אור ברסלב
הטהרה בהלכה ובאגדה שער ההלכה - טהרת המשפחה › קדושת האדם

הטהרה בהלכה ובאגדה

שער ההלכה - טהרת המשפחה · קדושת האדם

מצות עונה

אומר הקב״ה לבניו אהוביו, עם ישראל: ״קְדשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ (ויקרא יט ב) - מפרש רש״י: ״הוו פרושים מן העריות ומן העבירה״. הקב״ה מצפה מכל אחד ואחד מבניו שיהיה קדוש, וישתמש בגופו בקדושה ובטהרה, כיאה לבנו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא!

מאין נמצא בתוכנו הכח להתקדש ולהתגבר על תאוות אסורות? מיוסף הצדיק! יוסף ביורדו למצרים הרי הוא צעיר נאה בשיא כוחו, נמצא בחברת אנשים שטופי זימה, ומוקף יום יום מבוקר עד ערב בפיתויים ואיומים על ידי גבירתו, אשת פוטיפר. בכל יום היתה היא מפתה אותו בפיתויים שונים: בגדים שלבשה בבוקר, לא לבשה בערב, ובגדים שלבשה בערב, לא לבשה למחרת בבוקר. אמרה לו: הישמע לי! ולא רצה לשמוע לה, נתנה לו אלף כיכר כסף כדי שישמע אליה לשכב אצלה ולהיות עימה, ולא רצה לשמוע לה! (יומא לה ע״א)

לכן אמרו חז״ל: יוסף מחייב את הרשעים, כלומר: אין אדם יכול להצטדק שיצרו תקפו, שהרי יוסף כבר נתן את הכח לכל יהודי שלא לתת ליצר לשלוט עליו. [כמובא במדרש (ויק״ר לב, ה): ״יוסף ירד למצרים, וגדר עצמו מן הערוה, ונגדרו כל ישראל בזכותו״].

ולְמה זכה יוסף? אומר המדרש (בר״ר צ,ג): יוסף, משלו נתנו לו: פיו שלא נשק בעבירה - ״וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי״. גופו שלא נגע בעבירה - ״וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ״. צוארו שלא הרכין לעבירה - ״וַיָּשֶׂם רְבִיד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ״. ידיו שלא משמשו בעבירה - ״וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף״. רגליו שלא פסעו בעבירה - ישבו על קרון מלכות.

הנה כי כן, הכח להיות קדוש, טבוע ומושרש בלב כל יהודי. וגם אם לעיתים זה נראה קשה, נדע, כי באמת יש בנו את הכח להתגבר, כי זוהי מהותנו הפנימית האמיתית!

והיה מחניך קדוש

א. נאמר בתורה (דברים כג טו): ״וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ״. ללמדך שהעריות והפריצות מסלקות את השכינה (ספרי כי תצא רנח). ואף בלעם הרשע ידע זאת, ולכן נתן עצה לבלק, לשלוח את בנות מואב לעם ישראל ולהכשילם בעריות, ואמר לו: ׳אלוהיהם של אלו שונא זימה׳. ואכן עצתו הועילה, ובעוון זה מתו מעם ישראל במגפה 24,000 איש [כמפורש בתורה בסוף פרשת בלק].

ב. ראוי לאדם להרגיל את עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה, כדי להנצל מלהכשל בדבר ערוה. ויזהר מלהתייחד עם אשה, שהוא הגורם הגדול. וכן יתרחק מהשחוק, מהשכרות ומדברי עגבים [פירוש: דברי שחוק וחשק של תאוות]. ויתירה מכל, אמרו: יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמת התורה, שאין מחשבת עריות מתגברת באדם, אלא בלב הפנוי מחכמת התורה. (שו״ע אה״ע סימן כה סעיף א)

ג. צריך אדם להתרחק מקרבת הנשים, כיון שנפשו של אדם מחמדתן. ועל כן יש להקפיד על ההפרדה בין אנשים לנשים בשמחות, בסעודות מצוה ובכל האסיפות למיניהן. וכן יש להזהר בחתונות שלא יכנסו הנשים למקום האנשים, אף שהולכות בצניעות, וכל כוונתן רק לראות את החופה והריקודים. ומטעם זה, יש להמנע מלהכניס את הכלה שתשב ליד החתן כשרוקדים מסביבם. (שו״ע אה״ע סימן כא סעיף א. ע״ט צג)

ד. אסור לקרוץ בעיניו לאשה זרה, או לרמוז לה בידיו או ברגליו, ובכל דבר שמראה קירוב וחיבה. ואסור לשחוק עמה או להקל ראשו כנגדה. (אה״ע סימן כא סעיף א. ע״ט צו)

ה. אסור להריח את הבשמים שעל אשה זרה. וכמו שדרשו חז״ל (במדבר רבה) ״לא תנאף״ - ׳לא תהנה אף׳. ועל כן צריכות הנשים להזהר מאוד שלא להתבשם בבושם שריחו חזק, שהעובר קרוב אליהן יריח ויכשל. (אה״ע סימן כא סעיף א. טה״י עו)

הסתכלות באשה

ו. אסור להביט באשה זרה אפילו כשהיא לבושה בצניעות. וכל שכן אם אינה לבושה בצניעות. ויש להזהר בזה מאוד גם כשיש לו צורך לדבר עמה, כגון בקופת חולים או בבנק וכיוצא. ומכל מקום אם היא לבושה בצניעות ואינו מתכוין ליהנות ממנה, מותר להסתכל בהעברה בעלמא כשמדבר עמה. (שו״ע אה״ע סימן כא סעיף א. ע״ט צו)

ודרשו חז״ל (ילקוט שמעוני ישעיה תלט) על הפסוק (ישעיה לג טו) ״וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע״ - שכל המסיר את עיניו מלהביט באשה זרה, זוכה ומקבל פני שכינה.

ז. איסור הסתכלות באשה זרה הוא אפילו בתמונה או בהסרטה. וכאן המקום לעורר על אותם שמסריטים בשמחות את ציבור הנשים, ואחר כך מתאספת המשפחה כולה לצפות בהסרטה, ומכשילים אותם באיסורים חמורים, וכל שכן כשצופים גם בריקודי הנשים, שעוונם חמור יותר. וכבר הזהירה התורה בקריאת שמע: ״וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם״. ואיסור זה הוא חמור יותר מאכילת חזיר, שאדם אינו מעיז להתקרב אליו. (ע״ט צז)

ח. אסור ללכת במקום שנמצאות שם נשים שאינן צנועות, כגון קניונים, רחובות מסויימים וכדומה, אם יש לו אפשרות אחרת. ואם הוא מוכרח לכך ואין לו אפשרות אחרת - יזהר מאוד שלא יסתכל בנשים. וכמו כן, פעמים שיש לשקול להעדיף לנסוע במונית או ללכת ברגל, מאשר לנסוע באוטובוס כשהוא עמוס ויכולים להכשל גם באיסור נגיעה חס ושלום (אה״ע כא א. ע״ט צט). ומותר לשלם כסף זה למונית מכספי מעשר. (אור לציון מוסר)

ט. אסור להסתכל בבגדים או בתכשיטים של אשה שהוא מכירה, אפילו בזמן שאין הבגדים או התכשיטים עליה, שמא יבוא להרהר בה. (אה״ע סימן כא סעיף א. אוצה״פ ס״ק יב)

י. פשוט שאסור למכור בגדים שאינם צנועים, וכל המוכר בגדים אלו, עובר באיסור מן התורה של ׳לפני עיור לא תתן מכשול׳, ומסייע בידי עוברי עבירה. (ע״ט קב)

שמיעת קול של אשה

יא. אסור לשמוע קול שיר של אשה זרה. ויש להזהר מאוד כששרים שירי שבת, שאמנם מותר לאחים לשמוע את שירת אחיותיהם, אך כשיש אורחים ואפילו משפחה כמו גיסים, בודאי שאין לבנות לשיר בנוכחותם כלל. וכן יש להיזהר גם כשאין אורחים, שלא תשרנה הבנות בקול רם מדי, באופן שעלולות להכשיל את השכנים באיסור. (אה״ע סימן כא סעיף א. ע״ט קה)

יב. מותר לשמוע דיבור של אשה זרה, אך אם מתכוין ליהנות מקול דיבורה, אסור. וכאן המקום להזכיר את דברי המשנה באבות (פרק א משנה ה) ״כל המרבה שיחה עם האשה, גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנום״. אם כן בודאי עושים שלא כהוגן אותם המנהלים שיחות אפילו עם קרובות משפחה, כגיסות ובנות דודות וכדומה. וביותר צריכים להזהר בזה אותם העובדים במקומות שיש שם נשים, שלשונם התרגלה לדבר עם נשים, ואינם שמים על לבם את האיסור החמור הזה. וכן צריכות הנשים להזהר בזה שלא להכשיל את האנשים. (ע״ט צה, קה)

עבודה

יג. ראוי ונכון שאשה לא תעבוד במקום שיש בו גברים כלל. ובכל אופן שנראה שיש צורך בדבר, יש לברר היטב את ענייני העבודה, אם יש חששות של יחוד או דיבורים וקירבה יתירה וכדומה, ולאחר מכן יתייעצו עם חכם מורה הוראה. (ע״ט צה)

לשאול בשלום אשה

יד. מותר לומר ׳שלום׳ לאשה, אבל אסור לשאול בשלומה, דהיינו ששואל אותה: ׳מה שלומך?׳. וטעם האיסור בזה, מחשש שמא יהיו רגילים זה עם זה ויבואו לידי חיבה. ואפילו לשאול בשלומה על ידי אדם אחר, אסור. אבל על ידי בעלה מותר לשאול - ׳מה שלומה?׳. ומכל מקום ׳דרישת שלום׳, אסור לשלוח לה אפילו על ידי בעלה. (אה״ע סימן כא סעיף א. חלקת מחוקק סק״ז. ע״ט קט)

מותר לשאול את האשה ׳מה שלומכם׳, שנראה כשואל על כל משפחתה, אף שעיקר השאלה עליה. (שבט הלוי ח”ה ס”ס רז)

טו. מותר לומר ׳בוקר טוב׳, ׳מזל טוב׳, וכדומה. ובבנות המשפחה כמו: בתו, אחותו, כלתו, וכיוצא, מותר אפילו לשאול בשלומה. (עזר מקודש אה״ע סימן כא סעיף ו. אוצה״פ מח. ע״ט קי)

טז. כאשר האשה חולה, מותר לשאול בשלומה אפילו על ידי אחר. (ט״ז אה״ע סימן כא סעיף ו)

יז. כשקורא לאשה זרה, טוב שלא יקרא בשמה אלא יאמר גברת וכדו׳. (רש״ל. ט״ז שם)

כיסוי ראש

יח. התורה חייבה את האשה לכסות את שערות ראשה כאשר היא יוצאת מהבית. ויש ליידע בזאת את נשות ישראל היקרות, כי הרבה נשים אינן מודעות על חומרת האיסור ללכת בחוץ בגילוי ראש, ויש להודיען שכיסוי הראש הוא חובה גמורה מן התורה ולא חסידות. ומכל מקום בבית אינה חייבת לכסות את ראשה אע״פ שבניה נמצאים שם, אבל אם ישנם אנשים זרים חייבת לכסות בפניהם. [וחתני המשפחה דינם כאנשים זרים לעניינים אלו]. ובכל מצב, כאשר היא מברכת, חייבת לכסות את שערות ראשה.

ובזוהר הקדוש (נשא קכה ע״ב) כותב רבי שמעון בר יוחאי, שצריכה האשה לכסות את שערותיה גם בבית, והפליג מאוד בשבחה ומעלתה של אותה אשה, ושיקוים בה הפסוק בתהלים (קכח ג) ״בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ״ - כמו שעץ הזית, בין בקיץ ובין בחורף אינו מאבד את עליו, ויש בו חשיבות תמיד יותר משאר אילנות, כך בניה של אשה שמכסה את שערותיה, יתעלו בחשיבות יותר על שאר בני העולם. ולא עוד אלא שגם בעלה זוכה ומתברך בכל, בעושר ובני בנים ועוד.

יט. אסור להסתכל בשערותיה של אשה זרה. ואסור לברך או להתפלל כנגד שער מגולה אפילו של אשתו. ומכל מקום אשה שרגילה תמיד ללכת בגילוי ראש, אע״פ שעוברת איסור חמור מהתורה, מותר לברך ולהתפלל כנגד שערה. (אה״ע סימן כא סעיף א. ע״ט קו. ערוה״ש, אגר״מ, יבי״א ו יג)

מותר לאשה נשואה לכסות את ראשה בביתה בפאה נכרית. ומותר לה אף לברך כן. אולם לדעת רוב הפוסקים אסור לאשה נשואה לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים, ומהם: הערוך, מהר"י מינץ, רבי יששכר בער אלנבורג בשו"ת באר שבע, מהר"י קצנלבוגן, הגאון מוילנא, היעב"ץ, החיד"א, ההפלאה, החתם סופר, מהר"ש קלוגר, מהרי"ל דיסקין, מהר"ץ חיות, מהרש"ם, מנחת אלעזר ממונקטש, תפארת ישראל, תורת שבת, לחמי תודה, ישועות יעקב, הרי"ד במברגר אב"ד וירצבורג, הגאון רבי יצחק אבולעפיא אב"ד דמשק, שדי חמד, עטרת זקנים, מהר"א פלאג'י, ובשאלות ותשובות דברי חיים מצאנז, תשובה מאהבה, יהודה יעלה אסאד, בית יעקב, הרי בשמים, מים רבים, תשורת שי, משיב דברים, נחלת אבות, מקרי דרדקי, חסד לאברהם תאומים, חקל יצחק לגרי"א מספינקא, בית אהרון, בית דוד, וישב יוסף, הסבא קדישא ועוד רבים מהאחרונים. והגאון ההפלאה שהיה רבו של החתם סופר עשה חרם עם בית דינו על נשים היוצאות לחוץ בפאה נכרית. (יבי"א ח”ה אה"ע ה) ואף מיעוט הפוסקים שהתירו, לא התירו בכל מיני פאות המצויות כיום כפאת קוקו, שיער מפוזר, שיער טבעי שלא ניכר שהיא נשואה, פאה ארוכה, פאה המתפזרת לתוך הפנים, וכל כיוצא באלו. וכתב בשו"ת שבט הלוי וואזנר (ח"ה רז, קצט): "וכבר ידוע מרבותינו גדולי הדורות, שדעת המקילים הם דעת מיעוט נגד רוב המחמירים, ובמקומות שאי אפשר להעמיד הדת על תלה בזה, סמכו עצמם על מיעוט המקילים. ויש אומרים שגם המקילים לא כיוונו לזה. ולכתחילה אסור לצאת בפאה נכרית, אם לא שיש עוד כיסוי על ראשה". ע"כ.

ים ובריכה

כ. אסור בהחלט בשום פנים ואופן ללכת לחוף מעורב או לבריכה מעורבת. וגם נשים ההולכות לחוף נפרד או לבריכה נפרדת המיועדת לנשים בלבד, חייבות לכסות את ראשן, וכן חייבות הן לכסות את גופן כראוי בחלוק רחב, ולא בבגד ים בלבד. (אוצר דינים שפד, שפה)

גם אם בשטח הבריכה אין גברים כלל כמצילים וסדרנים למיניהם, אלא מצילה בלבד, יש להעדיף שלא ללכת בבגד ים לבד, כדי שלא תרגיל האשה את עצמה לגילוי ולמתירנות, אלא לצניעות ועדינות.

כא. אין לקחת בנים מגיל שלוש לחוף של נשים. וכן, אין לקחת בנות מגיל שלוש לחוף של גברים. והטוב והנכון להזהר בזה אפילו קודם לכן, משום שהמראות הלא טובים שרואה הילד, פוגמים בנפשו לכשיגדל, אע״פ שעכשיו אינו מבין כל כך. (ע״ט צד)

נגיעה באשה

כב. אין לגעת באשה זרה כלל. ולכן אסור ללחוץ יד לאשה זרה, בין אשת איש ובין פנויה. ואם בטעות הושיטה לו את ידה, יסביר לה בלשון רכה שהדבר אסור על פי תורתנו הקדושה, ולא יושיט לה את ידו. (אוצ״ד תשצו)

כג. המחבק או המנשק אחת מקרובותיו כאחותו הגדולה, ודודתו וכיוצא, אע״פ שאין לו שום הנאה כלל, ועושה זאת מחמת קורבה בלבד, הרי זה מגונה ביותר, ודבר איסור הוא ומעשה טיפשים. שאין לגעת באשה כלל, בין גדולה בין קטנה, חוץ מהאב לבתו ומהאם לבנה - שמותר לאב לחבק את בתו ולנשקה, וכן לאם מותר לחבק את בנה ולנשקו. (שו״ע אה״ע סימן כא סעיף ז)

זהירות ושכרה

אדם ירא שמים הוא ר׳ משה, בעל עסקים רבים. לרגל מסחרו נזדמן להשתתף בתערוכה ותצוגה כללית בעיר לוֹס-וַגֵס הרחוקה מביתו אשר בניו יורק. ככל הסוחרים, הציג ר׳ משה את סחורתו באופן נהדר, הוא קיוה שישא חן בעיני הרואים, ושה׳ יצליח דרכו לסגור עסקאות טובות ומוצלחות עם טובי הסוחרים אשר ברחבי המדינה.

והנה ניגש אליו סוחר מכובד מן העיר בוסטון, המנהל שלוש חנויות גדולות ומפורסמות. הסוחר התעניין בסחורתו של ר׳ משה, ולאחר משא ומתן הזמין כמות גדולה בשביל אחת מחנויותיו שבבוסטון. היתה זו עסקה גדולה ומשתלמת במיוחד, וכמובן שר׳ משה התמלא שמחה והודיה לה׳.

ביום השני של התערוכה, הגיע אותו סוחר פעם נוספת, ואמר לר׳ משה, כי אתמול התרשם ממנו מאוד לטובה, מהאופן שבו הוא מנהל את עסקיו בהשקט ובטח, ולכן החליט לעשות הזמנה בשביל חנות נוספת. הם סיכמו ביניהם את תנאי העסקה, לשמחת ליבו של ר׳ משה.

כנראה שהתרשמותו של הסוחר מבוסטון מר׳ משה השפיעה עליו רבות, וביום השלישי החליט להזמין אצלו סחורה גם בשביל החנות השלישית. הודו לה׳ כי טוב!

עם גמר התערוכה, ניגש הסוחר הבוסטוני אל ר׳ משה, כדי להיפרד ממנו מתוך קשרי ידידות, והפעם התלוותה אליו גם אשתו. בלבביות יתירה ובמילים חמות לחץ את ידו של ר׳ משה, ולאחר מכן ניגשה אף האשה ללחוץ את ידו. ר׳ משה נבוך, אך לא איבד את עשתונותיו. הוא הסביר בשפה רכה וברורה, שמטעמי דת אין הוא יכול ללחוץ יד לאשה, וביקש את סליחתה.

אולם בעיני הסוחר ואשתו - לא מצאה חן התנהגותו של ר׳ משה כלל וכלל. הם ראו בכך פגיעה אישית, ונפרדו ממנו בפנים זועפות.

כעבור רבע שעה, שב הסוחר אל ר׳ משה, ובשורה מרה בפיו: מאחר ופגעת ברגשותינו, הרי אני מבטל את כל שלושת העסקאות! ניסה ר׳ משה להסביר את עמדתו, שאינו יכול לוותר על חוקי התורה לטובת רווחי ממון. אולם כשההסברים לא הועילו, קיבל עליו ר׳ משה דין שמים באהבה, והעסקאות אכן בוטלו.

באותו מעמד נוכחו אנשים נוספים, שהיו עדים להתרחשויות האחרונות. אחד מהם - סוחר יהודי, פנה אל ר׳ משה באומרו, שלדעתו הפריז יתר על המידה, שהרי לצורך פרנסה אפשר להתיר, בפרט שזו נגיעה של כבוד בעלמא...

עוד הם מדברים, והנה התערב בשיחה גם סוחר גוי, נענה ואמר: ר׳ משה צודק, בשביל כסף אין מזניחים עקרונות של דת... ולא זז אותו סוחר גוי משם, עד שגמר עם רבי משה עסק גדול הנושא רווח כפליים ממה שעמד להרויח מאותו סוחר בוסטוני... (יצא אדם לפעלו עמוד צ״ה)

תספורת

כד. אסור בשום פנים ואופן לאיש להסתפר אצל אשה, או לאשה להסתפר אצל איש. וכן אין לאיש להסתפר אצל ספר שמספר נשים, ואין לאשה להסתפר אצל ספרית שמספרת גברים. וראוי להתריע על זה בצבור, כי הרבה נכשלים בזה מחוסר ידיעת האיסור וחומרת הענין. (אוצר דינים לאשה ולבת עמוד שעח)

איסור יחוד

כה. רבותינו אסרו על איש [מגיל תשע] ואשה [מגיל שלוש] להיות שניהם לבדם בבית אחד, ואפילו אם האשה רווקה וזקנה.

איש שאשתו נמצאת אתו יחד, מותר שתהיה באותו מקום גם אשה זרה, ואין בזה איסור יחוד [כיון שאשתו משמרתו]. וכן מותר לאב להתייחד עם בתו והאם עם בנה, אבל אין לאח להתייחד עם אחותו אלא בדרך עראי, אך בקביעות אסור. (שו״ע אה״ע סי׳ כב סע׳ א ג)

ויש בזה עוד פרטי דינים רבים שראוי לכל אחד ללומדם כראוי, ובכל מקרה של ספק, יש לשאול מורה הוראה.

מדוע ברח הרבי?

הרב הצדיק רבי אלעזר זוסיא פרטיגול זצ״ל, התארח בביתו של אחד ממקורביו. יום אחד, הבחין המארח כיצד הרבי, שהיה באותה תקופה כבר זקן ותשוש כח, ממהר ויורד במדרגות בכוחותיו הדלים. שאל המארח את הרבי בבהלה: ״האם קרה משהו?״

״אל דאגה, הכל בסדר ברוך ה׳״, השיב הרבי. ״אלא שבהיותי בביתך, שמתי לב לפתע שכל אנשי הבית יצאו, ונשארתי לבד עם אשתך...!״

המארח לא יכל לעצור את השתוממותו: ״רבנו, האם גם בגילו של הרבי צריכים להיות ׳זהירים׳ בעניינים כאלו?״

״ודאי״ באה תשובת הרבי, ״בכוחו של היצר הרע להחזיר ימי נעורים לזקן, גבורה לחלש, וכח הראיה לסגי-נהור. עד זקנה ועד שיבה צריכים ללחום כנגדו...!״ (יצא אדם לפעלו עמוד צ״ו)

חתן וכלה

״לא איש בלא אשה, ולא אשה בלא איש, ולא שניהם בלא שכינה״ (מדרש רבה בראשית ח ט)

היכרות ובחירת שידוך

כו. מותר להסתכל בבחורה פנויה, לבדקה אם היא מוצאת חן בעיניו כדי לשאת אותה, ואדרבה ראוי לעשות כן, כדי שלא תתגנה עליו לאחר מכן, ויעבור על מה שציותה התורה: (ויקרא יט יח) ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״. ומכל מקום לאחר שהכיר אותה, לא יסתכל בה, אם אין זה נחוץ. (שו״ע אה״ע סימן כא סעיף ג. ע״ט קח)

כז. אסור לגעת במשודכת בשום פנים ואופן, אפילו כאשר החליטו באופן ברור להנשא זה לזה, שכל עוד שלא נשא אותה בחופה וקידושין כדת משה וישראל, הרי היא אסורה עליו לכל דבר. (אה״ע סימן כא סעיף ג)

כח. אחר שסיכמו להנשא זה לזה, יקבעו את מועד החתונה מוקדם יותר ככל האפשר, כי פעמים רבות עלולים בתקופה זו להיכשל חלילה באיסורים חמורים, ודי למבין, ישמע חכם ויוסף לקח.

הכנה לנישואין

כט. על החתן ללכת קודם החתונה אצל מדריך חתנים מוסמך שילמד אותו את ההלכות וההנהגות הנצרכות לענייני הנישואין, ואת הגישה הנכונה וההבנה אל נפש האשה, שהיא רגשית יותר מן הגבר. וכמו כן על הכלה ללכת למדריכה מוסמכת, שתדריך אותה היטב בהלכות והנהגות הבית. ובהשתדלות זו, יזכו בעזרת ה׳ להקים בית נאמן בישראל, שיפאר את שושלת עם ישראל.

יחוד לאחר החופה

ל. מנהג בני ספרד מדורי דורות שלא יתייחדו החתן והכלה לאחר סידור החופה והקידושין, אלא בסוף החתונה כשהולכים לביתם. ויש להמשיך ולחזק מנהג קדוש זה שיסודתו בהררי קודש מפי סופרים ומפי ספרים, וכך נהגו והנהיגו כל גדולי רבני הספרדים בדור הקודם, ואל תטוש תורת אמך. ובפרט שמתוך מנהג ה׳יחוד׳ עלולים לצאת מכשולים גדולים, כאותם בחורים צעירים שמלווים את החתן והכלה לחדר היחוד, שקשה הדבר להבין היאך בטוחים הם בעצמם שלא יכשלו בהסתכלות אסורה ובהרהור רע חס ושלום, וכבר הוזהרנו על זה מן התורה במצות לא תעשה ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״. והרהורי עבירה קשים מעבירה (יומא כט ע״א), שבהרהורי עבירה, פוגם בעליונים יותר ממה שפוגם על ידי המעשה עצמו, כמבואר באגרת הקודש לרמב״ן (פרק ה). ובעוונותינו הרבים יש שהגדילו לעשות לעמוד ולהמתין אחר החדר לחתן ולכלה, ונכשלים בינתיים בדיבורים אסורים רחמנא ליצלן, וכבר הזהירו חז״ל (כתובות ח ע״ב) ״כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו, אפילו נחתם לו גזר דין של שבעים שנה לטובה, נהפך עליו לרעה״. ודרשו כן מהפסוק בישעיה (ט טז) ״עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח ה׳, וְאֶת יְתֹמָיו וְאֶת אַלְמְנֹתָיו לֹא יְרַחֵם כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה, בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה״. ה׳ יצילנו.

ועל כל פנים גם הבחורים מבני אשכנז שנהגו לעשות ׳יחוד׳, יש להסביר להם שיעשו כן בצנעה, ואין צורך שילוו אותם חברי החתן כלל, כי מי בטוח בעצמו שחבריו לא יכשלו אפילו באיסור אחד חס ושלום?! וכמו כן לאחר שיוצאים מחדר היחוד, ישתדלו שהכל יהיה בצניעות וקדושה יתירה מבלי שיכשילו את חבריהם חס ושלום. וכבר אמרו חז״ל (ויקרא רבה) כל שאינו זן את עיניו מדבר ערוה, זוכה להקביל פני השכינה. ובגמרא (יומא לט ע״א) דרשו על הפסוק, ׳והתקדשתם והייתם קדושים׳, אדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה. מקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה. מקדש עצמו בעולם הזה, מקדשים אותו לעולם הבא. והמחמיר והנזהר בדברים קדושים אלו, הוא המחמיר האמיתי שיראתו קודמת לחכמתו. ובזכות זה יזכה לבנים קדושים וטהורים, צדיקים וחסידים, כי מדה כנגד מדה לא בטלה, ומדה טובה מרובה ממדת פורענות פי חמש מאות. אבל כל המיקל ראש בדברים חמורים אלו, או שיכול להשפיע על אחרים ונמנע מעשות זאת, עתיד ליתן את הדין על כל אותם בחורים שנכשלו בגללו. ישמע חכם ויוסף לקח. (חו״ק רמח)

ושמח את אשתו

לא. מצות עשה מן התורה על החתן לשמח את אשתו במיוחד בשנה הראשונה, שנאמר (דברים כד ה): ״נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושמח את אשתו אשר לקח״. וכתב בספר החינוך (תקפב): משורשי המצוה, כי האל ברוך הוא עלה במחשבה לפניו לברוא את העולם, וחפצו שיתיישב העולם בבריות טובות הנולדות מזכר ונקבה שיזדווגו בהכשר, כי הזנות תועבה היא לפניו. על כן גזר עלינו שנשב עם האשה המיוחדת לנו, שנה שלימה מעת שנישא אותה, כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פועלה בלב, עד שכל מעשה אשה אחרת יהיה זר אצלנו. ומתוך כך ירחיק האדם את דרכו מאשה זרה, ויפנה מחשבתו רק אל אשתו, ובזה יוכשרו הוולדות שתלד לו, ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו. ע״כ.

כתב בספר שבט מוסר (סו״פ כד), אש אהבתו תוקד בו תמיד לאשתו, ועל ידי כן ינצל מכל הרהוריו, אבל אם יש ביניהם פירוד, יבוא להרהר באחרת חס ושלום.

וכתב הרוקח (הלכות תשובה הלכה כ): זאת תורת השב בכל לבו אל ה׳, להימנע מכל דבר שהגוף נהנה בהם, כגון ראיית נשים ודיבור עמהם, חוץ מאשתו שישמח בה כשהיא טהורה בכל חשק לבו, ועל כן ימהר ויחיש מלחשוב בנשים אחרות, כי אם על אשת חיקו ישמח ויגיל בה באהבה בכל עת שחפץ, כי היא שומרתו מן החטא, על כן כל חשק לבו יהיה בה לאהבה ולכבדה, ואז ימצא תאוות לבו בה, והיא תזכה אותו בעולם הזה ובעולם הבא. ע״כ.

הנתינה

לב. ״טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו״, דרשו חז״ל: ׳עול׳ - זו אשה. שכן בחיי הנישואין העיקר הוא הנתינה וההענקה לאשה, ולא הנטילה וסיפוק הרצונות האישיים. בפרט במצות עונה שהמטרה למלאות תשוקתה של האשה ולשמחה, ולא להיפך למלאות חשקו, תאוותו והנאתו. (ש״ה יב, יד)

כל פעולה קטנה שעושה הבעל לשמח את אשתו, גורמת שהיא תתקשר ותתחבר אליו יותר ויותר בעבותות אהבה ובקשר של קיימא. גם אם הבעל בא לבית עם חבילת במבה קטנה או 100 גרם פיסטוקים, אך מעניק זאת לאשתו בחיוך, באהבה ובמילים חמות - דבר זה משמח את ליבה ביותר. (ש״ה לג)

״ציוו חכמים, שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון - מרבה בטובתה כפי ממונו. ולא יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דיבורו עימה בנחת, ולא יהיה עצֵב ולא רוגֵז. וכן ציוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאוות לבו, ומרחקת כל מה שישנא. וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן. ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח״. (הרמב״ם הלכות אישות פט״ו הי״ח - כ. ניתן לראות על כך הרחבה נפלאה בחוברת ״סוד האושר בחיי הנישואין״ לרב זמיר כהן שליט״א, עמוד 9)

דו-שיח

לג. כתב החזון איש: כיצד משמחה? טבעה להתענג על חינה בעיניו [כלומר: הנאת האשה היא - למצוא חן בעיני בעלה], ואליו עיניה נשואות. עליו להשתדל להראות אהבה וקירוב בריבוי שיחה וריצוי. ומה שאמרו ׳אל תרבה שיחה עם האשה׳, באינו צריך לריצוי מדבר, ולא בשנה הראשונה שצריך להשתדלות ההאחדות. ע״כ. הדיבור והשיחה חשובים מאוד לאשה ומשמחים אותה, כי בכך היא רואה את אהבתו ותשומת לבו של בעלה כלפיה.

וכמו כן, יש להשתדל מאוד לחזק את הקשר הרוחני, לכך טוב ונכון לבני הזוג לקבוע זמן מסוים ללימוד בדברים קלים המתאימים לשניהם, ובפרט בלימוד הלכות יחד, וילמדו הלכות שקשורות גם לאשה כמו שבת, טהרה, ברכות, כשרות ועוד. ואין ספק שבזכות זה יזכו לסיעתא דשמיא מיוחדת ולאהבה ואחוה שלום וריעות תמיד.

הליכה ביחד

לד. מאוד חשוב ויעיל שיטיילו בני הזוג מידי פעם בערב. המציאות מוכיחה כי פעמים רבות נח יותר לדבר על דברים מסוימים דוקא ׳באויר הפתוח׳. היציאה המשותפת בשעה רגועה ובאוירה נעימה ונינוחה - מאווררת, גורמת לפתיחות, ובריאה לשניהם גם יחד.

חן אשה על בעלה

לה. אחד הדברים הנפלאים שבורא עולם הטביע בעולמו הוא: ״חן אשה על בעלה״, דהיינו שלכל אשה יש חן מיוחד בעיני בעלה. ועל האשה לדעת, כי כדי לשמור על מתנה יקרה זו שתתקיים לאורך ימים, עליה להיזהר לבל תתגנה חלילה בעיני בעלה על ידי הנהגות בלתי נכונות, אלא תנהג בהנהגות של עדינות שיגבירו ויחזקו את חינה הנשי בעיני בעלה, ומהן:

מראה חיצוני - תקפיד האשה להתקשט לפני בעלה, ותשמור בפניו על הופעה חיצונית נאה, נעימה, נקיה ומסודרת. בהנהגה שכזו הבעל מתפאר ושמח באשתו, אולם הופעה מרושלת עלולה חלילה לגנות את האשה על בעלה. [וכאן המקום להעיר על משגה חמור של נשים, אשר מרוב מסירותן לנקיון הבית וטיפול הילדים, מזניחות את הופעתן החיצונית, וכשהבעל מגיע לביתו, רואה את אשתו עם בגדי ״ספונג׳ה״ בלויים. הנשים הללו צריכות לזכור: בעל מעדיף אשה מטופחת עם הופעה נאה, על פני בית נקי ומצוחצח].

עדינות בדיבור - על האשה להימנע מהתבטאויות רחוביות, או בעלות רמה נמוכה. ובעיקר להמנע מקללות, אפילו שאינם מכוונות כלפי בעלה. משום שאופי האשה צריך להיות עדין, והתבטאות בצורה גסה מורידה את חן האשה בעיני בעלה.

עדינות באכילה - עדינות באכילה נוסכת חן על האשה, ושובה את לב בעלה. על כן האשה תשים לב, לא להרבות באכילה בפני הבעל, ולא להראות להיטות יתר בשעת האכילה. כמו כן תקפיד שלא לאכול מאכלים המותירים בפה ריח לא נעים, ובפרט תיזהר בכך בלילה. (נעימות נצח עמוד פ)

אלו הן מעט דוגמאות, וכל אשה תשתמש ב״בינה יתירה״ שחנן אותה ה׳ יתברך, ותשתדל לנהוג בדרכים והנהגות נעימות, שבהן תתחבב ותשא חן בעיני בעלה.

העוון החמור ביותר - הוצאת זרע לבטלה

אוצר של נשמות...

״ברית מילה״ - באיזו שמחה ורגש מקיים כל יהודי מצוה יקרה וחשובה זו! אולם ״ברית״ זו - מה טיבה?

משמעות כריתת ״ברית״ בין שניים [כמו ברית נישואין, ברית שלום וכדומה] - שהם יהיו קשורים בלב ונפש וילכו יחד לאורך כל חייהם. אך מדוע כרת הקב״ה ברית עם ישראל דווקא באבר זה? ודאי יש לכך משמעות רבה!

הקב״ה אומר לעם ישראל (שמות יט ה): ״והייתם לי סגולה מכל העמים״ - מסביר רש״י: ״סגולה״ - אוצר חביב, כלי יקר, אבנים טובות שהמלכים גונזים לעצמם״. מכל העולם כולו מצא הקב״ה את האבנים הטובות הנפלאות והחשובות לו ביותר - הם עם ישראל, והרי הוא שומר וגונז אותם ב״אוצר של נשמות״. והיכן שמור האוצר הזה? בידיו של האיש היהודי! בתוך גופו של האיש היהודי, נתן הקב״ה את הכח הנפלא להביא לעולם נשמות יהודיות יקרות.

והקב״ה מזהיר ומצווה את האיש היהודי, לבל ישחית את הכח הקדוש הזה - לבטלה ולאבדון, ח״ו. הברית עם הקב״ה שנכרתה דוקא באבר ההולדה, קובעת התחייבות מלאה בין ישראל לה׳ יתברך, שלא לפעול בכוחות ההולדה, אלא רק ביחד עימו, כלומר על פי התורה, במסגרת של נישואין בקדושה ובטהרה, למען בנין דור העתיד, כמו שאמרו חז״ל: ״שלושה שותפים באדם: הקב״ה, אביו ואמו״.

בגלל גודל האחריות על הפיקדון היקר - על אותו ״אוצר של נשמות״, לא נתן הקב״ה את כח ההולדה בגיל צעיר מדי. הקב״ה מחכה לגדילתו של האדם, ונותן לו את האוצר רק כאשר הוא מגיע לגיל שיש בו דעת לשמור עליו, שהרי לא יתכן לגנוז את אוצר המלכים היקר במקום פרוץ.

המזלזל בשמירת הברית, ויוצא לפעולה בלעדי ה׳, הרי הוא דומה לבן מלך, שירש כלי זהב משובץ באבנים טובות ומרגליות, ובאיוולתו השתמש בו למשחקיו בחול ובאשפתות. כך הכח היקר הטמון באיש - אם הוא רואה בו כלי לסיפוק עצמי, הרי הוא לוקח כח יקר ונצחי, ומבזבז אותו בתאוה שפלה וחולפת. המתייחס בחוסר אחריות אל כח ההולדה שלו, ומשתמש בו בלא להתחשב באיסורי תורה, עליו נאמר (משלי כו יט): ״כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת, וְאָמַר: הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי״ - הוא מפעיל כלי נשק בעל עוצמה רבה, הורס ומחריב ללא מעצור, וטענתו: איני אלא משחק. (על פי ספר אהל יעקב ולאה)

״היודע את אחריותו העצומה וחי על ברכי התורה - ידע להתייחס במבט של קדושה אל כל דבר הקשור למין והולדה... אין לך אדם בריא, עליז ורענן כמוהו, הוא יודע מיצרו אבל אין היצר שולט עליו. אור התור ה מאיר לו גם את חיי הגוף, שאינם עוד פינה חשוכה של שרירות לב והפקת יצרים, אלא קרן אורה של הדרת קודש ואחריות לדורות״. (עלי שור עמוד מא)

חומרת האיסור

לו. נאמר בתורה (בראשית לח ו-י): ״וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר: וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה׳ וַיְמִתֵהוּ ה׳ : וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ: וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו : וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה׳ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ״.

ומבואר בחז״ל שמפאת גודל חומרת העוון של הוצאת זרע לבטלה, המית הקב״ה את ער ואונן אפילו שהיו עדיין קטנים קודם גיל בר מצוה, שעוון זה חמור יותר מכל העבירות שבתורה (זוהר). ואמרו רבותינו: כל המוציא זרע לבטלה, חייב מיתה, והריהו בנידוי, ונקרא רע, עבריין ומשומד. והריהו כשופך דמים, וכעובד עבודה זרה. וכאילו הביא מבול לעולם. ואין מכניסים אותו במחיצתו של הקב״ה, ועובר על ׳לא תנאף׳. והריהו כבהמה, ואין לו חלק לעולם הבא. ומאריך את הגלות, ומעכב את המשיח, ומביא צרות לעולם, וגורם שישלטו הגויים בישראל, ולא יזכה לראות פני שכינה, וראוי למיתה משונה. וכשימות, דנים אותו בשכבת זרע רותחת, ובצואה רותחת, ואינו יוצא מגיהנם לעולם. ואינו זוכה לביאת המשיח ולתחיית המתים. (נדה דף יג, כלה א יט. כלה רבתי ב ד. בן סירא. זוהר)

בלבולי מחשבות, וספקות באמונה שישנם אצל אנשים, נובעים מעוון זה של הוצאת זרע לבטלה. ולא מתקבלת בקשתם ותפילתם לפני ה׳. ונדבקים בהם כל המדות הרעות, ובפרט מידת הגאוה והכעס. (זוהר. רבנו האר״י. טהרת הקודש קסז)

לז. כתב מרן בשלחן ערוך: אותם המנאפים ביד, ומוציאים שכבת זרע, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא העושה זה הרי הוא בנידוי, וכאילו רצח את הנפש. ואסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או שיביא את עצמו לידי הרהור. ואם בא לו הרהור, יסיח את לבו לדברי תורה. לפיכך אסור לאדם לישון על העורף ופניו למעלה, וכן לא ישן על הבטן, אלא יטה מעט, כדי שלא יבוא לידי קישוי. (אה״ע סי׳ כג סעי׳ ב ג. או״ח סג א. אוצה״פ ס”ק ט)

מניעת הריון

לח. אין לבני הזוג למנוע הריון על דעת עצמם. ואם נראה להם שיש צורך בכך, עליהם לשאול מורה הוראה מוסמך בעניינים אלו. (אגרות משה אה״ע ח״ד סימן עד)

ובאופן שהרב התיר לבני הזוג למנוע הריון, צריכה האשה לקחת אמצעי מניעה, ואסור בשום אופן שהבעל יוציא זרע בחוץ או שיקח אמצעי מניעה, כגון קונדום וכדומה, משום שעובר בזה על איסור מוחלט של הוצאת זרע לבטלה.

אין דבר העומד בפני התשובה

לט. יש לדעת, כי כל העונשים החמורים שהוזכרו לעיל, הם דווקא לאדם שממשיך בעוונו ולא עושה תשובה. אבל השב בתשובה גדולה באמת מכל ליבו ומקבל על עצמו להפסיק להוציא זרע לבטלה, הרי שהקב״ה מקבלו באהבה וחיבה, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש (ויקהל ריד ע״ב) שגם לעוון זה, אם יעשה תשובה בכל לבו, יקבלו את תשובתו. וחלק מתשובתו, שישתדל לתקן את חבריו הנכשלים בעוון זה, ויבאר להם את חומרת העוון כמובא לעיל. (טהרת הקודש קטז, קנ)

כמה מעלות טובות לשומר את בריתו

מ. השומר את בריתו, מעלים עליו כאילו קיים את כל התורה כולה. זוכה להידבק בהקב״ה, והשכינה מלווה אותו ולא עוזבת אותו לעולם, ואף אחד לא יכול להזיקו, ומתרפא מכל תחלואיו. מושך שפע של ברכה והטבות משמים עליו ועל בני ביתו. הקב״ה מתפאר בו בכל יום בפני מלאכי השרת. זוכה לבנים צדיקים. הקב״ה מכבדו יותר מהכל, וזוכה למלכות. מעלתו ככהן גדול. נפתחים לו מעיינות החכמה וזוכה למדות טובות. זוכה להתענג בעבודת ה׳. מסתירו הקב״ה משונאיו. לא שולטת בו עין הרע. מקרב את הגאולה, ואת בנין בית המקדש. זוכה להינצל מחבלי משיח, וממיתה משונה. לא ימות על ידי מלאך המות. ניצול מחיבוט הקבר. אין גופו חוזר להיות עפר. זוכה לראות את הקב״ה לעתיד לבוא, שאין לך תענוג גדול מזה. זוכה להוציא נפשות מגיהנם שהרהרו בתשובה ולא הספיקו לשוב בתשובה. נקרא תמים [שלם], צדיק, קדוש וגיבור. ובזכות השומרים את הברית, אין הגויים יכולים לשלוט בעם ישראל. (זוהר הקדוש. טהרת הקודש נט)

אשרי האדם השומר על עצמו, ומקפיד בשמירת בריתו כהוגן. ויש לדעת, כי מחמת צניעותם של דברים, לא מדברים הרבנים על עניינים אלו כל כך בדרשות בציבור, ובעוונותינו הרבים אנשים רבים אינם יודעים שהם נכשלים באיסורים חמורים עד מאוד העומדים ברומו של עולם. על כן, אשרי אדם המפרסם איסור זה ברבים. וזכות המזהיר והנזהר, תגן עליהם אלף המגן ויזכו לבנים צדיקים, קדושים וטהורים, וימלא הקב״ה כל משאלות ליבם לטובה ולברכה בנחת ושמחה, לאורך ימים ושנות חיים בטוב ובנעימים, אושר ועושר ושובע שמחות, וכל טוב אמן.

הזרע והמבול

אמרו חז״ל (נדה יג ע״א): ״כל המוציא זרע לבטלה... הריהו שופך דמים״. היתכן?! מדוע כה חמורה היא ההתייחסות של בורא עולם כלפי השחתת הזרע?! ומה הקשר בין השחתה זו - לשפיכות דמים דווקא?! כמובן שלא נוכל לרדת לעומק דעתו של הבורא יתברך, אשר לתבונתו אין חקר, אולם בפשיטות ניתן להבין, כי בזרע גלום פוטנציאל של יצירת חיים, ואדם המשחית את הזרע, כאילו שופך דם ומשחית את החיים הגלומים בזרע.

אולם תמיהתנו גדולה - בראותנו מאמר חז״ל נוסף, האומר, כי המוציא זרע לבטלה - כאילו מביא מבול לעולם! (נדה יג ע״א) היתכן?! ניחא - אם נייחס למשחית הזרע חומרה של הריגת נפש אחת, אולם כיצד מייחס הבורא לאדם זה, עוון כה חמור של רצח המוני, כשם שהמבול השחית המוני בני אדם אשר חיו בעולם?!

מעניין, כי דווקא התפתחות המדע הביאה לידי הבנה מחודשת גם בענין זה. בעבר, היו הכל סבורים, כי מהזרעה אחת יוצא ייצור אחד בלבד, ותאומים נוצרים משתי הזרעות, שלישיה - משלוש, וכו׳. אולם לאחר המצאת המיקרוסקופ ושכלולו, התגלה לאנשי המדע מחזה מדהים - בכל מיליליטר של נוזל זרע יש בממוצע 120 מיליון תאי זרע! כאשר בכל אחד מהם גלום הפוטנציאל להיות אדם! יש כאן אם כן פוטנציאל חיים של מאות מיליוני בני אדם. לאור הדברים הללו רואים אנו את דברי חז״ל באור מחודש ושונה לחלוטין. המשחית זרע לבטלה הרי הוא משחית אנושות שלימה בתוך נוזל הזרע - כמי מבול כביכול. (המהפך עמוד 130)

על פי הקבלה, המוציא זרע לבטלה, פועל בכך לאבד את מזלו הטוב בידיים. וזאת משום שבפעולה זו הוא שופך ו׳מבזבז׳ את עיקר השפע המגיע אליו - החוצה. והדבר נרמז בראשי התבות של המילים: מוציא זרע לבטלה - ראשי תבות מזל.

ולסיום...

סיפר הצדיק ר׳ ברוך ידלר זצ״ל, שבשהותו בבית החולים, שכב לידו חולה, ובניו סעדו אותו במסירות רבה, התחלפו בתורנות וממש לא משו ממיטתו. דתיים היו, נעימי הליכות ואצילי מידות, ורבי ברוך ציין אותם לשבח באזני אביהם - ״בנים לתפארת״, אמר לו, ״זכות גדולה היא!״.

נהרו פניו של החולה, ואמר: ״אכן כן, מי שיער שכך יהיה?! מבית חילוני אני, נולדתי בקיבוץ חילוני!״

השתאה רבי ברוך, והחולה הבחין בתמיהתו. ״ספור ארוך הוא״, אמר, ״אבל בבית חולים יש פנאי למכביר...״ והוא פתח וסיפר את סיפורו.

״בהיותי בקיבוץ התחשק לי שבת אחת לנסוע לירושלים. לקחתי טנדר מהקיבוץ, ונסעתי. ירדתי ברחוב שטראוס - ונקלעתי אל ״ככר השבת״. לפתע הותקפתי בילדים שהתגרו בי וצעקו ׳שבת׳, ׳שבת׳. עצרתי את המכונית והתחלתי לרדוף אחריהם. הם נעלמו בסמטאות, ואני שבתי אל הרכב, רוטן וזועם. והנה הם מגיעים אחרי, לועגים וצועקים. התרגזתי והתחלתי לקלל. בעומדי כך, ניגש אלי יהודי לבוש שחורים, ואמר לי בנועם ובסבר פנים יפות: ״למה אתה מגדף את כל הדתיים, הלוא אני יהודי ואתה יהודי. הילדים מתגרים, למה לך להיגרר אחריהם?! הנח להם והירגע, מהיכן אתה?״. נקבתי בשם הקיבוץ, והוא אמר: ״דרך ארוכה עשית. בוא לביתי, תנוח מעט, תשתה דבר מה״. התלויתי אליו, הוא גר בקרבת מקום. שוחחנו מעט, אפשר לומר שהתידדנו. בינתיים ירד הערב, וחזרתי לקיבוץ״.

כעבור ימים מספר הגיע אותו יהודי לקיבוץ, לבקרני. הצגתי אותו בפני רעייתי, שוחחנו מעט, ואז היה עלי לשוב לעבודה. התנצלתי ובקשתי מהאורח לבוא פעם אחרת בשעות הערב, אז נוכל לשוחח בנחת. ואכן, כעבור שבועות מספר, הוא הגיע בשעות הערב, ישבנו - אני, אשתי ושלושת ילדינו - לשוחח עימו. כך התהדקו הקשרים, עד שפעם אמר: ״מתאים לכם שתהיו דתיים. אלא מה, אתם חברי קיבוץ - אין בעיה, יש גם קיבוצים דתיים...״ הרעיון חלחל ונקלט, ויום אחד אכן עברנו לקיבוץ דתי ושינינו את אורחות חיינו. כמה שנים לאחר מכן קבלנו שילומים מגרמניה בגלל אשתי שהיתה פליטת שואה, ואז עברנו להתגורר בירושלים, כדי להתחזק יותר בשמירת הדת. ובאמת, זכינו לילדים לתפארת, דתיים ומסורים עד מאוד...״

החולה סיים את סיפורו, ורבי ברוך שקע במחשבות. לאחר רגע ארוך אמר: ״מקרה מופלא הוא. אני רואה בו את יד ההשגחה העליונה. לא לחינם החלטת לערוך טיול לירושלים, לא לחינם נקלעת לככר השבת. והילדים שהתגרו, והאיש שהגיע בדיוק באותה שעה, והציע אירוח, ושמר על קשר כה הדוק וממושך... לא, אין זה מקרה! שמורה לכם איזו זכות בשמים, שבזכותה אירע כל העניין. תאמר לי, איזו זכות עומדת לך, איזו מצוה עשית, שבגללה זכית לכזו השגחה?״

״איני יודע״, אמר החולה, ״חשבונות שמים - מי ידע?״. פנה לבנו, ואמר: ״הדיבור ייבש את גרוני, תוכל להכין לי כוס תה?״. ״ודאי״, אמר הבן, ומיהר אל המיחם אשר במסדרון.

עתה הנמיך החולה את קולו: ״קלעת למטרה!״, אמר, ״אכן זכות גדולה עמדה לנו. אשתי ניצולת שואה, הגיעה לקיבוץ כנערה צעירה ומיד התחברנו. יצאנו יחד שנתיים, ואז בקשתי שתינשא לי. אמרה: ״יש לי סוד גדול, ועלי לגלותו לך״. היא סיפרה שהיתה בת שבע שנים כשהנאצים באו ולקחו את אמה לדרך האחרונה. לפני הליכתה חיבקה אותה אמא, נשקה לה ואמרה: ״בתי, אביך כבר איננו. אני הולכת, ואת תישארי לבד, לא תדעי דבר. אך זאת זכרי, בתי. זכרי שבקשתה האחרונה של אמך היתה, שתשמרי על טהרת המשפחה!״.

היא שאלה בקול חנוק: ״מה זה, אמא?״ והאם אמרה: ״כשתתבגרי, תלכי לרב, הוא יסביר לך. תשמרי על כך במסירות נפש, כי זה יסוד המשפחה היהודית״. ואז נשקה לה שוב, והלכה לבלי שוב. כעבור שנים פגשה ברב, וקבלה הסבר. ״ועתה, אם תסכים תינשא לי״ - אמרה לי. עכשיו הייתי אני זקוק להסבר. אמרתי שעלי לחשוב על כך, וכעבור כמה ימים הודעתי על הסכמתי. בכל חודש מצאנו איזה תרוץ ונסענו לתל אביב, כדי שתוכל לטבול. אני חושב, שזו הזכות״...

הבן חזר עם כוס התה, ושמע את המילים האחרונות. ״מה הזכות, אבא?״, שאל.

האב לא ענה. רבי ברוך ענה במקומו, בעינים לחות: ״אבא סיפר שהיתה לך סבתא צדקת. זכותה עמדה לכם״.

אכן כן, אך לא רק להם. לכל אחד מאיתנו עומדת זכות דורות של אמהות צדקניות, ששמרו במסירות, בחירוף נפש, על מצוה זו שהיא יסוד הבית היהודי, טהרתו וחוסנו. אין ספק שמעתירות הן במרום עבורנו אנחנו נכדיהן ונכדותיהן, שיערו עלינו רוח טהרה ממרום, להתחזק במשמרת הטהרה, ללכת בדרכן ולשמור את מורשתן. להתגבר על כל המכשולים, ולהיות איתנים בהחלטה החשובה. (מחשבת הטהרה)

ונחתום בדברי הגמרא (יומא פה עמוד ב) אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מִטהרים, ומי מטהר אתכם - אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל לו כה) ״וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם, וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם״. ואומר (ירמיהו יז יג) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה׳, מה מקוה מטהר את הטמאים - אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל. יהי רצון שה׳ יתברך ברחמיו הרבים יטהרנו מכל חטא, עוון ואשמה, ונזכה לעבדו בלבב שלם, בקדושה ובטהרה, אמן.

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם

סוף הספר

תוכן העניינים

הטהרה בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה