנהגת אנשי חיל המלחמה. יראי אלהים, הם שרי מאות שיראתם על פניהם מפני הש"י ולא יגורו מפני איש מלשפוט כפי האמת. אנשי אמת, הם שרי חמשים העוסקים תמיד בתורת אמת. שונאי בצע, הם שרי עשרות שלא יטו אחרי בצע כסף ברדותם את בעלי דינים לקיום הפסק), ואחרי שכל אחד מארבע כתות השרים היו לו התמנות מיוחדת, הנה לא נגעה אחת בחברתה כלל בעיקר התמנותם, ובזה לא יתמעט כמות האחרונים מחמת הראשונים. והנה לרבותינו היה מספר כל השרים שבעת רבוא ושמונת אלפים ושש מאות, ותמהו כל המפרשים על המספר המופלג למנות שרים רבים מאד שהם שמינית המחנה, והכתוב אמר בפשע ארץ רבים שרי' הלא שלמה לא מינה רק ששת אלפים כאמור בדברי הימים, והיו ישראל י"ג רבוא כמ"ש בשמואל כשמנאם דוד, (ולסבת קושי' זו נטו מפרשי הפשט מדעת רבותינו ומפרשים בדרך שיתמעטו מכמות השרים, וכבר העירותי בפרשת יתרו על פירושם ומבואר כי הלכו בדרך לא נכונה), ולדברי הגר"א קושיתם מעיקרא ליתא, כי לפי עיקר התמנותם גם כמותם הוא לפי הראוי:
פסוק טז
ובין גרו. זה בעל דינו שאוגר עליו דברים, ד"א ובין גרו על עסקי דירה וכו' (רש"י מספרי), ואמר רוו"ה כן הוא מדרך העברים להטיל אחת מן האותיות אהי"ו על הפעלים השניים ולעשותם שלישיים, ולפעמים יכפילו האות האחרון גם יוסיפו נו"ן בראשם או בסופם, ועיקר פתרון המלה לא זז ממקומו, אך נשתנה בצד אחד מצדדי הוראה, ולכן יגר ואגר ונגר וגור וגרה וגרר אין בעיקר יסודותם כ"א גר, והענין המובן מן גר הוא עיקר פתרון כולם בשנוי איזה צד מצדדי הענין הנבדל ההוא, והנה יגורו עלי עזים (תהילים נ״ט:ד׳) וחברו מפעלי עלומי העי"ן ע"מ ישובו, והמה לשון אסיפה וכניסה כמו אוגר בקציר, ולכן גם לא תגורו מפני איש שבסמוך יתכן גם הוא להיות לשון אוגר בקציר וכפירש"י, והנה גרו לפי משקלו יתכן להיות לשון גירות מבעלי עלומי העי"ן, גם מבעלי פ"י ע"מ אשא דעי, גם מבעלי ל"ה ע"מ עצו, ומגזרת יגרה מדון (משלי ט״ו:י״ח), גם מבעלי הכפל ע"מ לבו, אלא שנצרר הגימ"ל בעבור הרי"ש כמשפט הלשון, והאמת שכולן איתנהו בי':
פסוק יז
לא תכירו פנים. ר"י אמר לא תכירהו אם הוא אוהבך, רא"א לא תנכרהו אם הוא שונאך לא תעשה לו כנכרי לחייבו (סנהדרין ז'), שרש נכר כולל ב, מושגים דבר והפוכו, הא' ידיעה והכרה (ערקעננען), ויכר יוסף את אחיו, ומזה פי' ר"י כאן, והב' זרות וריחוק (פערקעננען) פן ינכרו צרימו (דברים ל"א), ייחסו הפעולה לזר לא עשהו, ואותתם לא תנכרו (איוב כ״א:כ״ט) שלא יהיו זרים בעיניכם, ומזה המין פי' ר"א גם כאן:
פסוק יט
אשר ראיתם. אל הנוסעים עצמם ידבר ובודאי ראו, ומה לו לומר אשר ראיתם, ויתכן שכולל בלשון סתמי מה שאמרו בספרי כאן, שראוי נחשים כקורות ועקרבים כקשתות סרוחים ומושלכים לפניהם, וכדומה מדברים הנעלים על דרכי הטבעי כעמודי אש הבאר והמן, ומלת אשר הוא שם דבר, על המשובח והמפואר, ובהזכירו הליכתם במדבר לא חדל מלהזהיר להם בלשון סתמי מה שראו מהדברים המשובחים והמופלאים, ואמר אשר ראיתם (רוהמפאללעס האבט איהר געזעהען) והוא כמאמר מוסגר:
פסוק כב
ויחפרו. לא נתכוונו אלא לבושתה של א"י כתיב הכא ויחפרו וכתיב התם וחפרה הלבנה (סוטה ל"ד), כוונתם להבדיל בין תור ובין חפירה ששניהם הוראתם החיפוש והבדיקה במדינה אחרת, וההבדל ביניהם, כי תור הונח על ההולך לארץ אחרת לבדוק אותה כפי מה שהיא בתכונתה, אבל חפירה הונח על המחפש והבודק את חרפת הארץ וגנותה לגלות קלונותי', ולזה שיתפו רבותינו לשון חפירה על הריגול עם חפירה על הבושה והחרפה. לכן בפרשת שלח לא הוזכר רק לשון ויתורו, אמנם כאן אשר יוכיחם על רוע מעלליהם, כי נתגלה כי כל שאלתם בשליחות האנשים לא היה לתור לדעת ערכה, כ"א לחפור לגלות חרפתה (תלפיות); ודע דבש"ס שלפנינו איתא שם מרגלים לא נתכוונו וכו' מלת מרגלים הוא שיבוש, דקרא מן המשלחים ידבר לא מן השלוחים. ובילקוט פ' שלח ליתא למלת מרגלים, וכ"נ מפירש"י שם בגמ'. אמנם לא שבק קרא מלשנות גם בשלוחים עצמם לגנותם, כי שם בשלח נאמר בהם ויתורו, וכאן אמר (פכ"ד) וירגלו שהוא ג"כ החיפוש לגנות, כמבואר, ע"ש:
פסוק כה
ובצורות בשמים. נ"ל שאין בשמים דרך גוזמא, כי לא תעתיק התורה דברי פחותי הערך המדברים בהפלגות דברים, והרי משה עצמו אמרו ג"כ (עקב ט'), אבל בשמים הוא ענין השתוממות והפלאה (ערשטוינען), כמו על יומו נשמו אחרונים, פנו אלי והשמו (איוב כ״א:ה׳), אשר שם שמות בארץ (תהלים) [עמ"ש ריש בראשית], וטעמו כאן גודל הערים וחזקם הוא בדרך נפלא מאד עד שאדם משתומם עליהם (אין איינער וואונדערבארען ארט), ומענין זה אמר תהלים. השמים שמים לה' השמים השני ג"כ לשון השתוממות והפלאה, כלומר השמים ברא ה' לעיני בני אדם להיותם משתוממים ומתפלאים על גודל כבוד ה', כי הרואה מעשה ה' הגדול והנורא אשר עשה בשמים ממעל, גודל גופים השמימיים, גבהן מן הארץ, חוקותיהן מסלותיהן ומרוצותיהן, ופעולות ב' המאורות הגדולים איך ישימו משטרם מרום מעמדם לעומק הארץ מתחת, המדה והמספר והמשקל שהנובעו ביצורים הנפלאים האלה, עד שלא תשבע עין לראות הוד תפארתם, ולא תמלא אוזן משמוע את כבוד האל אשר יספרו, ותבונתו אשר יגידו, הלא ישתומם האדם על העוז העליון היוצר כל אלה, ומגדלות היצורים האלה ותפארתם הלא יתפלא ויפול לבו בקרבו על רוממות עושה כל זאת, וימלא יראת ה' כבודו ורוממותו. ואמר עוד והארץ נתן לבני אדם, כלומר וכן הארץ נתן לבני אדם להיות שמים לה', כי בראות האדם העולם בנוי בברואים פרטיים אין מספר, וכולם מתאימים זה לזה בתבונה נפלאה (הלא יתמה לב המתבונן בהם ויגידו לו כי האל ממעל נעלה על כל מחשבה נבדל מכל המעשים עד אין חקר), הארץ הים והיבשה עם צאצאיהן וצבאותיהן, היצירות היותר קטנות שבהם, אשר אף אם היו אלף פעמים גדולים ממה שהם לא תראם עין האדם, זולתי ע"י מראות המגדילים את המוחשים על אחת רבבות רבות, ובכל זאת הם בריות גמורות מתוקנים באברים הנצרכים להם, הלא ישתומם לב המתבונן בהם ויתפלא לאמר מה רם ונשא האדון אשר עשה כל אלה, ומה מאד נעלה ונשגב לאין חקר ונפלא מכל גדולה וכבוד שיוכל האדם לדמות בדעתו; ומערכת המקרא הוא כזה% השמים... שמים לה' (היממעל אונד ערדע איזט דעם מענשען הינגעגעבען דען אללהעררן אנצושטוינען).... והארץ נתן לבני אדם... שמים לה' שבדלת הראשון ישרת גם לשני, וכן נתן לבני אדם שבדלת השני ישרת גם לראשון, כדרכי השיר, ומנין הדלתות שוים כמעט בתנועותיהם. ואם תפרש מקרא זה כפשוטו, יש בו מן הזרות הגדולה, דמלשון והארץ נתן לבני אדם יהיה משמעותו כאילו עזב ה' את הארץ חלילה, אמנם לדברינו מיושב על מכונו:
פסוק כט
לא תערצון מפניהם. מלת ערץ אין הנחתו הראשונה על השבירה כ"א על שפע כח גדול ועצום (געוואלטיג, אללמאכט), ושם התואר עריץ כמו פריץ, ונאמר לשבח ולגנאי, כמו וה' אותי כגבור עריץ (ירמיהו כ׳:י״א) פי' שעשה אותי לא כגבור פשוט כ"א כגבור עריץ שהוא נוסף על גבורתו עד שאין לשום דבר תקומה לפניו, על כן רודפי יכשלו, ומזה שעריץ הוא לשבח יתואר הבורא ית' בתואר עריצות, כמו ואת אלהי ישראל יעריצו (ישעיהו כ״ט:כ״ג) היינו התייחס לו יחוס שהוא עריץ בעל כח רב, כענין ותקדישו את קדוש יעקב (שם) דהיינו התיחס לו מעלת הקדושה; ויש עריץ לגנאי (געוואלטסמאנן) כמו ומיד עריצים תפדוני, והיינו בזמן שאינו סומך על מה ששורת הדין נותן רק משלים לו כל דבר בכחו ועוצם ידו יהיה ביושר או לא; ומענין העריצות לזולתו הוא מה שנאמר כאן, לא תערצון ולא תיראון מהם, והוא ענין יחוס העריצות לזולתו לומר עליו שהוא עריץ ומשופע בכח גדול לכן מתירא לעמוד לפניו, והוא מן הפעלים שהוסב תואר הפעל אל הנפעל, כמו לעולם בהם תעבדו, לא תעבד בו עבודת עבד שהענין נעבד ממנו, וכן תעיתי כשה אובד היינו נאבד, ארמי אובד אבי היינו מאביד, ובלשון חכמים החולץ ליבמתו היינו מקבל החליצה, כן לא תערוץ מפניהם ר"ל לא תחשוב שהם עריצים שתירא מפניהם (איהרע געוואלט ניכט אכטען), (רש"פ):
פסוק לא
ובמדבר אשר ראית אשר נשאך. במכדרשב"י (תצוה קפ"ג ב') האי קרא הכי מבעי לי', ובמדבר אשר נשאך, מהו ראית וגו' ע"ש. ונ"ל דמלת אשר הוא שם דבר, מן אשרוני בנות, ואשרו אתכם כל הגוים שהוא לשון שבח ותהלה, ועל שבעת המינים שנשתבחה בהן א"י אמר קרא (קרח י"ח) בכורי כל אשר בארצם כלומר המשובח, ועל הארון והשלחן שבמשכן שהם היותר מקודשים אמר (במדבר א' נ') ועל כל אשר לו. כן מלת אשר כאן, וטעמו במדבר ראית דברים שהם לשם ולתהלה בכל הארץ, (האסט ווירדיגקייטען געזעהען) וכלל בזה כל הנסים והנפלאות שראו במדבר. לכן יש טעם מפסיק במלת ראית:
פסוק לז
התאנף ה'. ת"א ויב"ע הוה רגז מן קדם ה', וכ"ת ויתעבר ה' (לקמן), לא רצו לפרש כפשטות משמעות בהתפעל שהוא חוזר על עצמו וכפירש"י, נתמלא רוגז נתמלא עברה וחימה, דא"כ אנו מייחסים לו ית' התפעליות הכעס האף והחמה, וזה לא יתכן אליו ית' המרוחק מן התפעליות גשמיות תכלית הריחוק, לכן פי' לשון התפעל בענין זה לפעל יוצא, כמו כל כלי עץ תתחטאו (מטות ל"א) שהכלים הם נפעלים, וכן והתנחלתם אותם (ויקרא כ״ה:מ״ו) והרבה כיוצא בהם, כמ"ש בויתנכלו בוישב, כי העמל והצער המגיעים לאדם ממנו ית', יורדים ובאים ע"י אמצעיים, אם ע"י רוחניים מלאכותיים, אם ע"י סבות טבעיות, והאמצעים האלה היוצאים ונמשכים ממנו ית', אשר כיוצא בהם באדם הם מתכונות נפשיות והתפעלות התרגשות פנימיות, כמו הקנאה והנקמה והכעס, ממנו ית' יבאו כל אלה כפי התחייבות הנענשים, לא מצד התפעליות חלילה, רק מצד כי הוא ית' אמר ויהי ובהשגחתו, אם מצד גרם מעשי האדם, או שכך גזרה חכמתו העליונה בצדק, ואין כאן רק יושר וצדק היורד על פי מדות בני אדם והשתנותם מצד עצמם עד שהם בלתי ראויים לקבל הטוב השופע ממנו ית', ואז ימציאום דברים המכעיסים אותם, המביאים עליהם אף וחמה. דמיון לזה שופטי המדינה שיצא מלפניהם עניני דין ועונש לחייב בם אדם, שיצוה בד"מ בשריפת איש, והם בלתי כועסים ולא קוצפים עליו, רק מצוים כן מפני שנראה להם שכך היושר והמשפט, והנה אף שהשופטים האלה לא יתפעלו כלל ממדת הכעס והנקמה בעת חריצת משפטם כ"א כך תגזור יושר דעתם, בכל זאת השוטר הגומר את דין השופטים האלה, ומכה את הרשע, והשורף את המחוייב בשריפה, א"א בלתי הלבשת מדת הכעס בשעה זו, ככה הדין הצדק המשתלשל ממנו ית' לבוא על האדם ע"י סבות אמצעיות להאביד הונו להורידו מטה להחליאהו וכדומה, נקראים אף כעס ועברה מצד האדם אשר פוגעים בו. לכן לא פי' המתרגמים התאנף התעבר כפעולה החוזרת על עצמותו יתברך, כי חלילה לאל מלהתפעל, אבל הוא התפעל היוצא, שהדין הצדק היוצא ממנו יתברך נקרא אף ועברה ע"ש סוף פעולתם (דומה למאמר וטחני קמח שנקרא החטים בשעת טחינתו קמח ע"ש סופו), כשבאים על האדם לגמור בו הגזרה שיצאה ממנו יתברך, לכן תרגמו הוה רגז מן קדם ה' (פעראנלאסטע צאָרן); ובדרך זה יש להבין גם שאר לשונות של אף הבאים בכנויים, והנסמכים אל ה', כגון וחרה אף ה', וחרה אפי, כי אש קדחה באפי, למה ה' יחרה אפך, אשר הפך ה' באפו, דבאמרו אף ה' אין המכוון בו כבמאמר ויחר אף בלק וכדומה הנאמר בבני אדם, כי שם הוא סמיכת הדבקות והחבור, כי האף דבוק בהם בעצמם והמה מצד טבעם מתפעלים מהמיון ורגשת הכעס והחמה, אמנם בסמיכות אף אל ה', יורה סמיכות הסבה שממנו, ר"ל האף היוצא והנמשך ממנו ית', כמו ישועת ה' שהוא סמיכות הסבה שממנו הישועה, הבאה ונמשכת ממנו אל האדם ע"י סבות אמצעיות, ככה אף ה', האף היוצא בגזרתו ית' ע"י סבות אמצעיות ומגיעים לאדם, ואין האף דבוק בו ית' חלילה, כי אצלו הוא דין צדק גמור, רק נקרא בשם אף בהשתלשלו ע"י הסבות להמשך על האדם. וכן המכוון כשבא בכנויים, כי באדם האף דבוק בו בעצמותו, כי כל פנימיותו מתרגשות ומתפעלות בו, והוא אצלו כנוי הקנין, אמנם אצל הבורא חלילה לפרש כן, אבל הכנוי יורה על הסבה שממנו, כמו ואני נסכתי מלכי, שהמכוון בו כנוי הסבה שממנו מלך שאני יעדתי אותו להיות מלך, וכמו וישמור משמרתי, שאין לפרש הכנוי כמו בעל משמרתי אעמודה, כ"א מה שצויתי לשמור, ככה אש קדחה באפי כוונתו באף שממני, האש קודחת באף הבא על האדם מסבתי:
בגללכם. באמת העיד הכתוב יען לא האמנתם בי ואיך אמר בגללכם, אבל טעמו בגלל מריבתכם, (רמב"ן). והרא"ש אמר, כי מה שנגזר עליהם לבלי הכנס לארץ היה מדה כנגד מדה, הם לא האמינו ביכולת ה', לכן לא יכנסו לראות ביכלתו, אבל משה שלא חטא ביכולת ה' לא היה ראוי לעונש זה, אבל נגזר עליו להקבר כאן שבזכותך הם באים עמך, כמ"ש במד' מלה"ד לשפחה שנפל דלי שלה לבור התחילה לבכות, באה שפחת המלך ונפל דלי זהב שלה, מיד התחילה משחקת ואמרה מי שיוציא דלי הזהב יוציא דלי שלי, וזהו המכוון במלת בגללכם, כלומר עונש לא תבא שם איננה מדה כנגד מדה, רק בגללכם ניתן לי עונש זה להקבר כאן; אמנם לפי' זה היה ראוי לומר בעבורכם לא בגללכם, כי בגלל ישמש על הסבה המוקדמת, ובעבור על הסבה המאוחרת, כמ"ש בפ' בא בעבור זה עשה ה' לי:
פסוק מא
חטאנו לה'. לא הייתם מתחננים נכח פני ה' להתודות לפניו עד אשר ישוב לרחמכם. כי חשבתם לרפאות שבר עונכם על נקלה באמרכם רק אלי חטאנו לה', וכאילו בהוצאת דברים אלה מפיכם כבר נקיתם מפשעיכם, בלי הצטרכות הכנעה יתרה אליו ית' כראוי באמת לשבים מפשעיהם, להשתפך נפשו לפני ה' ולאמר חטאנו לך, בנכח ולא בנסתר:
פסוק מד
כאשר תעשינה הדבורים. לא בחרב חנית וכידון רדפו אחריכם להבריחכם, כ"א כדבורים אשר תפוצינה הנה והנה ויגביהו קול נהימה, אשר כל שומעו יברח פן יוזק מעקיצתם, כן הם הבריחו אתכם בקול הברה לבד, ואחרי ניסתכם התחילו להכות אתכם (רמ"א):
פסוק מה
ותבכו לפני ה'. לא היתה הבכי' על אשמתכם מתוך תשובה וחרטה, כ"א על אשר רדפו והכו אתכם, עד שהוצרכתם לשוב אחור מפני האויב, לכן לא שמע ה', ולזה אמר ותשובו ותבכו:
פסוק מו
כימים אשר ישבתם. ערש"י, ובדרך הפשט יתכן טעם המקרא כמספר הימים אשר התעכבתם לשבת בקדש לשלוח מרגלים והמתנתם ארבעים יום עד בואם להודיעם מטוב הארץ. במספר הימים האלה נענשתם לשבת ולהתעכב בקדש שנים רבים, כנאמר במספר הימים אשר תרתם תשאו את עונותיכם ארבעים שנה, ואף שלא התעכבו ארבעים שלמים כ"א ל"ח שנה, ככתוב (לקמן ב' י"ד) זה היה מחסד העליון ית' להמם מקרב המחנה תוך מ' שנה שלא יגרמו לבניהם להתעכב עוד במדבר כמ"ש רש"י שם, ונחשב להם גם שנה ראשונה שקדמה לשלוח מרגלים, כמ"ש רש"י (שלח י"ד ל"ג). והראב"ע נדחק כאן במלת ושבתם:
פרק ב
פסוק ו
ואכלתם ושתיתם. נראה כמיותר כי ממילא נדע שקניית המאכל והמשתה הוא לאכול ולשתות, ויתכן שהמכוון בזה על השלילה שלא תקנו לקחת עמכם צדה לדרככם, כי אינכם צריכים לזה בהיות לכם המן והבאר, כי אמנם מה שתקנו מהם הוא לאכלו ולשתותו מיד בעודכם דרך נסיעתכם תוך ארצו, ואף שגם לזה לא היו נצרכים לקנות, מ"מ תעשו כן למען הראות לעיניו כי ברכת ה' היא עמכם ויש לכם עושר רב כדי לקנות כל הנצרך, ע"ז אמר כי ה"א ברכך, כמ"ש רש"י, כי עשו אחיך הוא ידע הלוכך במדבר זה זמן רב, ובכל זאת יראה נפלאות שבכל משך זמן רב כזה לא חסרת מאומה ועושר רב אתך ויש ביכלתך להוציא ממון ולשלם להם בעין יפה כל מה שתקנו מהם, ובזה יקודש שם שמים קרב עמים רבים, ובדרך זה מלת ידע כפשוטו:
פסוק ז
ברכך בכל מעשה ידיך. לשון מעשה ידים אינו נופל רק על המתעסק בעבודות אדמה או במסחר וקנין וכדומה, וכל אלה לא היו לאנשי דור המדבר, ומה זה אמר להם משה ברכך בכל מעשה ידיך ? ויתכן שהברכה שהזכיר פה הוא הרכוש הגדול הבא להם בצאתם ממצרים (בזה מצרים ובזה הים) וזה היה להם מן הדין לתשלומי שכר עבודתם את מצרים בשנים רבות, הנה היתה להם ברכת הרכוש הגדול לגמול מעשי ידיהם, ואתי' כמאמרם (סנהדרין צ"א) בני מצרים תבעו תנו לנו כסף וזהב שנטלתם, א"ל תנו לנו שכר עבודה של ששים רבוא ששיעבדתם ת"ל שנה. וראיתי לרמב"ן שכתב ירמוז במעשי ידיך, שנתברך עמם צאן ומקנה אשר הוציאו ממצרים ויש להם עושר ומקנה וקנין משלל מצרים ומשלל עמלק והכל נתברך בידם, כענין מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ (איוב א׳:י׳), עכ"ד. וראייתו סתירתו שפריצת המקנה לא נקרא מעשה ידיו. ובמדבר רבה (חקות פי"ט) אמרו, אמר להם משה לישראל התירו להם כיסכם שלא יאמרו עבדים היו עניים הם, הראו להם עשריכם וידעו שלא הפסדתם בשיעבוד, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וידעו שאין אתם חסרים כלום ולא משלכם אתם נותנים שנ' כי ה"א ברכך, ע"כ. מבואר מזה שהברכה מוסבת על הרכוש שיצאו בו ממצרים שהיה בשכר עבודתם:
ידע לכתך. ספק לך צרכך. תיקן אותך בכל המצטרך ולשון ידע כמו וידע אלהים ידעתיך בשם מה אדם ותדעהו ורבים כאלה יאמר על האל יתעלה זה הלשון כי כל פעולתו ית' בידיעת עצמו - לא חסרת דבר. ויכירו שלא תקנו מהם לצורך, אבל תקנו להנאתם מצד האחוה וכדי שיבואו אליכם ויראו מעשי ה' ונפלאותיו (רע"ם):
פסוק כט
כאשר עשו לי. לא לענין לעבור את ארצם אלא לענין מכר אוכל ומים (רש"י), לפי"ז מה שכתוב בפ' כי תצא על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, צריכים אנו לומר שלא נתנו להם בלא כסף, אבל בכסף השבירו להם, כמ"ש הרא"ם. וכבר טען הרמב"ן ע"ז שם בפ' כי תצא, כי די למחנה שימכרו להם, והראב"ע פירש כאשר עשו לי מוסב על בדרך בדרך אלך כאשר עשו לי בני עשו שסבבו הר שעיר בדרך בדרך, וכן כתוב אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר, רק המלך שהוא מלך אדום לא עזבם שיעברו דרך מדינתו, כי משם היה ארץ כנען קרוב ולכן עברו על ער כי כך כתוב. גם ע"ז כתב רמב"ן גם זה הבל כי לא באו כלל בארץ אדום ולא בארץ מואב, ע"ש ברמב"ן שהאריך בזה, ולדעתי נראה שאין הכתוב מדבר לא מענין לחם ומים שנתנו להם בני עשו ומואב, אף לא מענין העברתם דרך ארצם, אבל ידבר מענין המיאון והסירוב של בני עשו ומואב, שלא השגיחו על קריאת השלום אליהם ולא נתנו את ישראל לעבור בגבולם, וזה, אחרי שחתם משה דברי שלום לסיחון בבקשה לתת רשות מרצונו הטוב לעבור דרך ארצו, ואחרי שהבטיחו שלא יגיע לו שום נזק מזה, אדרבה ישיגו אנשי המדינה הרווחה יתרה במכירתם מאכל ומשקה לחיל גדול כזה, מ"מ חשש משה פן ישמע סיחון מקריאת שלומו לבני עשו ולמואב, והם מיאנו בשלומו ולא נתנו לו רשות לעבור, ומשה נטה מהם ובחר לו דרך אחרת, ועל זה יסמוך סיחון ויאמר לא נופל אנכי מבני עשו ומואב, וכמו שנתיירא משה מלהלחם עמהם גם בי לא יגור מלחמה בהמנעי ממנו הליכת מחנהו דרך ארצי, לסבה זו לא נמנע משה מלהודיע לסיחון שלא יתעה בדמיונו זה ולא יחשוב בלבבו להיות כבני עשו ומואב, ואף שלא התעורר ללחום נגד בני עשו ומואב ללכת ביד חזקה קרב ארצם, לא יתנהג כן עם סיחון, כי אמנם קריאת שלומו אליו איננו רק מדרך המוסר ודרך ארץ, אבל כשימאן מלתת הרשות, לא יניח את ארצו ויבחר לו דרך אחרת, אבל בעל כרחו ושלא לרצונו יסע עם מחנהו ויעבור דרך ארצם, וזהו הנכלל במאמר רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי וגו' כלומר אם תעשה לי כאשר עשו לי בני עשו ומואב אשר לא שמעו לדברי שלום, תדע שביד חזקה אעבור דרך ארצך לבוא אל הארץ המקווה ממני. ולא רצה משה לאמר לו בביאור "אם תעשה לי כאשר עשו הם", להורות שאינו חושדו להיות מונע טובה קטנה זו ובפרט בהשגת הרווחה יתרה לאנשי מדינתו, לכן לא הזכיר לו רק ברמז ממניעת בני עשו ומואב. ובאמת במלת "כאשר" יובן ענין התנאי ג"כ, כי מלת אשר ישמש גם כהוראת מלת אם התנאי (ווענן) כמו אשר נשיא יחטא שטעמו אם נשיא יחטא, וכן את הברכה אשר תשמעו אם תשמעו, ואות כ"ף המחובר בו הוא כ"ף השוואה והדמיון כמלת כמו (וויא) ויש א"כ במלת כאשר תרי משמעות, התנאי והדמיון, וכשני מלות "אם כמו" (ווענן וויא) וטעם כאשר עשו לי, אם כמו שעשו לי (ווענן וויא מיר געטהאן האט) כלומר אם כמו שעשו לי בני שעיר ומואב תעשה עמדי' ובכמה מקראות יבוא מלת רק בתחלת המאמר אף שאינו מקושר לתחלתו כ"א לסופו כמו (ישעי' כ"ב י"ט) רק זועה הבין שמועה, שטעמו רק הבין שמועה זועה כלומר רק מצד שמיעת הפורענות יזועו ויפחדו (נור דאס געריכט צו האֶרען ווירד זיא שרעקקען) וכן רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, טעמו אף כי רבים ישטופו רק אליו לא יגיעו, כן הכא רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי, טעמו רק כאשר עשו לי וגו' אעברה ברגלי, ויורה מלת רק על הפך הקודם, בנתינת רשותך לא אלך רק בדרך המיוחד לחיל לעבור, אבל אם תמאן בטובתי, תדע כי ביד חזקה אעבור דרך ארצך עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ וגו'. ודע דלי"מ מלת רק טעמו לפעמים כטעם ודאי, בלי ספק, והוא דרך אומדן דעת, שמשער בלבו לאמר נראה ודאי שהענין אינו אלא כך, (ניכט אנדערס, אלס, געוויסס) מזה רק אין יראת אלהים במקום הזה, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, וע"ד זה יש לפרשו גם כאן, נראה ודאי בלי ספק אעברה, ולהך פירושא קיים משה מה שנצטוה על סיחון (לעיל כ"ד) והתגר בו מלחמה, כי אין לך חרחור ריב למלחמה כזה בהודיעו אליו שבמניעת נתינת הרשות יעבור בעל כרחו ושלא לרצונו, ולהמפרשים מאמר אעברה ברגלי וגו' ג"כ בדרך השלום צריך יישוב במה קיים משה את המצווה לחרחר עמו מלחמה, ומסתייע הדין פירושא משנו לשון הנאמר כאן ממה שאמר למלך אדום (חקת כ' י"ט) רק אין דבר ברגלי אעבורה, כי שם נצטוה שלא לחרחר אותו לריב, ככתוב (לעיל ב' ה') אל תתגר בם כי לא אתן לכם מארצם, לכן אמר אין דבר שלא יגיע לו שום נזק, וגם סוף דבריו הם לשלום כתחלתם, אמנם כאן לקיים מה שנצטוה להתגר בו מלחמה, ואף שתחלת דבריו לשלום סופם למלחמה, לכן השמיט מלת אין דבר, דבאמת ישיג נזק המלחמה, והתבונן עוד כי שם אמר ברגלי אעברה, וכאן בהפך אעברה ברגלי, כי דרך המקראות להקדים את העיקר במאמר ולאחר את הטפל, לכן שם שאין ההעברה עיקרית אצלו ולא היתה מוחלטת בדעתו כי לא היה רשאי להלחם בו, לכן אמר אעברה לבסוף, אמנם כאן שההעברה היתה מוחלטת אצלו להתגר בו מלחמה ולעבור, והוא היה העיקר אליו כעת, לכן הקדים אעבור. וראיתי לרי"א שפירש ג"כ רק אעברה ברגלי בעל כרחך ושלא לרצונך, אמנם במאמר כאשר עשו לי וגו' פירושו דחוק ורחוק, ומצאתי מאמר רבותינו (במדבר רבה חקות פי"ט) אחר ששלחו ישראל למלך אדום שלחו אל מלך מואב ולא אבה, אעפ"י שאינו מפורש כאן בתורה מפורש בשופטים (י"א י"ז) שנאמר וישלח ישראל מלאכים אל אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה, ואף משה רמז כאשר עשו לי וגו', ע"כ, מבואר דעתם שאין המכוון במאמר כאשר עשו לי נתינת הלחם והמים, ולא ההעברה דרך גבולם מן הצד כראב"ע, רק המיאון והסירוב בדברי שלום, כדברנו:
פסוק לד
בעת ההיא. באותו עת שהכנוהו ואת עמו, באותו עת עצמו לכדנו את כל עריו, כי מה, היתה נסבה שיצא הוא וכל עמו למלחמה נגדנו, ולא נשארו בערי מבצריהם, לכן לא הוצרכנו ללחום נגד כל עיר ועיר, כי בנפילת כל המחנה היו כל הערים לכודים וכבושים לפנינו ואין מעצר לנו לבוא אל תוכם (רמ"א):
ונחרם את כל עיר. מדכתיב (חקות כ"א כ"ה) וישב ישראל בכל ערי האמרי, וכתיב (מטות ל"ב ל"ג) ויתן להם וגו' ערי הארץ סביב, מבואר שלא החרימו ערי סיחון, א"כ מהו שאמר כאן ונחרם את כל עיר ? וגם אם נדחוק לומר שהחרימום ואח"כ חזרו ובנאום, מ"מ יקשה מאי שנא ארץ סיחון ועוג מכל ארץ כנען שלא החרימו עריהם ובתיהם ככתוב (ואתחנן ו' י') ערים גדולות וטובות בתים מלאים כל טוב. ודחוק לפרש מלת את כענין כצאתי את העיר (וארא ט' כ"ט) שפי' מן, ויהי' טעמו החרמנו מתוך כל עיר את האנשים והטף הנמצאים בתוכה, אמנם העיירות עצמן השאירו ועל מכונם. וכן לקמן ג' ו') החרם כל עיר מתם, צריכים לומר שחסר בי"ת, כמו והקול נשמע בית פרעה וכדומה שצריכים להוסיף אות בי"ת, וטעמו החרם בכל עיר מתם, ואפשר שלשון חרם אינו לכליון והשחתה גמורה, כי גם הנעשה שמם מאין יושב נקרא חרם (וויסט, פעראֶדעט) כמו החרם אותה ואת כל אשר בה (ראה י"ג ט"ז) פי' רמב"ן החרם אותה, הם אנשי' הנדחים, ואת כל אשר בה, הנשים הנגררות אחר האנשים, כי השחתת העיר עצמה מבואר שם אח"כ ושרפת באש את העיר. ולפי"ז מתם והנשים והטף אינם רק ביאור החרם, ויתכן כי מלת עיר הוא מענין הפלתי עלי' פתאום עיר (ירמי' כ"ו ח') שפירושו שונא (ע"ש רש"י) וטעם ונחרם כל עיר החרמנו כל שונא, ואח"כ אמר פרטים מתם הנשים והטף ומפני דעיקר חששת השנאה הוא בגברים, לכן הפסיק בעל הטעמים את הנשים והטף ממתם, וחברו עם עיר, דעיקר חששת השנאה הוא באלה:
פרק ג
פסוק יא
כי רק עוג. הוא כנותן טעם על שמלך עוג באותו גליל היה, כי הוא לבדו נשאר מיתר הרפאים, כי במלחמת אמרפל וחבריו שהכו את הרפאים בעשתרות קרנים נשארו רפאים רבים, ואותם הנשארים הכו אותם בני עמון (כמבואר למעלה ב' כ') וממלחמת העמונים נשאר הוא לבדו, ובהיותו גבור בגבורת שאר הרפאים, לכן המליכוהו עליהם (רע"ס):
ערשו ערש ברזל. עריסה של קטן (וויגע), שכשהיה תינוק קטן היה חזק מאד ובהשתטחו היה משבר ערש של עץ לכן עשו לו עריסה של ברזל (רשב"ם), ודוחק לומר שבגדלותו מדבר; כי לאדם שיש בו דעת אין צורך לכך, ולזה יתכן עליו תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה, דבאדם גדול לא יתכן שלא יהיה ארכו יותר על שנים ברחבו יותר מאמה אחת, אבל בילדותו כל אדם נולד קצר בערך זה אמה יתרה ארכו על כפל רחבו:
פסוק יב
ואת הארץ הזאת. האמורה למעלה מנחל ארנון ועד הר חרמון:
מערער. אינו מחובר לראשו של מקרא אלא לסופו על נתתי לראובני ולגדי, אבל לענין ירושה עד הר חרמון היה (רש"י), ויותר יתכן לחבר ראש המקרא עם סופו, וטעם ירשנו כמו ינחלו לכם (מסעי ל"ד י"ז) שהוא לבעלי לשון פעל יוצא לשני פעולים, כמ"ש ראב"ע שם, ויש הרבה דומים לזה בשאר פעלים, וטעם המקרא הארץ הזאת הורשנו, ומפרש למי הורישוהו ואמר מערוער וגו':
פסוק כג
ואתחנן. היא בקשה בדרך תחנונים והיינו בזמן שהמבקש משער את עצמו בלתי ראוי אל הדבר המבוקש ע"צ החיוב, ואינו מבקש להשיג מבוקשו רק ע"צ החנינה שיחוננוה המתבקש ויתעורר במדת רחמיו למלאות שאלתו אעפ"י שאינו ראוי לכך וטעם תחנה כטעם תפלה, שענין תפלה עזיבת הדבר אל המתבקש שיעשה פלילה, וענין תחינה עזיבת הדבר אל המתבקש לעשות בו חנינה, דהיינו מציאת חן שאם ימצא חן בעיני המתבקש הנה הוא מוותר נגדו אעפ"י שאין הדבר עליו חובה. ובא בהתפעל, ותרגומו (אום גנאדע ביטטענד געוואָרדען) רש"פ, ועמ"ש בפ' וירא ויתפלל אברהם:
פסוק כה
והלבנון. זה ביהמ"ק וקורין אותו לבנון שהוא מלבין עונותיהם של ישראל שנא' אם יהיה חטאיכם כשני כשלג ילבינו (ספרי), ויש מוסיפין בטעם שמו, לפי שהוא מכוסה תמיד בשלג שהוא לבן, כמאמר ירמי' (ח"י יו"ד) שלג לבנון; ויש להוסיף עוד בטעם שם זה, ע"ש המור והלבונה הגדלים שם, כי מקום המקדש הוא הר המורי' ככתוב (דברי הימים ב ג׳:א׳) ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המורי', וכבר אמר הרמב"ן (ס"פ וירא) בטעם שם הר המורי, כי ימצאון שם בהר ההוא מור ואהלים וקנמון, והמור מראהו לבן, ובשה"ש אמר אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה והוא ביהמ"ק כבתרגום ורש"י שם, ואמר שם בילקוט בשם פסיקתא רבתי נקרא מורי' ע"ש שקטורת הסמים הרבה בתוכו:
פסוק כו
ויתעבר ה'. פירש"י נתמלא חמה, ואונקלס הרחיק קצת ממנו ית' התפעלות החמה והעברה לכן תרגם והוה רגז קדם ה'; ובספר המגיד למהר"י קארא סוף פ' זו כתב, ויתעבר ה' האי ויתעבר כמו תשרש, כמו ודשנו את המזבח, וה"ק ולא שבקני קב"ה דאיעבר, ע"כ. הנה הרחיק ג"כ מלפרשו לענין עברה כעס וחמה, וכן נראה שאין מן ההכרח לפרשו ענין הכעס והחמה, רק כמו שיורה פעל עבר על העתק העצם ממקום למקום במובן טבעי, ככה יורה במובן מוסרי על פניית המחשבה והסרת ההשגחה מן הדבר, כמו נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור (ישעי' מ'), שענינו העלמת עין והסרת עשיית המשפט (ענטציעהען, ענטגעהען), וכלשון עובר על פשע (מיכה ז', משלי ט'), לא אוסיף עוד עבור לו (עמוס ז'), שענינם מניעת ההשגחה על הפשע, וכן יורה לשון עבר על המסיר השגחתו מן החוב המוטל עליו, מדוע אתה עובר את מצות המלך (אסתר ג'), לא עברתי ממצותיך (לעיל כ"ז), ובהתפעל על המתחזק עצמו בהסרתו זו, וכסיל מתעבר (משלי י"ד ט"ז) כלומר מתחזק לעבור (ע"ש רש"י), ומזה הענין ויתעבר ה' כאילו כביכול ית' העביר והסיר מחשבתו מלהשגיח בעין טובה עלי (ענטציעהען, וועגווענדען), דומה למליצה אשכנזית על הרחקת דבר וסלוקו (דיא זאכע בע- זייטיגען); ומצאתי בספרי (פסקא כ"ט) בפ' ויתעבר ה' בי, דלא ניחא לר' יהושע לפרושי' לענין כעס וחמה, ואמר ויתעבר כאשה שאינה יכולה לשוח מפני עוברה, ע"ש שהשחיי' והנטי' לצד מטה קשה עלי' לכן היא מעברת עיני' מלהשגיח על הדבר המונח לפני' על הקרקע וליטלנו, ככה כביכול ית' מפני השבועה שנשבע לבלי העבירנו העביר עינו מלהסתכל בי ומלקבל דברי תחנוני', ועמ"ש ס"פ דברים בהתאנף ה':
רב לך אל תוסף דבר. טעמו יותר חשיבות וכבוד יהיו לך בשלא תוסיף לדבר (ווירדיגער פיר דיך ניכט מעהר צו רעדען) כי לאשר הוסכם עמדי שלא תעבור, לא תגיע לך תפארת ברבוי תחנונך כי יאמרו עליך כמה סרבן מפצר ולא ישיג מבוקשו, ע"כ מניעתך מתחנונים היא כבודך ותפארתך, מלת רב ענין גדולה וחשיבות, כמו רבי המלך (ירמי' ל"ט) ואין אל תוסף שלילה הגוזרת (זאָללסט ניכט) דא"כ הו"ל לומר לא תוסף, אבל היא שלילה בלתי גוזרת, כהוראת מלת על שיורה שלילה מצד הראוי ונימוס (מאֶגע ניכט) כמ"ש (קדושים י"ט ד') אל תפנו:
פסוק כט
ונשב בגיא. ושרינן בחילתא בכיין על חובינן דאזדויגן לפלחי טעות פעור (תיב"ע), נ"ל כי ענין הבכי' נכלל בלשון גיא, כי רבותינו ישמשוהו לענין רעש ורעדת הארץ ולענין צעקת הבכי', (ברכות נ"ט) מאי זועות גוהא, ואמרו שם מוריד שתי דמעות והיינו גוהא. לענין הראשון מצאנוהו במקרא (זכריה י״ד:ד׳) גיא גדולה מאד, שאין ענינו עמק, דא"כ היה ראוי לומר גדול לשון זכר, כמו כל גיא ינשא, אבל פי' הנכון כרוו"ה לשון רעש ורעדה, שע"י הבקיעה תהיה רעש גדולה מאד עד שינוסו מפניו, וכמ"ש אחריו ונסתם גי הרי כלומר לקול הרעש תנוסו. ולענין הבכי', כבר כתב בעל מוסף הערוך (בערך גהא) שהיא מלה עברית, מן יגעה שור (איוב יו"ד), ובזה נכלל ענין הבכי' שהזכיר יב"ע בלשון גיא דקרא, והיא כולל שתים המקום והבכי:
פרק ד
פסוק א
אנכי מלמד אתכם. בכל שאר מקומות יאמר "אשר אנכי מצוה אתכם", (לקמן פ"ב) או "אשר אנכי דובר באזניכם" (לקמן ה') או "אשר אנכי נותן לפניכם" (ראה י"ב ל"ב) וכאן שינה לומר "אנכי מלמד אתכם" ויורה בזה ליסוד הגדול הנצרך לדת ישראל, וזה, כי בלשון מצוה, דובר, נותן, אין במשמעותן רק הדברים כמשמען, שהודיע משה לישראל את החקים והמשפטים כמו שהם כתובים לפנינו בתורה, לכן הוסיף כאן לומר "אנכי מלמד אתכם" להורות כי לימד משה לישראל את המכוון האמתי שבכל חק ומשפט, וביאר להם הפירוש הברור והנכון בהם, והיא התורה שבע"פ המקובלת בידינו מרבותינו התנאים והאמוראים חכמי הקבלה מדור דור עד משה רבנו, כי הדבר הנכתב יסבול פירושים שונים ואפשר שיובן בו הבנות מתחלפות עד שאפשר שתהיה בו הבנה הפך דעת נותן התורה ית' לכן כדי להשמר מרשת הטעות ללכת עקלקלות בהבנת המקראות המדברות ממצות ה', ולהבין בם הפך דעת העליון ית', באה מסורת התורה שבע"פ לעשות בה סייג וגדר לתורה שבכתב, בל יבאו החכמים בעיניהם לפרוץ סייג וגדר בזה, ולפרש מדעתם החלושה כוונה אחרת במצות התורה כי אמנם נדע כי הגיון התורה שבכתב בצירוף התורה שבעל פה הנודעת לנו בנבואה מאבי הנביאים עד הדור האחרון, הן הנה לבדנה גורמים לעוסק. בהם הדבקות האלהי, ומאצילים על אוהביהם רוח אלהים וכל הצלחות הנפשיות העליונות, כי התורה שבע"פ ממרום באה אלינו ע"י נבואה, ועד מרום תנשא הדבק בה והמתאחד עמה, הנה על היסוד הגדול הזה אשר עליו נבנה דת כל בית ישראל בא להורות במה שאמר כאן החקים והמשפטים אשר אנכי מלמד אתכם, ועל כוונה זו אמר (לקמן פ"ה) ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה"א, וכן אמר (פ' י"ד) ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים, מדהזכיר לשון למד יורה על התורה שבע"פ, וכן הבינוהו רבותינו (בנדרים ל"ז א') מאי שנא מדרש דלא וכו', ע"ש:
פסוק ב
לא תוסיפו. ה' פרשיות בתפלין ה' מינים בלולב ה' ציציות (רש"י), נראה דעת רש"י כראב"ד (פ"ב מממרים) דלא תמצא איסור מוסיף אלא במצות עשה, אמנם דעת רמב"ם שם דגם במצות ל"ת איתנהו לאיסור מוסיף, כגון אם יאמרו בשר עוף בחלב הוא אסור מה"ת, וכן להפך דבר שהוא אסור מה"ת אם יאמרו שאינו אסור אלא מדבריהם יש בו משום בל תגרע שמגרע לאיסורו שעושה איסור תורה לאיסור דרבנן (ע"ש בלח"מ), ושפיר אמר בס' מעין החכמה, דהמקרא מסייע לרמב"ם, דכ"מ שנ' השמר אינו אלא ל"ת, וכאן סמך לשון שמירה, ללא תגרעו, ובפ' ראה סמך לשון שמירה ללא תוסיף, כמש"ש אותו תשמורו לא תוסיף וזה יורה כי גם במל"ת איתי' לאיסור ב"ת, עכ"ד. והנה בפ' ראה אמר לא תוסיף ולא תגרע בלשון יחיד, וכאן אמר בלשון רבים, נ"ל דכאן האזהרה על הב"ד הגדול שבירושלים, אף שהם עיקר עמודי הוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן אמרה תורה, עפ"י התורה אשר יורוך, והוא מצות עשה לסמוך ולהשען עליהם בכל עניני הדת, וכל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בל"ת שנא' לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך (כמ"ש הרמב"ם ריש הל' ממרים), וכיון שהתורה בעצמה נתנה לב"ד הגדול כח זה שדבריהם הם כשל תורה עצמה, עד שהעובר על דבריהם עובר כעשה ול"ת דאורייתא, היה עולה על הדעת לומר שיש להם גם כח זה לעשות דבר מדבריהם כדאורייתא ממש וכן להפך, לכן באה האזהרה כאן, לא תוסיפו ולא תגרעו, שלא ילמדו רק כפי המקובל, עד"מ לא תבשל גדי, שבשר בהמה בחלב יש בו איסור דאורייתא. אבל בשר עוף ילמדו שאינו אסור מה"ת רק מדבריהם. וכן להפך. ובזה נסתלקה מעל הרמב"ם התלונה הגדולה שיש לו להרמב"ן עליו בראשון לשרשי המצות, שכתב עליו, אם כדעת הרמב"ם דכל מילי דרבנן הוא בכלל מ"ע ול"ת דאורייתא, והעובר על דבר מדבריהם עובר בעשה דועשית עפ"י הדבר אשר יגידו לך, ועל ל"ת לא תסור מן הדבר, א"כ היה ראוי להחמיר מאד בדברי סופרים כי כולן ד"ת הן, ולמה דנין בכל דרבנן לומר ספיקא דרבנן לקולא, וכן מקילין בד"ס בענין העונשין שאין בהם כ"א נדוי ושמתא לא מלקות. ואמרינן אתי עשה דאורייתא ודחי עשה דרבנן, ע"ש בהשגת הרמב"ן באורך ובמג"א שם. ולדברינו אין מקום להשגתו, כי אף דכל מילי דרבנן הוא בכלל מ"ע ול"ת דאורייתא, מ"מ לא היו רשאין להשוות דבריהם ולעשותם כשל תורה ממש גם לענין עונשין ולספיקן וכדומה, כי אם לא הבדילו כלל לדינא בין דאורייתא ממש למילי דרבנן, א"כ היו עוברין על לאו דלא תוסיפו על הדבר, כי מאי אהני לן אם יאמרו עד"מ בשר עוף בחלב אינו אסור אלא מדרבנן, אם לא יהיה נ"מ לדינא להקל בו יותר מבשל תורה, אבל כמו שנצטוה הב"ד הגדול לעשות משמרת למשמרת, ומן התורה ניתן הכח לדבריהם להיותם בכלל עשה ול"ת דאורייתא, ככה נצטוו לעשות הבדל מה בין דבריהם לשל תורה, להקל בעונשן ובספיקן וכדומה, דאל"כ היו עוברין על לאו דלא תוסיפו. והנה לפירש"י כאן יש בה' מינים בלולב משום בל תוסיף, אע"ג דקיימא לן כרבנן דלולב א"צ אגד, ואף אם יאגדנו משום זה אלי ואנוהו, אפ"ה אמרי' האי לחודי' קאי ולית בי' משום ב"ת, כדאמרי' בפרק הנחנקין. יש לומר דהתם בחיוב מיתה קמיירי, ואין זקן ממרא חייב מיתה בלא אגידי אע"ג שהוא בזמנו ושלא במינו ומכוין לשם מצוה, אבל בעלמא אית ביה משום ב"ת אע"ג דלא אגידי משום דזמנה ותוספת דבר חדש הוא (הרא"ם במסקנתו), וכ"ד הרב מעדני מלך, כמ"ש הט"ז באו"ח סי' ל"ד סק"ב. ולזה נוטה גם דעת ר"א ממיץ שכתב בס' היראים סי' ל"ב וז"ל לולי שפירש רש"י בסנהדרין אין לנו אלא תפלין ועובר על ב"ת, הייתי מפרש ההיא דסנהדרין בזקן ממרא לבד ולא משום איסור ב"ת. והנה כמו שיש משום ב"ת כשמניח שני זוגות תפלין כשרים בב"א או בזא"ז, ככה יש משום ב"ת כשעושה מצוה אחת כמה פעמים ביום, כגון שנוטל לולב כמה פעמים ויאמר שבאה כן הקבלה שמחוייב מה"ת ליטול לולב כל היום (כמ"ש הפוסקים עמג"א סי' ל"ד ובחיי אדם כלל ס"ח), ובאמת יש בלשון לא תוסיפו שני פנים, אם דבר הנוסף על דבר המתוסף (פערמעהרען, צוטהון) כמו ותוסף ללדת, אם הכפלת דברים וחזרתו פעם ושתים (ווידערהאָלען) כלשון ולא אוסיף להכות את כל חי. כתב הגר"א בפ' ראה וז"ל שם: את כל הדבר וגו' תשמרו לעשות לא תוסיף, פי' להוסיף על גופיה דמצוה, כמו על לולב וציצת, לא יפחות מד' ולא יוסיף על ד' מכאן אמרו לא יוסיף מתנה אחת על מתן ארבע ולא על מתן א'. את כל הדבר, שלא יוסיף כהן אפילו דבור א' על ברכת כהנים. ובפ' ואתחנן אמר לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו, דרשו שלא יוסיפו על תרי"ג מצות, כי בתחלה אמר שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות, וע"ז אמר לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם לעשות. ובפ' ראה אמר את כל הדבר דרשו רבותינו שבאותה מצוה גופא לא תוסיף ולא תגרע, עכ"ד. ולא הבינותי, דהא (בר"ה כ"ח ב') אמרי' מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר אוסיף ברכה אחת משלי ת"ל לא תוסיפו על הדבר, הנה הוא תוספת בגופה דמצוה וילפי לה מלא תוסיפו דואתחנן. אמנם מלשון הספרי משמע כדברי הגר"א, ויותר מבואר כדבריו בס' היראים לר"א ממיץ סי' ל"ב, שכ' מנין לכהן וכו' שנא' לא תוסיף עליו. ודע דממ"ש רש"י לא תוסיפו כגון ה"פ בתפלין וה' מינים בלולב וה' ציצת וכן לא תגרע, משמעות דבריו דבג' פרשיות בתפלין וג' מינים בלולב וג' ציצת עובר בבל תגרע, וכן מבואר בספרי (פ' ראה) דקתני התם מנין שאין מוסיפין לא על הלולב ולא על הציצת ת"ל לא תוסיף ומנין שאין פוחתין מהם ת"ל לא תגרע, ש"מ דבלולב וציצת שייך לאו דבל תגרע, אע"ג דמעכבין זא"ז, ואם חיסר אחד מהם אף הג' שעשה אינו כלום, ואין כאן מצות תפלין ולולב וציצת, והוי לי' כאלו לא הניח תפלין כלל ולא נטל לולב ולא עשה ציצת לגמרי, מ"מ עבר על בל תגרע, וכן כל היושב ומבטל מצוה שבידו לעשות, מלבד שביטל קיום מ"ע שעליו עבר גם על לאו דבל תגרע (כמ"ש רשב"א בחי' לר"ה ד' ט"ז) דבמניעת התקיעה בר"ה שחל בשבת יש בו משום בל תגרע, ע"ש. ודע דלרמב"ם לעיל שאין באיסור בשר עוף בחלב משום ב"ת רק בשנאמר שהוא אסור מה"ת, אבל כשנאמר שאינו אסור אלא משום גזרה, אין בזה מוסיף אלא סייג לתורה ככה הוא בתקיעות דעמידה, אף דכבר יצאנו י"ח בתקיעות דמיושב, אין בתקיעות דמעומד משום ב"ת, כיון שאין אנו אומרים דמשום מצוה אנו תוקעים אותם רק כדי לערבב השטן, ומיושב קושית התוס' שם בר"ה ד"ה ותוקעין). אמנם דעת הרב בשאגת ארי' (בחי' לר"ה באבני מלואים) דלא שייך בל תגרע רק במצוה שהגרעון אינו מבטל המצוה לגמרי כגון מתן ד', שאם נתנן מתן אחת כיפר, דבדיעבד כשר ולא ביטל המצוה, אבל היכי דהגרעון מבטל המצוה לגמרי ופסול אפילו בדיעבד כגון ד"מ שבלולב דמעכבין זא"ז, אם חיסר אחד מהם ליכא משום בל תגרע, אפילו במתכוין לשם מצוה, דומה לעצים בעלמא כשנוטלן לשם מצוה דלא שייך בי' לאו זה, ומכש"כ היושב ובטל ממ"ע אין בו משום בל תגרע. וראיי' לזה, דאי בהנך ג"כ שייך לאו דבל תגרע, א"כ למ"ד לוקין על לאו שאין בו מעשה, ילקה על בטול מ"ע, דהא אין לך עשה שאין עם בטולה לאו דבל תגרע, וזה לא שמענו. ועוד ממה דאמרי' (סוכה ל"א) לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון, פשיטא, סד"א ליתי כי היכי דלא תשתכח תורת אתרוג, קמל"ן דילמא נפק חורב' מני' דאתי למסרך, והיאך ס"ד למיתי פריש ורמון משום שלא תשתכח, הא אין כאן אלא ג' מינים לחוד ועובר בבל תגרע, וגם למה לי' למימרי שאינו מביא משום חורבא דאתי למסרך, תיפק לי' משום לאו דבל תגרע דאוריי'. ואף דבאינו מכוין לשם מצוה אין בו משום בל תגרע, מ"מ למ"ל טעמ' דאתי למסרך שאינו חששא רק לימים ושנים, הול"ל שאינו מביא משום חשש חורבא דבשעתי' מיד דלמא יביאם ויכוין לשם מצוה ויעבור בלאו, ועוד דחורב' זו דלמא אתי למסרך אינו אלא בשב וא"ת שמבטל מצות לולב, הא בל תגרע חמור דהו"ל בקום ועשה, עכ"ד. ואנכי בעניותי לא הבינותי, אם יש ללקות בלל על לאו דבל תוסיף אף בעושה מעשה, עד דתקשה על לאו דבל תגרע למ"ד לוקין על לאו שאין בו מעשה, דהא הוי לאו שבכללות, כמו לא תאכל כל תועבה, דהוי לאו שבכללות שכולל כל מה שתועבתי, ה"נ לאו דבל תוסיף אינו לאו מיוחד לדבר אחד, וכלל מ"ע ול"ת שייך בי' אם תוספת או גרעון (ערא"ם פ' משפטים בלא תבשל גדי), ואף להרא"ה (בחינוך מצוה תס"ט) דלא תאכל כל תועבה לא הוי לאו שבכללות, היינו לפי שעיקרו לא בא אלא על פסולי המוקדשין, ע"ש. וזה אינו בלאו דבל תוסיף. עיי' כסף משנה (פי"ב מעכו"ם) בלאו דלא תאכלו על הדם הוי לאו שבכללות דעיקר הלאו לא נודע איזה הוא). והא דאמרי' (ר"ה כ"ח) אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה משום בל תוסיף, זה לא תקשי לן, דאביי הוא דמקשה התם הכי, ואביי אזיל לטעמי, דסובר דלוקין אלאו שבכללות (פסחים מ"א) אכל נא ומבושל לוקה שלש לאביי (עיי' בשרש התשיעי לשרשי המצות להרמב"ם, ששנה ושילש כמה פעמים דרבא הוא דס"ל אין לוקין על לאו שבכללות, וכן מבואר שם בהשגת רמב"ן. וכן גרס הכ"מ בכמה מקומות, והגאון מוהרי"פ בגליון הש"ס הכריח גרסה זו מתוס' ורא"ש, דלא מצינו בכל הש"ס רבא קודם אביי), אמנם לרבא שאין לוקין אלאו שבכללות, באמת לא לקי אלאו דבל תוסיף. אמנם גם הרא"ה מצוה תנ"ד כ' העובר אלאו דבל תוסיף חייב מלקות. והדבר צריך תלמוד אצלי. וראיית הרב מהא דפריש ורימון לא זכיתי להבין כלל, כיון דבזה האיש שאין לו אתרוג בין כך ובין כך עובר משום בל תגרע, כי אם לא יטול גם הג' מינים שיש לו, אית בי' משום בל תגרע, כמ"ש בשם רשב"א, ואם יטול ג' מינים לבד ג"כ עבר בבל תגרע, וכיון דאי אפשר להנצל מזה, ומחייבינן לי' ליטול ג' מינים כשרים שיש לו לזכר בעלמא (כמ"ש הרא"ש שם בשם הראב"ד מצוה ליטול את מה שבידו לזכרון וכדי שלא תשתכח המצוה) א"כ כיון דלא לשם מצום נטיל להו כ"א לזכר בעלמא אין בו משום בל תגרע, כמו שאין בבל תוסיף בתקיעות דמעומד אחר שכבר יצא בתקיעות דמיושב, לפי שאינו רק כדי לערבב השטן (או כמ"ש רשב"א בחי' שם לסוכה דכל שהוא מתקנת חכמינו אין בו משום ב"ת) ואחרי שנסתלק ממנו לאו דבל תגרע מצד שכוונתו לזכר בעלמא ונוטלם בלא ברכה, שפיר מקשה ליתי גם פריש ורמון תחת האתרוג החסר כדי שלא תשתכח תורת מין רביעי, וע"ז משני דחיישי' לחורב' שיבוטל להבא ממ"ע גם בשיהיה לו ד' מינים כשרים. אמנם לחששא שיתכוין לשם מצוה לא חיישי רבנן, מדמחייבי לישב בשמיני בסוכה בלא כוונה לשם מצוה, ולא חיישי' דלמא יכוין ויעבור על בל תוסיף:
פסוק ג
עיניכם הראות. נותן בזה טעם על מה שהזהיר לא תוסיפו, כי אתם רואים שחשבתם על עבודת בעל פעור שהוא לבזותה ולגנותה ודמיתם להוסיף על מה שלא נצטויתם, ובאמת זה היה עבודתם ונענשתם על כך, הנה בזה תראו פחיתות הבא ממה שמוסיפין יותר על צוויו ית' (הגר"א):
פסוק ה
לעשות כן בקרב הארץ. עיין בת"ס לרש"ד בשם הא"ת הערה נפלאה בטיב טעם ודעת בעל הטעמים במקרא זה שהעמיד זקף קטן במלת כן שהיה מהראוי להיות פשטא בכדי להפרידו מקרב הארץ; אמנם כוונתו בביאור המקרא קצת דחוק, ע"ש. ונ"ל לפי נגינת הטעם שלפנינו, שהמכוון במקרא הוא להורות לנו, שלפי גודל קדושת הארץ אין מתקיימים בה כ"א אנשים בעלי דת מקבלי עול מצותיו ית', כמ"ש כי לא ידעו משפט אלהי הארץ, ולכוונה זו הזהיר במליצתו ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה וגו', ירצה כמו שחדרי בטן אינם מקבלים כ"א מאכלים הראויים אליו מצד טבעו, ככה הארץ הקדושה איננה מקבלת להיות מיושבי' עוברי רצון ה' אבל תקיא אותם כאשר קואה הבטן מאכל שאינו ראוי לו מצד טבעו, ועל כוונה זו אמר גם כאן, התורה והמצוה נתתי לכם כדי שיהיה לכם בסיס וקיום ומצב נכון עומד לעד בקרב הארץ, ומלת כן משרש כון, מן הוא עשך ויכוננך ערש"י שם, ועל השלבים כן (מ"א ז') בסיס הדבר ומכונו המחזיקו להיות קיים על ענינו, כן צדקה לחיים (משלי י״א:י״ט) פי' הגר"א מי שהוא כן ובסיס לצדקה, והיינו שמסייע לעושה צדקה הוא ג"כ לחיים. והטעם על ידי קיום החקים והמשפטים תהיה לכם תקומה בקרב הארץ הקדושה (פעסטיגקייט אים לאנדע פערשאפפען):
פסוק ו
ושמרתם ועשיתם. לא אמר וזכרתם רק ושמרתם כמו שכתב רנ"ו, יצר לב האדם רע ובטבעו נוטה לעניני חול ולתאות העולם, וכל זמן שלא יעשה לו האדם לב חדש ורוח חדשה קשה עליו מאד להטות לבו לתורה, ואעפ"י שעוסק בה אין דברי' חקוקים על לוח לבו ואינו שמח בהם שמחת לב, כל דבר מעניני העולם יבלבלוהו, וצרכיו ועסקיו יטרידוהו, שכמעט כל דבר בעולם גדול בעיני הלב מן התורה, ולכן לומד ושוכח מציץ ומתעלם ויקשה עליו לעשות כתורתו, לא כן מי שתורת ה' חפצו, כלומר שטבע לבו נוטה לתורה, הוא יהגה בה יומם ולילה, וכמו שזולתו גם בלילה לא ישכב לבו מרוב מחשבותיו על עניניו ועסקיו, כן הוא בתורה, כי עתה נפשו טהורה מכל מחשבות הבל, וגם על עסקיו וצרכיו אינו נותן לב רק בדרך עראי בעבור ההכרח לא שהם נחשבים בעיניו לדברים גדולי ההערך, כי לבו מתגדל ומתרומם על כל המעשים, לכן מה שלומד אינו שוכח ומה שהציץ לא יתעלם ממנו, לפי שהדברים שמורים ונצורים בלבו, כמו שדרך האדם לשמור ולנצור ענינים שחייו וכבודו תלויים בהם, ואז יקל עליו המעשה, ויעבוד את ה' במצותיו בשמחה ובטוב לב, לפי שנפשו מוכנת לעבודתו ע"י המאור שבתוכו, כללו של דבר ע"י שמירת התורה בלב יבא לכלל מעשה, וז"ש ושמרתם ועשיתם, כי אם שמור תשמרון לעשות ורבים כאלה, שהקדים בהם שמירה, ולא אמר וזכרתם ועשיתם, כי אפשר שיזכור ולא יעשה, כי הזוכר איסור הערוה ולמד כל דקדוקי האיסור אולי כשיתקפנו יצרו לא יחדל מלחטוא, ואין תקנה אלא בשמירת התורה בלב, שבהיות התורה שמורה בלבו, כל היום תהיינה מחשבותיו ביראת ה' וחכמה להשכיל באמתו ולהתבונן בחסדיו ובדרכיו ית' ולנצור בלבו חוקיו ומשפטיו עד שיהיו שגורים בפיו ולהשתמש בבינתו למצוא טוב טעם ודעת להמתיק דברי התורה לנפש. ולכן לשון שמירה בכל המקרא סמוך לתורה, ולשון עשיי' אצל המצות, כמו ואשמורה תורתך, שומר תורה אשרהו וכן כלם, ואצל העשייה כתיב לעשות את כל החוקים, לעשות כל המצות, כי התורה צריכה שמירה בלב, והמצות צריכים עשייה, וכשאומר לעשות אצל התורה כתוב לעשות את כל דברי התורה (דברי' וי"ו כ"ד) לא לעשות התורה, כי דברי התורה הן המצות, וכן וכתורה יעשה (עזרא יו"ד) כלומר כמצות התורה. ועמ"ש לקמן אצל כי נשמור לעשות שהוא מן ואביו שמר את הדבר ויהיה טעם ושמרתם ועשיתם תצפו ותיחלו בתאוה וחפץ פנימי אל עשיית המצות (האררענד אויסאיבען):
עם חכם. אחרי שאמר את החקים האלה, שהם דברים שאין להם טעם עפ"י השכל והמופת והאומות משיבין עליהם, ואיך יאמרו רק עם חכם ונבון; אמנם פתרון הדברים מבואר בספר הברית; והוא, אף שהמצות השכליות שבתורה הם דברי אלהים חיים כמו החקים, בכל זאת השכליות הם רק קודמים בזמן ובטבע, אבל החקים קודמים להם במעלה, ועיקר קרבת אלהים היא ע"י החקים לא ע"י שכליים, כי לא יתכן להתקרב אל אלהים כ"א במעשים מצווים מאת אלהים והם החקים, אשר לולי היה מצווים ממנו ית' לא היו נודעים כלל, כי כלם רחוקים מן השכל כענין הקרבנות וזריקת הדם על המזבח, כי כל מלאכת המשכן והמקדש תבניתו ותבנית כל כליו ומתכנתו בבנינו וכל עבודתו בקרבנות וזריקת דמם ואפר פרה אדומה שעיר המשתלח בגדי הכהנים טומאה וטהרה וכדומה כלם מן החקים הם, ורק על ידיהם זכינו כי יצאה אש מלפני ה' ותאכל על המזבח, ולעיני כל נראו נסים ונפלאות, הצלחת האומה ישיבתם על אדמתם בטח נוצחים במלחמות, ועין בעין נראה כבוד ה' עליהם בהלבנת חוט השני, ושאר הנפלאות שבמקדש, שפע הנבואה ורוח הקדש; ומאז כאשר נחסרנו כל אלה, חסרו כל טוב, נתרחקו מעל אדמתם, אין להם יכולת הנצוח במלחמה, הנבואה נסתלקה מהם, והם בתוך הגולה בזויי עם ממשך וממורט; ולעת כזאת לא יאמרו העמים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, אבל עת קיימם החקים כראוי אז באמת התפלאו כלם לאמר על החקים, הנראים לכסילות, כי הם חכמה רבה ובינה גדולה, כי התולדה מן קיום החקים העידה קרבת ה' לישראל, וזה"ש אשר לו אלהים קרובים אליו:
פסוק יב
זולתי קול. שתי מלות אלה מיותרות, כי כבר אמר קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים, ומה בא ללמדנו שאמר. זולתי קול. ובעלי הפשט יאמרו כי זולתי קול הוא כפול לחזק הענין, ובעל הברית אמר למ"ש על וכל העם רואים את הקולות (שמות כ׳:ט״ו), רואים את הנשמע, והדברים יובנו, כי כמו ששמעו מלת אנכי ככה ראו בעיניהם אות א' ואות נ' ואות כ' ואות יו"ד בתוך האויר צורות אותיות אלה ממש, והאותיות היו של אור גדול עומדים באויר אשר על הר סיני, ומאירים באור זך ומצוחצח עד מאד לעיני כל ישראל, וכן רואים ג"כ אחר מלת אנכי ד' אותיות הוי' ב"ה, וכן ה' אותיות אלהיך, וכן ג' אותיות אשר, וכן כל דבור ודבור, תוך כדי דבור הנשמע לאזניהם היה נראה ג"כ לעיניהם באויר עד תום כל עשרת הדברות, וכ"כ במכדרשב"י יתרו; ופירושו כאן, תמונה אינכם רואים זולתי תמונת קול, כלומר שום תמונה לא ראיתם חוץ מתמונת אותיות הקדש שהוא מהות הקול (ועמ"ש בבראשית בויאמר אלקים ובפ' יתרו בקול שופר):
פסוק יג
עשרת הדברים. הא דלא קראן עשרת המצות, כי גם הלאו נקרא מצוה שמצווה שלא לעשות, וכמ"ש אשר צויתיך לבלתי אכל, נ"ל כי משמעות לשון דבור והבדלו מיתר הלשונות הדומות לו כגון אמירה והגדה ודומיהם, אמר הרמב"ם (בפי"ד מהגיון) כי השם דבר הונח על המליצה בלשון מהענין ההוא הנרשם בנפש, לכן הוא שם כלל גבוה כולל כל מיני הדבורים הרבים מאיזה אופן שיהיה, אם אמירות אם הגדות אם שיחות או צוויים ודומיהם, כי כלם נכנסים בכלל דבור והם ממיניו, וזה נראה דעת רבותינו שאמרו בספרא ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מלמד שלכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חבה. הנה אף שאין בכתוב זכר אמירה וצווי רק דבור, ומניין להם לרבות גם אמירות וצוויים. אמנם כיון דכתיב וידבר אליו, כולל הכל, כל מיני הדבור ואף אמירות וצוויים במשמע, כי אילו היה אה"כ ויאמר אליו או ויצו אליו באמת לא היה רק אמירה רק צווי, אף כאן אלו קרא אותן עשרת המצות לא היה במשמעו כ"א עשר מצות פרטיות העומדות לבדן, עכשיו שקראן דברות, להורות בא שהן עשר דבורים כלליים, כמו שהוא האמת שעשרת הדברות כוללים כמה פרטים ופרטי פרטים, והם כלל כל התורה, וכל התרי"ג מצות כלולות בהן, כמ"ש רש"י ס"פ משפטים וכמבואר יותר במ"ש בכי תשא בחרות על הלוחות, ולזה נקראו עשרת הדברים:
פסוק יד
אותי צוה. תורה שבע"פ (רש"י), אע"פ שהנראה מפשט הכתוב הוא על שאר המצות הכתובות בתורה חוץ מעשרת הדברים (כמ"ש הראב"ע והרמב"ן) מ"מ מלת בעת ההיא המורה על מעמד הר סיני, עומדת לנגדם, כי שאר המצות והחקי' לא צוה אותם למשה בעת ההיא המור' על מעמד הר סיני, רק בארבעים יום שעמד בהר אחר מעמד הר סיני, לכן פירש"י ואותי צוה על התורה שבע"פ. שפי' לו כל עשרת הדברים שנאמרו בעת ההיא כללותיהן ופרטותיהן ואת כל המצות הנכללים בהם (רא"ם) ויש בלשון צוה ממשמעות הפירוש והביאור כמ"ש בואתנה לך התורה והמצוה (ס"פ משפטים):
פסוק טז
פן תשחיתון. התקשרות מקרא זה עם מה שאמר לפניו כי לא ראיתם כל תמונה קשה, לא נמצא בו למפרשים דבר, ואמר הר"ן בפירושו שעם היות שרצה הוא ית', להשאיר זכרון המעמד הנכבד ההוא בכל מה שאפשר, עד שחידש וברא חשך ענן וערפל ולפידים וקולות נבראים, עם כל זה לא רצה לחדש ולברוא שום תמונה, אעפ"י שהיה מן הראוי כדי שישאר זכרון המעמד יותר, לפי שהדבר הנראה מחוקה יותר בדמיון מן הדבר הנשמע, וכמו שחידש קול נברא אעפ"י שהוא מורה על הגשמות ולא נמנע בשביל זה, למה לא חדש תמונה נבראת כדי שיתחקה בלבבם המעמד ההוא יותר, אבל נמנע מזה פן תשחיתון, כי תחשבו לעשות טובה לנפשכם לעשות פסל כדמות התמונה ההיא אשר ראיתם, כדי להשאיר זכרון הדבר לבניהם ולבני בניכם, וימשך מזה שבניכם אשר יקומו אחריכם יעבדו הצורה ההיא, או יתלו גשמות להש"י, וזהו שהזהיר וכפל בפ' זו בכמה מקומות אזהרה זו:
פסוק יט
אשר חלק. להאיר להם (רש"י מרבותינו מגלה ט'), ואמרו להאיר לפי שהאור הוא התועלת היותר מפורסם ונגלה לכל, ובאמת כוונתם על כל שאר התועליות הבאות מכוכבי השמים, כי השם ב"ה חלק אותם לכל מדינה ומדינה לקבל כחות משטרי השמים, והעיר היושב בכל מדינה ומדינה יקבל טוב ורע באמצעית הכחות שהן חלק מדינה ההיא, כי נתן למחוז זה כח לקבל שפע צבא זה ולמחוז אחר כך, יש ארצות שמהררי' יחצבו נחושת ואחרת מקום לזהב יזוקו, יש תוציא כסף ויש ברזל יש בדיל ויש עופרת, והכחות האלה מסודרות ומוגבלות ממנו ית' מאז הכינו מעשה בראשית. מלת אשר הוראתו כאן כטעם יען (ווייל) כמו אשר הבאשתם את ריחנו. והמאמר כנותן טעם על והשתחוית להם יען חלק ה' אותם וגו' כלומר שתראה שהוא ית' נותן לצבא השמים כחות נפלאות להיות משמשים גדולים כאלה בעולם, ותחשוב שהם ראויים לעבוד אותם ולחלוק להם כבוד, ותטעו לדמות כי זה הוא רצונו ית' לגדל ולכבד את מי שהוא מכבד ומגדל, כמו שהמלך רוצה בכבוד משרתיו העומדים לפניו, כי זה הוא כבודו של מלך לכן אמר וראית, על מראית השכל, לפי שתראה בעין שכלך רוממות הברואים האלה. ואמר ונדחת בנפעל, שע"י מראית שכלך תהיה נדח מדרך האמת לדרך השקר. וע"ד הפשט כתב רשב"ם אשר חלק אשר הניח אותם לכל העמים לעבדם, כי אינו חושש בהם אבל אתכם לקח לעם נחלה והוא יהיה לכם לאלהים. וכ"כ רב"ח נתן המאורות והמזלות לחלקם אם ירצו יעבדו אותם, ולשון רמב"ן לכל העמים יש כוכב ומזל ושר ידוע וגבוהים עליהם מלאכי עליון כנאמר בדניאל שר מלכי פרס ושר מלכות יון ובעבור זה יעשו להם אלהים מהם ויעבדום ואתם חלק ה' לא תקימו עליכם שר וכו'. וזה ג"כ דעת רש"י שכתב ד"א חלק אותם להם לאלהות לא מנען מלטעות אחריהן אלא החליקן בדברי הבליהן לטרדן. ויסוד דבריו הם דברי התלמוד (פ' ר' ישמעאל ד' נ"ה), אמנם כלל דבריהם עם דרך הפשט, תחלה אמר חלק אותם להם לאלהות, ושלא נבוא לטעות שהוא צווי שיחזיקום לאלהות, לכן הוסיף לא מנען מלטעות אחריהם, שניתן להם הרשות אם ירצו יעבדום (ערא"ם וכמ"ש רב"ח), ולפי"ז לשון חלק כמו לא חלק להם (נצבים כ"ט כ"ה) שפירש"י שם נתן אותם לחלקם. אמנם מדלא אמר קרא אשר נתן אותם להם לאלהים כ"א לשון חלק אותם בא להורות גם כוונה שניה לשון חלקלקות, והמכוון בזה, דלפעמים נותן בהם מקום לטעות לחשוב שיש בהם ממשות (כבעובדא דהתם בתלמוד) והוא דרך נסיון להם, והוא נוהג גם בישראל בנביא שקר (ראה י"ג) שהקב"ה נותן לו ממשלה לעשות אות ומופת לנסות בם את ישראל אם ישקרו ע"י כן באמונתם, כמו כן הכא יחליקם בדברים לנסות אותם אם בכל אלה יעמדו באמונת השיתוף לבד ולא ישכחו את אלהי האלהים ואדון האדונים, הנה שכרם אתם, ואם ע"י כן ישכחו את השם העליון ויסורו להחזיק אותם לאלהות ממש, אז המשפט לאלהים ולענשם. הנה לכל הפירושים האלה מבואר המקרא שאין בני נח מצווים על השתוף, וכמ"ש רמ"א באו"ח סי' קנ"ו, ומקור דבריו הם מתוס' סנהדרין ס"ג ובכורות ב'. וראיתי בענין זה בדברי הפוסקים דברים נפלאים ממני, והוא דבתשו' מעיל צדקה סי' כ"ב הביא דברי הע"ת שכ' אין הא"י מוזהר על השיתוף כשאומר זה למעלה מזה, אבל אם אומר שנים הם זהו בכלל עבודת אלילים, והשיג עליו, דמהיכי תיתי נימא שאין ב"נ מצווה על שיתוף כזה, כיון שמוזהרים על עבודת אלילים הרי הם כישראל בזה, והא ודאי לישראל נאסר כל שנותן לאחד מן השרים קצת ממשלה או יתפלל אליהם ומ"ש אינהו מדידן ועוד זהו גופי' עבודת אלילים ואפי' לאמר זה גדול מזה כמבואר ברמב"ם פ"ב עיקר הצווי בעבודת אלילים שלא לעבוד א' מצבאי מרום, ואעפ"י שהעובד יודע שה' הוא אלקים והוא עובד הנברא של צבאי מעלה ע"ד שעבדו דור אנוש, ובפ"א כתב בטעותן של דור אנוש שאמרו הואיל והאל ברא הכוכבי' וגלגליהם ונתנם במרום וחלק להם כבוד ראויי' הם לשבח וזהו רצון האל לגדל מי שגידל הוא וזהו עיקר עבודת אלילים, ע"כ. הרי נתבטל דעת בעל הע"ת. עכ"ד בתשובה, ע"ש בביאור דעת התוס' אל כוונה אחרת. ולדעתי צדקו דברי הע"ת, כי לישראל שהוציאם הש"י ממצרים ועשה להם הנפלאות ולקח אותם לעם נחלה שאינם עומדי' תחת צבאי מרום, עליהם גזר הוא ית' שלא לעבוד לזולתו כלל אף עבודת השיתוף, אבל לשאר עמים העומדים תחת ממשלת צבאי מרום, אם מודים הם במציאות האל ויכלתו על הכל, ועם כל זה עובדים גם לנמצא זולתו לשרי מעלה וכדומה ומודים שגם הנמצא ההוא כפוף תחת יד עליון, אין במשפט השכל הכרעה לאסרה עליהם כיון שאין דעתם להוציא את עצמם מרשותו של אדון האדונים ב"ה, רק מדמים שזהו כבודו של אל עליון לשבח ולפאר את המשמשים לפניו. ועבודת השיתוף, בדרך זה היתה עבודת דור אנוש, וע"ז כ' הרמב"ם (רפ"א מע"א) וזה היה עיקר עבודת אלילים (לא כמו שהעתיק בתשו' הנ"ל וזהו עיקר ע"א) כלומר עבודת השיתוף הלזה היה היסוד והשורש שממנו נצמח' ברוב הימים עבודת אלילים עצמם בשכחת השם ית' וכמ"ש הרמב"ם וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד וכו', שעבודת השיתוף היה להם סבה הגורמת לטעות אלילים בשכחת הש"י. ולכוונה זו כ' הרמב"ם שם שאברהם ידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם הטעות כלומר כמו שנודע לו שעובדי האלילים שבדורו הם הולכים בדרך המוטעה, כך נודע לו הסבה שגרם להם טעות זה, והוא עבודת השיתוף שבדור אנוש שאינו רק סבה הגורמת לטעות גמורה. ובאמת לישראל הכל אסור גם עבודת השיתוף, וע"ז בא הצווי במקרא שלפנינו פן תשא עיניך השמימה וראית את השמש, אשר חלק אותם לכל העמים. והתבונן בלשון התורה שהבדילה בין עבודת אלילים עצמם ובין עבודת השיתוף, שבפסילים והסמלים שהם תבנית ברואים שפלים אמרה בם לשון פן תשחיתון, כי בעבודת ברואים שפלים כאלה לא שייך לשתף בהם שם שמים, ועבודה כזו היא ההשחתה הגמורה, אמנם בעבודת צבאי השמים שהם ברואים עליונים המשמשים לפניו במרום, דשייך בהם שתוף שם שמים, לא הזכיר בהם לשון השחתה, רק התחיל פן תשא עיניך השמימה, כי זהו עבודת השתוף שיש בה משום סבה הגורמת לאלילים עצמם. (לכן לא כללה התורה שתי העבודות בלשון אחד לומר בלשון קצרה פן תשחיתון וראיתם תבנית הברואים השפלים או את השמש ואת הירח וגו') ולישראל הכל אסור, אבל לב"נ מנלן לאסור עליהם עבודת השיתוף על כוונה הנזכרת. ואדרבה ממקרא זה עצמו אשר חלק אותם לכל העמים למדנו שהרשות בידם לעבוד ע"ד זה. וכפירוש גדולי המפרשים הנ"ל. וקצת סמוכים לזה מדחזינן דהא שמוזהרים ב"נ על עבודת כו"מ אף לאחר מתן תורה הוא מדאיתני עבודת כו"מ בסיני ואשכחן דענש ב"נ עלוה ש"מ לזה ולזה נאמרה, כדאמרי' בסנהדרין נ"ט א'. ופירש"י התם דאיענוש ב"נ על עבודת כו"מ אף לאחר מ"ת הוא מדכתיב (דברים י״ח:י׳) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו' ובגלל התועבות האלה וגו' ש"מ כי יהיב קב"ה תורה לישראל לא שקלינהו להנך מב"נ וכדקיימהו להו קיימו, ע"כ. הנה מדלא גלי רחמנא דאיענשו רק בעבודת המולך שהוא אליל ממש ולא גילתה דאיענשו בעבודת שיתוף בגוונא דמשתעי בה קרא דילן בצבא השמים שהם לכבודו ית', אין לנו לומר דאזהרו אחר מ"ת רק מה דגלי בהו קרא ומה דלא גלי לא גלי ולא אזהרו עלה. וראיתי עוד בענין זה בתשו' נודע ביהודה (תניינא חיו"ד סי' קמ"ח) שכ' אף שדבר זה מורגל בפי כמה חכמים שאין ב"נ מצווים על השיתוף אני יגעתי ולא מצאתי דבר זה בשני תלמודים בבלי וירושלמי ומוכח שאין חילוק בעובד אלילים בין ישראל לא"י דהא ברייתא מפורשת היא בסנהדרין נ"ו ב' בע"א כל שב"ד של ישראל ממיתין עליהן ב"נ מוזהר עליהן, הרי דכללא דכל שישראל נהרג עליו ב"נ מוזהר עליו, ונראה דמה שנתפשט דבר זה לומר שאין ב"נ מוזהר על השיתוף היה עפ"י טעות שראו בתוס' בכורות ב' ד"ה שמא ע"ש שהסב דעת התוס' לסברתו. ולדעתי במחכ"ת דבריו אלה הם כשגגה שיצאה מלפני השליט, שברגע זו נעלם ממנו מאמר רבותינו בפ' ר' ישמעאל הנ"ל שעליו נבנו דברי ראש הפרשנים רש"י ושאר המפרשים הנ"ל בפירוש קרא דילן שאין ב"נ מוזהר על השיתוף. ולא הוצרך התלמוד שם בסנהדרין להזכיר חילוק זה, דזיל קרי בי רב הוא שההבדל מפורש באר היטב במקרא הכתוב בתורה. ודע דמה שבתשו' צ"צ ובתשו' נ"ב הנ"ל הסבו דעת התוס' לסברתם דדוקא לענין שבועה אינם מוזהרים על השיתוף, הוא נסתר ממה שהתיר הרמ"א בזמן הזה למכור דברים המיוחדים לאלילים לפי שאינם מוזהרים על השיתוף כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קנ"א סק"ן בשם הד"מ. ועיי' פרי מגדים יו"ד סי' ס"ה בס"ד סקי"א. ומצאתי בס' רביד הזהב פ' יתרו לא יהיה לך א"א על פני, במכילתא וכתבו הסמ"ג לאסור שתוף. ותימה דבסנהדרין ס"ג מייתי לה מדכתיב בלתי לה' לבדו, ואפשר דכאן כתב לך לדיוק, דב"נ אין מוזהרים על השתוף. אמנם יראה דהך מילתא תליא בפירושא דקרא דילן אם חלק אותם לאלוהות או להאיר. ואין מהצורך לבאר כי כל המדובר בזה הוא על האומות הקדמונים שהיו מינים מכחישים בבריאת העולם וכדומה, מה שאין כן האומות שבזמנינו שאנחנו חוסים בארצותיהם שחייבים אנחנו לדרוש בטובתם ולהתפלל בשלומם: