הין צדק· רבי מנחם מנדל שפירא
דרוש לשבת הגדול
ג' הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מה' חמץ ומצה ח"ו) פסק אחד מצה שנאפית בתנור או באילפס וכו'. אפי' אפאה בקרקע. הר"ז יוצא בה ידי חובתו. ובהלכות ברכות (פ"ג ה"ט) פסק עיסה שנאפית בקרקע כמו שהערביים שוכני המדבריות אופים הואיל ואין עלי' צורת פת מברך עלי' בתחילה בורא מיני מזונות ואם קבע מזוני עלי' מברך המוציא. עכ"ל. ודקדק עלי' הלחם משנה. מש"ס בפ' כיצד מברכין (דף ל"ח) שאמרו מר זוטרא קבע סעוד' עלוי' ובריך המוציא לחמ"ם וג' ברכות. אמר מר בר רב אשי. ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. והב"י (בסי' קס"ח) אומר אליבא דבעל הטורים ז"ל דרב אשי פליג אדלעיל וסבר דכיון דהוי לחם לענין פסח הוא הדין לענין המוציא ובכל גוני מברכין עלי' אע"ג דלא קבע סעודה עלי'. אבל רבינו ז"ל אין דעתו כן. דהוא פסק שם דיוצא ידי חובתו בפסח. והכא פסק דוקא היכא דקבע. (ולכאורה י"ל דלק"מ דשאני התם בפסח דמצוותו קבעתי' כיון דאחשבי' לאכילת לחם עוני לענין מצה. ההד"נ לענין המוצי' מיחשב לחם ומברך המוציא דזהו קביעותי'.) אבל היכא דלא קבע לא. וא"ת א"כ דאין ללמוד דין המוציא מדין פסח. מה הקשה שם (דף ל"ז) אביי לרב יוסף גבי חביצא אלא מעתה לתנא דבי ר' ישמעאל וכו'. וכ"ת ה"נ והתניא לקט מכולן כזית ואכלן אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. מ"ש דמקשה לי' דמדהוי לחם לענין פסח. מברכין המוציא. ומאי קושיא נימא דאע"ג דהוי לחם לענין פסח לענין המוצי' בתר קביעותא אזלינן. דומיא דטרוקנין. ולא תיקשי לרבי יוסף מידי דקאמר דאין מברכין בכזית דהיינו היכא דלא קבע סעודתא עלויי' עכ"ל. הלח"ם: והנראה לפענ"ד בישוב דבר זה. הוא עפי"מ דיש לדקדק בלשון חכמים ז"ל. דלעיל בברייתא נקטו בלשונם לקט מכולן כזית אם חמץ הוא ענוש כרת. ואם מצה הואי אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח ומר בר רב אשי גבי כובא דארעא נקט הדין ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. ולא השמיענו ג"כ הדין אם חמץ הוא ענוש כרת כדנקט בברייתא. ואדרבא אמורא צריך לפרש דבריו. והלא דבר הוא. אשר מזה נ"ל לדון בזה דבר חדש. עפי"מ דמספקא לי' הרב משל"מ בפ"ה מה' יסוה"ת בד"ה. ויש לחקור הא דקיימ"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן שלכד"ה. אם נאמר ג"כ במ"ע דרחמנא אמר תאכל. כגון מצה ופסח. האוכלן שלכד"ה אם יצא ידי חובתו. ונראה דלא שנא דכי היכי דבמצות ל"ת דרחמנא אמר לא תאכל אמרינן דאם אכל שלא כדרך הנאתו דפטור משום דלא מיקרי אכילה ה"נ במ"ע דרחמנ' אמר תאכל אם אכלו שלכד"ה לא יצא י"ח משום דלא שמי' אכילה. עכ"ל:
והנה בס' ישמח משה (פ' ראה) כתב דמאי דפשיטא לי' לבעל משל"מ. אכתי מבעי' לי' דיש לחלק בשלמא לענין לא תעשה דרחמנא אמרה לא תהנה והוא אכל שלכד"ה אינו עובר. משום דהרי לא נהנה מאכילת איסור כדרך שאסרתו התורה שלא להנות. מה שאין כן. היכא דצוהו הבורא מ"ע. אדרבא י"ל איפכא כיון דאנן קיימ"ל מצותי לאו להנות ניתנו. אלמא דלא הקפיד' התורה שיגיע אליו ההנאה להגוף מהמצוה. א"כ אף אם אכלו שלכד"ה יוצא דשפיר קיים מצות המלך (וכ"כ בנוב"י תניינא ועוד בס"א יעויי"ש.) ובאמת כי מצאתי סמוכין לזאת הסברא מדברי המהרש"א בח"א למס' הוריות (דף ו' ע"ב) דאמר רבב"ח מ"ד כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם. ופושעים יכשלו בם. במה הכתוב מדבר. בשני אדם שצלו פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה. ואחד אכלו לשם אכילה גסה. זה שאכלו לשם מצוה עהכ"א צדיקים ילכו בם. וזה שאכלו לשם אכילה גסה עהכ"א ופושעים יכשלו בם. וכתב המהרש"א בח"א. דלעולם מיירי שאכלו שניהם אכילה כדרך שבנ"א אוכלי' ולאו היינו אכילה גסה דבמס' (יומא דף פ') כ"א האי אכילה גסה ר"ל. למלא כרוסן בבשר תאוה, ואחד אכלו לשם מצות אכילת פסח ולא למלא תאותו. נמצא ראי' למש"כ דאף שלא כדה"נ יוכל להיות דיוצא דלא הקפידה התורה שיהנה באכילתו. אדרבה לזה שאכלו לשם תאוה פושעי קרי לי'. ועם שיעור הדברים האלה חזי לאצטרופי עוד גם מש"כ הלח"ם שם בה' ברכות דכובא דארעא שהיא טרוקנין (כמבואר בש"ס ברכות) אע"ג דהוי לחם לענין מצה אי"ן דר"ך בנ"א לאוכלו. ע"ש. והה"מ כתב (בה' מ"א פ"ח הי"ד) הובא במשל"מ ה' יסוה"ת שם. דכ"ד הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא אכילה ולא הנאה. וגם האכילה צריך שיהי' כתיקונו שלא יאכל כשעירב בו דבר מר ושארי דברים פרטיים המבוארים שם ברמב"ם כגון רטיו' למכתו. וא"כ גם להה"מ גם כובא דארעא חשיב שלכד"א כתיקונו. וא"כ אם אכלו בפסח כשהוא חמץ אין לוקה דגבי חמץ נמי בעינן דרך אכילה והנאה. ומעתה י"ל דבכיוון לא נקט מר בר רב אשי גבי כובא דארעא הדין אם חמץ הוא ענוש כרת האוכלה דכיון דאין דרך אכילת רוב בני אדם בכה"ג. אין ענוש כרת. משא"כ לענין חובת מצה יוצא. אף בכה"ג דהוי שלכד"ה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. וכנ"ל:
אין ועתה אלא תשובה. למה שהקשה הלח"מ סתירת הרמב"ם מסוגי' הגמ' לעיל די"ל דהרמב"ם קשי' לי' ג"כ דיוק הנ"ל למה לא משמיענו מר בר"א הדין דכובא דארעא אם חמץ הוא. אע"כ כנ"ל דבחמץ באמת פטור משום דהוי שלכד"ה ולענין אכילת מצה יוצא משום דמצות לאו להנות ניתנו ולפ"ז י"ל דאף דלענין הברכה בתחילה מברך במ"מ. אעפי"כ יי"ח מצה למסקנת מר בר"א. משא"כ לעיל גבי חביצא. ע"כ מדקתני במתניתא דלקט מכולן כזית ואכלן. אם חמץ הוא ענוש כרת. ע"כ דכדרך הנאתו הוי. וקתני ג"כ אדם יוצא י"ח בפסח משמע דלחם קרית לי'. דלמצה בעינן לחם עוני. א"כ ע"כ דמברכין המוצי' לחמ"ה וקשי' לרב יוסף אליב' דתדבר"י בא"ב פרורין כזית דמכאן נשמע דלחם מיקרי דהרי יוצא י"ח מצה לחם עוני. דהתם ליכ' למימר טעמ' משום דלצאת י"ח מצה לא בעינן דרך אכילתו. דע"כ דרך אכילתו בכך חשיבא דהרי תני אם חמץ הוא ענוש כרת. א"כ ע"כ דמברך עלי' ג"כ המוציא לחמ"ה וע"ז מסיק בשערסן דהשת' חזר להיות נקר' לחם ממש. ובלימוד הישיבה של מעלת כבוד אדומו"ר רשכבה"ג מרן הר"ר יקותיאל יהודה ט"ב זצללה"ה. הוצעתי דברים הנ"ל והוטבו בעוניו וקלסום בעה"י: (ד) הרמב"ם ז"ל (בפ"א מה' חומ"ץ ה' ב') וז"ל המניח חמץ ברשותו בפסח אעפ"י שלא אכלו עובר בשני לאוין שנאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך. ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם. ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא. עכ"ל, וז"ל הכס"מ וא"ת הול"ל דעובר בג' לאוין. דהא עובר בלאו דלא יראה לך חמץ. וי"ל דלא יראה לך חמץ. ולא יראה לך שאור לא חשיבי אלא לאו אחד משום דלא בא אלא ללמד דהיינו חמץ היינו שאור וכדאמרינן בריש יו"ט (דף ז') פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו שאור כלומר אין בין חמץ לשאור. עכ"ל הרב כ"מ. וכתב עליו הצל"ח (ביצה דף ז') בד"ה פתח. ז"ל ודבריו הם דברי תימה. וכי ניים ושכיב הרב אמר להאי מילת' והי' סבור דמה דאמר"ז פתח הכתוב וכו'. היינו קרא דל"י לך חמץ. ול"י לך שאור והעתיק פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור. אבל באמת לא כן הדבר. ואיפכ' אמר ר"ז פתח הכתוב בשאו"ר וסיים בחמ"ץ, והיינו קרא שהביא רש"י שאור לא ימצ"א בבתיכם כי כל אוכל מחמצ"ת ונכרת"ה. ומאוד אני תמה על הכ"מ שלפי מחשבתו דר"ז על קרא דלא יראה לך חמץ ולא שאור קאמר דפתח וכו'. א"כ היכי קאמרינן כאן דלענין אכילה כ"ע אית להו דר"ז כי פליגי לענין ביעור ולדברי הכ"מ אדרב' עיקר הך הקישא לענין ביעור ואכילה לא נזכר כלל וכו'. עיי"ש בצל"ח:
עוד שם ברמב"ם ה"ג. וז"ל אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא. אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה משמע דדעת רבינו דכשעשה בו מעש' לוקה ול"ס לי' דב"י וב"י הו"ל נל"ע כשיטת הר"י דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר עליו. וכפשטי' דשמעתי' בפסחי' (דף צ"ה) דמבואר שם דב"י וב"י אינו לוקה דהוי נל"ע דתשביתו כפרש"י שם דה"ק קרא לא יראה וגו'. ואם יראה תשביתהו. ולעולם הוא בעמוד והשבת כל ומי המועד ע"ש. ועי' במשל"מ שהאריך בזה וכבר נלאו המפורשי' האחרוני' בזה. והנה בשעה"מ הבי' בשם ס' מקראי קודש הספרדי. לתרץ דהרמב"ם ס"ל דב"י לא הו"ל נל"ע:
משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי דב"י וב"י. ואף לדעת תוס' (מכות ט"ז) דבעינן דוקא סמוכין להדדי כמו לא יחליפנו ולא ימיר. דה"נ כתיב לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור. ותפס עליו הטעה"מ דהא תרי לאוי דחמץ היינו לא יראה לך שאור. ושאור לא ימצא בבתיכם כמבו' ברמב"ם וזה לא הוי סמוכין. ולא יראה לך חמץ ול"י לך שאור הוי חד לאו ולהורות דהיינו חמץ והיינו שאור. ומסיים שם כשגגה היוצאה מלפני השליט הי' זה לפני שני גדולי הדור:
ונראה בס"ד להפוך בזכותם דהני גדולי הדור דהאמתי יורה דרכו דלהורות היינו חמץ היינו שאור יש לנו דרשה דרבי זירא דלית מאן דפליג. כדמשמע מהא דמקשה וב"ש לית להו דר"ז וכמ"ש הצל"ח. דעיקר דרשא שלו מן הקרא וכמפורש דמי. דפתח בשאור לא ימצא בבתיכם ומסיים כי כל אוכל מחמצת בנתינת טעם לשאור דפתח בו'. אע"כ דהיינו חמץ היינו שאור. א"כ ממילא יתיר לן קרא דלא יראה לך חמץ ול"י לך שאור כי היכי דלילקי עליי' דלא לותי עשה דתשביתו לנתוקי תרי לאוי דסמיכי אהדדי. והא דנקט הרמב"ם בלשונו אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא וטפי הול"ל משום לא יראה לך חמץ ול"י לך שאור דהוי סמיכי אהדדי. לזה נקדים דעת המהרש"א ברפ"ק דחולין בתוס' ד"ה וסופג את הארבעים והקשו התוס' דהול"ל וסופג שמנים משום לא יחליפנו ולא ימיר. ותירץ המוהרש"א בהקשותו על קושי' התוס'. מהא דאמרינן בתמורה ד' ע"ב דלכך לוקי' בתמורה ולא חשוב לאו הנל"ע דואם המר ימיר משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי (וכ"כ הרמב"ם פ"א מתמורה והוא הוסיף עוד מילתא בטעמא עי"ש) אבל עכ"פ חד לאו נדחה א"כ שפיר אמרי' דסופג את הארבעים. על לאו השני דהיינו ולא ימיר ועי' רש"י ובמהרש"א מהד"ב ולא קשה קושי' התוס'. והמהרש"א מסיים על זה וצ"ע. ע"ד התוס' ואפי' אם נימא דדעת המוהרש"א בהצ"ע. יען דמוקמינן שם חד בשלו וחד בשל חבירו. א"כ לא הוי בחד ענינא ועי' לח"ם בה' תמורה בזה. עכ"פ בנד"ד כ"ע מודו. כיון דדרשינן היינו חמץ והיינו שאור ליתן את של האמור בזה לזה. והאמור בזה לזה. וכזה כן זה לענין שיעור וא"כ בודאי דל"א חד עשה ועקר תרי לאוי דלא יראה לך חמץ ול"י לך שאור בכל גבולך ועכ"פ חד לאו נדחה דהיינו הקודם במקרא דהיינו לא יראה לך חמ"ץ. ונשאר לאו דלא יראה לך שאור ושאור לא ימצא בבתיכם ועל אלו בודאי לקי שפיר ולולא השני לאוין סמוכין להדדי הי' העשה דתשביתו מנתק כל הלאוין. והא דלא מינתקי משום דסמוכים להדדי אבל עכ"פ חד לאו דלא יראה לך חמ"ץ מינתק. ושפיר כתב רבינו הרמב"ם דלקי ע"י מעשה אב"י ולא ימצא דהני ל"ה נל"ע עוד. כמו גבי תמורה:
ובזה מיושב היטב קושי' הכ"מ. דלמה לא חשיב הרמב"ם ג' לאוין דלאו הראשון דלא יראה לך חמץ נדחה. ונשאר לאו דלא יראה לך שאור ושאור לא ימצא בבתיכם. ומיושב גם דקדוק הכ"מ דלמה לא נקט הלאו דל"י לך חמץ דמוקדם בכתוב. ולהנ"ל א"ש כמין חומר דלאו זה נדחה ע"י עשה דתשביתו. ולא נשארו רק השני' האחרונים כנ"ל וז"ב. (ועי' מה שהארכתי בזה בדרוש לש"ש בסוגי' דר"פ איזהו נשך):
ומעתה חל עלינו חובת ביאור הגמ' דביצה (דף ז' ע"ד) דאמרינן שם בש"א שאור בכזית וחמץ בככותבת. מ"ט דב"ש. לכתוב רחמנ' חמץ ול"ב שאור לומר לך דשיעורו של זה לא כשיעורו של זה. והשת' להנ"ל דלמא משו"ה כתבינהו רחמנ' לתרווייהו דסמיכי אהדדי. דלא תיתי עשה דתשביתו שאור ולדחי תרי לאוי דלא ירא"ה לך חמץ ולא ימצ"א. והוי לקי שפיר דהו"ל ג"כ תרי לאוי. חילוקי חמץ ושאור למ"ל. אע"כ לומר דשיעורו של זה לא כשיעורו של זה. וכב"ש:
ומה שהקשה המהר"ם שיף לב"ה מה צריך ללמוד ביעור מאכיל' כיון דאית לי' צריכות' דלעיל א"כ ממיל' שניהם בכזית. והתוס' אין מתרצין רק מה עשו בלימוד ר"ז ותי' לענין כרת באכיל' גופה אבל לענין מה יליף ביעור מאכיל'. ודו"ק עכ"ל ולענ"ד נבס"ד דאצטריכו לב"ה ליליף ביעור מאכיל' דאל"ה א"כ מנ"ל לומר הצריכות' דחמץ משום דאין חימוצו קשה. ושאור צריכ' משום דאינו ראוי לאכיל' שמא משו"ה אצטריכא תרווייהו דחמץ ושאור. לומר לך דשיעורו של זה. לא כשיעורו של זה, ומאן סליק לעיל' ואתא ואמר. טעמ' דקראי למה איצטרכי תרווי'. שמא כדברי ב"ש. לזה הוצרכו ב"ה לילף ביעור מאכילה דכמו באכילה כזית בשניהם בין בחמץ בין בשאור כמו כן בביעור שוין בשיעוריהן וא"כ הא דאצטריכי חמץ ושאור זה משום דאינו ראוי לאכילה. וזה משום דאין חימוצו קשה. והבן: ברם יש להקשות בגוף קושי' הש"ס. מ"ט דב"ש. והא בעלמ' אמרינן וכי טעמיי' דב"ש אתי לאשמועינן. וכיון דמצד הסבר' נוטה לדברי ב"ה דזו"ז בכזית. ודברי ב"ש הם חידוש מאי נפ"מ' בטעמיי' דב"ש הא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ונרא' עפי"מ דהעלה המוהרש"א במס' עירובין (דף י"ג ע"א) בתוס' ד"ה רע"א. ע"ז וע"ז נחלקו. והקשו התוס' וכי טעמיי' דב"ש אתי לאשמועינן. והקשה המוהרש"א על התוס'. דלמה לא העמידו דבריהם על המוקדם בההי' תלמוד שאמר לא נחלקו ב"ש ב"ה וכו'. וכי נחלקו מאי הוי הא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ותי' דלא שייך להקשות וכי טעמיי' דב"ש אתי לאשמועינן רק היכ' דאמרינן דחולקין על ב"ה אבל ההיא תלמוד דאמר מודים ב"ש לב"ה ל"ש להקשות וכי טעמא דב"ש אתי לאשמועינן דכל כמה דאיכ' למימר דמודו ב"ש לב"ה עדיף טפי ע"ש. הה"ד ה"נ עיקר שקלא וטרי' דהסוגי' הוא לאסוקי מילת' דבאכיל' כ"ע ל"פ ואף ב"ש מודו לב"ה דזו"ז בכזית. ול"ש להקשות טעמי' דב"ש אתי לאשמועינן. דאדרבא טובא אשמועינן להודיעך כחן דב"ה דבאכילה מודו ב"ש לב"ה. ול"פ אלא לענין ביעור. ובחי' ביצה הארכתי עוד ע"ש. ודו"ק:
ה פסחים (דף ק"כ). אמר רב מצה בזמן הזה דאוריי' ומרור דרבנן. וכו' תני' כוותי' דרבא ששת ימים תאכל מצות. וביום השביעי עצרת לה' אלקיך מה שביעי רשות. (פירש"י דכתיב וביום השביעי עצרת ולא כתיב תאכלו מצות. שהרי הוציאו מן הכלל אף ששת ימים רשות שאם רוצה לאכול בשר בלא לחם או להתענות רשות בידו) אף ששת ימים רשות וכו'. בזמן שאין בהמ"ק קיים מנין ת"ל בערב תאכלו מצות. הכתוב קבעו חובה עכ"ל הש"ס. ועי' במזרחי בפ' בא. ופ' ראה. שהאריך שם בביאור ש"ס הנ"ל. גם הקשה שם אם כל הימים של פסח אכילת מצה בהן רשות. א"כ למ"ל כולהו קראי דשבעת ימים תאכל מצות. וששת ימים תאכל מצות. לא לכתוב רחמנ' אלא בערב תאכלו מצות. ומסתמ' שהי' לחובה. וקראי דשבעת וששת למ"ל. והנה לפרש"י שכ' שאם רוצה לאכול בשר. או להתענות רשות בידו נראה דנשמר מזה הקושי'. דאצטריך למידרש דכל ימי הפסח רשות הוא אכילת מצה ואין חיוב לאכול פת דוקא. וכן הוא שיטת התוס' (בסוכה דף כ"ז ע"ש). אבל לשיטת הר"ן בסוכה דס"ל דחיוב לאכול פת בכולי יומי דפסח הדק"ל. אמנם לשיטת הר"ן שם בלא"ה לא קשה והוא עפי"מ דהקשה להר"ן דאם החיוב לאכול פת בשבת ויו"ט כמבואר בש"ס (ברכות דף מ"ט) דשבת ויו"ט לא סגי דלא אכל פת א"כ למ"ל דכתב רחמנ' קרא דבערב תאכלו מצות לקובעה חובה בלילה הראשונ' של פסח. הרי בלא זה נמי הו' ידע דמחויב לאכול מצה. דחמץ אין לו לאכול. ופת חיוב לאכול וע"כ דחייב לאכול מצה. ותי' דהו"א לאכול מצה עשירה. ובסוכות הו"א שיאכול כביצה עראי חוץ לסוכה קמש"ל ט"ו ט"ו מחג המצות. שמחייב לאכול כשיעור פת בסוכה א"כ איצטריך לקראי דששת ושביעי ללמד על הכלל כולו דכל שבעת הם רשות לאכול מצה לחם עוני. ואין החיוב לאכול מצה עשירה דוקא מדין עונג שבת ויו"ט. אלא דיוצא גם בלחם עוני. ואי בעי אכל מצה עשירה. אבל בערב מאכלו מצות לח"ם טונ"ו דוקא. ולא סגי בלא"ה. וצריכי כולהו קראי:
וע"ד הפלפול. י"ל דאצטריכי הני קראי דששת ושבעת לדרוש מיניי' דכולהו יומי דפסח רשות הוא לאכול מצה עפ"י שהעלה החוו"ד (בסי' ק"י) בדעת הרמב"ם דס"ל סדא"ו מהת"ו לקול'. הוא משום דהתור' לא דבר' אלא בודאי א"כ יש חילוק בין לשון ל"ת. ובין לשון קום עשה. והיוצ' מזה דבלשון עשה כמו לענין אכילת מצה. אצטריך ששת ושבעת לענין רשות. לאכול ודאי מצה כי היכי דתידוק מיני' ודאי מצה הוא דתאכלו. הא ספק לא תאכלו. דאלו מלא יאכל חמץ. הו"א חמץ ודאי הוא דלא תאכלו הא ספק תאכלו. בא לשון עשה דששת ימים תאכל מצות ודאי. לאפוקי ספק דלא תאכלו. ואיצטריך שביעי לעשות רשות. ואצטריך בערב לקובעה חובה. אמנם לפי"מ שכתבנו בסמוך דקושית המזרחי לא אתי' אלא לשיטת הר"ן. והוא לשיטתו ס"ל ספיק' דאוריי' מהת"ו לחומר' אפי' בספק ל"ת. א"כ הדק"ל. ששת ושביעי למ"ל לענין רשות:
אשר ע"כ נ"ל אומר הבא מחדש. דאצטריך קראי לעשות אכילת מצה בכל ימי הפסח רשות אליבי' דהר"ן. דהנה הר"ן (בסוכה דף כ"ז) הקשה למ"ל קרא דבערב תאכלו מצות כיון דחיוב לאכול פת בשבת ויו"ט. ממיל' ידעינן דצריך לאכול מצה. דלא סגי דלא אכיל פת. ותירץ דהי' יכול לקיים במצה עשירה. ע"כ הוצרך קרא לומר בערב תאכלו מצות לח"ם עונ"י דייק'. עיי"ש. א"כ א"ש דאצטריך קראי דששת שביעי לעשות אכילת מצה בכולי יומי דפסח רשות. דאף דחיוב לאכול פת בכל ימי הפסח היינו אפי' מצה עשירה. אבל לחם עוני כיון דהכתוב קבעו חובה. לליל פסח בערב. הו"א לאסרו בשאר ימי הפסח מצד בל תוסיף. כמו דאסור ליישב בשמיני בסוכה. לכך הוצרך להתיר. דרשות הוא לו לאכול מצה כל שבעת ימים. אפי' לחם עוני ואינו עובר על ב"ת והש"ס אזיל לאפוקי כאן אליבא דרבא לשיטתו דס"ל (ר"ה כ"ז) אף שלא בזמנו עובר בב"ת:
ואני בחלומי על משכבי בלילות הוקשה לי. איך שיש כמה צדיקי' מחמירים שלא לאכול מצה רק בלילות הראשונות. הא הטו"ז העלה (בסי' קי"ז ביו"ד) דבדבר המפורש בתור' להתיר אין החכמים רשאים להחמיר וכאן מפורש בתורה להיתר דכל שבעת הימים רשות:
אמנם אין חלום בלא דברים בטלים. א' דכאן מחמירי' ע"ע דשמא לאו מצה הוא. וחוששין לחימוץ כ"ש. וזה אין מפורש בתור'. להתיר מצה זו שאנו אוכלין. ועוד דודאי הא דמפורש בתור' אין כח ביד לחכמים להחמיר הוא דוקא לעשות גזירה וחומרא לאחרים. אבל המחמיר על עצמו אפי' בדבר המפורש בתורה להיתר. המקדש עצמו במותר לו. קדוש יאמר לו:
באופן אחר. נראה בס"ד לתרץ קושיית מזרחי ז"ל דאצטרך קראי דששת ושבעת להוציא מלבן של צדוקים ממחרת השבת שבת בראשית. דהנה במס' (מנחות דף ס"ה ס"ו.) איתא ת"ר ממחרת השבת ממחרת יו"ט. או אינו אלא למחרת השבת בראשית ר"י בר"י אומר ה"ה אומר תספרו וכו'. עד ר' שמעון בן אלעזר אומר כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכא"א שבעת ימים מצות תאכלו הא כיצד. מצה שאי אתה יכול לאכלו כל שבעה מן החדש אתה יכול לאכלו ששה מן החדש. ורב"א לשיטתו אזיל דהכא תניא כוותי' דרב"א. והתם אומר רב"א לכולהו א"ל פירכא לבר מתרתי. והבתרא הוא ר"ש בן אלעזר. וכתבו התוס' שם אע"ג דאצטרך נמי לר"ש בן אלעזר מה שביעי רשות. כדפרישית כולהו שמעינן. פירוש לפירושם דשם בסמוך לעיל מזה הקשו הא בפסחים דריש מיני' מה שביעי רשות אף ששה רשות. משום דכתיב וביום השביעי. וכו'. עד תרתי ש"מ עכ"ל. מעתה א"ש דקראי דששת ושבעת אצטריך לאשמועינן דממחרת השבת למחרת יו"ט היא דקאמר. דהיינו במצה של חדש אין יכול לאכלו רק ששת ימים. מיום טוב שני של פסח. א"כ ממיל' איצטריך וביום השביע"י עצרת ללמד שהוא רשות. דדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל על הכלל כולו יצא. מה שביעי רשות אף ששת רשות. ושפיר אצטריך קרא דשבעת ימים תאכל מצות מן הישן אם יש לו. וכולהו ש"מ. ושוב אצטריך קרא דבערב תאכלו מצות לקובעה חובה בליל ראשון של פסח: ובעיקר קושי' הר"ן שהבאתי לעיל בהא דכתבה תור' בערב תאכלו מצות. והא בלא"ה ביו"ט לא סגי דלא אכל פת. כמבואר בש"ס (ברכות מ"ט). א"כ ע"כ דחייב לאכול מצה, דלא אפשר בענין אחר. נלפענ"ד דשפיר אצטריך. דאי משום פת דיו"ט הי' יוצא בכל הלילה עד הבוקר. להכי כתבה התורה בערב תאכלו מצות לומר דדוקא קודם חצות. וכדקיימ"ל (בש"ע או"ח סי' תרל"ט. בהג"ה בשם מהרי"ל. שיאכל קודם חצות לילה דומי' דמצה. ועיי' בסי' תע"ז) שיהא זהיר לאכלו קודם חצות וכש"כ דבזמן שביהמ"ק הי' קיים. דבזמן דאיכא פסח איכ' מצה. דאין נאכל אלא עד חצות. ובפרט דהכ' מסקנת הש"ס הוא אליב' דרב"א. (ובפסחי' דף כ' ע"ב) אמר רב"א. אכל מצה בזמה"ז אחר חצות. לראב"ע לא יצא י"ח. וכו'. דכי אהדרי' למילת' קמייתא אהדרי'. לאכילה עד חצות. כבזמן דאיכ' פסח. ערש"י. ואפי' למ"ד דיוצא. מודה דלכתחילה צריך להיות בזמן אכילת פסח. שבזמן שהי' בהמ"ק קיים. שהיא קודם חצות. ואלו מחיוב אכילת פת ביו"ט. בודאי הי' יוצא כל הלילה לכך כתב רחמנ' בערב תאכלו מצות לקובעה חובה לאכלו קודם. וכ"ש לכתחילה וכמבואר בתוס' (מגילה דף כ"א) בד"ה לאתוי אכילת פסחים. דצריך למהר לאכול מצה בלילי פסחים קודם חצות. אפי' מצה של אפיקומן שהרי חיוב מצה בזמה"ז הו' דאוריית' וזה ברור:
עוד נלפענ"ד לתרץ קושית הר"ן. דאי לאו קרא דבערב תאכלו מצות. רק מכח שמחת שבת ויו"ט דנלמד מקרא דכתיב ושמחת בחגך כמבואר בס' צרור החיים (שער הכולל פ"ח ובסוגי' דחדש) הו"א דאינו יוצא באכילת פת כשאכלו שלכד"ה דושמחת בחגך אמר רחמנ' ולשמחה מה זו עושה באכילה שלכד"ה והכתוב מקפיד לומר ושמחת בחגך. להכי כתב רחמנא בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. ולעול על צוארו ומצות לאו להנות ניתנו. וכסברת הנוב"י שהבאתי לעיל על המשל"מ (פ"ה מה' יסוה"ת) דמצדד לומר דבמ"ע יוצא אף שלכד"ה ואף אם נימא כהוכחת האחרונים דבמ"ע ג"כ אינו יוצא בשלכד"ה. י"ל שאני מצה דגלי קרא ומצו"ת ע"ל מרורי"ם יאכלוהו ואדרבא לחם עונ"י בעינן והקפיד' התור' שלא להנו' יוצ' בה שלכד"ה ודו"ק: