הין צדק· רבי מנחם מנדל שפירא
דרוש לשבת הגדול
א פסחים (דף מ"ו ע"א) מתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט. ערש"י שפי' לשורפה אינו יכול דאין שורפין קדשים ביו"ט ולשהותו עד הערב נמי אינו יכול דאי אפשר שלא תחמיץ. והקשיתי לפי מה דאמרי' במס' שבת (כ"ה) הטעם דאין שורפין קדשים. לחד תי' הוא משום דיו"ט עשה ול"ת. ואין עשה דשריפת קדשי' דוחה ל"ת ועשה דיו"ט. א"ב לפי"ד הריטב"א במס' בב"מ הובא ביעיר אוזן אות א' וכ"כ הפרמ"ג או"ח ה' נשיאות כפים (סי' קכ"ח בא"א ג"כ מזה ע"ש) דהיכא דיש שני עשין דוחין עשה ול"ת. והסברא נותנות ג"כ דבכה"ג ל"ל מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה. דבכאן יש שני עשין והל"ת שכנגדה נדחית. א"כ קשה ישהנו עד שתתחיל להחמיץ דהיינו עד שנראה בה סימני שיאור כמבואר בר"פ כל שעה. והיינו הכסיפו פני' וקרני חגבים דהיא סימני סידוק וחימוץ. ואז יהי' עוד עשה דשריפת חמץ. וחזי לאצטרופי לעשה דשריפת קדשים. שיהיו שני עשין וידחו עשה ול"ת דיו"ט ויוכל לשורפו. ונלפענ"ד עפימ"ש בתשובת מהר"ם מינץ (סי') שעמד להקשות האיך משכחת שיעבור בב"י וב"י בכל חמץ. הרי לעבור צריך שיעור כזית וכמבואר במשנה רפ"ק ביצה. וכיון דעומד לישרף כשרוף דמי וכתותי מיכתת שיעורי'. אך דזה ל"ק דכמו דאמרי' שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתו' כאילו הן ברשותו לעבור עליו. כמו כן י"ל דעשאן הכתוב כאלו הי' בו שיעור לעבור דאלת"ה לא משכחת לעבור בל"ת דב"י וב"י. אלא אי קשי' הא קשי' גבי תרומה טמאה דעומד לשרוף מחמת תרומה טמאה. א"כ אין בה שיעור דכשרוף דמי וכתותי מוכתת שיעורה. א"כ איך יעבור בב"י וב"י וא"כ ישהנו עד הלילה. ותי' בס' הנ"ל משום דאסקינן בגמ' דהא דעובר אף דאינו שלו דשל אחרים ושל גבוה אינו עובר עלי'. ה"ט הכא דעובר משום דהואיל אי בעי מיתשל עלה הוי' כשלו. א"כ הה"נ דלא קשה דנימא כתותי מיכתת שיעורי' דכיון דהואיל אי בעי מיתשל עלה. וחזי' לי' ואינה עומדת לשריפה. ועפ"ז ממילא מתורץ גם מה שהקשיתי. דמה אמרת להשהותו עד שיחמיץ ויהי' שני עשין לשורפו וידחו ל"ת ועשה דיו"ט. דממנ"פ ליכא אלא עשה חדא. דעד שלא נשאל ליכא עשה דשריפת חמץ משום דכתותי מיכתת שיעורי' מחמת שעומד לישרף מכח תרומה טמאה. מה תאמר דל"ה כתותי' מיכתת דהוי כחולין משום הואיל אי בעי מיתשל עלה והוי כנשאל דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה. א"כ יפול עשה דשריפת קדשים. וממנ"פ ליכא אלא עשה חדא ודו"ק. עי' בסו"ס פני יצחק לזקני הגאון ז"ל בשמי:
וכעת נ"ל בעיקר הקושי' לתרץ עפ"י פשטות כיון דכל עיקר הלאו דב"י וב"י ועשה דתשביתו הוא רק ע"י הואיל אי בעי מתשל א"כ תינח לענין ב"י וב"י דהחמץ הוא בעין שייך שפיר לומר דעובר אף שהוא של כהן הואיל אי בעי מיתשל והוי שלו. כיון דעדיין החמץ לפניך בעין משא"כ דנימא שיקיים שני עשין בבת אחת שריפת חמץ ושריפת קדשים טמאים זה לא משכחת דכיון שמתחיל לשורפו לקיים מצות שריפת קדשים. ליתא לעשה דשריפת חמץ. דהשתא ליכא למימר הואיל אי בעי מתשיל דהרי שרוף לפניך בחזקת קדשים טמאים ואינו בעין. דהרי במצות שרפת קדשים עסוק וקאי. ועוד י"ל דמיד שמתחיל לשורפו בתורת קדשים שוב ל"ה בידו לאתשולי דאז משוי ברכתו שבירך על שריפת קדשים טמאים ברכה לבטלה למפרע. ועיין. וממילא ממנ"פ ליכא אלא עשה חדא. ודו"ק:
ב) קידושין (ל"ח ע"א) בסוגיא דחדש. בתוס' ד"ה אקרוב עומר והדר אכול כתבו בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש. ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור (ועי' בפנים בש"ס הירושלמי בפ"ב דחלה. ובמראה הפנים שם בארוכה) אי נמי יש לומר דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני' עכד"ה והנה לכאורה קשה לי למה שעלה ונסתפק הגאון במשל"מ (בפ"ה מה' יסוהת"ו) וז"ל. ויש לחקור בהא דקימ"ל בכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם שלכד"ה. אם נאמר ג"כ במ"ע דרחמנא אמר תאכל כגון מצה וקרבן פסח. אם אכלן שלכד"ה אם יצא י"ח. ונראה דלא שנא דכי היכי דבמצות ל"ת דרחמנא אמר לא תאכל. אמרינן דאם אכלו שלכד"ה דפטור משום דלא מיקרי אכילה. ה"נ במ"ע דרחמנא אמר תאכל אם אכלו שלכד"ה לא יצא י"ח. משום דלא שמי' אכילה. אלא שלא ראיתי כעת דין זה בפירוש במ"ע. עכ"ל, (ועיי' בנוב"י מה"ת בהשמטות באו"ח) שהסביר סברת המשל"מ. משום דמצות לאו להנות ניתנו. משא"כ באיסורין דתליא בהנאה כמו שמצינו בנבלה הראוי' לגר וכו' ע"ש. ועי' עוד בס' ישמח משה עהת"ו (פ' ראה) שצדד בזה להביא ראי'. ועי' מש"כ בחידושי עהת"ו (פ' אמור) בשם אבא מארי ז"ל השייך לענינינו והנה אם נאחוז כסברא מכח מצות לאו להנות ניתנו לומר דיוצא במ"ע אף שלכד"ה. יקשה מאוד למה לא אכלו מצה מחדש. בשלכד"ה. ובפרט למש"כ הרמב"ם דבעירב בו דבר מר מיקרי שלכד"ה. ובמצה כתיב ומצות על מרורים יאכלוהו. א"כ הו"ל ממילא שלכד"ה וע"כ דיוצא המ"ע דהיינו מצותה, ובודאי הל"ת לא הי' עוברים משום דהו"ל שלכד"ה ואין לתרץ משום גזירה דשלכד"ה אטו שמא יאכלו כדרך הנאתן. וכמו שתירצו התוס' גזירה כזית ראשון אטו כזית שני. דהשתא אפי' יאכלו כדרך הנאתן לא יעברו על ל"ת דחדש. דהדק"ל דיבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש מאי אמרת גזירה כזית ראשון אטו כזית שני וכתי' התוס'. ז"א דהשתא הו"ל גזירה לגזירה. שלא כד"ה אטו כדרך הנאתן ובדרך הנאתן כזית ראשון אטו כזית שני, וגזירה לגזירה לא גזרינן. אמנם נלפענ"ד דלכאורה יש להקשות אגוף דברי התוס' בשם הירושלמי דהקשה דנימא עשה דמצה דוחה ל"ת דחדש. הא קיימ"ל דהיכי דאפשר לקיים שניהם. ל"א עשה דוחה ל"ת. וכאן הי' אפשר לקיים שניהם. דהי' יכולין לאכול בכיון אכילת מצה בשלכד"ה. דהעשה היו יוצאין ול"ת אין עוברים. אע"כ מזה ראי' מוכרחת לסברת המשל"מ. וכן דעת הירושלמי. דאף במ"ע דרחמנא אמר תאכל. אם אכלו שלכד"ה לא יצא י"ח. ול"ה אפשר לקיים שניהם. ומקשה שפיר דנימא דאתי עשה ודחי לל"ת דחדש. נמצא דקושיא חדא מתורצת בירך חברתה. דכיון דקושית הירושלמי לא אזלא רק אי נימא דבמ"ע אינו יוצא בשלכד"ה. א"כ אף אם נכריח כצד השני לומר דבמ"ע יוצא אף באכילה שלכד"ה. לא קשה אמאי לא אכלו מצה בלילה הראשונה בשלכד"ה. דאז הי' שייך שפור לומר גזירה דשלכד"ה אטו שמא יאכלו כדרך הנאתן דהשתא יהי' אסור כדרך הנאתן מדינא דאוריי'. דהשתא לא שייך לומר כקושית הירושלמי שבאם יאכלו כדה"נ שיבוא עשה וידחה הל"ת. דהשתא. דאזלינן בסברא דיוצא י"ח במ"ע בשלכד"ה. א"כ אפשר לקיים שניהם ול"א דאתי עשה ודחי לל"ת ואין אנו צריכים לאסוקי לתי' התוס' גזירה כזית ראשון אטו כזית שני. ואסור לאכול מדאוריי' בכדרך הנאתן וממילא הו"ל למיגזר שלכד"ה אטו כדרך הנאתן וא"ש ודו"ק:
וביותר יש לומר דקושי' הירושלמי אזלא אליבא דר"ש דס"ל כ"ש למלקות וכתב המהרש"ל (במ' שבועות) דלר"ש אפי' שלכד"ה אסור דלא גרע מכ"ש. א"כ קשה לר"ש אמאי לא אכלו מצה דל"א לקיים שניהם ויבא עשה וידחה לל"ת דחדש וע"ז הוצרכו לגזרה דכזית ראשון אטו כזית שני, אבל קושייתי הנ"ל אזיל אליבא דמאן דס"ל דשלכד"ה מותר. ולצאת י"ח מ"ע יוצא אף בשלכד"ה. א"כ נופל קושיית הירושלמי. דליכא למימר יבוא עשה וידחה לל"ת. דהשתא ס"ל דאפשר לקיים שניהם. א"כ כזית ראשון אסור מדאורייתא. ושפיר גזרינן שלכד"ה אטו בכד"ה. דו"ק: