אור ברסלב

הטור הארוך· רבנו יעקב ב"ר אשר

במדבר

ויקרא

פרק א

פסוק א

וידבר י"י אל משה במדבר סיני. כתב הרמב"ן אחר שהשלים תורת הקרבנות התחיל לסדר המצות שנצטוו בענין אהל מועד וכבר הזהיר על טומאת מקדש וקדשיו ועתה רוצה להגביל המשכן בהיותו במדבר כאשר צוה להגביל הר סיני בהיות שם כבוד השכינה וצוה והזר הקרב יומת כאשר צוה שם כי סקול יסקל וצוה לא יבואו לראות כבלע כאשר צוה שם פן יהרסו אל י"י לראות ונפל ממנו רב וצוה איך ישמרו משמרת המקדש וכליו ואיך יחנו ואיך יסעו ואיך יהיה משמרת המשכן וכליו באהל מועד ובשביל שהפסיק בשמטה ויובל שכתב בהן שהיה הדבור שלהן בהר סיני חזר ואמר כאן שהיה הדיבור באהל מועד ככל הדברות אשר הזכיר מתחלת ספר ויקרא וכן יהיו כולם מכאן ואילך באהל מועד כי מעת שהוקם המשכן ויקרא י"י אליו מאהל מועד לאמר לא נדבר אלא משם. והזכיר כאן במדבר סיני להזכיר שלא נסעו משם עד (בעת) שנמנו כי המנין השני היה בערבות מואב והדבור באהל מועד:

פסוק ב

שאו את ראש. כת' רש"י שא את ראש כמו שאומר לקיסתינר ארים רישיה דפלוני. וכתב הרמב"ן לא נתברר לי למה דרשו אותו לגנאי אם בשביל שמתו במדבר ושבט לוי שלא מתו נאמר בו פקד הלא במנין שני של באי הארץ נאמר כמו כן שאו את ראש. ובמדרש במדבר סיני רבה דורש אותו לשבח ולגנאי זכו יעלו לגדולה כמו ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך ואם לא יזכו ימותו כולם כמה דתימא ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ:

פסוק ג

כל יוצא צבא בישראל. פירש"י מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן כ' כדרך בן כ' לרדוף. ויתכן לפרש כל יוצא צבא פי' כל היוצאים להקהל לעדה כי הנערים לא יקהלו בתוך העם וכל אסיפת עם נקראת צבא כמו לצבא צבא בעבודת אהל מועד. וכל צבא השמים. ולכך מפרש באנשי המלחמה מצבאי המלחמה ואמר כאן כל יוצא צבא על דרך כל יוצאי שער עירו:

תפקדו אותם. כתב הרמב"ן ענין פקידה זכרון והשגחה על דבר מלשון וי"י פקד את שרה ופי' שהשגיח במניינם שלא ימלטו מהם איש ולכך אמר זה הלשון לומר שלא יספרם אלא יתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח וידע מספר העם ובדוד נאמר מספר מפקד העם כי ידע מספרם בפקידת הכופר כי רחוק הוא בעיני שדוד טעה במה שאמר הכתוב ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. וכפי דעתינו היה הקצף בעבור שמנאם שלא לצורך כי לא יצא למלחמה ולא עשה בהם דבר בעת ההוא רק לשמח לבו שמלך על עם רב וכן נראה מתשובת יואב שאמר לו יוסיף י"י אלהיך על העם כהם וכהם מאה פעמים וגו'. ויש לפרש כי דוד צוה למנות את ישראל אפי' פחות מבן ך' רק שיהיו מן י"ג ולמעלה וזה היה ענשו כי לא הרשה למנות רק מבן כ' ולמעלה ע"פ שקלים שאין הקב"ה רוצה שיהיו כל ישראל נמנין שהוא חפץ לעשות אותם ככוכבי השמים והכתוב שאומר (במנין יואב) ויהיו כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף שולף חרב אין ענינו שהיו כולם יוצאי צבא בישראל אלא אמר שהיו כולם בריאים וחזקים בקומה כי לא מנה החולי' והחלשים והזקנים מפני שהיה דבר המלך נתעב אליו:

לצבאותם. שהם צבאות רבות שלכל שבט ושבט צבא גדול:

פסוק ה

לראובן. כתב ר' אברהם התחיל בראובן כי הוא הבכור ואחר שהשלים בני לאה התחיל ביוסף שהוא בכור לרחל והתחיל באפרים כמו שהקדימו יעקב בברכתו והקדים אפרים ומנשה לבנימין שהם במקום יוסף ואחר כן התחיל בדן שהוא בכור לשפחות ואחריו אשר שהיה ראש להחונים על דגל דן ואחריו גד שהוא בכור לשפחת לאה:

פסוק טז

קרואי העדה. פי' שהעדה לא יעשו דבר עד שיקראום:

פסוק יח

ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני. כתב הרמב"ן הזכיר זריזות משה במצות השם כי ביום הדבור לקח הנשיאים והקהיל כל העדה והתחיל לפקוד אותם אבל לא נשלם המנין ביום אחד לכך חזר ואמר במדבר סיני להודיע שהיה במקום ההוא ולא ביום ההוא:

ויתילדו על משפחותם לבית אבותם. פירש"י הביאו ספר ייחוסיהם ועדי לידתם. והרמב"ן כתב ואינו נראה שיהיו צריכים להביא שטר ועדים על ייחוסם לשבטיהם אלא ויתילדו שנמנו תולדותם למשפחותם לבית אבותם פי' כאשר צוה י"י כן מפי הקב"ה נקהלו אל פתח אהל מועד חוץ מערב רב שהיו בתוכם והביא כל אחד שקלו ואומר לפני משה והנשיאים אני פלוני נולדתי לפלוני ממשפחה פלונית שהוא לשבט ראובן ומשה נותן שקלי כל שבט ושבט במקום מיוחד ויודע מספר הכלל והפרט. וראייה לזה כי במספר השנים (השני. צ"ל) שהזכיר המשפחות לא אמר שם ויתילדו ולא הזכיר שם במספר שמות לגולגולתם כי מעת שנעשו דגלים נבדלו השבטים זה מזה ונודעו המשפחות לאי זה שבט המה ולא הוצרכו שם רק לדעת כמה משפחות בשבט והמשפחה מונה אנשיה לגולגלותם לא במספר שמותם ולכך לא הוצרך לנשיאים במנין ההוא. ור' אברהם אמר ויתילדו בקשו מתי נולדו בעבור שנמנו בני עשרים. וי"מ לכך אמר בכאן במספר שמות להודיענו שלא שינו שמותם במצרים פי' לבית אבותם במספר שמות שנקראו על שם אבותם:

פסוק לב

לבני יוסף לבני אפרים. כתב הרמב"ן הקדים אפרים לפני מנשה ויחס יוסף עליו וכן למטה בדגלים כי הוא היה בעל דגל והוא הבכור ואחיו משנהו בברכת יעקב ועוד כי היו אפרים רבים מבני מנשה אבל במנין השני של ערבות מואב הקדים מנשה כי היו בני מנשה בעת ההוא רבים ולקחו נחלתן תחלה וכן בנשיאי הארץ הקדימו וייחס יוסף עליו ובמרגלים הקדים אפרים אבל יחס על מנשה למטה יוסף למטה מנשה והנראה בדרך ההגדה בעבור הדבה שהביא יוסף על אחיו ייחס אליו מוציא הדבה אל בעבור שחולק הכבוד לשניהם והי' די לאפרים בכבוד נשיאו. כתב ר' אברהם כל השבטים היו י"ב יצא לוי והיו ליוסף שנים הרי שיבא לכל רוח ג' וללאה ששה אלא שיצא לוי הרי שהיו לבניה ב' דגלים חסר אחד. והדגל האחד לראובן ושמעון אחיו ולוי שהיה חסר שמו תחתיו גד שהוא בכור שפחתה. והדגל השני ליהודה והחונים עליו אחיו הקטנים ממנו. ולרחל דגל בפני עצמה ואפרים במקום יוסף והוא קודם למנשה כדברי יעקב. והדגל הרביעי לשפחת רחל שהוא הבכור ואחריו אשר ואע"פ שהוא קטן בשנים מנפתלי הקדימו בעבור שיהיה הדגל לבן שפחת רחל נתן זאת המעלה לבן שפחת לאה ולא היו בכולם גבורים כיהודה שנמשל לאריה וכדן ולכך היה יהודה בתחלה ודן באחרונה:

פסוק מו

ויהיו כל הפקודים. כתב הרמב"ן אע"פ שידעו מספר כל שבט ושבט חזר מספר מפקד כל העם כי כן דרך המלכים במנותן את העם ולא ידעתי טעם למה צוה הקב"ה למנותם ב"פ בשלמא לייחסם לשבטיהם בעבור הדגלים אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה ואולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו מצרימה ועכשיו הם כחול הים. אי נמי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי כמו שאמר נוסעים אנחנו אל המקום והיה משה והנשיאים צריכין לידע מספר אנשי המלחמה ומספר כל שבט ומה יפקוד עליו במערכי המלחמה כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף כל אחד אלף וזה טעם כל יוצא צבא בישראל כי המנין מפני צבא המלחמה. ועוד שיחלק להם הארץ למספרם כי לולא דברי המרגלים היו נכונים שם מיד:

פסוק מז

והלוים וגו' לא התפקדו בתוכם. כתב הרמב"ן אע"פ שעדיין לא אמר לו הקב"ה למשה שלא לפקוד הלוים בתוך בני ישראל הבין מעצמו שלא למנותן עמהם מפני שנאמר לו ואתכם יהיה איש איש למטה שלכל הנמנה יהיה נשיא אחד ולמטה לוי לא הזכיר נשיא הבין שלא היה הוא נמנה ומ"מ היה מסופק בדבר מה יעשה בהם וכאשר השלים מנין העם ונשארו הלוים לבדם פי' לו הקב"ה שלא ימנה אותם בתוך בני ישראל וימנה אותם לבדם כי לבד' יפקידם על משכן העדות ואמר לו פקד את מטה לוי שיפקדם הוא לבדו בלא הנשיאים והוא קרא לאהרן לכבודו כי הוא היה נשיא השבט ההוא ואולי מזה הטעם נקוד על ואהרן כי לא היה הוא על פי י"י בפירוש ואחרי כן בפקודת הלוים על עבודתם ועל משאם קרא משה לנשיאי העדה שיהיו עמו כמו שאמר אשר פקד משה ונשיאי ישראל את הלוים כי נכון הוא שיסכימו כולם ויראו בתיקון המשמרות וגם שם חזר ואמר במקום אחר אשר פקד משה ואהרן על פי י"י ביד משה כי כבר רמז בנקודה כי אהרן היה עמו חובה שאמר לו משה לעשות כן ונשיאי העדה רשות שקראם משה לנהוג בהם כבוד:

פסוק נג

והלוים יחנו סביב למשכן העדות. כתב הרמב"ן שזה שנאמר במשכן הוא מצוה לדורות גם במקדש ומכאן תיקנו המשמרות. ופי' ושמרו הלוים את משמרת משכן שישמרו אותו בלילה וילכו סביב למשכן כמו שאמרו הכהנים שומרים מבפנים והלויים מבחוץ:

פרק ב

פסוק א

וידבר י"י אל משה ואל אהרן. כתב ר' אברהם וטעם אל אהרן כי אהרן ובניו ישימו משא הכהנים בכתף:

פסוק ב

איש על דגלו באותות. פירש"י כל דגל היה לו מפה צבועה בגוון אבנו הקבועה לו בחשן. ור' אברהם כתב סימנין היו בכל דגל. וקדמונינו אמרו שהיה בדגל ראובן צורת אדם מדרש דודאים ובדגל יהודה אריה כי בו המשילו יעקב ובדגל אפרים שור מטעם בכור שור הדר לו ובדגל דן צורת נשר עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל. והיה אהל מועד באמצע ומחנות הלוים סביביו בתוך המחנות כענין שהזכיר בספר יצירה והיכל קדוש מכוון באמצע. והנה הפיאות תחלתן מן המזרח כמהלך השמש ואחריו הדרום ואחריו המערב ואחריו הצפון. ושמו דגל יהודה במזרח כי הוא נוסע בראשון כמו שצוה הכתוב יהודה יעלה בתחלה וראובן בדרום לכבוד הבכורה והנה שני הדגלים הסמוכים היו ללאה עם בכור שפחתה הנולד על ברכיה ודגל אחד לבני רחל במערב ודגל בני השפחות בצפון אחרונים. ועוד ראיתי במדרש כשם שברא הקב"ה ד' רוחות העולם כך סבב לכסאו ד' רוחות ולמעלה מכולם כסא הכבוד וכנגדן סדר למטה למשה אמר הקב"ה למשה מזרח שממנו אור יוצא לעולם יהיה כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה ועליו מטה זבולן שהוא בעל עשירות כד"א לחוף ימים ישכון וכתיב שפע ימים ינקו ראשונה יסעו כדכתיב ויעבור מלכם לפניהם. דרום טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאין ממנו לעולם יהיה כנגדו שבט ראובן שהוא בעל תשובה ותשובה מדה טובה ורחמיו של הקב"ה באים בשביל תשובה ועליו גד שהוא בעל גדוד ראובן בתשובה וגד בגבורה ושמעון באמצע לכפר עליו ושנים יסעו שהתשובה שניה לתורה. מערב אוצרות שלג וברד וקור וחום וכנגדן אפרים ובנימין ומנשה ושכינה תמיד בגבול בנימין שנאמר לבנימין אמר וגו' ושלישים יסעו נאה לתורה גבורה שיתגבר אדם בתורה ויתגבר על יצרו. צפון משם החשך יוצא לעולם כנגדו שבט דן שהוא החשיך העולם בע"ז שעשה ירבעם ועליו שבט אשר מאיר על החשך שנ' וטובל בשמן רגלו ועליו שבט נפתלי שהוא מלא ברכה לאחרונה יסעו שכל העובד ע"ז הולך לאחור ולא לפנים:

פסוק ד

וצבאו ופקודיהם. וכן כל הפקודים למחנה יהודה וכן בכלם הכל דברי השם אל משה ונמשך למעלה על וידבר י"י אל משה ואל אהרן כי לא מנאם משה עתה פעם אחרת. וכן אלה פקודי בני ישראל גם כן דברי השם והזכיר כל זה להודיע שמימי המנין ועד שנתקנו המחנות וחנו לדגליהם ונסעו שהיה כ' ימים לא נפקד מהם איש וזה היה מעשה נס שלא מת אחד מכל העם הגדול ההוא תוך כ' יום:

פסוק יד

אליסף בן רעואל. כתב הרמב"ן כן המנהג בלשון הקודש לשנות השמות בטעם שוה כמו זרח וצוחר מלשון כצמר צחר. ונקרא דעואל שידע האל ורעואל ששם רעיון לבו באל כמו ולי מה יקרו רעיך והיו קוראים אותו בשני שמות ולכך הזכירה תורה שניהם:

פרק ג

פסוק א

ואלה תולדות אהרן ומשה וגו' בהר סיני. כתב הרמב"ן הזכיר בהר סיני לומר שמיום דיבר י"י אל משה בהר סיני נבחרו אלו למשחה אותם ולהיות להם משחתם כהונת עולם ושאר השבט לא נצטוה בבחירתו עד עתה ולכך נאמר בישראל ולוים במדבר סיני שלא נבחרו עד שבאו למדבר. ומה שהזכיר כאן תולדותיהם שכיון שצוה לפקוד שבט לוי התחיל בראשי השבט. ועל דרך הפשט טעם תולדות אהרן ומשה לומר שהיו בני אהרן הכהנים משוחים נבדלים מן השבט להיות קדש קדשים ותולדות משה העמרמי אשר יזכיר למטה כי אין בעמרמי שנמנים בלויים זולתי בני משה. והדרש סמכוהו מפני שלא פירש ואלה בני משה כאשר בבני אהרן לרמוז כי בני אהרן גם הם תולדות משה מפני שלימדם תורה. יש מפרשים במנין ישראל ולויים כתיב במדבר סיני ובאהרן כתיב ואלה תולדות וגו' בהר סיני לפי שאהרן נבחר במצרים שנאמר הנה אהרן הלוי אבל הלוים נבחרו במדבר:

פסוק ד

וימת נדב ואביהוא לפני ה'. שמתו מאתו וכן נאמר במרגלים לפני י"י:

על פני אהרן אביהם. פירש"י בחייו. וכתב הרמב"ן ואין הענין לומר שכהנו בחיי אביהם כי כל איש מבני הכהנים יכהן בחיי אביו רק בעבור שאמר הכהנים המשוחים אמר שגם הם ככהנים גדולים נמשחים כמוהו בחייו ולא יעשה כן לדורות. והנכון בעיני כי הוא חוזר למעלה על וימת נדב ואביהוא לפני י"י על פני אהרן אביהם וכן נאמר בדברי הימים וימת נדב ואביהוא לפני אביהם ובנים לא היה להם ויכהן אלעזר ואיתמר:

פסוק יד

וידבר י"י אל משה במדבר סיני. כתב הרמב"ן בעבור שאמר למעלה ביום דבר י"י אל משה בהר סיני חזר ואמר כי לא היתה צוואת הפקידה של הלויים בהר סיני כי בהיות (בחירת) תולדות בני אהרן לבדם היתה בהר סיני ביום צוותו על מעשה המשכן אבל הלויים לא נצטווה בבחירתם אלא במדבר סיני. והנה לא היו הלויים כשאר השבטים כי מבן חודש ומעלה לא היו רק כ"ב אלף ומבן ל' שנה ח' אלפים ועדיין לא נשאו הארון שנאמר שהיה הארון מכלה בהם והטעם מפני שלא היו בעבודת פרך ולכך לא היו גם כן בברכת כן ירבה וכן יפרוץ ואולי היה מפני כעסו של יעקב עליהם כי גם שמעון שהיה עתה מרובה באוכלסין נתמעט בכניסתו לארץ לכ"ב אלף:

פסוק כג

משפחות הגרשוני אחרי המשכן יחנו ימה. הקדים משכן לחנייה וכן במררי על ירך המשכן יחנו לפי שקהת נושא כלי הקדש בכתף וחונה קרוב למשכן וגרשון ומררי מסעם בעגלות ומרוחקים מן המשכן יותר מקהת. בגרשון וקהת הקדים לפרש מקום חנייתן לשם הנשיא ובמררי הקדים שם הנשיא למקום חנייתן לפי שגרשון מקום חנייתו במערב שהוא מקום נכבד עם דגל ראובן הבכור וכן קהת בדרום עם דגל אפרים שנקרא גם כן בכור דכתיב אפרים בכורו הוא אבל חניית מררי היה בצפון עם דגל דן שהיה בן השפחה לכך איחר אותו. כתב הרמב"ן ולא החל הכתוב במשמרת הלויים במזרח כאשר עשה בדגלים לפי שאין שם משמרת ללויים רק לאהרן ולבניו הנותרי' ולמשה ובניו והחל מן המערב שהוא מעמד כנגד המזרח ונתן בדרום שהוא הנכבד מן הרוחות אחרי מזרח בני קהת שהם הנכבדים מכל שבט לוי שהרי נשאו הארון וכל כלי הקודש ובעבור שגרשון הבכור ולו מעל' על בני מררי נתן אותו במערב שהוא הנכבד אחר דרום ועם דגל בני אפרים ונתן להם המשכן והאהל ונתן למררי רוח צפון שהוא הפחות שברוחות ועם דגל דן מבני השפחות ונתן להם תשמישי המקדש:

פסוק לב

ונשיא נשיאי הלויים אלעזר וגו'. שהוא היה נשיא על שלשה הנשיאים. וכתב ר' אברהם מלת נשיאי מושכת עצמה ואחרת עמה ופי' ונשיא נשיאי הלויים אלעזר נשיאי פקודת שומרי משמרת הקדש זו הג' פקידים על השומרים שהם הלויים:

פסוק מה

תחת כל בכור בבני ישראל. כתב הרמב"ן הבכורות נתקדשו מעת שצוה משה קדש לי כל בכור והיו בכורי' רבים בישראל ולא נפדו עד הנה שעדיין לא נאמר למי יהיה הפדיון כי עדיין לא נתקדשו במתנות כהונה והנה היו עומדים בקדושתם סתם. ויתכן שהיה בהם עבודת הקרבנות כדברי רבותינו. והנראה בעיני כי הבכורים האלה לא נולדו כולם במדבר בשנה אחת כי לא נתרבה העם כל כך אלא כל הבכורים שהיו בהם נמנו כי כולם נתקדשו ועתה החליפם בלויים והוא פדיונם וצום שיפדו העודפים ונתן הפדיון לאהרן ובניו כאשר הוא מצוה לדורות:

פרק ד

פסוק ו

ונתנו עליו כסוי עור תחש וגו'. כתב הרמב"ן מכסים הארון בפרוכת המסך ומכסים על שניהם עור תחש בעבור הגשמים ופורשים על הכל בגד כליל תכלת מלמעלה מה שאין כן בשאר הכלים במנורה ושולחן ומזבחות שהיה כסוי העליון עור תחש והיה זה מפני כבוד הארון שיהא נראה מלמעלה הבגד הנכבד שהוא כענין השמים לטוהר. ויש מפרשים וכבר פירשו עליו בגד כליל תכלת על הארון ועל הפרוכת ועל הכל נתנו כסוי עור תחש:

ושמו בדיו. י"מ ששמו אותם על כתפיהם. וי"מ שמשימים אותם כסדר בענין שישאו אותם בהם כי היו הטבעות רחבים והיו הבדים נכנסין ויוצאין רק שלא יסירו אותם לגמרי:

פסוק ז

לחם התמיד עליו יהיה. כתב הרמב"ן על השלחן עצמו יהיה הלחם ועליהם הבגד התכלת שמתחלה היו מסדרים הלחם ופורשים על הלחם ועל השולחן בגד תכלת ועל הבגד היו נותנים הכלים והיו עושין כדי להפריש בין השולחן ולחמו ובין הכלים ומלמעלה לכלים היו נותנים בגד תולעת שני והיה כסוי העליון מתולעת שני שהוא מראה אדום בעבור שהשלחן הוא סימן לכתר מלכות שהוא מדת הדין אבל הארון ומזבח הזהב היה בבגד כליל תכלת שהוא סימן לכתר תורה ומזבח העולה היא ארגמן שהוא אדום יותר מן הראשון על שם הדמים שזורקים עליו:

פסוק טז

ופקודת אלעזר וגו' הכהן שמן המאור וקטורת וגו' פקודת כל המשכן וכל אשר בו בקדש ובכליו. פי' שהיה פקוד וממונה למסור למי שישא כל אלו וגם היה פקיד למסור לבני קהת לשאת אותם. וכתב ר' אברהם פי' פקודת המשכן שיש לו פקודת המשכן ובכל כליו עם איתמר אחיו רק לגודל מעלת אלעזר היה פקיד על השמן והקטורת לבדו. וכתב הרמב"ן ואינו נכון שהרי הפסוק אומר למט' בפרשה האחרת על פקודת המשכן ביד איתמר בן אהרן ואינו מזכיר אלעזר וכן אומר למעלה ונשיא נשיאי הלוי אלעזר וגו' פקודת שומרי משמרת הקודש כלומר נשיא פקוד' משמר הקודש שהם הנתוני' ביד בני קהת. אלא פי' פקודת המשכן כי פקודת שמן המאור והקטורת והמנחה ושמן המשחה ופקודת כל המשכן בקודש ובכל אשר בו בכלי הקודש הכל ביד אלעזר והם הנזכרים בכאן שאמר וכלה אהרן ובניו לכסות את הקודש ואת כל כלי הקודש. והנה אלעזר אמרכז לשלשת הנשיאים וגזבר למשמרת בני קהת ואיתמר גזבר לגרשון ובני מררי ומפני שלא הזכיר באלעזר ונשא כמו שאמר בשאר הלוים יראה שאינו נושא אותם אלא שהוא פקיד עליהם ליתנם לבני קהת למי שיבחר בהם והם יחזירוהו לידו בהקים המשכן וכן פקודת שומרי משמרת הקודש וכן בשמות תפקדו (את כלי) משמרת משאם שהיו פקידים ליתן לכל אחד משאו אשר ישאו. ועל דעת הירושלמי הכתוב בפי' (רש"י?) [אומר] שהוא נושא אותם יהיה משא גדול כי הקטורת שס"ה מנה ומשה (לא) פטמה לחצאין ושמן המאור (לשנה) שלימה רב מאד קך"ג (קפ"ג) לוגין ומנחת התמיד לא ידענו לכמה ימים ישא ממנה אלא היה אלעזר חזק ואמיץ כיעקב וכן משה רבינו וקוי י"י יחליפו כח:

פסוק כ

ולא יבואו לראות כבלע את הקדש. פירש"י כשמכסין אותו. ור' אברהם פירש שלא יבואו לראות כאשר יוסר פרכת המסך ויגלה הארון עד שיכוסה ויבואו לשאת אותו. ופי' כבלע כאשר יוסר הבנין שהוא הקדש מלשון בלע י"י ולא חמל שהם מוזהרים שלא ליגע ושלא לראות הסרת הבנין בעת שיוריד אהרן את הפרוכת:

פסוק כב

נשא את ראש. בקהת ובגרשון אומר נשא ולא במררי לפי שגרשון בכור וקהת נושא הארון אומר בהם לשון נשיאות ראש ועל כן אמר גם הם לומר שגם בני גרשון ראויין לנשיאות כבני קהת אע"פ שאינו נושא דברים המקודשים כמותו אבל במררי שלא אמר לשון נשיאות לא אמר גם הם. וא"א הרא"ש זצ"ל אומר טעם לגם הם כי במנין הראשון שמנה הלויים מבן חודש ומעלה התחיל סדר תולדותן בגרשון שהוא הבכור ובזה המנין שהוא מבן שלשים התחיל בקהת היה סבור משה שלא ימנה מבן שלשים ולמעלה אלא בני קהת בשביל שעבודתן בכתף ולכך אמר גם בני גרשון תמנה מבן שלשים ולמעלה. בגרשון ומררי אומר כל הבא ובקהת אומר כל בא כי הה"א בא לרבות שהם מעצמן באים מיד שהם בעצמן היו מפרקין אותו אבל בני קהת שלא היו רשאין לבא עד שהיו אהרן ובניו מכסין את הקדש ואחר כך היו הם באים לשאת לכך כתיב כל בא כלומר אחר מעשה בא. בגרשון ומררי כתיב לעבוד עבודה ובקהת כתיב לעשות מלאכה לפי שעבודת גרשון ומררי לפרק ולהקים שהיא עבודה קשה קורא אותה עבודה אבל משא בני קהת מלאכה קלה היא:

פסוק כה

ומכסה התחש אשר עליו. כתב ר' אברהם אחז הכתוב דרך קצרה שלא הזכיר מכסה עורות אלים מאדמים. ויש אומר ששני המכסים היו דבקים:

פסוק כו

ואת כל אשר יעשה להם ועבדו. כתב רש"י כתרגומו וית כל דיתמסר להון. וכתב הרמב"ן ואם כן יהיה יעשה כמו ואיש במעון ומעשהו בכרמל נכסיו אשר הוא עושה בהן. והנכון לפרש ואת כל אשר יעשה להם למשכן ולמזבח כי כלים רבים להם:

פסוק כז

על פי אהרן ובניו תהיה כל עבודת בני הגרשוני. פירש"י ואי זה מן הבנים ממונה עליהם איתמר. וכתב הרמב"ן ואינו נכון כי למה מזכיר אהרן אלא פי' על פי אהרן ובניו שתהי' עבודתם על פיהם הם ימנו בני הגרשוני על עבודתם שיאמרו פלוני מבני גרשון יהיה גזבר על ענין כך ויהיה משורר או שוער וישא מן היריעות כך וגם בעת המסע לא יפרקו ולא יטענו עד שיצוו אותם אהרן ובניו. והנה כולם צריכין לפקידה שהוא המינוי ואלעזר אמרכז על שלשת הנשיאים ואיתמר גזבר על גרשון ומררי. ואומר:

ופקדת' עליהם במשמרת. כי משה היה עמהם בעת המינוי כאשר יפקידו להם המשמרות אבל ביד איתמר תהיה משמרתם שכל אחד יחזיר כליו לידו בחנות המשכן ויאמר הרי לך כל הכלים המסורים לידי:

פסוק לב

ועמודי החצר סביב ואדניהם ויתידותם ומיתריהם. פירש"י יתידות ומיתרים של עמודים וכו'. וכתב הרמב"ן ואיני יודע מה יעשו יתידות לעמודים ועוד מה נשתנה יתידות של עמודים משאר היתידות שאלו לבני גרשון ואלו לבני מררי ופי' הוא כי יתידות ומיתרים של קלעים היו לבני מררי ויתידות ומיתרים של משכן היו לבני גרשון ומה שכתוב למעלה בבני גרשון ואת מיתריהם ואת כל כלי עבודתם חוזר על יריעות המשכן והאהל המוזכרים בראש הפסוק ולא על החצר:

ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם. שיפקדם ביד כל איש במספר שמות לגלגלותם כלי משאם לומר פלוני ישא כך מן הקרשים ופלוני כך מן הבריחים וה"ה בבני גרשון וקהת שלא תאמר לא צוה כן אלא בבני מררי בעבור שהיו נושאים משא כבד וירצה כל אחד להקל מעליו ולהכביד על חבירו אלא גם בבני גרשון וקהת צוה כן:

פסוק מט

ופקודיו אשר צוה ה' את משה. כתב רש"י ואותם פקודים היו במצוה מבן ל' עד בן נ'. וכתב הרמב"ן וא"כ יהיה ופקודיו חוזר על משה. ור' אברהם פי' איש איש חוזר על גרשון קהת ומררי שמינה משה לכל אחד משלשתן על עבודתו ועל משאו כאשר הזכיר למעלה וזה פי' פקודיו של כל איש ואיש הנזכר. ויתכן לפרש אשר כפשטו אמר שמנה משה לג' האחין האלה כל אחד על עבודתו ועל משאו כמפורש למעלה ופקודיו של כל אחד מהם אשר צוה ה' את משה לפקוד אותם לגולגלותם איש על עבודתו ועל משאו הזכיר משה אותם למשפחותם ומנה לגולגלותם כל אחד על עבודתו ועל משאו:

פרק ה

פסוק ב

וישלחו מן המחנה. אחר שסידר חנייתו צוה בשלוח הטמאים שלא לטמא את המחנ' כי השכינ' שרוי' בתוכו ובעבור שמנה ישראל למשפחות' והבדיל מהם ערב רב השלים באשם גזילות דין הגוזל את הגר:

כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. כל אלו מטמאין אחרים אבל בעל קרי שאינו מטמא אחרים אין טעון שלוח:

פסוק ו

איש או אשה. כתב הרמב"ן הזכיר אשה לפי שאין דרכה לגזול ואולי לא יחייב אותה הכתוב בחומש ואשם כאיש:

למעול מעל. פי' שישבע בשמו לשקר ויאשם לפניו ולפי שכבר הוזכר החטא הזה למעלה ולא בא לחדש עתה אלא גזל הגר דבר בו בלשון קצרה: והזכיר אחר זה:

פסוק ט

וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל. לומר שאם נתנו תרומה לכהן תהיה לו והגוזל אותה ממנו נדון בדין אשם גזילות. או שבא להשלים תורת הכהנים בתרומה כי עדיין לא הזכירה רק ברמז מלאתך ודמעך לא תאחר והזכיר המעשר בסוף תורת כהנים שיהיה קדש ועכשיו בא לצוות בתרומה ובקדשים שיהיו לכהנים במתנת הבעלים שיתנו אותה להם לרצונם לומר שטובת הנאה לבעלים. ולא נזכרה מנחת סוטה עם שאר המנחות בתורת כהנים בעבור שהיא מנחת קנאות ואינה לכפרה והשלים כאן את דינה. ועוד בעבור שייחס את העם לבית אבותם נתן להם דת ודין לדעת הממזרים שאינן בני בעלי אמותם כאשר יבא בלב איש חשד על אשתו. וכן השלים בקרבנות דין הנזיר כי אחרי שהוקם המשכן ונבדלו מהם הטמאים לקח מבחוריהם לנזירים אשר צבאו פתח אוהל מועד לעמוד לפני ה' לשרתו. ועוד כי האשה שתדור בנזירות הוא הפך הסוטה ולכך אמר איש או אשה:

וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל. פי' הרמב"ן פשטי' דקרא בשביל שתרומה אין לה שעור אמר כל תרומה אשר יקדישו שיפרישו וירימוה תהיה לכהן כי אין לה שעור ודוקא כאשר יקריבו אותה הבעלים לתתה לו ולא שיטלנה הכהן בזרוע. ובספרי דורש אותו על בכורים שנקראים תרומה שיהא ניתנין לכהן ודוקא לכהן שבאנשי משמר כדכתיב אשר יקריבו אותם ולא לכל כהן שירצה בתרומה:

פסוק י

ואיש את קדשיו לו יהיו וגו'. כתב הרמב"ן הנכון בפשט הפסוק שבא לומר שכל קדשי אדם יהיו לו שכל הקדשים שלא ציוה בהם ליתנם לכהן יהיו לבעלים אע"פ שבא לומר שהן נקראין קדש לה' כגון מעשר שני ונטע רבעי ומעשר בהמה אעפ"כ מותרין לבעלים ואיש את קדשיו אשר יתן לכהן כאשר צויתיו לו יהיה כי גם הקדשים אשר צוה לתת לכהנים יש לבעלים זכות בהם שהם לכהן אשר יתנם לו ולא יוכלו שאר הכהנים לגוזלן ממנו וממילא נלמוד שבטובת הנאה לבעלים:

פסוק טו

לא יצוק עליו שמן וגו'. שלא יהא קרבנה מהודר וכו'. וכתב הרמב"ן על דעת המפרשים כי מנחת קנאות הוא לומר בעבור שהיא מנחת עונש היא גרועה להיות שעורים ובלא שמן. ולפי דעתי כי מנחת קנאות חוזר על ראש הפסוק שאומר שיביא האיש הקרבן על אשתו פי' במקומה כי מנחת קנאות היא להזכיר עונה ואינו נכון שתביאנה היא משלה אבל הוא יקריב מנחה לשם שיקנא את קנאתו וינקום נקמתו ממנה. וטעם שעורים שתהיה שערת השם חמה יוצאה וסער מתחולל על ראש הרשעה יחול וכענין צליל שעורים שפתר אותו לסער ומהומה רבה וכן בכלי חרס סימן שתשבר ככלי יוצר וכן מן העפר כי עפר היא ואל עפר תשוב שם:

פסוק יח

וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. כתב הרמב"ן פי' המפרשים שהכתוב קורא אותם מרים על שם סופם שיהיו לה למרה ויאררו אותה ואמרו בגמ' שהכהן נותן בהם דבר מר והוא לעורר אותה וא"כ כשאומר ובאו בה המים המאררים למרים היה לו לומר ובאו בה המים המרים למאררים. והנכון בעיני כפשוטו כי כשהאשה שותה המים ימתקו לה כשאר מים ואחרי בואם בקרבה אם נטמאה יעוררו אותה ותרגיש מיד המרירות בפיה ובקרבה וזהו שאמר והשקה את המים והיה אם נטמאה ובאו בה המים המאררים למרים כי אחרי השתיי' בבואם בבטנה מיד ישובו למרים בפיה ובקרבה כמנהג בדברים המעוררים והמקיאים שימררו השותים אותם מאד ונקראו מאררים בעבור האלות הנמחים בהם שמקללין אותה:

פסוק יט

אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך. כתב הרמב"ן כי אלו שני התנאים אחד אומר אם לא שכב איש אותך היאך שלא שטית טומאה תחת אישך וצריך לפרש כן כי גם בעלה הוא בכלל אם לא שכב איש אותך כי גם איש הוא לכך מפרש שלא שטית טומאה תחת אישך. ויתכן שיהי' איש חסר ה"א הידיעה ופי' אם לא שכב האיש הידוע שהוא מקנא לה ממנו ואחר כך כולל אם לא שטית טומאה בכלל שמשביעה על האיש ההוא בפירוש ועל האחרים בכלל וכן אמרו אמן מאיש זה אמן מאיש אחר. ור' אברהם פי' אם לא שכב איש אותך בחזקה ואם לא שטית טומאה מרצונך:

פסוק כ

ואת כי שטית. פי' הרמב"ן שהוא מחובר עם יתן ה' אותך פי' ואת כי שטית טומאה תחת אישך וכאשר נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך יתן ה' אותך לאלה אבל בעבור אריכות התנאין חזר לומר פעם אחרת והשביע הכהן את האשה ולפרש שהיא שבועת האלה. ור' אברהם פי' כי והשביע הראשון בשם והשני באלה כאשר הוא מפורש ואינו נכון כי בשם לא ישביע בלשון אם: מתחלה כתיב ואם לא שטית (טמאה) תחת אישך הקדים טומאה לתחת אישך ולבסוף כתיב ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת הקדים תחת אישך לטומאה תחלה משביע' אפילו על העראה שהיא תחלת הטומא' ולכך הקדי' הטומאה ולבסוף משביעה על טומא' שלא כדרכ'. מתחלה כתיב והשביע אותה הכהן ואמר אל האשה ולבסוף כתיב והשביע הכהן את האשה מתחלה שאומר לה הנקי אומר לה פה אל פה ולבסוף כשאומר יתן ה' אותך לאלה הופך פניו ממנה לכך לא כתיב אל האשה:

פסוק כג

וכתב את האלות האלה הכהן בספר. מפרש בירושלמי למה במים ועפר וכתב. מים ממקום שבאת. עפר למקום שתלך. וכתב לומר שעתידה ליתן דין וחשבון. וכתב הרמב"ן הנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי זה שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושי רצונו של מקום כי חפץ למען צדקו לייסר הנשים שלא תעשינה כזאת יתר העמים ולנקות ישראל מן הממזרות שיהו ראויין להשרות שכינתו ביניהם ולפיכך פסק הענין משעה שנתקלקלו בעבירות כמו שאמרו משרבו הנואפין פסקו מי סוטה שנ' לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו ואין הכתוב אומר שתהיינה הנשים פטורות מן העון בעבור שבעליהם נואפים רק שלא יעשה בהם דין ולא יחפצו בה וזהו ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו:

פרק ו

פסוק א

וידבר וגו'. סמך פרשת נזיר לסוטה כמו שדרשו כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין כי זנות יין ותירוש יקח לב. וגם גדול השער הוא הפך הבחורים המסלסלים שער ראשם להתנאו' והגידול יוליד דאגה בלב איש ולפיכך הוא קדוש וצריך להשתמר מן הטומאה כי הוא ככהן המשרת לאלקיו. וטעם החטאת שמביא ביום מלאת כתב הרמב"ן לא נתפרש ועל דרך הפשט כי האיש הזה חטא נפשו במלאכת הנזירות כי הוא עתה נזיר בקדושתו ועבודת השם והיה ראוי לו שיזיר כל ימיו ויעמוד לעולם נזיר וקדוש לאלקיו כענין שנאמר ואקח מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים השוה אותו הכתוב לנביא וכתיב כל ימי נזרו קדוש הוא לה' לכך צריך כפרה בשובו להטמא בתאות העולם:

פסוק ב

כי יפליא. יפריש או יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכים אחר תאוותם:

נדר נזיר. שנדר להיות נזיר פי' מופרש מן היין. וי"מ לשון נזר כמו כי נזר אלקיו על ראשו:

פסוק כא

זאת תורת הנזיר וגו'. כתב הרמב"ן פי' הכתוב זאת תורת הנזיר אשר ידור נדר נזיר קרבנו לה' אלקיו על נזרו יהיה מלבד אשר תשיג ידו. אי נמי זאת תורת הנזיר וזאת תורת קרבנו לה' על נזרו. ויתכן לפרש וזאת שידור את קרבנו על נזרו כלומר שלא יפרש דבר בקרבן רק ידור אביא קרבן על נזרי או יאמר סתם הריני נזיר כיון שנדר בנזיר חייב הוא בקרבן הנזכר:

מלבד אשר תשיג ידו. שאם היה עשיר ירבה בקרבנו וכפי נדרו אשר ידור בקרבנו בין עני בין עשיר כן יעשה:

על תורת נזרו. לרבות ולא למעט והזכיר זה ללמד שאם היה עשיר ורצה להרבות בקרבנות או שנדר בתחלה הריני נזיר ואקריב אלף עולות או שלמים שיקריב כלם ביום מלאת ולא ישתה יין עד הקריבו את כולם וכעין זה פי' רש"י:

פסוק כג

כה תברכו. סמך פרשת כהנים לפרשת נזיר רמז לשתויי יין שאסורים לברך. וכתב אחריה פרשת הקמת המשכן שבהקמת המשכן ציוה שיברך אהרן את העם וציוה גם עתה לדורות לברכם. ועוד כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם וכמו שיאמרו במקדש מברכין בשם המפורש ובמדינה בכינויין. במקדש היו אומ' אותה ברכה אחת ובגבולין שלש כי הברכה במקדש מיוחדת לשם המיוחד:

אמור להם. מלא וי"ו על שם ו' ברכות שבברכת כהנים:

פרק ז

פסוק א

ויהי ביום כלות משה. כתב הרמב"ן כתב זה לומר כי ביום הראשון של המלואים דבר אליו מאהל מועד ודבר אליו כל הפרשיות שמתחלת ספר ויקרא עד ויהי ביום השמיני שהם בדיני הקרבנות וביום השמיני דבר לו כל הפרשיו' שמתחלת זאת החיה אשר תאכל שהם בדיני אסור והיתר ויש בכולן ענין הקרבנות שנמשכו העניינים עד המקו' הזה כסדר אשר פירשתי וכשהשלים המצות שנצטווה משה לאמר לישראל ויש בכולן עבוד' וקרבנות ומשמר' אוהל מועד ועבודתו חזר אחרי כן להגיד נדבת העם והנשיאים וקרבנם שהיו מיום השמיני עד י"ט לחדש:

ואת המזבח ואת כל כליו. מחובר לראש הפסוק ביום כלות משה להקים את המשכן ואת המזבח ואת כליו וימשחם ויקדש אותם ויקריבו נשיאי ישראל וגו':

וימשחם ויקדש אותם. כתב הרמב"ן פי' ר' אברהם שמשח אותם בשמן המשחה ויקדש אותם בדם החטאת כמו שאמר שם ויחטא את המזבח ואת הדם יצק על יסוד המזבח ויחטאהו לכפר עליו ואינו נכון שכך נאמר במשכן וימשח אותו ויקדש אותו והמשכן לא נתקדש בדם אלא וימשחם לקדש אותם:

פסוק ג

ויביאו את קרבנם. כתב הרמב"ן קורא לעגלות קרבן בשביל שהיו לצורך הקרבנות וכן ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב קרבן לבדק הבית. והנה חשבו הנשיאים שלא יתכן שישאו הלוים על כתף קרשי המשכן והאדנים שהם כבדות והביאו מעצמם עגלות שכן דרך כל נושאי בתי המלכים והיכלי אהליהם לשאת אותם בעגלות. ויתכן לפרש ויביאו את קרבנם לה' ו' עגלות צב גדולות נושאות קרבניהם ושני עשר בקר נושאים העגלות. והנה הביאו העגלות מלאות מקרבנו' והבקר לפני המשכן והשם צוה קח מאתם הכל והיו העגלות והבקר שאינם לקרבן לעבוד את עבודת אהל מועד ואחר כך לקחו הנשיאים קרבניהם מעל העגלות ויקריבו אותם לפני המזבח כי היו חושבים להקריב הכל בו ביום אחר שהורשו להקריבם והשם ציוה נשיא אחד ליום יקריבו ולכך לא הוצרך לומר קח מאתם בקרבנות כאשר אמר בעגלות ובבקר ודרך הלשון לומר עגלות על המלוי שבהם כמו אוכלי שלחן איזבל. ואפשר שיהיה צב כמו מלאות וכן בצבים ופרדים בעגלות מלאות אדם ופי' ו' עגלות כ"כ עגלות מלאות ומילואן היו מקרבנות החנוכה שמזכיר:

פסוק יב

נחשון בן עמינדב למטה יהודה. בכולן כתיב נשיא לבד מביהודה כי למד אותו להקטין את עצמו כדכתיב ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני וכן בדוד דוד הוא הקטן:

פסוק יג

וקרבנו. הכא כתיב וקרבנו וא"ו יתירה וכן עתודים מלא וא"ו לפי שבאותו יום נתחדשו ו' דברים ראשון לכהונה ולנשיאות כפים ולקרבנות ולחדשים וליציאת מצרים ועשיית פרה אדומה. ור' אברהם כתב פי' וקרבנו וזה קרבנו שכבר אמר ויהי המקריב וכו' לכך אמר וזה קרבנו. ואמר בשני הקריב את קרבנו בשביל אריכות דברים שבנתיים חזר לומר הקריב כמו ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ולא אמר בשאר הנשיאים הקריב כי אחז דרך קצרה:

סולת בלולה בשמן למנחה. כתב הרמב"ן חינכו הנשיאים המזבח בכל המינים הקרבים עליו על כן הביאו מנחה וקטרת ועולה וחטאת ושלמי' והקטרת והחטאת הוראת שעה היתה שאינם באים בנדבה אבל להשלים בחנוכה כל הקרבנות נעשה כן כי אין לישראל קרבנות זולתי אלו החמשה שהקריבו כי האשם והחטאת דבר אחד הוא ושם אחד הוא ותורה אחת להם והשם יתברך הסכים על דעת הנשיאים וציוה נשיא אחד ליום יקריבו. ויתכן שהיא מצוה לדורות כי יחנכו לעולם בית המקדש והמזבח ולכך עשה שלמה חנוכת הבית דכתיב ויחנכו את בית ה' וכן אנשי כנסת הגדולה עשו חנוכה ויהיה ענין המצוה כענין פרשת טמאין בפסח ופרשת בני יוסף שהסכימה דעתם לדעת העליונה ונצטוינו בהם לדורות:

פסוק פד

זאת חנוכת המזבח וגו'. הזכיר הכתוב בפרטן ואחר כך כלל אותם ופירש"י ללמדך שהיו כלי הקדש מכוונים במשקלן שוקלן א' א' ואחר כך שוקלן כולם כאחד לא ריבה ולא מיעט. וכתב הרמב"ן ולא הבנתי דעתו אם נחשוב שהוא נס מה תועלת בדבר שיעשה זה הנס ואם כדרך כל הארץ הוא כן בכל המשקלות למה הזכיר אותו הכתוב ואמר ללמדך שלא ככלי הדיוט כלי בית עולמים כלי הדיוט שקלו אחד אחד ושקלן כאחד פעמים מרבה ופעמים ממעיט ושם אמרו ר' נתן אומר כל כלי בית עולמים שקלן וחזר ועשה מהן אסימון וחזר ועשה מהם כלי לא ריבה ולא מיעט לומר שמזהב מזוקק מאד היו שאפילו אם יעשה מהם אסימון יהיו במשקלם הראשון ולא שנעשה בהם כך אלא שהיה זהב טהור מאד. והנכון בעיני בטעם הכתוב כי הב"ה חולק כבוד ליריאיו והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו ואי אפשר שלא יהיה אחד קודם לחבירו וכיבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת הימים אבל רצה להזכירם בשמם ופרט ימיהם ולהזכיר שמו של כל אחד ולא שיכבד הראשון ויאמר זה קרבן נחשון בן עמינדב ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו כי יהיה קוצר בכבוד האחרים ואחרי כן חוזר וכוללם להגיד שהיו כולם שקולים לפניו יתברך. ובמדרש מפרש טעם לכל אחד ועת לקצר ולכך השוה אותם הכתוב לפרוט כל אחד ואחד בפני עצמו כיון שלכל אחד טעם בפני עצמו ואחרי כן כללם כאחד לרמוז כי בעת אשר עלה במחשבתם להקריב החנוכה לא קדם אחד לחבירו במחשבה ולא בהבאה לפני המשכן וע"כ הזכירם לכולם הכתוב בהשואה:

פרק ח

פסוק ב

בהעלותך את הנרות. יום הקמת המשכן דומה ליום בריאת העולם הילכך כמו שלשם פתח באורה דכתיב ויאמר אלקים יהי אור כך פתח בכאן באורה בהעלותך את הנרות יאירו. וסמך פרשת הנרות לחנוכת הנשיאים כמו שפירש"י שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו וכו'. והק' עליו הרמב"ן ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות ולא נחמו בקטרת בקר וערב ששבחו בו הכתוב ישימו קטורה באפך ובכל הקרבנות ובמנחת חביתין ובעבודת יום הכיפורים שאינה כשירה אלא בו ונכנס לפני לפנים ועוד מה טעם לחלישות הזה והלא קרבנו גדול משל נשיאים שהקריב כל ימי המלואים קרבנות הרבה ואם חלשה דעתו משום שלא הקריב נדבה כמותם גם הדלקה שנחמו בה חובה אלא ענין הגדה שהביא רש"י שנחמו במה שעתידין בניו לעשות חנוכה על ידי נרות כגון חשמונאי ובניו שיעשה נס גדול על ידם ויעשו חנוכה על ידי נרות שגדול מחנוכת המזבח שחנוכת המזבח אין הקרבנות אלא בזמן שיש מקדש ומזבח קיים וחנוכת חשמונאי נוהג לעולם. ור' אברהם כתב כי נסמכה להודיע כי הדבור יהיה בלילה כי יהיה שם נר דלוק ולא יכבה. ואין זה כדעת רבותינו שאמרו והלא לא נדבר עמו אלא ביום. וכתב הוא ז"ל עוד אבל הסידור בפרשיות האלה כי בא הכתוב בספר הזה להשלים תורת הקרבנות לכל המחוייב לעשות באהל מועד והנה מתחילה אמר ואתה תצוה ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד ולא הזכיר המנורה והיה משמע שידליקו במנורה כל זמן שישנה קיימת אבל אם תאבד או תשבר ידליקו בלתי מנורה ואינה מעכבת ההדלקה שמצוה להעלות נר תמיד ולכך חזר והוסיף בצוואה מיד ולדורות צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך ואמר על המנורה הטהורה יערוך את הנרות שלא יערוך אלא במנורה טהורה ובכאן כאשר השלים הקמת המשכן השלים עוד כל דיני המנורה שיהיו ז' הנרות כולן דולקות אל מול פני המנורה ולא בלתי מנורה ולא בלתי שיאירו כולם אל עבר פניה ולא הזכיר בפרשה זאת אהל מועד ללמד שיהיו גם כן במקדש שלא נטעה לומר לפי שאין חלונות באהל מועד צריך לנרות אבל במקדש שיש חלונות אין צריך לכך לא הזכיר כאן אהל מועד:

בהעלותך את הנרות. תימה לי למה ייחד הדבור לאהרן ואמר לו בהעלותך והלא אינה מצוה הנוהגת בו שאף כהן הדיוט כשר לכך. ומיהו אינו קשה שהרי אינו ציווי שהרי לא נאמר לו תעלה את הנרות אלא שהורהו סדר העלות כשיעלם או הוא או אחר ואפשר מה שהזכיר על פי המדרש לרמוז הנס שיעשה על ידי כהן גדול מבניו כמותו. והרמב"ן כתב אולי נרמז לו מפסוק מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו אהרן כי בו בחר השם בימיו ומפני זה אמר גם עתה דבר אל אהרן בהעלותך ולא אמר דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם ולכן כתיב ויעש אהרן כן לומר שהוא היה מדליק אותם כל ימיו אע"פ שהמצוה כשירה בבניו כמו שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו אבל הוא היה מזדרז במצוה הגדולה הזאת:

אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ומקשי' שאינם אלא ששה המאירים אל פניה שנר אמצעי שהוא בגופה של מנורה הוא זקוף והאחרים נוטים אליו. ומתרצים אל מול פני המנורה הוא זקוף והאחרים יאירו פי' ג' שמכאן ובכולם יהיה שבעת הנרות:

פסוק ד

וזה מעשה המנורה. כתב ר' אברהם כאדם האומר זה מעשה המנורה שלא נעשה כמוה. והרמב"ן כתב זה מעשה המנורה מקשה לומר שאף לדורות מעכב ולפיכך הזכיר מקשה ולא הזכיר קנים גביעים וכפתורים ופרחים שבה והזכיר זהב כי מצוה גם כן לדורות לעשותה של זהב לרומם בית אלקינו והזכיר פעם אחרת מקשה הוא לומר שדוקא מקשה מעכב בה ולא זהב:

פסוק ו

קח את הלוים. כתב ר' אברהם נסמכה פרשה זו לכאן לומר כי אהרן יעסק בהדלקת הנרות ובשאר העבודות יעזרוהו הלוים ויעמדו לפניו לעשות מה שיצוום. והרמב"ן כתב אחרי שנמנו הבכורות והלוים ונצטוו הלוים בעבודתם ומשמרתם ונתן להם העגלות השלים מצות הכהנים במנורה ובא לצוות במצות הלוים שיתחילו לעבוד והוצרך לטהר אותם ולכפר עליהם והשלים במצוה לדורות מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבוא צבא:

קח את הלוים. כתב ר' אברהם טעם קח כי מעורבים היו וכן כל השבטים קודם שיסעו אל הדרך מהר סיני:

פסוק ז

הזה עליהם מי חטאת העבירו תער על כל בשרם. פי' ר' אברהם וכבר העבירו תער כי העברת תער הוא קודם להזאה:

פסוק יח

ואקח את הלוים. כתב ר' אברהם אע"פ שכבר אמר לקחתי אותם לי כן דרך המקרא והוא דבק עם הפסוק הבא אחריו ופי' וכאשר לקחתי אותם לי נתתים לאהרן ולבניו:

פסוק כא

וינף אהרן אותם תנופה וגו' ויכפר עליהם. פירש ר' אברהם וכבר כפר עליהם:

פסוק כד

מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבוא צבא. פירש"י וקרא דכתיב לעיל מבן שלשים שנה בן כ"ה יבא ללמוד הלכות עבודה ולומד ה' שנים וכו'. וכתב הרמב"ן ואם כן יהיה פי' לצבוא צבא שיבא ליקהל בנקהלים באהל מועד שיעמוד עמהם ויראה תמיד עבודתם כדי שילמוד הלכות עבודה ולכך לא אמר כאן לעבוד עבודה כמו שאמר למעלה אלא לצבוא צבא באהל מועד שיהיה מן הצובאים באהל מועד. ועל דרך הפשט הנמנים על יד משה ואהרן היו מבן שלשים והם אשר הפקיד איש איש על עבודתו ועל משאו אבל בכאן ציוה כל אשר ידע בעצמו שבא לכלל כ"ה שנה יהיה כשר לעבודה ויבא בכל אות נפשו לעבוד עמהם אבל לא יהיה פקיד ונגיד על עבודה ידועה והטעם כי כל אדם נותן לבו במנין עשיריותיו כי משתנה בהם ויודע מתי יגיע לעשרים או לשלשים כי ידעו בו שכניו וקרוביו ואביו ואמו יודיעוהו אבל בהגיעו לכ"ה לא ירגישו בו כל כך ולכך לא ציוה למשה לטרוח למנות רק מבן ל' שהאיש נודע בהם. ור' אברהם אמר כי מבן שלשים שנה הוא לעבודת משא ומבן כ"ה לעבודת אהל מועד ואינו נכון כי גם שם נאמר כל הבא לצבוא צבא בעבודת אהל מועד ונאמר ג"כ לעבוד ולמשא:

פסוק כה

ולא יעבוד עוד. עבודת משא בכתף אלא חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות כך פירש"י. והקשה עליו הרמב"ן א"כ שראוי לעולם לשיר גם כשיזקין למה נמנו בני גרשון ומררי מבן ל' עד בן נ' כיון שכל עבודתם כשרה בזקנים. ופי' הוא שגם לשיר אינו ראוי אלא מבן ל' עד נ' ולכך נמנו בני גרשון ומררי כך וכך הביא לשון הספרי מגיד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון:

פרק ט

פסוק א

בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. אין מוקדם ומאוחר בתורה שזו הפרשה קדמה לפרשה שבראש הספר ולכך לא התחיל בזו הפרשה שבגנותן דיבר הכתוב שלא עשו במדבר אלא זה הפסח בשביל שלא מלו בשביל שלא נשבה להם רוח צפונית וזה היו גנותן שקלקלתם בענין המרגלים גרם להם שנתנדו ולא נשבה להם רוח צפונית וכן נמי נאסרו בכל הקדשים שמילת זכרים מעכבת לאכול בקדשים. והרמב"ן כתב וטעם האיחור כי כאשר בא הספר להזכיר המצות שנצטוו ישראל במדבר לשעתם השלים באהל מועד ותיקונו כל ימי המדבר הזכיר תחלה הדגלים עם מקום האהל ומעמדו ומשרתיו ותיקון המשמרות למשא ולכל עבודת אהל מועד והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות שבהם נושאים האהל כל ימי היותם במדבר והשלים בחנוכת המזבח ואח"כ הזהיר אותם בענין הפסח שלא הי' גם כן אלא מצוה לשעתו לדעת רבותינו שלא נהג במדבר אלא אותה שנה בלבד. ויתכן שהוצרך למצוה זו בשביל שמתחילה לא נצטוו בעשיית פסח לדורות אלא בארץ דכתיב והיה כי תבוא אל הארץ וגו' ועכשיו רצה הב"ה שיעשו אותו כדי שתהיה זכר גאולתם והנסים שנעשו להם ולאבותיהם נעתק להם מן האבות הרואים לבניהם אבל חג המצות ז' ימים והשבתת חמץ לא הוצרך לומר שינהגו בו שהם חובת הגוף ונוהגת בכל מקום וכתוב בהם לדורותם חוקת עולם:

פסוק ג

בין הערבים תעשו אותו. אמר זה על עבודותיו ואמר:

ככל חקותיו וככל משפטיו תעשו אותו. לרבות דיני האכילה שאינם באותו יום הנזכר כי אם בלילה שלאחריו כמו שכבר מפורש ואכלו את הבשר בלילה הזה. וכן בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו ועל מצות ומרורים יאכלוהו פי' בעת האכילה הנזכרת בצוואה של פסח ראשון:

פסוק י

בדרך רחוקה. נקוד על ה"א למ"ד אפילו חוץ לאסקופת העזרה ניחא ולמ"ד מן המודיעים ולחוץ ניחא אע"פ שהוא דרך רחוקה לו שאינו יכול להגיע בעת השחיטה מ"מ אינו דרך רחוקה ממש. וכתב הרמב"ן אע"פ שלא הזכיר בענין פסח שני אלא טמא ומי שהיה בדרך רחוקה הה"נ כל מי שלא עשה הראשון אפילו במזיד חייב בשני אלא הזכיר טמא שצריך למנוע אותו מלעשות הראשון ומי שהיה בדרך רחוקה פטור מן הראשון אבל אם רצה לעשות בראשון וצוה לשחטו עליו תבוא עליו ברכה דקיי"ל מיחס חס רחמנא עליו ואי עביד תע"ב:

פסוק יד

וכי יגור אתכם גר. כתב הרמב"ן לכך הוצרך לצוות הגרים בפסח זה כי מה שנאמר בפרשת בא וכי יגור אתך גר ועשה פסח נאמר על פסח מצרים שכל אותה הפרשה אינו מדברת אלא בפסח מצרים והיה במשמע כי הגרים של ערב רב יעשו פסח שגם הם היו בנס אבל במדבר ולדורות לא יתחייבו בפסח שלא היו אבותיהם בכלל ואותנו הוציא משם לפיכך הוצרך בכאן לחייבם בפסח מדבר ולדורות:

פסוק טו

וביום הקים את המשכן. עתה חזר לספר בענייני הנסיעה והקדים לומר שכיסהו הענן כי על פיו יחנו ועל פיו יסעו ואחר כך הזכיר החצוצרת שעל ידם נסעו גם כן:

כסה הענן את המשכן לאהל העדות. כתב הרמב"ן להגיד שלא היה הענן מכסה אלא לאהל העדות ולא חצר המשכן:

פסוק יט

ובהאריך הענן. כתב הרמב"ן בא לומר כי פעמים שיאריך הענן על המשכן ימים רבים ולא היה הדבר טוב בעיניהם כי היו מתאוים לנסוע מן המקום אעפ"כ את משמרת ה' שמרו ולא נסעו עד העלותו ולכך אומר ושמרו את משמרת ה' וכן אם יהיה הענן ימים מספר שנים או שלשה ימים והיו יגיעים מאד והיו רוצים לנוח אעפ"כ עשו רצון השם ונסעו ואמר עוד כי יש שלא עמדו רק לילה אחת ויסעו לבקר אע"פ שהוא טורח גדול להם ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבוקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה ונעלה הענן בבקר השני והוא טורח גדול מן הראשון כי היו העם סבורין שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תיקון לדרך או יומים ויסעו בלילה. ויתכן שאירע להם במסעות שעשו כמסופר בכאן ולא בענין אחר כי עמד הענן מערב עד בקר ויומם ולילה וחדש ושנה ולכך מזכיר הכתוב אלו השיעורים בפרטם ועמד שנים רבים כאשר הזכיר בתחלה כגון בקדש דכתיב ותשבו בקדש ימים רבים:

פסוק כג

על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. הזכיר זה פעם אחרת לומר שעשו כן כל ימי שבתם במדבר ולמעלה אמר על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו וכאן הקדים חניי' לנסיעה לומר בין בנסיעתן ובין בחנייתן כבוד ה' עמהם. עוד נ"ל דלמעלה שסיים בפסוק שלפניו ובמקום אשר ישכון שם הענן שם יחנו בני ישראל על זה אמר על פי ה' יסעו ממקום שחנו ועל פי ה' יחנו אחר כן וכאן שסיים בפסוק שלפניו ובהעלותו יסעו על זה אמר כשיחנו אחר הנסיעה על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו אחר כן:

פרק י

פסוק ב

תוכן העניינים

הטור הארוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה