הין צדק· רבי מנחם מנדל שפירא
לשבת שובה
א) גרסינן במס' בבא מציעא (דף ס"א) אמר רבא למ"ל דכתב רחמנא לאו בריבת. לאו בגזל. לאו באונאה. צריכי. דאי כתב רחמנא לאו ברבית. משום דחידוש הוא. דאפי' בלוה אסרה רחמנא. וכו'. עד אמרו ה"נ אלא לאו בגזל למ"ל לכובש שכר שכיר. כובש שכר שכיר בהדיא כתיב בי' לא תעשוק שכיר עני ואביון. לעבור עליו בשני לאוין. והקשו בתוס'. וא"ת ולוקמי' בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין. וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה. אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר. והנה המהרש"א. והמהר"ם שיף. ז"ל הקשו דהא לאו דלא תעשוק (שכיר עני ואביון) ניתק לעשה כמו לאו דלא תגזול דכתיב (והשיב את הגזילה אשר גזל או) את העושק אשר עשק. צ"ע. ונלפענ"ד עפי"מ שהעלה המהרש"א בר"פ דחולין. בתוס' ד"ה. וסופג את הארבעים. והקשו דהול"ל וסופג שמונים דהו"ל תרי לאוי. לא יחליפנו. ולא ימיר. וכתב המוהרש"א למה שמסיק הש"ס בתמורה דלא הוי להנל"ע. משום דהו"ל תרי לאוי וחד עשה. ולא אתי עשה ועקר תרי לאוי אבל אחת נדחית. וממילא לקי אאידך. דהיינו לא יחליפנו המוקדם בפסוק נדחית. ונשאר לאו דלא ימיר למלקות. ובזה יישב שם המוהרש"א במהדורא בתרא לשון רש"י ז"ל בד"ה וסופג את הארבעים. משום ול"א ומי"ר. ודו"ק. וא"ש. והנה גם כאן מקשים דלכאו' הדרא קושי' לדוכתה. דלוקמי' בגזל גופי' ולעבור עלי' בשני לאוין. מאי אמרת משום דלא לקי דהוי לי' נל"ע. הא כשמוקמינן לי' בתרי לאוי ממילא ל"א חד עשה ועקר תרי לאוי. אמנם כבר כתבו האחרוני' בזה דע"כ ל"א דל"א חד עשה ועקר תרי לאוי אלא בסמיכו כמו גבי לא יחליפנו ולא ימיר. ועי' בתוס' (חולין דף פ"א) אבל הכא אפי' אי מוקמי' בגזל לעבור עלי' בתרי לאוי אכתי לא הוו סמיכי. ואתי עשה לנתוקי אפי' תרי לאוי עי' בהגהות מים חיים לפר"ח שכתב כנ"ל. אבל כי מוקמינן בעושק שכר שכיר לקי שפיר משום דסמיכי אהדדי לא תעשוק את ריעך ולא תגזול. עיי"ש בפר"ח. ונוראות נפלאתי. וע' בפנ"י. דהפסוק לא תעשוק את ריעך ולא תגזול דסמיכי הוא בפרשת קדושים (י"ט פסוק נ"ג). ובש"ס דהכא מביא מהפסוק דכתיב בפ' תצא (כ"ד פסוק י"ד) לא תעשוק שכיר עני ואביון ובזה לא הוי סמיך ללא תגזול וא"כ הדק"ל מאי שנא כובש שכר שכיר. מגזל. דאי גזל נל"ע אף דהוי ב' לאוי. גם שכר שכיר נל"ע וכקושי' המהרש"א ז"ל ומהר"ם שיף ז"ל. (ועיין בשעה"מ הלכו' חומ"ץ וטעה"מ שם באורך) אשר על כן נראה בס"ד. עפי"מ שכתבו התוס' בדבור הקדום. בד"ה אמרי ה"נ. דהקשו הא קיימ"ל אין עונשין מן הדין. ואין מזהירין מה"ד, ותי' משום דגזל הו"ל נל"ע. ובלא"ה לא לקי לא נפ"מ אי נלמוד מהדין. אמנם כ"ז עד דלא מוקמינן ליה בתרי לאוי. אבל אי מוקמי' לי' בגזל. ולעבור עלי' בתרי לאוי א"כ אכתי תיקשי קושי' התוס' הא אין עונשין מן הדין. מאי אמרת ילקה עכ"פ אאידך לא תגזול דבגופו'. הא זה הוי נל"ע. מאי אמרת הא הו"ל תרי לאוי ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי. הכי השתא. דהכא ל"ה תרי לאוי סמיכי ונעקרו אפי' תרי לאוי. מאי אמרת הא עכ"פ סמיכי בפסוק דבפ' קדושים כנ"ל הא י"ל כסברת המהרש"א לאמת דעכ"פ חד לאו נדחה. וע"כ לא אמרו דסופו את הארבעים. אלא בלאו דלא ימיר דהוא לאו פשוט. הראוי ללקות עליו לולא דהוי נל"ע אבל הכא אי נל"ע לאו דלא תגזול הנכתב בגופי'. לא נשאר רק אידך לאו דנלמוד במה הצד השוה שבהן. דזה הוי מיג"מ שהתורה נדרשת. דעל זה אמרו שפיר אין עונשין מן הדין. משא"כ אי מוקמי' לו בעושק שכר שכיר. אף דהו"ל נל"ע כקושי' המוהרש"א והמהר"ם שיף ז"ל. עכ"פ אפי' הוי נדחה לא תעשה חדא ע"י העשה נשארת אידך ל"ת הנלמד באם אינו ענין לקי שפיר. וכס' הפרמ"ג בס' שושנת העמקים. ומל"מ בה' יסוה"ת דבאם אינו ענין עונשין. והוי שפיר נפ"מ למלקות ודו"ק:
ודע דמה שתי' מורי בס' ייטב לב פ' קדושים דל"ה עושק לנל"ע משום דכוללת הל"ת אפי' בפחות משו"פ. והעשה אינה אלא בפרוטה והרמב"ם ז"ל פסק בפ"א מתמורה דמשו"ה ל"ה לאו התמורה נל"ע משום דכוללת יותר מהעשה דציבור ושותפין אין עושין תמורה והלאו שייך בהם ההד"נ לענין עושק הלאו כולל גם פחות משו"פ והעשה בפרוטה. והוא תמוה דהרמב"ם פסק בפ"א מה' גזילה ה' ו'. וז"ל הגוזל פחות משוה פרוטה אע"פ שעבר אינו בתורת השבת גזילה. א"כ הו"ל ג"כ דומי' דעושק ואי חשיב לי' עושק בזה ללאו הכולל יותר מעשה א"כ גזל נמי והיינו הך. ואולי י"ל דבפחות משו"פ בגזל איסורא בעלמא איכא אבל לא משמע מלשון הרמב"ם כן. גם אין חילוק בזה בין גזל לעושק דאם כן בעושק נמי דינא הכי ע"כ לא עמדתי בזה על דעת רבי מורי ז"ל:
ב) מדרש (פליאה עדמשק"א) בפ' בלק וישא משלו ויאמר או מי יחי' משמו אל הה"ד, למען שמך ה' וסלחת לעוני כי רב הוא. ונבס"ד. ע"ד פטפטי' דאורייתא בהקדם ש"ס (פסחים ע"ו ע"ב) אתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור. צונן לתוך צונן ד"ה מותר. חם לתוך צונן וצונן לתוך חם. רב אמר עילאה גבר. ושמואל אמר תתאה גבר. פירש"י. הלכך חם לתוך צונן מותר. וצונן לתוך חם אסור. ואע"ג דהלכתא כרב באיסורי בהא הלכתא כשמואל. דהא תניא תרתי מתניתא כוותי' כדלקמן. והלא דבר הוא. דלמה דוקא בהלכתא זאת קבעו בה כשמואל. ואמינא בה מילתא דהני אמוראי אזדו לטעמייהו. דפליגי בה במס' (ב"ק דף מ"ו) אי הולכין בממון אחר הרוב אי לא. דהנה בס' קונטרס הספיקו' למו"ח זקני כלל א' אות ו'. כתב וז"ל. והוי יודע שהרב כנה"ג בכללי קים לי הביא בשם הרב מוהר"ר יחיאל באסאן ז"ל שהי' שואל. מ"ט אומרים קי"ל בממונא ולא באיסורי. והרי בממון אם אינו הלכה כן הו"ל גזל ביד המוחזק. וגזל נמי איסורא הוא. והשיב דבשלמא גבי איסורא אי אזלינן לחומרא יצאנו מידי איסור אבל כששנים חלוקין על ממון אפילו אי לא אמרינן קולא לנתבע אין אנו יוצאים מידי איסור גזל שהרי אם הדין הוא כדברי האומרים להחזיק הו"ל גזל ביד המוציא ולכן היכא דקיימא ממונא תיקום. ע"כ וכו' וכתב עוד וז"ל. אך גם בדברי מהרי"ב ז"ל לא נתקררה דעתי העני' שהרי לדידן דקיימ"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ואפי' רובא מסייע להמוציא. לא מפקינן מהמוחזק. ומה יענה התם נהי דמתורת ממונא לא מצינו לאתויי' עלי'. ניתי עלי' מתורת איסורא. שהרי כשהב"ד רואין באחד שעובר על ס' איסור כופין אותו ומפרישין הימנו. וגזל נמי איסור' והתם יצאנו מידי איסור מכל וכל שביד המוציא לא יהי' איסור כיון דרובא מסייע לי' ורובא מהני באיסורא עכ"ל. ונלפענ"ד דזה תליא בפלוגתא אי אמרינן עילאה גבר. או תתאה גבר. דהנה בספק ממון יש דבר הנוגע בב"ד של מט"ה בין אדם לחבירו. ויש דבר הנוגע כלפי שמיא הוא איסור גזל הנוגע בשמים ממע"ל. ובין אדם לחבירו בארץ מתח"ת. ואי אזלינן בתר עילאה אז איסור גזל העיקר דנוגע כלפי מעלה. ובאיסורי שמים הולכין אחר רובא, ע"כ רב דס"ל עילאה גבר לשיטתי' אזיל וסובר הולכין גם בממון שהיא איסור גזל אחר הרוב. אבל שמואל לשיטתו דס"ל תתאה גבר. א"כ גבי ממון אזלינן ג"כ לענין הנוגע בין אדם לחבירו בארץ מתחת. ולא לענין הנוגע לאיסור שמים ממעל. ע"כ ס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. וכיון דקיימ"ל בממונא הלכתא כשמואל דאין הולכין אח"ר בהכרח לפסוק הלכתא ג"כ כשמואל באיסורא דתתאה גבר. דהא בהא תליא. וממילא מיושב קושיית הקונטרס הספיקות דלשמואל לשיטתי' לא אזיל בת"ר דאיסור גזל שבו. דס"ל תתאה גבר ולענין הנוגע לתתא בין אדם לחבירו. ממונא היכא דקאי קאי. והנה לכאורה יש להקשות דא"כ הו"ל לאפסיקי הלכתא דהולכין בממון אח"ר. כי היכי דאתיא אליבא דהלכתא כרב באיסורי דעילאה גבר אמנם יש דברים בגו דאצטריך לנא לאפסוקי הלכתא דתתאה גבר כדי לזכותינו בדין ולחיותינו כהיום הזה. ונקדים דברי הרה"ק בס' בני יששכר (אלול מאמר א' אות ד') בפ' וישלח. ויבא יעקב שלם וגומר ויקרא לו אל אלקי ישראל. ופירש"י לא שהמזבח קרוי אלקי ישראל. אלא ע"ש שהי' הקב"ה עמו והצילו קרא שם המזבח ע"ש הנס וכו'. ורבותינו דרשו שהקב"ה קראו ליעקב אל. וד"ת כפטיש יפוצץ סלע וכו'. ואני ליישב פשוטו של מקרא באתי עכ"ל. והנה במס' (ר"ה דף י"ז ע"ב) אחז"ל בפסוק ויעבור ה' על פניו ויקרא וכו'. מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ וכו'. א"ל כ"ז שישראל חוטאין. יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. והנה מחלוקת הקדמונים בפירוש יעש"ו לפני כסדר הזה. יש מפורשים יעשו ממש. מה הוא רחום אף אתה רחום והוא מצות והלכת בדרכיו ויש מפורשים יעשו היינו יקראו במו פיהם בעטיפ' י"ג מד"ר והקב"ה מוחל. וההפלאה פי' בזה הפייט אל הורת לנו לומר שלש עשרה רצונו מן מדת אל יוצאת הוראה לנו. לומר שלש עשרה באמיר' בעלמ'. דא"א שיעשה עצמו קל כי לא איש אל. והנה זה ההוראה גמורה. באם נפרש ביעקב ויקרא לו אל. הוא כפשוטו של רש"י ז"ל. אבל אם נפרש כדברי המדרש שהקב"ה קראו ליעקב אל. א"ל אני אל בעליונים. ואתה אל בתחתונים הנה חוזר ספק של ההלכה לקדמותו. שמא יעשו לפני ממש בפועל כסדר הזה. לזה רש"י ז"ל בדורו פסק להלכה אשר דברי רז"ל בפסוק ויקרא לו אל. שהקבלה קראו ליעקב אל אין כוונתם שיהי' זה דוקא כונת המקרא. משום דא"א לאדם להיות אל. וכו' רק דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, ואני לישב פשוטו של מקרא באתי כדי שיופסק בב"ד של מטה כפשוטו, וממילא יקיימו גם בב"ד של מעלה דיעשו לפי כסדר הזה. לומר שלש עשרה באמירה בעלמ' סגי. וכ"ז אי אמרינן תורה לא בשמים היא. רק כאשר יופסקו בב"ד של מטה כן יקום למעלה כמש"כ בספר בני יששכר שם. אשר לזאת הכונה כוונו חכמינו ז"ל לאפסוקי הלכתא. תתאה גבר כך שיהי' תמיד ההלכתא כב"ד של מטה. נגד ב"ד של מעלה כדין תתאה גבר. וכשמואל. וממילא דקיי"ל נמי כשמואל בדין אין הולכין בממון אחר הרוב. דלא תיקשי הלכתא אהלכתא. וזשא"ה או מי יחי"ה בתשוב"ה. משמו אל ר"ל אם נחזיק כאידך פירושא שהקב"ה קרא ליעקב אל א"כ אין הוכחה לומר שלש עשרה. משמו. אל. דהרי אז כל אדם צריך לייגע שישי' עצמו' לבחי' אל. ואיך ובמה יזכה את ארחו לבא לידי כך. ואין במה להתנחם רק משמוא"ל. אם יהי' הלכה כשמוא"ל דתתאה גבר ואנן קיימ"ל בב"ד של מטה כאידך פירושא כפשוטו של מקרא דיעקב קראו למזבח אל. להיות שמו ושבחו של מקום נזכר על המזבח ע"ש הנס. וא"כ לא איש אל. ואז א"ש אל הורת לנו לומ"ר שלש עשרה באמיר"ה בעלמא. וזש"א המד"ר הה"ד. למען שמך הו"י רחמים. וסלחת לעוני. כ"י רב הוא. ר"ל א"י רב הוא. וההלכה כמותו אז אני צריך לרחמים גדולים ואז רק למען שמך הו"י רחמים. וסלחת לעוני כי רב הוא והבן:
והואיל דאתא לידן סוגי' דאין הולכין בממון אחר הרוב נימא בה מילתא. במס' (ב"ק דף כ"ז). המניח את הכד ברה"ר וכו' בעל החביות חייב בנזקו. ובגמ' פריך פתח בכד וסיים בחבית. וכו' נפ"מ למקח וממכר. וכו' מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. וכתבו התוס' בד"ה המניח. בסופו והה"ד דהו"מ למימר איפכא. מה"ד זיל בתר חזקה קמ"ל וכו'. אלא משום דמתני' מוכחא דבא להשמיענו דל"א בתר רובא. דכד וחבית חדא נינהו. ולפי"ז א"ש טפי אליבא דרב וכו'. וי"ל דכוונתם להעמיד המשנה לאשמעינן אליבא דהלכתא. דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב. עדיפא לי' טפי לומר דבכה"ג גבי רב מודה דהדמים מסייעין. ודו"ק. והקשו בתוס' תימה. מה טעם אין הולכין ליתי בקו"ח. מדיני נפשות כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף ג':) ור' יאשיה מייתי לי' בק"ח מדיני נפשות. ומה דיני נפשות דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא. ואפי' רובא דליתי' קמן אזלינן בדיני נפשות בתר רובא. וכו'. ונלפענ"ד דלכאור' צ"ב לפרש במאי קמיפלגי רב ושמואל. אמנם י"ל דבהא קמופלגי רב סובר הולכין בממון אחר הרוב דיליף מקו"ח מדיני נפשות. ואף דקיימ"ל אין עונשין מן הדין. ה"מ עונש הגוף אבל ממון כבר כתבו התוס' (בב"ק דף ד' ע"ב) בד"ה ועדים דגבי ממון עונשין מן הדין. והסברא י"ל. דבאמת קו"ח הוא אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אך דהתורה גלי לן קרא יתירא דאחותך היא בעריות במס' (מכות דף ה':) למימרא דאין עונשין מה"ד א"כ י"ל אין לך בו אלא חידושו. או לסברת הה"מ שהובא במוהרש"א (סנהדרין ס"ד.) דאין עונש הגוף בלא אזהרה. וא"כ דנילוף מקו"ח קודם האזהרה ואין כח בקו"ח לפעול שני דברי'. אזהרה. ועונש. ולפי"ז העלה דהיכא דיש גילוי מילתא על אזהרה שפיר מצינו למילף עונש מקו"ח. מעתה י"ל דזהו הסברא דבממון עונשין מן הדין. דבממון לא צריך אזהרה. כמבואר בתוס' (מכות דף ד') בד"ה לוקין דליכא אזהרה (לאו) בשן ועין. וכתיב שלם ישלם. ע"ש. א"כ ממילא בממון י"ל דעונשין מה"ד ועי' עוד מה שכתבתי בזה בס' (מאזני צדק) פ' יתרו וכיון דס"ל עונשין מה"ד יליף שפיר מקו"ח דיני ממונות מדיני נפשות בקו"ח. דהולכין אחר הרוב אפי' ברובא דליתא קמן. אבל שמואל י"ל דס"ל כדעת המכילתא שהובא בתוס' (ב"ק דף ב') דגם בממון אמרינן דאין עונשין מן הדין, ולפיכך ליכא לדון בקו"ח מדיני נפשות דליזל בתר רובא, ע"כ סובר אין הולכין בממון אחר הרוב. וביד המוכר לתת לו מה שירצה דהיינו כד שהוא קטנה. ול"ק קושית התוס' דנילף מקו"ח. דאין מחייבין ממון מכח קו"ח דס"ל גם בממון אין עונשין מה"ד:
ג) סוכה (דף כ"ט ע"ב ר"פ) לולב הגזול והיבש פסול. ובגמ' קא פסיק ותני (פסול) ל"ש ביו"ט ראשון. ול"ש ביו"ט שני וכו' אלא גזול בשלמא יו"ט ראשון דכתיב לכם משלכם אלא ביו"ט שני אמאי לא. אמ"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה שנאמר והבאתם גזול וכו'. ובתוס' ד"ה משום מצוה הב"ע. הקשו מהא דתניא לקמן פרק לולב וערבה (דף מ"ג) לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול. משום שאול אצטרכא לי' דבלא לכם נפקא לן גזול משום מצוה הבאה בעבירה. ונבס"ד ליישב דשפיר אצטרכא לכם להוציא גזול. באופן דל"ה אסור משום מהב"ע ונקדים מה שכ' זקני בס' פני יצחק. לתרץ דקדוק הכפו"ת. דלמה לא העמידו התוס' דבריהם על הקושי' שם. בשלמא יו"ט ראשון דכתיב לכם משלכם. הו"ל להקשות, לגזול לא צריך קרא. משום מצוה הבב"ע עיי"ש. ותי' דעל המקשן דהקשה בלשון בשלמ"א משום דלא מפליג בין יו"ט ראשון לשני. הה"ד גזול לא מפליג בין גזל עכו"ם לגזל ישראל. אם כן י"ל דאיצטריך לכם בשביל גזל עכו"ם דמותר ואין לאוקמי' רק למ"ד גזל עכו"ם אסור. דבעי לאוקמי' אליבא דכ"ע. אפי' למ"ד גזל עכו"ם מותר. דהשתא מצוה הב"ע ליכא ולס' הס' יראים דאף למ"ד גזל עכו"ם מותר לא מיקרי שלו. כתב לכם להוציא את הגזל עכו"ם. ביו"ט ראשון דל"ה לכם אבל על התרצן דמשני דמיירי ביו"ט שני ומשום מהב"ע א"כ קשה למ"ד גזל עכו"ם מותר מאו איכ' למימר והא פסיק ותני סתם ל"ש גזל עכו"ם וגזל ישראל אע"כ דס"ל גזל עכו"ם אסור א"כ שפיר הקשו דלמ"ל לכם דהשתא ליכא למימר משום גזל עכו"ם אצטרכא לי' אלו תוכן דברי זקני ז"ל:
אמנם נלפענ"ד. דשפיר אצטריך קרא דלכם להוציא גזול בגזל עכו"ם. אף אם נניח דס"ל כמ"ד גזל עכו"ם אסור והוא עפי"מ שהעיר הגאון מוהרש"ל שליט"א מסיגעט בספרו ערך ש"י על חו"מ ה' גזילה (סי' שנ"ט ס"א) אסור לגזול או לעשוק אפי' כ"ש בין מישראל בין מעכו"ם. וכ' בס' ער"ש וז"ל יש לעיין נתן העכו"ם מתנה לישראל על תנאי. ולא נתקיים התנאי כיון דכל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי ב"ג. לא נתחדש רק בישראל ועוד כל מעשה שא"א לעשות ע"י שליח התנאי בטל ואין שליחו' לעכו"ם. עכ"ל ודפח"ח. והשתא לפי"ז אם נתן עכו"ם אתרוג לישראל ביו"ט במתנה על מנת להחזיר. דקיימ"ל בישראל החזירו יצא לא החזירו לא יצא. דתנאי מבטל המעשה. והקשו התוס' שם דמשמע אף אם לא הו' תנאי כפול ושאר דיני תנאים ג"כ לא יצא. ואמאי הא צריך שיהי' כתנאי דב"ג וב"ר. וכל תנאי דלא הוי כתנאי דב"ג וב"ר. התנאי בטל והמעשה קיים. ותירץ זקני בס' פני יצחק. דבהא דבעינן כתנאי דב"ג וב"ר הטעם משום דמסברא החיצונה לא הו' אתי התנאי ומבטל מעשה אלא משום דגילה לן משה רבינו ע"ה דמהני תנאי כמו שהתנה עם ב"ג וב"ר. וא"כ צריך להיות דומיא דהתם. ובלאו הכי התנאי בטל ול"מ לבטל המעשה וד"ז מבואר בראשוני' ז"ל. והנה למ"ש המג"א סי' ש"ו. איך מהני מתנה באתרוג. הא אסור ליתן מתנה ביו"ט. דאין קונין קנין בשבת ויו"ט. ותי' שם משום דל"ה מתנה גמורה כ"א ע"מ להחזיר. ע"ש שכתב כן לחד תי'. ולפי"ז אם לא התנה התנאי כ"א נתן מתנה חלוטה וגמורה. הי' מקום לומר דל"מ. דהוי בכלל מקח שנעשה באיסור. דלא מהני לכמה פוסקים. והי' המעשה בטל. ורק ע"י התנאי להחזיר נתקיים המעשה. ובכה"ג שהתנאי אינו מבטל המעשה. כ"א מחזק המעשה. לא צריך שום דיני תנאים. עכ"ד ז"ל. אמנם כ"ז בישראל אבל בעכו"ם שנתן לישראל במתנה ע"מ להחזירו אפי' לא החזירו הי' יוצא. אפי' למ"ד גזל עכו"ם אסור בכה"ג לא חשיב מצהב"ע. דבהתירא אתי לידו. ואף דלא קיים התנאי ל"ח גזולה בידו. משום דמדינא התנאי בטל בעכו"ם והמעשה דמתנה קיימת לחלוטין אבל השתא הדק"ל דאין קונין קנין בשבת ויו"ט. ל"ה שלו דהקנין בטל. משו"ה אצטריך לכם להוציא גזול מעכו"ם כנ"ל דמטעם מצוה הב"ע ליכא. אבל מטעם לכם להוציא הגזול איכא ודו"ק:
ולענין הלכה למעשה היוצא לנו מכל הנ"ל היא, דאף דלא אתי לכם רק אליבא דקצת פוסקים הסוברים דקנין בשבת ויו"ט ל"מ. ולדעת המג"א לחד תי' שם בסי' ש"ו וכדומ' כתב' התור' לכ"ם להורות שצריך לצאת באתרוג אליבא דכל הדיעות כמבואר בסי' תרנ"ח בשערי תשובה בשם ס' מחנה אפרים וסייעתו:
ד) יומא (דף ע"ג ע"ב) יום הכפורים אסור באכילה. ובגמ' פריך אסור ענוש כרת הוא. ולכאורה יש לעיין. למה דקיימ"ל דב"ד ש"מ אין מענישין בפחות מבן עשרים כמבואר בש"ס (שבת פ"ט) דל עשרים דלא ענשת עליי' א"כ מה פריך דהרי שפיר נקט התנא לישנא דאסור דמיירי מבן י"ג למצות דלזה אסור. דמחייב בכל המצות שבתורה. אבל לשון ענוש כרת לא פסיקא לי' אלא לבן עשרים ומעלה ולא אליבא דכ"ע. וצ"ע. ושמא י"ל דהכי פריך כיון דנקט התנא בלישני' יו"ם הכפורו"ם אסו"ר משמע דרצה להשמיענו כאן איסורא דיומ"א קגר"ם, וע"ז מקשה שפיר אסור עונש כרת הוא, והשתא ל"ש לומר לא נצרכה אלא לפחות מעשרים. דזה האיש לאו בר חיובא היא. מידי דהוי אחולה שיש בו סכנה דגברא לאו בר חיובא הוא. משא"כ לענין חצי שיעור דלאו בת מייתבא דעתי' דב"נ היא. והתורה אמרה כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה. על עיצומו של יום ענוש כרת. כמבואר בש"ס (יומא פ"א) וא"כ הו"א דגם איסורא ליכא ביוה"כ להאוכל פחות מכשיעור קמ"ל. דיוה"כ אסור באכילה ג"כ חצי שיעור כנ"ל. ובזה ידוייק לשון ל"א נצרכ"ה. דהמקשן ידע שפיר דאיכא לתרוצי לישנא דאסור לענין חצי שיעור אבל מאי אולמי' דיוה"כ דאתי לאשמעינן הכא דין דח"ש. ולא משמיענו זאת בשאר איסורין. ומאי הי' הס"ד לומר דלא יהי' אסור ביוה"כ ח"ש. ולהנ"ל א"ש כיון דביוה"כ בעינוי תליא מילתא. ובח"ש לא מייתב' דעתי'. קמש"ל דאסור. וזהו הלשון ל"א נצרכ"ה אלא לחצי שיעור: ובזה יתיישב בטיב טעם לשון רש"י ז"ל. חצי שיעור כלומ"ר פחות מכשיעור אסור מן התורה. לקמן בשמעתא דריש לו' מכל חלב עכ"ל דלכאורה מאי בעי רש"י בזה דכתב פחות מכשיעור אמנם כיון דכאן מיירי ביוה"כ דשיעורו ככותבת הגסה שהיא חסרה קצת או יתירה מכביצה. נמצא דח"ש היינו כזית שהיא כחצי ביצה. וסד"א דח"ש דייקא הוא דלא ענש כרת אבל יותר מכזית דבעלמא חייב בכל עונשין אף בכזית. ע"כ ביוה"כ ביותר מכזית קצת ענוש גם כרת. קמש"ל דכל שהוא פחות מכשיעור דיוה"כ שהוא ככותבת הגסה אין ענוש כרת. והה"ד בכל איסורין לאו דוקא חצי שיעור. אלא כל שהוא פחות מכשיעור איסורא איכא עונש ליכא. וזה שכתב רש"י להלן אסור מן התורה. לקמן בשמעתא דריש לי' מכל חלב, דלכאורה קשה הרי לקמן אמר רבי יוחנן ח"ש אסור מטעם דחזי לאיצטרופי איסורא קאכיל, אמנם רש"י רצה לתרץ קושי' התוס' שם דמקשו למ"ל לר"י למימר טעמא דחזי לאצטרופי ולא קאמר מדרשא דכל חלב. דאי מכל חלב הו"א דוקא גבי חלב דזוטר שיעורי' אסור ח"ש. משא"כ גבי יוה"כ דנפיש שיעורי' ככותבת הגסה. וביתובי' דעתי' תליא רחמנא. הו"א דח"ש מותר. ע"כ אמר סברא דחזי לאצטרופי א"כ ל"ש יוה"כ ל"ש שאר איסורי' אסור מן התורה, ואי לאו דרשא דכל חלב ומסברת חזי לאצטרופי' לחודי' ל"ה שייך לומר אסור מ"ן התור"ה. ובזה מדוייק לשון רש"י ז"ל אסו"ר מ"ן התור"ה לקמן בשמעתא דריש לי' מכל חלב. ובזה יובן דיוק רש"י בד"ה אין לי אלא שישנו בעונש ישנו באזהרה. ופרש"י גבי חלב קאי וכו' עיי"ש. דרש"י רמז בזה לתרץ קושי' התוס' כנ"ל. דלהכי אצטריך ר' יוחנן למימר סברת חזי לאצטרופי לענין יום הכפורים דשיעורי' ככותבות ובציר מהכי לא מייתבא דעתי'. דלא תימא בפחות מכשיעור אין איסור מה"ת. קמ"ל מסברת חזי לאצטרופי דאסור ודו"ק: עוד י"ל באופן אחר בלשון רש"י פחות מכשיעור דרש"י ר"ל דלא תימא רובא ככולא לענין רוב שיעור. ומשו"ה קתני דוקא חצ"י שיעו"ר. לכן פירש"י כלומ"ר פחות מכשיעור. דבזה ל"א רובא ככולא. וכמדומה שראיתי גם באיזה ספר. והיינו שכתב רש"י להלן בסמוך אסור מן התורה לקמן בשמעתא דריש לי' מכל חלב, דלכאור' קשה כקושי' התוס' דלמ"ל לר"י טעמא דחזי לאצטרופי תיפ"ל מכל חלב. אבל מצינו פלוגתא אי כל כולו משמע. או מקצתו. והו"א דכל חלב אתי לרבות דייקא שיעור שלם. לכך אתי' סברת חזי לאצטרופי ללמד דכל חלב אפי' ח"ש. ואי מס' חזי לאצטרופי לא אתי' ח"ש להיות אסור מן התורה. וז"ש רש"י ח"ש אסור מן התורה לקמן בשמעתא דריש לי' מכל חלב. והשתא הוי שפיר איסורו מן התורה ממש וק"ל: