העברת האור
"פירושים רבים יש לזה, כמו לכלל הנושאים. פירוש אחד - על עם ישראל להוות דוגמה חיובית לגויים. ובפן הסוד - מוטלת האחריות למשוך אורות גבוהים בכמות כה גדולה עד כדי אפשרות העברה והשפעה גם על הגויים, ספר שפת אמת על התורה פרשת בהעלותך אות תר"ס. וכן שערי אורה סוף שער א' דיבור המתחיל "דע כי מידת" וכו'. ועיין זהר פרשת שמות אות ס"ו בפירוש הסולם (נחוצה הדרכה להבנה).
ועיין בספר טעם זקנים בפרק א' עמ' ס"ו דיבור המתחיל "ומאין חיים אומות העולם" וכו'. ראה הרצאתו של הרב זמיר כהן באתר הידברות "מעם ישראל באהבה". אשר אינם מסוגלים ועל כן אינם מצווים בזאת. אנחנו הצינור המעביר בעבורם. עם ישראל הוא 'המעט המחזיק את המרובה' – אנחנו מונים אך מספר מיליונים אבל מצווים למשוך את האור עבור כלל העולם, וזו אחריות אדירה. לכן לכל יהודי שעושה זאת ישנה זכות גדולה ביותר. הצרה הִנָּהּ שאין כלל ישראל עסוקים בזאת, וכנגד גוברים לצערנו החטאים, הפשעים והעוונות, ונפשות האנשים של העמים האחרים חשות שהם תלויים בחסדי היהודי, שאינו עושה את מלאכתו כיאות, ולכן הם סובלים. ועל כן נוצרת השנאה כלפינו, הקדמה לספר הזהר של הרב אשלג זצ"ל אות ס"ט דיבור המתחיל "ובהמבואר מובן היטב" וכו'. וכן ידועה אמרתו של מקס נורדאו: "היהודים אינם שנואים מחמת תכונותיהם הרעות, אלא מייחסים להם תכונות רעות מפני שהם שנואים". בלי שיהיו מודעים באופן ההכרתי לסיבה השורשית, וכך נוצרים תירוציהם, שאין להם שליטה עליהם, לרצות ולפגוע בנו."
"האומנם אברהם?" שאל יעקב. "שהרי הם יוצאים נגדנו, כי לדעתם ארץ זו היא שלהם."
"כן, הם רוצים לזרוק אותנו לים! יימח שמם!" קרא יצחק.
"אסור בתכלית האיסור לקלל אף אחד." הדגשתי. "כולנו יציר כפיו של הבורא. יתרה מזאת: לכל עם יש את התפקיד שלו בעולם הזה, אחרת הבורא לא היה יוצר אותם. וכעת אשאל: האינכם חושבים שהם היו מעדיפים חיים שלווים ושמחים?"
"ודאי שכן!" נשמעה ההסכמה. "ביניהם כמו גם איתנו, שהרי יכולנו גם לעזור, להדריך וללמד אותם בתחומים שונים – בחקלאות, בתעשייה ועוד, ובייחוד אלה הצמודים אלינו."
"אם כן הבה ונחשוב יחד." הצעתי. "האם הגויים למיניהם מאמינים שכל אשר מתרחש בעולם הוא בהחלטת הבורא? שהרי הם מבינים גם שהוא זה שקבע להוציאנו לגולה בזמנו, הלא כן?"
"אכן נכון." אישרו.
"אם כך, ההגיון אומר שהיה עליהם גם להאמין שאף חזרתנו לארץ הקודש באה ממנו."
יעקב הנהן בראשו. "אכן נכון. יוצא מזה שביוצאם נגדנו הם למעשה יוצאים נגד החלטת הבורא, ומכך, בפועל נגדו, דבר שלא היו עושים אילו חשבו נכון."
"מכאן המסקנה, שאם היו מבינים את שורש הבעיה, היו הם דווקא עוזרים לנו ואף לוחצים עלינו ללכת בדרך הנכונה לנו." הוספתי.
יצחק עיוות את שפתיו. "כלומר, שהיו יוצאים נגדנו בכל מקרה..."
"אפשר לומר כך." אמרתי בחייכי. "אבל בהבדל עקרוני אחד: היו עושים זאת בדרך המתונה, הנכונה, כי אז הייתה יכולה להיות לנו מטרה משותפת. אם אכן נשכיל ללכת בדרך הראויה לנו כולם אך ירוויחו ואז יושגו השלום, השיתוף, ההדדיות והפריחה לכלל, וכך אכן יהיה בעתיד." דרך ה' להרמח"ל חלק ד' פרק שמיני אות ב' דיבור המתחיל "וע"י פרטיות מצוות הלולב" וכו'.
"אתה רוצה לומר שבעתיד הם יקפידו שאנחנו נקיים את המצוות?"
"בהחלט. אבל, לפני הכול עלינו בעצמנו להבין ולהאמין שחזרתנו לארץ הקודש באה בעזרת הבורא וכן המשך אחיזתנו בה, צפה בסרט "שעת האפס" על הנושא. כפי שהבטיח בתורתנו. האמנה האיסלמית טוענת שעם ישראל היה העם הנבחר בעבר, אמנם, אך כיוון שחטאו אין הם עוד כאלה, ועל-כן מאמינים הם ומייחלים שנעלם מהעולם. הבורא הבטיח שדבר זה לא יקרה. בתנ"ך כתוב שהבורא לא יעזוב את עמו ישראל לעולם, ספר שמואל א' פרק י" פסוק כ"ב "כי לא יטוש ה' את עמו" וכו'. וכן תהילים פרק צ"ד פסוק י"ד. כפי שהאב לא יעזוב את בנו. והרי אם הבן יסרח האב רק יעניש."
"אני מבין מדבריך שגם ההחלטה שהם יצאו נגדנו באה למעשה מהבורא."
"הבנת נכון." אישרתי. "הם כמקל ביד הבורא המכה בנו כדי לכווננו." ספר ישעיה פרק י' פסוק ה' "הוי אשור שבט אפי, ומטה הוא בידם זעמי." וכו' וראה במפרשים במקום.
"אבל רדיפות הגויים בעם ישראל היו לאורך הדורות, בהיותנו בגולה, ולא רק כעת..?"
"בגלל חטאינו הוגלינו. אין אנו יכולים למשוך את האור באותה הכמות והעוצמה מחוץ לארץ ישראל כפי שכאן, וביחוד כשבית המקדש חסר, אז כמו גם היום, לצערנו. זהר פרשת שמות אות קל"ט. בפנימיותם, הגויים חשו שאנחנו אשמים בכך שהוגלינו על-ידי הקדוש-ברוך-הוא וכך, אין הם זוכים באור בכמות הנדרשת להם. נוסיף לזאת גם את התיקונים שהיו צריכים לעבור אותם יהודים מגלגוליהם הקודמים, ראה ספר גילגולי נשמות להרמ"ע מפאנו. והתמונה מתבהרת."
"אני מתחיל להבין כיצד אנחנו, בגשמי, משפיעים על הרוחני, לטוב או לרע." ציין יעקב.
"אם כולם ילמדו תורה, מי מאתנו יהיה חייל?" שאל יצחק.
"אקדים ואומר שלא כל הגויים בכללם עוסקים בתורות השונות שהם מאמינים בהם אלא שרק ראשי הדת וכוהניה. שאר העם, אף שמאמינים, עוסקים בתורתם ביד רופסת. רק עם ישראל מצווה כולו ללמוד ולעמול בכך. אין הכוונה שכולם ילמדו בכוללים, אבל חובת כל יהודי לתרום את חלקו למשיכת האורות דרך התורה והמצוות, על-פי יכולתו; ואז גם לא יהיה צורך בחילות השונים והרבים ובנשק בכמות רבה, ספר ויקרא פרק ו' פסוק ח' "ורדפו מכם חמשה מאה" וכו' כי האיום על העם ירד פלאים. ספר ויקרא פרק ו' פסוק ו' "ונתתי שלום בארץ" וכו'. בעתיד לא יהיה איום כלל, שהרי נכתב 'וכיתתו חרבותם לאתים' וכו'. ספר ישעיה פרק ב' פסוק ד'. הכוונה היא לא רק לגבי עם ישראל, אלא שלכל האומות".
"הדבר נשמע דמיוני מדי, אברהם."
"האמת מתחילה מהנקודה שמסתיים הדמיון, ואציג דוגמאות: אם לא היו ציפורים והיצורים המעופפים האחרים, ייתכן מאוד שהאדם כלל לא היה חושב על האפשרות לעוף. הדבר היה נחשב 'לא הגיוני', והיו הבריות לועגים לזה המעז להעלות בראשו רעיון 'טיפשי' זה; שהרי אף שמצויים הציפורים בהמוניהם זלזלו בחלוצים בתחום, וזה כולל גם כלפי האחים רייט עד שהוכיחו הם שהדבר ניתן. ראה ערך בויקיפדיה על האחים אורוויל ווילבור רייט היו הראשונים שביצעו טיסה בכלי טיס הכבד מהאוויר ומאויש. האחים רייט היו הראשונים שהצליחו לבנות מטוס שמיש, בעל מנוע, יכולת בקרה, ויכולת להטיס בן-אדם בתוכו.
הדוגמא הבאה: אם היית אומר לרוב האנשים בתבל אך לפני כמאה שנה ואף פחות מכך שתקום מדינת היהודים, שגודלה יהיה רק כעשרים ושניים אלף ק"מ מרובע, ומוקפת באויבים בעלי צבאות אדירים אשר ינסו למחקה ללא הצלחה, הדבר היה נשמע פנטסטי מדי. והרי יש רק לתת את עינינו במפה כדי לראות את אפסיות שטח מדינת ישראל לעומתם. אם היית אומר להם שתוך שישה ימים בלבד יביס העם הזעיר הזה שלושה צבאות כבירים וישחרר את ירושלים היה הדבר אף נשמע אבסורד. במלחמת השחרור התוצאה הייתה מדהימה אף יותר. התורה שלנו אמת הינה, ולכן עלינו להאמין בה ולא על הגיוננו המוגבל."
"אם כך... הבעיה היא בנו ולא בגויים..?" תמה יצחק. "גם בעבר וגם כעת..?"
"נכון יותר יהא לומר: הפתרון טמון בתורה, לעמנו ניתנה ועִמנו הבחירה. לכן, אין לחפש את המפתח 'מתחת לפנס', כפי שנהוג לומר; שהרי הוא נמצא בידי כל אחד ואחד מאתנו. דבר נוסף: אם איננו באחדות, וגרוע מכך אף יוצאים איש נגד רעהו, אזי למה לא ינהגו כך גם הגויים כלפינו..?"
"האם יכול להיות שגם כיום יש בין הגויים היודעים את כוחו של עם ישראל גם בנושא זה?" שאל יעקב.
"אכן. אנשי הרוח הגדולים של הגויים יודעים על כוחו של היהודי, כפי שאמרתי כבר, שכן לאורך הדורות עמים רבים אין-ספור וכן מדינות קמו ונעלמו, ולעומתם – עם ישראל חי וקיים חרף הרדיפות והתלאות. רבים הם האנשים מבני העולם אשר השתוממו ומשתוממים עד היום על הישרדות עם ישראל וחלק מהידועים שביניהם אף הביעו זאת בכתב. לדוגמא: יהודי — הִנו סמל הנצח. הוא שלא יכלו להשמידו לא טבח ולא עינויים, לא אש ולא חרב האינקוויזיציה לא הצליחו להכחידו. הוא אשר ראשון בישר דבר ה'; הוא אשר זמן רב כל-כך שמר על הנבואה ומסרה לאנושות כולה. עם כזה לא יכול להיעלם. יהודי הִנו הנצחי - הוא התגשמות הנצח (לב טולסטוי, מתוך מאמר שפורסם בJewish World - לונדון 1908). וכמו כן הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדייב בספרו The Meaning of History עמוד 86-87. הסופר האמריקני מרק טווין במאמרו Cocerning the Jews במגזין Harper שהתפרסם בספטמבר 1899. הפילוסוף והמתמתיקאי הצרפתי בלז פסקל בחיבורו הפילוסופי "הגיגים" פסקה 555 ובפסקה 588. ארנולד טוינבי מגדולי ההיסטוריונים במאה העשרים בספרו A Study of History . ההיסטוריון תומס קהיל בספרו "מתת היהודים" ועוד ועוד.
ככל שיימשך יותר אור, כך עם ישראל יחיה בשלווה ובאחווה יותר. ככל שהאור בהמשך יוקרן גם לגויים, כך תלך ותדעך השנאה כלפינו, מהגויים שבארצנו, מסביבנו ומכלל אוכלוסיות העולם, וכן הם בינם לבין עצמם. האברכים הלומדים בישיבות וכוללים עושים את מלאכתם ככל יכולתם, אבל היות שהם המועט, האור הנמשך אינו מספיק אף לכלל עם ישראל עצמו."
"אינני מאמין שבחורי הישיבה לומדים במחשבה תחילה למען עם ישראל והגויים." התריס יצחק. "עושים הם זאת להנאתם שלהם!"
"אין הלימוד בתורה כה קל כפי שנדמה לך." השבתי ליצחק. "נסה במשך שבוע ימים בלבד ללמוד בישיבה כלשהי שתבחר; ואפילו יום אחד יספיק לך להיווכח בעצמך. הדבר דורש מאמצים כבירים. המילה 'לימוד' אכן מטעה ומביאה לדעה שהאברך לומד אך עבור עצמו. למעשה זו עבודה, ועבודה קשה ביותר. אבל האברכים יודעים שכל העולם עומד בזכות התורה ולולי התורה העולם יחרב גמרא מסכת נדרים דף ל"ב עמוד א' דיבור המתחיל "דאמר רבי אליעזר גדולה תורה" וכו'. ומשנברא העולם התקיים העולם בחסד כדברי הגמרא במסכת פסחים דף קי"ח עמוד א' דיבור המתחיל "אמר ר' יהושע בן לוי הני עשרים וששה הודו" וכו'. ראה הרצאתו של הרב זמיר כהן "הצצה לאורחות חייו של הציבור שומר המצוות", באתר הידברות. ולכן הם מממשים את ייעודם, יודעים את אחריותם, ונרתמים למשימה ומתמידים.
שאלת בתחילת השיחה הכיצד זה שהדתיים שמחים על אף המצב הקשה. החכמה אינה לשבת ולהתלונן, אלא לעשות את הנכון. והנכון הוא א. להיות באחדות. ב. למשוך את האור. כשהאדם יודע את סיבת היותו בעולם, את תפקידו, ייעודו, ושזו למעשה הזדמנות נפלאה עבורו כדי להתעלות - הוא אינו יכול שלא להיות שמח. לדעת המאמינים בתורה והמצוות העולם הבא הנו העיקר, האמת; ועולם זה הטפל, השקר. לדעת הרחוקים מכך – להפך. בהמשך השיחה העניין יהיה נהיר יותר."
"על פי הפסוק 'והגית בו יומם ולילה' ניתן להסיק שיש ללמוד עשרים וארבע שעות ביממה!" ציין יעקב. "והרי הדבר אינו בר ביצוע!" עיין בגמרא מסכת מנחות דף צ"ט עמוד ב' דיבור המתחיל "אמר רבי אמי" וכו'.
"ודאי שלא." הסכמתי. "שורש המילה 'והגית' הוא ה-ג-ה, והוא מתפרש בשלושה מסלולים: הראשון הוא להגות – לחשוב, להתבונן, ספר תהילים פרק מ"ט פסוק ד' "והגות ליבי תבונות". ללמוד. השני הגייה – דיבור רד"ק על ספר יהושע פרק א' פסוק ח', ביאור הגר"א אדרת אליהו (שם). וכן מצודת ציון בתהילים פרק א' פסוק ב'. להעביר, להדריך אחרים. והשלישי - לנהוג, לעשות, ללכת על פי הכללים הכתובים. ספר אמרי לחיים ליקוטים ערך ענוה וגאוה עמוד קמ"ט על הפסוק "והגית בו" וכו'. גם כאן רואים אנו בבירור את שלושת הקווים היסודיים – המינוס, הפלוס והניטרלי. ללמוד היינו קו שמאל לעצמי , ללמד היינו קו ימין להשפיע לאחרים, לנהוג כלומר לקיים – לעשות היינו קו אמצעי.
דעת רבים היא, שעל האברכים לנהוג על-פי הנורמה המקובלת, כלומר: לעבוד, לשרת בצבא וכו', שכן אין ליהנות אך מהזכויות אלא שבמקביל להקפיד גם במילוי החובות."
"אבל הם צודקים, אברהם." אמר יעקב. "שכן יש לדגול בשוויון."
"יפה, נכון." הסכמתי. "השוויון הוא הדרך הנכונה. אם כך אשאל: האם שמעתם אותם אומרים במקביל גם, שעליהם עצמם לנהוג ולו קצת כפי שמתאים לנו כיהודים, כלומר לקיים מצוות?"
"האמת היא שלא..."
"מגוחך, הלא כן? שהרי דרך החשיבה אמורה להיות דו-סטרית. ראיתם בספר 'המהפך' כיצד המצלמה הקיריליאנית גילתה שהילת האדם עולה ברמתה עת מקיים הוא מצוות. מטרתה הראשונית של מצלמה זו לא הייתה כדי להוכיח זאת. ייתכן מאוד וישנם כבר היום כלים ומכשירים שונים המשמשים את המדענים, הרופאים וכדומה לבדיקות שונות, והיו מתאימים להוכיח את האמת במצוות ואין אנו יודעים עדיין כי לא חשבנו על כך. אוסיף ואומר שאני צופה שייעשו בעתיד, ואני מקווה הקרוב, מחקרים מדעיים על הכלים בעם ישראל לקליטת האור – התפילין, כפי שדברנו וגם הטלית, הקערה בפסח, והלולב ועוד. צפויה להם הפתעה מדהימה. משיתגלו הממצאים, הדבר יגרום למהפך רציני בדרך ההתייחסות לאברכים, ותחסכנה מילות הגנאי כלפיהם; ואותם אלה היוצאים נגדם בטוענם שאין הם רווחיים, תועלתיים וכדומה, ולכן גם מיותרים יצטערו, יתביישו ויאלמו. הים יקטן מלהכיל את המים הממלאים לעיתים את הפיות.
אציין שתי נקודות נוספות: א. בזמן שבית המקדש היה קיים, הכוהנים והלויים עסקו בענייני הקדושה בלבד למען העם ולמעשה עבור האנושות כולה זהר פרשת ויחי אות רל"א. ולא היו פעילים בענייני חולין. מאותה סיבה לא זכו בנחלת הארץ, כלומר – אדמות לעבדן, להבדיל משאר השבטים; ספר דברים פרק י' פסוקים ח', ט'. ועם ישראל סיפק להם את צרכיהם, והכול על-פי הוראות הבורא. ולכן לא מפתיע שהתרומה המשמעותית ביותר היום היא לאברכים העושים את מלאכתם למען הכלל. התורם נעשה שותף ללימוד התורה של האברך ולתוצאותיו בדרך זו. ספר קהלת פרק ז' פסוק י"ב "כי בצל החכמה בצל הכסף", וראה פירוש האלשיך הקדוש על-כך.
ב. בזמנו, כשיצא עם ישראל למלחמות, כנגד כל חייל היה יהודי אחר אשר נשאר בעורף כשהוא מתפלל ולומד תורה עבורו. מדרש רבה על ספר במדבר פרשת מטות פרק כ"ב אות ג'. כמה נפלא יהיה אם נאמץ דרך זו בשלמות גם היום. על כולנו להיות בטוחים שאשר כתוב בתורתנו הוא הנכון, ולהקפיד לפעול על-פי ההוראות המובאות בה, או לפחות להתאמץ לעשייה, כל-אחד לפי יכולתו. אילו נהגו כך היה נמשך אור בכמות עצומה ואזי היו האברכים יכולים להתפנות גם לעיסוקים האחרים שמניתם."
יעקב הרהר למספר רגעים. "צדקת אברהם." אמר. "כעת אני גם מבין כיצד זה שהאדם שאינו מקיים מצוות מוסיף להתקיים – הוא מקבל את האור דרך אלה המקיימים. הרשה לי לומר שהאנשים היוצאים נגדם אינם אשמים, אברהם, הם פשוט לא יודעים את חשיבות הדבר." טען. "גם אנחנו לא ידענו עד עתה."
"התנאי לידיעה הוא לימוד תחילה, וזוהי האירוניה. כשלא יודעים, קל לצאת נגד ואף לחוקק חוק המחייב אברכים לשרת בצבא, לדוגמא; וכנגד, לא תשמע שמחוקקים חוק שעל כולנו, היהודים, ללמוד ולנהוג על פי התורה; כי, שוב, חוסר לימוד מוביל לחוסר ידיעה; וחוסר ידיעה לחוסר התייחסות."
"אתה יכול להיות סנגור נפלא." חייך יעקב. "אבל אל תשכח שגם בין הדתיים קיימים כאלה אשר ידיעתם בתורה היא רבה, ולמרות זאת אינם הולכים בדרך הישרה; והרי 'דרך ארץ קדמה לתורה'!" מדרש רבה ויקרא פרשה ט' פסקה ג'.
"כולנו ירדנו לעולם כדי לתקן מידה כזו או אחרת, ואין זה משנה אם דתי הוא או חילוני. האחד צריך לתקן את הכעס, השני את הקנאה, השלישי את הקמצנות, הרביעי את התאוות והיצרים למיניהם רמב"ם במשנה תורה הלכות דעות פרק א'. וכו'. 'הדתיים הם שקרנים, רמאים, נצלנים, אנוכיים.' כך טענתם. נכון. גם ביניהם תמצא כאלה. כולנו הרי בני אדם ולא מלאכים.
הרופא יכול להזהיר ולהדריך את החולה לנהוג כך או אחרת, למען בריאותו. בידי האדם הבחירה אם לפעול על פי המלצה זו או לא. כך גם כאן. התורה מדריכה אותנו לעשיית הנכון, לטובתנו אנו, וגם במקרה זה הבחירה בידנו. תיקון המידות הוא קשה לביצוע "קל יותר ללמוד את כל הש"ס מאשר לתקן מידה אחת" רבי ישראל מסלנט. אבל אפשרי בהדרגה, אם אנו מתמידים ומתעקשים. ומאחר שחמשת החושים מגבילים אותנו מלראות את הנכון, במכוון, שכחנו את אשר בחרנו בעולם האין-סוף, ויש להיעזר בדברי התורה כדי שלא לטעות. על כן אין להתרשם מהזקן והלבוש או הכיפה. עלינו להקפיד ולבחון כל אחד ואחד, בפנימיותו – את הדתי כמו גם החילוני. ולא להסתפק בזאת, אלא אף לחקור ולשאול את האחרים על אודותיו. סמוך ובטח במאור עיניך, אך יותר מזאת – בניסיון רעיך.
יש האומרים שמהדתיים אמורים אנו לצפות ליותר. אתם מבינים שאין הדברים בדיוק כך תמיד. כולנו שווים ודומים, וירדנו לעולם הזה כדי לתקן פגם כלשהו, ושם הקושי, כפי שציינתי, כי התרגלנו אליו בגלגול הקודם ונפלנו בו. על כן, עלינו לקבל את כולם בהבנה, לדעת לוותר, לסלוח, כפי שאנחנו נוהגים כלפי עצמנו בדרך כלל; ולנסות במקביל לראות גם את הצדדים החיוביים שבכל אחד. הרי לא ייתכן שיהיו בו אך צדדים שליליים, הלא כן? קל ביותר להצביע על הצדדים השליליים של האדם האחר, ואין צורך להיות חכם כדי להבחין בהם. להפך.
אבל יש לזכור – אין אנו יכולים להבחין בצדדים השליליים שבנו, עצמנו, ועל כן נחוצים האחרים, חברינו, שיעזרו לנו בכך. עיין במסילת ישרים בפרטי מידת הנקיות דיבור המתחיל "כל אלה תולדות הגאוה" וכו''. בדרך כלל נדמה לנו שאנחנו טובים ומושלמים יותר משאנחנו באמת. משלי פרק י"ב פסוק ט"ו "דרך איש ישר בעיניו". אילו ראינו את הפגמים שבנו, את חולשותינו ומכך את טעויותינו, הרי לא היינו טועים מלכתחילה, או לפחות, לא מוסיפים לעשותן וכדוגמתן. במקרים רבים אנחנו אף מצדיקים את מעשינו השליליים, בטענות שונות ותירוצים, ומתפכחים בהמשך. שהרי פעמים רבות עולים אנו על טעויותינו לאחר שנים רבות ומצטערים. המעניין הוא, שנוהגים אנו להאשים את האחרים בכישלונותינו ומגבלותינו, אבל כשמדובר באדם האחר – אנו ממהרים להצביע על מחדליו וטעויותיו שגרמו לאי הצלחותיו וצרותיו...
דבר נוסף – יש המתחזים לדתיים כי מקובל לחשוב שניתן לסמוך עליהם, וכך הם מנצלים את אמון הציבור בלשונם החלקלקה לטובתם שלהם. גם בבתי המשפט תבחין בעבריינים המובאים למשפטיהם וראשם מכוסה בכיפה אשר לפני כן לא הייתה שם. וזאת, שוב, כדי 'להרשים' את השופטים.
התקשורת מוסיפה שמן למדורה זו כאשר היא משדרת את הפן אשר הזכרתי, בלי להציג את כל התמונה; ובמקביל גם אינה מפרסמת את מעשיהם החיוביים מאוד למען הזולת, מאחר שאין זה 'סקופּ'. את איש לא יעניין הצד החיובי כמו השלילי, בכל תחום שיעלה בדעתך. בכל יום נעשים גם מעשים חיוביים של כלל הציבור, ולאו דווקא רק של הדתיים, הלא תסכים אתי. אבל נסה למצוא את האירועים החיוביים אשר פורסמו בעיתון שהחזקת בידך אך לפני רגע, יצחק. אני בספק רב אם תמצא. כי, שוב, אין הדבר מרשים, אין הדבר מושך את עיני הקוראים. כדאי מאוד לבדוק אישית את דרך החיים של הדתיים ולא לסמוך על שמועות, המבוססות לעיתים על אינטרסים שונים, וכך נוצרים הסילופים."
"לתקשורת, על כל סוגיה גם השפעה עצומה בעיצוב החברה העכשווית והעתידית לטוב ורע." העיר יעקב.
"ובחרת בטוב." ראה שנית ספר דברים פרק ל' פסוק ט"ו "ובחרת בחיים" וכו'. הוספתי. "ודרך זו על כולנו, הם כמו גם אנו, לאמץ."
"כל אשר אמרת יפה ומעניין, אבל הרשה לי לחזור על אשר מקומם אותי – העונשים אשר קבע הבורא. ואלו עונשים כבדים ומחרידים! עם כל הכבוד לחוקים שהכתיב הקב"ה בעולם הזה, ועם כל הכבוד לכוח הגרביטציה ולדוגמא אשר הבאת שבה אין לקפוץ מהגג, אבל אבא טוב ימנע מבנו לקפוץ מהגג מלכתחילה." אמר יעקב.
לפתע נשמעה צרחת ילדה, מלווה בקריאתה לאמה: "אני רוצה גלידה! רוצה עכשיו!"
"אמרתי לך שלא תקבלי כעת." הייתה תשובת האם. "בעוד זמן קצר אנחנו חוזרים הביתה לארוחה. בואי, הושיטי לי יד. את הגלידה תקבלי אחר כך."
הילדה סירבה בתוקף, ומיהרה לעבר ילדה אחרת אשר שהתה במקום וחטפה את גביע הגלידה שהיה בידה.
"החזירי לה את הגלידה, מיד!" דרשה האם.
היות שהילדה התנגדה, התכוונה האם להוציא את הגלידה מידה בכוח, אולם זו מיהרה לשאת את ידה והשליכה את גביע הגלידה על אימה והחלה להכותה.
"לא מרביצים לאימא!" זעפה האם, שלפה מטבע מכיסה והושיטה לילדה בעלת הגלידה אשר נגזלה ממנה באומרה: "תקני לך גלידה חדשה, טוב, מתוקה?"
"תתני לי גם!" צווחה ילדתה.
"אני הולכת הביתה, ועכשיו!" אמרה האם בכעס. "אם את רוצה לבוא, אז בבקשה!" בצעדים זריזים התרחקה האם משם, בהביטה בזווית עיניה בתגובת הבת.
לא הייתה לילדה ברירה אלא לקום על רגליה ולמהר אחריה, בקוראה "אימא! תחכי לי! בבקשה! אל תעזבי אותי!"
"זכרו את המקרה אשר אירע כרגע," ביקשתי מיעקב ומיצחק. "כי הוא ישמש לנו כמשל בהמשך."
"למה אתה חייב להשאיר אותי במתח ובתסכול עם כל המשלים שלך?!" התרעם יצחק. "תן תשובה ברורה בלי התחכמויות!"
"בסדר, יצחק." חייכתי. "אביע מעט מדבריי בנושא זה כעת. כרגע חזינו שלושתנו כיצד הבת מורדת באמה. האם היא מסוגלת להבין שהאם רוצה בטובתה? וודאי שלא. היא קטנה מדי. כשתגדל מעט ותביט לאחור אל מקרה זה, היא תצדיק את אמה, הלא כן? בדומה לכך, בהיותנו מוגבלים בחושים הארציים אין אנו מסוגלים לקלוט את האמת הכוללת שבאמצעותה מנהל הקב"ה את העולם. למסקנות הנכונות בשלמות נגיע אך כשנהיה חופשיים מגופנו זה, החוסם את בינתנו."
יעקב הנהן בראשו ואמר: "רק לפני מספר ימים בני הקטן כמעט קפץ לכביש, אף על פי שהזהרתי אותו לפני כן לבל יעשה זאת, כפי שהזהרתי אותו גם בדברים אסורים אחרים, והתוצאות המכאיבות שעשויות להיות, אם יאלץ אותי לנקוט עונשים אשר אף סיכמנו בינינו."
"ומה עשית?" שאלתי.
"מיהרתי לאחוז בחזקה בידו, כמובן, וייתכן שאף הכאבתי לו." הסביר יעקב. "הוא פרץ בבכי ואמר 'אבא רע'. משיגדל יבין. סליחה שקטעתי אותך, אברהם, המשך, בבקשה."