שער ההלכה - טהרת המשפחה · אימתי האשה נעשית נדה
״סוגה בשושנים״ - וכי יש אדם סג [גודר] שדהו בשושנים?! דרך העולם גודרים שדותיהם בקוצים ובדרדרים, בשיחים ובגדרות. ומה הוא סוגה בשושנים? אלו המצוות שנמשלו לשושנים. כיצד? היה מתאוה לראות את עצמו בתוך חופתו, לפי שאין לו יום בעולם חביב ממנו, שהוא שמח עם אשתו. מה עשה? הוציא ממון הרבה, הציע חופתו, בא להיזקק עימה - אמרה לו: ״כשושנה אדומה ראיתי [מראה אדום של דם]״, מיד פירש הימנה! מי הפרישו ממנה? איזה נחש עקצו? איזה עקרב הזיקו? איזה גדר ביניהם? אלא דברי תורה שכתבה (ויקרא יח יט): ׳ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב׳!״. (תנחומא כי תשא)
מהי נדה?
א. אשה שהרגישה שזב דם מרחמה, אפילו טיפה קטנה כגרגיר חול, הרי היא אסורה לבעלה מן התורה. ואינה מותרת לו עד שתעבור את תהליך הטהרה, כפי שיתבאר להלן בעזרת ה׳. (מח)
מכל סיבה שהיא
ב. אין הבדל אם יצא ממנה הדם מחמת שהגיע וסתה או מחמת סיבה אחרת, כגון שאכלה מאכל חריף או שהתאמצה הרבה או שקפצה וכדומה, שכל שהרגישה שיצא ממנה דם, הרי היא אסורה מן התורה. (מז)
מראות הדמים
ג. לעיתים יתכן שתראה האשה מראות בצבעים שונים:
אשה שמצאה מראֶה בצבע שחור או אדום אפילו בהיר - הרי זה מראה טמא , שאוסר את האשה באיסור נידה.
מראה בצבע: כחול, ירוק, צהוב, לבן, אפור - הרי זה מראה טהור.
ואולם בצבע חום, כתום - תשאל מורה הוראה (ראה רשימת מורי הוראה בסוף החוברת). (קכה, קכו)
כאשר מצאה האשה מראה שיש ספק בדינו, אסור לבני הזוג להקל או להחמיר על עצמם מדעתם, אלא עליהם לפנות למורה הוראה שיורה להם כיצד לנהוג. (ע״ה כח)
מהו איסור נדה
ד. אסור לבעל לגעת באשתו נדה כלל, אפילו נגיעה סתם שאינה של חיבה, וכל שכן בנגיעה של חיבה כחיבוק ונישוק וכיוצא בזה, שעובר איסור מן התורה, שנאמר (ויקרא יח יט): ״וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ״ - לימדה התורה שכל קירבה אסורה. ולהלן (פרק ה) יבוארו הפרטים בהנהגת הבעל והאשה בימים אלו. (מח)
פנויה ונשואה
ה. איסור נדה שייך בין באשה נשואה, בין באשה פנויה, ולכן הנוגע נגיעה של חיבה בפנויה, עובר איסור מן התורה. ויש לדעת שבימינו כל הפנויות אסורות באיסור נדה, שהרי אין הפנויות טובלות לאחר שרואות דם, עד חופתן, ולכן אסור בהחלט לגעת בשום פנויה, ואפילו אם היא משודכת לו אסור לגעת בה, שכל עוד שלא נשאת לו בחופה וקידושין כדת משה וישראל, אינה אשתו ואסורה לו. (מז)
הערה למתחילים : בפרק זה ניתן בשלב ראשון ללמוד עד כאן, אולם אם קרה אחד מ-ג׳ המקרים הבאים, עליהם ללמוד את פרטי ההלכה המבוארים להלן או לשאול מורה הוראה:
א. במקרה של הרגשת יציאת דם, אף אם כלפי חוץ לא נמצא דם. (הלכה ו-ז)
ב. במקרה שראתה כתם דם [לא בימי המחזור] על בגדיה או על גופה. (הלכה ח-יג)
ג. במקרה של בדיקה פנימית או הכנסת מכשיר כלשהו לנרתיק. (הלכה יד)
מהן הרגשות?
ו. אשה שהרגישה שיצא ממנה דם, הרי היא אסורה לבעלה מן התורה כדלעיל, וישנם שני סוגי הרגשות בזה:
א. הרגישה שנפתח צוואר הרחם, והיינו שהרגישה כמין עקיצה שיש לפעמים בשעה שמתחילים להטיל שתן.
ב. הרגישה שהזדעזע גופה, והיינו כמין רעדה וצמרמורת שלא מחמת הקור. (מח. ע״ה יט. אבני שהם ו)
אם הרגישה אחת מההרגשות הנ״ל, הרי היא צריכה מיד לקנח את עצמה מבחוץ ב׳עד בדיקה׳ [חתיכת בד לבן רך ונקי] כדי לוודאות אם ראתה דם או לא. אם ראתה בבדיקה ׳מראה טהור׳ (כחול, ירוק, צהוב, לבן, אפור) הרי היא טהורה, ואם לא מצאה כלום או מצאה ׳מראה טמא׳ - תשאל רב מורה הוראה מה דינה, כיון שיש בזה כמה פרטים. (ראה רשימת מורי הוראה בסוף החוברת)
* בימינו רוב הנשים אינן בקיאות בהרגשות אלו, ופעמים רבות האשה חוששת שמא הרגישה, ובאמת אין זה נחשב ל׳הרגשה׳, לכן בכל אופן שנראה לה שהרגישה אחת משתי ההרגשות הנ״ל, ראוי שתתייעץ עם רב מורה הוראה כיצד לנהוג. ומכל מקום הרגשת כאבים או צריבות באותו מקום, אינה נחשבת להרגשה כלל. (מט. ע״ה יט)
ז. זיבת דבר לח - אשה שהרגישה שזב ממנה דבר לח, אינה צריכה לבדוק את עצמה בעד, אלא די בכך שתתבונן בבגד התחתון הסמוך לבשר: אם ראתה בו ׳מראה טהור׳ או שלא ראתה כלום - הרי היא מותרת לבעלה. ואם ראתה בו דם - דינו כדין ״כתם״, שיבואר להלן (הלכה ט) [שדוקא בבגד לבן והכתם גדול משני ס״מ, היא אסורה]. (ע״ה יט)
דיני כתמים
מהו כתם?
ח. כבר בארנו כי התורה אסרה את האשה באיסור נדה, רק כאשר הרגישה ביציאת הדם ממנה. אולם, אשה שנמצא כתם דם בבגדה או על גופה ולא הרגישה שיצא ממנה דם, הרי היא אסורה מדברי חכמים, והוא הנקרא איסור ׳כתם׳. ועל כן, אשה שראתה כתם - חלים עליה כל הדינים של אשה שראתה דם, דהיינו שנאסרת על בעלה עד שתעשה את תהליך הטהרה כהלכה. (קכז, קלב)
* אשה שראתה כתם דם, והיא מסופקת אם הרגישה ביציאתו או לא, או שהיא מסופקת אם מה שהרגישה נחשב כ׳הרגשה׳ מבחינת ההלכה [שהרי לא כל הרגשה נחשבת בהלכה כ׳הרגשה׳], עליה להתייעץ עם רב מורה הוראה ולברר את הדבר, כיון שיש הבדל גדול בין כתם ללא הרגשה לכתם עם הרגשה, כפי שיבואר בהלכה הבאה.
התנאים לאיסור כתם בבגד
ט. ואמנם, לא כל כתם דם שנמצא על בגד האשה אסרו חכמים, אלא רק בהצטרף שלושה תנאים, ואלו הם: א. גודל הכתם. ב. שיהא מקום מציאת הכתם לבן ולא צבעוני. ג. שימצא הכתם על מקום הראוי לקבל טומאה. אם אחד משלושת התנאים אינו מתקיים - האשה מותרת לבעלה, אף אם ברור שכתם זה הוא דם שבא מן הרחם . ועתה נבאר את התנאים אחד לאחד. (קכח)
א. גודל הכתם - תנאי ראשון, שיהיה שטח הדם גדול משטח של עיגול בקוטר של שני סנטימטר, והוא הנקרא בלשון רבותינו ׳כגריס ועוד׳. אבל אם הכתם הוא ׳כגריס׳ [שני ס״מ] בדיוק או פחות מזה, הרי היא מותרת. וכאשר הכתם מאורך או מרובע או חלול וכדומה - מחשבים את שטחו הכולל, אם יש בו כגריס או לא.
ראתה טיפות קטנות של דם על בגדה, כשכל טיפה בפני עצמה היא פחות משיעור ׳גריס ועוד׳, אף על פי שאם נצרף את כל הטיפות יחד יהיה כ׳גריס ועוד׳, הרי היא מותרת. (קכח, קכט)
ב. שיהא מקום מציאת הכתם לבן ולא צבעוני - תנאי שני, שימצֵא הכתם על בגד בצבע לבן בלבד, אבל אם נמצא הכתם על בגד צבעוני אפילו בהיר, ואפילו הכתם גדול יותר מ׳גריס׳, הרי היא מותרת, כיון שלא גזרו חכמים טומאת כתם בבגד צבעוני כלל. (מעיל צדקה, הגאון רבנו זלמן, חכמת אדם, רבי שלמה קלוגר) ולכן אשה שלבשה בגד צבעוני, אע״פ שהבגד סמוך לבשרה ממש שבודאי יצא הדם ממנה, הרי היא מותרת. (רבי שלמה קלוגר, זכרון יעקב, מעיל צדקה, סדרי טהרה, מהרש״ם, רעק״א, חזון איש, ציץ אליעזר, טה״א שפז)
בגד צבעוני, שמעורב בו צבע לבן, ונמצא הכתם על החלק הלבן והצבעוני יחד, ואין שיעור ׳גריס׳ בלבן לבד אלא בצרוף החלק הצבעוני, הרי היא טהורה. אבל אם עבר הכתם מלבן ללבן דרך הצבעוני, ובשני חלקי הלבן יש יותר מ׳גריס׳, הרי היא אסורה. (חכ״א, סד״ט, רעק״א, הגר״ז, טה״א שצד)
ג. שימצא הכתם על מקום הראוי לקבל טומאה - תנאי שלישי, שימצא הכתם על דבר שמקבל טומאה, כמו בגד או סדין וכדומה [וזאת על פי הלכות טומאה וטהרה, שישנם חפצים שיכולה להאחז בהם טומאה, וישנם שלא]. אבל אם נמצא הכתם על דבר שאינו מקבל טומאה, כגון שישבה על גדר אבנים, או שנמצא דם על האסלה או על מושב בית הכסא, או שקינחה בנייר טואלט ומצאה עליו דם (סד״ט, ערוה״ש, הגרש״ק, חזו״א), או שנמצא הדם על תחבושת היגיינית, ניילון וכדומה, אפילו הכתם גדול מ׳גריס׳, והמקום שנמצא עליו הדם הוא בצבע לבן, הרי היא מותרת. (קל. טה״א ת. ע״ה יז)
י. סבירות שהגיע הכתם מן המקור - גם כשנמצא הכתם על בגד לבן שהיא אסורה, הוא דוקא במקום שיש סבירות שהגיע הדם מהמקור, כגון למטה מן המותן, או על הסדין ששכבה עליו, אבל אם נמצא הדם על החלק העליון של הבגד [ולא קפצה והתהפכה קודם לכן], הרי היא מותרת. (ת״ה קכב)
ולכן, בימינו שהרגילוּת ללבוש בגד תחתון סמוך ומהודק לבשר, אם נמצא הכתם על בגדה או על הסדין בלבד ולא על הבגד התחתון, הרי היא מותרת. (ת״ה קכג)
עצה טובה וחשובה: ראוי לכל אשה שתלבש תמיד בימי טהרתה בגד תחתון צבעוני ולא לבן, וכן תציע סדינים צבעוניים על מטתה, כדי שאף אם תראה בהם כתם - לא תיאסר על בעלה. [ואשה שרגילה לראות כתמי דם גם בימי השבעה נקיים, תלבש בגדים צבעוניים גם בימים אלו, כמבואר בפרק ב הלכה כו]. (קכט)
התנאים לאיסור כתם על גופה
יא. כתם דם שנמצא על גופה של האשה שלא בהרגשה, אינו אוסר אלא בהצטרף שני תנאים, ואלו הם: א. גודל הכתם. ב. מקום מציאת הכתם. (קכח, קלג)
א. גודל הכתם - תנאי ראשון, שיהיה שטח הדם יותר משטח של עיגול בקוטר של שני ס״מ, אבל בפחות מזה טהורה, כנ״ל בהלכה ט׳. [ואם ראתה טיפות קטנות של דם על בשרה, ואין בכל טיפה בפני עצמה שיעור ׳גריס ועוד׳, אך בצרוף כל הטיפות יחד יש יותר מ׳גריס׳, ראוי להחמיר ולאוסרה]. (קכט)
ב. מקום מציאת הכתם - תנאי שני, שימצא הדם במקום שמסתבר שהגיע מהמקור, כגון שנמצא הדם בצד הפנימי שברגליה על עקבה או על אורך שוקה או ירכה. אבל אם נמצא הדם בחלק החיצון של הרגל או בחלק העליון של הגוף [ולא קפצה והתהפכה קודם] אינה אסורה, כיון שלא מסתבר שיגיע דם מהמקור לשם. (קלג)
לא לחשוש!
יב. בכל המקרים שראתה כתם והיא מותרת [כגון שהכתם פחות מ׳גריס׳ או על מקום צבעוני או על דבר שלא מקבל טומאה או על החלק החיצון שברגל וכדומה], אין לאשה לבדוק את עצמה באותו מקום, כדי לוודא שבאמת אין שם דם. (קל)
תולים בסיבה אחרת
יג. אשה שמצאה כתם על בגד לבן או על גופה, אך ישנה סבירות שהדם לא בא מהרחם אלא מסיבה אחרת, וכגון שהיה לה פצע המוציא דם, אפילו שהחל להתרפאות, כל שאפשר שיפתח הפצע ויצא ממנו דם, תולים שהדם בא מזה, והרי היא טהורה. ובתנאי שאפשר שהכתם הגיע מהפצע על מקום הימצאו, אך אם אין סבירות שהדם בא מהפצע, וכגון שהיה הפצע בכתף וראתה דם על הירך, לא תולים שהדם בא משם, והרי היא אסורה. כמו כן, אם לבעלה או לבנה יש פצע, ויתכן שהדם בא מהם, תולים בסיבה זו, והרי היא טהורה. (קלד)
בדיקה פנימית
יד. דם שנמצא על חפץ כלשהו שהוכנס אל פנים הנרתיק - דינו שונה לגמרי מכתם דם רגיל, ולא חלים עליו כלל אפשרויות ההיתר שהוזכרו לגבי כתם. דהיינו שאף אם החפץ אינו מקבל טומאה [כגון טמפון שהוחדר אל פנים הנרתיק, או כפפת ניילון], ואף אם הוא צבעוני ולא לבן [כמו מכשיר רפואי], ואף אם גודל הכתם קטן מאוד - הרי שהאשה אסורה.
ולכן, אשה שנבדקה בדיקה פנימית על ידי רופאה, ולאחר הבדיקה נמצא דם כלשהו על המכשיר או על ידה של הרופאה המכוסה בכפפה, אם הרופאה אומרת שהדם בא מחמת שהאשה נפצעה במהלך הבדיקה או שיש לה פצע באותו מקום, האשה מותרת [שתולים שהדם שראתה, בא מחמת המכה]. אבל אם אין שם פצע, הרי היא אסורה.
אולם אם לאחר הבדיקה נמצא כתם דם על בגד האשה או על הסדין וכדומה, הרי דינו ככל דין כתם רגיל, שיהיה אסור רק בהצטרף שלושת התנאים [שהוזכרו בהלכה ט]. ולכן יש לייעץ לאשה שתלבש לפני הבדיקה בגד תחתון צבעוני, כדי שאף אם תראה בו דם תהא מותרת [אם לא נמצא דם במכשיר הרופאה]. (ר. ע״ה יט)
הרחק מן הכיעור
טו. כתב הגאון רבי משה שטרן בספרו באר משה (חלק ג סימן קנב אות טו): "רע עלי המעשה שכל אשה צעירה שמרגישה מחוש קל, הולכת לרופא כדי שיבדקנה, ואף מי שרצה לומר שהרופא טרוד במלאכתו ולכן אין בזה חשש מכשול, מובן מאליו כמה טעם חלוש הוא זה, ובפרט אצל הרופאים של זמנינו שהרבה מהם רחוקים מיראת שמים. וגם לדבריו חלילה להקל בכל מחוש. ומעיד אני עלי שמים וארץ שפעמים רבות עלה בידי להשפיע על כמה נשים להמנע מכך, על פי מה שהסברתי לבעליהן את חומר האיסור, ותהילות לאל יתברך שמעו לקולי, והכל הלך למישרים". ע״כ.
גם הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר בספרו שבט הלוי כתב, " כל שיש רופאה אפילו בשכר, אין ללכת אצל רופא אפילו בחינם, וגם אם הרופא מומחה יותר, אין ללכת אצלו שלא לצורך גמור. והרבה פעמים נשים הולכות לרופא בזמן הריונן, או כשלא נפקדו אחר נישואיהן, וזהו מנהג רע, וצריך להתריע על כך לבל ינהגו כן. ורק במקרים מסוימים וצורך גדול, יש מצוה ללכת לרופא לקבל טיפול מתאים, והדברים מסורים ללב כל אדם". ע״כ.
אשר על כן, לא תלך האשה להיבדק אצל רופא כלל, אלא אם כן הרופא מומחה יותר, ויש צורך גדול בכך. ותזהר שלא תדבר עמו אלא בנוגע לענין בלבד, והנכון שתלך בלויית בעלה או לפחות חברה כשרה. אולם בבדיקות שגרתיות הנעשות בתקופת ההריון, אין ללכת להבדק אצל רופא כלל, ומנהג מכוער הוא, ואין רוח חכמים נוחה מכך. ומצוה לפרסם הדברים ולהשפיע על בנות ישראל להמנע מכך, ולא יזלזלו בכבודן ובצניעותן. והמזלזלת בזה ואינה משתדלת להבדק אצל רופאה אפילו בשכר, הרי היא מורידה מעליה את מסווה הבושה ומעטה הצניעות, אך המתאמצת להיבדק אצל רופאה דוקא, אשריה ותבוא על שכרה מאת ה’. (טה״ב רכב. פה)
גודל נאמנותה של האשה
טז. תורתנו הקדושה נתנה כח נאמנות לאשה בכל אשר תאמר בענייני נידתה, למשל: ׳ראיתי דם׳ או ׳לא ראיתי׳, ׳טבלתי׳ או ׳לא טבלתי׳, ׳טיהר לי החכם את הכתם׳ וכל כיוצא בזה. ועליה לדעת את גודל האחריות המוטלת עליה, ולדקדק היטב ולשים לב בכל העניינים הנוגעים בזה. וכמו כן עליה לדקדק בדיבורה ולומר אך ורק את האמת, ולא לשקר אפילו בצחוק, כדי שלא תגרום תקלה לה ולבעלה חס ושלום. (קיט)
צחקתי
יז. אשה שאמרה לבעלה ״אסורה אני״ [מחמת שראתה דם או כתם], ולאחר זמן חזרה בה ואמרה ״מותרת אני, ומה שאמרתי ׳אסורה אני׳ - צחקתי״, אינה נאמנת, והרי היא אסורה לבעלה, כי בנות ישראל הכשרות אינן עושות צחוק מדברים חמורים כאלו. ולכן צריכה עתה לנהוג את כל תהליך הטהרה, [לפסוק בטהרה, לספור שבעה ימים נקיים ולטבול במקוה, כמבואר להלן אחד לאחד]. ומכל מקום לא תברך על הטבילה, כיון שיודעת בעצמה שהיא טהורה. ואולם, אם בעלה מכירה בברור שמה שאמרה בתחלה ׳אסורה אני׳, היה באמת בדרך צחוק ומחמת קלות דעת אמרה כן, יכול להאמין לה בדבריה האחרונים שהיא טהורה, ויזהירה לבל תוסיף לעשות כן כלל. (קכא)
סיבה מוצדקת
יח. אשה שאמרה ׳אסורה אני׳ ולאחר זמן חזרה ואמרה ׳מותרת אני׳, אך נתנה הסבר משכנע לדבריה הראשונים, הרי היא נאמנת ומותרת. וכגון שאמרה: מה שאמרתי מתחילה ׳אסורה אני׳, מפני שבשעה שדיבר עימי בעלי בעניינים אלו, היו שם עוד בני אדם, ומחמת הצניעות אמרתי כן. או שמתחילה לא הרגשתי טוב ולא היה לי כוח לתשמיש, ולכן אמרתי ׳אסורה אני׳ - הרי היא נאמנת. (קכב)
מעשה גדול
יט. גם באופן שנתנה סיבה משכנעת, אם עשתה מעשה שמראה שהיא אסורה, כגון שהרחיקה את מיטתה ממיטת בעלה כדרכם בימי נידתה, אינה נאמנת בדבריה, וצריכה להיטהר לבעלה כמו אשה שראתה דם. אולם אם טוענת שאמרה כן כיון שראתה כתם וחשבה שהוא טמא, ולכן גם הפרידה את המטות, אך לאחר מכן שאלה את החכם וטיהר לה את הכתם, ולכן אמרה ׳מותרת אני׳ - הרי היא נאמנת. (קכב. ת״ה קה)
׳לא טבלתי׳
כ. אשה שהגיע זמנה לטבול ואמרה לבעלה ׳לא טבלתי׳, ולאחר מכן אמרה לו ׳טבלתי׳, אם נתנה סיבה משכנעת לדבריה הראשונים, הרי היא נאמנת. אבל אם אין הסיבה משכנעת, צריכה ללכת ולטבול, אך לא תברך. (ת״ה קד)
נמצא ששיקרה
כא. אשה שהיתה נידה, ואמרה לבעלה ׳טבלתי׳, והוברר אחר כך ששיקרה עליו ולא טבלה כלל, איבדה את נאמנותה ושוב אינה נאמנת עד שיתברר לו בהוכחה ברורה שטבלה [כגון שתביא אישור מהבלנית שטבלה]. ומכל מקום אם הוברר למעלה מכל ספק שאשה זו חזרה בתשובה שלימה, הרי היא נאמנת מכאן ולהבא. (קיט)
אין דבר העומד בפני התשובה
כב. זוג שחיו ללא שמירת הטהרה, ועתה שבו בתשובה, נאמנת האשה מעתה להעיד על טהרתה ככל נשות ישראל הכשרות. אולם אם רק הבעל שב בתשובה, והאשה מסכימה לשמור טהרה לכבודו של בעלה בלבד, נאמנותה נתונה בספק, ובמקרה זה צריך הבעל לפנות לרב שיורה לו כיצד לנהוג. (קכ)
תהליך הטהרה
עד עתה למדנו אימתי האשה אסורה על בעלה, עתה נלמד היאך נטהרת היא לבעלה, על ידי שלושת שלבי הטהרה הבאים, ואלו הם:
א. בדיקת הפסק בטהרה. (יתבאר בפרק ב׳)
ב. בדיקות שבעה ימים נקיים. (יתבאר בפרק ג׳)
ג. טבילה במקוה טהרה. (יתבאר בפרק ד׳)
יש לציין כי שלושת השלבים הינם הכרחיים לטהרתה של האשה, ואם תחסיר אפילו שלב אחד מהם, עדיין היא אסורה כבתחילה. (נ)
שאלה
בעת שאני לומדת הלכות טהרת המשפחה, אני נתקלת פעמים רבות בהנחיה שיש לפנות לרב, ולהתייעץ עימו במצבים שונים, ובהקשר לכך רציתי לשאול:
א. האם אין בזה חוסר צניעות, לפנות אל רב ולשתף אותו בפרטים אינטימיים?
ב. אולי עדיף שאחמיר על עצמי, ובכך אחסוך את הפנייה אל הרב?
תשובה:
אכן, במסגרת שמירת טהרת המשפחה, מתעורר בדרך כלל מפעם לפעם - הצורך לפנות אל רב. [השאלות השכיחות ביותר מצויות כאשר האשה עושה בדיקה (הפסק טהרה או בשבעה נקיים), והיא מסופקת אם הבדיקה נחשבת לנקייה מדם או לא. כמו כן מצוי לעיתים שאשה רואה כתם דם על בגדה, ועליה לברר אם כתם זה מטמא או לא. ויש שאלות גם בנושאים נוספים, כגון: חציצה בטבילה, פרישה בעונת הוסת, ועוד].
אומנם יתכן, שאת מרגישה קושי מסויים לפנות אל הרב בעניינים אינטימיים. אולם עליך לדעת, כי אין כאן חוסר צניעות או בושה חלילה. בפנייתך אל הרב בשעת הצורך, את ממלאת חובה קדושה של בת ישראל. התורה הפקידה בידיך את עתידם ובריאותם הרוחנית והגשמית של בעלך וילדיך, ונתנה לך זכות מלאה וחובה לפנות אל הרב בכל שאלה ובעיה, כדי למלא את תפקידך הנעלה בהצלחה. אדרבה, הדבר מעיד על שבחך ומעלתך, אשר יש בך יראת שמים וזהירות בשמירת הטהרה בביתך.
גם הרב מבחינתו, רואה זאת כזכות וכחובה קדושה לענות לשאלות בנושאים אלו, שבהם תלויה טהרת וקדושת עם ישראל. אפילו דוד מלך ישראל היה גאה בכך והיה משתבח ואומר: ״ידי מלוכלכות בדם... כדי לטהר אשה לבעלה״ [שהנשים היו מראות לו כתמים ומראות של דמים, כדי שיפסוק להן אם הם טהורים או טמאים]. ובגלל חשיבות הנושא, הרבנים העוסקים בתחום זה, ערוכים לענות לשאלות אלו בכל זמן ובכל מקום אפשרי [גם מעבר לשעות הקבלה בבית ההוראה]. התייחסות הרב לשאלתך היא כמובן עניינית בלבד, ובודאי שאין לך להתבייש או להרגיש חוסר נעימות.
אם בכל זאת את מרגישה קושי לפנות ישירות אל הרב, נסי להעביר את השאלה דרך אשת הרב, או להיעזר במדריכה, שתפנה את שאלתך אל הרב. אל תהססי לפנות לכל גורם שיכול לעזור לך בנושא! ודאי תופתעי לטובה כשתראי עד כמה לכל הגורמים העוסקים בנושא זה יש רצון כנה ונכונות לעזור, בגלל חשיבותו הרבה של הנושא! כמו כן ישנן שאלות רבות שניתן לברר בטלפון.
כמובן שגם אפשרי בהחלט שהבעל ילך לשאול את הרב, ואדרבה, לעיתים בעבורו זה יותר פשוט, כגון שהוא פוגש את הרב בבית הכנסת וכדומה. אולם במקרים רבים בְּפֹעַל דווקא יותר מעשי שהאשה תלך, ולכן כל אשה תעשה כחכמתה.
ובאשר לשאלתך השניה - האם תוכלי להחמיר על עצמך, ובכך לחסוך את ההליכה לרב, התשובה היא - בהחלט לא! על פי התורה, כשם שאין להתיר את מה שאסור, כך אין לאסור את מה שמותר. כאשר אשה מחמירה בנושא זה על דעת עצמה, ובכך נשארת בנידתה יותר זמן מהנדרש - הרי היא מעמידה את בעלה בנסיון קשה מאוד, ואף עלולה חלילה להביא אותו לידי מכשול. חובת האשה כלפי בעלה, לעשות את כל ההשתדלות להיטהר מוקדם ככל האפשר, בלי שום עיכוב. ומצד שני - כמובן שלא יתכן שבני הזוג יקלו על דעת עצמם - כשמדובר באיסור כה חמור [וגם אם נראה להם שבעבר קרה מקרה דומה, אין להקיש ממקרה למקרה, וזאת משום שהפרטים בנושא זה רבים ומורכבים מאוד, ופרט קטן יכול לשנות את התמונה. רק רב שעבר הכשרה מקיפה יכול להכריע ולפסוק את ההלכה].
לכן הדרך היחידה היא לשאול רב, אשר יורה את ההלכה באופן ברור - להתיר או לאסור, ובכך יונהגו חיי המשפחה על פי רצון ה׳. אין ספק, כי אשה המתאמצת בשמירת הטהרה בביתה, ללא עצלות וללא ״בושה״ שאינה במקומה - שכרה רב ועצום לאין שיעור, ועושה נחת רוח מרובה לבורא עולם.
רשימת מורי הוראה, ומדריכות באזור מגוריך, ניתן לראות בסוף החוברת