אור ברסלב

הטור הארוך· רבנו יעקב ב"ר אשר

שמות

בראשית

פרק א

פסוק א

ואלה שמות בני ישראל. כתב ר' אברהם על כן חזר ומנאם כאן לפי שהזכיר בסוף הספר כי ראה יוסף לבניו בני שלשים הזכיר כאן כי גם אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו. והרמב"ן פי' לפי שרצה למנות ענין הגלות מעת רדתם כי אז התחיל הגלות לכך חוזר אל תחילת הענין שהוא מפסוק וכל זרעו הביא אתו מצרימה ושם כתוב ואלה שמות וגו' ואותו הפסוק בעצמו החזיר כאן כי אע"פ שהם ב' ספרים הסיפור מחובר בדברי' באים זה אחר זה וכאשר הזכיר בבני יעקב קיצר בבני בניו וכל זרעו והחזיר הכלל כאשר אמר שם כל הנפש הבא' לבית יעקב מצרימ' ע':

פסוק ו

וימת יוסף. פי' ר"א שבא לומר כי מת בגדולתו וגם אחיו לא ראו ימי רעה:

וכל הדור ההוא. פי' ר' אברהם שחוזר על מצרים לפי שאמר אחר כך ויקם מלך חדש על מצרים:

פסוק ז

ובני ישראל פרו. לומר אע"פ שהיו מענים אותם כדי שלא יפרו אעפ"כ פרו וישרצו כשרצים שיולדים תאומים:

וירבו. שלא מתו כדרך העולם:

ויעצמו. שהיו גדולי עצמות ובעלי כח אע"פ שנולדו תאומים:

במאוד מאוד. ואין יכולין להיות יותר:

פסוק ח

ויקם מלך חדש. פי' רבי אברהם שלא היה מזרע המלוכה כמו הקים בני את עבדי עלי:

פסוק י

הבה נתחכמה לו. ולא רצה פרעה ועבדיו להכותן בחרב כי זה תהיה בגידה גדולה להרוג חנם העם אשר באו בארצו במצות המלך הראשון ולא ישמעו לו עם הארץ וגם כי היו בני מנשה ואפרים גדולים וקרובים למלכות וגם בני ישר' היו רבים וילחמו כנגדם אלא הטיל עליהם מס כי כן דרך לעלות מס למלך ואחרי כן צוה בסתר המילדות להרוג הנערים הזכרים ואפי' היולדות עצמן לא ידעו בהן ואחרי כן צוה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ולא ציוה לשרי הטבחים אשר לו להורגם בחרב או שישליכם היאורה אלא אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליכוהו היאור ואם יצעק אבי הילד לשר העיר יאמרו לו שיביא עדים ויעשו בו נקמה הכל להתחכם להם בערמה וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסין שם בלילות ומתנכרין ומוציאין הילדים משם על כן נאמר ולא יכלה עוד הצפינו וזה לא עמד אלא ימים מעטים כי בלדת אהרן לא היתה הגזירה ובלדת משה נתבטלה אולי בת פרעה בחמלתה עליו אמרה שלא יעשה כן או שהיתה על פי האיצטגנינות כדברי רבותינו וזה טעם האומרים למשה הבאשתם את ריחינו בעיני פרעה ובעיני עבדיו וגו' כי עד עתה היתה במרמה ועתה ימצאו טענה לומר שאנו מורדים במלכות ויהרגו אותנו בחרב ולא יצטרכו לטענה:

ועלה מן הארץ. פירש"י כאדם שתולה קללתו באחרים ועלינו מן הארץ. ויש לפרש כפשוטו ונלחם בנו וישלול שלל ולבוז בז ועלה לו מן הארץ אל ארץ כנען עם כל אשר לנו:

פסוק יא

שרי מסים. ששם על העם לקחת מהם אנשים לעבודת המלך ומינה על העם שרים מן המצרים לקחת מהם אנשים כרצונם אנשים לצורך העבודה שיהיו חדש או יותר בעבודת המלך ושאר הימים בביתו והשרים ציוו שיבנו מסכנות לפרעה במס הזה וכאשר ראו כי לא יזיק זה לעם אלא עדיין פרים ורבים גזרו שיעבידו מצרים את העם וכל איש מצרי שיצטרך לעבודה ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו מלאכתו לכך נאמר ויעבידו מצרים שכל מצרים נשתעבדו בהם ועוד גזרו עליהם עבודות קשות בחומר ובלבנים כי מתחלה היו השרים נותנין להם לבנים והיו אנשי המס בונין הבנין ועתה הוסיפו בעבודה וציוו שיהיו מביאין עפר ועושין החומר ולא ינתן להם מבית המלך רק התבן ונותנים הלבנים לאנשי המס הבונים לעשות הבנין וגם כי העבודה הקשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה כגון החפירות והוצאות הזבלים וגם היו רודים אותם לדוחקם שלא ינוחו ומכים ומקללים אותם וזהו שכתוב את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך והיה המלך מפרנסם בלחם צר כמנהג פועלי המלך וזהו מאמר המתאוים זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וגו' כי הדגה במצרים רבה והיו לוקחין מן הצדין אותם במצות המלך והיו לוקטים מן הגנות קישואים ואבטיחים במצות המלך ורבותינו אמרו עבדים לפרעה ולא עבדים לעבדים א"כ ויעבידו מצרים חוזר על שרי המסים אשר לפרעה:

פסוק יב

וכאשר יענו אותו כן ירבה. כמו בימים שלא עינו אותם:

וכן יפרוץ. שעבר החוק בפריה ורביה כמו פורץ גדר. ולפי הדרש יותר שהיו מכונין לענותם כדי שלא יפרו הקב"ה מכוין להפרות ולהרבות ועל כן שבט לוי שלא היה בכלל וכאשר יענו שלא היו עושים עבודה לא היה בכלל כן ירבה וכן יפרוץ ועל כן תמצא בכל המניינים שהיו פחותים בכל המניינים מכל השבטים:

פסוק כא

ויעש להם בתים. פי' שהרבה להם בנים שפרו ורבו מאוד עד שהיו אומרים אלו בני שפרה ופועה ובית לשון בנים כמו בית יעשה לך והוא פי' שיתן לך בן יושב על כסאך. וי"מ ויהי כאשר יראו המילדות את האלהים ולא הועיל לפרעה מה שציוה להם להורגם ויעש להם פרעה גזירות בתים שהושיב ישראל בין בתי מצרים כדי שידעו עת לדתן או בתים ממש שעשה בתים ידועי' שלא ילדו אלא בהם. ויש מפרשים בתים שנתנן בבית הסוהר כמו והוצאתנו מן הבית הזה:

פרק ב

פסוק א

וילך איש מבית לוי. דרשו רבותינו שהלך אחר עצת בתו. ור' אברהם אמר כי בערים רבים היו יושבים ישראל וזאת האשה היתה ישבת בעיר אחרת. וכתב הרמב"ן ומה צורך שיזכיר הכתוב ההליכה ועל דעתי בעבור שלא חשש בגזירת פרעה ולקח לו אשה להוליד בנים אמר הכתוב כן כי כל המזדרז לעשות ענין חדש אומר כן כמו וילך ראובן וישכב וילך ויקח את גומר בת דבלתים. ולא הזכיר הכתוב לא שם האיש ולא שם האשה כי היה צריך לייחש אביהם וכל משפחתם ועתה קיצר הפסוק עד לידת מושיע ואז ייחסו וגם שאר השבטים בעבורו:

ויקח את בת לוי. דרשו רבותינו שהם לקוחים שניים ועל דרך הפשט היה תחלת נישואין ואין מוקדם ומאוחר בפרשה והיה זה קודם גזירת פרעה וילדה אהרן ומרים ואח"כ גזר פרעה כל הבן הילוד ולא הזכיר הכתוב לידת אהרן ומרים כי לא היה בלידתם דבר חידוש. פירש"י שחזרה לנערותיה ודרי' מדלא כתיב את יוכבד בת לוי אלא קרי לה בת סתם שנעשית כבת:

פסוק ב

ותרא אותו כי טוב הוא. פירש"י אע"פ שנולד לויו חדשים ויום אחד עמדו כל איבריו כאלו נולד בזמנו. וי"מ כי טוב הוא מלשון ונשבעה לחם ונהיה טובים פי' יפים:

פסוק ג

ולא יכלה עוד הצפינו. פירש"י שמנו ט' חדשים והיא ילדתו לו' חדשים ויום אחד ומיהו אית' למ"ד בפ"ק דסוטה שהיתה מעוברת ממנו ג' חדשים קודם שהחזירה והם לא מנו לה אלא משעה שהחזירה ולפ"ז אין צריכין לומר שנולד לו' חדשים דלדידיה אם נולד לו' היתה יכולה להצפינו ו' חדשים אם לא שנאמר שהם בדקו אחריה ו' חדשים משנשאה מפני חשש שמא תלד לו' והיא ילדתו לסוף ג' אחר הנישואין דהיינו לו' עם ג' שקודם הנישואין:

פסוק ה

ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. פירש"י סרס המקרא ופירשהו ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו. והרמב"ן כתב ואפשר לפרש שהיו ביאור מעלות והיא ירדה מארמון המלך לרחוץ במעלה הראשונה אשר ביאור וראתה התיבה רחוק ממנה ותשלח את אמתה ותקחנו. או יהי' כמו לרחוץ ביאור וכן ונתת אותם על סל אחד:

פסוק ו

והנה נער בוכה. פירש"י קולו כנער. וכתב הרמב"ן כבר דחו זה דא"כ עשיתו למשה רבינו בעל מום. ורבינו אברהם כתב שהיו איבריו גדולים כנער והזכיר זה ליופיו כי בעבור טובו ויופיו חמלה עליו. והנכון שנפרש בו שבכה כנער בחריצות ובזריזות ולכך חמלה עליו. ובמדרש יש ילד הוא ומנהגו כנער בא גבריאל והכה למשה כדי שיבכה ושתתמלא עליו רחמים ועל דעתי שאין צריך לכל זה כי הילד בעת הולדו יקרא נער כמו מה נעשה לנער היולד ונקרא ילד והוא גדול כמו שמצינו בישמעאל:

ותאמר מילדי העברים זה. לפי הפשט נתנה אל לבה המעשה כאשר הי' כי למה ישימו שמה מצרי אלא עברי נתנו שמה להצילו ורבותינו דרשו שראתה אותו מהול:

פסוק י

ותקרא שמו משה. כתב ר' יוסף קמחי הי' ראוי לקרותו משוי כי מן המים משיתיהו כמו קנוי מן קניתיהו אלא שבת פרעה לא היתה יודעת עיקר הלשון להפריד בין פועל ופעול ונזדמן מן השמים לפי שהי' מושה את ישראל מגלותם:

פסוק יא

ויגדל משה ויצא אל אחיו. תחלה כתיב ויגדל הילד עד שלא הי' צריך לגומלה אותו ואז הביאתו לבית פרעה ואח"כ גדל והי' לאיש דעת ויצא לאחיו כי הגידו לו אשר הוא יהודי:

מכה איש עברי מאחיו. כתב ר' אברהם אחר שכתב עברי למה אמר מאחיו אלא מאחיו ממשפחתו כמו כי אנשים אחים אנחנו:

פסוק יד

מי שמך לאיש. והלא אתה נער ואפי' אם היית איש והלא אינך שר והלא אם היית שר אינך שופט ואפי' אם היית שופט אינך עלינו:

הלהרגני אתה אומר. מלמד שהרגו בשם המפורש אע"ג דכתיב ויך את המצרי מצינו הכאה בדיבור דכתיב הכה ארץ בשבט פיו ואע"ג דאמר גם ענוש לצדיק לא טוב ואפי' במינים שאני הכא שהי' חייב מיתה שבא על אשת איש כדדרשינן ויפן כה וכה שראה מה עשה לו בבית ובשדה. וכתב הרמב"ן ואם הרגו בשם המפורש מי הגיד לרשע כי משה הרגו ואולי סמך ידו עליו וקיללו בשם וזהו ויך או מפני שנפל מת לפניו פחד משה שיעלילו עליו וקברו בחול והרשע ראה זה וידע שהוא הי' הגורם אז חשב שהרגו בחרב כי לא ראה רק קבורה. ועל דרך הפשט אתה אומר פירושו אתה חושב כי מצינו אמירה על מחשבת הלב אמרתי אני בלבי:

אכן נודע הדבר. פי' ר' אברהם אם כן. ורשב"ם פי' אכן אך כן פי' אינו כמו שהייתי סבור אך כן הוא ודאי נודע הדבר:

פסוק טו

ולכהן מדין. לא הזכירו בשמו כי איננו ידוע אלא מן הכהונה שהוא נכבד בכהונתו והוא יתרו דכתיב וישב אל יתר חותנו ויתר ויתרו הכל אחד כמו אליה ואליהו ואחר שנתגייר נקרא חובב דכתיב ומבני חובב חתן משה כי כן דרך כל המתגיירים לקרוא להם שם ישראל והוא בן רעואל דכתיב ויאמר משה לחובב בן רעואל והא דכתיב ותבאנה אל רעואל אביהן אבי האב יקרא אב כמו אלהי אבי אברהם ומפני שהי' יתרו נטרד בכיהונו ולא הי מצוי בביתו באו אל הזקן והא דכתיב ויואל משה את האיש הוא הכהן הנזכר למעלה:

ותבאנה ותדלנה. פי' הרמב"ן ובכל יום היו הרועים דולים ומשקים תחלה ואירע אותו היום שאלו הנשים קדמו והיו סבורות שיכולו' להשקות קודם שיבואו הרועים ומלאו הרהטים ובתוך כך באו הרועים ויגרשום מן הרהטים להשקות תחלה כמנהגם ומשה חרה לו על החמס והצילן שכיון שמלאו הרהטים היו המים שלהן וגם דלה דלה להם כי לא הספיקו הרהטים לכל צאנם וזה מדוע מהרתן בא ואמרו איש מצרי הצילנו מיד הרועים שמגרשים אותנו בכל יום בבואינו לרהטים תחלה:

פסוק יט

איש מצרי. הו' מתנכר על שהי' בורח. ובמדרש יש משה שלא קרא שמו על שם עברי לכן לא זכה ליקבר בארץ אבל יוסף שקרא שמו על שם עברי דכתיב ושם אתנו נער עברי זכה ליקבר בארץ. ובשמות רבה דורש איש מצרי על שם המצרי שהרג משה והוצרך לברוח מפניו ועל ידיו ניצולו הן משל לערוד שנשך את האדם וברח מפניו לנהר וראה תינוק טבוע בנהר להצילו שבחו התינוק אמר לתינוק לא אני הצלתיך אלא הערוד שברחתי מפניו:

וישק את הצאן. צאננו לא נאמר אלא הצאן שנשתלחה ברכה במים עד שהי' מספיק לכל הצאן:

פסוק כ

ויאמר וגו' למה עזבתן את האיש. כתב רבינו אברהם תפש הכתוב דרך קצרה שלא כתב ותקראן לו כי ידוע מדרך הסברא שכן עשו:

פסוק כג

ויהי בימים הרבים ההם. דרשו רבותינו לפי שהיו ימים של צער קורא אותם רבים. וכתב הרמב"ן שאין דרך לומר בימים ההם וביום ההוא רק על הזמן העומד אשר יזכיר בו המאורע אבל לאחר העת רגיל לומר ויהי אחרי כן והי' ראוי לומר בכאן ויהי אחרי ימים הרבים ההם וימת וגו' מדכתי' בימים הרבי' ההם דרשו בו שהיו של צער ורומז לזמן ההוה ומ"מ מיום שמת מלך מצרים ויצעקו בני ישראל ותעל שועתם ימים מועטים היו. ונוכל לפרש ויהי בימים הרבים ההם שהם ימי עינוי לגלות שהם רבים מאוד כל הימים שהי' משה בורח מפני פרעה כי מנעוריו ברח דכתיב ויגדל מיד ויצא אל אחיו כאשר גדל ועמד על דעתו והגידו לו כי הוא יהודי וביום ההוא הכה את המצרי וביום השלישי הלשינוהו וברח והי' בן י"ב שנה כאשר הזכירו רבותינו ועל כל פנים לא הגיע לכ' ובעמדו לפני פרעה הי' בן פ' א"כ עמד כמו ס' שנה בורח לפני פרעה ונראה כי בסוף הזמן בא לארץ מדין ונשא צפורה כי כשהי' לו הדבור עדיין לא הוליד ממנה רק גרשום אבל לא הזכיר הכתוב בבריחתו רק וישב בארץ מדין וישב על הבאר שלא נתחדש בימים האחרים ענין שיצטרך הכתוב לספרו כי הבורח מן המלכות לא יתעכב בעיר מושב אלא מתחבא ממקום למקו' ומגוי אל גוי ומתנכר ובסוף הזמן בא למדין וישב שם וזהו טעם וישב בארץ מדין כי ראוי הי' לומר וילך אל ארץ מדין אלא רמז שלא ישב בעיר עד לבסוף שבא אל ארץ מדין ומפני שהזכיר הכתוב בריחתו מפני פרעה ושבתו במדין וציוהו הקב"ה לחזור למצרים והי' נראה שכל המעשים האלו היו מיד זה אחר זה בשנה אחת לכך בא הפסוק לרמוז הענין כאשר הי' ואמר ויהי בימים הרבים ההם שהי' משה בורח מפני פרעה ועמד במדין מהם ומת בימים ההם בסופם מלך מצרים והי' למשה גילוי שכינה ושב למצרים וגאלם ועל כן לא אמר ויהי אחרי ימים רבים כי הי' במשמעו משבת משה במדין ולא היו הימים הרבים ההם רק בכל המסופר למעלה:

וימת מלך מצרים. פירשו רבותינו שנצטרע ושוחט תינוקת מישראל ורוחץ בדמם. ועל דרך הפשט מנהג בעבדים למלך בליעל שמקוים למותו וכאשר ראו שמת המלך ומלך אחר רשע מן הראשון על כן ויאנחו. וי"מ לפי שדרך הוא כשמת המלך להתיר כל האסורים וכשמת המלך התיר כל האסורים ואת אסירי בני ישראל לא פתח ביתה אז ויאנחו:

פסוק כה

וירא וגו' וידע אלהים. פירש"י נתן אליהם לב ולא העלים עיניו מהם כי מי שאינו מכיר מי שהולך לפניו הרי כאלו אינו רואהו ואף אם מכירו ואין אהבתו בלבו כאלו אינו רואהו ועל כן אמר וירא אלהים שנתן לבו לראות העשוי להם אז וידע שהכירם. ור' אברהם פי' וירא את החמס העשוי להם בגלוי וידע הנעשה עמהם בסתר. כתב הרמב"ן הזכיר הכתוב טענות רבות בגאולתם וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו וירא אלהים וידע אלהים כי ידעתי את מכאוביו לומר אע"פ שנשלם הזמן הנגזר עליהם לא היו ראוין לגאול כמו שמפורש ביחזקאל אלא מפני הצעקה קיבל תפלתם:

פרק ג

פסוק א

וינהג את הצאן אחר המדבר. פי' ר' אברהם שהיו מדין סרים אל משמעת פרעה על כן הוצרך להיות רועה צאן שלא יעמוד ביישוב אולי יכירוהו וכאשר אמר לו השם שמת פרעה ועבדיו שברח מהם אז אמר ויצילני מחרב פרעה:

אל הר האלהים חרבה. יש תמיהין האיך הרחיק כל כך לרעות הצאן שמדין במזרח ובפרקי ר"א יש שהלך צאנו של משה מ' ימים בלא אכילה:

פסוק ב

וירא מלאך ה'. תחלה אמר וירא מלאך ה' ואחר כך אמר וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים ועל כן אמר ר' אברהם כי האלהים הוא המלאך הנזכר כמו כי ראיתי אלהים פנים אל פנים אע"ג דכתיב אלהי אביך כי ידבר השליח בשם השולח. וכתב הרמב"ן ואינו נכון שמשה גדול הנבואה לא יסתיר פניו ממלאך וכתב הוא כי רבותינו אמרו בב"ר שהוא מיכאל ר' יוסי הארוך בכל מקום שהיו רואין אותו היו אומרים שם רבינו הקדוש כך כל מקום שמיכאל נראה שם כבוד השכינה נתכוונו לומר מתחלה נראה אליו מיכאל ושם כבוד השכינה והוא לא ראה הכבוד כי לא הכין דעתו בנבואה וכאשר כיון לבו וסר לראות נתגלה אליו כבוד השכינה:

והנה הסנה בוער. פי' דולק באש והא דכתיב מדוע לא יבער הסנה פי' למה לא ישרף ולא יאכל כמו פשתים אשר בערו באש. אי נמי יבער מלשון בעור כמו ובערת הרע מקרבך. ויש דוחקים לפרש אסורה נא ואראה מדוע לא כלומר למה אינו כלה אלא יבער הסנה תמיד והוא בוער ואינו כלה:

פסוק ד

ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה. פי' מקום קוצים והוא מקום טהרה שאין רגל בני אדם ובהמה מצויין שם ועל כן נגלה לו שם. ור' אברהם כתב שנקרא הר סיני בעבור הסנה:

משה משה. בלא פסיק כמו אברהם אברהם יצחק יצחק יעקב יעקב משה פה אל פה אדבר בו בלי הפסק:

פסוק ה

אל תקרב הלום. שעדיין לא הגיע למעלתו הגדולה בנבואה כי בהר סיני נגש אל הערפל אשר שם האלהים וכן ענין הסתרת פנים שעדיין לא עלה למה שנאמר בו ותמונת ה' יביט:

של נעליך. במשה וביחזקאל כתיב נעליך וביהושע כתיב נעלך לפי שמשה הי' רועה והי' לו מנעלים גדולים כדרך הרועים וכן יחזקאל חקלאה אבל יהושע הי' לו מנעלים קטנים כדרך השרים לכך אמר נעלך שהיו נראים כאחד. במשה כתיב אדמת קודש הוא וביהושע כתיב קודש הוא לפי שבמשה הי' כל ההר מקום קדוש אבל ביהושע לא הי' קודש אלא מקום עמידתו ולכך לא אמר אדמת קודש ולא מצינו זה הלשון בשום מקום אלא במשה ויהושע לפי שכל הנביאים לא נתנבאו אלא בארץ ישראל פי' התחלת נביאותם כדכתיב משא גיא חזיון אבל משה תחלת נביאותו הי' בחוצה לארץ וכן יהושע ולא נאמר כאן ויעש משה כן כמו שכתוב ביהושע ואפשר כי משה לא קירב שם קודם ולא הוצרך לחלוץ:

פסוק ו

אנכי אלהי אביך. דרשו רבותינו אלהי עמרם אביך. וכתב הרמב"ן רצונם לומר כאלו אמר אלהיך ורצה ליחד שמו על הצדיק שמת ולא על החי ואחר כך אמר אלהי אברהם יצחק ויעקב שהוא אלהי ישראל כלם. ור' אברהם פי' אמר אלהי אביך על אברהם כי הוא החל לקרוא בשם ה' ואח"כ הזכירו בשם וצירף אליו שאר האבות. ועל דרך הפשט כמו אלהי אבותיך ויזכיר יחיד במקום רבים אלהי כל אב מאבותיך כי כלם יקראו לאיש אב וכן אלהי דוד אביך כמו אלהי אבי וארוממנהו אלהי אבותי:

פסוק ז

ויאמר ה' ראה ראיתי. אע"פ שכל הפרשה בשם אלהים הגבור כאן שם של ד' אותיות מדת הרחמים בענין החמלה על העם:

ראה ראיתי. פי' ר' אברהם החמס שנעשה להם בסתר שלא יראוהו בני אדם אני ראיתיו ואת צעקתם ששומעין הכל אני שמעתי ומה שיש בלבו המכאוב אני ידעתי:

פסוק ח

אל ארץ טובה ורחבה. שבח הארץ תחלה שהיא טובה לאמר שאוירה טובה לבני אדם וכל טוב ימצא בה ושהיא רחבה שיעמדו בה כל בני ישראל במרחב. או פי' רחבה שיש בה רחבות שפלה ועמק ומישור גדולים וקטנים ואין רובה הרים וגאיות וחזר ושבח אותה שהיא ארץ מקנה שיש בה מרעה טוב והמים יפים ויגדל החלב בבהמות כי אין הבהמות בריאות ומרבות חלב כי אם במים הטובים ועשב רב ואויר טוב ובעבור שימצא זה באחו ובמרום הרים ואין הפירות שם שמנים ויפים אמר כי היא שמנה ופירותי' שמנים ומתוקים עד שתזוב כלה בדבש מהם והנה שבחה על כל טוב ה' על דגן ותירוש ויצהר ובני צאן ובקר:

אל מקום הכנעני. מה שלא אמר אל ארץ הכנעני כמו שאמר בשאר המקומות לרמז שירשוה ויכרתום וישבו במקומם ולא שיהיו יושבים בקרבם:

הכנעני והחתי והאמורי והפריזי והחוי והיבוסי. ולא הזכיר הגרגשי אולי לא היתה ארצו זבת חלב ודבש. אי נמי לכך לא הזכירו כאן ולא בפסוק ילך מלאכי לפניך שאינו מזכיר אלא אותם שנלחמו והכריתום כדכתיב בקרא דלקמן והכחדתיו ואלו גרגשי עמד ופינה. ור' אברהם כתב ולא הזכיר הגרגשי כי הוא קטן מהשבעה וכתב עוד כיון שששה גוים מבני כנען והזכירם למה הזכיר כנען ופי' כל הארץ נקראת ארץ כנען כי הוא שם הכולל שהוא המין והפריזי הוא צידון ושאר הבנים הנזכרים מעטים וכללם הכתו' בשם הכנעני:

פסוק יב

וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. כתב הרמב"ן רבו הפירושים בזה הפסוק והנכון בדרך הפשט בשביל שהקב"ה אמר למשה ב' דברים שיציל את ישראל מיד מצרים ועוד שיעלה אותם אל מקום הכנעני והשיבו משה מי אנכי כי אלך אל פרעה ועוד האיך אוציא את בני ישראל ממצרים כמו שאמרת להעלותם לארץ כנען כי לא יחשבוני ללכת אחרי אל ארץ עמים גדולים ועצומים ולהורישם כי ההצלה מיד פרעה אינה תלוי' בהם כי אם ישמע פרעה יקל עולו מעליהם ויצילם או יגרשם מארצו בעל כרחם ועוד כי הם בעצמם ישמעו אל כל אדם שיאמר להצילם אבל ללכת אחרי להוריש גוים גדולים ועצומים לא ישמעו לי ועל זה אמר לו הקדוש ברוך הוא אל תירא מפרעה כי אנכי אהיה עמך וזה לך האות אל העם כי אנכי שלחתיך כי בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהי' על ההר הזה ומאז יקבלו עבודת השם ללכת אחרי מצותי וגם בך יאמינו לעולם ללכת אחריך אל כל מקום אשר תצום וכמו שנגליתי לך על ההר הזה בלבת אש כן יהיה לעיני כל העם בעבדם אותי אל ההר הזה והנה למשה אות שלא יפחד מפרעה במה שהבטיחו להצילו ולישראל יהיה להם אות שלא יפחדו מן העמים בבואם אל הר סיני כי לצאת ממצרים ברצון פרעה אל מקום קרוב דרך ג' ימים ודאי ישמעו ולא ישאלו אות. ור' יוסף קמחי פי' וזה לך האות כי תמיד עמך אני בבואך לפני פרעה ותמצא חוזק בלבך ויסור המורך מלבך וזה לך האות גדול ואשר אמר אחר כך בהוציאך את העם ממצרים סיפור הדברים שהודיעו שעתידין ישראל לקבל התורה שם ולעבדו:

פסוק יג

ואמרו לי מה שמו. כתב הרמב"ן הפסוק הזה אומר לך דורשני כי לא יתכן שאמר משה מה שמך מה אומר אליהם להיות אומר להם אות שיאמינו בו כי שאלת שמו ואמירתו להם אינה אות שיאמינו בו למי שלא יאמין בו תחלה כי מה ראייה יש שיאמינו לדבריו בהודיעו להם שמו והנה אחרי שהודיע השם הגדול אומר והם לא יאמינו בו. ור' אברהם אמר כי שאלו מה שמו משמותיו יאמר לישראל כי באל שדי לא יעשו אותות רק בשם הגדול. ולא נראו דבריו כי עדיין לא נאמר למשה שיעשה אותות ומופתים במצרים אלא שיוציאם ממצרים ויעלם אל ארץ טובה ובשם אל שדי יכול להוציאם ולנצח העמים ובזה השם נצח אברהם לבדו המלכים ועוד כי יעקב אמר והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם ויוסף אמר פקוד יפקד אלהים אתכם והנה הפקידה באלהים אלא כך הוא הענין שמשה ודאי בעת ההוא הי' אב בחכמה וגדול במעלת הנבואה וביקש לידע באיזה מדה הוא שלוח אליהם ואמר הנה ישאלוני על שליחותי כי הוא במדת אל שדי שעמדה לאבות או במדת רחמים עליונית שיעשה בה אותות ומופתים וזה שאל מפני שאמר לו אנכי אלהי אביך ולא פי' לו שם משמותיו הקדושים ושמע משה שהבטיחו על מעמד הר סיני ומתן תורה וידע כי התורה לא תנתן באל שדי הנזכר באבות רק בשם הגדול שבו הי' העולם ועל זה שאל מה אומר אליהם שאגיד להם שם המורה הוראה שלימה על המציאות ועל ההשגחה והשיבו אהי' אשר אהי' פי' אין צריך לראיי' אחרת אלא על השגחתי רק כי אהי' עמך ועמהם בכל צרתם כמו שדרשו אהי' עמהם בצרה זו ובצרה אחרת שבכל צרתם יקראוני ואענה הוא ראיי' גדולה כי יש אלהים שופטים בארץ והשיבו משה די' לצרה בשעתה ואז אמר אהי' שלחני אליכם פי' שיאמר להם השם של ד' אותיות ואמר ג' פעמים אהי' כי הוא הוה והי' ועתיד להיות ואמר שלשתן בלשון הזה כי אין חליפות וצבא עמו כי לא עברו מימיו כלום לפיכך נקראו כל הזמנים אצלו בשם אחד מורה על ענין המציאות. וי"מ אהי' אשר אהי' פי' תאמר להם כביכול שאני בצער כאשר הם ועל כן נגליתי לך בסנה כאשר דרשו וזה אהי' עמהם כאשר הם היום וכאשר תאמר להם כך מיד יאמינו לך וזה תשובה מה ששאל מה יאמר להם כדי שיאמינו. ד"א לפי ששאל לו שמו אמר אין לשמי קביעות ישתנה לפי המדה וזהו אהי' אשר אהי' אתהוה לפי מה שיהי' הענין אבל תאמר להם אהי' שלחני אליכם שאע"פ כן שאני משתנה לפי המדה ההויה אחת היא. וי"מ לפי הפשט בשביל ששאל מה אומר אליהם השיבו מה הם חוששין אהי' מי שאהי' רק שאצילם:

פסוק טו

וזה זכרי לדור דור. פי' שחוזר על אלהי אברהם יצחק ויעקב כי לעולם לא ישכח ברית אבות ובכל הדורות כאשר יזכירו אלהי אברהם יצחק ויעקב ישמע אל ויענם:

פסוק יח

ושמעו לקולך. פירש"י מכיון שתאמר להם זה הלשון מיד ושמעו לקולך שסימן זה מסור להם מיעקב ומיוסף שבלשון הזה הם נגאלין יעקב אמר פקוד יפקוד אתכם יוסף אמר ואלהים פקוד יפקוד אתכם ורוצה לומר שלכך אמר יוסף פעמים פקוד יפקוד להגיד שהוא בידו מסורת מאבותיו. והקשה הרמב"ן על זה הדרש אם כן למה יאמינו למשה על זה שמא ידע הוא במסורת הזה כמותם. ותי' הוא כך קבלו מיוסף ששמע מאביו שהראשון שיבא ויאמר להם בלשון הזה הוא יהי' גואלם כי גלוי וידוע לפניו שלא יבא אדם ויכזב להם. ועוד איתא במדרש שלכך נתלש משה מבית אביו בן י"ב שנה שאלו הי' בביתו ובא ואומר להם כל המעשים האלו לא היו מאמינים בו שהיו אומרים אביו מסרו לפי שיעקב מסרו ליוסף באהבתו אותו גילה לו הסוד ויוסף גילה אותו ללוי שבזה הלשון השביע לאחיו וציוה להם שיהי' הדבר סוד ולוי גילה הדבר לקהת וקהת לעמרם אבל כיון שנתלש קטן מבית אביו ובא עתה ואמר להם הדברים הללו האמינו:

פסוק יט

ולא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה. פירש"י כל זמן שאין אני מודיע ידי החזקה. וכתב הרמב"ן והנכון ולא יתן אתכם להלוך בדיבור ולא ביד חזקה עד שאשלח ידי בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו ביד חזקה ובזרוע נטוי' ובמורא גדול ובאותות ובמופתים ואחר כן ישלח אתכם כי כלם באו עליו טרם נתנו אותם להלוך:

פסוק כב

ושאלה אשה משכנתה. אע"פ שכתי' וישאלו העם זכרים ונקבות הזכיר כאן נקבות לפי שמנהג הנשים לשאל מאת השכנות יותר מהזכרים כלי תכשיט כסף וזהב:

פרק ד

פסוק א

ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי. איתא בב"ר באותה שעה דיבר משה שלא כהוגן הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך והוא אומר והן לא יאמינו לי מיד השיבו הקב"ה בשעתו ונתן לו אותות. ור' אברהם אמר על דרך הפשט הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך על הזקנים אבל לא אמר שיאמינו שאר העם או שאמר שישמעו לקולו ואולי לא יאמינוהו בלב. והרמב"ן פי' שיתכן ששמעו לקולך אינו הבטחה שישמעו אלא צואה ושמעו לקולך פי' ראוי להם שישמעו לך ותבוא אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים וכן ושמעו מצרים ואמרו אל יושב הארץ ראוי שיהי' ככה וכמוהו רבים. אי נמי אמר לו ושמעו לקולך לבא למלך מצרים ולאמר לו אלהי העברים נקרא עלינו כי מה יפסידו בזה והנה הודיעו כי לא יתן אותם מלך מצרים להלוך ועל כן אמר משה והן לא יאמינו לי כי אחר ראותם כי לא יתנם פרעה להלוך לא ישמעו לקולי כי יאמרו אלי אלו היית שליח השם לא ימרה פרעה את פיך. אי נמי פי' לא נראה אליך ה' הגדול במדת רחמים כאשר אמרת לעשות לנו אותות ומופתים כי אינך גדול מן האבות ולכך לא שמע אליך פרעה שאלו הי' כדבריך היינו יוצאים עכ"פ ואין עונותינו מבדילין בינינו ובין הרחמים. אי נמי מה שאמר והן לא יאמינו לי לא שמסתפק אולי לא יאמינו אלא ששאל אות כדרך כל המשתלחים כאלו הי' הולך אל עם אשר לא יאמינו אבל לעולם כיון שאמר ושמעו לקולך ידע שישמעו:

פסוק ג

ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש. כתב הרמב"ן לא הבינותי למה עשה אלו האותות לפני משה כי משה מאמין הי' וראוי הי' שיאמר המטה אשר בידך השליכהו ארצה לפניהם והי' לנחש וכן באות השני כאשר עשה באות השלישי ולקח ממימי היאור ולכן דרשו רבותינו שהי' לו האות הראשון סימן שסיפר לשון הרע וראוי להענישו ופחד וברח מפניו וזהו טעם וינס משה מפניו כי פחד שמא יענישוהו וישכהו הנחש וכן הצרעת להענישו עד שאמר לו הקב"ה שלח ידך ואחוז בזנבו אז נתחזק ושלח ידו והחזיק בו כדכתי' ויחזק בו כי החזקה גדולה מן האחיזה. וי"מ אות הנחש הי' משל לפרעה דכתיב התנין הגדול ומתחלה הי' רך כמו מטה ואחר כך נהפך להיות קשה וחזר להיות מטה שחזר פרעה כאלו לא הי' ולא יצא מידו עד שהשביעו וברח משה מפניו כדכתיב ויברח משה מפני פרעה:

פסוק ד

שלח ידך ואחוז בזנבו. פי' אחיזה בעלמא והוא לא יכול כי הנחש רצה לישמט מידו עד שהחזיק בו וזה סימן שמשה חשב כאשר יבוא למצרים כי מיד ישלחם ולא שילחם עד שחזק עליו נגעים גדולים והאות השני כנגד כל ישראל שהיו טמאים בגילול מצרים הראה לו שיחזירו בתשובה כידו שחיתה מצרעתה. וי"מ שהוא סימן לישראל שהיו חופשים ונגעם השם בעבודת פרך והוא ירפאם וישובו חופשים:

פסוק ה

למען יאמינו כי נראה אליך ה'. פי' בעשותך כן לפניהם ומקצר הפסוק בזה כי ידוע שעל מנת כן נעשה שיעשה לפניהם ויאמינו בו:

פסוק ח

והי' אם לא יאמינו. כתב ר' אברהם ידענו כי השם ידע אם יאמינו אם לא יאמינו רק הכתוב דיבר כנגד משה שאם יהי' מקצת ישראל שלא יאמינו לאות הראשון יאמינו לאות האחרון והכתוב אומר לקול ואין לו קול רק דיברה תורה כלשון בני אדם ואמר לקול האות האחרון אע"פ שיש שם שלישי בעבור שעדיין לא הראהו רק ב' אותות והי' אם יהיו עוד שלא יאמינו תעשה אות שלישי ויאמינו כדכתיב ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם כי פקד:

פסוק ט

והיו המים אשר תקח מן היאור. אע"פ שאמר ולקחת ממימי היאור חזר ואמר והיו המים אשר תקח מן היאור לומר שלא תקחם מן הכלי אלא מן היאור:

והיו. פעם שנית פירש"י ללמד שלא היו לדם עד שהיו ביבשה. והרמב"ן כתב א"צ לזה שכן דרך המקרא לכפול תיבות ולחזק או בעבור מיצוע ארוך שביניהם כמו והי' ערכך מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והי' ערכך כסף חמשים שקלים: בשני אותות הראשונים חזרו לכמות שהיו ובאות המים לא חזרו לכמות שהי' רמז לו שלא ימחול לו במה שיחטא על המים:

פסוק י

גם מתמול גם משלשום. למדנו שכל ז' הימים הי' הקב"ה מפתהו. ועל דרך הפשט אמר אני כבד פה גם מתמול פי' מנעורי אני כבד פה ואף כי עתה שאני זקן וגם מאז דברך אל עבדיך שציויתנו לילך בשליחותך לדבר לפני מלכים ואיך אדבר עמו בכבידות ויתחלל שם שמים כי יאמר אילו היית שלוחו למה לא תיקן לשונך ומשה מרוב חפצו שלא הי' רוצה לילך לא התפלל שיסיר ממנו כבדות פה אלא טען שלא הי' ראוי לילך כיון שהי כבד פה והקב"ה לא רצה לרפאתו כיון שלא התפלל לו אלא אמר לו שילך והוא יהי' עם פיהו שידבר נכוחות לפני פרעה והנה הי' הנס כפול שהי' כבד פה ובדברו לפני פרעה היו דבריו נכוחים. י"מ שלא רפאהו בשביל שהי' ערלת פיו ע"י נס שאירע לו עם פרעה כאשר אמרו רבותינו. וי"מ שזה הי' חרון אף שחרה בו שלא רצה לרפאתו ושלחו בעל כרחו שאלמלא השיבו שלח נא ביד תשלח הי' מרפאהו:

פסוק יא

מי שם פה לאדם. פי' הדיבור בעבור היותו בפה קורהו פה:

או מי ישום אלם. חוזר על האדם מי ישום לאדם אלם והאלמות לא ישים בו כי איננו דבר אלא הוא העדר הדיבור ואולי בשביל שיש לאדם נפש מדברת והאלמים בהיות להם אוטם בגיד הלשון יאלמו יתכן לומר מי ישום באלמות. ואלם הוא הפכו של פה ופקח הוא הפכו של עור וחרש כי הוא נאמר על האזנים ועל העינים כדכתיב לפקוח עינים פקוח אזנים והי' לו להקדים פקח לחרש כמו שהקדים פה לאלם אלא כתב פקח בין חרש לעור משום ששייך פקיחה בשניהם כדפרישית. וי"מ מי שם פה לאדם וכי לא הייתי יודע שאתה כבד פה והלא אני עשיתיך למה לך להזכיר זה לפני:

פסוק יג

שלח נא ביד תשלח. תרגם אונקלוס ביד מאן דכשר למשלח ורוצה לומר ביד מי שרוצה שידבר צחות כי אע"פ שאמרת שתהי' עם דברי בדברי לפני פרעה אעפ"כ אינו דרך כבוד להיות שלוחך ערל שפתים כי ישמעו כלם בדברו עם המלך ויהי' זה גרעון בעיניהם ומשה כל הימים שהי' הקב"ה מפתהו ללכת הי' ממתין אולי יתקן כבד פיו וכשראה שלא תיקן אז אמר שלח נא ביד תשלח. והרמב"ן פי' שלח נא ביד תשלח פי' תשלח ביד כל אשר תשלח כי אין בעולם אדם שלא יהי' הגון יותר ממני והכל לפי רוב ענותנותו הי' בורח מן השליחות שלא יטול שררה לדבר לפני המלך ולהשתרר על ישראל. וי"מ שלח נא ביד תשלח אני כבד פה שלח נא ביד פי' כתב שאוליך בידי. וי"מ בשביל שאמר לו ולא יתן אתכם להלוך ולא ביד חזקה על כן אמר משה שלח לו עתה מיד כאשר אמר לו לשלוח לבסוף:

פסוק יד

ידעתי כי דבר ידבר. פי' ידעתי כי ידבר בעבורך כרצונו אף אם לא צויתיו וגם הוא מעצמו יוצא לקראתיך וראך ושמח בלבו ולא יקנא למעלתך ומה שהוצרך לומר לו לך לקראת משה המדברה בעבור כי הודיעו הדרך אשר יבוא בו. ויתכן ששמע אהרן בצאת משה ממדין ויצא מעצמו לקראתו ואחרי כן נאמר לו לך לקראת משה המדברה ושם תמצאנו:

פסוק טו

ואנכי אהיה עם פיך. להורותיך את אשר תדבר אל פרעה כי עתה לא אמר שידבר אהרן בעבורו רק אל העם כמו שנאמר ודבר הוא לך אל העם אבל לפרעה משה ידבר. ויתכן שהי' זה לכבוד המלכות ובסוף אמר משה הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה וניתן לו רשות שלא ידבר גם לפרעה והוא מעלה למשה לכך נאמר נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהי' נביאך:

פסוק טז

ודבר הוא לך אל העם. כתב ר' אברהם אין זה גרעון למשה רק מעלה גדולה כי אהרן דומה לפה שיוציא דיבור הנשמה שאינה נראית כמו המלאכים שאינן נראין כי אינן גוף והוא מדמה משה למעלת המלאך ואתה תהי' לו לאלהים והנה אלהים בכל המקרא רק השם הנכבד או מלאכיו הקדושים כי על ידם יראו מעשה השם בארץ וכל אלהים שהוא ע"ז דיבר הכתיב כנגד מחשבת העובדי':

פסוק יז

אשר תעשה בו את האותות. עדיין לא נאמר לו לעשות בו רק אות אחת אלא פי' האותות אשר אומר לך. ויראה כי כאשר אמר לו בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו הודיעו בפרט אבל הכתוב מקצר וזה טעם אשר תעשה בו האותות:

פסוק יט

ויאמר ה' אל משה במדין. אמר רבי אברהם אין מוקדם ומאוחר בתורה ופי' וכבר אמר לו. וכתב הרמב"ן ואין דבריו נכונים כי הדיבור הראשון לא הי' במדין רק בהר סיני ובמדין לא דיבר עמו רק הפעם הזאת אלא אפשר קיבל משה ללכת בדבר ה' וחזר למדין ליטול רשות מחותנו והי' סבור ללכת יחידי מתנכר לכך אמר לו אלכה ואראה את אחי אשר במצרים העודם חיים דרך ביקור כאומר אראה אם עודם חיים ואשוב ואז אמר לו השם במדין שוב מצרימה ולא תפחד כי מתו כל האנשים המבקשים רעתך ותהי' שם עמהם עד שתוציאם משם ולכן לקח אשתו ובניו כי הי' זה עצה נכונה להוליכם עמו כי בעבור זה יבטחו בו בני ישראל יותר כי בהיותו במדין בן חורין יושב בביתו בשלום עם אשתו ובניו חתן כהן הארץ לא יביא אותם להיות עבדים אם לא שיהא בטוח שיצאו בקרוב ויעלה עמהם לארץ כנען ולא יצטרך בצאתם לשוב למדין לקחת אשתו ובניו משם:

כי מתו כל האנשים. פירש"י זה דתן ואבירם שהיו חיים אלא שירדו מנכסיהם דליכא למימר שהיו מצורעין שהרי היו במחנה וליכא למימר נמי שהיו סומין דהא כתיב את עיני האנשים ההם תנקר וליכא למימר נמי שלא הי' להם בנים דהא כתיב יצאו נצבים הם ובניהם וטפם. ומיהו קשה למה היו שניהם מבקשים נפשו הלא לא הוכיח אלא האחד שאמר לו למה תכה רעך ואדרבא ביקש להציל השני ועוד אפי' אם ירדו מנכסיהון עדיין יכולים להרע לו להלשין עליו לפרעה. ולפי הפשט בישרו על מיתת פרעה דכתיב וימת מלך מצרים:

פסוק כ

ויקח את אשתו ואת בניו. כמו ובני פלוא אליאב כי לא הי' לו רק גרשום ואליעזר נתעברה ממנו בדרך או במצרים אשר הלכה שם ויתכן שקודם הדיבור שהי' לו בהר האלהים נולד גרשום והיתה צפורה הרה וכאשר שב אל יתר חותנו ילדה ובעבור כי הי' נחוץ לדרכו לא מל אותו ולא קרא לו שם ובדרך כאשר מלה אותו אמו לא קראה לו שם כי משה הי' נפגש מהמלאך ואחרי לכתו למצרים וראה שניצול מכל המבקשים את נפשו קרא לו אליעזר על שם ויצילני מחרב פרעה:

וירכיבם על החמור. הזכיר המין כי איפשר שהיו לו חמורים הרבה לרכוב עליהם היא ובניה:

וישב ארצה מצרים. כתב הרמב"ן הנזכרים למעלה שהם אשתו ובניו. ור' אברהם כתב וישב מצרימה כי הוא לבדו שב מצרימה כי כאשר פגש השם למשה נימול אליעזר ובהתרפאו שבה צפורה אל אבי' עם בני'. ויתכן זה כי בעבור שהי' נימול אליעזר לא הי' יכול להביאו בדרך עד שיחזק הילד ולא רצה לעכב שליחות של הקב"ה ולכך עזבם במלון וציותה לשוב אל בית אבי' בהתרפאותו וזהו שנאמר אחר שילוחי'. וגם איפשר שהלכו למצרים וכאשר נתעכב שם נכספה אל בית אבי' ושלחה עם הבנים וזהו אחר שילוחי' כי פחד יתרו שהי' דעתו לגרשה:

פסוק כא

ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה. כתב ר' אברהם כי זה נאמר לו במדין ואמר לו ראה כל המופתים וגומ' להודיעו כי יחזק את לבו ולא ישלחם בעבור המופתים שיראה עד המופת האחרון עד שתאמר לו הנה אנכי הורג את בנך בכורך ואז ישלחם. וכתב הרמב"ן ואין זה נכון כי מה טעם בלכתך לשוב מצרימה ראה אלא פירושו כאשר לקח מטה האלהים ללכת למצרים הזהירו ואמר לו תעשה כל המופתים אף כי יחזק לבו ולא ישמע אל דבריך אתה אל תפל דבר מכל אשר דברתי ומה שאמרתי לך ואל תתיאש מלעשותם בשביל שלא ישמע לך ועוד הזהירו במכה האחרונה אשר בה ישלחם ופי' שמתי בידך שבידך שמתי אותם שתעשה אותם אתה ולא אחר שכבר הודיעו שיעשה אותות ומופתים רבים כמו שאמר לו בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו וכל זה לזרזו בעבור שהי' מוכרח בשליחות בשביל זה הזהירו קודם מעשה וציוהו בשעת מעשה על כל מופת ומופת. ויתכן שיהי' ואמרת אל פרעה ידיעה שציוהו לאמר לו כן בסוף שאמר לו אני אחזק לבו ולא ישלח את העם בכל המופתים ואמרת אליו ביום ההוא הנה אנכי הורג את בנך בכורך ואז ישלחם כי לא מצינו שהודיעו מכת בכורות רק בעת ההיא. וי"ל עוד שעל שלשת המופתים אשר אמר לו לעשותם לפני ישראל אמר לו שיעשם גם לפני פרעה כדי שידע פרעה שמה שזקני ישראל מבקשים שעל פי ה' הוא ולא יעליל עליהם וכן עשה משה אע"פ שלא נכתב. ואשר אמר עוד כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת כי ירצ' מופ' לו וציוה למטה שיהי' לתנין ולא לנחש כאש' הי' בפעם הראשון והראה לו שיבלע מטה אהרן את מטותם להודיעם שינצחם. ובמדרש שמות רבה יש וכי על אי זה מופתים אמר לו על נחש וצרעת והדם לא ציוהו לעשותם אלא לפני ישראל ולא מצינו שעשאם לפני פרעה אלא מהו כל המופתים אשר שמתי בידך זה המטה שהיו חקוקים בו. דצ"ך. עד"ש. באח"ב. ולפי זה יהי' פי' הפסוק ראה שמתי בידך ראה והסתכל במטה אשר שמתי בידך שכל המופתים שבו תעשה לפני פרעה:

פסוק כד

ויפגשהו ה'. על שנתעסק במלון תחלה ולא מל אליעזר אע"פ שעדיין הי' בדרך אעפ"כ הי' איפשר לו למולו כי כבר קרוב הי' למצרים. וי"מ דלכך נענש דכשהגיע למלון קרוב למצרים אמרה צפורה אעכב כאן ואלכה עם ישראל כי היתה סבורה שמיד יצאו והי' בדעתו להניחה שם וכיון שהי' דעתו להניחה שם הי' לו להתעסק במילה. וי"מ דלכך נענש שהי' לו למולו מיד ולא יוליכנו עמו בדרך אלא יניחנו עם אמו ומה שלא מל עד עתה איפשר שלא נולד עד עתה. וי"מ לפי שהתנה עם יתרו שלא למול החצי מן הנולדים לו לא הי' רשאי למולו בביתו:

פסוק כה

ותקח צפורה צור. פי' איזמל כמו חרבות צורים דמתרגמינן איזמלין וכן חרבות צורים:

ותכרת את ערלת בנה. ומשה לא מלו כי הי' נפגש על ידי המלאך וזה מוכח כמ"ד ויבקש המיתו קאי על משה דאי למ"ד על הנער קאי למה לא מלו משה:

ותאמר כי חתן דמים אתה לי. פי' אמרה לנער על ידך הי' חתני נהרג ושוב שהרף ממנו אז אמרה מה שאמרתי חתן דמים לא על שפיכת דם בעלי אלא על המילה. וי"מ שאמרה למשה חתן דמים אתה לי לפי שאתה שנתחתנת בי לפי שאני מדינית ואיני ראוי' לך וכשראתה שהרף ממנו אז אמרה לא הי' אלא על דבר המילה:

פסוק כז

וישק לו. פי' אהרן למשה כי משה העניו נהג כבוד באחיו הגדול ממנו ולכך לא אמר וישקו איש אל אחיו:

פסוק כח

את כל דברי ה'. מלמד שהגיד לו כל הדברי' שהי' ביניהם האיך היה מסרב בזה השליחות וכי הוא שליח בעל כרחו:

פרק ה

פסוק ג

דרך שלשת ימים נלך. שאם אומר לו שרוצים לצאת מן הארץ לא היו משאילים להם כלי הכסף והזהב. במדרש יש בשעה שאומר הקב"ה כך אמר משה וכי אטריח את ישראל בשביל ג' ימים אמר לו ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך אפילו ג' ימים אבל אשלח בו את ידי ואחרי כן ישלח אתכם:

פן יפגענו בדבר או בחרב. פירש"י שרוצים לומר פן יפגעך אלא שחולקים כבוד למלכות. ור' אברהם פי' שכולל אנחנו הישראלים ואתה פרעה וגם מצרים ולכך בבוא מכת בכורות אמרו כלנו מתים פי' שנתבאר להם דברי משה שאמר פן יפגענו בדבר וגרשום. והקשה הרמב"ן שלא נצטוו לומר שיהי' לישראל דבר או חרב אם לא יזבחו הם והם לא שינו בשליחות השם דבר:

פסוק ד

למה וגו' תפריעו. פירש"י תפריעו תבטלו. ור' אברהם פי' תשבשו כמו באין מוסר יפרע עם:

לכו לסבלותיכם. פירש"י לעבודתכם שיש לכם בבתיכם שלא הי' שיעבוד על שבט לוי. וי"מ שאף ישראל לא נשתעבדו אלא מבן ט' עד בן ס' והם היו יותר על ס'. ור' אברהם פי' לסבלותיכם סבלות כל העם כי בשביל סבלת כל ישראל בכלל שאר העם היה מדבר עמהם. והרמב"ן כתב על דרך הפשט אמר להם לכו לעבודת המלך עם שאר העם כי בפעם הזאת באו לפניו עם כל העם ולא שמע אליהם וציוה אותם שובו כולכם אל העבודה ושבו משה ואהרן לפניו ואמר להם תנו לכם מופת ועשו כן ואז היו בעיניהם כחכמים ונהג בהם כבוד ומעת החלו המכות עליו נהג בהם מורא גדול. ונראה שלא היו כל ישראל עובדים כל הימים לפרעה בחומר ובלבנים שהיו ממלאים כל מצרים ערים אלא במס היו עושים רק שהכביד עליהם עול לקחת מהם רבים:

פסוק ט

ואל ישעו. י"מ כמו אל ישענו וחסר נו"ן ור' אברהם פי' ואל ירפאו כמו השע ממני שבשביל דבריכם של שקר הם נרפים מן העבודה:

פסוק יד

גם תמול גם היום. כתב ר' אברהם תמול הוא יום שעשה משה את האותות לעיני העם ולא יתעסקו בעבודה היום שבאו משה ואהרן אל פרעה:

פסוק טז

וחטאת עמך. פי' דרך כינוי שלא רצו לומר לו שיהי' החטא עליו וכינו לומר עמך.

פסוק יט

ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר. פי' ר' אברהם אותם כמו עצמם ונפשם וכמוהו ויקבור אותו בגיא:

פסוק כג

למה הרעות לעם הזה. יש מקשים והלא כבר אמר לו הקב"ה כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך עד שאשלח בו את ידי ואם כן למה הי' משה מתרעם ותירץ ר' אברהם שחישב משה כי משעה שיתחיל לדבר יקל עולו מעליהם והנה הכביד עולו יותר ועל כן אמר למה הרעות כי זה הפך ממה שאמרת כי ראיתי את עני עמי ולכך השיבו עתה תראה מיד כשיתחילו המכות יקל עולו מעליהם. והקשה הרמב"ן שהרי התרעם לאמר והצל לא הצלת ואין הצלה אלא יציאתם מן הגלות ולא הקלת עולו מעליהם ופי' הוא כי חשב משה שאמר לו הקב"ה שלא ישמע אליהם להוציאם מיד ולא באות ומופת עד שיעשה מכות גדולות אבל חשב שיביאם אליו מיד זו אחר זו וכאשר אמר לא ידעתי את ה' ציוה מיד לעשות התנין וכאשר לא שמע לו חשב שיכהו מיד בדם ובכל מכות וכאשר ראה שעמד ג' ימים והוא מריע להם יותר ויותר והקב"ה לא הודיעו מה יעשה אז חשב כי ארוכה היא ועל כן אמר למה הרעות לעם הזה לשלחני קודם שהגיע הקץ כי לא הי' ראוי לשלוח אותי עד שתרצה להוציאם כי עתה הרעות להם ולא הצלתם ואם ככה אתה עושה להם יוסיפו ברעה אשר ימצאם ולכך השיבו עתה בעת הזאת בקרוב תראה אשר אעשה לפרעה ולא אאריך לו כאשר חשבת. ויתכן שהיו ימים רבים מעת שהוכו שוטרי ישראל עד שדיברו אל פרעה למה תעשה כה לעבדיך כי אין רשות לכל אדם לבא בהיכל פרעה ולדבר אליו פנים אל פנים וכן איפשר ששב משה אל האלהים ואמר למה הרעות ימים רבים אחר שפגעו בו השוטרים. ובאלה שמות רבה יש שאח"כ הלך משה למדין והחזיר אשתו ובניו למדין ועשה שם ו' חדשים:

פרק ו

פסוק א

תוכן העניינים

הטור הארוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה