הכתב והקבלה· רבי יעקב צבי מקלנבורג
במדבר
פרק א
פסוק ב
למשפחתם. דע מנין כל שבט ושבט (רש"י), ורא"ם גרס לידע מנין כל שבט ושבט, לא לידע מנין כל משפחה שהרי לא הזכיר בכתוב מנין המשפחה רק מנין כל שבט ושבט עכ"ל. ר"ל שמנין המשפחות לא היה לצורך ידיעת מנין כל משפחה ומשפחה אבל לצורך ידיעת מנין כל שבט ושבט, ולכן לא הזכיר הכתוב מנין כל משפחה בפרט, רק הזכיר מנין כל שבט אשר הגיע לנו מידיעת מנין המשפחות, אבל בבני קהת הזכיר הכתוב גם מנין כל משפחה ומשפחה, לפי שיש צורך בידיעת מנין כל משפחה ומשפחה לעצמה בעבור הבדל עבודתם כי היתה עבודה מיוחדת לכל משפחה ומשפחה לבדה (רוו"ה):
פסוק ג
תפקדו אתם. לא אמרו תספרו אותם, כי לא היו ישראל נמנין לגלגלותם לכן הזכיר לשון פקידה שהוא ענין השגחה כלומר שישגיחו עליהם לידע כמה הם, והשגחה זו על ידי חצאי שקלים (רב"ח), ועמ"ש ר"פ פקודי:
כל יוצא צבא. טעמו לדעתי כל זרע כשר כי לשון יציאה ישומש על התולדה והזרע כמו צאצאי עמך (ישעיה כ"ב ומלכים מחלציך יצאו (לך לך י"ז ו'), צבא כמו צבאות גוים (ירמיה ג' י"ט) דתרגומו תושבחת עממיא. וכן צבי היא לכל הארצות (יחזקאל כ' ו' וט"ו) תרגומו תושבחא (עמ"ש בויקהל במראות הצובאות) וטעם יוצא צבא זרע משובח (ווירדיגער נאכקאָממע, אכטבארער שפראסלינג) ויהיה צבא תאר ליוצא. והמכוון בזה להודיע שהתיחסותם לבית אבותם לא היה מצד שהולכין אחר רוב בעילות שהם מן הבעל, כ"א אמנם היו באמת זרע משובח וכשר, כי לא היתה זנות ביניהם. ולפי שהיה המנין הזה בזמן גמר מלאכת המשכן שיקויים מאמרו ית' ושכנתי בתוכם, להשכין שכינה ביניהם, ואין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל, כדאמרינן קדושין (ע' ע"ב) לכן הקפיד הכתוב להודיע שהיו כלם יוצא צבא כלומר זרע משובח זרע כשר מסולק מכל פגם משפחה. וחזר הכתוב עוד ואמר, תפקדו אותם לצבאותם, שהתכלית המכוון בפקידת המנין היא לצבאותם, (איהרע ווירדיגען, איהרע אכטבארען) לדעת מנין זרע המשובח שאין בהם פסול מאומה וראויים להשראת השכינה ביניהם. ומצאתי במדרש רבותינו (הובא ברב"ח) תפקדו אותם לצבאותם זהו שאמר הכתוב מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך, אמר ליה הקב"ה ליעקב יקר אתה בעיני שלכל אומה לא נתתי להם מנין ולך נתתי מנין משל למלך שהי' לו גרנות הרבה והיו כלן מלאות תבן וקשין ולא היה מדקדק במנין היתה לו גורן אחת מלאה חטים אמר לבן ביתו מנה לי כמה כורין יש בו, ע"כ. מבואר בדבריהם שפירשו מלת לצבאותם לענין החשיבות והיוקר. ולהיות דבר זה יקר מאד שבמחנה גדולה כזו משש מאות אלף לא ימצא פסול משפחה, לכן החזירו הכתוב יותר משלשים פעמים בפרשה זו, בכל שבט ושבט הזכיר יוצא צבא ולצבאותם, וכן בסדור הדגלים אמר בכל אחד, דגל מחנה לצבאותם, וחזר ואמר בהם, וצבאיו ופקדיו, להורות על הענין הנפלא הלזה, שכל אחד מהם היה יוצא צבא, כלומר זרע משובח, ולכן חל גם על כללותם שם לצבאותם. והנה בכל שלש דגלים הראשונים אמר בכלל מספרם לצבאותם, רק בדגל מחנה דן השמיט בכלל מנינם לצבאותם, ואפשר שהוא מפני אותה הישראלית ששלט מצרי בגופה שהיתה משבט דן כמבואר בס"פ אמור. והנה רש"י פירש יוצא צבא מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים שנה, ואפשר לפי שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים שנה כמו שאמרו בן עשרים לרדוף. והרמב"ן פירש יוצא צבא, כל היוצא להקהל בעדה כי הנערים לא יקהלו בתוך העם, כי כל אסיפת עם תקרא צבא, וכן לצבוא צבא בעבודת אהל מועד, ישוב מצבא העבודה, במראות הצובאות אשר צבאו, וכן צבא השמים וכל צבאם, ולכן יפרש באנשי מלחמה מצבא המלחמה והתיחסם בצבא המלחמה, ואמר כאן כל יוצא צבא כדרך כל יוצאי שער עירו, ואמר לצבאותם שהם צבאות רבות כי כל שבט ושבט צבא גדול, עכ"ד. ולא ידעתי אם לדברים נקלים כאלה ירבה הכתוב להזכיר בפרשה זו יותר משלשים פעמים לשון יוצא צבא ולצבאותם. עמ"ש (וארא ו' כ"ו) על צבאותם. ובאמת גם אם נפרש לשון יוצא צבא כפשוטו יוצאי מלחמה, אין בהם זרע פסול, כי הלא גם מחוסר אבר אינו יוצא למלחמה, כמאמרם ע"פ כי תצא למלחמה (שופטים כ') ואף באבר שאין בו שום תועלת במלחמה כחסרון שן מ"מ גם מצד מום כזה נמנע מיוצאי צבא מכש"כ מום דפסול זרע:
פסוק כ
תולדתם למשפחתם לבית אבותם. פי' שכל אחד בא אל משה והתיחס לפניו על משפחתו ועל בית אב שלו, שהמשפחות חלוקין לבית אבות, וכ"א כתב את שמו לפניו ולא שם אביו, וז"ש לגלגלותם שהשם עיקרו בגלגולת, והודיענו בזה שלא שלחו שמותם למשה רק באו הם עצמם לפניו וכתב כל גלגולת בשמו; ואמר במספר שמות, דלא תימא שכתב הכללים לבד בכל משפחה או בית אב או כל אב כמה בנים יש לו:
במספר שמות. להגר"א דפסוק זה על היחוס, והפסוק הבא על המנין, כי אחר שהגידו שמותם מנו כל השמות של כל השבט, אם כן אין במספר לשון מנין כ"א לשון הגדה, כמו כשמוע גדעון את מספר החלום (שופטים ז') לתבונתו אין מספר (תהלים קמ"ז) שענינם הוצאת דברים בכלי מבטא, וטעם במספר שמות בהגדת שמות, כל אחד הגיד את שמו:
מבן עשרים וגו' כל יוצא צבא. הם שני תנאים שיהיו בן עשרים, ושיהיו יוצא צבא, להוציא הזקנים והחלשים; והנה פסוק זה הוא על הייחוס, והפסוק הבא הוא על המנין, והמנין הוא רק על השבט בכללו, כי אחר שהגידו שמותם מנו כל השמות של השבט יחד ולא מנו לא לבית אבית ולא למשפחות, וזה שאמר פקדיהם למטה וגו', וכן אמר (למעלה י"ח) ויתילדו על משפחותם ר"ל שהתיחסו ואחר כך אמר ויפקדם במדבר סיני:
פסוק כב
פקדיו במספר. להורות שלא נאמר שהתיחסו כל השבטים ביחד ואחר כך ייחס כל שבט לבדו, אלא מתחלה באו כל השייכים לראובן ואחר כך לשמעון, וזה שאמר בכולם לבני בלמ"ד, שבאו כל השייכים לשבט זה ויתילדו, וממילא נדע שכן היו בכולם; ואמר בבני נפתלי בלא למ"ד כיון שלא נשארו רק הם; ואמר בראובן ושמעון כל זכר, שצריך ג' תנאים זכר מבן כ' יוצא צבא, ובשאר קצרה התורה, ובודאי כל יוצאי צבא הם זכרים, אלא שדרך התורה לבאר בכלל ובפרט, מתחלה בכלל כל זכר, ואחר בפרט מבן עשרים, ולכן קצרה בשאר (הגר"א):
פקדיו. מה נשתנה שמעון שנאמר בו פקודיו, שאינו בשאר שבטים, מלמד שהיו עתידין להפקד משבטו, שהרי חסרו בחומש הפקודים ל"ז אלף ומאה, (ע"ש בשם פסיקתא דר"ט) דבפרשת פינחס (כ"ו י"ד) היו משפחות השמעוני שנים ועשרים אלף ומאתים, ורש"י כתב שם לפי החסרון שחסר משבט שמעון ממנין הראשון שבכאן נראה שכל הכ"ד אלף שמתו במגפה בדבר בלעם, משבטו של שמעון נפלו, ואפשר שמטעם זה בא שנוי לקמן פרשה ב', דכל והחונים שם חסרים וי"ו ומלאים יו"ד בר מן והחונים דשבט שמעון כתיב מלא וי"ו חסר יו"ד:
פסוק מד
אחד לבית אבותיו. המיוחד והחשוב שבבית אבותיו, כי מלת אחד יורה גם על התיחדות הדבר בענינו שאין דוגמא לחשיבותו, כמ"ש (שופטים י"ד ו') על פי עד אחד:
פסוק מה
ויהיו כל פקודי. דרך התורה לכלול אחר שפרט תחלה, וכן כאן אחר שפרט בכל אחד מהשבטים שלושת התנאים במנינם, שהיה לבית אבותם, ומבני כ' ולמעלה, ושהיה יוצאי צבא, חזר ואמר על כלל המנין שהיה בו שלושת התנאים הללו, ומלות לבית אבותם הוא נשוא המאמר, וכן הבא אחר זה, דלא כהחושבים אותו למותר וכמאמר המוסגר:
פסוק מז
התפקדו. וכ"ה מנוקד לקמן (ב' ל"ג, כ"ו ס"ב), והוא מורכב מבנין הפעל ומבנין התפעל כי אם היה מבנין הפעל לבד היה ראוי הָפקדו ומבנין התפעל לבד התפקדו הה"א חרוקה, וטעם ההרכבה כי המנין אפשר לעשות על שני דרכים, הא' שימנו שרי העם ראשי צבאותיהם לגלגלותם. וכמו שנצטוינו למנות ע"י שקלים בקע לגלגולת, והב' שהעם יפקדו עצמם משפחה ומשפחה ויתנו מניניהם רשום בכתב ביד שרי הצבא, וכדרך ויתפקדו בני בנימן (שופטים כ"ו), ולכן נכתב בהתפעל המורה על הפועל והמקבל כאחד, כי בעבור שבעת ההיא אין מלך בישראל מנו בני ישראל ובני בנימן בעצמם משפחותיהם, והנה השי"ת אמר למשה אך מטה לוי לא תפקד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל הייתי שומע שלא ימנם לגלגלותם כמו שהוא מונה את ישראל בקע לגלגולת, אבל ימנו הלויים א"ע ויתנו סכום מנינם ביד משה והשרים אשר אתו, לכן נכתב בשלשה מקומות התפקדו מורכב מן ההפעל והתפעל, ללמדנו שלא ימנו עם ישראל כלל לא ביד משה בקע לגלגולת ולא ביד עצמם, כי ההפעל מורה על פעולה הנעשית ע"י אחרים, וכשאומר לא הפקדו נודע שלא נמנו על ידי משה באמצעות שקלים בקע לגלגולת, וכשאומר לא התפקדו נודע שלא מנו הם עצמם שעל זה יורה ההתפעל, זהו ענין הרכבה זאת (רנ"ו), וכ"כ רע"ס לא הופקדו ע"י הפקודים ולא התפקדו מעצמם שלא הכינו עצמם כשאר העם להקהל ולהתייחס:
פסוק מט
אך את מטה לוי. אף על פי שאמרתי שאו את ראש כל עדת ב"י והלויים מכללם להיות נמנים גם הם, נבדלים הם משאר עם ישראל בענין המנין שלא יהיה מספר אישיהם ולא סכום כלול עם השאר, וזהו לא תפקד, לא יהיה מספר אישיהם מבן כ' ולמעלה כמו שהיה שאר העם, ואת ראשם לא תשא, כשתעשה סכום פקודת כל השבטים לא יכנוס בו סכום שבט לוי (רע"ז):
פסוק נ
ועל כל אשר לו. חשב כאן ג' ענינים לשלשת משפחות הלויים, אחד המשכן, השנית כליו, והשלישית על כל אשר לו, הא' משכן העדות הוא מה שאמר לקמן (ג' כ"ה) ומשמרת בני גרשון המשכן והאהל מכסהו וגו', הב' ועל כל כליו הוא מה שאמר (לקמן ל"ו) ופקודת משמרת בני מררי קרשי המשכן וכל כליו, הג' ועל כל אשר לו, כולל משמרת בני קהת, שאמר מהם (ל"א) ומשמרתם הארון והשולחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש וגו', הנה עבודת בני קהת היה בענינים המקודשים יותר שבכולם, וכעדות הכתוב (לקמן ד' ד') עבודת בני קהת באוה"מ קדש הקדשים (ע"ש רש"י), ויראה שכלל את עניני קדש קדשים בלשון כל אשר לו, שאין מלת אשר כאן מלת הטעם, אבל הוא שם דבר הנפרד ממלת אשרי, שענינו השבח והתהלה (פאָרציגליכסטע), כמ"ש בקרח בוידע ה' את אשר לו, ובבכורי כל אשר בארצם (שם), ולפי"ז יהיה טעם על כל אשר לו, על כל המשובח שבקדושת המשכן, והם הארון והשולחן וגו'. ומצאתי בת"ז (תקון למ"ד ד' ע"ז) אשר על שם באשרי כי אשרוני בנות, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכי עבד דאיהו בבית אסירי דמלכא ואבטח ליה מלכא לאפקא ליה מבי אסירי אית ליה למלכא לשבחא גרמי' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ע"ש:
פסוק נא
והזר הקרב יומת. אפי' כהן הבא לעבודת לויים בפריקת המשכן והקמתו חייב מיתה, כי הכהן גם הוא נקרא זר לעבודה זו, ויומת במיתה בידי שמים, דכל מיתות האמורות בקודש ומקדש, כלן מיתתן בידי שמים, כמ"ש הסמ"ג שלא מצינו מיתת ב"ד בקדש ומקדש, וכן מדאמר ולא יהיה קצף על בני ישראל. הנה היא מיתה בידי שמים, כבמעשה קרח דכתיב כי יצא הקצף, שהיתה מיתה בידי שמים (הרא"ם) ערמב"ם וראב"ד ספ"ג מכלי מקדש, ועוד דבמיתות ב"ד בא הלשון כפול מות יומת, כמו שכתב (שופטים י"ח כ') והראב"ע שכתב בית דין ימיתוהו, דבריו דחויים, ובס' מנחה בלולה רוצה לסייעו בזה, ואין ממש במסייע:
פרק ב
פסוק ד
וצבאיו ופקדיהם. הפקודים הם בעצמם הצבא ככתוב בהם כל יוצא צבא, לכן יאמרו המפרשים שהוי"ו הוא לביאור כלומר צבאיו דהיינו פקודיו. ואין בזה טעם, אחר שהוזכר בכל שבט ושבט הפקודים שהם יוצאי צבא, מה לו לכפול אותו בזו הפרשה עוד הפעם בכל שבט ושבט. וכבר ראית דעת רש"י ודעת רמב"ן בפירוש יוצא צבא. ונראה לי כי צבאיו ופקדיו הם שני חלקים, פקודיו הם הנמנים מבן עשרים שנה ומעלה, וצבאיו הם שלא באו לכלל מנין והם אנשי בית אב, וזה, כל הנשים הבנים והבנות של הנמנים, אין ספק כי כל אלה היו נוסעים עם שבט שלהם בנסוע המחנות, ולא היה להם גבול מיוחד נפרד לעצמם, ככתוב וירא את ישראל שוכן לשבטיו, מה טבו אהליך יעקב, שראה פתחיהן שלא היו מכוונין זו כנגד זו שלא יציץ לתוך אהל חברו, כי כל איש היה לו אהל מיוחד לאשתו ולאנשי ביתו, וכאשר יחנו כן יסעו כתיב. מבואר מזה כי בכל שבט ושבט היה שני חלקים כללים. הא' הנמנים מן כ' ולמעלה, והם נקראים פקודים. הב' אנשי בית של כל אחד ואחד, והם נקראים לדעתי צבאיו, כי אין צבא בכל מקום על חיל היוצא למלחמה, כי גם בלויים שאינם מיוצאי מלחמה רק מיוחדים לעבודת המקדש נאמר עליהם צבא (לקמן ד' ג') כל בא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד, אבל שם צבא הונח על כל התחברות אנשים יחדיו לעשות דבר מן הדברים, חיל היוצא למלחמה נקרא צבא להתאחדותם בכנופי' חדא, וכן אנשי משמר מן הלוים המתחברים יחדיו לעמוד על משמרת עבודת המקדש נקרא צבא, כלומר חברה, (געזעללשאפט, פעראיין) וכבר דברנו מזה בפ' בא י"ז מ"א בצבאות ה'. ועיקר שרש צבא שתי אותיות צב, ומזה שול תשלו לה מן הצבתים (רות) והוא כרך שבלים (בונד) חבור שבלים נפרדים. ומזה לרבותינו ארחן רחיקא וצבתן בסימא (סוכה נ"ב) לצבתא בעלמא (פסחים פ"ט) צבתא דחרש, אימא בברתה מצטבתא, על ההתחברות בני אדם יחד (פעראייניגונג) (עיין ערוך צב) כן כל אנשי בית אב, אשתו בניו ובנותיו הכרובים אחריו ונטפלים עמו אחרים ודבוקים אליו נקראו צבאיו (זיינע אנהאֶנגער, אנגעהאֶריגע) ואמר הכתוב כאן בכל אחד מן השבטים צבאיו ופקדיו להודיענו שלא היה איש מהם נפרד ונבדל מאנשי ביתו אף בדרך מסעתם ולא היתה כאן סבה להיות לאחד מהם דעתו מוטרדת בדאגה ממעמד אנשי ביתו. וכן הזכיר כאן בכל דגל מלת לצבאותם על כוונה זו. והלמ"ד יורה על הצירוף כמלת עם, כמו השלימה אל בני ישראל (יהושע י"ט) תרגומו עם בני ישראל וכן את כל פשעיהם לכל חטאתם, וטעם לצבאותם, הדגל היה במחנה עם הצבא של כל אחד ואחד, (נעבסט איהרען אנגעהאֶריגען):
פרק ג
פסוק א
ואלה תולדות אהרן ומשה. ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה. (רש"י) והרמב"ן אמר כי מקרא זה שב גם על פרשת מנין הלויים הסמוכה ששם נמנו גם תולדות משה, כי אמר שם משפחת העמרמי (להלן כ"ז) וודאי הכוונה על בני משה, כי בני אהרן כבר הוזכרו לבדם, ולא היה לעמרם בנים רק אהרן ומשה. וזה דחוק כי משפחת העמרמי הוזכרה אחר שלשה פרשיות המופסקות זו מזה בשלשה דברות, ולדעתי אין מקרא זה בא להודיענו מבני אהרן ומשה, אבל הוא מוסב על האמור בפרשה הקודמת בהודעת סכום הכולל לפקודי בני ישראל שעולה תר"ג אלף וחמש מאות וחמשים, וכמו שבפקודי ערבות מואב הודיע הכתוב שלא היה בהם איש מן הפקודים שבכאן, ככתוב (פינחס כ"ו ס"ד) ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן אשר פקדו במדבר סיני, ככה הודיע הכתוב כאן הפוכו, שאותן הפקודים כאן הם בעצמם אותן האנשים שכבר באו אל הפקודים בזמן קודם לזה. הפקודים שבכאן שהיו בגמר מלאכת המשכן שבא הצווי עליהם מאהל מועד כאמור בתחלת פרשה זו וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד, הם בעצמם אותן האנשים שבאו אל הפקודים בנדבת מלאכת המשכן שהיה אחר יהכ"פ בשנה ראשונה, שנצטוה אז למנותם (כמ"ש רש"י ר"פ כי תשא) וכיון שהיה קודם שהוקם המשכן. ע"כ לא בא הצווי לפקדם כ"א בהר סיני, וזהו שאמר כאן, אשר דבר ה' אל משה בהר סיני, וטעם תולדות כאן כמו ויתילדו על משפחותם, שפירושו התייחסות השבט. כמ"ש רש"י הביאו ספרי יחוסיהם ועידי חזקת לידתם כל אחד ואחד להתייחס על השבט. וטעם תולדות אהרן ומשה, יחוסי השבטים שהיו ע"י אהרן ומשה (געבורטסשטאֶממע דורך אהרן ומשה) ובא כאן הסמיכות כמו פקודי משה ואהרן. שהוא סמיכות הפעול אל הפועל אשר על ידו נעשה, הפקודים שעל ידי משה ואהרן, וכן גאולי ה', גאולים שעל ידי השם, כן תולדות אהרן ומשה, תולדות (התייחסות השבטים) שע"י אהרן ומשה. וכן תרגם כאן יב"ע אלין יחוסי אהרן ומשה. הנה אחר שהודיע הכתוב מקודם סכום הכולל הפקודים האלה שהיה כעת בגמר מלאכת המשכן שבא הצווי עליו בדבור אהל מועד, בא כאן הכתוב להודיע, כי הפקודים האלה הם בעצמם אותן הפקודים שבא ייחוס שבטיהם ע"י אהרן ומשה בעת שהיה הדבור אל משה בהר סיני, דהיינו הפקודים שהיו בנדבת מלאכת המשכן, על זה אמר. ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני. והשמיענו הכתוב בזה דבר גדול, אף שבין המנויים האלה היה המשך זמן שבעה חדשים, המנין הראשון היה מיד אחר יהכ"פ בשנה ראשונה, והמנין הזה השני היה באחד לחדש השני בשנה השנית, בכל המשך זמן זה לא מת גם אחד מכל הקהל הגדול הזה, כי אותן האנשים שבאו אל הפקודים במנין ראשון הם עצמם באו אל הפקודים במנין זה השני, ומספרם שוה, שבשני המנויים היו תר"ג אלף וחמש מאות וחמשים. (ערש"י פקודי ל"ח כ"ו לכל העובר על הפקודים לשש מאות אלף וגו'), ואף שדבר זה הוא הפך מנהגו של עולם הטבעי, כי עם התורה אין בכל עניני האומה רק נסים נסתרים ונפלאות נעלמים לא טבע ומנהג, ירידת המן בכל יום יוכיח, והקפת ענני הכבוד, והבאר והשליו, הנה למי שנעשו להם כל אלה הנפלאות בכל יום ענינים שאינם כנוהג העולם, אין תימה אם לא מת אחד מהם בהמשך שבעה חדשים, וכבר האריך הרא"ם בכי תשא להצדיק דברי רש"י, והביא דברי רבותינו במדבר רבה שמבואר בו דמנין שנות המדבר הוא מתשרי שהוא ר"ה לברייתו של אדם הראשון, דלא כרמב"ן שם. ויתכן כיון שהנדבה למלאכת המשכן היתה להורות כפרת עון עגל (כמ"ש רש"י ר"פ כי תשא) ואהרן שהיתה לו נגיעה קצת בו, אין ספק שהשתדל הרבה בנדבה זו, לכן הקדים הכתוב כאן את אהרן למשה. ורבותינו שאמרו לפי שלמדו ממשה נקראו בניו, אין זה להם כוונה ראשונה במקרא, רק כיון דלהורות על מנין הראשון לבד הוי מצי קרא למימר, ואלה פקודי אהרן ומשה וגו', והוציאו הכתוב בלשון תולדות שיש בו גם כוונה תולדות הבנים, על זה אמרו. דבכוונה שניה זו ללמד בא שהם בניו ללמודם ממנו. ולדרשה זו צריכים לפרש ביום דבר מיום דבר, דבאותו יום עצמו שדיבר ה' עם משה בהר סיני לא למדן, כמ"ש הרא"ם:
פסוק יב
מתוך בני ישראל. מסבת חורשי עון ובעלי מזמות שבבני ישראל לקחתי את הלוים תחת בכור, דמשחטאו ישראל בעגל ונטפלו הבכורים עמהם לכן נפסלו (וועגען דער טריילאָזיגקייט ישראל'ס נעהמע איך דיא לויים אנשטאטט), מתוך כמו ומרמה ותוך (תהלים י'), ולא ימיש מרחובה תוך ומרמה (שם צ"ה), מתוך ומחמס יגאל נפשם (שם ע"ב) דתרגומו שקר, ולרש"י בעלי מזמות חורשי עון, כמו איש תככים (משלי כ״ט:י״ג) מחשבה רעה הלנה בפנימית הלב:
והיו לי הלויים. אבל הלויים נשארו אז באמונתי (דיא לויים אבער בליעבען דיא מייניגען) ולא טעו מאחרי בעון העגל, פעל היה עם למ"ד אחריו יורה על קנין דבר כמו ויהי לי שור, ויצאה והיתה לאיש:
פסוק יג
כי לי כל בכור. פי' אבל בכורי הלויים ישארו לי כמקדם ולא יכנסו בכלל שאר הלויים להיותם פדיון על בכורי ישראל, כי אין בכור פודה בכור, ודיים להפקיע א"ע, כי אז במצרים הקדשתים לי ובקדושתם הראשונה נשארו תמיד, ובקדושת בכור יהו נשארים לי, ולא מבחינת פדיון בכורי ישראל, וזהו שסיים לי יהיו; ומפני שאמר תחלה ולקחתי את הלויים, שמשמעותו כל שבט לוי אף בכוריהם יהיו לפדיון בכורי ישראל, לשלול זה אמר אחריו כי לי כל בכור (יעדאָך אבער געהארט מיר יעדער ערסטגעבארנע), ומצאנו מלת כי על שלילת משמעות מאמר הקודם, כמו לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים; ולסבת מאמר זה נמצאו בכורי ישראל עודפים על לויים שאינם בכורים. ולפירוש המפרשים מאמר התורה סתום בלא נתינת טעם החלפת לויים תחת בכורים, ולדבריהם מאמר מתוך בני ישראל מיותר, כמו שלא הזכירו (בפ' מ"א ופ' מ"ה), גם לפירושם והיו לי הלויים הוא להבא, ולי יהיו שאחריו הוא מוסב גם כן על הלויים והאחד למותר; והרביעי שבמלת הלויים הפסיקו ממלת מתוך מסכים למ"ש וכדעת רבותינו:
פסוק כט
יחנו על ירך. שינה בעל הטעמים בבני קהת, מבני גרשון ומררי, כי בהם חיבר פעל יחנו עם מקום תחנותם, אחרי המשכן יחנו, על ירך המשכן יחנו צפונה, וכאן הפסיק פעל יחנו באתנח. ואפשר לרמז בא על שנמשכו בני קהת אחר עדת קרח במחלוקת הכהונה (ערש"י כאן), וכאילו בזו הקדש והמקדש, וכבוד המשכן בקלון המירו, לכן הפריד מקום תחנות המשכן מחנייתם, להורות שאינם ראויים להיות שכני ירכתי המשכן, ואפשר שמטעם זה עשה ככתוב עוד שנוי אחר בהם, דבאינך הזכיר במשמרתם את שמותיהם כאמור משמרת בני גרשון, משמרת בני מררי, וכאן אמר ומשמרתם, ולא הזכיר שמותיהם. ולזה אף שבבני גרשון ובני מררי אמר פקודיהם במספר, השמיט בבני קהת מלת פקודיהם ולא אמר רק במספר כל זכר, כי המנין בזה יורה על חשיבות הנמנים ועל חביבותם לפני המקום למנאם ולדעת מספרם:
פסוק לב
ונשיא נשיאי הלוי. טעם שהזכיר זה סמוך לבני קהת, גם איתמר היה ממונה על בני גרשון ומררי ולא הזכירו בפרשה זו, אמר במדבר רבה, לפי שאלעזר היה גם כן שותף במשאן של בני קהת שהיה נושא מעבודת הקדש עמהם כדכתיב בסוף הפרשה ופקודת אלעזר וגו' משא"כ איתמר שלא היה שותף עם עבודת בני גרשון ובני מררי:
פסוק מה
בהמת הלויים. לא אמר לשון רבים בהמות, כי גם בהמה אחת של לויים פוטרת כמה פטרי חמורים של ישראל כמ"ש רש"י:
פסוק מו
מבכור בני ישראל. פי' מצד הבכורים הם עודפים על הלויים רע"ג, אף שמצד מנין הלויים הם עודפים על בכורי ישראל כ"ז, כי אלה היו כ"ב אלף ורע"ג ואלה היה כ"ב אלף ושלש מאות, אבל מצד הבכורים יש תוספת בישראל על הלויים, כי ג' מאות בכורי לויים דיים להפקיע א"ע, וכ"א במד"ר במנין לא היו עודפים הבכורים על הלויים אבל בבכורות היו עודפים עליהן, הוצא מהן הבכורות שאין בכור פודה בכור, והיו ג' מאות בכורים נמצא בכורי ישראל עודפים על הבכורים רע"ג, והוא פירושא דקרא, ועל זה אמר שם ריב"ז אין אתה ידע לדרוש, כלומר לעומק פירושא דקרא, ובזה א"צ לסרס המקרא כלהמפרשים:
פסוק מט
כסף הפדיום. המ"ם תחת הנו"ן כמו גרשום (ראב"ע) ובא במ"ם, כי הנו"ן מיוחד לנקבות בכל הפעלים והשמות, וכאן שאין הפדיון רק לבכור זכר נפלה הנו"ן ובא המ"ם במקומו, וכן בבנות צלפחד נאמר נתן תתן להם, ובבנות יתרו ויבאו הרועים ויגרשום, הוא מטעם זה כמש"ש, ואמר כאן פדיום, ואחר כך פדוים דבשעה שלקחו משה מן הבכורים אינם עדיין פדויים לכן קראו כסף הפדיום, שם תארו על הכסף המוכן לפדות בו, אמנם אחר זה כשנתנם משה לאהרן קראו כסף פדוים, שבבוא לאהרן הכהן אז הם נפדים:
על פדויי הלויים. על אותן שפדו הלויים בגופם (רש"י). ואיני מבין אחר שכבר אמר (פ' מ"ו) על רע"ג היתרים, שהם העודפים על הלויים, ובפ' מ"ט חזר ואמר עליהם פדויי העודפים בהם, שנקראו עודפים מצד הלויים הפודים, למה חזר עוד לקרותם בשם עודפים על פדויי הלויים ר"ל שהם יתרים מצד ישראל הנפדים. ולולי פי' רש"י הייתי מפרש פדויי הלויים נקראו אותן שלש מאות בכורים שהיו בלויים שהפקיעו את עצמם ולא יכלו להפקיע קדושת בכורי ישראל, כי לשון פדה אין ענינו דוקא נתינת דבר בעד דבר (אויסלאֶזען) כי כל הנעשה חפשי משעבוד דבר והנפטר מן החוב שהיה מוטל עליו (בעפרייעט) נקרא פדוי, כמו ופדויי ה' ישובון, פדני מעושק אדם, הנה כמו שנקרא פדוי הנעשה חפשי משעבוד עול הגלות, ככה בכורי הלויים, שהיה מוטל עליהם תחלה חוב ועול העבודה, בקדשים, והקרבתם, ועתה נפטרו מזה ונעשו חפשים שאינם עושים עוד עבודת ההקרבה בקדשים, כ"א שרות הכהנים, שפיר נקראו פדויי הלויים, כלומר אותן הלויים שנפטרו ונעשו חפשים מעבודתם הראשונה. ולפי זה מבואר במקרא עצמו מה שהזכירו רבותינו שהיו שלש מאות בכורות בסכום הלויים ולכן אמר בדרך כלל פקודי הלויים שהיו רק שנים ועשרים אלף, אף שבפרטן היו עוד שלש מאות וכמ"ש רש"י (פל"ט) ולסבת שלש מאות בכורי הלויים האלה, היו בכורי ישראל יתרים על הלויים סך רע"ג; וטעם העודפים על פדויי הלויים, שהיו עודפים לסבת אותו סך הלויים שהיו צריכים להיות פדוים ופטורים מצד עצמם להיותם בכורים ודיים להפקיע א"ע. ועל, מצאנוהו על הסבה כמו על ירע בעיניך על הנער ועל אמתך:
פרק ד
פסוק ה
בנסע המחנה. אחר שנסתלק הענן, כי קודם לכן היה אסור להם לכנוס (רע"ז):
פסוק ו
ושמו בדיו. לרבותינו (יומא ע"ב א') שהיו הבדים מתפרקין ואינם נשמטים, שבראשיהם היו עבים והכניס ראשן אחד בדוחק בטבעת ובאמצען היו דקין והולכין לכאן ולכאן אבל אינם נשמטים לצאת מהם לפי שהם עבים בראשיהם, אם כן מה ושמו בדיו שאמר כאן בנסוע המחנה. ופי' התוס' שם בשם רבנו יעקב מאורלייניש דושמו בדיו על כתפי הנושאים להוליכן. ומגמגמים שם בפי' זה שהרי בני קהת לא היו שם עדיין עד לאחר שהיו מכניסין כל הכלים לנרתק שלהם כדכתיב ולא יבאו לראות כבלע את הקדש, ופירשו שם פירושים אחרים, ע"ש. והרמב"ן פי' ושמו בדיו שיתקנו אותם להיות יוצאים לשאת אותו בהם כי היו הטבעות רחבים ויאריכו הבדים בהם כרצונם ובלבד שלא יסורו ממנו:
פסוק ז
ועל שלחן הפנים. ת"א ויב"ע פתורא דלחם אפיא, הוסיפו תיבות, ובאמת אינו חסר במקרא, כי שלחנות היה ללחם הפנים, הא' שהיו מונחים עליו תמיד והוא היה בפנים בתוך הקודש לפני קדש הקדשים, והב' היה באולם מבחוץ שעליו היו מניחים את הלחם ביציאתם בו מן הפנים בשעת הקטרת הבזיכין (עיין מנחות צ"ט ב') לכן אמר ועל שלחן הפנים יפרשו וגו' כלומר על השלחן העומד בפנים יפרשו התכלת ויתנו הקערות וגו' לא על השלחן השני העומד באולם, כי אף שתשמישו היה ללחה"פ אינה כ"א הנחת שעה לא תמידית, פנים הוא לשון פנימי הפך החיצון, כמ"ש בשם לחה"פ תרומה כ"ה למ"ד:
פסוק טו
ואחרי כן. אלו אמר אחרי בלא וי"ו היה משמע שמיד אחר כלות אהרן הכסוי באו בני קהת לשאת, ובאמת היה שהוי זמן בין זה לזה, כי היו צריכים להמתין עד אשר צוה אהרן לפקוד איש איש על עבודתו ואל משאו, כבמקרא שאח"ז, לכן הוסיף וי"ו להורות על תוספת זמנו כלומר ועוד אחרי כן, עמ"ש בבהעלותך ט' י"ז ואחרי כן:
פסוק יח
אל תכריתו. אל תניחו את המשאות באופן שיזכה בהן כל הקודם, כי בזה האופן יקרה שידחפו זה את זה וזה יהיה סבה להכריתם, כמו שספרו חז"ל (יומא פ"ב) שקרה בתרומת הדשן:
פסוק יט
ושמו אותם. ולא שיהיה כל הקודם זכה, אבל ימתין כל אחד להיות מצוה ועושה:
פסוק כ
ולא יבאו לראות. כשהכהן מכסה את כלי הקדש כדי להקדים איש את חברו ולא ינהגו קלות ראש באופן שיתחייבו מיתה (הנ"ל):
כבלע. רש"י פי' לשון כסוי, שלא יבאו הכהנים לראות בעת שנותן הקודש וכליו אל הכסוי שהוא נבלע בתוכו. ורשב"ם פי' לשון סתירה כענין ודרך אורחתיך בלעו, וטעמו כשמתחילין לפרק את המשכן יתרחקו בני קהת בל יראו שם. אמנם ברבה איתא מהו כבלע א"ר לוי כבלע הזה שהוא נופל מן העין, פירשו כבלע כשיעור הרף עין (אויגענבליק) שהעור המכסה את העין יורד עליו ומכסה אותו וחוזר ונגלה מהרה, וזהו הרף עין, שנרפה העין מראיתו. דומה לזה אמר חד מן המבארים כבלע ענינו זמן מועט, כרגע והרף עין (כבאיוב ז' י"ט) עד בלעי רקי, וכן המנהג בלשון ערבי כשירצה לומר המתן לי רגע אחד, יאמר המתן לי עד בלעי רקי. וטעם המקרא אף כרגע והרף עין לא יראו את הקדש. אמנם התביר בלראות והמרכא בכבלע ימאן בפירוש זה:
פסוק כב
נשא את ראש. נשא מקור במקום צווי כמו זכור שמור, ואמר במנין ישראל שאו (לעיל א' ב') כי מנינם היה תחלת התנשאותם לעשותם ד' מחנות ד' דגלים, אמנם הלויים שכבר היה להם התנשאות להיות כלגיון של מלך וה' נחלתם גם סביב למשכן יחנו, ומנינם כעת שהוא לייחד עבודה מיוחדת לכל אחת ממשפחותיהם, והוא נשיאות ראש חדש על מה שהיה להם, לכן לא אמר שאו כ"א נשא לשון מקור שיורה על המשך נשיאות ראש הולך ומתנשא ממדרגה למדרגה (רמ"א):
פסוק כג
הבא לצבא צבא. פירוש צבא חברת אנשים המשתתפים יחד לעמוד במשרת עבודתם. (פעראיין) וטעם לצבא צבא, כל הבא להיות שותף החברה (זיך דעם פעראיין אנצושליעסען) כמבואר למעלה וצבאיו ופקדיהם:
פסוק כד
לעבד ולמשא. לעבוד בחנייתם, ולמשא בעת המסע, לפי שלמעלה כשאמר ומשמרת בני גרשון באו"המ דבר על משמרתם בעת חנייתם אמר כאן שכל מה שהיה תחת עבודתם במשמרת החנייתם היה ג"כ במשמרת המשא בעת המסע (רע"ס):
פסוק כו
ואת כל אשר יעשה. בעת החניית תהיה משמרתם על כל הכלים האלה ועל כל הכלים אשר יעשה להם ובשבילם כדי לעבוד, כגון צבת ומקבות לנטוע ולעקור היתדות, (הנ"ל):
פסוק כז
לכל משאם. המסע ולכל עבודתם בעת החניי' (הנ"ל):
פסוק מז
עבדת עבדה. הוא השיר (רש"י), כי כשם שהמצוה עבודה להש"י כן השמחה על המצוה נקראת עבודה, כמ"ש תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה, הנה השמחה היא שלמות העבודה, לכן השיר שהיו הלויים משוררים לעורר השמחה על מצות הקרבה, כדי להיות מעשה המצוה בשמחה, נקראת עבדת עבודה, ומקרא מלא הוא (דה"ב ל"ט) והמשוררים בני אסף על מעמדם אין להם לסור מעל עבודתם (רב"ח):
פסוק מט
על עבודתו ועל משאו. מנה כל אחד מהם על העבודה, שיעשה בעת החניי', ועל משאו, בעת הנסיעה שידע כמה משקל משאו, ואמר ופקדיו, שידע שמות הכלים שישאו הנקובים בשם כאמור ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם (רע"ס):
פרק ה
פסוק ג
מזכר עד נקבה. לשון רלב"ג שהאנדרוגנס נכלל בזה וכש"כ הטומטם, וזה מבואר מעצם הלשון הנזכר בזה המקום, וזה, כי האנדרוגנס אם היה כמו ממוצא בין הזכר והנקבה הנה הוא נכלל במה שאמר מזכר עד נקבה תשלחו, כי הזכר והנקבה הם הקצות והוא מה שביניהם, ע"כ. והדברים נראים נכונים, אמנם דעת רבותינו אינו כן, דאמרינן (נדה כ"ח) טומטם ואנדרוגנס שראו לובן ואודם כאחד אין חייבין על ביאת מקדש שנאמר מזכר עד נקבה תשלחו זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטם ואנדרוגנס, וכ"פ הרמב"ם (בפ"א ממשכב ומושב ה"ז), ובספרי דמחייב טומטם ואנדרוגנס בשלוח עכ"פ (אף שאינו חייב על ביאת מקדש) מכל מקום אינו מרבה אלא מלשון תשלחום דאמר קרא, ע"ש בזרע אברהם:
פסוק ו
חטאת האדם. חטא שבין אדם לחברו (ספרי זוטא) וכולל בזה כל הנזכר ס"פ ויקרא וכחש בעמיתו בפקדון וגו' או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר. ובלשון ואשמה הנפש ההיא נכלל שבועתו לשקר, כי אשמה ענינו שממון הנפש והוא הכרת שנענש בו הנשבע לשקר, כמ"ש (ויקרא ה' ב') בנפש אשר תגע;
פסוק ז
והתודו. י"מ וי"ו זו לתשובת התנאי, ור"ל לא די לו במה שמתחרט בלבו אבל צריך להתודות בפה לעיני כל. ואינו נכון כי אין מצוה מן המובחר לפרסם חטאו ברבים כי יש בו משום כבוד שמים, אבל מאמר זה הוא חלק התנאי, ור"ל אם יודה מעצמו לבעל הממון שחייב לו מה שכפר לו תחלה בשבועה, אז חייב בתוספת חומש ואיל לאשם האמור אחר זה, כדעת רבותינו דכשבאו עדים והוא עומד בכפירתו אינו משלם רק הקרן לא החומש, כי החומש עם הקרבן לכפרה הם באים ואינו מביאם אלא על פי עצמו:
אשמו בראשו. פי' ראב"ע בראשו כאשר הוא לא פחות ממנו. וזה מקרא שאינו צריך, כי מהשיב את אשמו ידענו שישוב כלו לא מקצתו, אבל בראשו ענינו תחלה כמו ראש חדשים, וטעמו תחלה ישיב את הממון שכפר, ואחר זה יתן החומש ויביא איל האשם שהם לכפרה, כי אין מקום לכפרה טרם השיב לבעליו את אשר לו:
ונתן לאשר אשם לו. למי שנתחייב לו (רש"י). מקרא זה מיותר, כי אחר שאמר מקודם והשיב את אשמו, למי ישיב אם לא למי שחייב לו, ולמה חזר ואמר ונתן לאשר אשם לו, עמ"ש (ויקרא ה' כ"ד) בפסוק לאשר הוא לו, ונראה לי כי פעל ונתן כאן אינו חוזר על האיש המחויב בהשבה, ואין תרגומו (ער זאָלל געבען), אבל הוא מן הבלתי מיוחדים (אינדעפניטע), כמו ויגד ליעקב ויאמר ליוסף ר"פ ויחי, וכן ושחט את בן הבקר, והפשיט את העולה, שאינו מיחד את איש פרטי המגיד והאומר השוחט והמפשיט, וביאורם אחד פרטי, יהי מי שיהיה ותרגומם (מאן בעריכטעטע), כמו כן מלת ונתן כאן אינו מיחד את האיש הנותן, ותרגומו (מאן געבע, ערזעטצע, ערשטאטטע), והטעם יש כאן חיוב נתינה יהיה באיזה אופן שיהיה, אף שאין נכסים לזה המחויב בהשבה מכל מקום החוב מוטל עליו או על הב"ד להשתדל להמציא מקום לגבות ולשלם את חיובו, כגון אם יש לזה המחויב חוב אצל אחרים גובין את החוב מן האחרים ומשלמין את חובו; ונראה לי שכן דעת רבותינו בפירוש מקרא זה, כי אמרו (כתובות י"ט) מנין לנושה בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו, ע"כ. פירשו המקרא על כוונה הנזכרת, מטעם שהיה נראה להם כמאמר מיותר לגמרי וכדכתיבנן. אמנם ראיתי שם ברש"י שלא הבין עד"ז, כי כתב שם ד"ה ונתן לאשר אשם לו ולא כתב לאשר הלוהו אלא לאשר האשם שלו ואשם הוא קרן למי שהקרן שלו, וכ"כ רש"י (בפסחים ל"א), וכן הר"ן שם, וכן הרא"ם כאן העתיק דבריו אלה, והוסיף עליהם וז"ל, אם אותו ממון שגזל ונשבע עליו של ראובן וראובן חייב לשמעון לא יתנהו לראובן. אלא למי שנתחייב לו ראובן דהיינו לשמעון וכו' וכאלו אמר לאשר הקרן שלו שהוא המלוה הראשון, וכ"כ רד"פ במשכיל לדוד. ואני בער ולא אדע, דהא פרשה דילן אינה באמת אלא חזרת דברים הנאמרים בפ' ויקרא, ושם מבואר מעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר וגו', ועל כל אחד מאלה שנתחייב עליהם אם כפר ונשבע אמרה תורה כאן לשון ונתן לאשר אשם לו בתרגומו לדחב ליה, אם כן מה זה דייק רש"י דהו"ל למכתב ונתן לאשר הלוהו, שאינו אלא פרט אחד מהנאמרים שם, הלא מוטב לי' לקרא לבחור לשון ערומים "לאשר אשם לו" שכולל את הכל; וכן מ"ש (בהגוזל ק"י) אשם הוא קרן, הדבר ברור שאין כוונתם לפרש מלת אשם הוא קרן, אבל להיות שמלת אשם יוכל להיות תואר לקרבן הבא על עון אשמתו כמו והביא את אשמו (שולדאָפפער), או לממון שעשה בו עון אשמה והיינו הקרן שגזל וכפר בו ונשבע עליו לשקר (דאס פערשולדעטע גוט), ולכן אמרו שם על קרא ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, שאין פירושו על הקרבן, כיון שאמר אחר כך מלבד איל הכפורים (עי' ר"ש ב"מ), אלא ע"כ פירושו שם להשיב הממון שעשה בו אשמה והיינו הקרן, וכן ענין ונתן לאשר אשם לו (שהוא פעל עבר לפתחות השי"ן) ע"כ פירושו לאיש אשר הרשיע ועשה אשמה נגדו לכפור בו ממונו ולישבע עליו לשקר, והאיש הזה המפקיד המלוה השכיר או בעל האבדה אשר נגדם האשים א"ע, ואיך נדחוק עצמנו להסב מאמר ונתן לאשר אשם לו על בעל חובו של נגזל, כי נגד הבעל חוב לא פעל עולה מאומה כי לא כפר ולא נשבע לשקר אליו, ותלי תני' בדלא תני', וכן לא מצאנו לשון אשם על חיוב תשלומי הלוה למלוה בלא כפירה ושבועת שקר, ועוד דלדבריהם דממלת אשם איתי' לעיקר ילפותא דר"נ, יותר הו"ל למילף הך דינא מקרא דויקרא דשם נאמר לאשר הוא לו יתננו, והוא לשון הסובל יותר לומר לאשר החוב שייך אליו מדינא והוא הבע"ח, וממשמעות הפוסקים שהעתיקו דבכפר ונשבע לשקר שמחוייב להחזירו לבעליו אפילו הם באיי הים ואם מחזירו לבנו של הנגזל או לשלוחו לא יצא ידי השבה עד שמחזירו לנגזל עצמו, דכיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטי לידי' ממש, ולא אשתמיט חד מהפוסקים לאשמעינן הך דינא דאם יש לנגזל בע"ח כאן יצא ידי השבה בנותנו לבע"ח, ולא בלבד שיצא בזה אף אסור להחזיר לנגזל כ"א לבע"ח מחמת שיעבודא דר"נ, והדבר צריך אצלי תלמוד, וע' ש"כ חוה"מ סי' פ"ז:
פסוק ט
וכל תרומה. בשביל שתרומה אין לה שיעור אמר כל תרומה, אשר יקדישו שיפרישו וירמוה, תהיה לכהן. ודוקא כאשר יקריבו אותה הבעלים לתתה לו, ולא שיטלנה הכהן בזרוע. וכ"א בספרי רע"א בא הכתוב ללמדך שאם רצה לעשות כל גרנו תרומה עושה ובלבד שישייר מקצת. (רמב"ן):
פסוק י
ואיש את קדשיו. כל הקדשים שלא צוה בהן הכתוב ליתנם לכהן, יהיו לבעלים, כגון מעשר שני ונטע רבעי ומעשר בהמה אף על פי שהם נקראין קדש לה', אף על פי כן מותרין לבעלים:
איש אשר יתן לכהן. קדשים שצוה בהן הכתוב לתתם לכהן (כמבואר בפרשת קרח) יש לבעלים זכות בהם שהם לכהן אשר יתנם לו, ולא יוכלו שאר הכהנים לגזלם ממנו, וממילא נלמוד שטובת הנאה לבעלים. (רמב"ן):
פסוק יב
איש איש. ערש"י ובמכדרשב"י (קכ"ד א') מאי איש איש דהא בחד סגי, אלא איש דאיהו איש וקיים קרא דכתיב שתה מים מבורך, איש לגבי אתתי'. פירשו איש הראשון לכנוי גוף סתמי יהיה מי שיהיה כמו איש אל ידע (יעמאנד) ואיש השני על בעל האשה כמו בין איש לאשתו (עהעמאן). וכוונתם למה שאמרו רבותינו על ונקה האיש מעון, אם האיש מנוקה מעון שלא בעל בעילה אסורה מימיו, אז המים בודקין את אשתו:
כי תשטה. תט מדרכי צניעות ותחשד בעיניו כמו שטה מעליו ועבור (רש"י), כי שטה ונטה שני שרשים מענין אחד, לכן פירש"י תט מדרכי הצניעות לדרכי הפריצות, ולסבה זו יש עלי' לספק פן נטמאה, ואמר עוד "ותחשד בעיניו" כדי להודיע הטעם למה האריך הכתוב לומר כי תשטה והיה די לומר איש כי תמעול אשתו מעל וגו', אמנם אמר כי תשטה להודיע ששטייתה מדרכי הצניעות היא גרמה לה שתחשד בעיניו (הרא"ם); ונ"ל כי ענין החשד נכלל ג"כ במלת תשטה שהוראתו נטיית, כי שרש נטה במובן המוסרי ענינו נטיית הדעת והרצון אל אחת הדעות והמחשבות משני דעות חלוקות, ורובו מורה נטייה מדרך הישר והטוב אל המעוקם והמעוות הרע, כמו (תהילים כ״א:י״ב) כי נטו עליך רעה דתרגומו דחשילו עלך בשתא, כלומר חרשו עליך רעה, כי חורשי רעה תרגומו וחשלין בשתא, לב חרש מחשבות תרגומו לבא דחשיל (דענקען, בריטען), והוא בעצמו ענין החשד (פערדאכט), נטיית המחשבה לחיובת חברו, וכן בלשון ארמי שרש סט ענינו הנטייה התנועה והטלטול הנה והנה, כאמרם המסיט את הזב או שהזב מסיטו (ע' ערך סט), ומזה שם סיטא סיוט כמ"ש ר"א המתורגמן, ושם סוטה המוזכר בתלמוד הוא תואר לאשה החשודה לנטויה אל דרך הפריצות (אונצוכטספערדאֶכטיגע), וכן בלשון תשטה דקרא מובנו הוראה כפולה ר"ל שבנטייתה אל הפריצות גורמת להיות חשודה על רשעה גמורה שהיא נטמאה, ותרגום תשטה (זיא ווירד אונצוכטספערדאֶכטיג), לכן אמרו בספרי ספק נבעלה ספק לא נבעלה לא שמענו מה יעשה לה ת"ל וגו' כי תשטה. ואחרי שבמלת תשטה נכלל גם כן הוראת החשד, ממילא מאמר ושכב איש אותה ונסתרה והיא נטמאה שאמר אח"כ, איננו שכיבה וטומאה וודאית כ"א ספקית, ר"ל שהיא חשודה על השכיבה והטומאה פן נטמאה, ומצאנו כזה לשונות רבות במקרא שנאמרו כפי מחשבת צד אחד מן הצדדים המתעצמים בנושא, כמו אלהים אחרים שהם אלהי' במחשבת העובדים, וגונב מבית האיש דהיינו כפי טענת השומר שרוצה לפטור עצמו בטענת גנב או אונסין ואפשר שהוא בעצמו:
פסוק יג
ושכב ונסתרה. סיפא פירושו דרישא, כלומר כיצד באה לידי חשד ששכב איש אותה, שנסתרה והלכה עמו לבית הסתר ושהתה עמו שם כדי טומאה שהוא שיעור שכיבה, וי"ו של ונסתרה היא וי"ו לביאור משפט הקודם, וזה"ש בספרי ובתלמוד (סוטה ע"א) ונסתרה כמה שיעור סתירה כשהוא אומר והיא נטמאה הוי אומר כדי טומאה שהוא כדי לצלות ביצה ולגמעה, ודלא כראב"ע שכתב ונסתרה שלא גילתה היא הדבר, דלדעתו מלת ונסתרה אינו מוסב על האשה כי אם על הטומאה, ואינו נכון דאי כדבריו הי' ראוי לומר היא סתרה טומאתה:
ונעלם. פירוש חשד השכיבה שע"י סתירתה איננו מצד ראיית הבעל אבל נעלמה ממנו סתירה זו; כי אם הבעל ראה אותה שנסתרה עם זה שקנא לה עליו ושהתה עמו כדי טומאה, אין האשה שותה, דהלכה כר' יהושע שאין יכול להשקותה ע"פ עצמו, רק אם נודעה הסתירה לבעל על פי שנים עדים שבאו והעידו שנסתרה עם זה ושהתה כדי טומאה אז שותה, ומזה קרא איירי:
ועד אין בה. שאין כאן שום עדות שיעיד על טומאתה, כי אם קנא לה בעלה בפני עדים ונסתרה אחר קנוי בעדים ויש כאן עד אחד המעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקנא לה עמו אינה שותה כי זו אסורה על בעלה לעולם, וכן פירש"י ועד אין בה הא אם היה בה אפי' עד אחד שאמר נטמאת לא היתה שותה, ע"כ. ואף על גב דבריש סוטה פי' ועד אין בה שאין בה שני עדים אבל אחד יש בה, מכל מקום פירש"י כאן שאין בה אפי' ע"א, כי דבריו כאן עפ"י סוגיא דסוטה דף ו', דאמרי' שם סוטה שיש לה עד במדינת הים אין המים בודקין אותה מדאמר קרא ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה דליכא דידע בה, ופירש"י שם אף על גב דדרשינן לעיל לע"א נאמן בסוטה ולסוטה ודאית שלא תשתה עוד, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ודרשי' לי' נמי הכי ועד בה הוא דאמר והביא האיש את אשתו וכל הפרשה, הא יש בה עד אין המים בודקין אותה, ע"כ. ע"ש בתוס' ד"ה ושבאו, ובדברי המ"ל סוף הלכת סוטה. והרא"ם לא זכר מהך דסוטה דף ו' ונדחק מאד להשוות דברי רש"י עם סוגיא דריש סוטה ובישוב לשון המקרא עם המוקדם והמתאחר, והעלה כי ועד אין בה הוא מילתא באנפי נפשיה ואינו מתחבר עם סדר ההשקאה שבפרשה, ע"ש. ואין צורך לדחוקים אלו, כי דברי רש"י מיוסדים על סוגיא דסוטה ו', ובזה לשון המקרא מיושב על מכונו. והא דאמרינן כל מקום שנאמר בתורה עד הוא שנים, כבר פי' בתוס' רע"ק (פ"ו מ"ג) שאין המכוון בו רק שנים, אלא סתם עד שייך על עד אחד וכן על שנים ורלב"ג פי' ועד אין בה על הסתירה ר"ל שאין בה שני עדים אבל יש שם עד אחד; וזה אינו דהלכה כר' יהושע דמשקה ע"פ שנים ואם לא בא רק עד אחד שנסתרה עמו אחר קנוי ושהתה כדי טומאה אין עד אחד נאמן והאשה מותרת לבעלה (ערמב"ם פרק א' דסוטה ה"ט):
פסוק יד
רוח קנאה. ר"ל רוח טהרה (גייסט דער ריינהייט) שיהא הוא וביתו טהורים ונקיים מכל חטא ועון, כי קנא יורה בלשון ארמי על טהרת הדבר ונקיותו (כמ"ש) בפינחס בקנאו את קנאתי), ויורה גם על האזהרה והתראה (ווארנען), כי המכוון בהתראה הוא שיהיה המותרה נקי וטהור מכל סיג חטא וחלאת עון, דומה לשרש זהר שיורה על המראה הבהיר (קלארעס ליכט), יזהירו כזהר הרקיע, ויורה גם על האזהרה והתראה (והזהיר את העם), כי על ידי ההתראה יתעורר המותרה ללכת באור התורה ולא יכשל במכשולי האולת והחטא. ושפיר אמרו (סוטה ג') אין קנוי אלא לשון התראה, ובעלי הלשון לא ירדו בזה על דעת רבותינו. וטעם ועבר עליו רוח קנאה וקנא, שקנאתו באשתו והתראתו בה אל תסתרי עם איש פ' איננה מתוך שחוק ושיחה בעלמא, ולא מתוך קלות ראש ומריבה ולהטיל עליה אימה, כ"א מצד שנכנסה בו רוח קנאה, ר"ל רוח טהרה, ומזהיר בה להסירה מכל מכשול ובדברי נחת ומתון רוצה להוליכה בדרך ישרה להיותה טהורה מכל חטא ועון, וז"ש (ריש סוטה) אין אדם מקנאו לאשתו אלא אם כן נכנס בו רוח טהרה, ומבואר יותר בתלמוד ירושלמי מובא בכ"מ סוף הלכ' סוטה וכמ"ש הרמב"ם שם. ונ"ל עוד מדהזכיר הכתוב בכל הפרשה מליצת ועבר עליו רוח קנאה, שהוא התפעליות הרוח הפנימי, שאין זה נהוג רק בדברי שיריות לא במצות התורה, דדינא רבא אתי לאשמעינן בזה והוא מ"ש (סוטה כ"ה) בעל שמחל על קנויו קודם שתסתר קנויו מחול והוי' כאילו לא קנא לה מעולם, כי מליצה זו יורה על התגברות איזו מדה בנפש אדם, יאמר כגבר עברו יין על התגברות יין השכרות, עונותי עברו ראשי על גודל התחזקות העונות, וכן ועבר עליו רוח קנאה יורה על התחזקות רוח מדת הקנאה בו, כלומר מה שקינא לאשתו והתרה בה אל תסתרי עם איש פ' לא היתה פעולה קלה לשעתה לבד, שברגע זו חשש בלבו על סתירתה והקפיד עלי' וברגע שאחרי' הסיח דעתו ממנה ואין עוד דאגה בלבו לחוש על הסתתרותה, אבל קנאתו בה היתה פעולה חזקה ונמשכת, שסתירת אשתו עם איש מרחפת תמיד ברעיוניו ולא תזוז ממחשבתו לחוש פן במסתרים תזן עליו אשתו, על זה אמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא, שקנאתו בה היתה מצד התגברות מדת הקנאה בלבבו, שלא תנוח דעתו עליו בסתירתה פן תבגד בו ותקלקל עליו. ורק בזה האופן מהקנוי החזקה יוכל להשקותה אם תסתתר עוד, אבל לא בקנוי קלה שאינה אלא לשעתה וברגע שעברה אינו חושש עליו ומוחל. והנה פעל ועבר הוא פעל מוקדם, כלומר קודם סתירה (כבסוטה ג'), ועבר וכבר עבר, דבתר סתירה וטומאה קנוי למה לי, ולפי הסדר היה ראוי לומר, כי תשטה אשתו ועבר עליו רוח קנאה וקנא, ונסתרה והיא נטמאה, והביא את אשתו, כמ"ש הרא"ם וצד"ל. ונ"ל טעם שהזכיר הקנוי אחר הסתירה. להורות בזה דלאחר שכבר נסתרה, ע"כ קנויו הקודמת אלי' במקומה עומדת, ואין ביד בעל עוד למחול על קנויו ומוכרח להשקותה, וכמ"ש דלאחר שתסתתר תו אין הבעל יכול למחול על קנויו. והמפרשים יבינו לשון קנאה דפרשה דילן דומה לשאר מקומות כענין קנאת איש מרעהו, ואין לנו אלא דעת רבותינו:
או עבר עליו. יש שני מיני קנאה על שני מיני סתירה המצריכים את האשה לשתיית הבדיקה, הא' על סתירה שיש בה רגלים אל הטומאה באמת, כגון שנסתרה עם אחד מאנשי הארץ הפחותים אשר מטבע נפשם יתאוו אל הזנות, כמאמרם אין אפוטרפס לעריות, והב' על סתירה שאין להעלות בה על דעתה שנטמאה, כגון שנסתרה עם אביה או אחיה או עם איש שחוף שאיננו מתקשה, כי אין בו כח, והוא חולה המוטל במטה ובשרו כלה ויבש (ערמב"ם ריש הלכות סוטה, ורש"י סוטה כ"ה ב'), אשר כמעט נמנע הוא מצד הטבע שיתאוה האב אל הבת והאח אל האחות, והשחוף מנוע הקשוי גם הוא רחוק מצד הטבע להתעורר למלאות תאותו בשעה קלה כזו, שהוא כדי לצלות ביצה ולגמעה, שהוא שיעור טומאה שנאסרה בה האשה לבעלה, על שני מיני סתירות אלה, אשר אחת מהנה קרובה אל הטומאה והאחת רחוקה ממנה, אמרה תורה שתי מיני קנאות, כמ"ש ועבר עליו רוח קנאה או עבר עליו רוח קנאה, הקנאה הא' על אופן סתירה הקרובה אל הטומאה, על זה אמר וקנא את אשתו והיא נטמאה, כלומר לפי שפיטת אומד הדעת היתה בסתירה זו טומאה, והקנאה הב' על אופן הסתירה הרחוקה מן הטומאה, על זה אמר וקנא את אשתו והיא לא נטמאה, כלומר כפי הוכחת אומד הדעת לא היתה בסתירה זו שום טומאה, ועל כל אחד משתי הקנאות האלה אמרה תורה שתבוא האשה לידי מי בדיקה, על הקנאה הראשונה אף שהסתירה קרובה לטומאה בכל זאת איננה אסורה לבעלה מבחינת סתירה לבד אבל די לה בבדיקה, ועל הקנאה השניה אף שסתירה זו רחוקה מן הטומאה בכל זאת לא נחוש על מחיקת השם, וגם על חשדה זו הקלה נצריכנה בדיקה, וכבר אמרו המפרשים שמאמר התורה ושכב איש אותה אינה אלא כפי מחשבתו של בעל, וכן והיא נטמאה שנאמרה בסתירה אינו בודאי אלא שהוא כן במחשבתו (ע' רי"א); ורש"י פי' ואין ידוע אם נטמאה א"ל, איני מבין מה הנה שתי קנאות האלה, הלא ידענו שאין קנאה המביאה את האשה לידי שתיית הבדיקה כ"א אחת באמת, והוא שיקנא לה על סתירתה שיעור הראוי לטומאה, שיש להסתפק אם נטמאה בסתירה זו, או לא היתה כ"א סתירה לחוד בלתי טומאה, והיה ראוי לפי"ז שיאמר הכתוב בלשון קצרה כזה. ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ולא נודע אם נטמאה אם לא. ולמה לן אריכות לשון המקרא שאמר או עבר עליו וגו' כאלו יש כאן קנאה אחרת:
פסוק יח
ופרע את ראש. סותר את קליעת שערה (רש"י), אע"פ שהפריעה בכ"מ הוא לשון גלוי, והרב בעצמו כתב בכי תשא כי פרוע הוא מגולה, נתגלה שמצו וקלונו כמו ופרע את ראש האשה, וכאן פי' אותו לשון סתירה, באמת אין כאן שום סתירה כלל כמ"ש רוו"ה, שכבר בא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם והוא במשנה (ריש פ"ב דכתובות), ושם פירש"י כי פרוע ראש הוא כשהשערות מוטלות על הכתפים, ומפירושו זה למדנו שפריעת ראש הוא לשון גלוי, אלא שגלוי הראש הוא מצד הסרת המגבעת והמצנפת מעל הראש, אע"פ שעדיין ראשו מכוסה בקליעת שערותיו, אמנם לשון פריעת הראש הוא הגלוי מצד הסרת הקליעות מעל הראש ויהיו שוכבות על הכתפים, לא מצד הכסוי שעל ראשו, שהרי במצורע אמר ראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, ואז"ל (בספרא פי"ב ה"ז), ועל שפם יעטה חופה ראש כאבל, וזה שדייקו רז"ל שם בסוטה באמרם אם כן מה ת"ל ופרע את ראש כלומר למה הוציאו הכתוב בלשון פרע ולא אמר וגילה את ראש האשה מלמד שהכהן סותר את שערה, וזהו שדייק שם רש"י בפירושו, מרבה בגלוי שסותר קליעתה, ולכן אין כאן שום סתירה, ודברי רז"ל מיוסדים בעיקר הלשון והמליצה, ודברי הרא"ם בזה דחוקים:
מי המרים. מים שהם מרים מחמת דבר מר הניתן לתוכם, כדאמרינן (סוטה כ'), צריך שיתן מר לתוך המים מ"ט דא"ק מי המרים שמרים כבר, ולא נקראו מרים ע"ש קללת בדיקתם דהא קודם המחיקה לאו בני מיבדק נינהו (ע"ש רש"י), וכ"כ הרמב"ם (פ"ג מסוטה ה"י), ונותן לתוכן דבר מר כגון לענה וכי"ב שנאמר מי המרים; ורש"י שכתב. מי המרים ע"ש סופן שהם מרים לה, הוא מן הספרי, ולשון המקרא מכוון יותר לפירוש התלמוד, דלספרי צריכים אנו לומר שבא הסמוך במקום המוכרת, כי הראוי המים המרים, ולתלמוד מי המרים הוא סמיכות אמתי, מי הדברים המרים, וזה דלא כרא"ם:
המאררים. ת"א מלטטיא, ורש"י פי' המחסרים אותה. ויב"ע תרגם בדוקיא. ונראה שפירשו מלשון אור, כי נל"ה ונע"ו וכפולים משתתפים ומתחלפים זה עם זה ויבוא זה תמורת זה, כמבואר בשרשי גלל דמם ספה צור ודומיהם הרבה, כי עיקר שרשם שתי אותיות ואין נוטים זה מזה רק בצדדי הוראות, עיין בהבנת המקרא לרוו"ה בויגש מ"ז י"ג במלת ותלה, ובבשלח ט"ו ט' במלת תורישמו. ככה ליב"ע מארר מן אור, אשר יורה על התודעות והתגלות הנסתר והנעלם, כשם בוקר להתחלת אור היום, ויורה על החקירה והדרישה להבדיל בין דבר לדבר, כמו לא יבקר הכהן. וכן שחר להוראת פני המזרח כמו השחר עלה, ויורה על הדרישה והחקירה, כמו שוחר טוב יבקש רצון. כי להדרישה והחקירה לבוא לידי בירור הדבר צריכים את האור ומזה ומשפטיך אור יצא (הושע ו') שיצא ברור וזך באין תערובת ספק באמתו. לכן ליב"ע נקראו המים האלה מאררים ע"ש שמביאים לידי אור והתגלות את הנעלם לנו באשה זו אם טהורה היא אם לא, לכן תרגמו בדוקיא, שהיא נבדקת ע"י זה. ולשון ובאו בה המים המאררים למרים, מתיישב יותר לתרגום יב"ע, כי אם לשון קללה הוא לא שייך אחריו ענין מרירות שהוא קל ביותר נגד השם החמור שהמים מתוארים בו:
פסוק יט
ואמר אל האשה. ולהלן כ"א נאמר ואמר לאשה. נ"ל כי שם מאמר התנאי אם נטמאת יתברר בקיום תשובת התנאי ובאו בה המים המאררים למרים, כי חבלי ענשה ממשמשים ובאים עליה מיד, כי פניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת בגידין עד שתמות בצביית בטן ונפילת ירך, ואחרי שהושג בירור מאמר התנאי כי נודע שנטמאה, לכן אמר לאשה בלמ"ד, להורות על השגת בירור מאמר התנאי. אמנם כאן בתנאי אם לא נטמאת שעלי' תשובת התנאי ונקית ממי המרים, בזה אף בקיום תשובת תנאי זה לא יתברר מאמר התנאי, כי אף אם אחרי ההשקאה תהיה נקיה מכל רשמי חולי ולא יתראה בגופה שום השתנות לרעה, עד שמתירין אותה מפני זה לבעלה, מכל מקום אין כל זה מוציא אותנו מלהסתפק בה חשש טומאה, כי אולי ישנם בה אותן הסבות המונעות ממנה לשעתה בדיקת המים המרים, כגון זכות ת"ת המזכה אותה לתלות לה כמה שנים, או שאין האיש מנוקה מעון, או שיש על טומאתה עדים במדינה אחרת, שבכל אחת מאלה אין המים בודקין אותה לשעתה. ואחרי שגם בקיום תשובת התנאי לא התברר מאמר התנאי לכן אמר בזה אל האשה. (עיין בהבדל שבין מלת אל ואות למ"ד בויחי ויגש אליו, ובואתחנן ואמרת לבנך), ודע דאיתא כאן בספרי ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת, ופירש"י (בסוטה ל"ב ב') אל האשה משמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת הלשון, נראה שדבריו מסכימים לדברי הרא"ם ר"פ ויקרא עמ"ש רז"ל ויקרא אל משה הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעים, שכתב הרא"ם שממלת אל דרשו כן, כי מלת אל מייחד הדבור יותר מלמ"ד השימוש, ע"ש. אמנם יותר נראה דמיתורא דקרא דרשי הכי, כי לשון ואמר אל האשה מיותר, כי היה די לומר והשביע את האשה אם לא שכב, ומיתורא דרשו שנאמרה בכל לשון שהיא שומעת. ועי' תי"ט רפ"ז דסוטה ד"ה פרשת סוטה:
פסוק כ
ואת כי שטית. מאמר זה מחובר עם מאמר הבא אחריו יתן ה' אותך, וטעמו ואת כאשר שטית תחת אישך וכאשר נטמאת ויתן בך איש את שכבתו מבלעדי אישך יתן ה' אותך לאלה ולשבועה, אמנם בעבור אריכות התנאים חזר קרא פעם אחרת ואמר והשביע הכהן את האשה ולפרש שהיא שבועת אלה (רמב"ן). והא דאמרינן בתלמוד (קדושין ס"ב), דבעי' תנאי כפול, ולא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו, ודרשו מפני זה המקרא מסורס, לפי המקרא אם לא שכב תהא נקייה, ולפי המסורס אם שטית חנקי (ע"ש רש"י ותוס'), אין זה אלא לרב דאמר (סוטה י"ח) ששתי שבועות ישנן בסוטה, אחת קודם השקאה ואחת לאחר השקאה, ולדעת זה, מאמר ואת כי שטית אין לו התחברות עם מאמר יתן ה' אותך, לכן השתדלו התלמודיים להעמיס גם ענין קללה במלת הנקי, אמנם למסקנא (דליתא לדרב) שאין בסוטה אלא שבועה אחת קודם ההשקאה, אין מקום לקושית התלמוד שם מעיקרא, דהא הקללה מפורשת בקרא בתת ה' ירכך נופלת ובטנך צבה, ותו אין צריך להעמיס במלת הנקי ענין הקללה והעונש, (עי' בחידושי הריטב"א בשבועות ד' ל"ו ד"ה הרי סוטה דאיסורא היא, שכתב כן בפשיטות בשם התוס'), ומעתה מ"ש רש"י כאן בפירושו, והשביעה אותה ומה היא השבועה אם לא שכב הנקי אם שכב חנקי שמכלל לאו אתה שומע הן, אין זה לפי מסקנת התלמוד, וגם מה שפלפלו הרא"ם והרב בצד"ל בדברי רש"י אם הם אליבא דרחב"ג דלא בעי תנאי כפול או אליבא דר"מ דבעי ת"כ (ע' בדבריהם הארוכים) הם שלא לצורך בפירושא דקרא, דלמסקנא אין כאן אלא שבועה אחת, ומאמר ואת כי שטית מחובר הוא עם מאמר שנאמר אחריו יתן ה' אותך לאלה ולשבועה, ומפורש א"כ בקרא באר היטב משפט התנאי כראוי; ומעתה אזדה לה תמיהת הרב בצד"ל שכתב וז"ל, ולי קשה קושיא יותר חזקה על הרמב"ם והסמ"ג שפסקו כר"מ דכל תנאי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר אינו תנאי, ועוד דלפי המבואר בתלמוד להדי' אפי' לר"ח ב"ג אצטרך לומר הנקי בלא יו"ד כמו חנקי' משום דסד"א אם לא שכב איש הנקי ואם שכב לא הנקי ולא חנקי אלא איסורא בעלמא ע"ש שהניח בצ"ע, ולפי המבואר במה שקדם, דעת הרמב"ם והסמ"ג נכונים וברורים למסקנת התלמוד, לכן לא העתיק הרמב"ם (בהלכות סוטה) רק לשון השבועה כמבואר בתורה (והמעיין בחדושי רשב"א וריטב"א שם בקדושין ובערוך ערך הנקי ימצא פירוש נכון על לשון המקרא גם לסוגית התלמוד שם שאינו לפי המסקנא תחת אישך מבלעדי אישך ומלת הנקי מענין יצא פלוני נקי מנכסיו, ולא העתקתי מדבריהם, כיון דאתברר לן פירושו דקרא על פשוטו יותר מוסכם עם מסקנת התלמוד, והכתב הקבלה תואמים יחדיו). וז"ל רע"ס הנקי מפני שכבר נאמר לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו, באופן שאף ע"פ שישבע אדם על האמת בשבועות האלה, אם יהיה הדבר בלתי צריך כמו הנשבע על הידוע, לא ינקה הנשבע מן האלה, ואַתְ שגרמת להיות הדבר ספק אצלינו ולחייב עצמך בשבועה זו, היה ראוי שגם אם תשבעי על האמת לא תנקי, מ"מ קבלי את האלות ע"ז התנאי שתנקי מהם אם לא שטית, ואַתְ ג"כ קבלי עליך כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, שתחול עליך בסבת מה ששטית ונטמאת ולא בסבה אחר', ובהיות הסבה סרה ובלתי אמתית לא יהיה שום חלות לדבר האלה, ואמרה אמן אמן, אני מקבלת כל התנאים שאמרת, שאם לא שטיתי אנקה ואם שטיתי תחול האלה; ואמר ואם לא נטמאה האשה ונקתה, כלומר מעונש השבועה שגרמה, אף ע"פ שנאמר כי לא ינקה, הנה בזה הענין (שנתבזה לעיני כל) רצה האל ית' שתנקה האשה כי הוא ידע יצרנו, עכ"ד הנעימים. ולמדנו מדברי' טעם נכון על שכפלה התורה לשון והשביע לטהרתה ולטומאתה:
פסוק כג
בספר. ממלת בספר ילפינן שאין כותבין רק על הקלף לא על הנייר ולא על הדיפתרא שאינו מעובד כ"צ (בפ"ב דסוטה), וזה מבואר מאד, כי מלת ספר משותף בלשון ערבי במלת צפר, שענינו גרירה ושחיקה (קראטצען, אבשאבען), אשר ממנו צפורן שבראשי האצבעות, ע"ש שגוררין ושוחקין בו, וכן שם ספר הוראתו על גרירת העור ושחיקתו (טהירהויט, פערגאמענט), וכ"ז שאינו מעובד כ"צ לא נקרא ספר, שמחוסר עדיין הגרירה והשחיקה היטב, א"כ ממלת בספר מבואר שצריך קלף ומעובד, וכן מ"ש שם בסוטה, כתבה אגרת בלא שרטוט פסולה בספר אמ"ר, ופירש"י והלמ"מ שהספרים צריכים שרטוט; ולמ"ש ממלת ספר עצמו ידעינן גם השרטוט, כי על ידי זה נדחק הקלף בעוביו, והוא בעצמו הגרירה והשחיקה, וצריכים אנו לזה לר"ת דסובר שהספרים א"צ שרטוט; וכן בב"ר (פ' כ"ד) אמרו אפילו סירגולו (שירטוטו) של ספר אדה"ר לימדו שנאמר זה ספר, הוא וסירגולו, מלת ספר עצמו פירשו כן. ואם כן תרגום בספר (פערגאמענטשריפט):
פסוק כד
והשקה את האשה. אחרי אשר מחה אל מי המרים (כבמקרא המוקדם) ישקנה ואחר כך מקריב מנחתה (כבמקראות שאח"ז). ורש"י שכתב אין זה סדר המעשה אלא מקריב תחלה את מנחתה דלא כהלכתא, דלרבנן דפליגי אר"ש והילכתא כוותייהו, בתחלה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה; ודע דבלא זה יש שנויים הרבה בענין סדר מעשה הסוטה בין המקראות לבין המשנה, ומבוארים באר היטב במשנה למלך (פ"ג מסוטה ה"א), וכבר כתב תוס' (סוטה י"ז ד"ה דכתיב) דסדר המקרא דוקא, וכל שבא בדברי המשנה דלא כסדר הכתוב בתורה הוא לאו דוקא, ואפילו בדיעבד נמי לא, ודברי הרמב"ם תמוהים בזה שהוא נטה מסדר המשנה ומסדר התורה, ע"ש במ"ל:
פסוק כו
ואחר ישקה. אין פי' מלת ואחר איחור בזמן (הערנאך), כמו ואחר ישתה הנזיר יין (לקמן ו' כ'), כי כבר השקה אותה קודם הקרבת המנחה, ככתוב מקודם והשקה את האשה (כ"ו), וכבמתני' (סוטה פ"ג) משקה ואח"כ מקריב את מנחתה, אבל מלת ואחר ענינו לדעתי עיכוב והמתנה (זיימען, וויילען) מן ה' אל תאחר (תהלים ע'), ועשה אל תאחר (דניאל ט') בחי"ת פתוחה, שענינם עצירת הדבר ועכובו מלחול בזמנו, ואחר נדרים לבקר (משלי כ') שפירשוהו ב"ר (וישלח פ"א) המאחר מלשלם נדרו מבקרים פנקסו, מוכיח אדם אחרי (משלי כ"ח) י"מ אחרי תאר למאחר הדרך הטוב (זוימזעליג), וטעם ואחר ישקה (זיימענד טרינקען לאססען), שהשקאה תהיה במתינות ובמשיכת זמן, שלא תהא ענין ההשקאה בעיני הכהן לדבר נקל, שבבוא סוטה לפניו ותרצה בהשקאה ישקנה מיד, אבל יעכב ויתמהמה להרבות אלי' דברים המעוררים את הלב אולי תודה על האמת, כבמתני' (פ"ק דסוטה) מאיימין עלי' ומפחידין אותה פחד גדול שלא תשתה, אומרים לה, בתי הרבה יין עושה, הרבה שחוק עשה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים רעים עושים וכדומה מן הדברים הגורמים להודות על האמת. ובמכדרשב"י (קכ"ד א') כהנא לא עייל גרמי' להאי אלא כד היא יהבת גרמה קמי' לזכאה, זימנא ותרין שאיל לה, כיון דאיהי בעיא לאשתכחא זכאה כדין כהנא עביד עובדא בגין לאסגאה שלמה (בין איש לאשתו). והתבונן שבכל הפרשה יבואו הפעלים בעבר המהופך לעתיד ע"י וי"ו שואית, ולקח, והעמיד, והשקה, ולקח, וקמץ, והקטיר, כי בכל ענינים האלה יסופר הדבר בשמירת הסדור בקדימה ואיחור, כראוי בעשיית פעולה זו בסור האחרת, וע"ז יורה הוי"ו השואית שמשמעותה גם החבור וההיקש; אמנם כאן אמר ישקה בתמונת עתיד אמתי ולא בעתיד המהופך, ובלי ספק כי חלוף הלשון והשתנות ההברה מורה איזה ענין מתחלף למה שקדם אליו, כי בהקרבת המנחה כבר גמר לו הכהן כל מה שהיה לו לעשות באשה זאת, ולא בא הכתוב כ"א להודיע ענין פרטי מה שאינו נוגע בסדר זה אחר זה, כמנהג הכתובים בספור דבר אחד אשר יש בו גם איזה ענינים פרטיים שאינם עיקריים כ"כ, דרכם לספר תחלה הדבר העיקרי בדרך כלל, ולא יפסיק בדבריו להודיע בספורו הכללי גם את הפרטים ההם, ואחרי גמרו הענין הכללי חוזר להודיע הפרטי אשר נעשו טרם שנגמר הדבר העיקרי, שכבר ספר אותו; וכן כאן אחר גמרו כל מעשה הכהן באשה חוזר על הפרטי להודיע שהשקאה תהיה במתינות לא בזריזות, ואז"א. ואחר ישקה וגו'; ושם (סוטה י"ט) אמרו ואחר ישקה מבעי ליה לשרשומו ניכר ובירושלמי אמרו דאחר ישקה בא להורות שמשקין אותה על כרחה שלא בטובתה. וע"ש בתוס' ד"ה ואחר ישקה, שבא להורות על דיעבד שאם הקריב מנחתה ואח"כ השקה כשרה. ובדברינו הראית לדעת כי גם בדרך הפשט המקראות מיושבים אליבא דרבנן דהלכתא כוותייהו, וכבר למדונו רבותינו אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והרשות נתונה לפרש המקרא בדרך נוטה לא בדרך סותר את המקובל, עמ"ש בחקות, ונתן עליו מים חיים:
פסוק כז
והשקה את המים. הודיענו בזה פעולת ההשקאה, וכלשון המשנה (סוטה כ') אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת גידין וכו'. ורש"י שפי' בזה להורות שמשקין אותה בע"כ, הנה זה כבר ידענו ממאמר ואחר ישקה:
פסוק כט
אשר תשטה וגו' או איש. ערש"י, ול"נ כי הכתובים ידברו כאן משתי מיני קנאות המוזכרים למעלה פי"ד, הא' על סתירה שיש בה רגלים לטומאה, והב' על סתירה שכמעט יש בה רגלים על שלילת הטומאה. כמש"ש, ואה"כ אם עשה הכהן לאחת משתי אלה, התורה הזאת בהשקאה, ובהקרבת מנחתה. ומצטרף לזה עוד תנאי אחד. שהוא ונקה האיש מעון. כגון שלא בא עליה משקינא לה ונסתרה, או שלא בעל בעילה אסורה מימיו (ערמב"ן) אז יעשה ה' הפלא הזאת בישראל להראות לעיני כל שהאשה תשא את עונה. למען ידעו כל העם כי חפץ ה' בצדקת ישראל ומנקה אותם מן הממזרות ואתי' כמאמרם בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו ואם לא לא:
פסוק ל
או איש. אם איש קנאי הוא, או כמו אם (רש"י) ולדעתי מלת או יורה כאן על תנאי רצוני (ווינשענדע בעדינגונג) יורה על התנאי כמלת אם כמ"ש רש"י, ויורה על הרצון, מענין אוה למושב לו, בכל אות נפשך, כי תנאי זה הוא לרצון לפני ה', ומצוה היא על הישראלי לקנאות לאשתו בראותו בה דבר הנוטה לרע, ואם אינו מקפיד על זה הרי זה חוטא, (ערמב"ם סוף הלכות סוטה הי"ח י"ט) עמ"ש (ויקרא ד' כ"ג) או הודע אליו:
פרק ו
פסוק ב
כי יפלא. דאתפרש משאר בני עלמא לאתקדשא ולאשתכחא שלום (מכדרשב"י) (אויסזאנדערן, אויסצייכנען):
להזיר לה'. להיות פרוש מן התענוגים המורגלים למען יהיה כלו להשם להתעסק בתורתו ללכת בדרכיו ולדבקה בו:
פסוק ג
מיין ושכר יזיר. לא יסגף עצמו בצום שממעט במלאכת שמים ולא יצער גופו במכו' פרושים כמנהג צבועים, אבל יפריש עצמו מן היין, שבזה הוא ממעט את התיפל' מאד ומכניע יצרו ולא יתיש כחו בזה כלל (רע"ס). כי לא ירע בעיני ה' השותה יין שלא בדרך שכרות, והמטיב לבו בו לפקח שכלו בתורה, כאמרם חמרא וריחני פקחין הבו לדרדקי חמרי כי היכי דלימרו, וכן אין חפץ להשם הנודר נזירות מתוך כעס עם בני ביתו, או דרך הגזמה, לא כן הוא, רק הירא פן יצרו ידיחנו לעשות רע, ורוצה לפרוש עצמו מהנאת העולם ובפרט מן היין הבוגד הגדול המבלבל הדעת, זהו אשר יזיר להשם להתקדש ולהתבודד להשם (רמ"א):
מיין ושכר. ת"א ויב"ע חמר חדת ועתיק וכפירש"י שהיין הישן משכר, ובספרי אמרו והרי יין הוא שכר ושכר הוא יין אלא שדברה תורה שתי לשונות, ר"א הקפר אומר יין זה מזוג שכר זה חי מדכתב הסך נסך שכר לה' חי אתה מנסך ואי אתה מנסך מזוג; ואף דלשון יין ושכר אל תשת הנאמר בכהנים (שמיני י') יבואר מלת שכר על שאר משקין המשכרין (ע' כריתות פ' אמרו לו), וכ"ע הרמב"ם בפ"ה מביאת מקדש כהן ששתה משאר משקין המשכרין ועבד עבודה לוקה (וע' בקרבן אהרן שם בת"כ בביאור דעת הרמב"ם בזה), מכל מקום הכא בנזיר הקבלה תכריע שאין המובן במלת שכר רק ביוצא מן הגפן, וכ"פ הרמב"ם (פ"ה מנזיר) שכר של תמרים או של גרוגרת וכי"ב מותר לנזיר, ושכר זה שנאסר עליו בתורה הוא השכר של תערובת היין, עכ"ד. (ומן התימה על סוף דבריו אלה שהוא נגד הספרי, דמבואר בו שהשכר הוא חי והיין הוא מזוג), והראב"ע העתיק תחלה דרז"ל ואמר, על דעת המעתיקים שכר גדול מהתירוש, והוסיף ואחרים אמרו, שכר ממש כל דבר שישתכר האדם ממנו, ע"כ. ודע כי אחרים אלו הם הקראים הממאנים בקבלת רז"ל (ע' כוזרי מ"ג סי' מ"ט), ונתן הראב"ע בזה מכשול לאחרונים, המתרגמים שכר (אנדרע שארפע געטראֶנקע) הפך דעת המקבלים האמתיים:
פסוק ד
מגפן היין. אף דבכל מקום סתם גפן הוא עץ המגדל ענבי יין, מכל מקום כיון שיש מין גפן הנקרא גפן שדה המגדל פקועות והוא מין אבטיחים קטנים שעושים מהם שמן (מ"ב ד' ל"ט, ע"ש ר"ש ב"מ) לכן ביאר הכתוב כאן גפן היין:
פסוק ה
נדר נזרו. לא אמר כל ימי נזרו אבל הוסיף מלת נדר כי יש ימים שנוהג בהם דיני נזירות אף שאינם מכלל נדרו כגון נזיר שנצטרע שכל ימי חלוטו וימי ספירו נוהג בדיני נזירות ואינם עולים למנין נזירותו, והוא מותר בתגלחות שלו שהוא מצוה עלי', לכן אמר כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר, שבנזירות שהוא נוהג מטעם נדר הוא דאסור בתגלחת, אבל בנזירות שנוהג שאינו לקיום נדרו מותר בתגלחת. וראיתי בספרי שאמר נדר נזרו נדרו תלוי בנזירותו ולא נזירותו תלוי' בנדרו. ופי' בזית רענן (בעל מגן אברהם) שאם אמר הריני נזיר ע"מ שאהא שותה יין או שאהא מטמא למתים ה"ז נזיר מפני שהתנה עמ"ש בתורה, ע"כ. הנה פי' זה נכון לרבינא דאמר (נזיר י"א) ברישא לא פליג ר"ש, אבל לריב"ל דאמר חלוק היה ר"ש אף ברישא, דלר"ש אינו נזיר עד שיזיר מכולן, אם כן תקשה עלי' הא סתם ספרי ר"ש והוא סובר הכא דהוי נזיר בכה"ג. ועוד דאמרינן התם תני' כוותיה דרבינא וכו' ויותר הוי' ליה לאתויי' הך דספרי. לכן נ"ל בכוונת הספרי, דלקיום נדר הנזירות צריך להשגיח על ג' ענינים, הא' שלילת המעשים האסורים לנזיר יין תגלחת וטומאה, הב' כמות הזמן שנדר להיות בו נזיר, הג' רציפת הזמן, שימי נזירותו צריכים להיות רצופים יחד בלי הפסק בנתיים, כי רק בקיום שלשת התנאים האלה הוא מקיים נדרו בכל משפטיו, הנה נדרו תלוי בנזרותו, וכשהנזיר נצטרע בתוך ימי נזירותו, שמותר לו לגלח שתי גלחיותיו, ואינו סותר בזה ימי הנזירות שמנה קודם שנצטרע, רק אחר טהרתו מצרעתו משלים למנות ימי נזירות כפי כמות הזמן שנדר, הנה בתגלחיות צרעתו הוא מפסיק בכמות זמן נדרו, יקיים הנדר בכמות הזמן בשתי חצאין, החצי שקודם הצרעת והחצי אחר צרעתו, ואינו מקיים הנזירות כפי נדרו שהחיוב בו רציפת הזמן, הנה אין הנזירות תלויה בנדרו. ואמר אחר זה "עד מלאת הימים אשר יזיר" מן הראוי היה "אשר הזיר" בלשון עבר, ולא "יזיר" בלשון עתיד, דבלשון הזיר היה משמעותו שמהתחלת ימי נזרו עד מלאת ימיו, ובכללו גם בנזירות שהוא נוהג בימי צרעתו, חל עליו קדושת גדול פרע, וזה אינו, כי הנזיר שנצטרע טמא הוא ואינו קדוש, ועשה דקדוש יהיה גדל פרע אין בו (כמ"ש הרמב"ם בספ"ז דנזירות), לכן אמר אשר יזיר בלשון עתיד, שבימים הבאים עליו אחר גמר צרעתו שצריך להשלים מה שחסר לו מכמות זמן נזירותו, בזה הוזהר על קדושת גדול פרע. ואמר אחר זה "כל ימי הזירו" ולא אמר "כל ימי נזרו" דבלשון זה היה משמע דמוסב על נזרו המדובר ממנו לפניו שהוא מצד הנדר, ודוקא בנזירות שנוהג מחמת קיום הנדר דהיינו המוקדם והמאוחר לצרעתו הוא דאסור להטמאות למתים, ולא בימים שבנתיים דהיינו בנזירות שנוהג בימי צרעתו, דהו"א כיון שכבר טמא מחמת צרעתו הותר לו גם להטמאות למת, לכן אמר כל ימי הזהירו, דבלשון זה משמע כל זמן התנהגותו בנזירות ואפילו בנזירות שבימי צרעתו אף שהוא טמא גמור מכל מקום אסור להטמא למת, שבנזירותו הוא עומד אף על פי שהוא טמא, כמ"ש הרמב"ם (פ"ז דנזירות היו"ד) שהנזיר בימי צרעתו שנטמא למת סותר את כל הקודמין:
קדוש יהיה. פירש"י קדוש יהיה שער שלו לגדל הפרע של שער ראשו; דבריו לקוחים מספרי, ומלת קודש אינו תואר לנזיר להיות קדוש קדושת הגוף, דעל קדושת הגוף אמר לקמן כל ימי נזרו קדוש הוא לה', ועוד דאם כן לא היה לו לכתוב בין תער לא יעבור ובין גדל פרע שער ראשו, אלא ע"כ מלת קדוש תואר לשער שלו, ואף שלא הוזכר שער למעלה מכל מקום הוא בכח מאמר תער לא יבא על ראשו שפי' שער ראשו, ואחר כך פי' במה יהיה קדושת שער ואמר לגדל פרע, שלא יחתוך אותו אלא יניחהו להיות גדל והולך עד מלאת ימי נזרו, והוסיף אות למ"ד במלת גדל, ומלת פרע סמוכה למלת שער, וכאלו אמר לגדל גדול השער של שער ראשו, כ"כ הרא"ם. דומה לדבריו אמרו במכילתא (הובא ברמב"ם מצוה צ"ב), וז"ל קדוש יהיה גדל בקדושה גדל פרע, והנזיר שמשים אדמה וסממנין על ראשו להשיר השער עובר על מצות עשה, ע"ש. אמנם בתלמוד (קדושין נ"ז) אמרו מנלן דשער נזיר אסור בהנאה דאמר קרא קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו גדולו יהיה קדוש (ערש"י פסחים), הנה לדברי התלמוד מלת גדל שהוא מקור הוא כמו שם המקרה גידול, כמו עשה צדקה ומשפט, שמקור עשה במקום שם מקרה עשיית (עמ"ש בלך לך בוספור הכוכבים), ולרש"י מלת גדל בתוספת למ"ד ויורה על העתיד. אמנם לבאר המקרא בהתאחדות המכילתא והתלמוד יראה לומר שיש כאן שני מאמרים, הא' קדושת השער להיותו אסור בהנאה, והב' המצוה לגדל השער פרע, ומלות שער ראשו ישרת לשנים כלומר קדוש יהיה שער ראשו, גדל פרע שער ראשו (ער זאלל הייליג האלטען זיין הויפטהאאר, זאָלל עס פרייא וואכסען לאססען), כי מלת יהיה יורה על כל אופני מציאות הדבר וכל הענין, ואין צורך לדוחק הרא"ם להסב מלת קדוש יהיה על מה שאינו אלא בכח מאמר על ראשו; ומלת פרע הוא נפרד על מנת פתח ואינו סמוך, וכבר תמהו על רש"י שכתב שהוא סמוך, ודברי רוו"ה עליו דחוקים, ע"ש. ובזה דברי המכילתא והתלמוד הנראים כמתנגדים מיושבים היטב בפשטי', ואם תדקדק בלשון המכילתא הנ"ל המובא בס' החינוך ובלשון הספרי כאן תראה כי נכונים הדברים:
תער לא יעבור. לרבותינו (נזיר ל"ט) תער לאו דוקא ה"ה תלישה ביד או קציצה בזוג מעיקרה כעין תער; דבריהם נאמנה כי עיקר שרש תער שתי אותיות ער שענינו גלוי כמו פשוטה ועורה (ישעיה ל"ב), ואת ערום ועריה (יחזקאל ט"ז), ולכן נקרא מכסה הבשר עור ע"ש שהוא המסך החיצון הגלוי ונראה, ונקרא סכין הגלחים תער ע"ש שמסיר את השער ומגלה את עיר הבשר, לכן כל העושה פעילות התער נכלל בו; והנה לא אמר קרא ולא יעביר כמו והעבירו תער על כל בשרם, כי בא להורות על אזהרות המגלח כמתגלח כי גם איש אחר המגלח את הנזיר עובר בלאו, לכן אמר לא יעבור, דבלשון לא יעביר האזהרה היא על פועל ההעברה והוא הנזיר המדובר ממנו, וכשאמר תער לא יעבור האזהרה היא על פעולת ההעברה ונכלל גם איש אחר המגלח. והיא דעת רבותינו (בנזיר מ"ד), וז"ש שם קרי בי' לא יעבור הוא ולא יעביר לו אחר:
פסוק ו
לא יבא. היינו באהל המת, וכ"ה בכה"ג באמור כ"א י"א, ע"ש רש"י, כי באהל שייך לשון ביאה. ומדלא אמר לנפש מת לא יטמא, רק הוציאו בלשון לא יבא, להורות רק על המת המוטל באהל, שהוא משומר בו ואינו מוטל בבזיון הוא דלא יטמא, אבל מת שאינו באהל רק בשדה שהוא במקום שאינו משומר בו והוא בזיונו, הנה הוא מת מצוה, והנזיר מותר לו להטמא למת מצוה. והא דאמרינן לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא הוא למ"מ, נ"ל דלאו מיתורא לחוד הוא דאמרינן הכי, אלא דיתורא דקרא מגלה לן המכוון שבלשון לא יבא. והכי משמע לי מרהיטא דלישנא (דנזיר מ"ח א') נפש מת לא יבא אפי' נפש בהמה משמע, הרי הוא אומר לא יבא בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר לאביו ולאמו לא יטמא אבל מיטמא הוא למ"מ. ובספרי איתא על נפש מת לא יבא שומע אני נפשות בהמה במשמע ת"ל לאביו ולאמו במה הענין מדבר בנפשות אדם. ותמה המפרש לספרי בזרע אברהם, אם כן איך יליף בברייתא מלאביו ולאמו לא יטמא אבל מיטמא הוא למ"מ, הא אצטרך למעוטי נפש בהמה, והניח בצ"ע. ולדידי ניחא דלאו מיתורא לחוד הוא דילפינן לה, שאין היתורא רק גלוי מילתא בעלמא להבין הכוונה שבלשון לא יבא:
פסוק ט
בפתע פתאם. שניהם ישמשו על ביאת דבר שלא בהכנה אליו, וההבדל ביניהם כמ"ש הרש"פ, פתע נאמר בבחינת הפעולה עצמה, ושם פתאם נאמר בבחינת מקבל הפעולה, ר"ל כי פתע נאמר על פעולה מתיחדת מבלי סבה קודמת, ואף על פי שאין דבר בלא סבה הנה היתה הסבה נעלמת בלתי גלויה, והרי הדבר המתיחד כאלו נתהוה בלי סבה (פלאֶצליך), שבאופן זה הרי המעשה עצמה משונה משאר מעשים הרגילים ושכיחים; ופתאם נאמר על קבלת דבר מבלי שיהיה המקבל מוכן אליה, שבאופן זה היתה סבת הדבר גלוי לכל ובלתי משונה משאר דברים, אלא שהמקבל לבד לא היה מוכן אליו ובלתי משער עליו שיתהוה (אונפערזעהענס), המשל בזה ביום צח כשהאירה השמש בכל עז, בפ"א נתקשרו השמים בעבים ויהי גשם על הארץ, נאמר על הגשם שבא בפתע, לפי מה שלא הרגשנו שום סבה באויר לשיהיה גשם כ"כ מהרה, אחר שראינו עכשיו את האויר צח ונקי, אמנם כשראינו את האויר צח ונקי בעת שנכנסנו למשכב, ולאור הבוקר שמענו מטר דופק על הגג, הנה לא יצדק לנו לומר שזה המטר בא בפתע, כי מהנשף עד הבוקר זמן מרובה ויש בו ספוק לקשור עננים ולהתהות מטר, אלא שאנחנו לא מצאנו א"ע מוכנים אליו; כלל הדבר פתאם נאמר על המקבל דבר בלי הכנה, ופתע על הפעולה עצמה הבאה במהירות ובבת אחת שאין סבתה גלויה ומפורסמת; ואמר כאן כי ימות מת עליו פתע פתאם בפתע שב על המת עצמו, כאלו תאמר שמת מיתת אסכרה ר"ל מבלי חולה קודמת, ופתאם שב אל הנזיר דהיינו שבא אליו מיתת חברו בהיסח הדעת שלא היה מוכן אל הדבר, ואו או קתני דהיינו או שמת עליו בפתע דהיינו באופן מיתה שלא קדם לו שום חולי, שבזה האופן הרי הנזיר אונס גמור שנטמא, או אפי' שמת עליו פתאם כלומר שלא הכין הנזיר א"ע שיתטמא באהל המת כגון שנכנס לבית בבלי דעת שיש שם חולה ובהיותו שם מת החולה ההוא, ובזה האופן הנה הוא שוגג ולא אנוס גמור וזהו שפירש"י מדברי רבותיני בספרי פתע זה אונס ופתאם זה שוגג. אמנם זהו לדעת ר' יאשי' שם בספרי, ולר' יונתן הוא בהפך פתע זה שוגג פתאם זה אונס, וכן דעת התלמוד (כריתות ט') פתע שוגג פתאום אונס (ע"ש בגמ'):
פסוק יח
וגלח הנזיר פתח. ר"ל בתחלת המבוא אאה"מ יגלח, שהוא התחלת החיל, ששם היתה עז"נ, ושם בקרן מזרחית דרומית היתה לשכת הנזירים ושם היה מגלח שערו, ואין לפרש פתח אה"מ כבשאר מקומות פתח עזרת כהנים ששם היתה שחיטת הקדשים, שיהיה בזיון המקדש לגלח שם; ומלת פתח פי' כאן כמו פתח דבריך (תהילים קי״ט:ק״ל) שהוא תחלת דבריך, וכ"כ פתח אוה"מ, התחלת כניסת אה"מ, כי הדביר וההיכל נקראו אה"מ ומה שממנו עד החיל נקרא פתח אה"מ או חצר אה"מ כמ"ש רש"י (בתצוה) ואכל אהרן פתח אה"מ כל החצר קרוי כן, וכבר מצאנו שקרא הכתוב את העזרה בשם קדש קדשים, כמו בקדש הקדשים תאכלנו (לקמן י"ח י') שהוא העזרה (ע"ש רש"י), ובשאר מקומות לא נקרא בשם קדש קדשים אלא לפנים מן הפרוכת וכן מצאנו להפך שקרא את לפני ולפנים בשם קדש לבד, כמו (צו ו' כ"ג) וכל חטאת וגו' לכפר בקדש' שהוא לפני ולפנים, ע"ש רש"י ורמב"ן. (ובנזיר מ"ה) אמרו וגלח הנזיר לאחר שחיטת השלמים שכתוב בהן ושחטו פתח אה"מ, אין כוונתם לפרש כן המקרא ע"ד הפשט כ"א ע"ד כוונה שניה. לפי שהוציא הכתוב ההתחלה בלשון פתח. ודע דבתוספתא (נזיר פ"ד) איתא אין לך שמשלח תחת הדוד אלא נזיר שגלח בטהרה בפתח אהל מועד שנאמר וגלח הנזיר פתח אהל מועד, (ולשון זה העתיק הרמב"ם בפי' למשנה פ"ו מ"ה וכן הר"ע ברטנור') ותמה בתוס' רע"ק שם הא הוי מחוסר הבאה דהדוד של שלמים הוא בירושלים, ע"ש והניח בצ"ע. ולא ידעתי למה לא נימא דהתוספתא לישנא דקרא תפס, וכמו בפתח אהל מועד דקרא לאו פתח ההיכל ככה הוא דתוספתא, ולשון התלמוד (שם מ"ה ב') הכל לא היו משלחין תחת הדוד חוץ מן הטהור שבמקדש מפני שנעשה כמצותו: