הטור הארוך· רבנו יעקב ב"ר אשר
ויקרא
פרק א
פסוק א
ויקרא אל משה. כתב הרמב"ן לאחר שסיים בענין אהל מועד וכבוד ד' מלא את המשכן צוהו בקרבנות ובשמירת המשכן שיהיו הקרבנות כפרה להם ולא יגרמו העוונות לסלוק השכינה וציום בכהנים שיתקדשו ויזהרו בטומאת מקדש וקדשיו ולא יהרסו לעלות אל ה' כמו שנאמר דבר אל אהרן ואל יבא בכל עת וגו' ואחר כן הגביל המשכן בהגבלת הר סיני בעת היות שם כבוד ה'. ורוב הספר בתורת הקרבן והמקריבין ובמקום שיתקרב בו ויבואו בו קצת מצות נגררות עם אלה כי מתחלה צוה בקרבנות הנדבה ואיסור החלב והדם בעבורם ואחר כן בקרבנות החטא ונגרר אחר זה להזכיר המאכלים האסורים בעבור שהם מטמאים והאוכל או הנוגע בהם בכל קודש לא יגע ואל המקדש לא יבא והוצרך להזכיר תורת המצות (המצורע?) ומשפט היולדת והזב והזבה לחייב אותם בקרבן ולהזהיר עוד בטומאתם ונגרר אחר זה שיזהיר על העריות כי משכבם מטמא ועונם יקרא טומאה וגורם לסלוק השכינה ועוד כי השוגג בהם מחויב חטאת שהזכיר כבר בואם נפש אחת תחטא בשגגה ואחרי כן מצות שבת ומועדי ד' בעבור הקרבן שמקריבין בהם ורוב הפרשיות בענין זה ידבר עם הכהנים דבר אל אהרן ואל בניו. צו את אהרן ואת בניו. ובפ' קדושים קצת מצות לבני ישראל רובם נגררין על עניין הקרבנות או בדומים להם. ולא אמר ויקרא ה' אל משה משו' דקאי אלעיל דכתיב וכבוד ה' מלא וגו' ועלה קאי ויקרא. כתב הרמב"ן דר"זל דלכל האמירות והצוויין קדמה קריאה ולא כתב אותו אלא כאן שהוא תחלת הדבור שהי' אליו מאהל מועד לומר שזה היה משפטו כל הימים בכל התורה. ולדעתם מאהל מועד הוא מוקדם ופירושו ויקרא אליו מאהל מועד וידבר אליו באהל כי משה שם היה. ולפי פשוטו בעבור שכבוד ה' מלא את אהל מועד לא היה משה רשאי לבא בענן עד שקורא לו כמו בהר סיני שנאמר ויקרא אל משה ביום הז' מתוך הענן. וי"א דהיינו דאמרינן בפרק אין דורשין דכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נעשה מלאך כאדם השולח מלאכו לפניו לקרוא למי שירצה ואחר כך מדבר עמו וזהו ויקרא על ידי מלאך ואחר כך וידבר אליו:
אליו. למעט את אהרן ובכל מקום שנאמר וידבר ד' אל משה ואל אהרן פי' שיאמר אותו לאהרן להיותו שליח בדבר כמותו ובשליחות הדבור לישראל הושוו:
פסוק ב
מן הבהמה וגו'. בשביל שחיה בכלל בהמה פרט אחר כך דוקא מן הבקר ומן הצאן ולא חיה שלא רצה הקב"ה להטריח את ישראל להביא קרבן מדבר שאינו מצוי בידם. אי נמי לכך לא צוה להביא קרבן מן החיה לפי שאינה בכלל ברכה במעשה בראשית שלא בירך לחיות בשביל הנחש ולכך הותר חלב החיה לפי שאינו קרב וציוה לכסות דמה כיון שאינו נזרק על המזבח:
מן הבקר. להוציא את הטרפה ואיצטריך למעוטה היכא דהוקדשה ולבסוף נטרפה דאילו נטרפה תחלה פשיטא דלא קדשה דאפי' לישראל אסורה:
פסוק ג
אל פתח אהל מועד וגו'. שלא יאמר לכהן קח בהמה שבבית ועשה אותה קרבן שאין זה דרך כבוד של מעלה אלא הוא בעצמו יטפל בה להביאה:
פסוק ד
וסמך ידו. פי' שתי ידיו כמו שמצינו במקום אחר וסמך אהרן שתי ידיו וכתב ידו בשביל הדרש שדרשו בו ידו ולא יד שלוחו אע"ג דבעלמא שלוחו של אדם כמותו הכא ממעט שליח:
ונרצה לו לכפר עליו. פירש"י על מה הוא מרצה א"ת על כריתות ומיתות ב"ד או מיתה בידי שמים ומלקות הרי עונשן אמור. והקשה הרמב"ן היכן אמור כי הקרבנות בשוגגין הם מרצין ונוכל לומר שיכפר על חייבי מיתה בידי שמים שוגגין ועל חייבי מלקות שוגגין וכן על חייבי מיתות ב"ד שוגגין באותן שאין חייבים עליהם חטאת כגון מכה אביו ואמו שכשם שחטאת מכפרת בחייבי מיתות ב"ד (כריתות ?) שוגגין כך תכפר עולה בחייבי מלקות ומיתות בידי שמים שוגגין וכן על חייבי מיתות ב"ד שוגגין באותן שאין בהם חטאת. ותירץ אולי בעבור שפירש הכתוב בחייבי מיתות ובחייבי כריתות עונשן במזיד ובשוגג ופירש עונש האחרים במזיד ולא פירש אותו בשוגג לומר שהוא חייב עליהן עולה לכך אמר שאין בחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקות אלא עונש המפורש בהן במזיד אבל בשוגג אין עליהם שום נשיאות חטא וזהו שאמר הרי ענשן אמור שכל העונש שרצה להטיל עליהן כבר אמרו הכתוב אבל על עשה ולא תעשה הניתק לעשה המזידין שלא הוזכר בהן שום עונש ואי אפשר שלא יענש בהן בזה העולה מרצה אם יביאנה בנדבת נפשו. ויתכן לומר בעבור שלא הזכיר בקרבנות הנדבה לכפר על שגגתו אשר שגג כאשר אמר בקרבנות החטאת אלא אמר ונרצה לכך דרשו כך שמשמעו שמכפר על המזידים שאין רצון לפניו כי השוגג אע"פ שחטא רצוי השם הוא אם כן אי אפשר לה לכפר על מזידין זולתי על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה שלא נזכר בהן עונש אלא שאינן רצוין למלך בעבור שעברו על מצותו. ואע"ג דאמרינן בעשה ולא תעשה הניתק לעשה דאם עשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו ואם לא עשה תשובה זבח רשעים תועבה יש לומר אע"ג דעשה תשובה ומוחלין לו מכופיא אין לו כפרה גמורה עד שיביא העולה. ולפי הפשט פעמים בא לכפר העון שאכל חלב וסבר שהוא שומן שאלו נודע שחלב הי' מביא חטאת ואלו הי' לו ספק הי' מביא אשם תלוי ועתה שסבור ששומן הי' מרצה העולה:
פסוק ה
ושחט את בן הבקר. בן משמע שלא יהא זקן. וכן: בני אהרן. משמע שיהו בנים ולא זקנים דזקן פסול לעבודה: אי נמי לפי שחטא אהרן במעשה העגל אינו מזכיר שום ציווי בזו הפרשה במעשה הקרבנות לאהרן אלא לבניו והתפלל אהרן ובקש רחמים על זה ונענה ולכך הזכיר בסדר שלאחריו צו את אהרן:
פסוק ו
והפשיט את העולה. לפי שמצינו בפ' הנשרפין שנשרפין בעורן פי' בכאן אע"פ שכולה כליל אין העור נשרף וצריכה הפשט:
והפשיט. ונתח. על הבעלים קאי כמו וסמך ושחט כי הפשט ונתוח כשרים בזר ולכך חזר אחר כן:
פסוק ז
ונתנו בני אהרן. ואמר לשון רבים ונתנו וערכו כי כן דרך הפסוק בכל מצות כהונה בעבור שהכהנים רבים ומתאספים בבית השם לעשות העולה וברוב עם הדרת מלך:
והפשיט ונתח ונתנו בני אהרן הכהן אש. כתב הרמב"ן אין זה הסדר שתחלה מערכין המערכה ואחר כן מנתחין העולה וכן הי' סדר המערכה תמיד וכן מה שאמר וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים ואחרי כן והקרב והכרעים ירחץ אין זה צוואה שיעשה כסדר הזה כי העריכה היא הקטר הנתחים שצוה למטה והקטיר הכהן את הכל וא"כ אין הסדר שיעלה הנתחים והראש והפדר על האש שבמזבח ואחרי כן הקרב והכרעים ויקטירם אלא תחלה ונתח וירחץ ואח"כ יעלה הכל על האש ויקטיר. אלא ענין הכתוב שהקדים זריקת הדם ללמד שהיא קודמת לכל דבר ואחר כן צוה בהקטרת האיברים ואמר שיפשיט וינתח אותם להעריך אותם על האש אחר רחיצת הקרב והכרעים ואז יקטירו הכל כאחד וזהו שאמר הכתוב והקטיר הכהן את הכל והכוונה ששנה הכתוב באיברים לומר וערכו על האש וכתב פעם אחרת והקטיר ללמד לאחר שיסדרם על האש לא יניחם עד שיבער בהם האש ויאכל אותם ותעלה מהם הקטורת וכן מה שהקדים הפשט ונתוח למערכת האש ללמד שאין בעולת הנדבה חובה להקדים לה מערכה כעולת תמיד שחובה להקדימה לכל כדכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר:
פסוק ח
ואת הפדר. כתב הרמב"ן תרגם אונקלוס תרבא ואינו שם לחלבים כולם רק לחלב הדק הפרוס ומבדיל בין הקרבים והמלה מן המהפכים מופרד שמפריד בין הקרבים התחתונים לעליונים ולכך אמרו רבותינו שיהא פורס הפדר על בית השחיטה שהחלב ההוא ראוי לפרוס ולכסות בו וכן נהגו חשובי האומות לפרסו על הצלי. ואם הוא שם לכל החלבים נקרא החלב כן בשביל שהוא שומן הנפרד מן הבשר. וכתב הרמב"ם טעם הקרבנות עבור שהמצרים והכשדים שהיו ישראל ביניהם היו עובדים לבקר ולצאן המצרים לטלה והכשדים לשדים אשר ידמו להם כדמות שעירים ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר ע"כ צוה השם לשחוט ג' מינים האלו לשמו הגדול לידע שהדבר אשר הם חשבו כי הם בתכלית העבודה הוא אשר יקריבו לבורא ית' ובו יתכפרו העונות והאמונות הרעות שהם מדוי הנפש כי כל מדוי וחולי לא יתרפא אלא בהפכו. והרמב"ן כתב כי הם דברי הבאי וכתב כי יותר יש לשמוע הטעם שאומר כי מעשה בני אדם נגמרין במחשבה ובדבור ובמעשה וצוה השם שכאשר יחטא יביא קרבן ויסמוך ידו עליו כנגד המעשה ויתודה בפיו כנגד הדבור וישרוף באש הקרב והכרעים והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה והכרעים כנגד ידיו ורגליו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו שיחשב האדם בעשותו כל אלה שחטא לאלקיו בגופו ונפשו וראוי לו שישפך דמו ותשרף נפשו לולי חסדי השם שלקח ממנו תמורה הקרבן הזה שיהי' דמו תחת דמו ונפשו תחת נפשו ראשי איבריו כנגד ראשי איבריו והמנות להחיות בהם מורי התורה שיתפללו עליו וקרבן (תמיד. כצ"ל) יכפר בעבור שלא ינצלו הרבים מן החטא תמיד. והוא החזיר אותו סוד ואינו מגלה סוד:
פסוק י
ואם מן הצאן. דינה כדין עולת בקר לכך קיצר בה ולא הזכיר בה וסמך ונרצה. והוסיף בה צפונה ללמד על לפני ה' דבן בקר שהוא בצפון וכתב כאן וערך הכהן ללמד שדי בכהן אחד:
פסוק יד
מן התורים או מן בני היונה. כתב הרמב"ן בחר הכתוב בשני מינין האלה בשביל שהן מצויין יותר כאשר אמרו רבותינו בשור כשב או עז שיקריב מן הגדלים על אבוסו ולא יצטרך לשאת כליו תליו וקשתו לצוד ציד להביא ורצה בתורים הגדולים בעבור פרישותם והדבקם במינם שכיון שאבד בן זוגו לא ידבק באחר לעולם וכן ישראל דבקים בד' אלהיהם ולא ידבקו באל אחר לעולם אבל היונים קנאים מאוד ובקנאתם יתפרדו ויחליפו על כן לא בחר בהם אלא הקטנים קודם שיזדווגו כי היונה בקטנותה אז תופסת אהבה בקן גידוליה יותר מן העופת. והזכירו רבותינו כי כל העופות אם יגע אדם בקן שלהם לקחת משם אפרוח או ביצים יעזבוהו ולא יקננו בו לעולם והיונה לא תעזבוו בשום ענין לכן ישראל לא יחליפו בוראם ותורתם לעולם אלא או יהודי או צלוב ולא בחר בתרנגולים לעומת זנותם:
פסוק טו
והקריבו הכהן המזבחה. הקרבה זו היא העלאה שמעלה אותו למזבח כדי למולקו:
ומלק. והקטיר. ונמצה. אי אפשר לפרשו כפשטי' שיקטיר הראש וימצה ואחר כך יקטיר הגוף שאין שום הקטרה קודם כפרת הדם לכך דרשו שלא בא הכתוב אלא להקיש מליקה להקטרה מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו. ולפי פשוטו יש לפרש ומלק את ראשו והקטיר הראש המזבח אחר כך כמו שמקטיר הגוף. ואמר בכאן והקטיר אותו הכהן ולא אמר והקטיר את הכל כמו שאמר בעולת בן בקר לפי שלא הי' מקטיר הכל כאחד כי שתי הקטרת הן תחלה מקטיר הראש ומסיר המוראה ושסע אותו ואחר כך יקטיר הגוף:
ונמצה דמו. ולא אמר לקבל אותו בכלי לפי שהדם הוא מעט ואם יקבלנו במזרק ידבק בו ולא יהא בו כדי לזרקו לכך צוה למלוק על המזבח ויתמצה הדם מיד על המזבח:
פסוק טז
והסיר את מוראתו. פירש"י לפי שאכלה מן הגזל אבל לא צוה להשליך כל המעיים לפי שכבר נתעכל מה שבתוכו:
פסוק יז
ושסע אותו בכנפיו. פירש"י אינו צריך למרוט כנפי נוצתו כנפיו נוצה ממש. וכתב הרמב"ן אינו נכון שא"כ לא פירש מאיזה מקום ישסע אותו מלפניו או מגבו אלא פירושו ושסע אותו במקום כנפיו ואין כנפים נוצה אלא ככל כנפים שבכתוב צפור כל כנף ונוצה הוא השיער שעל גוף העיפות:
פרק ב
פסוק ב
וקמץ. מקמיצה ואילך מצות כהונה פי' כל אותם המוזכרים בכאן שהן קודם קמיצה דהיינו יציקה נתינה והבאה אין צריכין כהונה אבל יש דבר שהוא קודם לקמיצה וצריך כהונה כגון הגשה בקרן מערבית דרומית שצריכה כהונה:
פסוק יא
כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ. אזהרה שלא להביא המנחה חמץ ואמר אחר כך לא תקטירו ממנו לאסור שלא יחמיץ הקומץ ויקטירנו. וטעם השאור והדבש פי' הרמב"ם שמנהג הי' לעובדי ע"ז להקריב כל מנחתם חמץ ולערב דבש בכל קרבניהם ולכן אסרם לגבוה כדרך שאמרו במצבה שהיתה נבחרת בימי האבות ואסרה הכתוב לפי שהיתה חוק לאמוריים. וטעם המלח אמר ג"כ לפי שהן מואסין בו ואינן מקריבים אותו כלל. וי"מ טעם שאור ודבש לפי שצריך להיות הקומץ שלם ולא חסר ואם הי' בו שאור ודבש הי' מחמיץ ומתמלא נקבים ונמצא הקומץ חסר. וטעם המלח שאינו דרך כבוד להיות לחם השם תפל מבלי מלח:
לא תקטירו ממנו אשה. כתב לשון רבים כי קאי על אהרן ובניו:
פסוק יב
קרבן ראשית תקריבו אותם. פירש"י שתקריבו מהם חמץ לשתי הלחם ודבש לבכורים ששניהם נקראים ראשית אע"ג דתודה באה נמי מחמץ ולא מקרי ראשית הכא לא איירי אלא בדבר שבחובה ותודה באה נדבה:
פסוק יג
וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. כתיב לשון יחיד כי חוזר על הבעלים שהזכיר בתחלת הפרשה ואם מנחת מרחשת קרבנך והטעם כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה:
לא תשבית מלח ברית אלהיך. פירש"י דברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח ובנסוך המים בחג. ור' אברהם כתב הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל תפל כי הוא דרך בזיון. כתב הרמב"ן בעבור שהמלח ברית בקרבנות עושה אותו הכתוב אב לכל הבריתות שאמר במתנות כהונה ובמלכות בית דוד ברית מלח כי הוא קיים כברית מלח של הקרבנות ויתכן בשביל שהמלח מים ובבא השמש בהם יעשו מלח והמים בתולדותם ירוו הארץ ויולידו ויצמיחו ואחר היותם מלח יכריתו כל מקום וישרפו ולא יולידו ולא יצמיחו ולכך אמר בקרבנות ברית מלח כי כאשר המלח מקיים העולם ומכרית כמו שפירשתי כן בברית הקרבנות יתקיים העולם ויכרת אם יעברו עליו ולכן כתב גם כן במלכות בית דוד ברית מלח שדומה למלח שנותן טעם בכל המאכלים ותקיים ומכרית וכן הוא מלכות בית דוד:
פסוק יד
ואם תקריב מנחת בכורים. פירש"י אם זה בלשון כי. וכתב הרמב"ן הנכון בעבור שלא צוה עתה לעשות המצוה הזאת אמר כן וחזר אלמעלה שאמר מנחת מחבת תעשה כן ומנחת מרחשת תעשה כן ואם מנחת בכורים תהיה המנחה אשר תקריב כמשפט הזה תעשה אותה. וכן פי' ואם יהיה היובל אם ינחלו ישראל את הארץ כל הימים ויזכו לקדש שנת היובל לא תחזור לנו הנחלה. אי נמי אם תקריב מנחת בכורים פי' אם יביאך ה' אל הארץ ותקצור קצירה ותביא מנחת בכורים כן תעשה אותה כי לעולם מזכיר ירושת הארץ בתנאי כענין שנאמר אם שמור תשמרו את כל המצוה הזאת והוריש ה' את כל הגוים:
פרק ג
פסוק ב
וזרקו בני אהרן את הדם. כתיב בבן בקר ובצאן וזרקו את דמו לפי שדם האדם דומה לדם העזים דכתיב וישחטו שעיר עזים שמעלה עליו הכתוב כאלו הקריבו דמו:
פסוק ו
זכר או נקבה. כתיב בצאן. ובבן בקר כתיב אם זכר אם נקבה לפי שצריך או לרבות פלגס גבי צאן אבל מאם לא יהי' יכול לרבות:
פסוק ז
אם כשב הוא מקריב. כשב הוא גדול כמו והכשבים הפריד יעקב וכבש הוא קטן עגל הוא גדול בן בקר פחות ממנו וצריך עדיין לאמו פר בן בקר יותר מבן שנה אבל אין בשום מקום בן כבש לפי שאינו מתעבר תוך שנתו:
פסוק ט
חלבו האליה תמימה. כתב הרמב"ן חלב בלשון הקודש השומן הנפרד שאינו נדבק עם הבשר כי השומן המתערב עם הבשר ואינו נפרד נקרא שומן כענין שנאמר וישמן ישורון השמן לב העם הזה והנה אין באליה חלב כלל אבל יש בה שומן שאינו נפרד כמו שיש בכל נתח טוב ירך וכתף ואם כן כשאמר הכתוב כל חלב וכל דם לא תאכלו אין חלב שעל גבי האליה בכלל כי אינו חלב לא בשמו ולא בטבעו ואם היה שומן בכלל חלב היה כל שומן שבבהמה אסור כגון בכתפים ובצדדין והאליה כי הכתוב לא אמר כל חלב אשר יקריבו לה' לא תאכלו אלא אמר כל בהמה אשר תקריבו ממנה על המזבח אסר כל חלב שבה ולא יתכן שנאמר שאסר כל מה שיקריב מן הבהמה שא"כ יהיו הכליות ויותרת הכבד אסורין אלא כל שנקרא חלב אסרו אפי' אם אינו קרב כגון חלב שעל הטחול ושאינו חלב התירו אפי' אם הוא קרב כגון הכליות ויותרת הכבד והאליה וכן כתיב במלואים ולקחת מן האיל החלב והאליה כי האליה אינה חלב והכתוב שאומר חלבו האליה תמימה פי' שיקריב ממנו חלבו באליה תמימה כי כאשר יסיר האליה תמימה עד העצה יסיר עמה חלב רב אשר הוא מחובר בה מצד הפנימי. ויתכן עוד לפרש כמו שאמר בפסוק האחר ואת כל חלבו יסיר ממנו את האליה אף כאן אמר והקריב מזבח השלמים אשה לה' חלבו כולל תחלה שיקריב כל חלבו ואחרי כן פרט והזכיר כל מה שיקריב ממנו ואין כל הנפרטים חלב כי שתי הכליות והיותרת על הכבד אינו בכלל חלב ואף האליה אינה בכלל כל חלבו אלא אמר שיקריב מזבח השלמים כל חלבו ואחר כן פרט כל הקרבים אשר הן חלב ואשר אינו חלב:
פסוק יב
ואם עז קרבנו. פי' הרמב"ן הזכיר המין פי' אם ממין עז קרבנו וכולל זכר ונקבה ועל דעתי לא יקפיד לשון הקדש בשם הבהמות כי ברובם שם אחד לזכר ולנקבה כגמל וחמור ושפן וארנבת וחזיר וגם במינין שיש להם שמות לזכר ולנקבה כגון שור פרה תיש עז כבש כשבה לא הקפיד להזכיר הנקבה כגון שור או שה אותו ואת בנו אע"ג דלא איירי אלא בנקבה למאן דאמר אין חוששין לזרע האב לא אמר פרה וכשבה וכן מן העזים זכר תמים יקריבנו פירושו מן התיישים וכן ואם עז קרבנו פי' וממין עז או זכר או נקבה:
פרק ד
פסוק ב
נפש כי תחטא. כתב הרמב"ן בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגת הזכיר כאן הנפש. וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת שכל העוונות יולידו גנאי בנפש ולא תזכה לקבל פני יוצרה רק בהיותה טהורה ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלקי' אשר נתנה ובעבור זה הזכיר כאן הנפש. ולא הזכיר בחטאת הכהן המשיח וכפר עליו ונסלח לו כאשר אמר בקהל בנשיא ובהדיוט ואולי לרוב מעלתו לא יסלח לו סליחה גמורה עד שיתפלל ויחנן לאלקיו כי מלאך ה' צבאות הוא וצריך להיות נקי וטהור ידים. וי"מ שזה רמז למה שאמר שגגת תלמיד עולה זדון דאפי' שגגתו חשובה כזדון ולא אמר בפרים הנשרפים בהקטרת אימוריהם ריח ניחוח ולא אשה לה' בשביל שיש מהם חלק לחוץ ואינו אשה לה':
פסוק יב
אל שפך הדשן ישרף. צוה הכתוב לשורפו בחוץ לעיני הכל לומר שלא יתבייש אדם מחטאו ויתודה עליו שהרי אפי' כהן גדול מתודה ומביא חטאתו:
פסוק יד
ונודעה החטאת. כתב הרמב"ן שלא יביאו חטאת עד שידעו שחטאו אלא כך דרך הלשון כאשר ידעו שחטאו יקריבו חטאתם. ויתכן שצוה שלא יתחייבו בחטאת אלא בידיעה ודאית ולא על הספק כמו באשם תלוי:
פסוק כב
אשר נשיא יחטא. פירש"י אשרי הדור שהנשיא מביא כפרה על שגגתו וכו'. ור' אברהם כתב אשר נשיא יחטא הוא הפוך ופירושו אשר יחטא נשיא והוא דבק עם של מעלה ואם כל עדת ישראל ישגו כאומ' ואם אשר יחטא הוא הנשיא:
מכל מצות ה' אלקיו. דהיינו נשיא או מלך שאין עליו אלא מצות ה' אלקיו ומזכיר זה לומר אע"פ שאין עליו מורא בשר ודם יש לו לירא מה' שהוא אלקיו כי הוא אדוני האדונים:
פסוק כג
או הודע אליו חטאתו. אחז הכתוב דרך קצרה שמתחלה אמר והוא ידע ואשם פי' שידע מעצמו שחטא או הודיעוהו אחרים שחטא. והרמב"ן כתב אין צריך לכל זה כי אשר רמז (כמו?) כאשר פי' כאשר נשיא יחטא ורבים כיוצא בזה ופי' או הודע אליו חטאתו קאי על מה שאמר תחלה והוא ידע ואשם פי' שעשה אחת מכל מצות ה' והוא ידע ונשאר באשמתו שלא הביא עליו קרבן לכפר או אם ירצה יביא קרבן ויתכפר. וי"מ משום הכי לא כתיב או הודע אליו אלא בנשיא ויחיד אבל לא בצבור וכהן משיח לפי שנשיא ויחיד מביאין אשם תלוי והכי פירוש' ואשם פי' אם ספק בידו מביא אשם תלוי או הודע אליו חטאתו בודאי אז אינו חייב אלא חטאת וכן גבי יחיד וה"ה גבי כהן הדיוט שדינו כשאר ישראלי' לענין זה אבל צבור וכהן משיח אין מביאין אשם תלוי צבור דכתיב באשם תלוי נפש אחת וכהן משיח דכתיב בי' לאשמת העם אשמתו כאשמת העם משום הכי לא כתיב בהו או הודע:
פרק ה
פסוק א
והוא עד או ראה או ידע. אינו ג' עניינים דאי אפשר לו להיות עד בלא ראייה וידיעה אלא שהשביעוהו להעיד בדבר שהוא עד על ידי ראייה בלא ידיעה כגון שטוען מנה לויתי לך בפני פלו' ופלו' ומשביעו שיעיד לו עליו זהו ראייה בלא ידיעה או בדבר שהוא עד בידיעה בלא ראייה כגון שטוען מנה הודית לי בפני פלו' ופלו' ומשביעו שיעיד והרי ידיעה בלא ראייה. א"נ שאמר והוא עד שראה ההלואה ויודע הכל. או ידע פי' שאין כאן אלא ידיעה לבד. ולא אמר כאן ונעלם ממנו כי הוא חייב במזיד או בשגגת שבועה עם זדון העדות אבל אם היה שכוח מן העדות בשעת השבועה פטור:
פסוק ג
ונעלם ממנו והוא טמא. וכן ונעלם ממנו שכתיב בשבועת ביטוי כתב הרמב"ן הפסוק קיצר שכתב שעל ידי שנעלם ממנו חטא ואין צריך לפרש החטא שבא על ידי העלמה כי ידוע הוא שאין בהעלמת טומאה חטא זולתי שיבא למקדש או יאכל קודש ואין בהעלמת השבועה חטא זולתי שיעבור עליה:
פסוק ה
והתודה אשר חטא עליה. כתב הרמב"ן אין זה כסדר שקודם מביא החטאת וסומך שתי ידיו עליה ומתודה ולא הוצרך כאן סמיכה שכבר פירש למעלה בכל החטאות שטעונין סמיכה ולמעלה לא פירש וידוי בחטאת וסמך על זה. ועל דרך הפשט יראה שאמר כאן והתודה בעבור ששבועת העדות ושבועת הפקדון מביאין קרבן על המזיד ולכך מתודים אבל חטאת שבאה על השוגג אינו מתודה אבל רבותינו אמרו שוהתודה חוזר על כל מה שאמור בפרשה אף טומאת מקדש שהוא בשוגג וה"ה לכל שאר החטאות שטעונין וידוי. והזכיר כאן וידוי לומר אע"פ שבשבועת העדות ושבועת ביטוי אין כרת צריכין וידוי וכ"ש חטאת קבועה שיתודה על חייבי כריתות:
פסוק ז
ואם לא תגיע ידו. י"מ דלכך הקיל גבי שבועת ביטוי ובשבועת העדות ובטומאת מקדש וקדשיו להביא בעולה ויורד לפי שאינו נהנה כל כך בחטאו אבל האוכל חלב ודם וביום הכפורים ועושה מלאכה בשבת ומפטם וסך ובא על הערוה שנהנים וכ"ש שפושטים ידיהם בעיקר הם בקרבן קבוע ונהנה מן ההקדש דאיכא תרתי שפשט ידו בשל הקדש וגם נהנה וכן וכחש בפקדון שנהנה וגם נשבע לשקר החמיר עליו להביא אשם בכסף שקלים. ואשם תלוי לפי שבני אדם מקילין בעצמן לבוא לידי ספק החמיר עליו ג"כ להביא אשם בכסף שקלים. והרמב"ן כתב הטעם שהקל בשבועות לפי שאינן חייבי כריתות ובטומאת מקדש וקדשיו אע"פ שהוא חייב כרת הקל בהם לפי שטועה בדבר מצוה כי הכהן האוכל קדשים או הבא למקדש להשתחוות או להקריב קרבן במצוה הוא עוסק. וקשה לדבריו למי שהי' לו תינוק למול אחר השבת ושכח ומל אותו בשבת שחייב לכ"ע אף על פי שבמצוה הוא עוסק כיון שאינו עושה בזמנו ולא טריד לדבר מצוה:
שתי תורים. לכך צריך להביא שנים שהן כנגד חטאת של עשיר שיש בה אימורין לגבוה ובשר לכהנים הכא נמי החטאת לכהנים והעולה לגבוה שאילו לא הי' מביא אלא עולה לא הי' לכהנים כלום ואלו הי' מביא חטאת לא היה לגבוה כלום שאין אימורין בעוף:
פסוק טו
והביא את אשמו לה'. כתב הרמב"ן שם הקרבן נקרא אשם כדכתיב בשקל הקדש לאשם אבל והביא את אשמו לה' האמור למעלה בקרבן עולה ויורד אין שם הקרבן אשם שהרי הוא חטאת דכתיב כשבה ושעירת עזים אחד לחטאת אלא פירוש אשמו כמו קרבנו ולא נתברר למה שם קרבן אחד חטאת ושם קרבן אחד אשם וכלם באים על חטא ונראה כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר העושהו יתחייב להיות שמם ואבד בו מלשון האשימם אלקים ויאשמו נאות מדבר והחטאת מורה על דבר שנטה בו מן הדרך מלשון אל השערה ולא יחטיא ואשם גזלות ואשם מצורע בעבור שבאים אף על המזיד קורא קרבנם אשם וכן אשם הנזיר ואשם מעילות אע"פ שהוא בשוגג בעבור שהוא בקדשי ה' קורא הקרבן אשם כי החטא גדול ויתחייב להיות אשם בו וענין המצורע בעבור כי המצורע חשוב כמת והנה הוא כבר שמם ואבד נקרא קרבנו הראשון אשם בעבור שיגין עליו מן האשמה אשר הוא שמם בה והשני חטאת מכפר על שגגותיו וטעם אשם תלוי מפני שבעליו סבור שאין בו עונש כי לא נודע שחטא מפני זה החמיר עליו הכתוב בספיקו יותר מודאי והצריכו איל בכסף שקלים ואלו נודע חטאו היה מביא חטאת בת דנקא וקראו אשם לאמר שהוא בשני סלעים כאשמות האמורים לרמוז לו שאם יהיה נקל בעיניו ולא יביא כפרתו יהיה שמם בעונו וזה פי' אשם הוא אשם אשם לה' לומר אף על פי שהקרבן בא על הספק אשם הוא כי אשם לה' היודע כל תעלומות ואם חטא לו יענישנו וכן למעלה והביא את אשמו בעבור שקאי גם על מזיד כגון שבועת העדות מזכיר בו שם אשם:
פרק ו
פסוק א
צו את אהרן ואת בניו לאמר. כתב הרמב"ן בפרשת ויקרא אומר דבר אל בני ישראל כי שם יצוה בהבאת הקרבנות וישראל מביאין אותם וכאן אומר צו את אהרן כי ידבר במעשה הקרבנות והכהנים עושים אותם. במדרש יש אמר משה לפני הקב"ה כלום מצינו הבאר שנוי והמים היוצאים ממנו חביבין שהרי בכל הקרבנות כתיב למעלה בני אהרן ולא אהרן אמר הקב"ה חייך שאני מקדימו לבניו על כן אמר צו את אהרן ואת בניו. ומה שהביא רש"י דברי ר' שמעון ביותר צריך לזרז במקום שיש בו חסרון כיס פי' הרמב"ן לאו אהכא קאי שאין כאן חסרון כיס לאהרן ובניו אלא אדרבה ריוח יש להם בקרבנות אלא משום דקאמר ת"ק אין צו אלא במה שיצוה שינהוג מיד ולדורות בא ר' שמעון לחלוק שלפעמים יבא זה הלשון אף בדבר שאינו מיד ולדורות אלא שיש בו חסרון כיס כגון צוואה האמורה בשמן המאור וכגון מה שאמר הכתוב צו את בני ישראל ונתנו ללוים. אי נמי איכא למימר שיש בצוואה זו חסרון כיס לכהנים בעבור קרבן אהרן ובניו הנמשך על צוואה זו. וי"מ כיון שיש להם טורח לאהרן ובניו בצווא' זו חשו' כמו חסרון כיס:
פסוק ב
זאת תורת העולה. כתב ר' אברהם קרויה עולה בשביל שעולה כולה למזבח ואין לכהנים בה חלק:
היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה. בא ללמד על העולה שאינה קרבה בלילה אלא אם שחטה וזרק דמה ביום מקטיר האיברים בלילה ופי' היא העולה כמו תהיה העולה על מוקדה כל הלילה וכתב בלשון היא. וקשה דלא איירי באיברים של עולה שיעלם על המזבח בלילה דמקרא אחרינא שמעינן לה דכתיב לא ילין חלב חגי עד בוקר למטה אלא מעלהו למזבח אלא מיירי באיברים שהעלם מבעוד יום ועשה להם אש בלילה להקטירם ע"ז אמר היא העולה מה שהי' כבר על המזבח וגם משום ג' מעוטין שדרש זאת היא העולה לאסור על מקצת שאם עלו ירדו:
ואש המזבח תוקד בו. פי' הרמב"ן מצוה הכתוב שתוקד האש כל הלילה כי מצוה שישימו שם ביום עצים הרבה כדי שלא יתאכלו לגמרי וירבה האש ממנו. ומה שאמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה מצוה על הכהנים בקיום האש שחוזר על מה שאמר וביער עליה הכהן עצים וציוה שיזהרו בזה ויערכו עליה אש הרבה בענין שתוקד כל היום וכל הלילה והזהיר בלאו שלא תכבה לעולם שאם נתעצלו הכהנים וכבה האש עברו בלאו ומפני זה אמרו רבותי' שהיתה מערכה שנייה לקיום האש. ומה שאמר והאש על המזבח דרשו רבותינו בכל אדם שכל המכבה עובר בלא תעשה ואפי' כבה גחלת אחת לוקה. וכמדומה לי שאינו עובר אלא בלאו אחד:
פסוק ג
ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד. הזכיר הכתוב בתרומת הדשן כתונת ומכנסים והה"נ שצריכה כל ד' בגדים שאין עבודה הצריכה בגדים פחות מד' ואלו הב' נכתבו בשביל דברים שנתחדש בהם שדורש ממדו שיהיה כמידתו לא קצרין ולא נגררין וממכנסי בד יהיו על בשרו דורש שלא יהא דבר חוצץ בין הבגדים לבשרו. וכתב הרמב"ן אנקלוס תירגם מדו לבושין נראה שר"ל כי מדו יכלול כל בגדיו כאלו אמר ולבש הכהן בגדו בד וכן מדיו קרועים שיורד על פי מדותיו פי' על מלבושיו:
פסוק ד
ופשט את בגדיו. פירש"י אינה חובה וכו'. וכתב הרמב"ן לא ידעתי למה אינו חובה כי יראה שמצוה על הכהן שלא יוציא אחשן (הדשן) בבגדים שיעשה בהן העבודה וגם בבגדי' שיעש' בהם הרמת הדשן כי גם עבודה היא אלא ילבוש בגדי כהונה פחותים. ואיכא מ"ד אחרים ממש בגדי חול שהוצאת הדשן לאו עבוד' היא וכשרה בבגדי חול:
פסוק י
חלקם נתתי אותה מאשי. לומ' שאין לכהנים חלק עד לאחר שיקטירו הקומץ ומכאן למדנו לכל הקדשים דכתי' כי קדש קדשים היא:
פסוק טז
וכל מנחת כהן כליל תהי'. פי' הרמב"ם הטעם לפי שהכהן מקריב קרבנו בעצמו ואם יקריב מנחה יקריבנה בעצמו ויאכלנה ונמצא כאלו לא הקריב כלום שאין למזבח ממנה אלא הקומץ והלבונה ולא דמיא לחטאת שיש בה אימורין למזבח לכך ציוה הכתוב שתהא כולה כליל שיהא נראה הקרבתו. וקשה לזה הטעם מחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה:
פסוק יח
וזאת תורת החטאת. כתב הרמב"ן הציווי בסדר ויקרא עולה ומנחה וזבח השלמים וחטאת ואשם כי מתחלה דבר בקרבנות נדבה ואחר כך בקרבנות חובה הבאים על חטא אבל כאן הזכיר עולה ומנחה ואחר כך חטאת ואשם כי רצה לבאר תחלה דיני כל קדשי קדשים כי משפט אחד להם כמו שאמר במנחה קדש קדשים היא כחטאת וכאשם ואחר כך מפרש דין קדשים קלים. והרבה דינין נתחדשו בפרשה זו ואני לא באתי לפרש כל דיני הקרבנות אלא חדושי טעמי הפסוקים:
פסוק כג
וכל חטאת אשר יובא מדמה. פירש"י שאם הכניס מדם חטאת חיצונה לפנים פסולה. ולפי זה מה שאומר הפסוק לכפר בקודש אינו כמשמעו שהרי אינה מכפרת אדרבה פסולה היא אלא פי' הכניסה על דעת לכפר. ואיכא מ"ד שאינה פסולה אלא א"כ הזה מדמה ודריש לי' מלכפר שעשה בה מעשה חטאת הפנימית ופי' לכפר לפי מחשבתו שלפי דעתו מכפר. ואיכא למ"ד שהכתוב מספר בחטאת הפנימית שצוה כבר בשרפתו ובא כאן ליתן לא תעשה על אכילתן לומר שאם הכניסם כדינן לפנים לכפר שלא תאכל:
פרק ז
פסוק ח
עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהי'. וה"ה בחטאת ואשם אבל בזבחי שלמים אין העור לכהן אלא לבעלים לכך כתב זה קודם שהתחיל לבאר זבח השלמים. וי"מ שלא הוצרך לפרש בחטאת ואשם שהעור שלהם שכיון שהבשר שלהם העור נגרר אחר הבשר אבל בעולה שאין הבשר שלהם הוצרך לומר שאפילו הכי העור שלהם:
פסוק ט
וכל מנחה אשר תאפה בתנור. כתב הרמב"ן ע"ד הפשט הי' נראה לפרש שמצוה הפסוק בנודר אחת מג' מנחות שהם מאפה תנור ומחבת ומרחשת שיהיו כלם לכהן המקריב אותם לבדו וחזר ואמר וכל שאר המנחות כגון הנודר מנחה סתם שהי' מנחת סולת ובמנחת הבכורים שהן בלולות ומנחת החוטא וסוטה שהן חריבות שיהו מתחלקות לכל בני אהרן פי' לכל בית אב. ופי':
פסוק י
וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה. מנחה שאין בה אלא סולת בלולה או חריבה שאינה מג' מנחות הנזכרות בפסוק הראשון והטעם בהן כי מפני שטרח באפייתן ראוי להרבות שכרו. אבל אין דעת רבותינו כן שפירשו וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה כולל כל המנחות שכולם בלולות או חריבות ופי' לכהן המקריב אותה לכהן שראוי להקריב שהוא טהור וכולם קרויים מקריבים כי המקריבים הם שלוחים של האחרים שאינם מקריבים וה"ה לכל הקרבנות שכל כהני בית אב יחלקו בכל הקרבנות:
פסוק יב
והקריב על זבח התודה. פי' עם זבח התודה וכן על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו שיביא חלות לחם חמץ ועליהם יוסיף להביא קרבנו שהוא לחם הנזכר למעלה והכל יביא עם הזבח ועשה לחם החמץ עיקר ועליו להביא שאר המינין בשביל שהוא מרובה משאר המינין. וכתב הרמב"ן ואני תמה כשהוציא הכתוב מלאו השאור קרבן ראשית למה לא אמר גם כן קרבן תודה. וכתב וזו אינה שאלה כי הכתוב אמר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח ולחם התודה אין ממנו למזבח כלום שאינו טעון אלא תנופה ואולי לא הוצרך הכתוב לשיור השאור אלא בעבור הדבש שלא נתפרש בבכורים שיבואו מן הדבש וכלל השאור עמו ואמר בשניהם קרבן ראשית תקריבו אותם לה' אבל בשאור המפורש במקומו אין צריך לפרוט אותו. ומה שתירץ לפי שאין מלחם תודה לריח ניחוח אינו תירוץ שהרי משתי הלחם אין מהם למזבח אלא חשיב להו ריח ניחוח בשביל הכבשים שעמהם וכן בתודה הזבח עמה ואני כבר כתבתי למעלה שאינו קשה שלא פרט אלא בבאין חובה ותודה על נדבה:
פסוק טז
וממחרת והנותר ממנו יאכל. פירש"י וא"ו של והנותר יתירה היא. וכתב הרמב"ן ולפי דעתי ענין הכתוב בעבור שאמר וביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת והי' במשמע שיהי' מצוה בשני ימים שיאכל מקצתו ביום ראשון ויניח מקצתו למחר לפיכך חזר לבאר והנותר במקרה יאכל במחרת הנזכר ולא שיהא מצוה לאוכלו בשני ימים:
פסוק יז
והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. לא שיהא מותר לאכול בלילה שנייה שקודם יום שלישי שהרי אינו נאמר אלא לב' ימי' ולילה אחד אלא פי' והנותר מבשר הזבח אחר זמנו דהיינו סוף יום שני באש ישרף ביום השלישי שבא ללמד על שריפת קדשים שהיא ביום ולא בלילה אע"פ שכבר נפסל מלאכול:
פסוק כה
כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה קרבן לה'. לאו בבהמה שהיא עצמה קרבן קאמר ולמעוטי חולין דהא לא אצטריך דפשיטא דחלב בהמה של קרבן לגבוה סליק ולא הוצרך לומר בפ' ויקרא כל חלב לא תאכלו כי כבר צוה עליו שיעל' למזב' ועו' בסתם קאמ' כל חלב לא תאכלו אלא פי' מן הבהמה אשר ראוי להקריב ממנה קרבן ולמעוטי חי' כי חי' בכלל בהמה היא וכדי שלא נטעה לומר דחלב נבלה וחלב טריפה אינו בכלל זה שאינו ראוי' לקרבן לכך אסר אותו בפי' וחלב נבלה וחלב טרפה וגו' ואכול לא תאכלוהו. ופי' מן הבהמה אשר יקריב ממנה קרבן ממין הראוי להקרבה ונבלה וטרפה גם היא מאותו המין:
פסוק לו
אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו. פי' אשר צוה ביום משחו לתת להם לחקת עולם. ור' אברהם פי' ביום משחו כמו מיום משחו:
פסוק לח
אשר צוה את משה בהר סיני. כתב הרמב"ן על דרך רבותינו כי כל המצות נאמרו למשה כלליהן ופרטיהן ודקדוקיהן ונשנו מהם באהל מועד. ויתכן כי טעם בהר סיני במקום הזה לפני הר סיני באהל מועד וכן עולת תמיד העשוי' בהר סיני אינו בהר ממש כי לא התחילו בעולת התמיד אלא באהל מועד דכתיב וזה אשר תעשה על המזבח והטעם כי ישראל חנו לפני הר סיני בקרוב לו כדכתי' ויחן שם ישראל נגד ההר ועשו שם אוהל מועד והקימו אותו לפני ההר במזרחו ושם התחילו בעולת התמיד ובשנה השניי' נצטוו על הדגלים והעמידו האהל בתוך המחנות ולפי' אמר הכתוב כי זאת התורה לעולה ולכל הקרבנות שציוה השם בהר סיני ביום צוותו במדבר סיני לומר שהיה במדבר סיני להודיע שלא היה בהר ממש במקום הכבוד ששם דבר עמו עשרת הדברות ולא במדבר סיני אחרי שנסעו מלפני ההר אלא היה במדבר סיני לפני ההר בתחומו וקרוב לו ושם אהל מועד כמו שאמר בתחלת הענין ויקרא אל משה וידבר אליו מאהל מועד הודיע אותנו עתה מקום אוהל מועד:
פרק ח
פסוק ב
קח את אהרן. פירש"י פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן. וכתב עליו הרמב"ן ולמה נהפוך דברי אלהים ועוד כי צוה בפרשת ביום החודש הראשון בכל הקמת המשכן ובלבישת אהרן ובניו ומשיחת כולם וסיפר שם במעשה שעשה משה כל ענין ההקמה ולא הזכיר באהרן ובניו דבר עד המקום הזה ואיך הפריש ענין אחד בשתי פרשיות ואיחר המוקדם. אבל הנכון שנאמר כי נצטווה בהקמת המשכן בכ"ג באדר והקימו וכאשר עמד על מעמדו קרא לו השם וציוהו על מעשה הקרבנות כל הפרשיות האלה מתחלת ויקרא עד כאן כי רצה ללמדו מעשה כל הקרבנות קודם שיקריב מהם כלל כי יש בקרבנות המלואים חטאת ועולה ושלמים ולא ידעו כל דיניהם רק מן הפרשיות האלה ואחר כך אמר לו קח את אהרן ואת בניו לזרז אותו בשעת מעשה כמו שאמר לו מתחלה וזה אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי והוסיף לו בכאן ואת כל העדה הקהל שיעשה במעמד כולם שידעו כי השם בחר באהרן ובזרעו ע"כ. ונוכל לפרש גם דברי רש"י על זה הדרך כי מה שפי' שבעת ימים קודם הקמת המשכן ר"ל קודם גמר הקמתו שהיה יום ח' למלואים שאז הקימו ונשאר עומד שכל ז' הימים היה מעמידו ומפרקו כדפרי' לעיל:
ואת כל העדה הקהל אל pתח אהל מועד. אע"פ שבראשון באחד לחדש הוקם המשכן וזה היה בכ"ג באדר למאי דכתיבנא שהיה מפרקו ומעמידו בכל יום של ימי המלואים ניחא שנמצא מיום כ"ג באדר ואילך היה המשכן עומד וקרינין בי' שפיר אל פתח אוהל מועד:
פסוק ו
וירחץ אותם במים. כתב הרמב"ן הקרוב אלי שספר הכתוב כי לכולם רחץ אבל לא היתה רחיצתם כאחת אלא רחץ לאהרן והלבישו בגדיו ומשחו ואחרי כן רחץ לבניו והלבישם:
פסוק ז
ויתן עליו את הכתנת ויחגר אותו באבנט. כתב הרמב"ן בצואה כתיב והלבשת את אהרן את הכתנת ואת מעיל האפוד וכאן הזכיר אבנט מיד אחר הכתנת והטעם מפני שמשה עשה כסדר שכן דרך אחר הכתנת לחגור אותו באבנט אלא בשביל שרצה לכלול כולם בצוואה אחת על האבנט אמר לבסוף וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו אבל לעולם הסדר הוא כמו שאמר כאן כתונת ואבנט ומעיל והקדים בכאן ויחגור אותו בחשב האפוד קודם שישים עליו החושן כי משה ידע בדרך הלבישה כי לעולם תכף ללבישה יחגור אותו בחגורה העשויה לו כמו באבנט מיד אחר הכתונת ובחשב מיד אחר האפוד שאין ראוי שתהא לבישת האפוד בהפסקה אלא שם נאמר ואת האפוד ואת החשן ואפדת לו בחשב האפוד לפי שקיצר שם בענין החשן ולא אמר שיתן אותו באפוד ולא שישים שם האורים והתומים שכבר ציוה כל זה במעשה החשן והאפוד:
פסוק יא
ויז ממנו על המזבח. פירש"י לא ידעתי היכן נצטווה בצואה זו. וכתב הרמב"ן ואיפשר כי במה שאמר במזבח וקדשת את המזבח והיה המזבח קודש קדשים שהיה הקידוש ההוא בהזאות הללו ואינו במשיחה לבד כי והיה קודש קדשים משמע שיוסיף לו קידוש יותר משאר הנמשחים משכן וכליו והיינו הקידוש שקידשו כמו שנצטווה לעשות במקריבים שאמר והזית על אהרן ועל בגדיו כי אין המזבח שהוא כלי לקרבנות פחות מכלי המקריבים וקל וחומר הוא:
פסוק יב
ויצוק וגו' על ראש אהרן. כתב הרמב"ן גם זה עשה משה בסדר נכון כי כן נצטווה במעשה השמן ומשחת בו את אהל מועד ואת אהרן ואת בניו תמשח על כן לא רצה למשוח המשכן עד שהלביש לאהרן ומשח אותם כאחת כדי שיהיה המקריב מזומן לבוא אל המקדש לעבוד והיה די בהקדמת משיחת אהרן שהיה קודש לה' ואע"פ שכתוב במצות הקמת המשכן ומשחת את המשכן ואת אשר בו ואחר כך והקרבת את אהרן ואת בניו ורחצת אותם והלבשת אותם כי שם הסדיר כל המעשה לאהרן ולבניו כאחת אבל לעולם משיחת המשכן לא היתה עד אחר לבישת אהרן כסדר האמור כאן. ואני תמה למה (לא) הזכיר כאן משיחת הבנים כלל. והרמב"ן כתב שלא היה צריך כי בידוע שעשה להם כאשר עשה לאביהם כאשר נצטווה ומשחת אותם וכלל זה במה שאמר בבנים כאשר צוה ד' את משה. והנראה בעיני כי לא היתה משיחת הבנים ביציקת שמן על ראשם כי לא נאמר זה אלא באהרן ויצקת על ראשו ומשחת אותו ולא הזכיר שם משיחת הבנים כלל שלא היתה ביציקה כמוהו ויתכן שלא היתה בבנים משיחה זולת שהזה משמן המשחה על בניו ועל בגדיהם וכן תראה בואתה תצוה בפ' וזה הדבר שצוה למשוח האב ולקחת שמן המשחה ויצקת על ראשו ולא צוה למשוח הבנים כלל לא ביציקה ולא במשיחה אבל בפרשת הקמת המשכן בואלה פקודי אמר ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם ולא הזכיר שם הזאות כלל וכן בפ' השמן ולא הוזכרו משיחה והזאות בבנים במקום אחד לכן אני אומר שלא עשה בהן אלא אחד מהן והן ההזאות עכ"ל:
פסוק טו
ויחטא את המזבח. פירש"י חיטאו מזרות ליכנס לקדושה.
ויקדשהו. בעבודה זו מעתה.
לכפר עליו. לדורות. פי' שעל ידי עבודה זה נתקדש וראוי לכפר עליו ואין הקטרת אימורין מעכבת בחנוך המזבח שכן לדורות אינה מעכבת כפרה. ובתוספתא דפרשת מלואים משמע שאם נתנדב אחד שום דבר שלא מרצונו שתהא זו כפרה שלא יבא דבר גזול למקדש משום דכתיב שונא גזל בעולה:
פסוק יז
ואת הפר ואת עורו ואת בשרו ואת פרשו. אע"פ שפרט עור ובשר ופרש כתב ואת הפר להביא עצמות וגידים וקרנים וטלפים. אי נמי וא"ו דואת עורו וגו' יתירה כמו ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף:
פסוק כ
ויקטר משה את הראש ואת הנתחים ואת הפדר. לא שהקטיר אלו לבדם אלא ויקטר בזמן ההקטרה והוא אחר והקרב והכרעים רחץ במים וזהו שאמר אחר כך ויקטר משה את כל האיל לומר שהכל הקטיר בבת אחת אחר הרחיצה אלא שהפרידם ללמד שאין הנתחים טעונין רחיצה. והפשט לא פירש כאן שלא הוצרך שאין נתוח בעולה בלא הפשט:
פסוק כב
את האיל השני איל המלואים. כתב הרמב"ן כל הקרבנות האלו באים למלא את ידם כדכתיב וזה הדבר אשר תעשה להם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר ואילים שנים אלא נקרא השני איל המלואים בעבור שהוא סוף הקרבנות הללו ובו תמלא ידם וכהנו לפניו ויתכן ? כי כולם מעכבין בענין. ויתכן כי החטאת לכפר על המזבח ולקדשו כי כן כתיב ועולה להרצאה על הכהנים ככפרת כל עולת נדבה והשלמים תודה לשם שנתן להם בביתו יד ושם והנה השלמי' לבדם באים על מילוי הידים ולכך קורא אותם מילואים:
פסוק ל
ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח. כתב הרמב"ן לא נתברר לי למה איחר הזאות הללו לאחר הקטרת של מילואים כי בצוואה הקדים ההזאות ואחר כן אמר ולקחת מן האיל החלב והאליה ואולי בעבור שאמר שם וקדש הוא ובגדיו ובגדי בניו למד משה זה כי הוא הדבר המאוחר הנעשה בהן שבו יהיו קדושים לגמרי כי לא הזכיר בצוואה קדוש לא במשיחה ולא במתן בהונות ומה שאמר כאן וימשח אותו לקדשו לא נתקדש לגמרי במשיחה אלא עד שגמר ההזאו' ואמר בהם ויקדש אותם את אהרן ואת בניו והנה השלים קדושת האב והבנים כאחת בהזאות הללו:
פסוק לב
והנותר בבשר ובלחם. כתב הרמב"ן בי"ת משמשת במקום מ"ם ופירושו כמו מן הבשר ומן הלחם ולא פי' עד הבקר כי כבר פי' בצוואה ואם יותר מבשר המלואים עד הבוקר:
פסוק לה
ופתח אהל מועד תשבו וגו' שבעת ימים. בתורת כהנים משמע שאינו אזהרה שלא יצאו משם כל ז' הימים אלא שלא יצאו מפתח אהל מועד יומם ולילה בשעת עבודה כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותה שעה ולימד ממנו לדורות חיוב מיתה לכהן שמניח עבודה ויוצא:
פסוק לו
את כל הדברים אשר צוה השם ביד משה. כתב הרמב"ן מה שלא אמר כאשר צוה ד' את משה כמו שאומר בכל מקום מפני שלא עשו כאשר צוה השם ועוד הוסיפו עליהם באש זרה אשר לא צוה אותם:
פרק ט
פסוק א
ויהי ביום השמיני ויאמר וגו' קח לך עגל בן בקר לחטאת. אע"פ שלא נתפרש הצוואה למשה באלו הקרבנות נצטווה בהן תחלה כדכתי' זה הדבר אשר צוה ד' תעשו ואלו הקרבנות לא נזכרו בפרשת זה הדבר אשר תעשה להם לקדש לי כי שם לא צוה אלא על המלואי' של ז' הימים ועתה ביום השמיני הקריבו הם בעצמם אלו הקרבנו' והיו אלו הקרבנו' כחנוכ' להם כענין מנחת חביתין לדורו' ביו' המשח אותו. ובמדרש יש שהעגל לאהרן היה לכפר על מעשה העגל. וכתב הרמב"ן הנה קרבן אהרן כקרבנו ביום הכפורים וחטאת העם כחטאתם ביום הכפורים שעיר עזים לחטאת ונראה כי בעבור היות טעם החטאת של אהרן כטעמו ביום הכפורים שרף אותו כאשר ישרף של יום הכפורים אע"פ שהיתה חטאת חיצונה כי לא פי' לו משה שיעשה כן. ואולי נצטווה בכך והכתוב לא חשש להאריך כי לא יעשה דבר בלתי שיאמר לו משה. ויש עוד במדרש שהשור היה לישראל כפרה על מעשה העגל והוסיף להם הכתוב שעיר עזים לכפר על וישחטו שעיר עזים ויטבלו הכתונת בדם:
פסוק ג
ואל בני ישראל תדבר לאמר. שאמר לאהרן שיאמר לבני ישראל כי רצה שיהי' אהרן מצוה בשם ד' והוא המקריב הקרבנות לגדלו בעיני העם. והנכון שפי' ואל בני ישראל תדבר אתה והזקנים הנזכרים כי לכך קראם שידברו לבני ישראל כדרך ויקרא משה אל זקני ישראל משכו:
פסוק ח
ויקרב וגו' אל המזבח. פי' הרמב"ן על דעתי דרך הפשט קרב אל צפון המזבח ועשה שם החטאת והעולה כי שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון ואמר משה דרך קצרה כי כבר ידע אהרן זה. ובמדרש יש שראה במזבח כתבנית שור והי' מתירא ממנו אמר לו משה אין לך על מה לירא קרב על המזבח. ופי' המדרש בשביל שהי' אהרן קדוש השם לא הי' בו חטא זולתי העגל והי' החטא ההוא קבוע לו במחשבתו כענין שנ' וחטאתי נגדי תמיד והי' נדמה לו כאלו צורת העגל מעכבת שם בקרבנותיו ולכך אמר לו הגיס דעתך שלא תהי' שפל רוח כל כך שכבר רצה האלקי' את מעשיך. וי"מ שהשטן מראה לו כן ואמר לו משה אחי אע"פ שנתרצה המקום לכפר על עוונותיך צריך אתה ליתן בתוך פיו של שטן שמא ישטינך בביאתך למקדש וכו' כדאיתא בתורת כהנים:
פסוק יז
ויקרב את המנחה. אע"ג דבצוואה כתיב ושור ואיל לשלמים תחלה ואחר כך ומנחה בלולה בשמן והוא הקריב המנחה תחלה משום שמשה אמר להם כל הזבחים ביחד ואחר כך המנחה ואהרן קירב המנחה כסדר עם הזבח: