שער האגדה · ''במקום שבעלי תשובה עומדים...''
ריח בגדיו
כאשר נכנס יעקב אבינו ע''ה להביא לאביו יצחק את גדיי העזים שהכין עבורו, נאמר על יצחק: ''וירח את ריח בגדיו ויברכהו''. מה בדיוק הריח יצחק אבינו, שגרם לו לברך את יעקב? אומר המדרש: אל תקרא ''בגדיו'' אלא ''בוגדיו'' - שצפה יצחק אבינו ברוח הקודש את הבוגדים שיצאו בדורות הלאה מיעקב בנו, כגון 'יוסף משיטא' ו'יקום איש צרורות' שנקרא עליהם להלן, שאף על פי שהיו הם בבחינת בוגדים, בכל זאת סופם טוב וריחם כריח גן עדן, כיון ששבו בתשובה.
יוסף משיטא
כאשר נכנסו הרומאים לארץ ישראל, רצו להכנס לתוך בית המקדש, אבל יראו מקדושתו ופחדו להכנס פנימה. כיון שכך, הכריזו ואמרו, שהאדם שיכנס לתוך בית המקדש - מה שיוציא משם תחילה יהיה בשבילו. אולם למרות הפיתוי הגדול, אף יהודי לא אזר עוז בנפשו להעיז פניו ולהכנס למקום כה קדוש, פרט ליהודי אחד שהגיע לדרגה שפלה ביותר, והרהיב עוז בנפשו להכנס לבית המקדש, היה זה יוסף משיטא. יוסף משיטא הסכים לעשות מה שאפילו רומאים לא הסכימו, כלומר: להכנס להיכל ה', לתוך בית המקדש! ואכן הוא נכנס, והוציא משם את מנורת הזהב, במטרה לקחת אותה לעצמו, כפי שהבטיחוהו הרומאים. כאשר יצא עם המנורה החוצה, התפעלו הרומאים מן המנורה ואמרו לו: מנורה זו מכובדת היא עד מאוד, ואין ראוי לתת אותה לאדם פשוט כמוך להשתמש בה. הכנס פעם נוספת, והפעם מה שתוציא יהיה נתון לך.
אולם הפעם התעוררו ניצוצות של תשובה וחרטה בלבו של יוסף משיטא, ובהחלטה נחושה הכריז שהוא לא נכנס שוב! ניסו הרומאים לשכנעו ולשדלו בלשון רכה, והבטיחו לו שיפטרו אותו ממכס שלוש שנים, אולם הוא לא הסכים לשוב לחטאו. או אז התחילו הרומאים לדבר עמו קשות, התרו בו ואמרו: אם לא תכנס שוב לבית המקדש, נסרוק את בשרך במסרקות של ברזל! יוסף משיטא, אשר קיבל עליו תשובה בלב שלם, לא נבהל מאיומיהם. הוא עמד על שלו ואמר בכאב: ''לא די לי שהכעסתי את בוראי פעם אחת, אתם רוצים שאכעיסנו פעם נוספת?!'' הרומאים הרשעים קיימו בו את גזר הדין, והחלו לייסרו ביסורים קשים ומרים. מתוך יסוריו צעק יוסף משיטא - לא על היסורים הקשים אלא על חטאיו. שוב ושוב חזר הוא על דבריו הראשונים: ''לא די לי שהכעסתי את בוראי פעם אחת, אתם רוצים שאכעיסנו פעם נוספת?!'' עד שיצאה נשמתו בטהרה. יצאה בת קול ואמרה: ''אשריך, יוסף משיטא, שהנך מזומן לחיי העולם הבא!''
יקום איש צרורות
יקום איש צרורות היה בן אחותו של התנא הקדוש יוסי בן יועזר. והנה פעם שיקום רכב בשבת על הסוס, הזדמן שהוליכו לפניו קורת עץ לתלות את דודו התנא יוסי בן יועזר, אשר נתפס על ידי המלכות ב''עוון'' לימוד תורה. אמר יקום איש צרורות לרבי יוסי דודו בלגלוג: ראה את הסוס שהרכיבני עליו אדוני, וראה את ה''סוס'' שהרכיבך אדונך עליו! אמר לו רבי יוסי: אם למכעיסיו כך - שהם מקבלים כזה שכר והנאה בעולם הזה למרות עוונותיהם, קל וחומר לעושי רצונו! אמר יקום לרבי יוסי: וכי יש אדם שעשה את רצונו יותר ממך?! ענה לו רבי יוסי: אם לעושי רצונו כך - כאלו יסורים - קל וחומר למכעיסיו שיקבלו יסורים יותר מאלו!
נכנסו הדברים ללבו של יקום איש צרורות, והיו מפעפעים בו כארס של נחש. מיד החליט לקבל עליו תשובה, ולכפרה על חטאיו קיים בעצמו ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק. מה עשה? הביא קורה ונעץ אותה בקרקע, וקשר בה חבלים, והקיף אותה בגדר, ועשה מדורה לפניו, ונעץ החרב באמצע. נתלה בקורה ונפסק החבל ונחנק [חנק], קידמה אותו החרב [הרג], ונהפכה עליו הגדר [סקילה] ונשרף [שריפה]. באותה שעה היה מנמנם רבי יוסי, וראה את מיטתו של יקום בן אחותו פורחת באויר. אמר: אוי, בשעה קלה הקדים אותי זה לגן עדן!
רואים אנו דבר נפלא, אנשים שהיו בבור תחתיות וטבעו בחטאים קשים ונוראים, זכו ברגע של התעוררות לעשות תשובה ולהגיע למעלה העליונה. לכן כתוב ''וירח את ריח בגדיו'' - ללמד אותנו שהחטאים אינם חלק ממהותו ואישיותו של היהודי, אלא רק בבחינת בגד ומלבוש שעוטף את האדם, ועם רצון אמיתי יכול אדם להסירם וללבוש תחתם בגדי משי וצחצחות של מצוות והנהגות טובות. וכמו שאמר הפסוק (שיר השירים א ו) אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ. דהיינו אל תסתכל על העוונות שהם השחרחורת, כיון שאינם חלק מהיהודי עצמו, אלא רק כשיזוף השמש שעובר לאחר זמן מה, על ידי תשובה ומעשים טובים.
מנשה המלך
גזע תרשישים
עד כמה גדול כוחה של התשובה, נלמד אף מסיפורו של מנשה המלך:
המלך חזקיהו, ממלכי בית דוד, היה מלך צדיק מאוד. הוא החזיר את עם ישראל בתשובה מן העבודה זרה שדבקה בהם, והטה את לב העם ללימוד התורה וקיום מצוותיה. כל כך חיזק הוא את לימוד התורה בעם ישראל, עד שבימיו לא נמצא בכל ישראל אפילו ילד קטן שלא היה בקי בהלכות טומאה וטהרה, שהן ההלכות הקשות והמסובכות ביותר, וקל וחומר שהיו הם בקיאים גם בשאר ההלכות כהלכות שבת, ברכות וכו'.
אולם צפה חזקיהו ברוח הקודש שיצאו ממנו בנים רשעים, ולכן לא רצה לשאת אשה. שלח לו ה' את הנביא ישעיה אשר בא ואמר לו (מלכים ב פרק כ פסוק א): ''כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה'' - כיון שמנעת את עצמך מן המצוה הראשונה שבתורה - מצות 'פרו ורבו', יש עליך תביעה משמים, והתקצרו ימי חייך. אמר לו חזקיהו: כיצד אשא אשה ואוליד בנים שיכעיסו את הקב''ה? אמר ישעיהו: אלו הם חשבונותיו של הקב''ה, ולך אין עסק בהם, אתה היית צריך לעשות את המוטל עליך בלי להכנס לחשבונותיו של הקב''ה. אמר חזקיהו, אם כן אתקן את חטאי ואשא אשה. אמר לו ישעיהו: הגזירה כבר נגזרה. אמר חזקיהו: כך מקובלני מבית אבי אבא - אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים! מיד עמד חזקיהו בתפילה לה' וזעק מקירות לבו: ''אָנָּה ה', זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם, וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל:
מיד נגלה ה' אל ישעיהו הנביא ואמר לו: ''שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ, שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ, הִנְנִי רֹפֵא לָךְ... וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה''.
בקש חזקיהו מישעיהו הנביא שיתן לו את בתו לאשה, כדי שאולי על ידי כך תעמוד לו זכותו של ישעיהו שיצאו ממנו בזכותו בנים צדיקים. ואכן כך היה, נשא חזקיהו את בתו של ישעיהו לאשה, וכינה אותה ''חפצי בה'', שחפץ דוקא בה מכל הנשים ונשא דוקא אותה לאשה.
עבודה זרה
מצדיקי עולם אלו, נולדו שני בנים האחד מנשה והשני רבשקה. אין ספק שחזקיה ואשתו עשו את כל המאמצים לחנך את בניהם לתורה, אך בכל זאת לא עלתה בידם. והנה יום אחד כאשר היו בגיל שלוש, לקחם חזקיה על כתפיו לבית המדרש, ושמע היאך אחד אומר לשני, תראה כמה הראש של אבא מתאים לקרבן לעבודה זרה, מיד כעס חזקיהו וחבטם על הקרקע, רבשקה מת, ומנשה נשאר חי.
בהיות מנשה בגיל שתים עשרה שנה, נפטר אביו הצדיק חזקיהו, והוא נהיה למלך על ישראל. מלך רשע ביותר היה מנשה, ונמשך אחר עבודה זרה. הוא הקים מזבחות לבעל [שם של עבודה זרה] ועשה אשרה [עץ של עבודה זרה], השתחווה לכל צבא השמים ועבד אותם, ושרף את כל אזכרות שם ה' שבתורה.
ברוב עזות העמיד מנשה צלם בתוך בית המקדש! הוא היה משתחווה לו כשפניו אל הפסל ואחוריו אל היכל ה'. במשך הזמן השחית יותר ויותר ועשה לאותו פסל ארבעה פרצופים, כדי שכביכול תראה השכינה את הפסל מכל צד, ובכך ''יצליח'' להכעיס יותר את הקב''ה.
מנשה המלך המשיך ללכת מדחי אל דחי, והתחיל לעשות כתועבות החמורים ביותר של הכנענים, דהיינו ששרף את בנו באש כקורבן לעבודה זרה. וכן ניחש ועונן ועשה אוב וידעונים [כל מיני כישופים]. כל זאת עשה לא בשגגה ולא מתוך תאוה, אלא במטרה להכעיס את הקב''ה, ולגרום לסילוק השכינה מבית המקדש.
שפיכות דמים
מלבד עוון עבודה זרה, מגואלות היו ידיו של מנשה אף בעוון רצח ושפיכות דמים, כמו שנאמר (מלכים ב כא טז): ''וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלַיִם פֶּה לָפֶה''. ומסופר בגמרא, שעשה מנשה פסל ענק וכבד, אשר אלף בני אדם היו צריכים לנושאו. וכל יום היו מתים אלף בני אדם מחמת כובד המשא.
ברשעותו הרבה הרג מנשה אף את סבו הצדיק, אבי אמו, ישעיהו הנביא. ובגמרא מסופר כיצד עשה זאת: אמר רבא, שהיה מנשה דן את ישעיהו, אמר לו: משה רבך אמר (שמות לג כ): ''כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי'', ואילו אתה סתרת את דבריו ואמרת (ישעיה ו א): ''וָאֶרְאֶה אֶת ה' ישֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא...''. ועוד, משה רבך אמר (דברים ד ז): ''כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו'', ואתה סתרת את דבריו ואמרת (ישעיה נה ו): ''דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב'', דהיינו שלא תמיד ניתן לפנות אל הקב''ה. כמובן שלישעיה הנביא היו תשובות לסתירות אלו (כמובא בגמרא יבמות מט עמוד ב), אולם הוא העדיף לא לענות למנשה, כי ידע שבכל מקרה לא יקבל מנשה את דבריו וירצה להרגו. לכן מה עשה ישעיה כדי להינצל? ברח מנכדו מנשה, וכשרדף אחריו אמר שם קדוש ונבלע בתוך עץ ארז גדול. אולם מנשה הרשע לא העלה בדעתו לוותר על הריגת סבו ישעיה. וברוב רשעותו ואכזריותו כרת את עץ הארז והתחיל לנסר אותו. כשהגיע המסור לפיו - יצאה נשמתו של ישעיה הצדיק.
חוטא ומחטיא
מנשה המלך לא רק חטא לעצמו, אלא אף החטיא את עם ישראל, כמו שנאמר (דברי הימים ב לג ט): ''וַיֶּתַע מְנַשֶּׁה אֶת יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָיִם לַעֲשׂוֹת רָע מִן הַגּוֹיִם...''. בגלל חטאיו המרובים של מנשה נגזרה גזירת חורבן בית המקדש הראשון על עם ישראל, כפי שנאמר (ירמיה טו ד): ''וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְכל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל אֲשֶׁר עָשָׂה בִּירוּשָׁלָיִם''.
יסורים
אמרו חז''ל, וכי עלה על לב שהמלך חזקיהו שלימד תורה לכל ישראל, דוקא את בנו לא לימד?! אלא כל הלימוד שלימד אותו וכל העמל שעמל בו לא הועילו לו להחזירו למוטב. ומה הועילו לו? יסורים.
איך וכיצד התרחשו הדברים? על כך מסופר בספר דברי הימים (ב לג יא): ''וַיָּבֵא ה' עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה''.
אמרו חז''ל, דוּד של נחושת עשו לו שרי אשור, והיו מדליקים אש תחתיו. נכווה מנשה מחום האש וקפץ, אולם אז נכווה במקומות אחרים בגופו, וכך התחיל גופו להחרך אט אט ביסורים נוראיים. כיון שראה שנמצא הוא בצרה גדולה, התחיל לקרוא לעבודה זרה שלו שתבוא לעזרתו ותציל אותו, אך כמובן שקריאתו היתה לשוא. קרא לעבודת אלילים אחרת, ואף זו לא הושיעה אותו. וכך הזכיר את כל סוגי העבודה זרה שעבד להם אי פעם, אך ללא הועיל. לפתע נזכר בפסוק שהיה אביו הצדיק חזקיהו מקריא לו (דברים ד ל): ''בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקלוֹ, כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ...''. אמר מנשה: הרי אני קורא לקב''ה. אם יענה לי - מוטב, ואם לאו - הרי אין הבדל בינו לבין הקודמים שקראתי להם ח''ו.
חתירה מיוחדת
בשעה שהתפלל מנשה, היו מלאכי השרת מסתמים את חלונות הרקיע שלא תעלה תפילתו לפני הקב''ה. אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה: אדם שהעמיד צלם בהיכל - אתה מקבלו בתשובה?! אמר להם: אם איני מקבלו בתשובה, הרי אני נועל דלת בפני כל בעלי תשובה! מיד חתר לו הקב''ה חתירה מיוחדת מתחת כסא הכבוד, וקבל את תפילתו ותשובתו!
הפך לו הקב''ה את דוּד הנחושת למזל''ט - 'מטוס זעיר ללא טייס' ואף ללא מנוע, והטיס אותו כשהוא נתון בתוך הדוד אל כסאו אשר בירושלים. באותה שעה אמר מנשה: יש דין ויש דיין! ואכן מיד שינה את מעשיו מקצה לקצה, ובמשך שלושים ושלוש שנים עבד את ה', והשתדל להחזיר את העם למוטב. כפי שנאמר: ''וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו. וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלַיִם לְמַלְכוּתוֹ, וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים... וַיָּסַר אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וְאֶת הַסֶּמֶל מִבֵּית ה' וְכָל הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בְּהַר בֵּית ה' וּבִירוּשָׁלָיִם, וַיַּשְׁלֵךְ חוּצָה לָעִיר. וַיִּבֶן אֶת מִזְבַּח ה' וַיִּזְבַּח עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים וְתוֹדָה, וַיּאמֶר לִיהוּדָה לַעֲבוֹד אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל''.
ראש ישיבה לבעלי תשובה
ואמר רבי ישמעאל בן אלישע, שבשעה שעלה למרום, נגלו לפניו כל סתרי העולמות העליונים, וראה את הצדיקים בגן עדן כשהם יושבים ישיבות ישיבות ועוסקים בתורה, ולכל ישיבה יש 'ראש ישיבה'. ובין הישיבות ראה ישיבה שבה לומדים בעלי תשובה. ומי עמד בראש ישיבה זו? - מנשה המלך! הוא אשר לימד אותנו מה גדול כוחה של התשובה, וכיצד יכול אדם לצאת ולעלות מבור תחתיות לרום המעלה!
נשמה שנתת בי - טהורה!
סיפר בעל תשובה את סיפורו האישי, שכאשר חי בעבר ללא קיום תורה ומצוות, הוא ישב בבית הכלא, ויום אחד הגיע לבית הסוהר איזה שהוא מרצה. כמה אסירים משועממים באו לשמוע אותו. האחד הניח רגל על רגל, השני הניח רגל על כתפו של חבר, וכך ישבו והטו אוזן... אותו מרצה סיפר משל, ומשל זה עורר אותו מאוד. הוא סיפר על אדם אחד, שהיתה לו מרגלית יקרה מאוד, ששוויה רב. יום אחד נפלה המרגלית וקיבלה שריטה. הצטער מאוד בעל המרגלית, כיון שעקב השריטה ירד ערך המרגלית באופן משמעותי. בצערו הלך אל הצורף, אולי יצליח לשייף אותה ולטשטש את השריטה. והנה פנה אליו הצורף: תאמר לי אדוני, מה שמך? 'דניאל', ענה האיש. אם כן, אמר הצורף, יש לי עבורך עצה נהדרת: על המרגלית כבר יש קו אחד מאוזן של שריטה. כעת נסטט יפה כתב לאורך, ותצא לנו האות ד', וזו תהיה חריטה מעוטרת של האות הפותחת את שמך. הרעיון מצא חן בעיניו, וכך עשה והיה מאושר.
כך, אמר להם אותו מרצה, אנו נפלנו ויש לנו שריטה של חטאים בנפשנו, אבל דווקא אותה אפשר למשוך - לעשות תשובה, להשתנות, לחרוט חרטה ווידוי בלבנו, ואז נהיה אנשים מיוחדים ואהובים יותר, והיהלום יהיה משובח יותר.
ממשיך ומספר בעל התשובה, שהיו לו הרבה תוכניות מה לעשות עם החבר'ה כאשר יצאו מבית הסוהר. הוא הרי עבר שם השתלמויות ברמה גבוהה כיצד להיות גנב מוצלח יותר, בפרט שאין עבודה אחרת... אבל כאשר שמע את הדברים הללו, החליט לעשות תפנית ולעזוב את הכל, וכך הפך להיות בעל תשובה אמיתי.
אוי לנו מיום הדין!
איציק הוא אדם מאמין, אוהב את התורה ואוהב את היהדות, בשבת עושה קידוש, אוכל מצות בפסח, מקפיד על טקסים יהודיים בחגים, מקפיד לאכול סופגניות בחנוכה, אוזני המן בפורים, גם עוגת גבינה בשבועות, בקיצור אדם מסורתי. אבל מה? קשה לו לשמור שבת ממש עם כל הדקדוקים, או להתפלל שלוש תפילות ביום, לשמור כשרות וכו'. כל ''הדקדוקים'' האלה מכבידים עליו. ''העיקר הלב'', הוא אומר. כאשר שואלים אותו, ומה תגיד לפני בורא עולם אחרי 120 שנה? איך תצטדק על העבירות שעברת? על המצוות שלא קיימת? איציק אינו מודאג מכך, לא שהוא אינו מאמין בעולם הבא, חס וחלילה. אלא שהוא מרגיש שהוא עם בורא עולם כבר יוכל להסתדר, הוא יטען לבורא עולם שככה הוא גדל, שקשה להשתנות, הוא גם לא רצה להכביד על האשה והילדים ולעורר מחלוקות. ובכלל הוא הרי השתדל להיות אדם טוב, לא עשה רע לאף אחד, היתה לו אמונה חזקה. וזה הרי העיקר, לא? הוא בטוח שבורא עולם ''יבין'' אותו ויסלח לו, הוא הרי אבא רחמן! וכך ממשיך לו איציק את שגרת חייו ללא דאגות וללא נקיפות מצפון.
איציק אינו היחיד, אנשים רבים מתחמקים מן החובה המוטלת עליהם בעולם הזה במחשבה ש''עם הקב''ה אני כבר אסתדר''. פעמים רבות מזדחלת בלבנו הרגשת בטחון ושאננות באשר לעמידתנו בפני בית דין של מעלה. ובשל הרגשה זו אנו נוטים להוריד בעצמנו ''נטל'' קשה. ''מסתפקים במועט'' בקביעת עיתים לתורה, מתרשלים בעבודת המידות, בשמירת הלשון, בדקדוקי הלכה וכדומה. לא ממצים את מלוא הכוח לעבודת ה' יתברך. האם אכן יתקבלו הסברינו והצטדקויותינו בשמים?
על כך נוכל ללמוד מפרשיית יוסף ואחיו. בפרשת ''וישב'' מסופר על מכירת יוסף על ידי אחיו. עיון בפרשיה זו מגלה לנו כי האחים הקדושים כלל לא התחרטו על המכירה. היו להם צידוקים רבים ואפילו נימוקים הלכתיים מובהקים למכירה זו. גם כאשר האחים מגיעים למצרים ויוסף מתנכל להם ומבקשם להביא את בנימין, תגובת השבטים היא: ''ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו....'' כלומר, האחים מבינים כי הצרה באה אליהם בעקבות מכירת יוסף, ובכל זאת עדיין אינם מודים בטעותם על עצם המכירה, אלא רק על כך שלא שמעו לתחנוניו של יוסף. זאת אומרת, האחים התהלכו כל הזמן בהרגשה שהם עשו את הטוב והישר בעצם מכירת יוסף. והנה כאשר מתוודע יוסף אל אחיו, תגובת האחים הינה קיצונית ומפתיעה: ''ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו'' - הדיבור נעתק מפיהם, לא יכלו לדבר! מדוע? הרי היו להם הצטדקויות מצוינות למכירתו של יוסף, אז מה קרה פתאום? מדוע הם שותקים? מדוע אינם יכולים להסביר ליוסף את שיקוליהם ההגיוניים ונימוקיהם ההלכתיים? כי אז בבת אחת, הם קלטו את האמת! הנה יוסף ניצב מולם, החלום שסיפר להם פעם על ירח ואחד עשר כוכבים שמשתחווים לו היה אמת לאמיתו. ממילא כל שיקוליהם היו מוטעים מיסודם, בבת אחת התברר להם שהם חיו בטעות נוראה! האמת הכתה בהם בחוזקה, והם התמלאו בושה גדולה כל כך, עד שלא יכלו לענות.
על כך אומר המדרש: ''אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה!'' אוי! אוי לנו! מה נאמר לפני אבא שבשמים? כאשר האמת תתיצב למול עינינו, כל כך ברורה ונוקבת, מה נדבר ומה נצטדק? ''לא היה לי זמן?'' והרי לדברים אחרים הקדשת זמן יקר. היה לי קשה לשנות הרגלים? הרי בכל מה שקשור לעולם הזה ידעת להתגמש טוב מאוד. אז מה? אשתך התנגדה? הרי כשרצית דברים אחרים ידעת טוב מאוד לשכנע אותה! נו, אז למה בכל זאת לא מיצית את כוחותיך? למה לא התאמצת יותר? הכל נבע בסך הכל מהתרשלות ועצלות! ומול האמת הנוקבת של בורא עולם מה נוכל להצטדק? מה נוכל לומר?
מתי כדאי לחזור בתשובה?
רבי שמעון בן לקיש היה בצעירותו שודד בין חבורת שודדים, ושב לה' בכל ליבו בצום ובתפילה, והיה עוסק כל ימיו בתורה ובמצוות, עד שנעשה לאחד מהחכמים הגדולים שבתלמוד.
ביום שבו נפטר רבי שמעון בן לקיש, מתו שני רעיו מהעבר שנשארו שודדים. נתנו את רבי שמעון בגן עדן, ואת שני רעיו השודדים - בשאול תחתית. אמרו השודדים: רבון העולמים, וכי יש משוא פנים לפניך? אמר להם: זה עשה תשובה, ואתם לא עשיתם! אמרו לפניו: הנח לנו ונעשה תשובה! אמר להם: אין תשובה אלא עד יום המיתה. למה הדבר דומה? לאדם שהוא פורש לים. אם אינו לוקח בידו מארץ נושבת לחם ומים - בים אינו מוצא. וכן אדם ההולך לקצה המדבר, אם אינו לוקח מן הישוב לחם ומים, במדבר אינו מוצא לאכול ולשתות. כך, אם אין אדם עושה תשובה בחייו - לאחר מותו אין לו תשובה.
ובגמרא מסכת שבת (דף קנג עמוד א) רבי אליעזר אומר, ''ושוב יום אחד לפני מיתתך''. שאלו אותו תלמידיו: וכי אדם יודע באיזה יום ימות? אמר להם: ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה.
אין יאוש בעולם כלל!
פעמים רבות מתעורר האדם לתשובה, וגומר בדעתו להתחיל להשתנות, אלא שאז מופיע היצר הרע בפניו בדמות של צדיק גמור, ומציע בפניו את כל החטאים והעוונות שעשה מיום עמדו על דעתו. מלבד זאת שגם המצוות שקיים הן כה מועטות ופגומות, עד שלא מותיר ברוחו קורטוב של רצון ואמון בעצמו, שהוא ה''רשע'' יכול לעשות תשובה ולשנות את מעשיו.
והאמת, שצריך האדם לשים אל ליבו, כי זוהי אך ורק עצת היצר הרע, שרוצה להניאו לבל יעשה תשובה ויתקרב לאלוקיו. ודבריו הבל, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואף על פי שחטא, הקב''ה מצפה לתשובתו ואוהבו. כפי שרואים אנו בתפילת שמונה עשרה, שבשום ברכה לא חותמים במילת ''הרוצה'', מלבד בברכת ''השיבנו אבינו לתורתך'' שחותמים בה: ''ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה'' - כי הקב''ה רוצה בתשובתו של כל אחד ואחד, ואף אם נפל, יקום שוב, ככתוב: ''שבע יפול צדיק - וקם''. ואל יתייאש כלל! אדרבה, עם ישראל בא ממקור שאין לו יאוש!
אברהם אבינו, אב האומה, היה בן תשעים ותשע שנים, ועדין לא זכה לפרי בטן. הבה נחשוב, האם מישהו היה מאמין עוד שלאברהם יהיה בן בגיל כזה? או ששרה בת התשעים שנה תלד?! הרי שלפי השכל האנושי אי אפשר לצפות כלל להמשכיות מזוג כה מבוגר. והנה דווקא מהם צמח עם ישראל! וזאת כדי ללמדנו, כי אצל היהודי המאמין בה' אין יאוש כלל, כיון שבכל מצב בורא עולם יכול לעזור לו לשנות הכל. ולכן אל יפול אדם ברוחו, ובפרט בחודש אלול, גם אם רואה את עצמו מלא בחטאים, יתחזק ויתאמץ ביותר לשוב בתשובה, וה' יתברך החפץ בתשובה, יקבלו ברחמים וברצון.
כך ראינו גם אצל יהודה בנו של יעקב אבינו, שלאחר שהואשם בחטא מכירת יוסף לישמעאלים, היה יכול ליפול ליאוש רוחני ולומר בנפשו: ממילא כבר חטאתי ואיני רצוי לפני ה', בודאי איני יכול להשתנות לאחר מעשה זה, כי כבר הפסדתי את כל עולמי...! אך לא כן חשב, אלא אדרבה ואדרבה, יהודה נאזר בכוחות מחודשים. הוא ידע שליהודי אין מקום להתייאש כלל, פתח דף חדש בחייו, והתחיל מהמצוה הראשונה הכתובה בתורה, מצות ''פרו ורבו'', ונשא אשה. דווקא בגלל מידתו זו, שאינו מתייאש, נקרא עם ישראל על שמו - יהודים. זוהי מהותנו להתחדש כנשר, לא ליפול לפיתויי היצר הרע, אלא להתחיל להשתנות.
במדרש שוחר טוב (סה): ''שערי תשובה אינם ננעלים לעולם, שנאמר מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים, מה הים הזה אינו ננעל לעולם, וכל מי שהוא מבקש לרחוץ בו, רוחץ בו כל שעה שירצה, כך התשובה כל שעה שאדם רוצה לעשות תשובה הקב''ה מקבלו''.
אין הדבר תלוי אלא בי!
הגמרא (עבודה זרה יז ע''א) מספרת על אלעזר בן דורדיא, שלא הניח חטא שלא עשה. פעם אחת בשעת עבירה, אמרה לו אשה אחת: אלעזר בן דורדיא - אין מקבלים אותו בתשובה! כששמע זאת אלעזר התעורר ליבו לתשובה, ולמרות מצבו הרוחני השפל, חיפש תקנה לנפשו. מה עשה?
הלך וישב בין הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שהרי כתוב (ישעיה נד): ''כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה''.
אמר: שמים וארץ, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים רחמים עליך, נבקש על עצמנו, שכתוב (ישעיה נא): ''כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ, וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה''.
אמר: חמה ולבנה, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים רחמים עליך, נבקש על עצמנו, שכתוב (ישעיה כד): ''וְחָפְרָה הַלְּבָנָה, וּבוֹשָׁה הַחַמָּה''.
אמר: כוכבים ומזלות, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנחנו מבקשים רחמים עליך, נבקש על עצמנו, שכתוב (ישעיה לד): ''וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם''.
אמר: אין הדבר תלוי אלא בי! הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה, עד שיצאה נשמתו מתוך בכי. יצאה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. בכה רבי יהודה הנשיא ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת! ולא דיים לבעלי תשובה שמקבלים אותם אלא שקוראים אותם 'רבי'!
הנה רוצים אנחנו להתחזק ולחזור בתשובה. פונים אנו לשמוע שיחות מוסר, לקרוא דברי חיזוק ועוד ועוד. הכל טוב ויפה, אולם מחובתנו לזכור כי התיקון האמיתי ייעשה אך ורק על ידי חיפוש ופשפוש בתוך תוכנו פנימה, ותיקון עצמי.
רבי אלעזר בן דורדיא לימד אותנו יסוד גדול בתשובה: המקור הוא ה''אני'', ואני בלבד! ככתוב ''יעזוב רשע דרכו'' - כל אדם יעזוב את דרכו הקלוקלת באופן אישי וישוב אל ה'. במקום לברוח ולחפש עזרה אצל אחרים, יש לחדור אל תוככי ה''אני'' - ולהשתנות! לפי שאין הדבר תלוי אלא בי!
''אם אין אני לי מי לי''
נתאר לעצמנו תרנגולת לבנה, צחורה כשלג, שהשתכשכה בעפר, וכל כנפיה התלכלכו לבלי היכר. אם נרצה לנקותה במים וסבון וחומרי ניקוי, הלכלוך עלול להידבק בה יותר וללא מועיל. הדרך הטובה ביותר לניקיונה היא שהתרנגולת תתנער מעצמה, תנער את כנפיה כמה פעמים, ותחזור לצחותה ויופיה.
כך ידע האדם שאף אחד לא יוכל לנקותו מחטאו. אין שום שיטה בעולם שבה יוכל האדם להשיג ניקיון לנפשו, אם לא שהוא עצמו יחליט: ''אם אין אני לי - מי לי!'' ויתנער מחטאיו, ותהיה נשמתו צחה ונקיה מכל עוון וחטא.
הצעתו של פיקח
בא יהודי קשה יום לפני הגאון רבי ישראל מאיר מראדין, ה''חפץ חיים'' זצוק''ל, והתאונן לפניו על צרותיהם של עם ישראל. מתקשה אני לשאת את הצרות הרבות, התלונן האיש. החל ה''חפץ חיים'' מעודד אותו בדברים: ''עוד רגע קט תבוא הגאולה, ואז יגאלו ישראל מצרותיהם''. שמע היהודי ואמר בצער: הרי כבר אמרו חז''ל שאין ישראל נגאלים אלא בתשובה, והמצב רק הולך ומדרדר, עד שלא מובן כיצד ישובו ישראל מחטאיהם. השיב לו ה''חפץ חיים'': משל למה הדבר דומה, לסוחר שבא אל הסיטונאי כדי לרכוש ממנו סחורה, תמיד נהג לקחת סחורה ולשלם רק לאחר שמכרה, אלא שבתקופה האחרונה נצטברו חובותיו, והסיטונאי סרב לתת לו סחורה. הן לא עמדת בהתחייבויותיך, וכיצד אספק לך סחורה נוספת? פרץ הסוחר בבכי מר - אם לא תספק לי סחורה, כך אמר, אתמוטט חלילה לגמרי ולא יהיה בידי לחם לילדי. שמע הסיטונאי וכבר בקש לספק את הסחורה, אך כאן קפצו עובדיו של הסיטונאי והחלו לפרט את כל חובותיו שלא שילם עד כה. נקלע למקום פיקח אחד, שמע את אשר ארע ואמר לסוחר: שמע לקולי, מדוע עליך לרכוש בבת אחת כמות גדולה של סחורה, קנה מעט, שלם במזומנים, תמכור, ושוב תקנה, עד שעסקיך יתיצבו.
זה המצב שבו אנחנו נתונים, הסביר ה''חפץ חיים'' ליהודי. עם ישראל נמצא בגלות מרה, והקב''ה רוצה ומשתוקק לגאלם. באה מדת הדין ומעכבת. שכן מצבנו הרוחני האישי של כל אחד מאתנו הוא בשפל המדרגה. אבל בל נתיאש, יכולים אנו לנהוג על פי הצעתו של אותו פיקח: אט אט נשוב בתשובה: נתקן את חטא הדיבור, נקבע עתים לתורה, נוסיף מצוה למצוה עד שנסלק את כל חובותינו לאבינו שבשמים ונתיצב מחדש על רגלינו. לבנה ללבנה, מצוה למצוה, זכות לזכות, כך נזכה בעזרת ה' לגאולה השלימה. בנו הדבר תלוי, ביכולתינו הוא! (מרווה לצמא)
בשלי הסער הגדול הזה!
בספר יונה, שבו אנו קוראים ביום הכיפורים, מסופר על יונה הנביא שביקש ממנו ה' ללכת ולהזהיר את אנשי נינוה על חטאיהם, ולהתרות בהם שאם לא ישובו בתשובה, הרי בעוד ארבעים יום יהפוך ה' את כל נינוה.
יונה חשש מאוד מפני שליחות זו, מפני שידע שאנשי נינוה ישמעו לדבריו ויחזרו בתשובה, ובזה יגרם חלילה קטרוג על עם ישראל, שאף הם שומעים נבואות ותוכחות, ואין כולם שמים על לב. לכן העדיף יונה להתחמק משליחות זו, ''ולברוח'' מפני ה' - ללכת לתרשיש, מקום מחוץ לגבולות ארץ ישראל, ואין הנבואה יכולה לחול עליו שם, שאין הנבואה שורה בחוץ לארץ.
אך בורא עולם, מלוא כל הארץ כבודו, מי יכול להסתתר ולברוח מפניו?! ''וה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם, וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם, וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר''. יראו המלחים וזעקו לאלוהיהם, אלוהי עץ ואבן, ולא נענו. ניסו להטיל את כליהם וחפציהם לים כדי להקל את משא האוניה, אך גם זה ללא הועיל. ויונה לא ידע מכל אשר נעשה, כי היה בירכתי הספינה ישן. כשראו המלחים שהסערה הולכת ומתגברת, והשתדלויותיהם אינן מועילות, החליטו להפיל גורל כדי לדעת בשל מי באה עליהם הסערה - ''וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה''. פנו אליו ושאלוהו: ''הַגִּידָה נָּא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ, מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא...?'' מספר להם יונה את כל קורותיו, ואחר כך אומר: ''שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם, כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם''! ואכן כך היה, וההמשך ידוע, כמסופר בספר יונה.
אומר הרב מבריסק זצ''ל: מתשובתו של יונה אנו למדים דבר גדול. הרי בספינה היו כולם עובדי עבודה זרה, מלבד יונה, ולא היו חסרות סיבות לתלות בהן את הסערה. אבל יונה הנביא שידע כי יש עליו טענה - לא חיפש הצטדקויות, ולא חיפש על מי להטיל את האשמה. תכף ומיד הודה ואמר: ''כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם!''.
בימים אלו, בהם נדרש כל אחד מאתנו לפשפש במעשיו ולתקנם, עלולים אנו ליפול בעצת היצר ולומר: יש אנשים שבאמת צריכים להתחזק ולחזור בתשובה, המצב הרוחני היום ממש לא פשוט, יש אנשים שאפילו בכיפור אינם צמים. והפריצות ברחוב - ממש נורא ואיום, ובכלל - הממשלה הזאת הורסת את הדת במדינה, חנויות של בשר חזיר מפוזרות בכל הארץ, השבת נרמסת בראש כל חוצות. יש לעם ישראל הרבה מה להתחזק לפני שדווקא אני - אדם טוב וחף מפשע - אתקן את עצמי.
אולם עלינו לדעת - כי טענות אלו, הם טענות היצר הרע, שרוצה למנוע אותנו מלתקן את מעשינו על ידי טענות שוא. על כל אחד ואחד לומר לעצמו: ''בשלי הסער הגדול הזה''! כי אכן מכל אחד ואחד ה' דורש התחזקות לפי דרגתו ומצבו, ומי שנמצא בדרגה רוחנית גבוהה יותר, ה' דורש ממנו התחזקות בדרגות שלו.
הוציאה ממסגר נפשי
אומר הגאון רבי אליהו לופיאן: משל לאדם שנכנסה צפור לתוך כף ידו, וסגר עליה בכפו. אמר: הרי אומרים בני אדם שהצפור הזאת יש בכוחה לעוף למעלה, ואילו אני רואה שאיננה יכולה לזוז... אמרו לו: שוטה שבעולם! פתח את ידך, שחרר את הצפור, ותראה איך היא עפה מעלה מעלה...
והנמשל הוא, כשהאדם אומר: אינני יכול לעשות תשובה, אינני יכול להתקדם ברוחניות, אומרים לו: שוטה שבעולם! טמטמת את עצמך! סגרת את נפשך בתאוות ובהרגלים, לכן אינך יכול להתגבר. פתח את המסגר, השלך את שלשלאות התאוה וההרגלים הרעים מעל נפשך, ואז תראה איך אתה יכול להגיע לתשובה שלימה ולהגביה עוף עד השמים! כי ''אין הדבר תלוי אלא בי''!!!
מקום שבעלי תשובה עומדים
בגמרא מסכת ברכות (דף לד עמוד ב), ''אמר רבי אבהו מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד''. ופרשו במסכת יומא (דף פו עמוד ב) שמעלת התשובה גדולה כל כך, עד שאפילו העברות שעבר במזיד (בכוונה) נהפכים לו לזכויות, וכאילו עשה מצוות במקום העברות. ואמנם זה דוקא בעושה תשובה מאהבתו לה' יתברך להתקרב אליו על ידי קיום התורה והמצוות. אבל אם חוזר בתשובה מחמת יראה ופחד מהעונש שיקבל על העברות שעשה, אדם זה לא זוכה עד כדי כך שיהפכו לו העברות למצוות, אלא רק נהפכים לו לשגגות, שאע''פ שעשה במזיד, כיון שחזר בתשובה נחשב לו כאילו עשה בשוגג.
והטעם שבעלי תשובה דרגתם גדלה עד מאוד, כיון שבעלי תשובה יצרם מפתה אותם תמיד לחזור על העבירות שעשו והורגלו בהם, והם נלחמים תמיד עם יצרם ומתגברים עליו. לכן גדולה מעלתם, כי לפי צערו והתגברותו של האדם על היצר הרע, כך שכרו גדול יותר. וכמו שכותב הרמב''ם: אמרו חכמים, מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו. כלומר, מעלתם גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהם כובשים את יצרם יותר מהם.
האומר אחטא ואשוב
ואל יאמר אדם: אם כך הוא, למה לי לחזור בתשובה עכשיו בצעירותי?! אחכה עד שאתבגר, ובינתיים אחיה בהפקר ואעשה עוד עברות, ואח''כ אחזור בתשובה ויהפכו לי כל העבירות לזכויות! ידע האדם, כי רבות מחשבות בלב איש, וטענות אלו - של יצר הרע הם. ראשית, וכי יודע האדם כמה שנים יחיה, שכבר בטוח בעצמו שיספיק לשוב בתשובה מכל עוונותיו?! וכבר אמרו רבותינו במשנה (יומא ח משנה ט) ''האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, אין מספיקים בידו לעשות תשובה''. וזו עצת היצר להטעות את האדם ולמושכו בטענות שוא כאלו, וגם אח''כ כשיזדקן יתפתה עוד אחר יצרו, עד שיטרידנו מן העולם הזה והעולם הבא לגמרי.
אל תאמר לכשאפנה אשנה
מעשה בבחור מנתניה שעלה לירושלים לשבת ושבת בישיבה חשובה, וראה היאך מענגים את השבת בדברי תורה וחכמה ונהנה מאוד, הוא החליט לחזור בתשובה ונשאר בישיבה בירושלים. והנה כעבור שנה נזכר בחברי ילדותו שנשארו שם ללא תורה וללא מצוות, נסע אליהם כדי שיחזרו בתשובה, וביקש מהם לבוא עמו ולשבות בישיבה בשבת, כדי שיטעמו טעמה של תורה, כמאמר דוד המלך: ''טעמו וראו כי טוב ה'''. אבל הם דחוהו לפעם אחרת, כי בשבת ההיא התקיים משחק כדורגל עם נבחרת רוסיה. לשבת הבאה חזר לבקשם לבוא עמו, אך שוב דחוהו בטענה שיש מסיבת יום הולדת של חבר במוצאי שבת, ואינם רוצים להיעדר משם, אך הבטיחו שיבואו עמו בשבת שאחריה. ושוב מצאו תרוץ בשבת האחרת שקרוביו של אחד החברים, חוגגים מסיבת בר מצוה לבנם, ואמרו לו שיבוא אליהם ביום ראשון בבוקר, ואז יבואו עמו לירושלים. כשחזר ביום ראשון, לתדהמתו הוא רואה את הוריהם יושבים לארץ ובוכים. שאל מה קרה, אמרו לו: בלילה כשחזרו הבחורים מהמסיבה, סטתה מכוניתם מן הדרך והתנגשה בעמוד חשמל, וכולם נהרגו בתאונה. התאונן החבר ואמר: חבל, אילו היו באים עמי לירושלים היו נשארים בחיים, כי גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא.
ההשגחה העליונה המכוונת
בחוג בית לנושאי יהדות המתקיים ברחובות, התאספו גם בעל ואשה מגבעת ברנר אשר הוא קיבוץ חילוני מובהק שאין בו אפילו בית כנסת. לזוג זה יש שתי בנות שלעגו להוריהם על השתתפותם באותו חוג בית, ''כבר הזדקנתם והתחלתם לפחד מהמוות'' אמרו להורים. אחר כמה פעמים שלעגו להם, פנו ההורים לבנות ואמרו להם, במקום ללעוג, כדאי שתבואו גם אתן פעם אחת ותשמעו, אולי גם אתן תשתכנעו?. בתחילה פטרו הבנות את ההצעה בלעג, אך לבסוף הסכימו לבוא ולהתרשם. אחר שבאו פעם אחת החליטו, לבוא פעם נוספת וכך עברו חודשיים שהתמידו בהשתתפות בשיעורים הללו המתקיימים אחת לשבוע. כתום החודשיים היה עליהם להתגייס לצבא, ידעו ההורים שאם תתגייסנה לצבא חודשיים בלבד לאחר ההשתתפות בשיעורים, לא ישאר בהם רושם כל כך מהשיעורים שקבלו. הואיל וכך, הציע להם מארגן השיעורים, כי יגישו עתה בקשה לדחיה, ובאופן זה יוכלו להספיק ללמוד ולהתחזק עוד תקופה, כדי להיות מחוסנים ברוחניות הרבה יותר. ועד אז אם ירצו בכל זאת לילך לצבא, תוכלנה ללכת. וכך עשו הבנות ובקשו דחייה לכמה חודשים. ובמשך זמן זה התמידו בשיעורים והתחזקו מאוד בשמירת המצוות, ובעקבותיהם הצטרפה עוד נערה צעירה מאותו קיבוץ, ואף היא התחזקה בקיום המצוות. וסוף דבר הצליחו לקבל 'פטור' לגמרי מהצבא, וזכו שלושתן להקים בתים נאמנים בישראל.
ממהלך הדברים כפי שספרו הבנות, התברר כי קבלו הם את הצו להתייצב חודש ימים מאוחר יותר מכל שאר בנות כיתתן, דבר אשר אין לו סיבה. שימו לב, אילו התייצבו ביחד עם כל בנות הכיתה, לא קל היה להם לבקש דחייה, באומרן תירוצים אלו, אבל משהתייצבו לבדם, יכלו לבקש כרצונן ללא כל חשש. הבא ליטהר מסייעים בידו. (שאל אביך)
אין דבר העומד בפני התשובה
נאמר בתורה: ''וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה: וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ: וַיּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא: הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי: וַיּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אתוֹ כָּל מֹצְאוֹ: וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן''.
מעשהו של קין מזעזע ונורא, על מה ולמה הרג את הבל אחיו?! הרי כל העולם לפניהם, הכל שלהם, יכולים לעשות הכל כאוות נפשם, ועדיין לא מספיק לו לקין כל זה, הוא הולך והורג את אחיו היחיד?! לא איכפת לו מאבא שלו ומאמא שלו שיצטערו?! ממש אכזריות נוראה. והובא בחז''ל שלא ידע קין מהיכן להרגו, והיה מנסה מכל מיני מקומות בגופו, ופצע אותו בידיו וברגליו, שאולי ימות מפה ואולי משם, ולכן נאמר בפסוקים: 'קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה' - לא נאמר 'קול דם' לשון יחיד אלא דמי לשון רבים, שיצאו לו דמים רבים מכמה מקומות.
והנה על אף המעשה הנורא והמזעזע הזה, נאמר שם: ''ויצא קין מלפני ה''', ואמרו רבותינו, שיצא קין מלפני ה' שמח, ופגע בו אביו אדם הראשון, שאל אותו: מה עשה הקב''ה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה והתפשרתי. התחיל אדם הראשון להכות על פניו, ואמר: כך היא כוחה של תשובה, ואני לא הייתי יודע לעשות תשובה על חטאי שאכלתי מעץ הדעת?! מיד אמר את המזמור 'טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון', להודות לבורא עולם שנתן לאדם הזדמנות פז למחוק את המעשה שעשה על ידי ששב בתשובה.
והיה כלא היה
ובאמת מצד הדין והסברא, אדם שעבר עברה, לעולם לא היה יכול למחוק זאת, כי אע''פ שהוא מודה ומתחרט שטעה, מכל מקום את הנעשה אין להשיב, כי במציאות היה כאן מעשה עברה, ואיך אפשר להתייחס לזה כאילו לא היה דבר?! ניחא, אם היינו אומרים שמעשה העברה קיים אלא שמתחרט שעשה זאת, והקב''ה מקבל את התנצלותו, זאת אפשר להבין. אבל באמת זה לא כך, כי אדם שזוכה לשוב בתשובה שלימה, הקב''ה מוחק לו את העוון לגמרי כאילו לא עשהו כלל, ולא רק שמוחק אלא כפי שהובא לעיל, שאם זוכה לשוב בתשובה מאהבת ה', עוונותיו נהפכים לו לזכויות. זו ממידת טובו של בורא עולם לתת לאדם השב בתשובה, הרגשה של 'בוא ונפתח דף חדש', ואז כבר יש לו הרבה יותר חשק לפעול באמת ולעשות אך ורק מעשים טובים כרצון הבורא יתברך.
מספרים מעשה מפורסם שהיה לפני כעשרים שנה בזוג שהתחתנו, והנה בסוף החתונה ניגש אבי החתן לשלם את הכסף המגיע לתזמורת כפי שסוכם ביניהם. ממשמש האב בחליפתו והכסף איננו, הבין כי נגנב הכסף, הצטער מאוד והשיג כסף אחר לשלם לתזמורת. לאחר ימי ה'שבע ברכות' הזמינו הזוג החדש את הוריהם שיבואו לביתם לראות את הסרטת החתונה, והנה בתוך הריקודים רואים שאב החתן מוציא את חליפתו ומניחה על גב הכסא ורוקד בשמחה, ולאחר כמה רגעים רואים את אבי הכלה מסתכל אנה ואנה, מכניס את ידו, ו... מוציא את הכסף ומכניסו לכיסו. אי אפשר לתאר אלו בושות היו באותו רגע לאבי הכלה, אשר היה מוכן לקבור את עצמו חי, ולא להתבייש בושה כזאת ליד חתנו החדש והוריו.
הבה נתבונן, כמה היה מוכן אבי הכלה לשלם לצלם, שיסכים למחוק את הקטע הזה? הלוא כל כסף שבעולם, ובלבד שיציל אותו מבושה זו! והנה אומרים חז''ל, כי לאחר שהאדם נפטר ובא לתת דין וחשבון, מראים לו את כל מעשיו שעשה מיום שנולד ועד יום מותו. וכשעשה עברות ושב בתשובה, בורא עולם מוחק את הקטע מההסרטה לגמרי, ולא יראה אותו כלל ביום הדין! זהו כוחה של התשובה!
כי לא אחפוץ במות המת
על רעתם וחטאתם של אנשי סדום ועמורה מעידה התורה: ''וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד: וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד:
ולא בכדי הענישם הקב''ה עונשים קשים וחמורים, כאמור בתורה: ''וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם: וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה:
אולם אל לנו לחשוב שהקב''ה היה חפץ 'בדוקא' להעניש את סדום ועמורה חס ושלום. לא ולא, וכבר במדרש אמרו כי עיר סדום היתה קיימת סה''כ חמשים ושתים שנה, ומתוכם עשרים וחמש שנה היה הקדוש ברוך הוא מרעיש עליהם הרים ומביא עליהם זוועות כדי שיעשו תשובה, ולא עשו. לכך לא היתה ברירה אלא להענישם דוקא בצורה הזאת. כי ידע בורא עולם ששחיתות כזאת, צריך לשרשה מן היסוד ולא להשאיר כלום, ואם היה הקב''ה מענישם בלבד ולא משחית את העיר, בני אדם שהיו באים אחר זמן להתגורר בסדום ועמורה, היו מושפעים מהאוירה הקלוקלת שהושרתה ונשארה במקום, והיו גם הם נעשים רעים וחטאים לה', לכך לא היתה ברירה אלא להשחית את העיר מהיסוד. אבל מכאן נלמד על שאר בני אדם שבודאי אין הקב''ה חפץ להענישם, כמו שאמר הקב''ה לנביא יחזקאל (פרק לג פסוק יא): ''אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה' אֶלֹהִים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה. שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל''. (שם יח לב) ''כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם ה' אלֹהים וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ''.
אדרבה, בורא עולם ישתבח שמו, הוא היטיב לנו הוא מיטיב לנו והוא ייטיב לנו, ואך ורק רוצה לטובתנו ולא לרעתנו חס ושלום. אלא שהכל תלוי בנו, שככל שנטיב את דרכינו ומעשינו, בורא עולם יתנהג עמנו בכפלי כפליים של טובות והטבות.
מטרת העונש
אכן כל מטרת העונש שמעניש הקב''ה את האדם, אינו אלא כדי שהאדם יתבונן במעשיו שעשה שלא כהוגן ויתחרט עליהם ולא יעשם שוב.
ומספרים על הגאון רבי אליהו מוילנא שרכש ספר תורה מהודר מאוד ושמר עליו כבבת עינו. והנה באחד מן הימים קיבל הרב הזמנה לחתונת נכדו של הגאון רבי שאול נתנזון שהיה מזקני גדולי הדור בזמנו. לאות הוקרה וכבוד לרב, נסע הגאון מוילנא ברכבת לחתונה שהתקיימה ביום ראשון בערב במקום סמוך לעירו של הרב שאול נתנזון. באותו לילה לא היתה רכבת חזרה לוילנא, והוכרח הגאון לישון שם. למחרת בבקר ביום שני קם הרב והתפלל שחרית עם הקהל, אך כשהגיעו לקריאת התורה, נוכחו לדעת שאין ספר תורה במקום, ומחמת זקנותו של הרב נתזנון, קשה היה לרב לנסוע עד העיר בשביל ספר תורה, ולכן הוכרחו לוותר באותו יום על קריאת ספר תורה. לאחר התפלה נסע הגאון מוילנא חזרה אל ביתו. והנה אך כאשר הגיע, שמע בשורה מצערת, שנגנב הספר תורה שלו, ובני הבית הודיעו על כך למשטרה, אולם זה כמה שעות שעדין לא נמצא הספר. היה הרב בצער גדול והחל לבכות בכי גדול ועצום, ואמר שיודע הוא שנגנב לו הספר בעבור חטאו שלא קרא היום בבוקר בספר תורה, וקיבל על עצמו שיותר לא יוותר אף פעם על קריאת התורה. והנה לאחר זמן מה, הודיעו לרב כי ברוך ה' נמצא ספר התורה, והוחזר לרב. אמר להם הרב: דעו בני, כי כל זה עשה הקב''ה כדי שאשוב מחטאי, וברגע שראה הקב''ה שאני מתחרט על חטאי ומקבל על עצמי שלא לעשות כן שוב, כבר לא היתה סיבה להענישני ואז חזר הספר.
וכיוצא בזה מסופר בגמרא ברכות (דף ה עמוד א) על רב הונא שהיה אחד מחכמי הגמרא, והחמיצו לו ארבע מאות חביות יין והצטער מאוד. נכנסו לבקרו חבריו החכמים ואמרו לו שיבדוק במעשיו אולי נהג באיזה ענין שלא כהוגן. אמר להם: וכי אני חשוד בעיניכם?! אמרו לו: וכי הקב''ה חשוד בעיניך שמעניש סתם בלא סיבה?! אמר להם: אדרבה, אם יש מי ששמע משהו לא טוב עלי, שיודיע לי ואתקן. אמרו לו: שמענו שכבודו לא נותן את כל החלק המגיע לפועל בשדה. אמר להם: הרי הוא גונב לעצמו הרבה, ובקושי משאיר לי, לכן אני מפחית משכרו. אמרו לו: בכל זאת נחשב לך שגם אתה גונב ממנו. אלא תתן לו אתה את החלק המגיע לו, ואם תרצה תתבע אותו אחר כך על גניבתו. אמר להם רב הונא: אני מקבל עלי את דבריכם וחוזר בי. עשה הקב''ה נס ונהפך החומץ חזרה ליין. ויש אומרים שהתייקר החומץ ועלה לדמי מחירו של היין, כך שלא הפסיד רב הונא כלום.
מפנה מקום לעברות נוספות
חלק הכרחי מתהליך התשובה הוא הוידוי, דהיינו שיאמר האדם בשפתיו את אשר חטא. ותיקנו חז''ל בסדר התפילה נוסח וידוי, שבו אנו מכים על חטא ואומרים: ''אשמנו, בגדנו'' וכו'. אולם עלינו לזכור את אשר כתב הרמב''ם בהלכות תשובה: מה היא התשובה? שיעזוב החוטא את חטאו ויסירהו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... וכל המתוודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב את החטא, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועילה לו עד שישליך את השרץ.
ורבנו יעקב מדובנא המשיל משל בזה, על הפסוק בישעיה (פרק א פסוק ה) ''על מה תוכו עוד תוסיפו סרה''. משל לאדם שהלך לחנות מכולת וביקש שק לשים בתוכו עשרה ק''ג קמח. לקח את הכף, מילא בשק מדד ומצא תשעה ק''ג, ולא נותר מקום להכניס עוד. ביקש מבעל החנות שק אחר גדול יותר, אך המוכר המיומן ידע את מלאכתו, הוא ניגש וחבט בשק מפה ומשם עד שנעשה ריוח להכניס עוד קילו קמח. והנמשל, אדם עושה עברות מכף רגל ועד ראש, כל כולו מלא עברות, ואין לו עוד מקום, המצפון מכביד עליו. מה עושה? מתחיל לומר וידוי, מכה על ליבו מעט, ואז המצפון שלו נהיה נקי, ובלבו מתפנה מקום לעברות נוספות. וזה שאומר הנביא, 'על מה תוכו עוד' - לצורך מה אתם מכים, האם בשביל ש'תוסיפו סרה'?!
הקרב האמיתי
תהלוכת נצחון צעדה בגאווה ברחובות העיר. אזרחי המדינה מקטנם ועד גדולם באו לחלוק כבוד לצבא החוזר בנצחון מן המלחמה. לא מלחמה רגילה הייתה זו, אלא מלחמה עם אויב קשה במיוחד, אשר המאבק עמו נמשך על פני שנים רבות, ולכן שמחת הנצחון היתה אדירה. חיילים חסונים צעדו בגאווה ולאחריהם מפקדים עטורי דרגות ואותות הצטיינות. ההמון המשולהב נופף להם בהתלהבות וזרק לעברם זרי פרחים. ואז הגיע הרגע הגדול, תרועת חצוצרות אדירה בשרה את בואה של כרכרת המלכות. על הכרכרה נראה המלך כשהוא עטור נצחון. העם הצדיע לו ביראת כבוד. האוירה היתה מרוממת.
והנה בתוך המהומה התקרב זקן אחד לעבר המלך ואמר: ''יסלח לי אדוני המלך, הנה נא חזר המלך בנצחון מן המלחמה הקטנה, ברצוני לברך את המלך שיזכה להיות עטור נצחון גם במלחמה הגדולה''.
''למה תתכוון בדבריך?'' שאל המלך בתמהון, והזקן הסביר: ''מלחמה זו שחזרת ממנה נמשכה כ-10 שנים, למעט את זמן ההפוגות והשינה, אך יש מלחמה שנמשכת על פני 120 שנותיו של האדם, 354 ימים בשנה, 24 שעות ביממה ללא הפוגות. ואת האויב הנלחם בה אי אפשר להפיל במכת מחץ אחת, שכן מיד לאחר שהוא נוחל תבוסה, מגייס הוא כוחות חדשים ומתחיל במלחמה נוספת, הוא לעולם אינו מתייאש. יש לו תכסיסי מלחמה מיוחדים, שחלקם אינם מוכרים לנו. הוא יודע לנצל בדיוק את רגעי החולשה, והגרוע ביותר שהוא מתחזה לעתים לאוהב, וקשה מאוד לזהותו, ובכן אדוני המלך, סיים הזקן, ''אני מאחל לך הצלחה במלחמה הגדולה נגד היצר הרע''.
איזהו גבור הכובש את יצרו
כל אדם יודע אל נכון עד כמה נכונים דברים אלו! לעיתים אדם יכול לעשות דברים גדולים וקשים לביצוע, פעולות הדורשות מאמץ גופני רב, הרפתקאות מסוכנות וכו', אך כל זה קל מאוד ביחס להתגברות פנימית אחת, התאפקות בשעת כעס, הימנעות מלשון הרע, שינויי הרגלים וכיוצא. דברים מעין אלו דורשים מאמץ פנימי גדול מאוד.
כמה מאירים הם דבריו של הרמח''ל בספרו ''מסילת ישרים'': ''והנה שם הקב''ה את האדם במקום שרבים המרחיקים אותו ממנו יתברך. והם הם התאוות החומריות, אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי. ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין למוטב, הם הם הנסיונות לאדם. העוני מצד אחד והעושר מצד אחד, השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור, ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדים - הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה להידבק בבוראו, ויצא מן הפרוזדור הזה, ויכנס בטרקלין לאור באור החיים''.
מה רוצה הכלב?
אכן מאמץ רב עלינו להשקיע במלחמה תמידית זו, וכמו כן עלינו גם לדעת ולהכיר את תכסיסי היצר הרע. הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ''ל נהג להתריע פעמים רבות מפני שיטותיו המחוכמות ונכליו של היצר. הוא סיפר משל המובא במדרש:
בשוק של רומי חיו כלבים ערמומיים, היה הכלב רובץ על פתח חנותו של האופה, משים עצמו כישן ולוטש עיניים בהחבא על המגשים העמוסים בדברי מאפה מפיצי ניחוח. ''מה רוצה הכלב?'' שואל ר' חיים, והדגיש את המילה האחרונה בהתכוונו ליצר הרע, - ''לחמניה אחת''! האם האופה - האדם - יניח לו זאת? בודאי שלא. הוא שומר על הלחמניות לבל יחטוף הכלב אף אחת מהן. מה עושה הכלב? הכלב בשוק של רומי היה משים עצמו כישן, אך ברגע קט של היסח הדעת היה הופך תבנית שלימה. במהומה שהיתה קמה, היה הכלב חוטף לחמניה אחת, כשהיתה המהומה שוככת, היה האופה עורך את המאזן, ''נו, רק לחמניה אחת, לא נורא''. אבל הכלב - השיג בדיוק את מה שרצה!
כך היא דרכו של היצר, הוא רוצה להכשיל את האדם רק בפרט אחד, כדי שמחר יוכל להכשילו בפרט נוסף, שהרי כך אמרו חז''ל: ''כך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה''. אך איזה בר דעת מיושב בדעתו יניח ליצר להכשיל אותו? אבל ליצר יש סבלנות. הוא מחכה לרגע של היסח הדעת, ואז ברגע הזה הוא מחולל מהומה, הוא מכניס את האדם למצבים פתאומיים, לכל מיני מצבי לחץ, אי נעימויות, ובהזדמנות זו הוא מצליח להכשיל אותו בפרט קטן אחד. בקצת לשון הרע, במעט שקר, בהתפרצות קטנה של כעס, בחילול שבת ''קטן'', מה כבר עשיתי? חושב האדם בלבו, אך הוא אינו יודע שזה הדבר שאותו רצה היצר הרע בלבד.
סוד האושר במשחק הכדורגל
בחור אחד היה מגיע בקביעות לשעורי הערב אצל הרב שלום שבדרון זצ''ל. פעם אחת התנצל בפני הרב ואמר כי השבוע לא יוכל להגיע לשיעורים, מפני שיש לו טרדה מסוימת המונעת ממנו להגיע. ''מה הטרדה?'' התעניין הרב, הבחור ניסה להתחמק אך למול מבטיו האוהבים והאכפתיים של הרב, נאות לספר: ''השבוע מתקיים המשחק המרכזי לכדורגל. שעות המשחק חופפות לשעות השיעור, ואני לא מסוגל לוותר על רגעים אלו. אני מכור למשחקי כדור, אני אוהב בכל ליבי את המשחק וגבוריו!''. ''ידידי היקר'', אמר הרב, ''מעניין אותי מאוד לדעת מה סוד האושר במשחק הכדור? הייתי שמח לשמוע מקרוב על מהלך המשחק''. הבחור החל לספר בהנאה אישית: ''המשחק מתחלק ל-2 קבוצות. ואם נרצה להגדיר את ההצלחה על רגל אחת נאמר שמי שמבקיע את השער הוא המאושר. זאת אומרת בצידי המגרש יש שער רחב ממדים, ומי שבועט בכדור ומכניסו לשער הוא המנצח, הרגע שהכדור נכנס לשער הוא הרגע האמיתי של המשחק''. ''מה החכמה הגדולה להכניס כדור לתוך השער?'' שאל הרב, ''בוא עמי ואני אראה לך איך אני בועט לתוך השער 20 כדורים במהירות הבזק''. הבחור חייך, ''את העיקר שכחתי לספר לרב. ליד השער עומד שוער, והוא משתדל למנוע, החכמה היא להתגבר עליו ולהכניס את הכדור''.
- ''ואיך באמת מצליחים להתגבר?''
- ''נו, זו החכמה במשחק, ומי שמצליח הוא גבור המשחק!''
- ''אני רוצה להבין, השומר לא הולך לישון? הוא נמצא ליד השער 24 שעות ביממה, אוכל שם וישן שם?''
- ''מה פתאום'', צחק הנער, ''ודאי שהוא הולך לישון, הוא עומד שם רק בשעת המשחק, ואחר כך הוא שב לחיי היום יום''.
- אם כן מה הבעיה, נבוא בלילה כשהשומר הולך ונבקיע את השער ללא שום בעיה''. הבחור הגביה את קולו: ''דוקא משום כך, דווקא משום שהשומר מסתלק ואין קושי להכניס את הכדור, אין זו חכמה! החכמה והגבורה היא דווקא בשעת הקושי!''
רבי שלום נעמד על רגליו ואמר לבחור: ''ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, האם לבוא לשיעור בשבוע הבא זו גבורה? הרי בשבוע הבא אין לך שום מניעה. החכמה הגדולה היא בשעה שיש מפריע שעומד בשערי בית המדרש, שמונע את הכניסה, בשעה זו נקודת האושר - להבקיע את השער. כן כן, לפום צערא אגרא! אל תפר את כללי המשחק!''. יום למחרת הוא הגיע לשיעור, הוא הבקיע את השער דווקא בשעת קושי!
בסיום הלימוד אומרים: ''מודים אנחנו לך... ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות... שאנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר''. והדברים לכאורה לא מובנים, האם אין העמלים במלאכתם מקבלים שכר? וכי יש חייט התופר בגד או סנדלר עושה מנעלים, ואינו בא על שכרו? אלא: בענייני העולם הזה נותנים שכר על התוצאה המוגמרת בלבד. ערכה של נעל לא נמדד בעמל ובטרחה שהשקיע בה הסנדלר, אלא בתוצרת המוגמרת, בטיב, בדוגמא. לעומת זאת: אנחנו עמלים ומקבלים שכר - על עצם העמל! ככל שאדם עמל יותר - שכרו גדול יותר! מצוה שנעשתה בקושי בעמל - שווה פי מאה ממצוה שנעשתה ללא קושי! כי טוב אחד בצער ממאה שלא בצער. לכן לא נתייחס אל הקושי ככשלון וחולשה, אלא כמנוף להצלחה.