קלף חזק קלף חלש
הפניתי את תשומת לבם שנית לעבר משחקי קלפים. "הביטו, והפעם באנשים. כל אחד מהם מחזיק קלפים בידיו – לאחד 'חזקים' יותר, ולשני 'חלשים' יותר. אבל אין אחד שפורש מהמשחק כיוון שקיבל קלפים שאינם לרוחו. כך, כל אחד בא לעולם עם 'הקלפים' שבידיו, ושנקבעו על פי הגלגולים הקודמים וכן מסיבות אחרות, וזאת יש להבין ולזכור; כי כשהאדם מבין שהוא עצמו האחראי לקבלת 'קלפים' כאלו או אחרים, הוא מפתח את הכוחות להתגבר ושלא לוותר; ואז, היות שגילה אומץ, עמידות ושליטה עצמית הוא זוכה לקלפים חדשים, משופרים למשחק חדש. מובן שעליו להתפלל במקביל, כי ישנם פעמים בהם הבורא מביא על האדם מצב קשה כניסיון, כדי שיפנה אליו." תלמוד בבלי מסכת יבמות דף ס"ד עמוד א' דיבור המתחיל "א"ר יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים" וכו'.
"מהי התפילה?" שאל יעקב.
"אפשר להגדיר את התפילה באופנים שונים, אבל הדבר החשוב לדעת הוא שהתפילה משמשת כאמצעי בידינו להתקשרותנו לבורא." חידושי אגדות למהר"ל מפראג מסכת יבמות דף ס"ד עמוד ב' (עמוד קמ"א בספר) דיבור המתחיל "מפני מה היו האבות עקורים" וכו'. וכן ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה פ"ד. אמרתי קצרות.
"ומה הן ההגדרות הנוספות? אתה מוכן להרחיב?"
"ברצון אמנה את חלקן. למשל: התפילה מקיימת את העולם ספר נפש החיים שער ב' פרק ט' דיבור המתחיל "קרבני לחמי" וכו'. וגם מייצרת, מגשימה ומשנה את המציאות, מסכת יבמות דף ס"ד עמוד א' דיבור המתחיל "אמר רבי יצחק למה נמשלה תפילתן של צדיקים כעתר" וכו'. וכן ספר העיקרים מאמר רביעי פרק י"ח. וכן ראה הרצאתו של הרב יוסף צבי בן פורת "תפילה עוזרת לחולה" באתר הידברות. כי הרי אנחנו משפיעים בדיבור ובמחשבה על העולמות – הרוחניים והגשמיים כאחד, ולא רק לגלגול הנוכחי."
"לגבי העולמות הרוחניים אני מבין שההשפעה היא כדוגמת כל מעשינו בכללם. אבל הזכרת גם את הגשמיים. הייתכן? השפעתנו אף על הכוכבים? שהרי אנו מושפעים מהם, ובייחוד בשעת הלידה!!" טען יעקב.
"נכון." הסכמתי. " ומכאן התפתחה האסטרולוגיה. אבל אין האדם נולד במזל זה או אחר במקרה, הרי ברור. הדבר קורה כי הוא עצמו היה אחראי לכך בגלגולו הקודם, בהשפעותיו על העולמות הרוחניים ודרכם לגשמיים, לטובה או לרעה לעצמו, על-פי מעשיו, ובכלל זה גם תפילותיו, שהרי 'אין מזל לישראל', כבר ציינתי.
כשהאדם לומד על כוחה של התפילה הוא יודע מדוע עליו לעשותה באופן הראוי, בכוונה תפילה ללא כוונה כגוף בלי נשמה ראה פירוש האברבנאל על פרקי אבות פרק ב' משנה י"ג., כי ה'עיקר הכוונה' הרי אמרנו, וכן בהכנעה. ספר חובות הלבבות שער חשבון הנפש פרק ג' החשבון התשיעי דיבור המתחיל "ואם תתעסק במעשה מחובות הלבבות" וכו'. יש להתייחס אליה ברצינות גמורה ולראותה כעבודה פירוש רבינו יונה על פרקי אבות פרק א' משנה א' דיבור המתחיל "על שלשה דברים... ועל העבודה", וכו'. חשובה שעלינו לבצעה, ולא לשכוח לבקש עבור הכלל. החכם המבין זאת יבחר בדרך התפילה, ולא ייכנע לחולשותיו ולא יפרוש מה'משחק'. למעשה, טוב נעשה מלכתחילה אם נבדוק את מידת המצוקות של האחרים, ונופתע לגלות שהקלפים שבידינו עדיפים יותר."
"כן. האדם מעריך כראוי את אשר לו, רק כשאיננו." פירוש הגר"א על שיר השירים פרק ח' פסוק ו' "כי עזה כמות אהבה" וכו', והוא מבוסס על זהר פרשת חיי שרה אות מ"ו.
"אכן. השפע נאדר בעת שנעדר. הייתי מציע לכם, ולמעשה לכל אחד ואחד מהאנשים הלא מוגבלים בגופם לערוך בביתו ניסוי שיראה כפשוט ממבט ראשון: מילאו מים בפינג'ן וגם קפה, הדליקו את הכיריים והרתיחו, הוסיפו סוכר ובחשו, מיזגו לכוס ותיהנו מהשתייה. פעולות יום יומיות מוכרות וקלות, הלא כן?"
"אני משוכנע שלא... ישנו לבטח אלמנט אשר לא הזכרת עדיין. הספקתי להכיר אותך, אברהם..." חייך יעקב ויצחק סקר את פנָָי ואת פני יעקב בתמיהה וסקרנות.
"יפה, יעקב". חייכתי אליו בחזרה. "כעת אוסיף הוראה חשובה: לפני הכול, אטמו את עיניכם בעזרת מטפחת וקשרו מאחורי הראש... אין החוויה מתאששת אלא אם-כן היא אישית. ניסיונות אחרים ניתן גם לערוך, כיד הדמיון, כדי לחוש את מצוקותיו של החרש או הנכה." הצעתי.
"מה תאמר לגבי האנשים אשר כן מוגבלים בגופם?"
"העובדות מדברות בעד עצמן - הם קיימים ומוסיפים להתקיים, הלא כן?"
"מה מניע אותם?"
"אסביר זאת בכך שאוסיף פרט חשוב: לא רק המחסור הגשמי מביא את האדם לאבד את עצמו. הסיבה הנפשית חזקה יותר. תתפלאו לדעת עד כמה מספרם של האנשים המתאבדים מסיבה זו גבוה. הגורם הראשי: לא מצאו תכלית לחייהם. והרי על התכלית, המגמה, הסיבות והיעדים אנחנו מדברים מתחילת השיחה."
"אכן, אפשר להעלות שמות של אנשים בעלי מוגבלויות שונות העוסקים בתחומים רבים. חלקם אף התפרסמו עת תרמו לאנושות בגאוניותם." ציין יעקב. "האם מכך ניתן ללמוד שכל אחד מאתנו ניחן בכישרון הייחודי לו?"
"בהחלט כן, ועלינו לאתרו ולממשו."
"מה תאמר לאדם שיטען שטוב לו כפי שהוא, ואינו מעוניין לממש את כשרונו?" שאל יצחק.
מיקדתי את מבטי ארוכות בנמלים אשר פעלו בחריצות בנשיאת סוגי מזונותיהם ושקלתי בראשי מענה מתאים.
"מה?!" הביע יצחק במילה אחת את תמיהתו בשתיקתי.
"נניח ונמלה מסוימת מסוג הפועלות הייתה מתעצלת ומסרבת לבצע את מלאכתה. מה לדעתך היה גורלה?" שאלתי.
"חמור ביותר. הנמלים האחרות היו פוגעות בה."
"וזאת למה? שהרי הנמלים הזכרים, למשל, אינם נושאים משאות, וגם לא המלכה. מדוע אין גורלם דומה?" הקשיתי.
"מה השאלה בכלל?! הרי זה ברור! מטלותיהם שונות מאלו!"
"אכן". הסכמתי. "בדומה לכך, לכל אדם ניתנו הכישורים והכלים המתאימים לו כדי למלא את ייעודו, למען עצמו והאחרים, ועליו לבצעו, אחרת הוא נתבע על כך בעולמות העליונים. זהו גם ניסיון שעליו לעבור, והוא נדרש להתעקש, להתמיד ולהקפיד בעשייתו, על אף הקשיים העשויים להופיע. כל אחד מאתנו הנו כחלק מפאזל של תמונה שלמה. לא לחנם ברא הקב"ה את כל אחד ואחד מבני האדם – אחרת היה חוסך בכמה מאתנו. לכל אחד ניתנו היכולות השונות מאדם אחר, אף אם ייראו לנו כדומות. כך גם בעיסוק בתורה – האורות הנמשכים הם בעלי "גוונים" השונים מאיש לאיש. ספר במדבר פרק ד' פסוק מ"ט "איש על עבודתו" וכו'. ספר נפש החיים לרבי חיים מוואלאז'ין שער א' פרק ד' בתחילתו. עלינו להבין דבר חשוב: מטרת החיים נעלה אף יותר מהחיים עצמם. הנשמה יודעת זאת, אבל אין הדברים עולים בדרך כלל בתודעתנו, ועל כן עלינו ללמוד."
"מטרת החיים... חשובה אף יותר מהחיים..? מה..?"
הצבעתי לעבר הפריטים השונים אשר היו סביבנו. "בגן זה הספסל, הברזייה, המתקנים השונים ועוד, וגם המדרכה שעליה אנו עומדים לא היו מיוצרים אלא אם כן הייתה להם תכלית, והיא החשובה. כעת הבה ונשווה זאת אלינו: הרי אמרנו שהגוף הוא הכלי להגשמת הייעוד, וכך, תכלית החיים היא העיקר, והאדם החי הוא האמצעי, הכלי להגשמה. על כל אחד מאתנו לחפשה, לאתרה ולהגשימה, אחרת חייו הופכים לריק, להבל, לשיממון: האתמול נהיה כהיום, עבורו; היום כפי שמחר וגם בדומה לשנה לאחר מכן וכו', והאדם שוקע באכזבה, בתסכול ומרירות, וזאת בגלל שנשמתו יודעת את האמת: היא אינה באה לידי ביטוי."
"במצב זה 'חבל על האוכל שהוא אוכל', כפי שנהוג לומר." ציין יעקב. "האדם צורך טונות רבים של מזון לאורך חייו!"
"ברור לנו שהמזון הוא האמצעי ולא המטרה." אמרתי. "אבל מטרה למה? אם יעסוק רק בדברי הבל, מוטב לוּ לא היה נברא כלל. אדם חכם ומצפוני, המבין זאת, ואף אם מוגבל הוא בדרך זו או אחרת, ישאף לגלות את ייעודו, שמביא לאושרו, שכן הופך הוא לראוי לחייו; וייעודו עשוי להיות נעלה באופן בלתי משוער. אף שכל נוצותיו חשובות לבעל הכנף, אברותיו הן אלה הנושאות אותו למרום."
"כלומר... ייתכן שמהלכים בינינו אנשים בעלי פוטנציאל בדומה לסטיבן הוקינג וגאונים אחרים והם אינם מודעים לכך..?"
"ללא ספק. כמו גם בעלי הכלים להיות גאונים בתורה. והרי ידוע לנו על גדולי תורה בעלי מוגבלויות שונות, וגם האלה העניים המרודים שהיו שמחים בחלקם." רב ששת סגי נהור היה, רבי חנינא בן דוסא עני מרוד וכדומה.
"הכיצד תסביר זאת?"
"את שני הגורמים היכולים להביא את בני האדם לשלוותם, השלמתם עם מצבם והמשך פועלם בחריצות כבר הבנתם: א) הם מצאו את כישרונם ומכך את ייעודם. ב) הבינו שהם נמצאים בניסיון, והגמול שיזכו בו בעולמות העליונים הוא לאין ערוך. את הסיבה השלישית אביא כעת: הגענו לעולם ללא כלום, ואפילו ללא בגדים, וכעת יש לנו את האמצעים הנחוצים לנו - לאחד יותר ולשני פחות, על פי מהות תפקידו בגלגול הנוכחי. הבורא לא היה חייב לתת לנו דבר, בניגוד לאשר אמרת, יעקב, בתחילת בשיחה, בצרפך ראייה לגבי ההורים המחויבים לילדיהם. עלינו להבין: ההורים בחרו מרצונם להביא לעולם את ילדיהם, בעוד שאנו עצמנו, באינסוף, ביקשנו להיברא, וזהו הבדל עצום. הבורא לא היה חייב להסכים לברוא אותנו, וכך היינו נשארים באינסוף, ומוסיפים לחוש ב'לחם של בושה'. יוצא מכך, שזו צדקה מצד הבורא כלפינו, ולכן עלינו להודות לו על כל אשר לנו. יתרה מזאת - הוא העניק לנו את היכולת להבין דבר זה, ולכן עלינו להודות לו על כך, כלומר: על היכולת להודות. מודים דרבנן בתפילה "על שאנחנו מודים לך" וכו'.
אסכם את דבריי בעניין זה ואומר שעל האדם להיות בטוח שכל אשר הבורא נותן לנו, לוקח מאתנו, עוצר שפע כלשהו, מונע, משנה וכו', הוא לטובתנו בלבד. כשאנו מבינים זאת, אנו אכן זוכים בכוחות מחודשים להִתְרַצוּת ולהשלמה עם הדבר, ומכך הביטחון, התקווה והשאיפה."
הצבעתי לעבר ילדים אשר התנדנדו להנאתם על הנדנדות וחיוך רחב על פניהם. "ברור לנו ששאיפתם היא להינשא אל על, אבל הרי הם מודעים לכך שחייבים הם גם לעבור את שלב השפל, בכל פעם. על האדם להפנים ולדעת שכך גם מתרחשים הדברים בחיינו. דבר נוסף שיש לשים את הדגש עליו: המתאבד אינו פותר לעצמו את הבעיה. מדרש תלפיות ערך "חלק לעולם הבא". מהרי"ט על מסכת כתובות דף ק"ג עמוד ב' על ההוא כובס שאיבד עצמו לדעת. להפך - הוא מחריף אותה, שכן ייאלץ לעבור גלגול חוזר, עם הבטחה לקשיים ומצוקות רבות יותר." עיין בספר אבות על בנים להרב שאול בראך על המשנה באבות סוף פרק ד' דיבור המתחיל "ועל כרחך אתה חי" וכו', פירוש ה'. ראה בספר "מנחת אליהו" לרבי אליהו הכהן מאיזמיר בעל ה"שבט מוסר" פרק חמישי.
"כמו זה הבורח מבית הסוהר, נתפס ונענש בחומרה יתרה? האם זו כוונתך?" שאל יצחק.
"הבאת דוגמא מצוינת, יצחק, כל הכבוד. נכון. המאמץ מיתה בטרם עת מאלץ מהבורא ענישה ביתר שאת. על כן עדיף לו לאדם לסיים את החשבון, למרות הקשיים, בגלגול זה שהוא בסך הכול לכמה עשרות שנים."
"אברהם, לא כל בני האדם זוכים בעשרות שנים שיאפשרו להם לעבור ניסיונות, לתקן ולעלות בסולם הרוחניות," אמר יעקב. "ישנם הנפטרים צעירים, ואף בהיותם ילדים, בדמי ימיהם! הכיצד תסביר זאת?! האין זה עוול?!"
"אכן מצער עד מאוד את ההורים כשילדם, אשר יקר להם מכל הולך לעולמו. אבל יכולים הם לחוש במעט נחמה אם יבינו שנשמת הרך הייתה זכה מעוונות, וירדה לעולם כדי לתקן אך דבר מאוד מינורי, הקשור בגלגולו הקודם; ספר עץ הדעת טוב לרבי חיים ויטאל פרשת משפטים על הפסוק "לא תהיה משכלה" וכו'. ומשנפטר – עולה נשמתו למרומים, לעולמות גבוהים מאוד; שכן אם היה צורך בתיקונים רבים וניסיונות, היה נוצר ההכרח שיישאר כאן עלי אדמות ויעבור את הייסורים והקשיים אשר לכל בני האנוש. דבר חשוב שעלינו לזכור הוא – נדמה לנו, בגלל חוסר הידע, שהחיים בעולם הזה הם העיקריים, האמִתיים, המטרה ולא האמצעי. כשיודעים את האמת מבינים אנו שבאנו לכאן לא כדי לנפוש אלא כדי לעבוד, ולעבוד קשה, ושעדיף לאין ערוך להיות בעולמות העליונים, פרקי אבות פרק ד' משנה י"ח. וזאת – אך ורק בהחלטת הבורא. לגבי העיתוי לעזיבת העולם הזה, אני מתכוון כמובן."
"אם כל אשר קורה לנו הוא בגללנו ועבורנו, האם אפשר להבין שיש לקבל את הרשעות של האחרים כלפינו בהבנה ובאדישות?! הרי הדבר לא יעלה על הדעת!" הדגיש יעקב.
"וודאי שלא! חלילה לחשוב כך!" מיהרתי להשיב. "מה שהתכוונתי לומר, וכנראה לא הבהרתי את עצמי מספיק, הוא: כשאנו נתקלים בעוול - אדם אשר גנב לנו למשל, גזל, לווה ולא החזיר וכד' – יש לעשות את מירב המאמצים בדרכים הכשרות שרכושנו יחזור אלינו. וכך עלינו לפעול כלפי כל הפוגע בנו בדרכים השונות. אם מאמצינו אינם נושאים פרי – עלינו להבין שזו כנראה תוצאת הגזרה אשר נבעה ממעשינו אנו, בזמן כלשהו בעבר, בגלגול הנוכחי ראה ספר שומר אמונים לרבי אהרן ראטה זצוק"ל ב"מאמר השגחה פרטית" פרק ט'. או אחר, או סיבה אחרת הנסתרת מתודעתנו. הוא הדין לגבי מחלה קשה, חוסר בהצלחה ועוד. אדגיש שוב - אין להתמקד אך בעולם זה, אלא לראותו כשלב מעבר קצר. אנשים רבים מתרכזים רק בדברים השוליים. למשל – טיפוח גופם, שהוא אך כלי כפי שאמרנו."
יצחק הנהן בראשו. "אני אכן מכיר אנשים אשר נכנסו לדיכאון כשהחלו שינויים בגופם. ביטויים כגון 'אוי - צמחו לי שערות לבנות!' 'אוי - יש לי קמטים בפנים!' שמעתי לרוב."
"כל הכבוד, יצחק. נכון מאוד." החמאתי. "על-כן אוכל לומר: טיפוח הפְּנים עולה על טיפוח הפָּנים. כעת הבה נחרוג מעט ונדבר על נושא שייראה כלא קשור: הידוע לכם מה עובי השכבה העליונה של כדור הארץ?"
"לא קשור?! אם כך למה לחרוג?!" תהה יצחק.
"אתה מדבר על קרום כדור הארץ.בממוצע כ-30 קילומטרים." אמר יעקב.
"יפה, יעקב." שיבחתי. "ומה העומק בשכבה זו בה מתקיימים תהליכי המחזוריות של החיים?"
"האם אתה מתכוון לתמורות, התהוויות ותופעות של צמיחת העצים והצמחים למיניהם, וכן בעלי חיים ובני האדם?"
"הרוב, כן. כי הרי קיימות גם פעולות ולקניות המעלות חומרים חדשים לבנייה. אבל מידתם קטנה יחסית, על כן נתעלם מהם, וכן מתופעות אחרות. היש בידך הערכה?"
"מטרים ספורים בסך הכול בדרך כלל." לאחר שהות קצרה לחשיבה הנהן בראשו. " הבנתי את כוונתך, אברהם..."
"מה?! מה הבנת?!" התפלא יצחק. "תגיד לי!"
"לאורך ההיסטוריה כל עולם הצומח והחי ניזון ונבנה מאותה האדמה; כלומר מאותם החומרים שהרכיבו ובנו לפני כן גופים שונים אין-ספור."
יצחק מיהר ועיוות את פניו. "זה מגעיל! רק לחשוב על כך גורם לי לבחילה! כי יוצא מזה שהגוף שלי מורכב, מלבד מחיות וצמחים, ואפילו משרצים ומתולעים, גם מצואה וזוהמה שהיו בעבר! למה היית חייב לספר לי את כל זה?!"
"כדי שנתייחס לגופנו במידתיות הנכונה, יצחק." אמר יעקב. "ולא נתמקד או נעסוק בו למעלה מהדרוש."
"בסדר! בסדר! הבנתי! תעביר נושא!" דרש יצחק.
"התכוונתי לעשות זאת בכל מקרה, יצחק." אמרתי. "עם זאת, אין להזניח את הגוף ילקוט שמעוני משלי פרק י"א פסוק י"ז "גומל נפשו איש חסד"., כמובן." הדגשתי. "שכן יש לדאוג לשלמות ולתקינות של הכלי, כל כלי, כי הוא משרת אותנו. ונכון אמר יעקב שלא להגזים."
"דוגמא אחרת לדבר שולי – מותרות ובילויים." המשכתי. "יש לנו צורך בהם, ונכון לבקשם, בהקדמת הקפדה ובחינה שמהסוגים הנכונים והראויים הם; וגם זאת - בתור אמצעי, ובמידות הנכונות. אדם בעל ראייה נכונה מבין שקיים מצב שהוא מעבר לכל אלה, והוא החשוב. אביא משל אשר ישלים את התמונה: תתארו לכם אדם היושב בכלא, כפי שהזכרת, יצחק, לפני כן, ושוכח שקיים גם עולם בחוץ. הוא עשוי לטפח את תאו, לצבוע את הקירות, לתלות תמונות, להעמיד עציצים וכו'. לכשיצא משם יקבל את שוק חייו. הכול נעשה על-ידו לשווא. היה עדיף שיכין את עצמו לעולם שבחוץ, בתקופה ששהה שם." משנה מסכת אבות פרק ד' משנה ט"ז "העולם הזה דומה לפרוזדור" וכו'.
"אם באנו לעולם כדי לעבוד, לפעול, לעבור ניסיונות ולבחור נכון – מה אתה יכול לומר לגבי אלו הלוקים בשכלם?" שאל יעקב. "הרי אין הם מסוגלים לבחור נכון, ולא לפעול, לעשות, וכך לעבור ניסיונות!"
"כפי שאמרתי לגבי הילדים הקטנים הנפטרים, כך דומה המצב גם כאן. התיקון שלהם מאוד מינורי. הם לא יכולים לבחור, וכך פטורים גם מהמצוות. גמרא מסכת חגיגה דף ב' עמוד ב' דיבור המתחיל "חוץ מחרש שוטה וקטן" וכו'. וכן בגמרא שם בדף ב' עמוד א' ברש"י על המשנה דיבור המתחיל "חוץ מחרש שוטה וקטן" וכו'. יכולות להיות גם סיבות אחרות להיותם כאן, אבל די בזאת כעת. אין לזלזל באדם כזה. נהפוך הוא – יש לכבדו, מפורסם שהחזון איש והסטייפלר היו קמים מלוא קומתם כל אימת שנכנס אליהם ילד פגוע מוח. מאחר שנשמתו עשויה להיות נעלה וזכּה מאלה השפויים."
"כלומר?"
"ייתכן שנשמתו גבוהה, כלומר של צדיק שבזכותה הקב"ה דן את העולם לכף זכות. דבר נוסף – בכך שגומלים עמו חסד ומספקים את כל צרכיו, העושה זאת נעשה לשותף להורדת השפע לכלל." תקוני הזהר עם פירוש הגר"א תיקון מ"ז דיבור המתחיל "בעל הבית דילה" וכו'. וראה עוד בספר קבלת הגר"א חלק א' של הרב יעקב עדס עמוד רנ"ג אות ד' בעניין זה.
"מכאן אני למד שאין אדם כזה בחזקת נטל על החברה, וכן שאין סיבה שנשמתו תחוש בלחם של בושה, וגם, שאין להפיל עובר שמתגלה שהוא חריג בדרך זו או אחרת."
"בהחלט נכון." אישרתי. "ואוסיף נקודה חשובה: על הורי ילד כזה להבין שלא מפקידים ילד עם נשמה גבוהה כשלו אלא להורים הראויים לכך, ושזו זכות גדולה עבורם. למעשה אין להפיל כלל, אלא במקרים חריגים ביותר." ראה הרצאתו של הרב זמיר כהן "מסעו של העובר."
"ואף על-פי-כן אברהם, מה תאמר לאישה שטוענת שזכותה על גופה, ולכן מותר לה להפיל את העובר?"
"אכן, ישנן המאמינות שהוא חלק מגופן, ולכן הנו כרכושן. אם כך הבה ונחשוב ביחד: עד להיכן נרחיב את הגבולות? האם זכותה לכך רק כשהוא ברחמה? והרי מוכרים המקרים הרבים ובהם רצחו ההורים או האחד מהם ילדים לאחר לידתם או בהמשך, כי חשו שזו זכותם; כלומר ראו בהם כ'רכושם'.
דבר נוסף – ההשלכות של חשיבה מוטעית מעין זו יכולה 'להצדיק' גם אדם המעוניין, חלילה, להתאבד, ויטען שזכותו לכך, ואין למונעו מהחלטתו. מה תשיב לו?
עלינו להבין שהוולד שבבטן האישה הוא אורח זמני בלבד, ובנוי לא רק מגוף אלא שגם מנשמה. כפי שהאדם מגיש כיבוד לאורחו וייתכן ואף סועדו ומפרנסו, כך האישה עם העובר; ולאחר לידתו על הוריו, יחדיו, למלא את צרכיו, עד אשר ייהפך לאדם בוגר המסוגל לדאוג לעצמו. מלבד זאת, תהיו מופתעים, אולי, לדעת, שהעובר חש, מגיב ומבין כבר בתחילת דרכו בהיותו ברחם. תלמוד בבלי מסכת יומא דף פ"ב עמוד א' במשנה "עוברה שהריחה" וכו' בפירוש רש"י. עליי גם לציין שהיו מקרים שבהם הרופאים הודיעו בוודאות שבעובר גילו פגם מסוים, ובפועל נולד בריא ושלם. ואף אם יסתבר והם צדקו, ואכן קיים בו מום, כך נכון עבורו שיהיה, כלומר, לתיקון הדרוש לו בגלגול זה."
"אני מבין מדבריך שגם במקרים אלה, ולפחות בחלקם, הבעל מום לא יחוש ב'לחם של בושה' מאי יכולתו לבצע מצווה זו או אחרת בגלל מוגבלותו. אבל מה לגבי קבצן?" שאל יעקב. "כלומר: הכיצד אפשר להבין שאין הקבצן חש ב'לחם של בושה' בלקיחת כספים מהציבור בלי להשיב תמורה? שהרי הגענו לכאן לעבוד."
"הדבר קשור, שוב, לנושא הגלגולים. אבל אם לסכם במשפט אחד אפשר לומר שהוא עושה מצווה בכך שהוא מאפשר לנו לעשות מצווה. במדרש רבה רות פרשה ה' אות ט' "ותאמר לה חמותה וכו' תני בשם ר' יהושע יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית" וכו'. שכן אם נביט מקרוב לא קל להיות קבצן, אבל לא מן הנמנע שנשמתו, כמו גם נשמת הלוקה בשכלו, הייתה שותפה להחלטה להיותו כך עוד בטרם רדתו לעולם; וזו יכולה להיות מטרה נשגבת." ראה חפץ חיים על התורה פרשת האזינו על הפסוק "צדיק וישר הוא" בפירוש מעשי למלך.
"אם כך גם נשמתו יכולה להיות גבוהה, מתברר..." הוסיף יעקב.
"יש להבין:" הדגשתי. אם לא היו עניים - העשירים, ולמעשה כל אשר יש את היכולת בידו, לא היו יכולים לקיים את מצוות הצדקה. זהו ניסיון לשני הצדדים, למעשה: אם האדם המסוגל, ובייחוד והוא עשיר יתרום; ואם העני, על אף מצבו הקשה לא יגנוב. אדם הנותן לעני – הוא עושה זאת למעשה יותר למען עצמו מאשר לעני, מבלי שידע או יחשוב על כך. שהרי אם הבורא היה רוצה, היה מעניק לכולנו שווה בשווה."
"מכאן אני מבין מי למעשה צריך לומר תודה למי..."
"יפה. אדם שיודה בכך גם יודה על כך; שכן התרומה תורמת לתורם: המעניק מוענק והמוענק מעניק. על-כן אל לנו לחוש שאנו נעלים מהזולת, ולא משנה מידת שלמותו או אי-שלמותו בשכלו, בגופו, בעיסוקו וכדו'; שאם לא כן, עשויים אנו לאמץ, גם אם לא ביודעין, את המשפט 'החזק אוכל את החלש'. בפן אחר, אמנם."
"אין להתכחש לעובדה שרעיון 'החזק אוכל את החלש' אכן מיושם בטבע, אברהם, כפי שציינתי בתחילת שיחתנו."
הנהנתי בראשי אבל לפני שהספקתי להשיב, נמשכה תשומת ליבנו לעבר ציפור קטנה אשר ניקרה בפירורים שהיו פזורים על הארץ. חתול אשר עקב אחר מעשיה התקדם בזהירות ובדריכות לעברה. הציפור הבחינה אך ברגע האחרון באשר זומם זה, והזדרזה להימלט משם במעופה. לא נשאר לחתול אלא אך לשוב על עקבותיו.
אבל בזאת לא הסתיים עניין זה. קבוצת ילדים שובבים שהתקרבו נשאו אבנים זמינות ויידו לעבר החתול. יעקב ויצחק וכן אנשים אחרים שהיו ערים לנעשה מיהרו לגעור בהם, והם חדלו מכך. "השמתם לב למה שקרה כאן הרגע? כשהחתול עמד לטרוף את הציפור, לא אתה יעקב, ולא אתה, יצחק, או האנשים האחרים ניסיתם למנוע זאת. אבל כשהילדים רגמו את החתול באבנים – המעשה קומם אתכם ויצאתם להגנתו. מדוע? כי אף בהשמעת הביטוי 'החזק טורף את החלש' – עמוק בלבכם אתם, וכל אדם בר דעת יודעים את האמת, את הנכון: החיה טורפת בעל חיים אחר כדי להיזון, כי כך הן מתוכנתות אינסטינקטיבית, על ידי הבורא.
לאדם יש זכות בחירה, החסרה לכל חיה אשר נצביע לעברה. הוא אכן אוכל בעלי חיים, עובדה שמקבלים אנו אותה כמובנת מאליה, אבל אינו 'טורף' את האחר כדי להיזון ממנו. הוא בוחר לעשות זאת על מנת לרמסו, להשפילו, לנצלו, לנצחו; או בקיצור כדי להרוויח על חשבונו באופן אנוכי, ובכך להוכיח לעצמו ולאחרים ש'אני החזק'. האגו המאיים להפלת כל אחד. אדם כזה אינו חזק. להפך. הוא חלש ביותר. יתרה מזאת: אנו מצווים ב'סור מרע ועשה טוב'. תהילים פרק ל"ד פסוק ט"ו. כלומר, מלבד הימנעות מעשיית הרע, חובה עלינו לחפש כיצד לגמול חסד לאחר. הרוב נוטה לחשוב שהמקבל אמור לומר תודה לנותן. לאחר שמבינים אנו את הכללים אנחנו מגיעים למסקנה ההפוכה, כפי שציינת יעקב; שהרי המקבל איפשר לנו לקיים את אשר בחרנו מרצוננו ואף התעקשנו לעשות, בהיותנו בעולם האין-סוף. ישנם אנשים הנוהגים כך, כלומר לא זו בלבד שאינם מרעים אלא שמשתדלים הם אך להיטיב, ויבורכו על כך. ישנם שאינם עושים רע אך גם אינם עושים טוב ועל כן הם בדרגת החיה כלעיל. וישנם, לצערנו, היורדים עד לתחתית, ואינם עושים טוב אך כן עושים רע, כי מאמינים הם בכלל 'החזק אוכל את החלש' שהומצא על ידי אנשים מעין אלה, אשר אנוכיים הם ובעלי היגיון מעוות, ומשוכנעים ואף משכנעים את האחרים שניצול הזולת הִנּוֹ דבר שבנורמה." גישה זו היא האנטיתזה הבהירה ביותר לתורת הגזע באידיאולוגיה הנאצית. גישה זו הושפעה מתורתו של דארווין (הביולוג האנגלי) שחקר את תורת האבולוציה וקבע שקיימת ברירה טבעית בין בע"ח ובצורה שגויה גם מתורתו של ניטשה. כלומר שבעולם הטבע קיימת מלחמת קיום בין בע"ח, מלחמה שבסופה ישרוד הגזע החזק. האידיאולוגיה הנאצית טענה שלא רק בקרב בני אדם החזק שורד אלא גם בקרב העמים קיימת מלחמת קיום וברירה טבעית כמו בטבע. בין הגזעים השונים מתנהל מאבק תמידי שמטרתו לשרוד במלחמת הקיום במאבק הזה ישרדו הגזעים החזקים ואילו החלשים ייכחדו.
"כלומר, אושרם מושג על חשבון יגונם של האחרים." ציין יעקב.