הין צדק· רבי מנחם מנדל שפירא
לשבת שובה
יומא דף (ע"ח ע"ב) האוכל ככותבת הגסה. בעי רב פפא ככותבת שאמרו בגרעניתה או בלא גרעיניתה. והנפ"מ עי' בר"ן. לענין חולה שאין מאכילין אותו אלא פחות פחות מכשיעור. ולענ"ד אפשר עוד נפ"מ למה דאמר ר' אלעזר להלן (דף פ') האוכל חלב בזמה"ז צריך שיכתוב לו שיעו"ר שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין ע"ש. והנה בפירוש האיבעי' דר"פ נחלקו הראשונים פרש"י ז"ל ותוס' פי' דר"פ פשיטא לי' כותבת דעלמא דתני במשנה. רצונו לומר עם הגרעין, והכא מבעי' לי' כותבת דקתני הי"א וגרעינית"ה. דהיינו כותבת עם הגרעין שלה. וכגרעיניתה דקתני היינו פירוש ועוד גרעין אחר בלא כותבות. דהוי תרי גרעינין וכותבת. או דילמא כותבת הגסה דקתני בלא גרעין משמע. וכגרעינותה היינו גרעין שבאותו כותבות. ולכאורה יש להקשות בדברי התוס'. דפי' דכמוה וכגרעינותה יהי' הפי' כותבת עם שני גרעינין. א"כ האיך רצה רב זביד להביא ראי' דכותבות הגסה שאמרו היא חסירה מכביצה ממתני' דריש ביצה. שאור בכזית וחמץ בככותבות. ואו ס"ד דכותבות הגסה שאמרו יתירה מכביצה. מכדי ב"ש אשיעורא דנפיש מכזית קמהדר. ליתני כביצה. ולפירוש התוס' קשה מה ראי' משם דלא קתני וכגרעיניתה אפשר דבאמת פחותה מכביצה. אבל כותבות הגסה שאמרו במתני'. י"ל שפיר דיתורה מכביצה. ובגמרא לא מדחי מגרעינותה. רק מכותבות הגסה אבל סתמא כביצה. דו"ק. ונבס"ד די"ל דעת התוס' דבהא קמיפלגי רבה ורב זביד. בשני צדדי איבעי' דר"פ. כמו שמצינו בגמ' (מכות דף ד') לרב פפא מבעי' לי' לרבא פשיטא לי' כצד האחד של האבעי' דר"פ ולאביי פשיטא לי' שם כצד השני' של אבעי' דר"פ. דרב לא תני חסר קורטב ברישא. וכו' ע"ש. ה"נ הכא י"ל דרבה ס"ל דה"ק במתני' כצד האחד דאיבעי' דר"פ דכותבת הגסה שאמרו במתניתין יתירה מכביצה. משום דקתני במתניתין כמוה וכגרעינותה. ופירושו כותבות עם שני גרעינין. אבל כותבות סתמא פחותה מכביצה. וזה שדייק כותבות הגסה שאמרו. במשנה דילן הוא יתירה מכביצה. וע"ז פליג רב זביד ואמר לדידי פשיטא לי כצד הב' של האיבעי' דרב פפא. דכותבות הגסה שאמרו סתם בלא גרעין משמע. וכגרעינותה דבמתני' עם הגרעין שבתוכה קאמר. א"כ ממילא א"ש דכותבות הגסה שאמרו פחותה מכביצה. והשתא א"ש ול"ק האיך יפלגו רבה ורב זביד במציאות. אי כותבות יתירה מכביצה או חסירה. דהשתא לא אפלגו אלא בפי' המשנה. והשתא א"ש דמייתי רב זביד ראי' ממשנ' דריש ביצה דחמץ בככותבות. דע"כ כותבות הגסה חסיר' מכביצ' דאי ס"ד יתירה א"נ כי הדדי ננהו ליתני כביצה. דעכ"פ נפישא מכזית. וקצת דמדומי ראי' דלרב זביד פשיטא ליה כאידך צד האיבעי' דר"פ דאלת"ה א"כ האיך כתבו התוס' בד"ה לומר לך. וי"ל דכיון דאפיקתו' מכזית אוקמי' אשיעורא דיוה"כ. והשתא אכתי לא הוי שיעורא דיוה"כ דהוי כמוהו ושני גרעינין אלא ע"כ כמש"כ דרב זביד לא פליג אשיעורא דכותבות דכ"ע מודו דהוי פחותה וחסירה מכביצה אלא בפירושא דמשנ' דילן אפלוגי דלר"פ מבעי' לי' ולרבה פשיטא לי' כצד אחד ולרב זביד פשיטא לי' כצד השני של האיבעי' דר"פ. וא"ש. וע"ז מדחה הש"ס דילמא כותבות הגסה שאמרו יתיר' מכביצה. א"נ כי הדדי וחדא מיניי' נקט. והקשו המפורשים למאי דדחי ראיית רב זביד דדילמא יתירה מכביצה. א"כ אכתי תיקשי ליתני כביצה דנפיש מכזית כנ"ל. ואי משום דסתמא כביצה מה זה שאמר א"נ כי הדדי ננהו. היינו הך דסתמא כביצה. ונבס"ד עפי"מ שהעלה בנוב"י קמא או"ח (סי' ל"ז ול"ח) דהא דמבעי"ל הכא בכותבות הגסה אי הוי יתירה מכביצה או חסירה. היינו ר"ל מביצה בלא קליפתה וראייתן מדכתב רש"י ליתני כביצ' דהוא שגור יותר במשנ' לענין טומאת אוכלין ובטומאת אוכלין השיעור כביצה בלי קליפתה מעתה י"ל דהכי קאמר המדח' דילמא לעולם אימא לך כותבות הגסה שאמרו יתיר' מכביצ' ר"ל מביצה בקליפתה. אבל סתמא כביצה בקליפתה ולא קשה ליתני כביצה השגור בטומאת אוכלין דהתם בלא קליפת' קאמר וא"נ כי הדדי ננהו וחד שיעורא אית להו לכותבות סתמא עם ביצה בלא קליפתה. ליכא למסתייעא משם. די"ל חדא מיניו' נקט דהיינו כותבות. או ביצה בלא קליפתה חד שיעורא אית להו. כ"ז מצאתי באמתחת הכתבים שלי שכתבתי בלימוד הישיבה של מעלת כבוד מרן הרב הגאון הקדוש בעל ייטב לב זללה"ה בשבת שובה שנת תרמ"ב לפ"ק בתשובה לכבוד אדוני אבי מורי זצללה"ה. וחתם עלי' בכת"י קודש מרן הנ"ל. בזה"ל. הנה שפתי לא אכלא מלדבר טוב על אודות בנו הבן יקיר הב' החריף ושנון שיחי' העומד על משמרת התור' ועבודה. ביגיעה והתמדה. התמיד ומצא כדי מדתו. להבין ולהשכיל מסברתו. יציץ ציצים ופרחים. יעלו ריח ניחוחים. ע"כ מהראוי לתומכו ולסעדו מזה במנה יפה כי נחוץ לו עד אין די באר ע"פ השדה דברי ידידו יקותיאל יהודא ט"ב. עכ"ל הזהב זי"ע:
ואלה הדברים. הנני מוסיף על הראשונים שם בגמרא אמ"ר אלעזר האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין. מאי ירבה בשיעורי'. אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתני' וכו' אלא דלא מחייבי קרבן עד דאיכא כזי"ת גדו"ל. וזה לשוני בגליון הש"ס שם. לענ"ד להביא ראי' מכאן שמה שחידש הגאון בצל"ח דף קי"ו בפסחים. דכזית של הראשוני' שהוא חצי ביצה היא כביצה שלימה שבזמנינו שנתברר לו במופת שהביצים נתקטנו בזמנינו וכו' א"כ שיעור זי"ת שהוא חצי ביצה. היא כביצה שלמה שלנו. וכזה אשער באכילת מצה ומרור ובכל שיעורי התורה. ושיעור רביעית של תורה הוא ג"כ יותר עפ"י מדה זו. ונקטינן לחומרא. עכ"ד. [ועי' בס' שערי שמים להגרא"וו ה' ר"ח סי' קס"ה ובהג"ה שחולק ע"ז] וכבר נתקבלה הלכה זאת מהגאון הנ"ל בכל תפוצות ישראל בענין שיעורי תורה לחומרא, ומעתה א"ש ומובן ג"כ הש"ס דילן. דלא שתהא תורה חדשה ח"ו. וכאלו טעו הקדמונים בהוראה. דא"כ יקשה קושית הכפו"ת. דבכה"ג שב מידיעתו מיקרי. כיון שיתברר שטעם בשיעור אבל להנ"ל דמיירי שאמרו שנתקטן. או להיפוך שנתגדל, בכה"ג א"ש דלא הוי שב מידיעתו. דשמא לא יהי' נזקק להאמין שהם בשינוי קטנות וגדלות. ולמאי דאסיק שמא יבא ב"ד אחר דלא מחייבי קרבן עד דאיכא כזי"ת גדו"ל. רצונו לומר דהם יאמרו ויוכיחו במופת דהבצים נתקטנו. וירבה בשיעורין שמקדם. וכן יכולין לומר שהזתי"ם נתקטנו. וממילא דהשיעור עד דאיכא כזי"ת גדול. דהיינו כביצה שבזמנינו. ואם לא יכתוב לו השיעור כמה שאכל. יכול לבא לידי חולין בעזרה. אח"כ מצאתי בהג"ה מהרש"ש שהביא בשם חכם אחד. שהקשה בש"ס דהכא עד דאיכא כזית גדול. א"כ נימא גם לענין אכילת מצה בליל א' של פסח. שיאכל כל כמה דאפשר. היינו שלא לאכול ד"א זולתו לשבעה. מפני חשש זה כי אולי יגדל השיעור. והשיב דמעיקר' דמלתא. אין לך אלא שופט שבימיך. ע"ש. ונעלם ממנו דברי הגאון בצל"ח שם. דאה"נ דפסק הגאון להחמיר בכל השיעורין. עד דאיכא כזית גדול. לערך ביצה שבזמננו בכל שיעורי תורה לחומרא. לענין מצות עשה דאכילת מצות ושיעור רביעי' דכוסות. ושיעור מקוה. הכל להחמיר ולא להקל. ומכאן ראי' דלא כיש מי שחולק על הגאון בעל צל"ח. דלחוש לחומרא בשיעור תורה. עד דאיכא כזית גדול. שהיא כביצ' שלמה שבזמנינו: