הטור הארוך· רבנו יעקב ב"ר אשר
דברים
פרק א
פסוק א
אלה הדברים. כתב הרמב"ן בשביל שזה הדור היה לו ליכנס לארץ ביאר להם רוב מצות התורה הצריכות לישראל ולא הזכיר כאן לא מעשה הקרבנות ולא טהרת הכהנים כי כבר ביאר אותו להן והכהנים זריזין הן אבל לישראל יזהיר ברוב המצות הצריכים להם פעמים להוסיף להם ביאור ופעמים להרבות בהן אזהרות כע"ז שמזהיר בה כמה פעמים זו אחר זו וכן יש בספר הזה קצת מצות שלא נזכרו כלל במקום אחר כגון ייבום ומוציא שם רע וזולתם וכבר נאמרו לו כולם בסיני או באהל מועד בשנה שניי' קודם שילוח מרגלים כי בערבות מואב לא נתחדש לו כ"א אלה דברי הברית ועל כן לא נאמר בספר הזה וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל או דבר אל בני ישראל מצוה פלונית ומה שלא נכתב בספרים הראשונים שידבר אל יוצאי מצרים כי אולי לא נהגו באותן הדורות רק בארץ אע"פ שהן מצות הנוהגות בגוף כמו נסכים? או מפני שאינן תדירות לא הזכירם רק בבנים נוחלי הארץ. וקודם שהתחיל להם בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר עונותיהם כמה ימרוהו במדבר והוא נהג עמהם במדת הרחמים להודיע חסדיו ועוד להוכיחם שלא יחזרו לקלקולם ולחזק לבם בהודיעם כי במדת רחמים יתנהג עמהם שלא יאמר אדם לא נוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר יעשה טוב ולא יחטא והנה מדת הדין מיד מתוחה כנגדו ולכן הודיעם שהקב"ה רחמן מלא רחמים וממנו יתברך סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו:
אלה הדברים. חוזר על כל המצות שבספר הזה כמו שמפורש בעבר הירדן וגו' והיה ראוי שיאמר ויאמר משה ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר ומצינו ביוסף שתחסר האמירה כגון כי הפרני אלקים שפירושו כי אמר. והזכיר זה לומר כי אחרי שנתן לנו הקב"ה עשרת הדברים אמר רב לכם שבת בהר הזה והיינו ראויים מיד לעבור הירדן ולכבוש הארץ וחטאתיכם גרמו לכם שנתעכבתם. ונמשכו דברי הפתיחה הזאת עד שהשלים בהם בפסוק ושמרת את חוקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום וגו' אשר ה' אלקיך נותן לך כל הימים אז קרא משה לכל ישראל שהיו לפניו ואמר שמע ישראל את החוקים אשר אנכי דבר באזניכם היום והתחיל בביאור עשרת הדברים ואחרי כן הודיעם ייחוד השם שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד וכל המצות שבספר הזה ולכן פי' בכאן אשר דבר משה אל כל ישראל ולפנים ויקרא משה אל כל ישראל כי באור התורה תשלום המצות צריך להיות במעמד כולם כאשר היה במתן תורה ובשביל שהאריך בפתיחה הזאת חזר הכתוב למקום שפסק בתחילת ביאור התורה ואמר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל אלה העדות והחוקים וגו' והזכיר בכאן ב' דברים אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם. וזה רמז למצות שבספר הזה שלא נזכרו בתורה עד הנה ואמר שהם ככל אשר צוה ה' ולא הוסיף ולא גרע בהם והזכיר זה בשביל שלא אמר בהם וידבר ה' אל משה לאמר ולכן כלל אותם עתה ואמר ככל אשר נצטווה בהם מפי הקב"ה. ואמר עוד הואיל משה באר וגו' וזה רמז לאותם מצות שנאמרו כבר וחוזר לבאר אותם ולחדש בהם דברים. ופי' הואיל שמעצמו ראה ונראה לו לעשות כן ולא צוהו השם בזה מלשון הואל נא ולין הואלנו ונשב וכן רבים:
במדבר. בשביל שלא היו עתה במדבר שכבר נכנסו בערבות מואב פי' אנקלוס שכל אלו הם רמזים פי' שדבר אליהם בעבר הירדן מה שחטאו במדבר ובכל אלו המקומות:
פסוק ד
אשר יושב בחשבון. כתב הרמב"ן שלא הית' שלו אלא לכדה ממלך מואב ובנאה להיות לו בית מלוכ' וכן:
אשר יושב בעשתרות באדרעי. שהית' ארץ רפאים והוא מלך אמורי ומדקאמר אשר יושב בעשתרות באדרעי משמע שעשתרות שם מקום אשר בו אדרעי כי בשפלות ההר אשר שמו עשתרות בנו עיר ושמה אדרעי וזהו ויצא עוג הוא וכל עמו למלחמה אדרעי כי אסף את כל חילו אל העיר אשר שם ארמון המלך:
פסוק ו
בחורב לאמר. כתב הרמב"ן חורב הוא מקום הסובב הר סיני ששם ישבו ישראל בשנה ההיא כי המדבר היה גדול ושם ההר ועל כן נקרא כל המדבר סיני כאלו הוא אומר מדבר הר סיני. ואפשר שהמדבר וגם ההר נקראים סיני כי שם אילני הסנה רבים וסמוך להר מקום או עיר מושב ששמו עיר חורב ושם עמדו באותה שנה והכתוב שאומר ויבא אל הר האלקים חורבה שבא אל חורב אשר שם הר האלקים והסנה היה בהר ומשה היה בחורב המקום שלפניו קרוב לו אשר עמד שם מחנה ישראל שנה ולפיכך אמר אסורה נא ואראה שיסור מחורב אל ההר ופעמים קורא הפסוק להר חורב דכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב כלומר מן ההר אשר בחורב בתחומו או לפניו או ששם כל הארץ חורב וההר בתוכה. ור"א פי' כי חורב הוא הר סיני כי מפני החורב והיובש יהי' שם הסנ' ונקרא בשני שמות שוים בטעם:
פסוק ט
ואומר אליכם בעת ההיא לאמר. קודם שאמר לנו השם רב לכם שבת בהר הזה על דעת האומר קודם מתן תורה בא יתרו ופי' בעת ההיא בשבתנו בחורב והזכיר זה בכאן לומר הנה קבלנו את התורה והיו עליכם שופטים ושוטרים והיו מוכנים לבא לארץ ונסע מחורב לדגלינו עם זקנינו ושופטינו ותקרבון אלי כולכם עם זקניכם וראשיכם ובקשתם מרגלים ונתקלקל הענין:
פסוק יב
טרחכם ומשאכם וריבכם. פי' הרמב"ן על דרך הפשט רמז משה לישראל שלשת הדברים שאמר ליתרו שהי' עושה לעם טרחכם כנגד והודעתי את חוקי האלקים כי טורח גדול הוא ללמד ליוצאי מצרים החוקים והתורות ופירושן וביאורן וסודן. ומשאכם כנגד לדרוש אלקים שהוא ענין תפלה שמתפלל עליהם מלשון ונשאת תפלה. ואל תשא בעדם רנה ותפלה. וריבכם כפשוטו ענין המשפטים ואמר הבו לכם אנשי' חכמים על הדיינים בלבד. א"נ משאכם שהייתם מבקשים בשר ומים כדכתיב לתת את משא כל העם הזה עלי:
פסוק יד
וידועים לשבטיכם. פרש"י שהם נכרים לכם שאם בא לפני מעוטף בטליתו וכו'. וכתב הרמב"ן וא"כ יהי' לשבטיכם קשור עם וידועים. ועל דעתי טעם וידועים שהם ידועים לשופטיכם כלומר שמעלתם ידועה ונכרת למנותם בה שופטים וכלל מעלת השופטים במלת וידועים כי השופטים צריכין להיות אנשי חיל ויראי אלקים אנשי אמת ושונאי בצע ואלה היו ידועים לשופטים מתחלה שהיו הכל אומרין ראוי זה שיהי' שופט:
פסוק יז
כי המשפט לאלקים הוא. פי' הרמב"ן כי לאלקים לעשות משפט בין יצוריו על כן ברא' להיות ביניה' יושר וצדק ולהציל גזול מיד עושק ונתן אתכם במקומו ואם תגורו ותעשו חמס הנה חטאתם לה' כי מעלתם בשליחותו:
פסוק יח
ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון. לשון רש"י והוא מספרי אלו עשר' דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות. וכתב הרמב"ן ואם כן מדבר עם השופטי'. ועל דרך הפשט הם החוקים והתורות כי הכל יצוה ויזהיר לכל ישראל מפיו והטעם להזכיר כאן זה כי בידוע שזה הענין עצת יתרו והוא אמר למשה הי' אתה לעם מול האלקים שיתפלל עליהם בשעת צורכם ואמר לו והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות שילמדם הוא עצמו התור' אך במשפט נתן לו עצה שימנ' שופטים לסייעו ולכן ספר בכאן כי כאשר מינה שרי האלפים והמאות לא מינה אותם רק על המשפט אבל הוא בעצמו למדם כל הדברים אשר יעשון על פי התור' כי שמע לעצת יתרו. ולא הזכיר משה עצתו בכאן ולא אמר דברים בשם אומרן ונראה בעיני שלא רצה להזכירו במעמד כל ישראל לגנותן או שלא יהי' כבוד לו שיזכיר לדור הזה כי אשה כושית לקח. ויתכן שהטעם מפני שנמלך בשכינ' ועל פי הגבור' נעש' הענין ההוא:
פסוק כב
את הדרך אשר נעל' בה. תחל' שלא בקשו מרגלי' אלא להורות לפניהם הדרך:
פסוק כג
ואקח מכם שנים עשר אנשים. ולא שיבח אותם בנשיאותם והיותם ראשי ישראל כי אחרי שהרשיעו לא יספר בשבח רשעים:
פסוק כה
ויאמרו טובה הארץ. פרש"י מי הם שאמרו טובתם יהושע וכלב. וכתב הרמב"ן וא"כ אני תמי' מה הטענה הזאת עליהם כי ראוי שיאמינו לעשר' יותר מלשנים אולי טען עליהם כיון שהקב"ה הודיע אתכם שהיא ארץ טובה וגדולי השלוחים והצדיקים שבהם אף הם מעידים כן היה להם להאמין כי האחרים מפני מורך לבם אמרו מה שאמרו. והנכון בעיני מה שפירשתי שם שכולם הודו לפני משה ואהרן וכל העדה כי היא טובה ורחבה מאד אבל בחזקת העמים ההם המסו את לבם ואחרי כן שראו כי יהושע וכלב חזקו את לבם למלחמה באו המרגלים אל ישראל שלא בפני משה והוציאו דבה על הארץ שהיא אוכלת יושביה וזהו ותרגנו באהליכם וגם העם לא הזכירו בפני משה זאת הדבר שלא אמרו כן בתחל' אלא הודו שהיא טובה אבל אמרו למשה אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבינו ועל כן אמר השם ילחם לכם ככל אשר עשה במצרים לעיניכם וזהו טעם ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלקיכם שאין העכב' אלא ממיעוט האמנה:
פסוק לז
גם בי התאנף. כתב הרמב"ן סידור הענין אחר שהזכיר חטאם במרגלים שבעבורו נענשו ולא באו לארץ הטובה אמר גם גרמתם לי שלא אבוא שמה. וגם כדי שיזכיר ענין יהושע כי הוא יעבור מפני שמילא אחרי ה' כחבירו כלב ויזכה שינחיל הארץ בא לומר כי לא יבוא שמה ויהושע ינחילנה אותם. והנה הזכיר כל המעש' ההוא זולתי מגפת המרגלים עצמם כי לא ידבר בגנאי היחידים אלא בתוכח' אומר לרבים שכולם חטאו. ופי':
בגללכם. כי רבו בני ישראל את ה' ואירע להם כל זה בעבור מריבתם. או שרומז שהכעס הי' על משה ואהרן שהכו הסלע פעמים לפני העם ולא עשו כאשר נצטוו כי העם הרהרו בדבר וזהו שאמר על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל שלא הי' העונש אלא מפני שהיה הדבר בתוך בני ישראל:
פרק ב
פסוק י
האמים לפנים ישבו בה. פרש"י אתה סבור שזה היא ארץ רפאים שנתתי לאברהם לפי שהאימים שהם רפאים ישבו בה לא זו היא אותן רפאים הורשתי לבני לוט וכו' וכן פי' בפסוק ארץ רפאים תחשב אף היא לפי שהרפאים ישבו בה לפנים אבל לא זו היא שנתתי לאברהם. והקש' הרמב"ן למה בא הפסוק לומר בארץ עמון ומואב שאינה ארץ רפאים שנתן לאברהם אם לומר שאינה ראויי' לישראל שאינ' מן הארץ אשר נשבע ה' לאבותם והלא הפסוק אינו אומר אלא כי לבני לוט נתתי' ירושה לומר אע"פ שהיתה מנחלת אברהם כמו שכתב רש"י בעצמו שנתן שתים לבני לוט בשכר שהלך עמו למצרים ושתק על מה שאמר על אשתו אחותי היא ועוד כתב בענין עשרה עממים נתתי לאברהם בז' די לכם וקיני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב והר שעיר אחת מהם לעשו ושתים לעמון ומואב הרי ארץ עמון ומואב מנחלתו של אברהם היא ולמה אמר הקב"ה למשה שלא יהא סבור שהיא ארץ רפאים שנתנה לאברהם. אבל פי' הפסוקי' הפך מדברי רש"י בעבור שאמר הכתוב אל תצר את מואב כי אני נתתי לבני לוט את ער ירושה ספר הכתוב כי הארץ ידוע' לבני אברה' לולי שנתנה לבני לוט ואמר כי הארץ ההיא ישבו בה מעולם עם גדול ורב כענקים ולכך יקראו אותם המואבי' אימים לגודל האימה אשר יטילו על רואיהם והנה עשה לבני לוט נס לכבוד אברהם ויכלם ויורישם מפניהם ואין ראוי לגזול מהם אשר נתן להם השם במעשה נס. ופי':
פסוק יא
יחשבו אף הם כענקים. מלשון חשיבות שהם חשובים כענקים. ועל כן סמך לזה:
פסוק יב
ובשעיר ישבו החורים. כי בעבור הטעם הזה במואב ימנעם גם כן מארץ שעיר כי מלפנים היתה מן החורים והיא ממתנת אברהם כי החורי הוא החוי והוא מבני כנען כמו שנאמר עשו לקח את נשיו מבנות כנען בת צבעון החוי וצבעון היה מבני שעיר החורי יושבי הארץ. ויתכן שנקרא חוי על שם שהיה נחש עלי דרך ונקרא חורי ע"ש מחור פתן כי השמות ישמרו הטעם ויחליפו המלות כמו זרח וצוהר והנה אמר כי החורי שהם לאברהם ישבו בשעיר לפנים ובני עשו שהם זרע אברהם ירשו אותם וישבו תחתם במעשה נס שהיו עם רב ועשו בא לגור שם ונתחזק עליהם כאשר עשה ישראל ליתר הגוים שניתנו לאברהם ואין ראוי לגזול מעשו אשר הורישו האלקים כי השם יקצוף על הגוזל מהם נחלה שהנחילם כאשר יקצוף על הגוזל מישראל הארץ אחרי שינחילנה להם ועל כן הזכיר כאשר עשה ישראל עדיין לא נעש'. וכן אמר עוד בבני עמון שהיא:
פסוק כ
ארץ רפאים תחשב. כי גם היא של רפאים בתחלה:
והעמונים יקראו להם זמזומים. מלשון זממו אל תפק אלא שנכפל כלומר עם לא יבצר מהם כל אשר זממו לעשו' מרוב חזקם. פי' תחשב שהיא בחשבון ארץ רפאים מכללה. ואפשר שג"כ יש לפרש רפאים יחשבו אף הם כענקים למעלה פי' האימים אשר ישבו בה לפנים גם הם יחשבו רפאים שהיו מכללם והם כענקים ולכך יקראו אותם אימים והנה ארץ רפאים היתה גדולה מאד ולקחוה מהם בני עמון ונשאר ממנה לרפאים עצמם כי עוג היושב בעשתרות מהם כמו שנאמר ויכו את רפאים בעשתרות קרנים ולכן אומר הכתוב בגבול מואב ועמון כי לרפאים יחשב והעמונים והמואבים הם ששנו להם שמות אחרים אימים זמזומים:
פסוק כג
והעוים היושבים בחצרים עד עזה וגו'. כתב הרמב"ן בא לומר אע"פ שכפתורים לאו מז' עממים הן כי מבני מצרים הורישם ישראל כי הם לקחו הארץ מעוים שהם מז' עממים כי להם היתה תחלה ונמצא שהיא מנחלת ישראל. ועל דעתי כי העוים הם חוים כי המנהג בלשון שיחליפו השמות בהיותם מורים על ענין אחד והנחש יעוות עצמו ולכך קורא לחוי עוי וכך איתא בבראשית רבה שהיו בקיאין בעפרות כנחש. בגלילא צווחין לחויא עויא. והנה השלים להודיענו כל ארץ החוי כי ממנה לעשו והיא אסורה לנו וממנה לכפתורים ונקח אותה מהם ובבראשית רבה אומר כי העוים הם רפאים ואומר ג"כ על מתנתו של אברהם אבינו לפי שאינו מזכיר כאן חוי לפיכך מבי' רפאים תחתיהם. וכן נראה עיקר כי כאשר הזכיר משה לישראל ז' עממין בפסוק ונשל גוים רבים החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והחוי והיבוסי וששה מאלה נזכרו במתנתו של אברהם והחוי לא נזכר שם ועל כל פנים הוא רפאים או קני או קניזי או קדמוני ורבותינו אמרו כי קני קניזי וקדמוני לא נחלום ישראל ועתיד להנחילם להם א"כ הרפאים שנתן לאברהם הוא החוי שהיה הבן הששי לכנען ואביו קרא לו חוי ובימי אברהם כינו לו רפאים ועל דעתי הוא שם המכונה מן החוי על שם חור פתן כי הטמונים בעפר יקרא הלשון רפאים כמו הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם. וארץ רפאים תפיל. והנה בני החוי רבו למעלה וכאשר נפוצו משפחות הכנעני נחלה המשפחה הזאת ארצות גדולות ומהם נקראת ארץ רפאים ומהם חורים ומהם עוים ובכללם כולם חוים וכולם רפאים והשמות האלה כולם מתוארים מן החוי כי כאשר היה שמו חוי כנו לו מן חויא רפאים שהנחש שוכן בחורי העפר וחורי ועוי על שם הנחש כאשר פירשתי. והב"ה נתן לאברהם הרפאים בכללם ומשה הזכיר לישראל החוי השם הראשון שקרא לו אביו כי ארץ רפאים בימי משה כבר נחלקה וממנה אסורה לישראל והנה הכתוב בא להזכיר כאן כל ארץ רפאים וכל מה שנעשה ממנה אמר תחלה האימים גם הם מן הרפאים וירש אותה מואב וחזר ואמר כי ארץ בני עמון אף היא ארץ רפאים ואסר כל זה לישראל ועוד סיפר כי גם כפתורים היוצאים מכפתור ירשו ארצם והיא מותרת לישראל. ועל מה שפירש"י כי עוים מפלשתים הם שעמהם הם נחשבים בספר יהושע ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך לא יכלו להורישם ונטהרו להם ע"י כפתורים הקשה הרמב"ן כי אדרבה אינו מונה עוים מפלשתים שתחלה הוא מונה חמשה סרני פלשתים בלא עוים ואח"כ הוא מונה עוים בעם אחר ועוד הנה הותרו עוים על ידי כפתורים ושאר סרני פלשתים מי התירם שהרי יהושע כבש כולם ועוד למה תהיה ארץ פלשתים לאברהם כלל ולמה הוצרך אבימלך לבריתו והלא פלשתים מבני מצרים וכן הכפתורים ואינן מז' עממים אלא כך היה הענין שהפלשתים והכפתורים השמידו מן הכנענים כי אבימלך מלך גרר היה והלכו פלשתים וכפתורים וכבשו עזה ואשקלון וגת ועקרון מבני כנען וע"כ לקחו אותה ישראל מהם כי היא נחלתם ומ"מ לא הורישו את פלשתים עד שעבר זמן השבועה שמתו (ג') דורות של פלשתים באותה הארץ של אבימלך:
פסוק כד
ראה נתתי בידך את סיחון. כתב הרמב"ן הדבור הזה הוא האמור למטה ראה החילותי תת לפניך את סיחון וקודם לכן שלח לו מלאכים כי אחרי שצוה השם החל רש והתגר בו מלחמה לא היה שולח לו דברי שלום כי אם ישמע אליו יהיה עובר על דברי השם ואם ידע שלא ישמע יהיה שליחתו לריק ואין לומר כי היא ממצוה שנצטוינו בה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלו' כי שם כתיב והיה כל העם הנמצא בה יהיה לך למס ועבדוך וכאן אם שמע להם לא היה נוגעין בו אבל פי' ואשלח מלאכים וכבר שלחתי מלאכים אבל הקדים דבר השם לומר כי הכל סיבה מאת ה' שהקשה את רוחו:
פסוק כה
היום הזה אחל תת פחדך וגו' העמים. פי' הרמב"ן כנגד ישראל שיראום כל העמים כי מה טעם שיאמר למשה תת פחדך על כל העמים והוא לא ילחם רק בשני המלכים האלה אבל הוא הבטחה לישראל וליהושע:
פסוק כט
כאשר עשו לי בני עשו. פירש"י דקאי על אוכל בכסף תשבירני שהרי לא נתנם אדום לעבור בגבולו. והקשה ר"א וא"כ מה נאמר בו המואבים היושבים בער שהכתוב אומר עליהם על דבר אשר לא קדמו אחכם בלחם ובמים וכתב ולפי דעתי פירושו על טעם בדרך בדרך אלך כאשר עשו לי בני עשו שסיבבו הר שעיר בדרך בדרך וכן כתיב אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר רק המלך שהוא מלך אדום לא עזבם שיעברו על דרך מדינתו כי משם היה מקום ארץ כנען ופן יעברו אל עיר. ורבים אומרים כי הם לא קדמו את ישראל רק ישראל קנו מהם. וי"מ על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם חוזר על עמוני ואשר שכר עליך בלעם חוזר על מואבי אבל הוא קידם בלחם ובמים:
פסוק לד
ונחרם כל העיר מתים. כתב הרמב"ן שהרי אמורי היה מז' עממים ונצטוו עליהם לא תחיה כל נשמה אעפ"כ פתח לו בשלום שכך היא המצוה כאשר אפרש בע"ה אבל לעוג לא פתח לו בשלום לפי שהוא יצא לקראתם למלחמה קודם שבאו לעירו:
פרק ג
פסוק ז
בזונו לנו. ולמעלה אומר בזזנו שהיתה הביזה חביבה ביניהם ולבסוף בזזו כ"כ שנתבזה בעיניהם לכך אומר בזונו וע"כ כאן כתיב וכל הבהמה ולמעלה אין כתיב כל:
פסוק ט
צדונים יקראו לחרמון שריון. פי' הרמב"ן עיקר הכתוב בא לומר כי צדונים בכור כנען יקראו להר חרמון בהיותו בידם שריון והאמורי היושב בה עכשיו אשר ישראל לכדוה מידם קראו לו שניר והוא שלג ומפני קרירתו הוא חרב ועל כן נקרא חרמון והוא לו שם כינוי. ואולי גם שריון בלשון הצידונים הוא שם שמורה על כך ושם ההר שיאון והכתוב שאמר ומראש שניר וחרמון יקראנו בשני הכנויין מראש השלג והחרם. א"נ מראש שניר ומכל ההר:
פסוק יא
כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים. פי' הרמב"ן ענין הכתוב בא לומר אע"פ שעוג הוא עתה מלך הבשן אבל מולדתו מן הרפאים ולהגיד על גדלו אמר הנה ערשו ערש ברזל כי לא יסבל אותו ערש עצים כשאר בני אדם והיא בעיר רבה שהיתה עיר מושבו וכאשר השמידו בני עמון את הרפאים כאשר נזכר למעלה ונלכדה עירו ניצל הוא לבדו וזהו כי רק עוג נשאר וקיימו מטתו לעדות כי השמידו עם גדול ורב וזה טעם הנה כלומר הנה העדות קיימת:
פסוק יב
ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא. פירש"י את הארץ הזאת האמורה למעלה. ומערוער עד נחל ארנון אינו מחובר לראשו שהרי הם ירשו יותר עד הר חרמון אלא חוזר על סופו של מקרא על נתתי לראובני ולגדי. והרמב"ן כתב והנכון בעיני לפרש כי הארץ הזאת אשר ירשנו בעת ההיא מערוער נתתי לראובני:
פסוק יג
כל חבל הארגוב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים. פי' הרמב"ן ההא במקום אשר ופירושו כל חבל הארגוב וכל הבשן אשר הוא נקרא ארץ רפאים והיה נקרא ארץ רפאים על שם עוג המולך בה או מפני שהיתה תחלה לרפאים ונשארה לעוג כי הוא והעם היושב בה מיתר הרפאים:
פסוק כג
ואתחנן. כתב הרמב"ן כאשר הזכי' כיבוש סיחון ועוג אמר הטעם ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר כי אנכי לא אעבור שם למה כי התחננתי אל ה' אלהי ולא שמע אלי וצוה אותי לחזק את יהושע כי הוא יעבור. ופי':
בעת ההיא. בעת שנגזרה עליו הגזירה שלא יעבור ולא נזכרה התחנה ביום המעשה. ורש"י פי' בעת ההיא אחר כיבוש סיחון ועוג וכאשר לא שמע ה' בקולו חזר והתפלל יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר וזהו שאומר כאן אחר התחנה וצו את יהושע אבל הזכיר שם התפלה אשר נענה עליה וכאן הזכיר זה להודיע כי הארץ היתה חביבה עליו מאד ולא זכה אליה בעבורם וכל זה תוכחותיו:
פרק ד
פסוק א
ועתה שמע ישראל. אחר שהשלים התוכחות והודיעם שגרמו עונותיהם רעה על עצמם וגם עליו שלא יעברו בארץ אבל הבנים יעברו וירשו אותה אם לא יהיו כאבותם דור סורר ומורה לכך מתחיל להזהירם במצות שלא יוסיפו ולא יגרעו:
פסוק ב
לא תוסיפו. כגון ה' פרשיות בתפילין. וכתב הרמב"ן ה"ה אם בדה לעשות מצוה מעצמו כמו ירבעם שבדה מלבו לעשות חג בחודש השביעי שהוא בכלל זה הלאו אבל מה שתקנו חכמים משום גדר כגון שניות לעריות וכיוצא בהן זו היא מצוה מן התורה:
פסוק ג
עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור. פי' ר' אברהם בשביל שאמר ונשב בגיא מול בית פעור ועבדו שם ע"ז התחיל לצוות בע"ז. והרמב"ן כתב בשביל שבא להזהיר בפרטי המצות התחיל בע"ז שהיא שורש לכולם:
פסוק ה
ראה למדתי אתכם. פי' ראה שאני מלמד אתכם היום כמו אשר אני מצוה אתכם היום. או מפני שאמר לעשות כן בארץ אמר למדתי פי' ראה בבואך לארץ שלמדתי אתכם:
חוקים ומשפטים. פי' הרמב"ן הזהיר בע"ז שהיא עיקר לכל ועתה מזהיר בחוקים שהם גזירותיו ובמשפטים שהם הדינין כי אלו הם הצריכים חיזוק יותר מפני העל' טעם החוקים ומפני כי במשפט יעמיד ארץ. ואמר:
לעשות כן בקרב בארץ. שיש חוקים רבים ומשפטים שאינן נוהגין בחוצה לארץ או לרמוז שעיקר המצות הם כולם בארץ. ואמר:
פסוק ו
ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם. לומר כי בחוקים ומשפטים יש תועלת גדולה שהם תפארת לעושיהם מן האדם ואפילו שונאיהם ישבחו אותם בהם ועוד שהם תועלת גדולה שהשם יהיה להם קרוב בכל קראם אליו וגם העמים יתבוננו בזה וידעו כי החוקים נעשים בחכמה ובבינה לקרבה אל האלקים ויראו מהם וזהו מי גוי גדול ועוד שהמשפטים בעצמן הן צדיקים וישרים וטובים:
פסוק ט
רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח. כתב הרמב"ן שהיא מצות לא תעשה שהזהיר לזכור מאין באו המצות שלא נשכח מעמד הר סיני וכל הדברים אשר ראינו שם הקולות והלפידים ואת כבודו ואת גדלו ואת דבריו אשר שמענו שם מתוך האש וצוה עוד במצות עשה שנודיע אותו לכל זרעינו מדור לדור כל מה שהי' שם בראייה ובשמיעה ותועלת גדולה במצוה זאת כי אלו באו אלינו דברי התורה מפי משה בלבד אע"פ שנבואתו נתאמתה אלינו באותות ומופתים אם יקום נביא או חולם חלום להכחיש דבר מן התורה נותן אות או מופת יכניס ספק בלבנו אבל כשהגיע אלינו מפי הגבורה ועינינו הרואות אין שם אמצעי נכחיש כל חולק ומספק ונשקר אותו לא יועילוהו אות ומופת כי אנחנו יודעים שקרתו וזהו שאמר שם וגם בך יאמינו לעולם. וכשנעתיק הדבר ג"כ לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת כאלו ראוהו כל הדורות כי לא נעיד שקר לבנינו ויאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו:
פסוק יט
אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים. כי לכולם כוכב ומזל וגבוהים עליהם ובעבור כן יעשו להם אלהים מהם ויעבדום. ואמר:
פסוק כ
ואתכם לקח ה'. כי אתם חלק ה' לא תקימו עליכם שר או עוזר זולתו כי הוא הוציא אתכם מכור הברזל מארץ מצרים כנגד שריהם שעשה בהם שפטים ולולי שהפילם לא הייתם יוצאים כי הם היו במעלתם שלא תצאו והנה עשה כל זה כדי שתהיו לו נחלה ותהיו לו סגולה מכל העמים:
פסוק כא
וה' התאנף בי. החזיר זה בכאן לומר אותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם המצות ולעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה ועתה קחו מפי תורה כי אנכי מת בארץ הזאת ולא אוכל ללמדכם בארץ ולא תשכחו שם מה שלמדתי אתכם ולא מה שראיתם בסיני. ור"א פי' בעבור שאמר ויוציא אתכם להיותכם לו לעם נחלה בארץ שתעבדוהו רק אני לא אראה בארץ הזאת:
פסוק כג
השמרו לכם. אע"פ שאני לא אעבור עמכם הנה אזהירכם השמרו לכם:
פסוק כה
כי תוליד בנים. פי' הרמב"ן לאחר שתוליד בנים ובעבור היותכם ישנים בארץ ותשבו לבטח אולי תשכחו את ה':
פסוק כו
העידותי בכם היום. שתאבדו מהר כי לא יאריך לכם מאחר שתעבדו ע"ז. ואע"פ שהפרשה הזו היא אזהרה לא נאמרה בלשון אם והטעם כי הוא כמתנבא על עניינם ומדבר לשון שמשמש בשני עניינים לשון אזהרה ולשון עתיד לבוא שאומר אם יעשו כך יבוא להם כך ואינו גוזר עליהם ומפני זה ארז"ל שרמז לגלות בית ראשון במלת ונושנתם והיתה קבלה בידם שיש בכאן רמז לגלות בית ראשון בא לומר להם התבוננו בו בינה:
פסוק כז
ונשארתם מתי מספר. פי' שנשאר מתי מספר בכל גוי וגוי בכל העמים אשר ינהג אותנו שם כי יפזר אותנו בארבע רוחות השמים אבל בכללינו רבים אנחנו:
פסוק כח
ועבדתם שם אלהים. ואינו אומר אלהים אחרים כמו שאומר בכל מקום רמז למה שאמרו ישראל שבחוצה לארץ עובדי ע"ז בטהרה הם:
ולא יאכלון ולא יריחון. כתב הרמב"ן מתחלה אמר לא יראון ולא ישמעון לומר שאינו אלוה לא יראה בעיני עובדיו ולא ישמע תפלתם וחזר ואמר שאפילו חיים גרועים מחיי האדם אין להם שלא יאכלון ולא יריחון והנה העושה אותם נכבד מהם. אי נמי כנגד כבוד העליון אשר לא יראו בצרות עובדיהן ולא ישמעו תפלתם ולא יאכלון שלא תצא אש מלפניהם ותאכל קרבנותיהם ולא יריחון בריח ניחוחיהם ותפס הכתוב לשון סתם שאין בהם החושים האלה כלל:
פסוק ל
ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו. גם זה רמז לגאולת בבל ששבו אל השם והתודו לפניו ושמעו לקול הנביאים אשר הקים להם ולפיכך הבטיחם שלא ישחיתם כאשר אמר וזכרתי את בריתי יעקב ובסוף הספר רומז לגאולה העתידה:
פסוק לב
כי שאל נא לימים הראשונים. כתב הרמב"ן בא לומר שלא ימחול השם ולא יאריך לכם על ע"ז כי עשה עמכם מה שלא עשה כן לכל גוי שהשמיעכם קול אלקים מדבר מתוך האש למען תהיה יראתו על פניכם ותייחדו אותו ולא תשחיתו ולקח אתכם לו לגוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים שלא תעבדו לזולתו והנה הראיתיך בעיניך כל זה לדעת כי ה' הוא האלקים הוא אחד ושמו אחד ואין עוד מלבדו כי מן השמים השמיעך את קולו ללמדך בזה מוסר השכל ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש:
פסוק לז
ותחת כי אהב את אבותיך. פי' ר"א הם השלשה אבות:
ויבחר בזרעו אחריו. רמז ליעקב כי אם אמר בזרעם יכנסו עמנו שמנה גוים:
ויוציאך בפניו. כתב ר' אברהם בכעס שכעס על מצרים. וי"א כמו ומלאך פניו הושיעה:
פסוק מא
אז יבדיל משה שלש ערים. פי' ר"א ביום שהבדיל משה שלש ערים אז אמר דברי הברית. וכתב הרמב"ן ואינו נכון אלא משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה ופתר להם בדברי תוכחה וכאשר סיים בתוכחותיו במה שעשו ואזהרות על ע"ז ועל ייחוד השם והשלים להם שישמרו חוקיו ומצותיו למען ייטב להם אז אמר נקים מצוה הבאה לידינו להבדיל שלש ערים ואח"כ קרא בקול גדול לכל ישראל שיהיו שם ואמר להם שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים וגומר כי פתח להם בביאור התורה. וחזר בכאן:
פסוק מז
וירשו את ארצו ואת ארץ עוג מלך הבשן. מפני כי שב להזכיר מה שאמר בתחלת הספר כי ביאור התורה היה אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי והוסיף בכאן לפרט כי הביאור היה גם אחרי שירשו כל ארצם כלומר שחלקה להם לשני המטות וחצי המטה:
פרק ה
פסוק ה
אנכי עומד בין ה' וביניכ'. פי' הרמב"ן שהיה עול' להר ושומע דברי ה' ואומר לעם עד שדבר השם עמהם פנים בפנים וזה רומז אל כל הנזכר בפרשת בחודש השלישי מתחל' כה תאמר לבית יעקב עד ויאמר ה' לך רד ועלית. ור"א אמר כי היה אחר מעמד הר סיני פי' פנים בפנים דבר ה' עמכם בסיני ומאותו היום ואילך הייתי עומד בין ה' וביניכם. ואינו נכון והנכון כי ירמוז למה שאמרו רבותינו כי לא הבינו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהי' לך ושאר הדברות משה הגידם להם וזהו להגיד לכם את דבר ה' לפרש לכם כל דבור ודבור. וטעם בין ה' וביניכם כי בעת הדברות היה הוא קרוב אל מקום השכינ' יותר מהם כי הרחיקו עצמם כאשר פירש"י שם וזהו כי יראתם לעלות שלא קרבתם כאשר הי' לכם רשות לעלות:
לאמר. פרש"י שחוזר על דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר. והרמב"ן כתב ולדעתי אין צורך כלל אלא פירושו כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר לא נעלה כי יראנו מפני האש בא לומר כי הגידו לו בפירוש כן ולא היה רק במחשבה. וכתב הרמב"ן עתה יתחיל במשנה תורה ואמר להם עשרת הדברים ולא שנה כלום באנכי ולא יהיה לך כי מפי הגבורה שמענום וכן בדבור שלישי לא שינה והתחיל לבאר להם שמור במקום זכור על דרך הפשט ועל דרך רבותינו בדיבור אחד נאמרה וביאר להם זה כי הם כולם יודעים זכור והוא הודיעם עתה כי שמור נאמר כמו (עמו. כצ"ל). והוסיף:
פסוק יב
כאשר צוך ה' אלקיך. ופרש"י קודם מתן תורה במרה. ולפי זה גם במצות כבוד שהוסיף כאשר צוך ה' אלקיך יהי' פירושו כך אבל רש"י לא הזכיר בפרשת מרה אלא מצות שבת ופרה אדומ' ודינין. ור"א פי' כאשר צוך ה' אלקיך במעמד הר סיני. והוסיף כאן:
פסוק יד
ושורך וחמורך. לבאר שיאסור גם בעובדי אדמה שהם חיי האדם ובענין שנאמר בחריש ובקציר תשבות. ואמר כאן:
למען ינוח עבדך ואמתך כמוך:
פסוק טו
וזכרת כי עבד היית. לבאר כי הוא יצוה במנוחת העבד כמוך בעבור שהיית עבד והניח השם לך וגם אתה תניח לעבדך וא"כ יהיה פירושו למען כשינוח עבדך ואמתך תזכור כי עבד היית בארץ מצרים:
ע"כ צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת. פי' ר"א צוך שתעש' זה ביום השבת. ומה שאנו מזכירים בקידוש היום זכר ליציאת מצרים כמו שאנו אומרי' זכרון למעשה בראשית כתב הרמב"ם כי בדברות הראשונות הזכיר הטעם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ומדבר בכבוד היום והדורו וכאשר אמר על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו אבל בדברות אחרונות מזהיר אותנו לשמור השבת בעבור היותינו עבדים במצרים עובדים כל הימים על כרחינו ולא היה לנו מנוחה ועל כן הוא מצוה אותנו לשבות כדי שנזכור חסד הבורא עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה והנה השבת בכללה שני טעמים להאמין בחידוש העולם שיש לו אלוה בורא ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עמנו. וכתב הרמב"ן ואינו מחוור אצלי כי בהיותנו שובתים ביום השביעי אין לנו זכירה בזה ליציאת מצרים רק הוא כשאר כל המצות אבל יש בו זכר למעש' בראשית שנשבות ביום ששבת בו השם. וראוי יותר לומר כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול על כן אמר בכאן אם יעלה על לבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציא' מצרי' שהיא לך לראיי' ולזכות והנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש כל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית וזה טעם על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת. והנה לא פי' כאן טעם השביתה כי ששת ימים עשה וגומר שכבר נזכר זה פעמים רבות בתורה אבל אמר בקצר' ויום השביעי שבת לה' אלקיך שהוא ית' שבת בו וינפש. וביאר להם כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והי' העולם ושבת ממנו. והוסיף ביאור בדבור כבד:
פסוק טז
כאשר צוך ה' אלקיך. מפי הגבורה ולפיכך הוסיף:
ולמען ייטב לך. כמו שנא' גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה. וביאר:
פסוק יז
לא תענה ברעך עד שוא. לאסור להעיד על חבירו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו בב"ד כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנו מידו כי שוא דבר בטל. והוסיף בביאור:
פסוק יח
ולא תחמוד. שהקדים האשה [בלאו לבד] כי יצר לב האדם באשה רע מנעוריו יותר מבכל העבירות וביאר כי יכנס בכלל החמדה אפי' התאוה כי אם יתאוה לגזול מחבירו מאשר לו ולא יוכל לעשות כן כי חבירו תקיף ממנו או מפני אימת מלכות עובר בלאו. והוסיף:
שדהו. לדרוש מה שאמרו במכילתין אי מה הפרט מפורש בנכסים מטלטלין שאין להם אחריות אף כאן אין לו אלא נכסים המטלטלים שאין להם אחריות כשהוא אומר שדהו ע"כ מה הפרט מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה אף כל דבר שהוא קונה ומקנה.
פסוק יט
ולא יסף. ומתרגמינן ולא פסק פירש"י בפי' אחד שלא היה בו הפסק אלא שוה בתחלה ובסוף. וכתב הרמב"ן והכתוב שאומר ויהי קול השופר הולך וחזק מאד ואמרו ולמה כך לשבר האוזן במה שיכול' לשמוע ואולי בקול השופר היה כן אבל קול השם בעשרת הדברים הי' שוה. והנכון כי האומר לא פסק עשה יסף מן ונאספה שמחה וגיל. תוסף רוחם יגועון שעניינם לדעתו המנע הדבר פי' כי לא נמנע גדלו ותקפו עד שהשלים כל הדברות. ועל הפשט ולא יסף שלא יסף להראות עוד בקול גדול כמוהו:
פסוק כד
ואת תדבר אלינו. פירש"י התשתם כחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כאשר ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו. וכתב הרמב"ן וא"כ יאמר כי הוא דאג להם אבל השם אמר לו כי מיראתו עשו לטוב להם. והענין כאשר פירשתי שם כי הם היו חושבים שירצה להשמיעם כל התורה והרצון היה לפניו להשמיעם עשרת הדברות לבד כאשר בקשו. ודע כי בקשו ממש' שלא ישמעו קול ה' לא ביום הזה ולא לדורו' הבאים דלאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא אלא יאמינו בנביאים ויעשו כל רצון על פיהם וכן אמר להם משה נביא מקרבך יקים לך ה' אלקיך אליו תשמעון ככל אשר שאלת מאת ה' אלקיך בחורב:
פסוק כו
מי יתן והי' לבבם זה להם לירא' אותי. בעבור היות האדם ברשותו להצדיק והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אמר הכתוב כן והוא כלשון בני אדם:
פסוק כט
ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' אלהיכם אתכם. פי' הרמב"ן זו אזהרה על עשרת הדברות שציוה השם אתכם מפיו ואחרי כן מזהיר בשאר המצות שאמרו הם לשמוע ממשה ולעשות ולכך אמר:
פרק ו
פסוק א
וזאת המצוה והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקיכם ללמד אתכם. כי השם הודה לדבריכם וצוה אותי ללמד אתכם שאר כל התורה:
פסוק ב
למען תירא את ה' אלקיך. ללמד אתכם המצות והחוקים והמשפטים בעבור שתירא את ה' כי עיקר המצות הם יראת השם. וכתב הרמב"ן ואינו נכון בעיני שיהיה למען תירא ולמען תאריכון ימיך האחד טעם המצות בעבור שתירא והשני שכר בהם למען יאריכון ימיך אלא שניהם שכר המצות פי' ציוה השם ללמד אתכם המצות כדי שתעשה אותם ותזכה ותירא את ה' אלקיך ויהי' לך בנים ובני בנים יראי השם ויעמוד זרעכם ושמכם לפניו כל הימים ולמען יאריכון ימיך בארץ שהיא נחלתכם והנה הכל לטובתכם כי חפץ ה' להצדיק ולזכות אותך:
פסוק ג
ושמרת לעשות אשר ייטב לך. פי' הנה אנכי מצוך לעשות אשר ייטב לך:
ארץ זבת חלב ודבש. פי' ר' אברהם דבק עם לרשתה ואף אם הוא רחוק או יהי' חסר בי"ת פי' ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלקיך לך בארץ וגו'. אי נמי נוכל לומר שחסר מלת לתת ופי' כאשר דבר ה' אלקיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש:
פסוק ד
שמע ישראל ה' אלהינו. כתב הרמב"ן למה שינה הפסוק בכאן לאמר אלקינו ולא אמר אלקיך כמו שאמר בכל מקום שמע ישראל אתה עובר היום כי ה' אלקיך. שמע ישראל אתם קרבים היום כי ה' אלקיכם. וגם כל הפרשיות שמדבר עם ישראל אומר ה' אלקיכם או אלקיך וכן בכאן אמר ואהבת את ה' אלקיך אבל הזכיר בעיקר ייחוד השם אלקינו כי עשה עם משה את הגדולות ואת הנוראות לעשות לנו שם תפארת וחזר ואמר ואהבת את ה' אלקיך בלשון שאר הפרשיות שבמשנה תורה:
פסוק ה
בכל לבבך. כתב הרמב"ן על דעת המדרש הלב הנזכר כאן הוא הכח המתאוה כענין תאות לבו אם כן:
בכל נפשך. היא נפש המשכלת כמו והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. ולרבותינו שדורשים בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך אם כן מלת בכל תוספת דלא שייך לומר בכל נפשך למעט חצי הנפש אלא אגב שאמר בכל לבבך ובכל מאדך אמר נמי בכל נפשך. א"נ היסורי' או האיברים נקראים חצי הנפש ובהריגה אומר בכל נפשך:
בכל מאדך. כ' הרמב"ן כלומר מאד מאד פי' רב רב אהוב אותו. ועל דעת רבותינו בכל ממונך ונקרא הממון מאד כי יכנה אותו בריבוי כמו שקורא לו המון טוב מעט לצדיק מהמון רשעים פי' אהוב אותו בכל ריבוי ממונך וענין האהבה כמו שאמרו רבותינו שלא תאמר אלמוד תורה כדי שאזכה לעולם הבא כדי שאקרא רב בשביל שאאריך ימים. ומה שאמר למען ייטב לך ולמען תאריך ימים על הארץ ולמען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ מזהירם ביראה על דרך התוכחות לומ' שאם יחטאו לא ירשו את הארץ ולא יאריכו ימים עליה או שהחסיד צריך להיות אוהב וירא כמו שאמרו עשה מאהבה עשה מיראה עשה מאהבה שאין אוהב שונא ועשה מיראה שאם באת לבעוט אל תבעוט:
פסוק ז
ושננתם לבניך. כתב הרמב"ן גם אלו מצות מבוארות נרמזו כבר כי מאחר שציוה במצות חוקת עולם לדורותיכם ביני ובין בני ישראל וזאת בריתי אשר תשמרו ביני ובניכם ובין זרעך אחריך הנה אנחנו מצווים שידעו בנינו המצות ואיך ידעו אותם אם לא נלמד וכן וקשרתם לאות על ידיך ולטוטפות בין עיניך כבר נאמרו וביאר כאן וקשרתם שיהיו בקשירה וירמוז גם כן לקשר של תפילין שקיבלו רבותינו הלכה למשה מסיני. והוסיף בכאן במצות המזוזה וכתבת' על מזזות ביתך ובשעריך שלא נזכרה:
פסוק י
והיה כי יביאך. כתב הרמב"ן בא להזהיר כי ברבות הטובה יזכור ימי עוניו שהיה עבד במצרים ולא ישכח את השם שהוציאו מעבדות לטובה הזאת אלא יזכור חסדיו תמיד ויירא אותו ויעבוד לפניו כעבד לפני אדוניו. ולדע' רבותינו בא להתי' הטוב הנמצא בבתי' אפי' הוא דבר אסור כגון כותלי דחזירי או כרמים נטועים כלאים ואפילו בבורות יתכן שיהיה בחציבתן דבר איסור בטיח אשר בהן או הזכיר הבורות דרך מליצה להוכיר רבות הטובה. והנה התיר להם כל האיסורין חוץ מע"ז כמו שמבאר עוד לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולכך מזכיר בפרשה אחרי כן מזבחותיהם תתוצון לאבד ע"ז ומשמשיה ושאר כל הנמצא בה מותרין:
פסוק יג
את ה' אלקיך תירא. כי אחר שציוה באהבה הזהיר ליראה אותו שלא יחטא ויענש:
ואותו תעבוד. לעשות כל אשר יצוך כעבד שומר מצות אדוניו. ויתכן שיהיה רמז למצות הקרבנות שנקראים עבוד' כדכתיב עבודת מתנה ועבד הלוי וכן דרשו בספרי על פסוק אחרי ה' אלקיכם תלכו וגו' עד ואותו תעבודו במקדשו ודרשו עוד עבדוהו בתורתו להגות בה שגם היא עבודה לפניו. ור' אברהם פי' את ה' אלקיך תירא שלא תעבור על מצות לא תעשה ואותו תעבוד במצות עשה ואינו משמע כדבריו בפסוק אחרי ה' אלקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמורו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו:
ובשמו תשבע. אינו מצוה לישבע בשמו אלא אזהרה שבשמו לבד תשבע ולא בשם אל אחר על כן הזהיר אחריו:
פסוק יד
לא תלכון אחרי אלקים אחרים. בדבר מכל אלה שלא תיראו מהם ולא תעבדום ולא תשבעו בשמם. י"מ שאינו אומר תִשָבַע שהיה משמע שאתה תהא נשבע אלא תִשָבֵעַ פי' כל כך תירא אותו שכשירצו להשביעך ולאיים עליך שתקיים בוודאי ישביעוך בשמו כי ידעו שאז תקיים בוודאי כיון שהשביעוך בשמו. אי נמי חוזר על את ה' אלקיך תירא ותהי' יראתו גדולה על פניך עד שיהי' שמו לך לשבועה כי ברצותך לקיים כל דבר תשבע בשמו להרע ולא תמיר. בגמרא בתמורה דורש מכאן להתיר שבועת חול כגון שנשבע לילך למקום פלוני אפילו אינו דבר מצוה או שאעשה דבר פלוני: