רוצה לקבל? תן!
"בדיוק כך." אישרתי. "עולם האין-סוף היה הראשון בחוליה של שרשרת המאורעות שלאחר מכן, שבתחתית, בעולם הזה, המלכות, במגוון האפשרויות, שחלקן הזכרתי, ואף במערכת החשמל, והנורה, במקרה זה; שכן הנגד יכול להופיע בצורות מגוונות רבות ושונות: תנור, מקרר, רדיו ועוד. ושימו לב : כולם נותנים דבר מה, אחרת לשם מה יצרנו אותם? ולכן לא נוצר הקצר: התנור נותן את החום, המקרר - הקור והרדיו – הצליל, בדומה לדגם הראשוני, אנחנו, שנוצרנו להשפיע חיובי. ומתי המכשירים אינם נותנים? כשיש בהם נתק; או כשיש בהם קצר - דבר המפיל את המערכת כולה, וגרוע מכך גורם לה להישרף, ואף להצית את סביבתה. בדומה לכך – אדם שיש בו 'נתק' מהאמת אינו נותן ולכן גם אינו מקבל, כפי שאסביר בהמשך; ואדם שיש בו 'קצר' – יכול להרוס; ואת עצמו, בכלל זה, כי חושב על עצמו בלבד. במילים אחרות - אם ברצונך לקבל את האור – תתנגד לאנוכיות שבך: תן, הענק, תחלק, תעזור, תשפיע תחילה. בהקדמה לספר נפש החיים לרבי חיים מוולוז'ין שנכתבה על ידי בנו רבי יצחק דיבור המתחיל "בכל דרכיו היה ...שזה כל האדם לא נברא" וכו' צעד נכון ניזון מצעד נבון. אם אינך עושה זאת, מתברר, באופן אירוני, שאינך אנוכי מספיק..."
"אינך אנוכי מספיק?!" תמהו שניהם.
"מקובל לחשוב שכדי לקבל עלינו להיות אנוכיים ולקחת..." הזכרתי. "הדבר נשמע הגיוני, ממבט ראשון. אבל לאחר הבנת הדברים אנחנו לומדים שדרך זו הִנָּה אנוכיות שלילית, שבה אנחנו מפסידים. האנוכיות החיובית היא דווקא בדרך הנתינה. מכאן אפשר להבין מדוע מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' חשובה כל כך כפי שהזכרנו קודם. אציג דוגמא נוספת שתסביר: הזרמת המים החמים בצינור. במצב זה גם הצינור עצמו מתחמם. אבל הדבר נראה מוזר – הוא הרי אך מעביר – ואם כך מדוע אינו נשאר קר? התשובה פשוטה - הנתינה גורמת לקבלה. ראה בספר שמות פרשת כי תשא פרק ל' פסוק י"ב "ונתנו" בפירוש בעל הטורים. כאשר הוא מעביר הוא בעצם מקבל בעצמו. עיין בבא קמא דף צ"ב עמוד א' "כל המתפלל על חברו נענה תחילה", ולכן אנו מתפללים בלשון רבים. וכן ים המלח בשם ים המוות שהִנו מקבל ולא נותן. ושימו נא לב: מה אתם חושבים יקרה אם יחליט הצינור שלא להעביר בנקודה מסוימת את המים החמים כי משער הוא בטיפשותו שכך יישאר כל החום לעצמו? ברור. המים ייפסקו מלזרום ויתקררו, ואיתם גם הצינור. הדבר יהא מובן יותר בהמשך. ודאי שיש לבחון היטב למי אנחנו נותנים. זאת אומרת שאל לנו לתת לאנשים לא הגונים ומתחזים."
יעקב הנהן בראשו. "נכון, וגם לא לאלה שאינם מוכנים לעזור לעצמם."
"ישנו דבר נוסף חשוב שעל האדם לזכור." הדגשתי. "אל לו להזניח את בני ביתו. ישנם אנשים הנוהגים להיטיב עם האחרים אבל מתעלמים מבני ביתם. הדבר פסול בתכלית."
יצחק נאנח באי נחת. "ההסברים לגבי ההתרחשויות בעולם האין-סוף היא עתירת דמיון יצירתי רב, אבל אין שום ראיה המוכיחה שלא הומצאה בעקבות כללים הקיימים בעולם הזה." הטלפון שלו צלצל. "לא עכשיו." הוא אמר וניתק.
"יש משהו במה שיצחק אומר, דבר זה מזכיר לי את הוויכוח המוכר והישן: מה בא קודם – הביצה או התרנגולת."
"דוגמא נהדרת הבאת, אבל נחוצה הסתכלות השונה מהמקובלת. כל בר דעת יבין שאם הביצה הביאה את התרנגולת והתרנגולת את הביצה, יש לחפש את הגורם השורשי, הרוחני, הכוח המוציא לפועל שהביא את שתיהן, כי גם הביצה וגם התרנגולת הִנָּן ארציות, גשמיות, חומריות. וכעת לעצם הטענה." הפניתי את מבטם לעבר המכוניות בכביש הנוסעות כשהרמזור ירוק ועוצרות כשהוא אדום. "הלא תסכימו איתי שהנהגים מודעים לכך שהיו אשר תכנתו את מהלכי הרמזורים על-פי חוקים חשובים אף אם האנשים ההם נעלמים מן העין, ולא תיתכן מציאות הפוכה, כלומר, שיאמרו שהדעה שישנם אנשים המתכנתים הומצאה על-פי החוקים הקיימים ברמזורים. הרוחני מוציא לפועל את הגשמי, ולא להפך. אתם תגיעו למסקנה זו בעצמכם, וגם על-כך שהגשמי, בהמשך, משפיע על הרוחני, להורדת השפע לטוב או חלילה להפך."
האיש הרהר לרגע. "כן. אתה כנראה צודק בכך. אבל עולה בראשי שאלה אחרת: הבורא, שהוא כל יכול, היה יכול הרי לברוא אותנו ללא תחושת 'הלחם של הבושה', וכך היינו ממשיכים ומקבלים את אורו, ולא הייתה נוצרת הבעיה."
"אכן הבורא הוא כל יכול ולמעשה הייתה בידו האפשרות אף ליותר מזאת – שכן היה רשאי לבחור שלא לברוא אותנו כלל, בעולם האין-סוף. לעניין זה כותב רבינו תם בספר הישר תחילת שער א' סוד בריאת העולם. וכן עיין רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק א', הלכות א'-ג'. אבל הוא פעל על פי מהותו של הכוח החיובי, 'שטבע הטוב להיטיב' ספר שומר אמונים הקדמון ויכוח שני סעיף י"ד. ולכן ברא אותנו ונתן לנו את אורו. ברור לך שהוא ידע מראש שבעשותו זאת נהיה גם אנחנו מושפעים מתכונתו, ונשאף לתת. זו הייתה למעשה כוונתו – שנפעל כמותו. אם לא היינו חשים את תחושת 'הלחם של בושה', היינו מתנהגים כרובוטים. ורובוטים הוא לא רצה. הוא ברא נשמות החשות ופועלות ובעלות זכות בחירה, שכן נבראנו מעצמיותו ממש תניא ספר של בינונים תחילת פרק ב'. ועל כן אנו גם פועלים כדוגמתו. ולכן חשנו בתחושת 'הלחם של בושה'.
אסביר עוד עניין על ידי דוגמא: הגבר, הפלוס, אך מעביר את הזרע לאישה ותו לא, אבל כשהאישה מביאה את הילד לעולם, לאחר סבל ומאמצים רבים, הרי הדבר גורם לאושר לא רק בלבה, אלא גם בלב הגבר, אף על פי שלא היה שותף לתהליך כמעט כלל. שכן לא ייתכן שיאהב את בנם פחות מאהבת אשתו את בנם. ולכן כשהילד עושה מעשים חיוביים, לא רק האם שמחה אלא גם האב.
וכעת, הבינו את הקל וחומר, כשהבורא עצמו ברא אותנו, ולבדו. וכך, כשאנו מקיימים את המצוות אנחנו גורמים שמחה לבורא, הנקראת 'נחת רוח ליוצר שאמר ונעשה רצונו'. רש"י שמות פרק כ"ט פסוק י"ח. שהרי הוא 'ילד' אותנו, אפשר לומר, בדומה לאישה את הבן.
דבר נוסף: כפי שהאישה על אף הקושי והסבל בוחרת נכון בהביאה ילד לעולם, כך גם עלינו, כולנו, לבחור נכון, על אף הקשיים."
"אינני מסכים אתך." התעקש יצחק. "ישנם זוגות אשר אינם חפצים להביא ילדים לעולם. תאמר שאינם עושים נכון, אבל זו בחירתם, והם שלמים עם כך. 'בחירה חופשית' הרי אתה בעצמך אמרת."
"בדומה לאנשים שאינם מקיימים מצוות. המפסידים העיקריים הִנָּם הם עצמם, בשני המקרים. האדם הנבון מתבונן, שוקל, מסכם ובוחר נכון." השבתי. "התבונה בונה את ההתבוננות."
"כיצד בעצם אתה רואה שאכן יש לנו את זכות הבחירה? אזכיר לך שוב, שבמעמד הר-סיני הבורא איים שיהפוך את ההר לגיגית על עם ישראל, וכך יכחדו, אם יסרבו! איפה כאן הבחירה החופשית?" שאל יעקב.
"הבה ונלך צעד אחד אחורה מהאירוע הזה ונגיע לזמן שבו בני ישראל עברו דרך ים סוף. הרי שם נאמר שהבורא הראה לעם ישראל את כל נפלאות העולמות העליונים מכילתא פרשת בשלח אות ג' דיבור המתחיל "זה אלי ואנוהו". – מעשה המרכבה, המלאכים למיניהם, הסודות שבעולמות ועוד. וכמו כן היה במעמד הר סיני. דברים פרק ד' פסוק ל"ה ברש"י. לשם מה עשה זאת? הוא הראה להם כדי להזכיר להם מהיכן הגיעו ומה החליטו הם עצמם בעולם האין-סוף, ספר אפיקי מים (שפירא) – ספירת העומר ושבועות עמוד רפ"ה עניין כ"ט. וכעת אין חזרה. אם לא יסכימו כעת – אין טעם שיהיו קיימים כלל, מדרש רבה בראשית פרשה ח' אות ז'. טעם זקנים תחילת פרק שלישי. הלא כן? וכעת נבין דבר חשוב – במצב זה, כשראו את האמת, לא יכלו שלא להקדים 'נעשה' ל'נשמע' תלמוד בבלי מסכת שבת דף פ"ח עמוד א'. שהרי באנו לעולם לעשות. אף הכופר הקיצוני ביותר, אילו ראה בדומה לכך היום, היה נוהג כמותם."
"אבל מה זה נוגע לנו?" זעק יצחק. "אם אבות אבותינו הסכימו לקבל את התורה, במעמד הר סיני, אז שיְבושׂם להם! שהם יקיימו את המצוות! למה אני מחויב?!"
"כולנו היינו שם. גם אתה. פרקי דרבי אליעזר פרק ארבעים ואחד דיבור המתחיל "כי את אשר ישנו פה עמנו" וכו'. אבל בואו ונדבר על נושא זה מאוחר יותר." ביקשתי.
"בסדר." אמר יעקב. "רק תסביר לי למה דווקא עם ישראל, ורק עם ישראל, למה לא כל עם אחר?"
"הוא צודק!" נשא יצחק את קולו. "הרי גם כיום, חלק ניכר מהגויים מאמינים בתורה בדרך זו או אחרת, או לפחות בקיומו של הבורא ובנכונות בדבר העזרה לזולת! היה נותן להם! מה אכפת לי?!"
"אסביר לך על-פי שתי דרכים, הפשט והסוד. בפשט כתוב שקודם שנתן לישראל את התורה פנה הבורא לכל האומות ושאל אם רוצים לקבלה וכולם שאלו 'מה כתוב בהּ?' וכששמעו דברים שלא נעמו לאוזנם, סירבו. ורק עם ישראל אמרו והקדימו נעשה לנשמע ללא הסתייגות כלל, מכילתא דרבי ישמעאל יתרו (בחדש) פרשה ה דיבור המתחיל "באותה שעה" וכו'. אף-על-פי שלא קל להיות שונה מהאחרים, כידוע לנו." השבתי. "אתם מבינים כמובן שהבורא הציע את התורה לגויים מתוך הוגנות, והם סירבו, מאחר שאינה מתאימה להם, להבדיל מעם ישראל, כפי שתיווכחו לראות בהמשך."
"הה! ויכול להיות גם שהגויים דחו אותה כי הבינו שאין בה ממש!" גיחך יצחק ומחה בידו.
התכוונתי להגיב, אבל לא הספקתי כי דבר מה חריג התרחש לפתע.
"הוי", דבורה!" נשמעה זעקת מצוקה הבוקעת מגרונו של יצחק אשר גם החל לנפנף בידיו במרץ.
"הרגע, יצחק, ועמוד איתן." הוריתי לו. "אם תקבל את פניה בשלווה, לא יאונה לך כל רע. תהדוף אותה - ואתה עשוי להיפגע."
יצחק המבועת אזר אומץ, אימץ את הצעתי ונעמד דום. הדבורה בחרה, משום מה, לנחות על מצחו כדי לנוח מעט. יצחק גלגל את עיניו כלפי מעלה בזהירות וניסה לאתרה, ללא הצלחה.
"אה!" הוא קרא והעלה חיוך כשהדבורה החלה לנוע. "זה מדגדג!"
"אל תדאג, יצחק," הרגיע אותו יעקב. "בעוד רגעים מספר היא תלך לדרכה."
"מצדי שתישאר עוד קצת." הפליא יצחק בדבריו. "עליי להודות שזה אף נעים!"
הדבורה כנראה החליטה להמשיך במלאכתה באיסוף הצוף; וכך, זינקה בבת אחת מעל מצחו ונעלמה. "היי, למה כל כך מהר?" קרא יצחק אחריה ופניו קדרו. "תחכי קצת!"
חייכנו קלות זה לזה, יעקב ואני. יצחק שם לב לכך, והצטרף בחיוך מאולץ.
"הרשה לי להמשיל את חווייתך אשר התרחשה כעת, יצחק." ביקשתי. "ישנם הנרתעים מהתורה וכל אשר היא מביעה ודוחים אותה בידיהם, כפי שניסית, יצחק, כלפי הדבורה. עצם הדחייה היא בעוכרנו ופוגעת בנו כפי שתראו. רק אם נשכיל לאמצה, נגלה את הנועם והמתיקות הנצחית שבה, בדומה לתוצרת המתוקה שמפיקה הדבורה, ורק הדבורה - הדבש, שלא נס לחו לעולם. מדרש רבה דברים פרק א' פרשה ו' דיבור המתחיל "דבר אחר, אלה הדברים – מה הדבורה הזו דובשה מתוק" וכו'. זהו ספר הדרכה נפלא (תורה = הוראה) שקיבלנו במתנה מהבורא, ועלינו להודות לו על כך."
"ספר הדרכה? בדומה לילדים המודרכים על-ידי ההורים והמורים?"
"הרבה יותר מכך, שכן ההדרכה במקרה זה באה מבורא המציאות כולה בעצמו, היודע בוודאות מה טוב לנו ומה לא."
"אבל האדם קבע לעצמו חוקים רבים בתחומים שונים לאורך ההיסטוריה. מה הפסול בכך?" שאל יעקב.
"על כל אריזה של מוצר, ואף הפשוט ביותר, יימצאו הוראות שימוש שיש ליישמם, הלא כן?" שאלתי. "הרי אם נתעלם מהן – ניזוק. כעת הבינו את הקל-וחומר: אילו, באופן תיאורטי, היינו לא רק מייצרים אלא שאף בוראים את המציאות, היינו יודעים בוודאות את הנכון לעשייה בכל דבר ומצב. חוקים רבים הוחלטו על-ידי האדם, המאמין שיש בכוחו לדעת את הנכון. העובדות מדברות בעד עצמן – טעיות אין-ספור נגרמו בשל כך לאורך הדורות. הבורא הוא ש'המציא' את ה'מוצר' האין-סופי המדובר – כלל המציאות, ולכן עלינו לבטוח בחוכמתו ולא בחוכמתנו. בהמשך שיחתנו הדברים יהיו נהירים."
"ומה עם הגויים? הרי לא ייתכן שהם חסרי מצוות?"