הין צדק· רבי מנחם מנדל שפירא
דרוש לשבת הגדול
ו בסוגיא דמצות כותי (גיטין דף יו"ד ע"א) דתניא מצת כותי מותרת. ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח רבי אליעזר אוסר לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות וכו'. עיי"ש בגמ' ובתוס' ד"ה מצת כותי מותרת הקשו וא"ת הלא גזרו על פתן כדאמרי' בפרקי דרבי אליעזר (פל"ה) וכו'. ותניא נמי בפ"ק דחולין (די"ג) גבי מין פתו פת כותי (והנה מה דהביאו עוד מברייתא דלקמן די"ל דתרווייהו צריכי דכי תימא דאין למדין הלכה ממדרש עז"א ותני' לקמן פתו פת כותי. ואי מהך ברייתא לא הי' מקשו אלא להת"ק אבל לרבי אליעזר דפליג את"ק ואוסר מחמת חשש חימוץ הקשו מדידי' אדידי דשם בפרקי ר"א אוסר פת כותי כאלו אוכל בשר חזיר א"כ בלא"ה הו"ל לאסור מצת כותי מחמת פת כותי) ותי' התוס' דמיירי' בעיסת' ישראל שעשה כותי מצה ממנה. ותו הקשו התוס' וא"ת אמאי יוצא בה ידי חובתו דילמא לא שמרה לשם מצה דחשידי אלפני עור וגו' וקשי' לי' להמוהרש"א ז"ל. אמאי לא הקשו התוס' ארישא דמותרת. ותי' משום דהשתא לבתר דמסקו התוס' דמיירי בעיסת ישראל. מסתמ' הכיר בה דלא החמיצה. שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פני' וכו' ע"ש ודקדק עליו הקרני ראם. א"כ מ"ט דרבי אליעזר דאוסר. וכל האחרונים הטריחו עצמם לתרץ זה. והנה זקני הגאון מוהרצ"ה חריף זצללה"ה בספר טוב גיטין כתב ע"ז. והוא לכאורה תימה רבתי. ובימי חורפו אמרתי בקיום דבריו ושלא יהיו תמוהים כ"כ דבלא"ה קשה לפי דרכו של הרב (המוהרש"א) דא"כ אכתי קודם דמסקו התוס' דאיירי בעיסת ישראל איך לא הוקשו להם קושי' זו. ולמ"ל לאקשוי מפת כותי. דמשמע מלשונם להדי' דלולא איסור דפת כותי לא הי' צריך כלל לאוקמי' בעיסת ישראל ועכ"פ הו"ל להזכיר בדבריהם דהשתא דמיירי בעיסת ישראל ניחא נמי חשש זה. לכן נרא' דאדרב' לס"ד דתוס' דלא מיירו בעיס' ישראל בלא"ה ל"ק מחשש חימוץ. די"ל דחשש חימוץ הו"ל איסור' דידהו. דאיכ' משום בל יראה וכו'. אלא דבתר דמסקי דאיירי בעיסת ישראל שפיר קשי' לי' להרב מוהרש"א דבהא יש לחוש שמא חימצה הכותי ועל ב"י אינו עובר. דהא הו"ל חמץ של אחרים ושלך אי אתה רואה. וכו'. ולכן שפיר דקדק הרב בלשונו כיון דעיס"ת ישרא"ל כלומר דעיקר הקושי' לא יחול כ"א אעיסת ישראל ובהא י"ל דמכיר ודו"ק. ולפי"ז ר"א דאוסר י"ל דמיירי בעיסה שאינה של ישראל ובהא חייש לחשש חימוץ גמור. ואי דבלא"ה אסורה משום פת. ז"א דהוצרך להשמיענו דיש בו ג"כ חשש חמץ דהוא חשש איסור תורה באכיל' והנא'. משא"כ פש"ג אינו אלא גזרה. ודוקא לת"ק דנקיט מותרת צ"ל דמיירי גם בפת מעיסת ישראל ודו"ק. כן המלצתי לכבוד רבינו הגדול ז"ל, עכ"ל זקני בטוב גיטין. ודפח"ח:
אמנם עפר אני תחת כפת רגליו לדידי עדיין צריך תבלין, דלאוקמי הת"ק בעיסה מישראל. ודר"א בעיסת עכו"ם. לא זו הדרך הש"ס. דצ"ל פלוגתיו' בגוונ' חדא, אשר ע"כ מקום הניח לי להתגדר ונ"ל דלעולם מיירי גם ר"א בעיסת ישראל. משו"ה לא נקט האיסור משום פת כותי. ואפי"ה לא הקשו התוס' אריש' דקתני מותרת אמאי לא ניחוש שמא החמיצה. דממנ"פ לא קשי' רישא אי מיירי בעיסת כותי. הרי הי' עובר הכותי בעיסה דידו' על בל יראה. ואי מיירי בעיסת ישראל ג"כ ליכ' למיחוש שמא החמיצה דטעמ' מאי משום דלא חיישי אלפני עור לא תתן מכשול דהם לא דרשו מדרש חכמז"ל. אלא פשוטו על עור ממש שלא יכשילו אותו. א"כ למה דדרשו חכמז"ל לא יראה ל"ך חמץ. של"ך או אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וכו' א"כ לכותים דלא ס"ל מדרש חכמז"ל אסור לדידהו בבל יראה אף חמץ של אחרים א"כ למה דס"ל לדידהו לא חיישינן לשמא החמיצה אף בעיסת ישראל. דלמה דס"ל יחוש לעצמו. שלא יעבור בב"י אף בעיסת ישראל ור"א אוסר משום דאין בקיאים בשימור מחימוץ ובין בעיסה דידי' ובין בעיסת ישראל אסור מחשש חימוץ אף בכל ימי הפסח. כנ"ל נכון בעה"י:
ולדרכו של זקני הגאון ז"ל בט"ג י"ל דמיירי שפיר ר"א ג"כ בעיסת ישראל כגונא דמיירי הת"ק. אלא דפליגי בס' אי אמרינן דלא ס"ל מדרש חכמז"ל רק לחומר'. אבל אם אתי קולא ע"י דרשה מקלם יגיד להם כמש"כ זקני בט"ג שם או כסברת הגאון מוהר"ז מרגליות דאף אם בא להם חומר' ע"י מה שפוקרו' במדרש חכמז"ל. ג"כ מקבלי' עלי'. וכתב שמצא כן בריטב"א (מ"ק דף ה') לענין טומאת בית הפרס. שמותר לסמוך עלי' בדבר שהם מחזיקי' לדאוריית'. אף דלדידן ל"ל הך מילת'. י"ל דת"ק סובר דמותר משום דודאי לא החמיצו דאז יעבור בב"י אף דע"כ מיירי בעיסת ישראל משום פת כותי כמ"ש התוס' אבל ר"א אוסר. דס"ל כס' זקני בט"ג דלהקל להם ס"ל כמדרש חכמז"ל. וא"כ בעיסת ישראל שמא החמיצו אותה. והוא לא יעבור בב"י דחמץ של ישראל הוא. ועל לפני עור לא חייש והשתא שפיר מיירי גם ר"א בעיסת ישראל כהת"ק. ובזה יש להבין סברת רשב"ג שאמר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יות"ר מישרא"ל. שהם מדקדקים כפשוטו אף היכ' דאתי' להם חומרא יתירא כנ"ל שעי"ז אתי' להם חומר' לעבור בב"י אף בחמץ של אחרי' א"כ מותר לסמוך עליהם להיתר שלא החמיצה:
ועפ"י הדברים הנ"ל יתיישב בטוב מה ששמעתי ממורי זקני הגאון מוהרא"י ז"ל. להקשות על הרב חוות דעת בסי' ק"י בבית הספק שלו מש"כ לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל, שפסק דכל ספק דאוריית' מן התור' לקולא. והא דאמרי' בכולא תלמודן ספק דאוריית' לחומר' היינו מדרבנן. והעלה שם ראי' לדבריו מש"ס (סוטה דף כ"ט) רב גידל רמי כתב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. טמא ודאי הוא דלא יאכל הא ספק טמא ספק טהור יאכל. אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר. ודאי טהור הוא דיאכל הא ספק טהור ספק טמא לא יאכל וכו'. הרי דהתורה לא דיברה בשום מקום אלא בודאי. מעתה יוצא חילוק בין במקום שדברה התורה בלשון לא תעשה דנמצא ספיקו לקולא. ובלשון עשה ספיקו להחמיר. ובזה יתיישבו שם כל הקושי' שהקשו על הרמב"ם ז"ל. ותמה זקני עליו מש"ס דחולין. דמקשה פשיטא. כיון דמותרת בודאי אדם יוצא בה. ערש"י ולהנ"ל מאי קושי' הא טובא קמש"ל דהו"א דמותרת. מחשש ספק חימוץ. דכ"מ שדברה התורה בלשון לא יאכל חמץ. ודאי חמץ הוא דלא יאכל הא ס' יאכל. אבל לענין לצאת י"ח בערב תאכל מצות. ודאי מצה אמר רחמנא. אבל ספק לא. קמש"ל ואדם יוצא בה י"ח מצה ג"כ. (ולכאורה הי' נ"ל לומר דלשון מותרת משמע לגמרי. ואי מספק אתינן עלה הי"ל לאסור עכ"פ מדרבנן לחומרא. גם אי קושטא הכי הוי דמותרת מספיקא. א"כ מהי תיתי לומר אדם יוצא בה י"ח בפסח. כיון דבאמת במצות עשה ספיקותי' להחמיר אמנם י"ל דהכי קא קשי' לי' דמה מקשה פשיט' מכיון דמותרת בודאי יוצא בה י"ח. דמהא דמותרת הו"א דמכח ספק חמץ מותרת דסדא"ו מהת"ו לקולא. אבל עכ"פ אסורה מדרבנן, להכי קתני ואדם יוצא בה י"ח בפסח, דהשתא ליכא למימר טעמ' מאי משום ספיקא. דלענין מ"ע לא הי' יוצא בס' מצה אע"כ דמיירי בודאי ואגלאי מילת' למיפרע דמותרת דקאמר מדרבנן נמי קאמר. ודליכ' שום חשש במצת כותי ומותרת לגמרי.) אבל להנ"ל א"ש מאוד דשפיר מקשה פשיטא דאדם יוצא בה י"ח בפסח מכיון דמותרת ואי תימא דאתי לגלוי אריש'. דמותרת לגמרי אפי' מדרבנן קאמר. ומטעם ודאי הוא דמותרת ולא מספיקא. הלא בלא"ה נדע זאת דאי הוי ספק חימוץ הי' הכותי עובר בלאו דלא יראה ולא ימצא דאפי' מיירי בשל ישראל ס"ל לדידהו ג"כ עובר בל"י ול"י. ואפי' לא יהי' אלא ספק חימוץ. למה דמבואר (בפרמ"ג יו"ד סי' ס' מ"ז סק"א בחת"ס סי' ע' ובמהר"ם שיק סי' ק"ד) דבבב"נ אין הולכין בת"ר א"כ כש"כ דספק לא יהא טובה מרובא. א"כ ע"כ דמותרת דקאמר. במצת ודאי קאמר. בלי שום ספק חימוץ. א"כ פשיטא דאדם י"ב י"ח בפסח:
וחתני הרב מו"ה נחמן בהגאון מוה"ר יצחק מאיר האבדק"ק מאסיעף שליט"א. כתב לתרץ קושי' זקני הגאון הנ"ל בזה"ל. ונראה לי לתרץ בס"ד דע"כ לא נוכל לומר דמותרת היא רק מטעם ספק. דודאי חמץ לא תאכל אבל ספק תאכל. דהא כתיב ג"כ. שבעת ימים מצות תאכלו א"כ ע"כ אמרינן ג"כ דמצות ודאי תאכלו אבל ספק לא תאכלו. א"כ ע"כ הא דמותרת הוא מטעם ודאי אך עדיין קשה מאי מקשה הש"ס פשיטא הא אף אי נימא הא דמותרת הוא מטעם ודאי. ואין בו משום חשש חמץ. הו"א דאין יוצא בה י"ח בפסח דהא כתיב ושמרתם את המצות ודרשינן מזה דצריך שמירה לשם מצות מצוה. ומהא דכתיב מצות תאכלו לא ידעינן רק דלא יהי' בהם חשש חימוץ. ושפיר י"ל דהא קמש"ל אדם יוצא בה י"ח בפסח לשם מצה גם כן. אמנם י"ל עפי"מ שהביא חו"ז הגאון בטוב גיטין הנ"ל משמי' דהגאון ר' זלמן מרגליות ז"ל. דיש לנו לסמוך להקל. על הכותים ע"י שאין דורשין מדרש חכמז"ל אף במקום דאתי' להו חומר' מזה. והטיב גיטין מצא לסברא זו מקום נאמן וקבוע בהריטב"א בחי' מוע"ק דף ה'. לענין טומאת בית הפרס ע"ש. א"כ הא דסביר' לן דאין חיוב לאכול מצות שמורים רק בערב הראשון של פסח. הוא ג"כ מדרש חכמז"ל מדכתוב א' אומר שבעת ימים מצות תאכלו וכתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וגו' מה שביעי רשות אף ששת רשות וכו'. ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. א"כ לדידהו דלא דרשו מדרש חכמז"ל. ס"ל כפשוטו דשבעת ימים מצות תאכלו למצוה. וגם השימור לשם מצה היא ג"כ חיובית כל שבעה דכתיב ושמרתם את המצות. וא"כ יהי' מוכח שפיר מהא דמצת כותי מותרת. דיוצא בה י"ח בפסח ג"כ. דהא לדידהו כל מצות שאפאו הם. הם לשם מצות מצוה. ושפיר מקשה הש"ס פשיטא כיון דמותרת. בודאי יוצא בה י"ח בפסח. וע"ז משני הש"ס מהו דתימ' דלא בקיאי בשימור. רצונו לומר דאף דסברי דצ"ל לשם מצה. מ"מ דילמ' לא בקיאי בשימור. ולא ידעי לכוון לשם מצות מצוה קמש"ל דאדם יוצא בה י"ח בפסח דבקיאי בשימור וזהירות: ובזה יתיישב היטב גם קושי' התוס' שהקשו האיך יוצא בה ושמא הוא לא שמר לשם מצה דהא חשידי אלפני עור לא תתן מכשול. ותי' כגון דלא אכל הכותי מצה אחרת כל הלילה עכ"ל. ולכאורה דבר קשה הוא זה להמתין עמו כל הלילה ולסמוך ע"ז. ולהנ"ל א"ש ולא צריכין לאדחוקי עצמינו שלא אכל מצה אחרת כל הלילה אלא דמיירי שאכל הכותי ממצה זו. והוא סובר כל האכילות מצה. מצוה כל שבעה. וכולם צריכי שימור לשם מצות מצוה. לחומר'. ועי"ז אדם יוצא בה י"ח בפסח. לסמוך לקולא לדידן וא"ש עכדפח"ח:
ז שבת הגדול בטור (או"ח סי' ת"ל) שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו. והנה רבים דשו בו בטעם לשבח על שנקרא בלשון הגדול וחלקי אמרה נפשי על דרך מאחז"ל (יומא דף פ"ו) אמר רבי לוי גדולה תשובה שמגעת ע"ד כס"א הכבו"ד שנאמר שובה ישראל עד י"א. ובמהרש"א ח"א הביא הגי' ע"ז. ור' יוחנן אמר עד ולא עד בכלל. ונבס"ד דהנה ידוע שחכמז"ל תיקנו לנו עשרת ימי תשובה מיראה בתשרי. א"כ למה שכתבו בספרים הקדושים דניסן זמן תשובה מאהבה. א"כ עד עשרה בניסן הוא זמן תשובה דהיינו עשרת ימי תשובה מאהבה. שצריך להרהר בתשובה שלא להיות ח"ו בכלל מה שכתב כל בן נכר שנתנכרו מעשיו להקב"ה לא יאכל בו. ואנן קיימ"ל מהרה ובנה בהמ"ק. ע"כ צריך להיות מוכן ומזומן לאכילת פסח. ולהיות בתשוב' מאהבה קודם הפסח. וכמו שהי' המאמר הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה. בר"ח ניסן החדש הזה לכם ראש חדשים וגו'. בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית וזה הי' בשבת. וכיון שראו הנס בודאי עשו תשובה גדולה. תשובה מאהב'. והנה אמרתי לפרש מאמר הנ"ל גדולה תשוב' שמגעת. ע"ד כס"א הכבו"ד ר"ל תשוב' שנתעורר להאדם ע"י שמגיע למעלה העליונ' להשיבו על כס"א הכבו"ד והו"ד והד"ר זה התשוב'. גדולה במעלה כו בודאי לאמיתי. וז"ש ריו"ח עד ולא עד בכלל דר"ל לאו דוקא עד כסא הכבוד של מעלה. אלא מיירי בבחי' כסא הכבוד. כינוי להצלחה ולהרמת קרנו בכבוד זהו גדולה תשוב' במעלה העליונ'. ע"כ נקרא שפיר שבת זה שב"ת הגדו"ל. שגדול במעלה על כל העשרת ימי תשובה מאהב' שקדמוהו עד יום העשור לחדש דאז ראו הנס שנעשה בו. שלא יכלו המצרים לעשות בכחם הגדול לישראל. על מה שקשרו טלה בבית וזה הי' הע"ז שלהם. ע"כ קורין לשבת זה שבת הגדול במעלה. משבת תשוב' מיראה. ובזה יובן גם המדרש פליאה. שהובא בספרים. האדם שעשה עביר' וחזר בו ועשה תשוב' הקב"ה מוחל לו כל עונותיו. ולכך נקרא שבת הגדול דלשון חזר בו. ועשה תשוב'. כתב בס' בני יששכר דקאי על תשוב' מיראה ותשוב' מאהבה וא"ש דלכך נקרא שבת הגדול כנ"ל:
א"י ע"ד הנ"ל דחדש ניסן הוא זמן המסוגל לתשוב' מאהבה. ור"ח ניסן הוא ר"ה למלכים ועד עשרה בניסן הוא עשרת ימי תשובה מאהבה. ויום עשירי הוא כנגד יום הכפורים. ואז הי' מקחו בעשור חל ביום השבת. וראו הנס שנעשה לכם בו ביום ויום הכפורים נקרא שבת שבתון. ע"כ קורין ליום השבת הזה שבת הגדול:
ולסיים בדבר טוב נבאר המדרש המובא בסה"ק בשעה שהחכם יושב ודורש וכל העם שומעין לו הקב"ה מוחל להם עונותיהם של ישראל (מדרש שוח"ט משלי קאפ') ודקדקו בלשון יושב ודורש דלכאורה הכי הול"ל עומד ודורש. דעפ"י הרוב הרבנים עומדים בשעת הדרשה. אמנם י"ל דלשון חכמים מרפא. דבעו"ה אנו רואים כמה גדולה עלבונה של תורה ולומדי'. ואין חונן ואין מרחם כי רבים מיישבים ומשפילים כבוד התורה עד לעפר. ודוחק פרנסתם בישיבה שאין בה סמיכה. ויושבים בלא פרנסה כמו בשבת. ומדרך העולם שלאותן שיש להם עמידה טובה. ויקום אשר ברגליהם וממונם שמעמידים על רגלם. גם דבריהם נשמעים לבריות משא"כ האומללים בדחקות גם דבריהם ומוסריהם אין מתקבלים. ואין נשמעים לבריות ע"כ אחז"ל בשעה שהחכם יוש"ב (בישיבה של מטה עד לארץ) ודורש והעם שומעין לו. אעפי"כ. כי כוונתם לשם שמים אז הקב"ה מוחל להם עונותיה של ישראל:
אזהרות והנהגות טובות ששואלין ודורשין שלשים יום קודם החג הפסח שלקטתי וחברתים יחד מאשר מצאתי בכתבי הקודש ממורי זקני הגאון מוהרא"י וויינבערגער האבדק"ק קליינוווארדיין ז"ל ומאשר נדפס בספרא דבי רב רבנן ה"נ מורי ורבי בס' ייטב פנים כדי לזכות הרבים. [ובאיזהו מקומן הגהתי עליהם כמזכיר משלי]: