הטור הארוך· רבנו יעקב ב"ר אשר
בראשית
פרק א
פסוק א
בראשית. א"ר יצחק לא הי' צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה וגו'. כתב הרמ"בן ז"ל אע"פ שצורך גדול הוא להתחיל התורה מבראשית ברא וכו' כי הוא שרש האמונה ומי שאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון כופר בעיקר ואין לו תורה כלל מ"מ כיון שמעשה בראשי' סוד עמוק הוא מאד ואינו מובן מן המקראו' ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה ויודעיו חייבים להסתיר אותו לכך א"ר יצחק שלא הי' צריך להתחיל מבראשית ולספר ענין היצירה והמבול ודור הפלגה ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה ויאמינו בכלל כנזכר בהם בעשרת הדברות כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו' ותשאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני עם התורה שבע"פ ונתן ר' יצחק טעם לזה כי התחלת התורה בבראשית ברא וספר כל ימי היצירה עד בריאת אדם ושהמשילו במעשה ידיו וכל שת תחת רגליו וגן עדן שהוא מבחר המקומות הנבראים בעוה"ז נעשה מכון לשבתו עד שגירש אותו חטאו משם ואנשי דור המבול בחטאם גורשו מן העולם כולו והצדיק בהם לבדו נמלט הוא ובניו וזרעם וחטאם גרם להם להפיצם במקומות ולזרותם בארצות ותפשו להם המקומות למשפחותם לגוייהם כפי שנזדמן להם א"כ ראוי הוא כאשר יוסיף הגוי לחטוא שיאבד ממקומו ויבא אחר לרשת את ארצו כי כן משפט אלהים בארץ לעולם. אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל התור' אלא מהחדש הזה לכם שהיא מצוה ראשונ' שנתנה לישראל אע"ג דאיכא ז' מצות שנצטוו לבני נח ומילה לאברהם מ"מ לכל ישראל לא נצטוו ואכתי לא נפקי מכלל בני נח. פירש"י מה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שאם יאמרו אומות העולם לסטים אתם שכבשתם לכם ארצות שבעת גוים הם יאמרו להם כל הארץ של הב"ה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו ע"כ. ותימא הלא נפלה מתחלה בחלקו של שם כדפי' רש"י בפ' לך לך והכנעני אז בארץ וכתיב ומלכי צדק מלך שלם וגו' פירש"י שהיה הולך וכובש מזרעו של שם וי"ל דשם היה מלך על ירושלים לבד שנקרא מלך שלם אבל כל שאר הארץ לא נפלה בחלקו. מ"מ תימא הוא והלא כנען היה עבד לאחיו עבדא דמאן נכסי דמאן ומיהו גם בזה י"ל דאע"פ שהיה עבד לכל אחיו למה יקחו בני שם נכסיו יותר מבני יפת. פירש"י שמלת בראשית דבוקה לברא פי' בראשית בריית שמים וארץ היה כך שהארץ היתה תוהו ובהו ויאמר אלקים יהי אור ולפ"ז לא פירש שום בריאה בראשון אלא האור. והרמב"ן פי' בראשית ברא וגו' שמתחלה ברא מאין יסוד דק שאין בו ממש אלא שהוא כח ממצי' מוכן לקבל צורה ולצאת מן הכח אל הפועל והוא החומר הראשון הנקרא בלשון יוני היולי. ומלת ברא היא הוצאת יש מאין ואח"ז לא הוציא יש מאין אלא מאותו חומר הדק הלביש לכל אחד צורה ויצרו ותקנו והיא מלת יצר והשמים וכל אשר בם חומר אחד והארץ וכל אשר בה חומר אחר והקב"ה ברא אלו שנים לבדם יש מאין והכל נעשה מהם וזה החומר הדק נקרא תהו מל' תוהא על הראשונות מפני שאם בא אדם ליחד לו שם תוהא ונמלך לקראו בשם אחר כי לא לבש צורה שיחפש בו השם כלל. והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בהו מלה מורכבת כלו' בו הוא וזש"ה ונטה עליו קו תהו ואבני בהו כי הקו הוא אשר בו יתחם האומן מחשבת בניינו מה שמקוה לעשות מל' קוה אל ה' והאבנים הם צורת הבנין. ואחר שאמר כי מתחלה במאמר אחד ברא שמים וארץ וכל צבאם חזר ופירש כי הארץ אחר הבריאה היתה תהו כלו' חומר אין בו ממש והיתה בהו כי הלביש אותה צורה ופי' שבצורה הזאת ד' יסודות שהם האש והמים והעפר והאויר. ומלת הארץ כוללת לארבעתן כמו ויכלו השמים והארץ וכל צבאם שכולל כל כדור התחתון והאש נקרא חושך מפני שהאש היסודית חשיכה ואלו היתה אדומה היתה מאירה לנו הלילה. והמים שנגבל בהם העפר נקראו תהום ולכן נקראים מי הים תהומות כדכתיב תהומות יכסיומו. קפאו תהומות בלב ים. ונקרא קרקע הים תהום כדכתיב מוליכם בתהומות כסוס במדבר. והאויר נקרא רוח. וכבר נודע כי יסודות הארבע מקשה אחת והעמוד שלה הוא עגול הארץ והמים מקיפים על הארץ והאויר מקיף על המים והאש מקיף על האויר. ואמר הכתוב כי הארץ לבשה צורה והיה האש מקיף למעלה על המים והעפר המעורבים והרוח מנשבת ונכנסת בחשך ומרחפת ע"פ המים. והנקודה הזאת שלבשה הצורה והיתה בהו היא שחכמים קורין אותה אבן שתיה שממנה הושתה העולם. והנה פי' הכתובים בתחלה ברא אלהים מאין השמים וברא מאין את הארץ והארץ בהבראה היתה תהו והיתה בהו ובהם חושך מים ועפר ורוח נושבת על המים:
פסוק ג
ויאמר אלהים יהי אור. מלת אמירה בכאן להורות על החפץ כלומר שרצה יתברך שיהיה מחומר השמים דבר מזהיר וקראו אור וכן היה בלי עמל ויגיעה. ומה שאמר ויהי אור ולא אמר ויהי כן כבשאר הימים לפי שלא עמד בתכונה הזאת כל הימים כשאר מעשה בראשית:
פסוק ד
וירא אלקים את האור כי טוב. פי' רש"י שראה שאין טוב לו עם החשך להשתמש בערבוביא קבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה. והקשה הרמב"ן שא"כ יראה בדבר כמו המלכה ועצה חדשה שאחר יהי אור והיה אור ראה אותו כי טוב הוא ולכן הבדיל בינו ובין החשך כענין האדם שלא ידע טיבו של דבר עד היותו. ופי' הוא כי הוצאת דבר אל הפועל נקרא אמירה. ויאמר יהי אור. ויאמר יהי רקיע. וקיומם נקרא ראייה כענין שאמרו רז"ל רואה אני את דברי אדמון. וכמו שאמר במעשה כל יום ויום וירא אלקים כי טוב. ובששי כשנשלם הכל וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. וכן אמר ביום הראשון בהיות האור וירא אלקים כי טוב שרצה בקיומו לעד ולכך אמר האור כי טוב שאלו אמר סתם וירא אלקים כי טוב היה נראה שחוזר על בריית שמים וארץ ואינו כן שלא גזר עדיין הקיום שלא עמדו כן אלא מן החומר הראשון הנברא ביום ראשון נעשה בשני רקיע ובשלישי נפרדו העפר והמים ונעשית היבשה שנקראת ארץ ואז גזר בהם הקיום ונאמר בהם וירא אלקים כי טוב.
ויבדל אלקים בין האור ובין החשך. אין זה חשך הנזכר בפסוק ראשון שאותו הוא האש אבל זה הוא אפיסת האור כי נתן אלקים מדה לאור ושיהא נעדר אחר כן עד שובו. וכ' הרמב"ן שיש מפרשים שהאור הזה נברא לפניו של הב"ה כלומר במערב ושקע מיד כמדת לילה ואח"כ האיר כמדת יום ולכן אמר ויהי ערב ויהי בקר הקדים הערב של אור הנבר' וקדם הלילה ליום. והקשה הוא לדבריהם שא"כ מוסיפין על ששת ימי בראשית יום קצר. ופי' הוא כי האור נבר' לפניו ולא נתפשט ביסודות הנזכרים והבדיל בינו לבין החושך שנתן לשניה' מדה ועמד לפניו מדת לילה אחת שלא האיר ואח"כ הזריחו על היסודות והנה קדם הערב לבקר:
פסוק ה
ויקרא אלקים לאור יום. בעבור כי אדם קרא שמות לשאר הנבראים פי' כאן כי האלקים קרא אלו השמות וענין ויקרא פי' ר' אברהם ז"ל שעשה מדת היום ומדת הלילה. והרמב"ן כתב ענין ויקרא הוא ההבדלה המגבלת בהם כשלבשו צורתם שאמר יום יהא תחומך ולילה יהא תחומך:
ויהי ערב ויהי בוקר. פי' ר' אברהם תחלת הלילה קרא ערב בשביל שמתערבין בה הצורות ותחלת היום קרא בקר בשביל שיבקר האדם בינות':
יום אחד. דורש בב"ר על שם שהיה הקב"ה יחיד בעולמו. והרמב"ן פי' דלא שייך לומר ראשון אלא כשיש שני כי הראשון קודם לשני והוא בעולם וכאן עדיין לא היה השני. וי"מ שהוא רמז לתנועת הגלגל על כל פני הארץ בכ"ד שעות שכל רגע מהם בקר במקומות משתנים וערב במקומות שכנגדם כלומר כל יום אחד הוא ערב ובקר לפי השתנות המקומות:
פסוק ו
יהי רקיע. פי' החומר ההוה בתחלה שבראו מאין אמר שיהא רקיע ומתחו כאוהל בתוך המים:
ויעש אלקים את הרקיע. לשון עשייה תקון הדבר על מתכונתו:
פסוק ז
ויהי כן. הקשה הרמב"ן מה הוצרך לומר ויהי כן. בשלמא בראשון אחר שאמר אלקים ויהי אור הוצרך לומר שיצא אל הפועל ויהי כן אבל בכאן אחר אמירת הרקיע כתיב ויעש אלקים את הרקיע ויבדל וגו' ומה הוצרך לומר ויהי כן. וכתב שזהו האמור בב"ר שהרעיש בן זומא את העולם ויעש אלקים אתמהא והכתי' בדבר ד' שמים נעשו שלא היה קושייתו על שאמר ויעש שגם ברביעי ובחמישי כתיב ויעש אלא זה היה קשה לו שבשאר הימי' כתיב אחר האמירה ויהי כן לומר שכך היה מיד אבל כאן אחר ויאמר אלקים כתיב ויעש. ופי' הוא ויהי כן לומר ויהי כן כל ימי הרקיע. ור' אברהם פי' כי הוא דבק עם הבא אחריו כאשר הי' כן קרא לרקיע שמים ויקרא אלהים לרקיע שמים וא"כ מה שכתוב בפרשה ראשונה בראשית ברא אלקים את השמים הוא על שם העתיד לקרוא להם. והרמב"ן פי' עוד שהשמים המוזכרים בפסוק אינם מן הגלגלים אבל הם מן המרכבה כענין ודמות על ראשי החיות רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה ולא סיפר הכתוב בבריאתם דבר כאשר לא הזכיר המלאכים וחיות המרכבה וכל דבר נפרד שאינו בעל גוף הזכיר בשמים שהם נבראים שקדמותם אפס ואמר בשני יהי רקיע בתוך המים כלומר שיהווה מן המים הנזכרים שהזכיר בריאתם דבר מרוקע מבדיל ביניהם וקרא גם לאלה הכדוריים בשם שמים הראשונים ולכך קורא אותם בכל הפרשה רקיע השמים ויתן אותם אלקים ברקיע השמים לבאר שאינם הנזכרים בשם השמים רק הרקיעים שקראם שמים. ומ"מ גם לדבריו צ"ל שהארץ שבפרשה ראשונה הוא על שם העתיד לקרוא לה:
פסוק ט
יקוו המים. היה התהום שהוא מים ועפר כעין מים העכורין וגזר על המים שיקוו על מקום אחד מסובב כל הפאות וגזר על העפר שיעלה עד שיראה על המים ויבש ותהיה יבשה שטוחה והנה שתי גזירות שהם הפכים נעשו בחפץ אלקים כי מן הראוי בכבדות העפר ולקלות המים להיות עמוד הארץ אמצעי ולהיות המים מכסים עליה מקיפין אותה מכל צד ועל כן אמר יקוו המים מתתת השמים כלומר אל מקום שפלות ואמר ותראה היבשה וקרא להם צורות בהיותם לובשים הצורות האלה כי מתחלה היו שמם תהום:
פסוק י
ויקרא אלקים ליבשה ארץ. שמה הראוי לה יבשה כי בהפרד המים מן העפר הוא יבשה וקרא לה ארץ בשם שכולל כל היסודות שנבראו בראשון:
ולמקוה המים קרא ימים. פי' ים למים לפי שקרקע המים נקרא ים כדכתי' כמים לים מכסי':
וירא אלקים כי טוב. הוא קיומם בחפצו כי כאשר הלביש' הצור' הזה חפץ בהם והוא הקיו' כאשר פירשתי:
פסוק יא
תדשא הארץ דשא. י"מ שדשא הוא העשב הקטן קודם שיוציא זרע ועשב הוא הגדול לאחר שהוציא זרע. ורש"י לא פי' כן אלא דשא הוא לבישת הארץ בעשבי' ואין שייך לומר דשא פלוני. והקשה עליו הרמב"ן א"כ לשון דשא לא יתרבה וחכמי' אומרים הרכיב שני מיני דשאים ולכן פי' שדשא הוא הקטן הצומח ועשב הוא הגדול המזריע וכל קטן הצומח נקרא דשא אף באילנות ולכן אמר תדשא הארץ הוא נמשך על עץ פרי כי לא אמר תדשא הארץ דשא ותוציא עץ פרי. והקשה הוא ז"ל למה לא הזכיר הכתוב אילני סרק ולמה לא צוה רק בעץ עושה פרי. ופי' שנתעוררו רבותינו בזה ואמרו שאף אילני סרק עשו פרי אלא שמקללת ארורה האדמה נעשו סרק. ופי' עוד שפי' הפסוק תצמיח הארץ צמח ועשב מזריע זרע ועץ עושה פרי הרי מתחלה גזר בעשבי סרק ובאילני סרק כלל ואח"כ פרט בזרעים הנאכלין ובאילני פרי וממה שאמר עושה פרי אשר זרעו בו למד כי כל אילנות יצמיחו מזרעם אע"פ שהמנהג בקצתם ליטע מהם הענף. מה שלא נתייחד יום שיאמר תדשא הארץ דשא פי' הרמב"ן מפני שאינו מעשה מיוחד שהארץ לעולם ארץ היא בין אם תצמיח צמח או שתהיה ארץ מלחה:
פסוק יב
ועץ עושה פרי. עברה על הציווי שהיא נצטוית עץ פרי שיהא טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן שאם יהיה טעם העץ כטעם הפרי יאכלוהו עם הפרי ויכלה המין:
פסוק יד
יהי מארת. פירש"י אע"פ שנבראו בראשון לא נתלו ברקיע אלא ברביעי. והרמב"ן פי' שהאור נברא בראשון ומאיר ביסודות ובשני כשעשה הרקיע הפסיק ומנע אותו מהאיר ביסודות התחתונים וכאשר נבראת הארץ בשלישי הי' בה חושך וברביעי רצה הב"ה שיהיו ברקיע מאורות מגיע אותם לארץ ולכך אמר ברקיע השמים להאיר על הארץ כי היו למעלה מן הרקיע ולא האירו על הארץ. ועניין יהי מאורות כי מחומר השמים גזר בראשון שיהיה אור משמש במדת היום ועתה גזר שיתגשם ויתהוה ממנו גוף מאיר ביום גדול האורה וגוף אחר קטן האורה מאיר בלילה ויתלו שניהם ברקיע השמים ויאירו גם למטה:
להבדיל בין היום ובין הלילה. פירש"י משנגנז האור הראשון. אבל בז' ימי בראשית שמשו החשך והאור בין ביום ובין בלילה. ובב"ר קאמר שמיום רביעי ואילך מיד שמשו מאור החמה והלבנה והא דכתיב כאור שבעת הימים מפרש שכך דרך לשון העולם לומר דבר זה אני מצניע לז' ימי המשתה אע"פ שלא יספיק לו לכולם אלא יוציא אותו בתוך ז' ימי המשתה הכא נמי כאור ז' הימים כאור שהי' במקצתן:
פסוק טז
ויעש אלהים. וכתיב בתרי' ויתן מלמד שלא היו המאורים מגוף הרקיע אלא גופי' נקבעים בו:
את שני המאורות הגדולים. ארז"ל ששניהם נבראו גדולים אלא שנתמעטה הלבנה. ור' יוסף קנוחי פי' שקורא לשניהם גדולים כנגד הכוכבים ושוב אמר את המאור הקטן על הירח שהוא קטן כנגד מאור השמש:
פסוק יח
ולמשול ביום ובלילה. שיש להם ממשלה בארץ בשינויים אשר יולידו בה וממשלה בהויה ובהפסד בכל השפלים כי השמש בממשלתו ביום יצמיח ויוליד ויגדל בכל החמים והיבשים והירח בממשלתו יפרה במעיינות ובמים ובכל הלחים והקרים ועל כן אמר סתם ולמשול ביום ובלילה כי ממשלת השפלים להם:
ולהבדיל בין האור ובין החשך. אמר ר' אברהם שעל שניהם הוא אומר שכל אחד ואחד מבדיל בין האור ובין החשך כי בצאת השמש ביום ואור הלבנה בלילה יבדילו בין האור ובין החשך. והרמב"ן פירש שפירושו של אור הוא יום ופירושו של חושך הוא לילה שכך שמם כמו שנא' ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה ופי' הפסוק ולהבדיל בין היום ובין הלילה שזה משמש ביום וזה משמש בלילה:
פסוק כ
ישרצו המים. פירש"י כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ בעוף כגון זבובים בשקצים כגון נמלים ותולעים. והקשה הרמב"ן ממה שכתוב גבי בני נח ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. ופי' ענין שריצה כמו תנועה ונקרא שרץ בשביל שהוא רץ ורמש בשביל שהוא רומס הארץ לא ישקוט ולא ינוח ופי' ישרצו המים ינועו המים וכן אשר שרצו המים הניעו והוליכו המים וכן שרצו בארץ שיהיו מהלכין בכולה ויפרו וירבו עליה וכתב כי כל עוף אשר לו ד' רגלים נקרא שרץ העוף מפני שברגליו סמך וינוע כשרצים ואשר איננו כן נקרא עוף כעוף שעיקר תנועתו לעוף:
ועוף יעופף על הארץ. ביום חמישי היתה מאמר הבריאה במים ע"כ צריך לפרש ישרצו המים שרץ נפש חיה וגם ישרצו עוף שיעופף על הארץ. והפסוק שאומר ויצר אלקים מן האדמה את כל חית השדה ואת כל עוף השמי'. פי' וייצר אלקים את כל חית השדה מן האדמ' וייצר את כל עוף השמים ורבים כמוהו ובחולין מדקדק מזה שמן הרקק נבראו:
נפש חיה כי הדגים גופן ונפשן מן המים בדבר אלקים שהביא בהן רוח מן היסודות לא כאדם שהפריד גופו מנפשו כמו שנאמר ויצר אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים:
פסוק כא
ויברא אלהים את התנינים הגדולים. כתב הרמב"ן בשביל גודל הנבראים כתב בם לשון בריאה שהמציאם מאין מבראשית. וכן כתב לאדם בריאה לגודל מעלתו להודיע כי הוא מוצא מאין עם גודל מעלתו ושכלו ומה שלא אמר כאן ויהי כן בעבור שלא עמד כן שאז"ל שהרג הקב"ה בת זוגו של לויתן ומלחה לצדיקי' לעתיד לבא:
פסוק כב
ויברך אותם אלהים. פירשו רבותינו בשביל שצדין מהן הוצרכו לברכה ואף החיות הי' צריכין לברכה אלא מפני שסופו של נחש להתקלל לא ברכן. והרמב"ן כתב שברכה שבירך בעלי נפש התנועה שבים נתברכו בעלי נפש התנועה שבארץ כי בעלי נפש חיה שאינה מדברת כלם נפש אחד ומה שלא נאמר ברכה ביום השלישי לפי שהנבראים בכל בעלי נפש התנועה היו שנים זכר ונקבה למיניהם כמו אדם והצרכו לברכה שיפרו וירבו אבל הצמחים צמחו על כף האדמה רבים מאוד כאשר הם היום:
פסוק כד
ורמש. פירש"י הם שרצים נמוכים ורומשים על הארץ. והקשה הרמב"ן ממה שכתוב ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובכל השרץ השורץ ופי' רמש כמו בסמך מלשון תרמסנה רגל ואמר בבהמה וחיה רומש על הארץ ובשרצים הנגררים אמר רמש האדמה בעבור שדריכתם באדמה בכל גופם:
פסוק כו
ויאמר אלקי' נעשה אדם בצלמנו. נתייחד בעשיית האדם מאמר בעבור גודל מעלתו כי אין טבעו כטבע החיה והבהמה אשר ברא במאמר הקודם לו ומלת נעשה בעבור כי האלקים ביום ראשון לבדו ברא יש מאין ואחרי כן מן היסודות ההם הנבראים יצר ועשה כי נתן במים כח לשרוץ נפש חי' ולארץ להוציא נפש חיה אמר באדם נעשה אדם כלומר אני והארץ הנזכרת נעשה אדם כשתוציא הארץ הגוף מיסודה כאשר עשתה בבהמה וחי' ויתן הוא ית' הרוח מפי עליון כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. ורבותינו דרשו שנמלך בפמליא שלו. וטעם ההמלכה לפי שנתן מלאך ממונה על כל דבר ודבר וכשבא לבראת אדם מן האדמה נמלך במלאך הממונה עליה. ורבינו סעדי' ז"ל פי' נעשה כמו אעשה כמו אולי אוכל נכה בו. ונתנה לך גם את זאת. משכני אחריך נרוצה:
בצלמנו. פי' לענין תאר הפנים שנקרא צלם כדכתיב וצלם אנפוהי אשתניו. ואמר בדמותינו ופי' דמות מלשון דומה כי הקרובים בענין הצורה או במעשה נקראין דומין זה לזה ואמר שנעשה אדם דומה לשנינו שדומה במתכונת גופו לארץ ודומה ברוח לעליונים שאינם לא גוף ולא תמונה ועוד דומה לעליונים בתואר והדר כדכתיב וכבוד והדר תעטרהו והוא מגמת פניו בחכמה ודעת ובכשרון המעשה. ואמר עוד בצלם אלקים ברא אותו לספר הפלא אשר נברא בו משאר הנבראים:
וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה. וחיה בכלל. ואמר עוד ובכל הארץ פי' שימשלו בארץ עצמו לעקור ולנתוץ ולחפור ולחצוב נחשת וברזל:
פסוק כח
ויברך אתם אלהים. זו ברכה ממש שימשלו בארץ לפיכך כתיב בה ויאמר להם אבל למעלה אצל חיה ועוף כתיב ויברך אותם אלהים לאמר אין זו ברכה ממש אלא שברכן ונתן להם כח התולדה לא דבר אחר שיהיו מבורכים בה:
ומלאו את הארץ. ברכה שימלאו את הארץ לרובם. א"נ שימלאו כל הארץ ויפרדו בגויים למשפחותיהם בקצוי תבל לרובם ולא במקום אחד כמחשבת אנשי דור הפלגה:
פסוק כט
הנה נתתי לכם את כל עשב וגו'. ואת כל העץ אשר בו פרי עץ. פי' שיאכלו את זרעוני העשב כגרגרי החטה והשעורה והקטניות ויאכלו כל פרי העץ אבל העץ עצמו לא יאכלו וגם לא העשב עד שנתקלקל האדם ונאמר לו ואכלת את עשב השדה. והבשר לא התיר כלל מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם שידמו בה לבעלי נפש המשכלת ויש להם בחירה בטובתם ובמזונותיהם ויברחו מן הצער ומן המיתה וכאשר חטאו והשחית כל בשר דרכו על הארץ ונגזר שימחו במבול ובעבור נח הציל מהם לקיום המינים נתן להם רשות לשחוט ולאכול כי קיומם בעבורם ועם כל זה לא נתן להם רשות בנפש ואסר להם נפש מן החי והוסיף לנו במצות לאסור בם מפני שהוא מעמד לנפש כדכתיב כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. והתיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה ולא התיר הנפש עצמו וזה טעם השחיטה ומה שאחז"ל צער בעלי חיים דאורייתא:
פסוק ל
את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן. תמי' לי מה שייך כאן לומר ויהי כן שאינו כסדר שאר הימים שכתוב ויהי כן אחר אמירה לומר אחר שאמר ורצה שיצא הדבר לפועל היה כן. אבל כאן לא יצא שום פועל אחר זו האמירה שכבר יצא לפועל ולא אמר אלא לסדר להם אכילתם ופי' לי א"א הרא"ש ז"ל ויהי כן שנתן להם הב"ה בלבם שלא התאוו תאוה לאכול בשר והיה בעיניהם איסור הריגת אחד מבעלי חיים כמו שבזמן הזה בעונינו איסור הריגת אדם שאלמלא זאת לא היו יכולים לעמוד באותה צוואה:
פסוק לא
והנה טוב מאוד. יש מפרשים כי מפני שבח אדם הוסיף בשבח היצירה כתיב טוב הוא מאוד. ובב"ר דורש והנה טוב זה מות. פי' לפי שאין הויה בלא הפסד. ועוד דרשו זה יצה"ר וזה מדת פורענות ולזה ג"כ כיון אונקלוס שתרג' והוא תקן לחדא. פי' שהוא מתוקן יחד כי הרע צריך בקיום הטוב כענין שנאמר לכל זמן ועת לכל חפץ:
פרק ב
פסוק א
וכל צבאם. צבא הארץ הם אדם ובהמה וחיה וכל הרמש וכל הצמחי'. וצבא השמים הם המאורות והככבים וכולל גם שכלים הנבדלי' ורמז כאן על יצירת המלאכים בששת ימי בראשית:
פסוק ב
ויכל אלהים ביום השביעי. דרשו רז"ל לפי שהב"ה יודע לצמצם רגעיו וכלה בתחלת שביעי בצמצום ודומה כאלו נכנס בשביעי. ולפי הפשט ויכל אלהים ביום השביעי במה שעשה יום השביעי כלתה המלאכה שהשלים שבעת הימים:
פסוק ג
ויברך ויקדש. פירש"י ברכו במן וקדשו במן. ורבינו סעדי' פי' שהברכה והקדוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים. ור' אברהם אמר כי הברכה תוספות טוב שיתחדש בגופות יתרון כח בתולדת ובנשמה יתרון השכל:
ויקדש אותו. שלא יעשה בו מלאכה כשאר הימים:
אשר ברא אלהי' לעשות. פירש"י מלאכ' שהיתה ראוי' לעשות בשבת כפל ועשה אותה בששי. ור' אברה' פי' אשר ברא אלהי' לעשו' כמותן שנתן כח בשרשי' וכל המינין שיעשו כמותן. והרמ"בן פי' ששבת מכל מלאכתו אשר ברא יש מאין לעשות ממנו כל המעשים בששת הימי' פי' ששבת מן הבריא' שברא ביום ראשון ומהמעש' שעשה בשאר הימים. ודע כי נכלל עוד במלת לעשות כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם כי קיומו יהי' ששת אלפי' שלכך אמרו יומו של הקב"ה אלף שנה והנה בשני ימים הראשונים היה העולם כולו מים והם רמז לשני אלפים הראשונים שלא היה בהם קורא בשם ה' וכן אמרו שני אלפים תהו. אבל היתה בריאת האור ביום הראשון כנגד אלף של ימות אדם שהוא אורו של עולם מכיר את בוראו. ואולי לא עבד אנוש ע"ז עד שמת אדם הראשון. בשני יהי רקיע ויהי מבדיל שבו היה נבדלים נח ובניו הצדיקים מן הרשעים ונדונו במים. ביום השלישי נראית היבשה והצמיחה ועשה פירות הוא האלף שהתחיל בהיות אברהם בן מ"ח שנה ואז הוחל לקרוא בשם ה'. וצמח צדיק כי משך רבים לדעת את ה' כמו שדרשו רז"ל מואת הנפש אשר עשו בחרן וצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' ועלה הענין עד שקבלו זרעו את התורה בסיני ונבנה הבית ואז נתקיימו כל המצות שהם פירות העולם. ודע כי מעת שיהיה בין השמשות יחשב כיום מחר ועל כן יתחיל כל ענין יום קודם לו מעט כאשר נולד אברהם באלף השני וכן תרא' בכל יום ויום. וברביעי נבראו בו שני המאורות הגדול והקטן והככבים ויומו באלף הרביעי החל כאשר נבנה הבית הראשון ע"ב שנה אחרי בניינו עד אחר החרבן קע"ב שנה והנה ביום הזה לכל בני ישראל היה אור כי מלא כבוד ה' את בית ה' והיה האש רבוץ על המזבח כארי ואוכל הקרבנות ואחרי כן הקטין אורם וגלו כאשר יעדר האור במולד הלבנה וזרחה להם כל ימי בית שני והאש רבוץ על המזבח ככלב ושקעו שני המאורים בערב היום וחרב הבית. ביום החמישי שרצו המים נפש חיה ועוף יעופף על הארץ רמז לאלף החמישי המתחיל קע"ב שנה אחר החרבן כי בו ימשלו האומות ויעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו כלו בחכה העלה יגירהו בחרמו ויאספהו במכמרתו ואין דורש את ה'. ביום הששי בבקר תוצא הארץ נפש חיה למינה וגו' והיתה בריאתם קודם זריחת השמש כענין שנאמר בהם תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון ואז נברא האדם בצלם אלקי' והוא זמן ממשלתו כענין שנאמר יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. והוא האלף הששי כי בתחלתו ימשלו בו החיות הם המלכיות אשר לא ידעו את ה' ואחר עשיריתו כשעור הנץ החמה יבא הגואל שכתוב בו וכסאו כשמש נגדי והוא בן דוד הנעשה בצלם אלקי' כדכתיב וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתה הוא ועד עתיק יומין מטא. ונראה משנוי הימים משרץ המים לעוף לחית הארץ כי בתחלת האלף הששי תחדש מלכות אומה שולטת תקיפא ואימתם יתירה ומתקרבת אל האמת יותר מן הראשונות. ביום השביעי שבת רמז לעולם הבא שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים: וי"מ לעשות ולא עשה אלו המזיקין שנבראו נשמה בלא גוף. וי"מ לעשות אבל מכאן יעשו זה מזה ולא יעשה עוד ברי' חדש' אלא יצא אדם מאדם ועוף מעוף. ובמדרש דורש לעשות מלמד שהיה חסר והיינו רוח צפוני שהניחו פרוץ ועתיד לעשותו כשידין האומות על שעבדו ע"ז שיאמ' להם אם יש ממשות בע"ז תבא ותעשה רוח צפוני שהנחתי מלעשותו ולא תוכל אז ידין את האומות ויעשנו הוא. ולא נאמר ויהי ערב ויהי בקר ביום השביעי מפני שמוסיפין מחול על הקדש:
פסוק ה
וכל שיח השדה. פירש בשלישי עמדו על פתח הקרקע ולא יצאו עד יום ששי שהתפלל אדם על הגשמים ואז יצאו. והרמ"בן פי' דרך הפשט שבשלישי הוציאה העשב ועץ הפרי בקומותם ובצביונם כאשר צותה להם ועכשיו מספר הכתוב שאין נוטע וזורע מהם והיא לא הצמיחה עד אשר עלה אד ממנה והשקה אותה ונוצר האדם העובד אותה לזרוע ולנטוע:
פסוק ו
ואד יעלה מן הארץ. פיר"שי לענין יצירת האדם קאמר. ונר' לפי הפשט כי לפי שאמר וכל שיח השדה וגו' כי לא המטיר ואף אם היה מטר אדם אין חזר ואמר ואד יעלה מן הארץ שהמטיר וגם נברא שיעבוד את האדמה ואז צמחו העשבים וגדלו האילנות:
פסוק ח
ויטע ה' אלקי' גן בעדן מקדם. פי' במזרחו של עדן נטע הגן. וי"מ בארץ עדן כמו ובני עדן ואנקלוס תרגם מלקדמין. וכתב הרמ"בן ויטע אינו רוצה לומר שהביא אילנות ממקו' אחר ונטעם שם אלא מן המקו' ההוא הצמיחם כמו שנאמר ויצמח ה' אלהים ויטע ה' אלהים לומר שהי' מטע ה' כי טרם שנגזר על הארץ תוצא הארץ דשא גזר במקום ההוא שיהיה שם גן ואמר בכאן יהיה אילן פלוני ובכאן אילן פלוני כערוגת המטע ולא היה כדרך שאר המקומות בארץ שאמר תוצא הארץ דשא ועץ פרי והצמיחה שלא כסדר וגזר על אילני גן עדן להיות ענף ולשאת פרי ולעולם לא יזקין בארץ שרשם שאלו היו צריכים עבודה מי יעבוד אותם אחר שנתגרש משם אדם. ומה שאמר ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה פי' להיות זורע זרע וערוגת הבוש' וקוצר ואוכל ותולש כרצונו כי הגן שהן אילנות אינן צריכין עבודה:
פסוק ט
ועץ החיים בתוך הגן. פי' עץ החיים היה באמצע הגן ומקומו ידוע ונודע על ידו שהוא עץ החיים ועל כן אמר בתוך הגן ולא אמר בגן וכן תרגם אונקלוס במציעות גנתא וזהו שהשיבה חוה לנחש ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקי' לא תאכלו ממנו שלא הזכירו בשמו אלא כיון שהזכירה מקומו נודע מי הוא וא"כ קשה היאך אומר עץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת היאך יהיו שניהם באמצע הנקודה. ופי' הרמ"בן ודאי היו שניהם במקום הידוע אמצע הגן כאלו תעשה באמצע ערוגה סוגה אחת ובה שני אילנות האלה ויהיה האמצע הזה אמצע רחב. וי"מ שעץ החיים היה ממש באמצע הנקודה ועץ הדעת היה מקיפו בענפיו סביב הרי היו שניהם באמצע ובהכי ניחא למה לא חשש הב"ה שיקח מעץ החיים מיד ואח"כ יקח מעץ הדעת ויחיה עולם וגם יהיה בו דעת אלא מפני שהיה עץ הדעת מקיפו לעץ החיים ולא היה יכול ליגע בו עד אחר שאכל מעץ הדעת ופנה לו מקום לגשת אליו. ור' יוסף קמחי פי' העץ החיים ועץ הדעת הכל אחד ומה שאמר הפסוק עץ החיים ועץ הדעת זהו כאדם שאומר על אחד איש חכם הוא ואיש צדיק ואיש חסיד והכל אחד כך אמר עץ החיים היה בתוך הגן ועוד היה עץ הדעת טוב ורע. וכן משמע מתשובת האשה אל הנחש מפרי עץ הגן אכל נאכל ומפרי העץ וגו' הרי שלא מנע אלא עץ אחד והוא עץ החיים ועץ הדעת. ואיני יודע מה יעשה בזה הפסוק הן האדם היה וגו' ועתה פן ישלח ידו וגו' ולפי דבריו הרי כבר אכל ממנו:
פסוק טז
מכל עץ הגן אכל תאכל. ודורש בב"ר ולא אבר מן החי. ותימא והלא כל בשר ואפי' שחוטה נאסר לו. וי"מ שאר בשר בכזית ואבר מן החי בכל שהו. והר"ן תירץ דמה שלא הותר בשר אליו היינו להמית ולאכול אבל אם מתה מעצמה שרי לאפוקי אבר מן החי דאפילו אם נפל מאליו אסור:
פסוק יז
לא תאכל ממנו. פי' מפריו כי העץ אינו נאכל ולא הזהירו עליו וכן כתוב למטה ומפרי העץ אשר בתוך הגן וכמוהו ואכלו איש גפנו:
כי ביום אכלך ממנו מות תמות. פי' תהיה בן מות אבל אין הכונה שימות מיד אלא שיהיה בן מות. וי"מ שקודם שתאכל אפילו אם תחטא לא תמות לפי שאין בו דעת ואי אפשר ליענש כיון שאין בו דעת אבל מכאן ואילך אם תאכל ממנו מות תמות אם תחטא שאז יהיה לך דעת ותענש על חטאך. כתב הרמ"בן לדעת אנשי הטבע היה האדם מת על כל פנים אף אם לא אכל כיון שהוא מורכב מד' יסודות אבל גזר בו עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חיוב מיתה בידי שמים כעבירות האוכל תרומה ושתויי יין ומחוסרי בגדים. ועל דעת רז"ל שאמרו אלמלא לא חטא לא מת לעולם כי הנשמה העליונית נותנת לו חיים לעד והחפץ האלקי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד והוא יקיים אותו לעד. ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לקטני אמנה החושבי' כי הבריאה בחיוב. אבל לדעת אנשי האמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלקי פשוט הוא גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ א"כ ביום אכלך ממנו תמות שאז תהיה בן מות ולא תתקיים לעד בחפצו והאכילה היתה מתחלה לעונג. ויתכן שפירות גן עדן נבלעים באברים כמו מן ומקיימים את אוכליהם וכאשר נגזר עליו ואכלת את עשב השדה היה זה להפסד כי עפר הוא ועפר יאכל ואל עפר ישוב:
פסוק יח
לא טוב היות האדם לבדו. ודאי לא נברא האדם מתחלה להיות יחיד בעולם שכל הנבראים זכר ונקבה נבראו וגם העץ והעשב זרעם בהם. אבל יתכן לומר כדברי האומר דיו פרצופין נבראו והיה בהם טבע מביא באברי ההולדה מהזכר לנקבה כח המוליד והיה הפרצוף השני עוזר לו בתולדתו בענין שיהי' לעולם קיום. וראה הב"ה כי טוב שיהיה העזר עומד לנגדו והוא יראנו ויפרד ממנו ויתחבר אליו כפי רצונו וזהו שאמר אעשה לו עזר כנגדו:
פסוק יט
ויצר ה' אלהים מן האדמה. ר' יוסף קמחי פי' וייצר ויקבץ ודומה לו יוצר גובאי שעניינו קבוץ:
פסוק כ
ולאדם לא מצא עזר כנגדו. פי' ר' יוסף קמחי לא מצא לעצמו עזר כנגדו כי האל ית' לא הביאם לפניו למצוא לו זוגו כי ידע שאין בהם עזר לו. ופי' לאדם כינוי כמו ולו לא מצא עזר כנגדו כמו נשי למך. והרמ"בן פי' וכל אשר יקרא לו נפש חיה הוא שמו לענין העזר שרש"י פי' סרס המקרא ודורשהו וכל נפש חיה אשר יקרא לו האדם הוא שמו. ופי' הוא לענין העזר כי האדם נפש חיה שנאמר ויהי האדם לנפש חיה והביא לפניו כל המינין כולם וכל מין שיקראנו בשמו ויאמר שהוא נפש חיה כמוהו הוא יהיה שמו ויהיה עזר כנגדו והוא קרא שם לכלם כי הכיר טבעם וקרא שמות לכלם לכל אחד שם הראוי לו לפי טבעו ובשמות נתבאר איזה ראוי להיות עזר לחבירו ולהוליד ממנו כגון הבהמה הדקה קרא בשם אחד שכולן עזר זה לזה בהולדה שיולידו זה מזה והגסה בשם אחר שלא יולידו זה מזה וכן בכולם ולא מצא בכולם שתהיה בטבעה עזר לו ותקרא בשמו ולא שיהי' ביד האדם למצוא בהם עזר כי בטבעם נבראו אלא אם יראה טבעו נאות באחד מן המינין ויבחר בו הב"ה יתקן טבעו אליו כאשר עשה לצלע ולא יצטרך לבנות בנין חדש וזהו כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו כלומר הוא שמו שהב"ה יקיים השם ההוא. והנכון כי לא היה החפץ לפניו ליקח צלעו ממנו עד שידע האדם שאין בנבראים עזר לו וזהו ולאדם לא מצא עזר כנגדו פי' ולשם האדם לא מצא שיהיה ראוי להיות עזר כנגדו ותקרא בשמו וזהו שאמר זאת הפעם כלומר שזאת הפעם מצאתי עזר ולא מצאתי כן בכל המינין. וי"מ דוקא זאת הפעם אבל מכאן ואילך דוקא ע"י פריה ורביה ומה שלא נאמר כן בשאר מעשה בראשית לפי שנאמר בהם אשר ברא אלהים לעשות פי' אשר ברא עתה ולעשות מכאן ואילך ע"י פריה ורביה אבל באשה שלא נעשית עדיין הוצרך לומר בה ברא:
פסוק כד
ודבק באשתו והיו לבשר אחד. פי' ראוי לדבק באשתו שלא לזנות עם אחרת כי הוא ואשתו הם בשר אחד כאשר היה בתחלת היצירה:
פרק ג
פסוק ד
ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון. פירש"י שדחפה עד שנגעה בו ואמר כשם שאין את מתה אחר הנגיעה כך אינך מתה על האכילה. ומקשים על דבריו שהיה לה להשיבו עדיין לא פנה היום ולכך לא מתה על הנגיעה ודוחקי' לומר דודאי כך השיבתו אלא שהנחש השיבה לפי דבריך את מתה על הנגיעה וא"כ מה איכפת לך שתאכלי בלאו הכי תמות ואם לא תמות על הנגיעה ג"כ לא תמות על האכילה. ועיקר הקושיא אינה כלום שבדברי האשה אל הנחש שאמרה לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון לא אמר היום אלא מיד:
פסוק ו
כי טוב העץ למאכל. היתה סבורה שהוא מר וסם המות ולכן הזהירה ממנו. כי טוב העץ למאכל. כי הוא מתוק.
וכי תאוה הוא לעינים. שבו יתאוה האדם אחר עיניו:
פסוק ח
וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן. מצינו הילוך גבי קול דכתוב קולה כנחש ילך. והרמ"בן פי' מתהלך לשון גלוי שכינה כמו והתהלכתי בתוככם וטעם לרוח כי בהגלות השכינה תבא רוח גדולה כענין שנאמר ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים וגו' וכתיב לרוח היום לומר כי רוח ה' נשבה בגן עדן כרוח הימים ולא רוח גדולה וחזק כמחזה שאר נבואות שלא יפחדו ויבהלו ואעפ"כ נתחבאו מפניו מערומיהן. וי"מ וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן והם היו לרוח היום כי ברחו מפני הקול ונתחבאו:
פסוק י
כי עירום אנכי. ועלה התאנה שחגרו עליה' לא היה אלא לכסות ערותן. ואע"ג דאיתא במדרש שקשטן הב"ה בכ"ד קישוטין בשעת תשמיש הסירן:
פסוק יב
האשה אשר נתת עמדי. פי' הרמ"בן לכך התנצל בה שאמר אתה נתת לי לעזר והייתי סבור שכל שתאמר אלי יהיה לי לעזר ולהועיל וזהו שאמר לו בעונשו כי שמעת לקול אשתך שלא היה לך לעבור על מצותי בעבור עצתה. וא"א הרא"ש ז"ל מפרש שלכך התנצל בה כי היא כבר אכלה מן העץ וידעה טוב ורע ואני לא ידעתי והיא רמיתני:
פסוק יג
מה זאת עשית. לעבור על מצותי אע"פ שלא נצטוית כשצוה על האדם היתה היא בכלל שהיתה עצם מעצמיו וגם היתה בכלל העונש:
פסוק טז
אל האשה אמר. ולא אמר ותאכלי מן העץ כמו שאמר לאדם כי היא נענשה על האכילה ועל העצה כמו שנענש הנחש על העצה:
עצבונך. פירש"י צער גדול בנים. וקשה שהיה לו לומר הרונך תחלה ונר' לפרש עצבונך הוא צער דם נדות דכל הרואה ראשה ואיבריה כבדים עליה:
ואל אישך תשוקתך. פרש"י לתשמיש ואעפ"כ אין לך מצח לתבוע בפה אלא הוא ימשול בך. והקשה הרמ"בן כי אדרבה זו שבח באשה שאמרו זו מדה יפה בנשים. ור' אברהם פי' תשוקתך משמעתך שתשמע לכל אשר יצוה עליך כי את ברשותו לעשות חפצו. ונר' לפרש לפי שאמר לה הרבה ארבה עצבונך והרונך אמר לה ואף אם תרצי לשמור שלא ליקרב לאיש ולא תתעבר ולא תצטער ולאישך תשוקתך שיותר מה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא ואף אם תאמר אכבוש את יצרי מליזקק הוא ימשל בך ויקחך בעל כרחך:
פסוק כב
ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים. וקודם לכן לא היה חושש שיקח ממנו כי כל זמן שלא יאכל מעץ הדעת לא היה עושה אלא מה שנצטוה וגם שלא היה צריך לו:
פסוק כג
וישלחהו וגו' והדר כתיב ויגרש. פי' הר' יוסף קמחי ששלחו בתחלה ואח"כ חזר ויגרש וישכן את הכרובים וגו':
פרק ד
פסוק א
והאדם ידע את חוה אשתו. מה שדרשו רז"ל עלו למטה שנים וירדו ארבעה היינו אדם וחוה וקין והבל אבל התאומות שנולדו עמהם לא הזכירו שאינם מפורשות בפסוק. וי"מ וירדו ארבעה היינו אדם וחוה וקין ותאומתו שהרי הבל לא נולד באותו פעם כדכתיב ותוסף ללדת את אחיו את הבל:
קניתי איש את ה'. פירש"י עם ה' שאני שותף עמו. והרמ"בן פי' שאמרה הבן הזה יהי' לי קנין לה' כאשר נמות שיהיה הוא במקומנו לעבוד את בוראו. או שיהיה כמו ויתהלך חנוך את האלהים. את האלהים התהלך נח. וקראה האחד בשם קנין והשני הבל כי האדם להבל דמה ולא רצתה זה לפרש על כן לא נכתב טעם בשם השני: בפרשת בראשית עד ויכלו אין בה שם של ד' אותיות ומשם ואילך עד קניתי איש את ה' לא תמצא שם של ד' אותיות לבד אלא ה' אלהים ומשם ואילך לא תמצא אלא שם של ד' אותיות לבד. וזהו שדרשו רז"ל שרצה הב"ה לברוא את העולם במדת הדין וראה שאינו מתקיים שתף מדת הרחמים עם מדת הדין והקדימה לה ומשהגיע לקניתי איש את ה' שהיה אדם שותף בו אמר מעתה אינו יכול לעמוד אלא במדת רחמים לבד לכך לא הזכיר אלא שם של ד' אותיות. א"א הרא"ש:
פסוק ב
ויהי הבל רועה צאן וקין היה עבד אדמה. ראוי הי' להקדים קין כי הוא הבכור אלא מפני שקין לא היה לו אומנות רק היה עובד את ה' כמו שאמרה חוה קניתי איש את ה' אלא לפי שראה הבל שתפש באומנות לקח לו גם הוא אומנות ולכך הקדים הבל:
פסוק ד
והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו. מה שלא נאמר בו ויבן מזבח ולא ויעל עולות כמו בנח. פי' ר' יוסף קמחי כי לא הותר לו שחיטת בשר ועד שהותר לנח לא העלו עולות:
וישע ה' אל הבל. פי' ר' יוסף קמחי דלכך לא שעה אל קין שלא הביא אלא לאחר שמילא כרסו והיה לו להביא מן הבכורים קודם שנהנה אבל הבל הביא מבכורות צאנו קודם שנהנה:
פסוק ה
לא שעה. פרש"י לא פנה כמו אל ישעו ובפרשת שמות פי' אל ישעו אינו כמו לא שעה. וצ"ל דמה שכ' כאן כמו אל ישעו על פסוק אחר אמר אל ישעו אל המזבחות:
פסוק ז
הלא אם תטיב שאת. פירש"י לשון נשיאות עון שאשא לעונך. ור' אברהם פי' שאת פניך כנגד למה נפלו פניך כי המתבייש כובש פניו למטה. והרמ"בן פי' אם תטיב יהיה לך יותר שאת על אחיך כי אתה הבכור וכך אמר לו למה חרה לך ולמה נפלו פניך כי בבשתו נפלו פניו ואמר לו למה נפלו פניך ממנו הלא אם תטיב יהיה לך יותר שאת ואם לא תטיב לא עמו בלבד תבואך רעה כי לפתח ביתך חטאתך רובץ להכשילך בכל דרכיך:
פסוק ח
ויאמר קין. פירש"י שנכנס עמו בדברי ריב ומצה. ור' אברהם פי' שאמר לו כל התוכחות שהוכיחו השם. והרמ"בן פי' שהוא דבק לויהי בהיותם בשדה שאחר שאמר לו נצא השדה הרגו שם בסתר ונתכוון בהריגה זו כדי שיבנה העולם ממנו כי חשב שלא יהיה לאביו עוד זרע אחר ועוד כי פחד שיהיה בניינו של עולם מאחיו שנתקבלה מנחתו. וי"מ שחלקו העולם ביניהם קין היה עובד אדמה ונטל כל הקרקעות בחלקו והבל היה רועה צאן ונטל כל מה שבאויר בחלקו ויהי בהיותם בשדה אמר קין להבל צא מאדמה ולך באויר או כבהמה והבל אמר לו צא מאויר העולם ונתאבקו זה עם זה ויקם וכו':
ויקם קין. במדרש מלמד שהפיל הבל לקין ואמר לו קין וכי אתה אומר להרגני והלא אין בעולם אלא שנינו וחמל עליו והניחו לקום ואז עמד עליו והרגו ולא היה יודע איך יהרגנו עד שראה שני עורבים נלחמים זה עם זה ועמד על חבירו והרגו וקברו בארץ ועשה קין גם הוא כן:
פסוק ט
השומר אחי אנכי. פי' לא היה בשמירתי אבל אתה שהוא בשמירתך למה לא שמרתו:
פסוק יא
ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה. ותימא מה חטאת היא כך מקבלת כל דבר ששופכין עליה ומתרצים שכוונה לכסות ובלעה כל הדם עד שלא נשאר אפי' רושם. ופירש"י ארור אתה מן האדמה יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה וגם בזו הוסיפה לחטא הנני מוסיף לה קללה לא תסף תת כחה. והקשה הרמ"בן כי בכאן לא ארר האדמה בעבורו כאשר באביו אבל אמר שיהיה ארור ממנה. ופי' הוא ארור אתה מן האדמה פי' מן האומנות שלך שאתה עובד אדמה בה אני מקללך שאף אם תעבוד את אדמתך לא תשבע לחם שלא תוסיף תת כחה לך כגון גפן ותאנה לא יתנו חילם ועץ השדה לא יתן פריו וגם כי תעבוד אותה לחרוש ולזרוע לא תוסיף תת כחה לך כאשר בתחלה כי זרע רב תוציא ומעט תאסוף:
פסוק יג
גדול עוני מנשוא. פי' הרמ"בן שהוא וידוי אמת כי גדול עוני מסלוח וצדיק אתה ה' וישר משפטיך אע"פ שענשת אותי הרבה וגרשת אותי מעל פני האדמה כי בהיותי נע ונד לא אוכל להיות במקום אחד והנה אני מגורש מעל פני האדמה ומפניך אסתר כי לא אוכל לעמוד לפניך להתפלל או להקריב קרבן ומנחה כי בשתי ונכלמתי אבל מה אעשה כי כל מצאי יהרגני ואתה ברחמיך הרבים לא חייבת אותי לכן יקדמוני רחמיך שלא אענש עוד יותר ממה שחייבת אותי כי כשאהיה נע ונד לא אבנה לי בית וגדרות בשום מקום ויהרגוני החיות כי סר צלך מעלי:
פסוק טו
הרג קין שבעתים יוקם. פי' הרמ"בן כל הרג קין שבעתים יוקם ממנו כי אעניש שבע על חטאתיו כי אני הבטחתיו שלא יהרג בשביל יראתו שירא ממני והתודה על חטאתיו:
וישם ה' לקין אות. ולא אמר ויתן לו השם אות ששם לו אות קבוע שיהיה עמו תמיד ואולי כשהיה נוסע ממקום למקום לא היה לו מאת השם מורה הדרך אשר ילך בה ובזה ידע אשר יקראנו אסון בדרך ההוא:
פסוק טז
וישב בארץ נוד. שכיון ששב בתשובה ויתר לו הב"ה מחצה שגזר עליו נע ונד ואח"כ וישב. והרמ"בן פי' וישב בארץ נוד שלא הלך בכל העולם אבל באותה הארץ ישב נוד תמיד ולא נח במקום ממנה כלל ונקראת ארץ נוד על שמו:
קדמת עדן. שבכל מקום רוח מזרחית קולטת גבי אדם כתיב וישב מקדם לגן עדן והכא קדמת עדן וגבי משה אז יבדיל משה שלש ערים מזרחה שמש:
פסוק יז
ויהי בונה עיר. פי' הרמ"בן כי מתחלה לא בנה שהיה שבור להיות ערירי ומשנולד לו בן בנאה וקראה על שם בנו כלומר שהוא היה ארור ולא יצליחו מעשיו בארץ לכך קראה על שם בנו ולומר כי הוא אין לו עיר ומושב בארץ אלא יהיה נע ונד אלא היה הבנין לחנוך כאלו הוא בנאה. ומדכתיב ויהי בנה עיר ולא אמר ויבן עיר אנו למדין שכל ימיו היה בונה בה שלא היו מעשיו מצליחין: וכתבו תולדות קין ומעשיו להודיע כי השם ארך אפים והאריך לו כי הוליד בנים ובני בנים. ורבותינו אמרו שהאריך שנים רבות ומת במבול. והקרוב כי לא היו תולדותיו רק אלו שש דורות עד המבול או שהיו בתולדותיו יותר דורות ולא היה צריך לספר בהם וספר באלה להודיע מי היו המתחילין בבנין הערים ומרעה הצאן וחכמת הניגון ומלאכת המתכות. וכתב תוכחות למך עם נשיו להודיע כי הוא ובניו נכרתו טרם הולידם:
פסוק כג
ויאמר למך לנשיו. כתב הרמ"בן שנראה מפשט הפסוק כי היה למך איש חכם מאוד בכל מלאכת מחשבת ולמד לבנו הבכור ענין המרעה כפי טבעי הבהמות ולמד לבנו השני חכמת הנגון ולמד לשלישי ללטוש ולעשות חרבי' ורמחין וחניתות וכל כלי המלחמה והיה נשיו מתפחדות שלא יענש להביא החרב והרציחה בעולם והנה הוא תופש מעשה אבותיו כי הוא בן המרצח הראשון וברא משחי' לחבל והוא אמר להם אני לא הרגתי איש לפצעים וילד לחבורות כאשר עשה קין אבל ישמרני השם מן ההריגה יותר ממנו שאין החרב והחנית ממיתן שיכול אדם להרוג בפצעים וחבורות שימו' במיתה רעה יותר מן החרב ואין החרב גורם הרציחה ואין על העושהו חטא. ור' יוסף קמחי פי' בשביל שנשא למך שתי נשים והיו מתקוטטות יחד אמר להם מה פשעי מכל אדם שאין שלום בביתי וכי הרגתי בני אדם וחנקתי ילדים דעו כי הקב"ה יפרע מכם כי קין שחטא אמר לנקום שבעתים כל שכן שינקום אותי שבעים ושבעה. ואחרים פי' שהיה מגזם שהרג אנשים וילדים כדי שיפול עליהם פחד וייראו ממנו ויעשו שלום בביתו:
פסוק כו
אז הוחל לקרא בשם ה'. פרש"בם התחילו להתפלל לה' מתוך צרות שנתחדשו. וי"מ הוחל נתבטל כמו לא יחל דברו. וי"מ התחילו לקרוא לע"ז בשם ד':
פרק ה
פסוק א
זה ספר תולדות אדם. הבנים אשר יזכיר בפרשה. ולפי דעתי רומז לכל התורה כי כל התורה כולה ספר תולדות אדם ולכך לא אמר ואלה תולדות אדם כמו בשאר מקומות:
פסוק ג
ויולד בדמותו כצלמו. ידוע כי כל הנולדים מן החיים יהיו כדמות המולידים אלא בשביל שנתעלה בדמותו ובצלמו שנא' בו בדמות אלקים עשה אותו פי' שאף תולדותיו היו באותו הצלם והדמות ולא אמר כן בקין והבל שלא רצה להאריך בהם אלא בשת שממנו הושתת העולם. ולפי המדרש ניחא שכל ק"ל שנים הוליד שדין ורוחין ולילין:
פסוק ד
ויהיו ימי אדם. בעבור אורך ימי חיי אלה הראשוני' פי' ימיהם טרם הולידם ואחר הולידם והסיבה באריכות הימים כי אדם מעשה ידיו של הקב"ה ונעשה בתכלית השלימות וגם אחר שחטא ונקנסה עליו מיתה היה בטבע לחיות זמן רב ובמי המבול נתקלקל האויר והלכו ימותם הלוך וחסור ושם שנולד קודם המבול וחי שש מאות הועיל לו החזוק שנולד בו והזיק לו האויר שגדל בו ובניו שנולדו אחר המבול נתקצרו ימות' ושבו לארבע מאות והיה זה עד ההפלגה וכאשר משל עליהם שנוי האוירות בהפלגה נתקצרו עוד כי פלג אשר בימיו נפלגה הארץ שב לחצי ימיהם למאתים שנה. ונראה כי בדורות אברהם יצחק ויעקב היו הימים שבעים שנה כאשר הזכיר משה בתפלתו אבל הצדיקים בדורותם יראת ה' תוסיף ימים כי פרעה תמה על יעקב והוא מפליג לו בדורות אבותיו כמו שנא' ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי. והרמב"ם כתב שאלו שהאריכו ימים היו יחידים בדורם מפני הנהגתם במזונותם או ע"ד נס ושאר בני אדם חיו בשנים המורגלים בטבעם. והקשה עליו הרמב"ן כי לא היו אלו נביאים שיעשה להם נס וגם איך יאריך ימים בתקון הנהגות כפלי כפליים מכל אנשי דורם:
פרק ו
פסוק ב
ויראו בני האלקים. פי' בני השרים והשופטים. בא לומר כי הדיינים אשר להם לעשות המשפט בניהם עושים חמס בגלוי ואין מונע אותם:
פסוק ג
בשגם הוא בשר. פירש"י שגם יש בו שהוא בשר ואעפ"כ אינו נכנע ומה יעשה אם היה אש או דבר קשה. ור' אברהם פי' אמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור החמס הזה ועוד כי בעבור שהאדם הוא בשר ויגוע עד עת שיחסר ופי' הוא כמו גם בשהוא בשר. והרמב"ם פי' לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ואינו ראוי להיות רוח אלקים בקרבו. והענין לומר כי אלקים עשה את האדם ישר להיות כמלאכי השרת בנפש אשר נתן בו והמה נמשכו אחר הבשר ובתאוות הגופניות נמשל כבהמות לכן לא ידון עוד רוח אלקים בקרבו אבל אאריך להם אפי אם ישובו:
פסוק ד
הנפילים היו בארץ. פירש"י שנפלו והפילו העולם ולשון נפילים בעבור שיפול לב אדם עליו מפחדם. וי"א שכל הרואה אותם ירא ה' שיפול עליו מרוב גובהם. ור' יוסף קמחי פי' נפילים לשון גדולים כמו ואולם הר נופל יבול שפרושו הר גדול: