הין צדק· רבי מנחם מנדל שפירא
לפסח
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. הנר. ובליל התקדש חג הפסח. נוהגין ללבוש קוטל כמובא במג"א (סי' תע"ב סק"ה. ועי' בטו"ז שם מש"כ בטעמו של דבר. עיין שם) ובודאי מנהג ישראל תורה הוא. והנראה לפענ"ד. עפי"ד הזוה"ק פ' (אמור דף צ"ז) וספרתם לכם לכם דייקא כד"א וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה. וכו'. עיי"ש דספירת העומר הוא דוגמא של ספירת זיין נקיים של אשה. והנה אנן קיימ"ל ביו"ד (סי' קצ"ו ס"א) שבעת ימים שהזבה סופרת מתחילו' ממחר"ת יום שפסקה וכו'. ובסעיף ג' ביום שפסקה ובודקו"ת עצמה כאמור תלביש חלוק הבדוק לה ובלילה תשים סדינים הבדוקים מכתמים. ומיום המחרת תתחיל לספור זיין נקיים. ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר כסדר הנ"ל קודם בדיק"ה ואח"כ לבישת לבני"ם הקוט"ל ומטה של הסדר של פסח. ואח"כ ספיר"ה וספרתם לכם ממחרת וגו' וה' יטהר לבנו לעבודתו יתברך שמו בלבב שלם:
פס"ח בגי' קמ"ח כי בפסח נידונין על התבואה סמך למנהג קמח"א דפסח"א: כתוב בסי' האריז"ל. בס' ביעור חמץ. דא' מהדברים המקדשים לאדם שיזהר מחמץ ממשהו בכל פרטי החומרות הנזכרי' בפוסקים. עכ"ל וצריך ביאור מה נשתנה. ונראה עפי"מ ששמעתי ממורי והובא בס' קדושת יו"ט. בפ' בא בטעמא דקיימ"ל זוז"ג מותר. ובפסח אסור. משום דבפסח נכנסו ישראל למוחין דגדלות שלא כסדרן. וה"ה בבחי' צדיקים גמורים שלבם מסור בידם. ואין להם שום נטיו' לרע להיות יצה"ר שופטן. משא"כ בכל השנה בחי' בינונים זה וזה שופטן ע"כ זוז"ג מותר ע"ש דבריו כי נעמו. אף אנו נאמר להוסיף עפי"מ שהביא בס' לב דויד פי"ד. וז"ל שמעתי וכו'. איש מפי איש מפי הרמב"ם שהאדם גדול לא הי' רוצה לקרות וודוי יוה"כ כי ידע בעצמו שלא עשה דבר עבירה ולמה ידבר שקרי' לפניו יתברך והוא חותמו אמת. והשיבו הרמב"ם אלו ידעת אתה הנלבב כמה חומר עבודת הי"ת וכמה צריך לעבוד האלוק הזה והיית מקיף העבודה הראווי' והמוכרחת לאדון הזה היית יודע בודאי שאין כל יום שאין אתה עושה כל האמור בוידוי ועוד נוסף כהנה וכהנה. וכל אדם נידון לפי גודל חכמתו וכו'. עכ"ל:
מעתה הדעת לנבון נקל איך שבעת ובעונה הזאת עת מוחין דגדלות נתעורר בכל דור ודור אשר צריך ליזהר בכל החומרות. וכמו שכתוב בש"ע (או"ח סי' תר"ג) אף מי שאינו נזהר מפת של עכו"ם. ביו"ד ומי תשובה צריך ליזהר עכ"ל, וצ"ל ג"כ הטעם לפי שהימים הללו ימי רצון וגדולים במעלה יותר משאר ימות השנה ממילא גם מדקדקים יותר על מעשה בני אדם ע"כ המזהיר והנזהר יזהירו כזוהר הרקיע:
בערב תאכלו מצות חסר כתיב וקרי מצות. י"ל בכאן נרמז סדר של פסח. מצו"ת תרי שלימות וכתיב מצת חסר היא מצה האמצעית שעושין יחץ. ואגב נבאר רומזן של הדברים דבכאן נרמז כללות הגאולות. מצה א' גאולת מצרים. אף דאכתי עבדו אחשורש אנן אפי"ה הוי' גאולה שלימה כמו ששמעתי מזקני שאמר בשם חותנו חורגו ה"ה בעל חת"ס ז"ל. דתקשה ע"ד המדרש ישראל נושע בה' תשועת עולמים. אבל שע"י השליח אינה אלא לשעה. והקשה דבמצרים כתיב אני ולא השליח ואפי"ה ל"ה תשועת עולמים. ותירץ דאז אע"פ כן ממצרים היתה גאולת עולם. ובזה פירש ויוצא את עמו ישראל מתוכ"ם לחירות עולם. ר"ל מתוך מצרים יצאנו לחירות עולם. מצה פרוסה וחסרה, רמז לגאולות האחירות שלא היו בשלימות וחציו' הגדולה מניחין תחת הכרים לומר שיש פנאי לפוש ולהרגיע עד שיהי' סוף הגאולה, או לרמז. על שכיבת עולם עד זמן התחיית המתים עד אשר יקיצו ישינו עפר ויעמדו לגורלם אשר אז יהי' גאולה שלימה. ולזה רומזת מצה שלישית מצה שלימה לגאולה שלימה גאולת עולם בב"א:
או כה ירמוז. מצה האמצעית הנקראת לוי ואם תחשוב מספר. מצ"ה לו"י. תעלה בידך חשבון קפ"א. ואם תחלוק מספרם לשנים לא משכחת רק חלק אחד מנין צ' וחלק מספר הגדול צ"א יחוד הוי' אדנ"י שיהי' לעתיד בב"א. וזה שמצניעו' אותו חלק הגדול לאפיקומן. מלשון לאפוקי מ"ן שהיא מספר צ' ולעשות היחוד צ"א מספר אמ"ן צ"א ולמד והוא רחום יכפר:
מצת מצוה. י"ל דבא ללמדנו סדר העבודה להשי"ת דלפעמים צריך האדם להיות במצה ומריבה באינשי דלא מעלי דלא צייתי לשמוע לדברי חכמינו ז"ל. שבכל דור ודור ותקנת הקהל וצריך למחות בעוברי עבירה וזהו לשון מצה ומריבה לשם מצוה. וכמבואר בסה"ק עבודת ישראל לשבת הגדול בשם זוה"ק ללחום במצות ומריבות נגד היצה"ר. והנה מצינו ג"כ היפוך מזה גדול השלום שאפי' עוע"ז אין כל אומה ולשון יכולין לשלוט כמאחז"ל בפסוק חבור עצבים אפרים הנח להם ע"כ צריך להיות שוקל הדברים במאזני צדק ולהשתמש ברצוא ושוב לפעמים במחלוקה ולפעמים בשלום כי לכל או"א סגולה מיוחדת ולזה י"ל שצוו חכמז"ל לשתות הארבע כוסות. כי יין נסך נאסר בשביל בנותיהם שלא יבואו להתחנן בם נמצא דהיין מביא השלום והתחברות ומצה רומז למצה ומריבה. ובדרך אגב אזכיר בכאן מה שהביא הרב הגאון בס' הכנה דרבה בגנות המחלוקת:
מ' מתחילה אין לה רק סדר קטן ואח"כ בא אחרי' ח. שאין לה אלא ג' דפנות וחד חרוב. ואחרי' ל שאין לה שום דופן כראוי ועולה למעלה עד לב השמים ואחרי' ק' שאין לה שום תואר בית רק נחית לתהומא ואחרי ה שאין לה רק שני דפנות כהלכתן ועוד. והוספתי נופך משלי דנחזי אנן ההיפוך הוא של"ום שלשה שישבו כאחד כצורת ש ג' ראשין ואגודין מתחתיהן אגודה אחת. מתחיל השלום. ואחרי' ל עולה שיאה עד לב השמים כמגדל הפורח באויר. ואחרי' ו מלשון ווי העמודים ואחרי' ם' סתומה מכל צד מוקפת חומת ברזל שאין כל אומה ולשון יכולין ליגע בהם. ובכאן בלילי פסח נתתקנו שלימות המדות. השלום. שיבא ע"י ארבע הכוסות והמחלוקה. ע"ש מצות מצוה. ע"כ כשמגיע לפסקא של והוא שעמדה. כתבו מכסין את המצות. ומגביהין את הכוס. כי לענין הצלה משונאי ישראל צריך השלום ולהעלות ולהגביה את הכוס במעלה. ולכסות המצות. אפי' לש"ש שלא לריב במצה ומריבה כלל. רק להגביר אהבם אחוה שלום ורעות והיא שעמדה לאבותינו ולנו וגו'. שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. והקב"ה מצילנו מידם:
כהא לחמא עניא י"ל בנוסח כה"א בגי' כ"ו הוי' רחמים דזה הוא מרחמי השם יתברך אשר כה"א רצונו כחשבון הזה של לחמ"א עני"א שבגי' רד"ו הי' משך הזמן די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים וכו' אבל דין גרמא השתא הכא. רצונו לומר דגלות הזה שאנו סובלים כעת הו' מחמת שיצאו קודם הזמן ד' מאות שנה כמבואר בספרים:
השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין. י"ל נוסח המאמר דאמור רבנן בכפילא. הא לן. והא להו. הא לן. לבני חו"ל אנו מבקשים מבקשים השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל והא להו. לבני א"י אמרי השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין:
א"י דגם בני א"י יכולין לומר לשנה הבאה בארעא דישראל. שתהי' ארץ הקדושה תחת יד ישראל לאפוקי ממה דהשתא הכא הי' תחת יד ישמעאל: א"י דקאי ע"ד מאחז"ל () עתידה א"י שתתפשט בכל הארצות ע"כ אנו מבקשים השתא הכא. ר"ל בחוץ לארץ. ונזכה לשנה הבאה בארעא דישראל. שהכא השתא תתפשט קדושת הארץ ישראל להכא:
א"י לאידך גיסא. דקאי ג"כ לבני א"י השתא הכא ואחינו בגולה. לשנה הבאה בארעא דישראל שיקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ חברים כל כל ישראל בארעא דישראל:
וכל המרבה לספר ביציא"ת מצרים הרי זה משובח וכן איתא במשנה ברכות פ"ק מזכירין יציא"ת מצרים. וקשה ליתני הוצא"ת מצרים כמו שהקשו בתוס' רמ"ס שבת אמתני' דקתני וציאו"ת השבת ולתני הוצאו"ת השבת. ותי שה דלישנא דקרא נקט דכתיב אל יצא איש ממקומו וקרינן אל יוצי"א ע"ז אבל כאן אדרבא לישנא דקרא. והוצאת"י את עמי וגו' כי בחוזק יד הוצי"א. ביד חזקה הוציא"ך ה' וגו'. בע"כ דמצרים. ועי' ברש"י פ' בלק בפסוק אל מוציא"ם ממצרים. אתה אמרת הנה עם יצא ממצרים. לא יצא מעצמו אלא האלקים הוציאם. א"כ כש"כ קשה דלתני הוצא"ת מצרים. וי"ל דלשבחן של ישראל נקט לשון יציאת מצרים. דלא לישתמע הוצאת מצרים בעל כרחם דישראל. שח"ו לא רצו לצאת. והאמת אשר זה שבח גדול לישראל שיצאו משם אשר על זה נאמר כגן ה' כארץ מצרים. וכמש"כ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך. לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ולזה נקט התנא מזכירין יציא"ת מצרים ועד"ז פ' זקני הגאון רבי הרשלי חריף וכל המרבה לספר. יותר מחירות השיעבוד. בוציא"ת מצרים (וכנ"ל שיצא"ו מרצונם הטוב) והטעם משום שלא יכלו להתמהמה בטומאה הרי זה משוב"ח ומעולה: ובחלומי אדבר בו מענין יציאת מצרים וישבתי דקדוק תו' משוב"ח. דהנה ענין זכירת וסיפור יציאת מצרים. הוא סגוליי לטהרנו מקליפותינו. וכמו שפי' והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור דע"י הזכירה נתעורר הזמן וההארה שהי' אז בזמן היציאה מאפילה לאורה. כה יאיר אורות מאופל בכל עת שנזכור יציאת מצרים. וזה הי' כוונתם וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח ע"י הסיפור. לשון שבח קרקעות שמתעלה ומשתבח בנפשו ורוחו ונשמתו מטוהרת ומתקדשת ע"י הסיפור הזה. וא"ש גם הלשון כל המרב"ה כי ביותר שירבה בסיפור נעשה ע"י זה משוב"ח יותר ע"כ בחלום. ועפי"ז יש לתרץ דקדוק הלשון שמדקדק בתויו"ט במשנה מזכירי"ן יציאת מצרים בלילות ולא תני התנא לשון זוכרי"ן אלא מזכירי"ן פועל יוצא. שע"י הזכיר' מזכיר מחדש בעולמות העליונים. להיות נזכר ונפעל מחדש הארה הנפלאה שהי' אז בזמן יציאת מצרים. שגם היום הזה נזכה ליציאת מצרים. משיעבוד לגאולה. ומאפיל' לאור גדול:
עוד י"ל ע"ד ששמעתי ממורי בעל קדושת יו"ט זי"ע הובא בספרו (בפ' בא לשה"ג) הטעם למה בכל האיסורין שבתורה קיימ"ל זה וזה גורם מותר. ובפסח קיימ"ל זוז"ג אסור. ע"ד אגדה דהנה אחכז"ל צדיקים יצ"ט שופטן רשעים יצה"ר שופטן בינונים זה וזה שופטן. והנה מי יאמר זכיתי לבי לבא למדת צדיקים. גם אמרו אל תהי רשע בפני עצמך. ולעולם יראה אדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב. ולבינוני מותר להחזיק עצמו. ע"כ זה וזה מותר כי לא סגי בלא"ה. דבינוני' זה וזה שופטן. אבל בפסח נתעלו ישראל פתאום למדרגה הגבוה שאין למעלה הימנה מאפלה לאור גדול. והיו בחי' צדיקי' אשר רק יצ"ט זה שופטן. לפיכך קיימ"ל דזוז"ג אסור עכדפח"ח. וע"ש שהאריך בדרושי נועם בזה. ויש לפרש בזה הפסוק זכור את היו"ם הז"ה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים. למעלה הגבוה לבחי' הזה של צדיקים גמורים. שזה היצ"ט שופטן כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה הכת הרשעי' אשר זה היצה"ר שופטן. ע"כ הזהר אפי' בזוז"ג ולא יאכל חמץ. שלא יהי' חמץ נאכל בשום אופן. אפי' ע"י זוז"ג. דאז עכ"פ החמץ נאכל ומה לי בהתיר' הא עיקר שלא יאכל חמץ. ועד"ז יש לפרש המדר' ז"ה קרבן אהרן (בפ' צו) הה"ד זה ישפיל וזה ירים. דע"י זה היצה"ר השופט כל הארץ ישפיל את האדם וזה ע"י ז"ה היצ"ט המהפכו מקצה אל הקצה ושופטו לטובה ירים. וזה אהרן שחטא ע"י ויצא העגל הז"ה נצטוה בז"ה קרבן אהרן לכפר על מעשה העגל הז"ה וז"ש וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי ז"ה משובח. בחי' הגבוה שהי' אז נתעלה בחי' ז"ה של יצ"ט שופטן משובח:
מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושיע וכו' שהיו מסובין בבני ברק. והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הליל"ה. עד שבאו תלמידיהם וא"ל רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרי"ת. נבס"ד ויבואר כל ענין הגדה עד מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו שנאמר וגו'. וכו' ויאמר לאברם ידוע תדע כו גר יהי' זרעך וגו' וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. דהנה עבודת האדם על פני האדמה בעבודת השי"ת. צריך להיות בשני האופנים בקטנות ובגדלות. דהיינו מתוך עוני ויסורי' ח"ו. ומתוך עושר וכבוד. כי בזה יש שברות חלוקות אי נסיון העושר גדול. או נסיון העוני. כמבואר ברמב"ם בשמנה פרקי' () ובזה ישבתי במקום אחר הקושי' של צדיק ורע לו. רשע וטוב לו. כי להצדיק צריך לנסות אותו האיך יעבוד את ה' כשרע לו. אף אם לפי מעשיו לא מגיעין אלו הדברים. בהכרח הוא להתנוסס. כדי שיהי' עבודתו שלמה לפני השי"ת. וכן הרשע וטוב לו. לנסות אולי יתיישב בלבו לעשות תשובה מאהבה להשי"ת ע"י שיגמלהו כל טוב אבל באמת לפי מעשיו לא הי' מגיעין לו הטובות הללו. וזה הי' ענין ירידת מצרים. ויציאת מצרים ברכוש גדול לרמז איכה יעבדו ישראל קדושים כשהם בדיוטא תחתונה ואח"כ ירגילו עצמן לעבוד את השי"ת מתוך עושר וכבוד. כשהם במעלה העליונה. כדי שיהיו רגילי' ומכירו' בעבודת הי"ת. בין בקטנות ובין בגדלות, ולא יזיק להם נסיון העושר של ארץ ישראל בבחי' וישמן ישורין ויבעט. ח"ו. ולזה מרמז ענין קריעת י"ם סו"ף ג"כ כי מי"ם רומז למקום נמוך. וסוף מרמז לסוף ועקב ענוה יראת ה'. שאז נקרעת העבודה בחי' י"ם סו"ף. ואדרב' נעשה הבחי' מי"ם הנמוכי' היורדים אל י"ם. סוף וקץ לעבוד' ואדרב' והמי"ם להם חומ"ה גבו"ה מימינם ומשמאלם עושר וכבוד. לעבוד את ה' מהיום והלאה בחי' נסיון העושר והכבוד. ויגבה לבו בדרכי ה'. וזשא"ל התלמידי' לרבותיהם שהי' מספרים ביציאת מצרים כל אותו הליל"ה. בחי' קטנות ונסיון העוני. וא"ל רבותינו הגיע זמן. קריאת שמע לקבל עול מלכות שמים שבר"ת שמ"ע. של שחרית. בחי' מאפלה לאור גדול מוחין דגדלות. שהגיע זמן לדרך העבודה באופן הזה וז"ש מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו. ע"כ הי' צריך השי"ת ללמדם סדר העבוד' ע"י הכנעה וענוה שהיא היפוך עבוד' זרה. דכל המתגאה כאלו עובד עבוד' זרה. ועכשיו קרבניו המקו"ם לעבודת"ו. הי' מלמד אותנו השי"ת שע"י הקרבו"ת ברכוש גדול ולהכניס אותם לארץ זבת חלב ודבש. זהו המקום לעבודתו עבוד' חדשה מתוך הרחבה ואהבה להשי"ת. וזש"א ברוך שומר הבטחתו לישראל וכו' שחשב את הקץ לעשות כמה שאמר לאברהם אבינו וכו' ידוע תדע כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם עבדו"ם שע"י ילמדם לעבוד השי"ת בחי' ועבדום בעבודת השי"ת וענו אותם בנסיון העוני. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. שירגילו עצמם לעבוד את השי"ת ברכוש גדול. כדי שיהיו רגילים בעבודה מתוך הרחבה. בבואם אל הארץ זבת חלב ודבש:
ור"ב כמה שנאמר. רבב"ה כצמח השדה נתתיך וקשה קושי' מעשה ידי יוצר. דלמה לי' קרא לקרא. ע"ש. ונבס"ד בפשטות. דר"ב יש לו פירושים שונים. היו' רב באיכות. רב בכמות. ע"ז אמר הבעל אגדה דהכא קאי ורב על עצום. דאין לומר רק רב באיכות דא"כ היינו עצום. אלא ורב בכמות ובאיכות. וזה הכוונה עצום ורב כמה שנאמר. רבבה (לשון ריבויות הרבה כל מיני ריביות בעצמה ובריבוי.) כצמח השדה נתתיך ותרב"ו ותגדל"ו בכל האופנים:
ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים וגו' ואת ערום וערו'. שמעתי ממורי בעל קדושת יו"ט ששמע מרבו הגאון הקדוש מוהר"ר חיים האלברשטאם זי"ע מסאנז. ההוא אמר בלשון התאוננות. ותרב"י. שתוכל להיות מכונה בשם רב"י ותגדל"י תוכל להיות מכונה בשם גדו"ל ותבואי בעדי עדיים. מושלם בכל המעלות. וגומר ואפי"ה יכול להיות שלא עשית עדיין כלום בעבודת השי"ת ואת ערום וערי. וזה מוסר השכל עכדפח"ח:
וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה שמעתי ממורי הנ"ל ג"כ ששמע מרבו הנ"ל. ההוא אמר כי מדרך היצה"ר שעושה את האדם לעני שאין לו במה להחיות נפשו. ועי"ז מפתה אותו לילך בהרים וגבעות. בקור וחום ומטיל עליו עבודת הפרך עד אשר לא יניח ולא ישקוט. ולא יספיק לו כל חללי דעלמא וזה הרעה גדולה לאדם. שעושה לו היצה"ר במצרים שלו. וז"ש וירע"ו אותנו המצרים. ביצה"ר. ויענונו. בעונ"ו ועניות ועי"ז ויתנו עלינו עבודה קשה. ודפח"ח:
אלו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים וכו' ריה"ג אומר חמשים ר"א אומר מאתים מכות רע"א חמשים ומאתים. ושמעתי מאבא מארי ז"ל בשם צדיק אחד. הטעם שהוסיפו ודורשו להוסיף המכות במצרים. והלא מאי נפ"מ מה דהו' הו'. אמנם דהנה כתיב ויאמר אם שמוע תשמע בקול י"א וגו'. כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך. א"כ יוצא לנו נפ"מ רבתא לומר דעד חמשים ומאתים לא אשים עליך:
אלו נתן לנו את התור' ולא הכניסנו לארץ ישראל דיינו. י"ל ע"ד הש"ס (מגילה דף כ"ט). עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיוקבע בא"י. ועפ"ז פירש החא"ג במס' (ברכות דף ח') א"ל לר"י איכא סבי בבבל תמה למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב אבל בחו"ל לא. כיון דא"ל מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו. ופי' המוהרש"א דכיון דעתידי' שיקבעו בארץ ישראל הו"ל על האדמה (וי"ל דעומד לזרוק כזרוק דמי) וא"כ א"ש אלו נתן לנו את התור' והיינו יושבין על התור' ועבוד' בבתי כנסיות ובתי מדרשות דאף בחו"ל נחשב לנו שפיר כאלו ישבנו בישיבת ארץ ישראל הקדוש' אף אם לא הכניסנו לארץ ישראל דיינו:
"חסל "סידור "פסח "כהלכתו כפס"ח הוא הר"ת. דאמירת הסדר והלכתו הוא נחשב כפס"ח הנעשה ונקרב ככל משפטו וחקתו. וזש"א רבן גמליאל כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח בטעמם של כל אחד ואחד. לא יצא ידי חובתו. ואלו הן פסח. מצה. ומרור דצריך לקיים ונשלמה פרים שפתינו:
חד גדיא חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי. י"ל דעיקר אהבת השי"ת לישראל הוא. ע"י קבלת התור' כמש"א אומרי' אתה בחרתנו מכל העמים וכו'. וקדשתנו במצותיך וקרבתנו מלכינו לעבודתיך וכו'. והעיקר תורה שבע"פ שהיא ששים מסכתות ששים המה מלכו"ת תושבע"פ. כנודע (תקו"ז תיקונ' תליסר) וישראל נמשלו לעינים עיין ערכי הכנויים ערך עז גם נקראו עזין שבאומות (פ"ג דביצה). ע"כ אמר חד גדיא דזבן אבא אבינו שבשמים בתרי זוז"י שני פעמים זוז"י בגי' ששים ובאותן דמים קנינהו:
א"י ע"ד ששמעתי ממורי עור וקדיש ורח"ץ שליט"א. ע"ד המד"ר מעשה ברוכל דמכריז מאן בעי למזבן סמא דח"יי והוציא ס' תהלים והראה מי האיש החפץ חיי"ם וגו' נצור לשונך מרע וגו'. ומה חידש יותר מהכתוב אלא דהוא חידש תורת זבונ"י. דאז בטל טענת מודעא דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני. עכ"ד בקוצר ודפח"ח. וזש"א חד גדיא בגי' ח"י חד גדי"א בגי' ח"י. דזבי"ן אבא בתרי זוזי, במשנה שכר עוה"ז ועוה"ב והבן: