הין צדק· רבי מנחם מנדל שפירא
פרקי אבות
כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. הנה מנהג ישראל תורה היא שנוהגין להקדים משנה זו לפני כל פרק ופרק. ונבס"ד עפ"י מש"כ רש"י ז"ל. בפ' אתם נצבים. לפי ששמעו ישראל מאה ברכות חסר שתים הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו. התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום. הרבה הכעסתם לפני המקום ולא עשה אתכם כליי'. והרי אתם קיימים לפניו. אף אנו נאמר כזאת לפי שכל מסכת אבות המה מוסרים גבוהים ומי האיש אשר יוכל לעמוד באלו הדברים התלויים בשערה. ואולי ימצא איש אשר בשמעו את דברי המוסר הללו אשר המה רחוקים וגבוהים ממדרגתו ויפלו פניו ח"ו מכל וכל ולא יטה אוזן קשבת לשום אחד מהדברים האמורים כאן. ע"כ תקנו להקדים לפיוס כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב אף אם ח"ו לא יוכל לקיים כאמור יהי' איך שיהי' יש להם חלק לעוה"ב ומה שיהי' ביכולתו יקיים וזה יהי' שכרו: פרק א' מ"ג. אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק. הוא הי' אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו'. ולהלן הוא אומר בפרק ה'. והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. משמע אלמלי הי' יודע מתן שכרן שפיר דמי לבחור לעצמו אותה מצוה שמתן שכרה גדולה. והרי עמל"פ אסור לגמרי. ונבס"ד בשנדקדק בלשון קבל"ת פרס. למתן שכר מה חילוק יש ביניהם. ונראה הקבלת פרס יורה שהוא עושה לקבל לצורך גופו בגשמיותו. ומתן שכר רצונו ע"ד מתנה ע"מ להחזיר לשמו יתברך שיהי' לו כדי הוצאת לקנות תפילין. ציצית. ושכר לימוד וכבוד שבתות. ולזה הי' מותר לכוון. כי לא מקבל לעצמו הפרס רק בתורת מתן שכר ע"מ להחזיר לשמו יתברך. רק אפי"ה הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן ש"מ אבל אמרו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקב"ל פרס לגמרי לצורכו. אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס. ויתורץ בזה מה דאמור רבנן בכפילא אלא הוו כעבדים דכאן בא להתיר באם מכוין שלא ע"מ לקב"ל פרס לצורך עצמו. אלא ע"ד מתנה ע"מ להחזיר. ואפי"ה הוו זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מת"ן שכרן של מצות:
משנה ד יוסי בן יועזר איש צרידה. יוסי בן יוחנן איש ירושלים. למה נפ"מ מזכיר מקומות מושבותם. גם אמור רבנן בכפילא עוד הפעם יוסי בן יועזר איש צרידה אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים וכו'. יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה וכו'. הנה כבר מילתי אמורה בדרוש שדרשתי בקוו"ד בארוכה (עי' חודש טבת) ומשנה לא זזה ממקומה. דהנה מסכת זו נתקנה להורות לעם ה' הדרך אשר ילכו ואת המעשה אשר יעשון. לומדי תורה גם נותני צדקה הרבנים. הדיינים. ולמוכיחים ינעם. מה שצריך מוכיח לאנשי עיר קטנה. ולהיפוך מוכיח לאנשי עיירות הגדולות. אשר לא ראי זה כראי זה. דמדרך ישובים הקטנים הכפריים להכניס לביתם אורחים. ומקום ללון. גם לא ילכו בגדולות בענין הבגדים וטיולים ושיחות נשים ובתולות. אבל אין להם לא מנהל ולא מורה הוראה ולא מי שילמדם תורה וחכמה. ע"כ אמר יוסי בן יועזר איש צרידה. לא נודע מקומו. והוא היפוך ירושלים עיר הקודש המפורסמת בכל העולם. ע"כ אמר להם יהי ביתך בית ועד לחכמים. שזה החסרון יש להם לבני עיירות הקטנות. גם הוי מתאבק בעפר רגליהם כי רבני עיירות הקטנות. אינם בחשיבות והמה כעפ"ר ע"כ הוי מתאבק בעפיר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם כמו שאדם רוצה לשמוע בקול דבריהם של הרבנים הגדולים אשר בארץ המה אנשי שם. אבל יוסי בן יוחנן איש ירושלים עיר הגדולה לאלקים בחכמי ירושלים. ואם אמר יאמר להיות בית ועד לחכמים. יהי' לצחוק בעיני אדם ע"כ אמר יהי' ביתך פתוח לרוחה. כי זה החסרון יש להם לבני עיר הגדולה אשר אם יבוא איזה עני לביתו ישלחהו למלון עיר. או לאכסניא. ואף אם ימצם איש אשר יתן מלחמו לדל. אינו מניח אותו לאכול עם בני ביתו. רק בחוץ יעמוד בבית התבשיל ומה שיותירו על השלחן ישלחו לו החוצה לאכול ע"כ אמר להם יהי ביתך פתוח לרוחה. ויהא עניים בנ"י בית"ך. עוד רעה חולי ראיתי בעיירות הגדולות אשר ילכו אחרי אכול ושתו לטייל עם נשים. ובחורים גם בתולות ע"כ אמר ואל תרבה שיחה עם האשה באשתו. אמרו, כי בתחילה הולך עם אשתו ואח"כ יפגע גם באשת חבירו. וזה אשר לא בנמצא אצל נגידי ארץ בני עיירות קטנות. נמצא דיש שייכות לכאו"א מהתנאים למוסריו. מר כי אתרי'. ומר כי אתרי':
משנה ו יהושיע בן פרחי' ונתאי הארבלי קבלו מהם. י"ל דהם אמרו כאו"א דבר והפיכו יהושיע בן פרחי' אומר. לענין התדבקות להטוב עשה לך ר"ב. וקנה לך חב"ר. והוי דן את כל האדם לכף זכו"ת. ולעומתם אמר נתאי הארבלי הרחק משכן רע שלא ילמד ממעשיו הרעים היפוך מאמר עשה לך רב ללמוד ממנו דרך הטוב ואל תתחבר לרשע לעומת קנה לך חבר לטובה. ואל תתייאש מן הפרענות. הוא לעומת שאמר והוי דן את כל האדם לכף זכות שמא תאמר לדון אף רשע לכף זכות. ועי"ז לא יהא נשמר מההתחברות אליו. ונמצא ח"ו נענש ע"י. כי אוי לרשע ואוי לשכינו. עז"א ואל תתייאש מן הפורענות שלו. ומותר לדונו לחובה. וכמו שכתב הברטנורה על מאמר הוי דן אכ"ה לכף זכות:
פרק ב. מ"ה ולא כל המרבה בסחורה מחכים ובמקום שאין אנשים. השתדל להיות איש. הנה י"ל דסמוכים לעד לעולם. דהתוס' יו"ט כתב דאמר כ"ל לפי שאפשר. וכבר נמצא מי שהרבה בסחורה ויחכם וכמו ר' אליעזר בן חרסום ואילפא. מדר"ש. וא"כ לכאורה מנא ידע האדם את דרכו. אם ירבה בסחורה או לא. עז"א דהנסיון לזה אשר לפי המקום אשר יתגלגל שמה. אם הוא מקום תורה ומנהיג ומדריך להעם. אזי יוכל לעסוק בסחורה ויחכם כפי כחו. אבל שלא במקום תורה ובמקום שאין אנשים. לישב בראש ולהורות הוראות כפי' הר"ב. אזי מורה באצבע לאמר. השתדל להיות איש:
משנה י"ג רבי שמעון אומר. הוי זהיר בקר"ש ובתפילה ואל תעש תפילתך קבע. פירש הר"ב כאדם שיש עליו חובה דבר קבוע. ואומר אימתי אפרוק מעלי חוב זה. י"ל דר"ש לשיטתי' אזיל לעיל דמזהיר ואומר הלוה ואינו משלם וכו'. והנה לענין תשלומין צריך להיות שישלם הסכום וגם לזמנו הקבוע לו. ע"כ אמר משום דאחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום. שצריך להיות משלם הלואתו. כש"כ שצריך להיות משלם חובת הגוף מה שחייב להשי"ת כמו קר"ש ותפילה גם שצ"ל בעונתו כמו שדרך האנושיי אף אם ישלם אדם לחבירו. באם לא ישלם לזמנו. אזי אין לו בטחון יותר. כש"כ עד הבוית"ש שצריך לשלם חובת קר"ש ותפילה. ואפי"ה אל תעש תפילתך קב"ע. שיפרוק מעליו חוב זה אלא רחמים ותחנונים לפני המקום:
פרק ג רבי חנני' בן תרדיון אומר. שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה. הרי זה מושב לצים שנאמר ובמושב לצים לא ישב. ולכאורה קשה להבין דמנ"ל דמיירי באין ביניהם ד"ת שמא כמשמעו מושב לצים ממש. דמשכי בליצינותא. ומצאתי בס' אבני אליהו פ' תצא וז"ל שמעתי מהבע"ש דקאלוב זי"ע. לפרש שנים שיושבין ואין ביניהם ד"ת הר"ז. מושב לצים. היינו שבודאי בזה המקום ישבו לצים ונעשה המקום משכן הסט"א. ולכך לא מסתייעא מילתא לומר שם דברי תורה. עכ"ל. ודפחח"י ושפתים יישק. ובזה יתבאר היטב מאמחז"ל (קידושין מ"א) וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ דור הנאה ממנו. שנאמר ובמושב לצים לא ישב מושב"ו מוש"ב לצי"ם עכלה"ו. רצונו בזה שאין ראוי להנות ממי שאינו במקרא ובמשנה ובד"א. ואף לא לישב במושבו. שנעשה ע"י מושב לצים המרחק הקדושה: משנה ז רבי חלפתא איש כפר חנניא אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרוי' ביניהם יל"פ דמזכירו על שם מקומו שהי' ראש בעל כפר חנני'. ומדרך העולם שבקושי גדול יש לקבוץ עשרה בבני כפרים. ע"כ בא לרמז בני מקומו בגודל שכרם אשר יזכו עי"ז. עשרה שיושבין ועוסקים בתורה שכינה שרוי' ביניהם. כדי שיזדרזו להיות נקבצים יחד עשרה. ומנין אפי' חמשה. שלשה שנים. ואפי' אחד הדר יחידי בכפר. וקובע עצמו לתורה. ע"ז מביא ג"כ שלא יחשובו כיון דליכ' עשרה שוב אין כ"כ חשיבות. עז"א אפי' אחד. בכל מקום אשר אזכיר את שמו. אבוא אליך וברכתיך. משא"כ תנאי דיתבי בעיירות הגדולות לא צריכי לאזהורי לכ"ז, דכמה בטלני איכא בשוקא. ובפרט באתרא דאיכא עשרה בטלינן תדירים: שם רבי שמעון אומר המהלך בדר"ך. י"ל דמהלך בדרכה של תורה והוא בדרך הלימוד. ומפסי"ק ממשנתו. ר"ל שפוסק מלימודו שחושב אין זה התכלית כמנהג קצת בחורי עולם. ואומר מה נאה איל"ן זה. רצונו לומר שיפה ת"ת עם דרך ארץ במשא ומתן של אילנו"ת ועצי יער או. ומה נאה ני"ר זה. ר"ל משא ומתן של עובד אדמתו. מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו: משנה י' רבי דוסא בן הרכינס אומר. שינה של שחרו"ת. י"ל ע"ד מאן דדמיך ברי"ש שתא דמיך מזלי'. דהעיקר השנ"י נעורים שלא יישן אלא יעסוק בתורה ביגיעה והתמדה. אבל מאן דדמיך בריש שתא שלו. דמיך מזלי' ולא אסתעיא מילתא בסוף ימיו ח"ו. וילדים נקראים תשחור"ת (משנה י"ג) רבי ישמעאל אומר הוי קל לראש. ונוח לתשחורת פי' הר"ב לאדם בחור ששערותו שחורות. וז"ש שינה של שחרי"ת בילדותו. ויי"ן של צהרי"ם ר"ל באמצע ימי חייו שרק דעת זקנים נוחה. ושיחת הילדים בנים וב"ב. וישיבת בתי כנסיות של ע"ה שמדרך הזקנים להתאסף יחד בבתי כנסיות לספר מאורעות עולמם. וחדשות של עמי הארץ. ומבלום זמנם בזה אשר לא באלה בחר הי"ת. מוציאין את האדם מן העולם:
משנה יא והמלבין פני חבירו ברבים. מצאתי בספר (דורש טוב כת"י) שנתן לי במתנה ש"ב הרב הגאון מוהר"ר מנחם ברודא האבדק"ק קאלוב יצ"ו. מזקני הגאון מוהר"ר מרדכי ברודא בהאשל הגאון וכו' מוהר"ר אברהם ברודא זצ"ל וז"ל המלבין פני חבירו ברבים. עפימ"ש היראים ע"ד הוכח תוכיח את עמיתך. ר"ל תחילה יוכיחו בינו לבין עצמו ולא לבייש אותו ברבים. ואם אינו חוזר בתשובה. אז מותר להוכיחו ברבים. והנה ע"י התוכחה נתלבן. ע"ד אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. וז"ש המלבין פני חבירו ברבים. שמוכיחו תיכף ברבים. ומפרש חטאיו וגורם לו בזיון ברבים עכ"ל. ועוד שם כמה אופנים. ולי נראה בפשיטות כי בפנים של אדם נחקקים העבירות. והרבה מיני כתמי עונותיו ניכרין בשרטיטי פרצופי אדם אבל ע"י הביוש נתכפרו פניו ונמחו משם. ונמצא זה המבייש המלבין פני חבירו מן העבירות. אין לו חלק לעוה"ב. כי לאדם שלא עמל בו יתננו חלקו כנודע מספרים הקדושים. שוב מצאתי קצת מזה ג"כ שם:
סייג לחכמה שתיקה ול"א שתיקה סייג לחכמה. כי בתחילה לא טובה השתיקה כמאחז"ל האמנם אלם מה אומנתו של אדם בעוה"ז יעשה עצמו כאלם יכול אף לד"ת כן. ת"ל צדק תדברון ע"כ. נמצא דאם יבוש ולא ישאל וישתק בשתיקתו לא ובא להשיג החכמה, אבל אח"כ אם כבר השיג החכמה אז סייג לחכמה שתיקה. ואח"כ מצאתי זאת בספר:
אם אין קמח אין תורה. עמ"ש הר"ב. מי שאין לו מה יאכל האיך יעסוק בתורה. אם אין תורה אין קמח מה יועיל לו הקמח. וכו' אין זה הפיכו דרישא ונראה דה"פ אם אין תורה אין קמח. שיאבד הונו בענין רע וע"ד מאמרם המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני. וכמו שפי' הר"ב. אם אין ד"א אין תורה סוף שתורתו משתכח ממנו. ה"נ אין קמח סוף שישאר באין קמח:
פרק ד בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם. נ"ל דהנה הר"ב כתב לפי שלא האריך ימים ולא נסמך שנקרא רבי היו קורין אותו ע"ש אביו. וכן בן עזאי ושניהם שמם שמעון. נמצא דהוא ג"כ ראה בחכמתו איך שלא יזכה להיות נסמך. ולב יודע מרת נפשו. והי' ירא שמא לא יהי' לו זכיי' לקבל ממנו דברי תורה. ולהיות שמועה נאמרה משמו. ע"כ אמר בחכמתו. איזה חכם הלומד מכל אדם אפי' מקטן ממנו. כדי שיקבלו הדברים משמו ויהי' שפתותיו דובבות בקבר. והוא דאמר איזהו חכם מה חכמה יש בזה. גם הראי' מהפסוק י"ל עפי"מ שכתבתי במ"א בס' מאזני צדק. בשם זקני מוהרצ"ה חריף זללה"ה. ההוא אמר לפרש הפסוק. כי בצל החכמה בצל הכסף שהלומד עם המחזיק בשוה. כזה כן זה. אפי"ה ויתרון דעת. ר"ל יש יתרון שהלומד בדעת תורה כי החכמה תחי' את בעלי'. אפי' אחר מיתה. משום דשפתותיו דובבות בקבר. משא"כ המחזיק לא יוכל להשיג דבר זה. וזה שאמר איזהו חכ"ם שעליו יש לומר החכמ"ה תחי' בעלי'. הלומד מכל אדם ואומר שמועה משמו ואין מתבייש בזה לאמר דבר בשם אומרו. אז ישלים לו מדה כנגד מדה. ג"כ לאמר דברי' בשמו. נמצא דעי"ז זוכה לבחי' החכמ"ה תחי' בעלי' ונקרא חכם באמת. שנאמר מכל מלמדי השכלתי שאין אני בוש לומר השכלתי חכמתי מכל מלמדי. כי עדותיך שיח"ה ל"ו. רצונו לומר היא תשיחנו ג"כ שעי"ז שפתותיו דובבות בקבר. והחכמה תחי' בעלי':
משנה יא רבי יוחנן הסנדל"ר אומר כל כנסו' שהוא לשה שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. יש לעיין למה נפ"מ הי' מודיע לנו התנא. שזה רבי יוחנן הי' סנדל"ר. ואף אם אולי הי' עוד אחר כשמו. הי"ל לקראותו בשם אביו. או בסימן אחר. אשר לזה נראה דחכמינו ז"ל היו מרמזים לנו הסיבה שהביאה את רבי יוחנן להיות דוקא הוא בעל המאמר הזה. כי הנה עינינו הרואות אשר בכל דור ודור יש גדולים הרבנים הצדיקים גודרי גדר ועומדי בפרץ ועושים אסופת הרבנים. להקהל ולעמוד על נפשם נגד המהרסים הדת יהודית והנה בודאי הרבנים הצדיקים הללו אין כוונתם לאיזה פניו' לצורך עצמם כי כל עצמם רק לש"ש כי רובם ככולם מקבלי פרס מקהילות שלהם די פרנסתם. אשר לכמותם א"צ להזהיר להיות כוונתם לשם שמים. אבל יש עוד כת מאחבנ"י המתחברים לעשות חבורה אחת כנהוג. ובתוכם גם פשוטי עם בעלי מלאכות שאינם בני תורה, אשר לאלו צריך אזהרה יתירה להיות כוונתם לשם שמים כי זה פונה לעצמו להיות ראש החבורה. וזה יש לו עוד כוונה אחרת פן נפוץ. כי רחוקי אמת יש ביניהם. ורבי יוחנן הסנדלר בודאי רצה לקרב את בני גילו גם שארי בעלי המלאכות. להורות להם דרכי ה' וראה אותם נפוצים. זעיר שם. זעיר שם. שיהי' להם כוונתם לשם שמים. ע"כ הזהיר אותם ואמר להם. אחיי אל תרעו. להתחבר בחבורה לשם פנוי' וזכות ח"ו. רק לשם שמים. כי כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים. ושאינ' לשם שמים אין סופה להתקיים: לשם שמו"ם. י"ל דהוא ענין מסירת נפש דהנה שמים פירש"י ז"ל אש ומים והנה אנחנו מבקשים עשה למען באי באש ובמים על קידוש שמך. כי מי שכוונתו לקידוש שמו יתברך. אינו משגיח על גופו ונפשו. אבל מי שכוונתו למען גופו עושה עד באו מים עד נפש. ואז לא יהרוג עצמו, כי כוונתו למענו. אבל העובד ה' באמת צריך להיות כוונתו לשם שמום כמשמעו לילך עד שיבא באש, ובמים במסירת נפש לגמרי לשם שמים:
פרק ה בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול למבראות. אלא להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות וכו'. וצ"ב דכאן משמע דמשו"ה נברא בעשרה מאמרות כדי להפרע מן הרשעים. והלא חפץ חסד הוא. וכל עצמה של הבריאה לא הו' אלא מחסד הבורא כמ"ש עולם חסד יבנה. ועוד אימא סיפא עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו. אשר ע"כ נראה דהכי קאמר תנא דמתניתין. ונקדים לפרש הכתוב בפ' ויחי. ואל שדי יתן לכם רחמים פירש"י מי שאמר לעולמו די. הוא יאמר לצרותי די. וצ"ב דתלי תניא בדלא תניא. במי שאמר לעולמו די. ומה שייכות יש זה לזה. אמנם כבר ביארנו זה בחידושי תורה במקומו. דאלו הי' ח"ו בריאת העולם באין סוף לא הי' ח"ו תקומה לעוברי עבירה. והי' העונש ג"כ באין סוף. לכך צימצם הקב"ה שכינת עוזו בעת הבריאה. ואמר לעולמו די שתהי' העולם בסוף וגבול. כדי שיהי' העונש לפי הבריאה בקץ וסוף וגבול. אשר אי לזאת אמר יעקב אבינו כשראה צרותיו בלא סוף וקץ. אמר ואל שדי מי שאמר לעולמו די. כנ"ל יאמר לצרותי די ויתן לכם רחמים וזש"א בעשר"ה מאמרות נברא העולם וכו'. והוא דבר המנוי ומדוד. והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא להפרע מן הרשעי'. רצונו. לולא שברא את העולם במספר וגבול רק במאמר אחד הי' מתפשט לאין סוף. והי' ח"ו אז גם העונש לפי הבריאה באין סוף וקץ לכל צרותינו. ולא היו הרשעים יכולים להפרע על עונותיהם לעולם. ע"כ נברא בעשרה מאמרות להפרע מן הרשעים. ויהי' סוף וקץ לכל צרותינו. כי חפץ החסד הוא וישוב ירחמנו:
משנה ו וי"א אף צבת בצבת עשוי. נ"ל מכאן סמך למנהג ישראל תורה היא שנוהגין לבצוע החלות בערב שבת בלא סכין משום דאדם נברא בע"ש. ואז עדיין לא הי' שום סכין בעולם דצבת ג"כ בהש"מ נברא' ע"כ בצע ג"כ בידים בלא סכין כי תובל קין הי' ראשון שהי' לוטש נחושת וברזל, ע"כ אנו עושין גם הבציעה של ערב שבת זכר למעשה בראשית בידים ולא בסכין: משנה י ארבע מידות באדם. האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית. ויש אומרים זו מדות סדום. וקשה האיך פליגי הי"א עם הת"ק בפלוגתא רחוקה. אשר הת"ק סובר זו מדה בינונית אשר הפליג הרמב"ם בשבח מדה בינונית. כי זה כל האדם. שיראה שיגיע למדה בינונית. ואמצעי משובח. והי"א יסברו שזה מדת סדום. מדה גרוע ומגונה מכל המדות. ומרגלא בפומי' דמר חותני היקר המפורסם בכתר שם טוב. בהכנסת אורחים שלו. וצדקות ה' עשה. דחיל מרבנן. חסיד שבכהונה מוהר"ר יוסף מרדכי כהנא. שליט"א עם חמותי היקרה הצדקות מ' ריקל שתחי' לאויט"א. מפ"ק דראגמירעשט יצ"ו. לזכר עולם יהי' צדיק. ההוא א מר. דמר אמר חדא. ומר אמר חדא ולא פליגי. הא ומר שלי שלי. והעיקר אצלו לומר שלך שלך. שלא יגע ח"ו בממון חבירו ששונא ממון שאינו שלו. אף שאומר שלי שלי. ואינו מוותר משלו לחבירו. אעפי"כ זו מדה בינונית. אבל יש אומרים ג"כ כלשון הזה. שלי שלי ושלך שלך. ואין העיקר אצלו שלך שלך. רק אומר כן להחליט ולקיים מאמרו הראשון שאמר שלי שלי. שאינו רוצה ליתן משלו לאחרים. וכל עיקר שמונע עצמו מלהנות משל אחרים ואומר שלך שלך. כדי לקיים מאמרו שלי שלי. זו מדת סדום. עכדפח"ח:
וכשאני לעצמי מה אני אומר. דהכי פירושו האומר שלי שלי שלך שלך. רצונו לומר דמדה טובה הוא לאדם שמסתפק במיעוט שלו. ואומר שלי שלי. ושלך שלך. ואינו רוצה ליהנות משל אחרים. זו מדה בינונית. ויש אומרים. רצונו לומר ויש לפעמים כשאומרים ג"כ כנ"ל שלי שלי שלך שלך. זו מדת סדום באם העשיר אומר זאת להעני שלי שלי ואיני רוצה ליתן לך. ושלך שלך שאיני מבקש ממך דבר. זו מדת סדום. שגם רוצה שיתן לו יישר כח באומרו שלך שלך:
משנה יז. כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים פירוש הר"ב. כלומר שאנשי המחלוקת ההיא. מתקיימים. יע"ש עוד. ויש לפרש עוד דקאי על המחלוקת כמו שעלה בדורינו שנחלקו היראים המתחדשים ע"פ חוקי המדינה. כי אף שרצו המתחדשים להיות עם אחד. וגוי אחד. אבל היראים מסרו נפשם על קידוש השם. להיות נחלקים בפני עצמם. כי כמו שאי אפשר להיות ביחד אש ומים. כמו כן לא יוכלו היראים להיות יחדיו עם המתחדשים המהרסים דת יהודית אשר ע"כ אמר התנא בלשון חכמה כל מחלוקת שהיא לש"ם שמי"ם כמשמעו. אש ומים שאין יכולין להיות כאחד משום שהמה כאש ומים ע"כ נחלקו, א"י ג"כ כמש"כ לעיל לש"ם שמי"ם. במסי"נ אפי' באו באש ובמים זאת המחלוק' סופה להתקיים לעולם. כמחלוקת הילל ושמאי שכל או"א לפי דעתו. זה אוסר. וזה מתיר. נשאר מחלוקת שלהם לעולם. ושאינה לשם שמים כנ"ל. מחמת כי לא יוכלין שאת יחדיו כאש ומים. אלא לכבודם שגם המה ישיגו כבוד ושררה ומחמת אהבת הניצוח. אבל בעבור זה לא ימסרו נפשם ולא יהרגו עצמם כטעם לש"ם שמי"ם. שאפי' יבואו באש ובמים אין סופה של אותה מחלוקת להתקיים ומהרה תתבטל:
פרק שנו חכמים. כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל. ומים במשורה תשתה. ועל הארץ תישן. וחיי צער תחי'. ובתורה אתה עמל ואם אתה עושה כן. אשריך בעולם הזה וכו'. ודקדקו ע"ז דבבא של ואם אתה עושה כן יותרת היא לגמרי גם האיך שייך לומר ואם אתה עושה כן אז אשריך בעוה"ז. הא אימא רישא וחיי צער תחי' ומה טובו בעוה"ז. ונבס"ד. דהכי פירושו דלעולם כך הוא דרכה של הבא אל בית התלמוד תורה כנ"ל. עד שיודע דרכה של תורה. לקיים וחיי צער תחי' ואפי"ה ובתורה אתה עמל. אבל בעמלו בתורה אכתי לא יצא י"ח. אלא התכלית הגמור הוא. ואם אתה עוש"ה כ"ן. כמו שאתה למדת. דאז גדול התלמוד שמביאו לידי מעשה אז אשריך בעוה"ז. תזכה לכל טובות עוה"ז כמו שמתחיל בפרקין. כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברי' הרבה. עד ומגדלתו ומרוממתו על כל המפרשי' וטוב לך לעולם הבא ג"כ:
רבי שמעון בן מנסי' אומר משום רשב"י הנוי. והכח. והעושר. והכבוד. והחכמה. והזקנה. והשיבה. והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם וכו'. ובתר הכי תני רבי שמעון בן מנסי' אומר. אלו שבע מדות שמנו חכמים לצדיקים. כולם נתקיימו ברבי ובבניו. ותימה לי חדא מנינא למ"ל. ועוד בשנדקדק היטב במדות שמנו חכמים תמצאם שמנה. ואלו הן הנוי. והכח. והעושר. והכבוד. והחכמה. והזקנה. והשיבה. והבנים. ארבע זוגות שהם שמנה ועי' תפארת ישראל שמזכירין כאו"א בתועליותיהם היוצא מהן. והאיך אמר אלו שבע מדות. ובס' מדר"ש כתב הזקנה והשיבה אחת היא. נראה דנשמר מהתימה הנ"ל אבל עדיין לא העלה ארוכה. דא"כ תיקשי לי' לדידי' מתניתין דפ"ה מאבות. דתני בן ששים לזקנה. בן שבעים לשיבה. א"כ עוד רבות בשנים מזקנה עד שיבה. וצע"ג. ונבס"ד. דהנה בש"ס (קידושין דף ג') מקשינן מנינא למעוטי מאי. עיניך הרואות דמנינא אתי למעוטי. אשר ע"כ נראה דמנינא אתי' למעוטי. או זקנה למאן דזכי לשיבה. דבכלל מאתים מנה. או למעוטי שיבה למאן דלא זכי אלא לזקנה. ומאמר והזקנה. והשיבה לאו באדם אחד קאי. ע"כ אמר שפיר אלו שב"ע מדות שמנו חכמים לצדיקים. למעוטי זקנה. כולם נתקיימו ברבי ובבניו שהאריכו ימיהם ושנותיהם בשיב"ה טובה ואפיק זקנה. ובזה מובן הגירסא בתוספתא (סנהדרין פי"א) דלא גריס והזקנה. ולמה דהגיה הגרא"וו ז"ל. בתי' והחכמה דל"ג דבזה לא שייך לומר נאה. כי אין בור ירא חטא. וכמו דלא חשיב מעש"ע. וכן לא מביא פסוק ע"ז ועירש"י. עכ"ל. אתי שפיר טפי דהשתא לא הוי באמת רק שבע מדות. ועי' מש"כ בגליון הש"ס בזה ודיי:
רבי חנני' בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. עי' מפורשים בזה. ולענ"ד. החתימה מעין הפתיחה דהרמב"ם כתב במ' מכות וז"ל הטהור. מעיקרי האמונה בתורה כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן. ולא שיתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים. אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה. כמו שביארתי לך. הנה זכה בה לחיי העוה"ב. וע"ז אמ"ר חנינא כי המצות בהיותם הרבה. אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו. אחת מהם על מתכונתה ושלמותה. ובעשותו אותה המצוה תחי' נפשו באותה מעשה. וממה שיורה על העיקר הזה. מה ששאל ר"ח בן תרדיון מה אני לחיי עה"ב. והשיבו המשיב כלום בא מעשה לידך כלומר נזדמן לך לעשות מצוה כהוגן. השיבו כי נזדמן לו מצות צדקה. ע"ד שלימות ככל מה שאפשר וזכה לחיי העה"ב. ופירוש ה' הפסוק ה' חפץ למען צדקו. לצדק את ישראל למען כן יגדיל תורה ויאדיר עכ"ל. ובפתיחת דברינו הקדמנו טעם למנהג ישראל תורה. שנוהגין להקדים משנה דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. משום שלא יפלו פניהם ולא יחליש דעתם על שלא יוכלו ח"ו לעמוד באלו הדברים הנאמרים במשנת חסידים. ופייסם במשנת כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. על כל פנים. הה"ד נמי לאחר ששמעו כל פרקי אבות ומשנת חסידים הללו. לא יפלו פניהם ויתחזקו במאמר ר"ח בן עקשיא דרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות כדי שעי"ז אי אפשר שלא יעשה אחת מהם בשלימות ותחי' נפשו בזה לחיי עוה"ב. שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. אכי"ר: