אור ברסלב

הדר זקנים על התורה· בעלי התוספות

שמות

בראשית

פרק א

פסוק א

הבאים מצרימה. והלא כבר באו. והבאים משמע באים מיד. אלא הראו עצמם כאלו באו מיד ליתן שעבוד עליהם:

פסוק ב

ראובן שמעון וכו'. למה הוצרך למנותם משל למלך שהיו לו מרגליות נפלו בעפר מצאם ומנאם כך הם נפלו ליד המצרים המשולים לעפר כדכתיב כל הגוים כאין נגדו ולפיכך מנאם לומר לך אע"ף שנפלו ביד רשעים לא ירדו ממעלתם:

ראובן שמעון וכו'. הוא מונה כל בני לאה ראשונים ואח"ך כל בני רחל לבד יוסף שהניח עד לבסוף לפי שרצה להאריך בו. א"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי אין שמותם של שבטים כסדר בשום מקום אלא מקדים זה בפני זה. ולמה כדי שלא יאמרו בני הגבירות לבני השפחות נחנו חשובים מכם לכך מקדים לפעמים זה לפני זה ומאחר לזה:

פסוק ה

יוצאי ירך יעקב. יעקב יש בו ד' אותיות כנגד ארבעה עטרות להקב"ה יו"ד כנגד עשרת הדברות. ע' כנגד ע' סנהדרין. ק' כנגד ק' ברכות. ב' כנגד שני לוחות:

ויוסף היה במצרים. פי' עם יוסף שהיה במצרים ע' היו ואז לא יצטרך למנות יוכבד שנולדה בין החומות בכלל השבעים. ולכך מנאם עכשיו אע"פ שמנאם בחייהם לפי שרצה לומר וירבו ויעצמו. ובא להודיעך כי לא היו כי אם ע' נפש לבד ויעצמו עד שש מאות אלף רגלי:

פסוק ו

וימת יוסף וכל אחיו. יוסף מת תחלה ולמה לפי שנהג עצמו ברבנות ואוי למלכות שקוברת בעליה:

פסוק ז

ובני ישראל פרו וישרצו. א"ר אחא מלמד שיולדות ששה בכרס אחד. ונפקא מדכתיב ששה לישני פריה ורביה. פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד מן מנין הששה. ד"א פ"רו וישר"צו עולה בגימ' שש"ה בכר"ס אח"ד חסר אחת וב' תיבות דמאד מאד ממלאות החשבון. ד"א דריש וא"ו וישרצו. ד"א פרו שעושים פירות. וישרצו כשרצים ששה בכרס אחד. וא"ת שמתים מיד לכך נאמר וירבו. וא"ת שהיו חלושים כדרך תאומים לכך נאמר ויעצמו:

פסוק י

הבה נתחכמה לו. פ"ה לו למושיעם להקב"ה. ומה היא חכמתם. אמרו אם נדונם באש אלהיהם יביא אש עלינו. אם בחרב יביא חרב עלינו. נדונם במים ולא יפרע לנו כי כבר נשבע שלא יביא מבול לעולם. ונסרחה חכמתם כי לא ידעו דדוקא מבול לא יביא אבל יכול הוא להביאם במים ולכך לבסוף נטבעו בים סוף. א"נ נשבע מלהכות את כל חי אבל לא נשבע שלא יחריב אומה אחת:

נתחכמה לו. אמרו בתלמוד שלשה היו באותה עצה בלעם איוב יתרו. בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נידון ביסורין יתרו שברח זכו בניו לשבת בלשכת הגזית. ופ"ה בעצה דהבה נתחכמה לו. וקשה דאמרי' פרק חלק. בר ל"ג שנים היה בלעם חגירא כד קטליה פינחס והיינו דכתיב לא יחצו ימיהם. ולכל הפחות היה בן כ' שנה כשנועצו עמו שהרי בן עשרים לחכמה. ושמנים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים ולסוף מ' שנה שהלכו ישראל במדבר נהרג בלעם. ופירש ה"ר מנחם מן יוא"ני ג' היו באותה עצה מן לך איעצך כדאמרי' בתלמוד אמר בלעם לבלק אלהיהם שונא זמה. לך עשה שווקים והושיב בהם זונות. והקשה הר"מ כי בדברי הימים של משה כתוב בפי' דר"ל על אותה עצה דהבה נתחכמה לו ויען בלעם הקוסם. ועוד הקשה ה"ר מנחם מיוא"ני מהא דאמרי' בזבחים פרק פר החטאת בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל באו האומות אצל בלעם אמרו לו מה קול ההמון ששמענו שמא הקב"ה מביא מבול לעולם וכו' כדאיתא התם. וששאלו ממנו עצה א"כ היה בן כ' שנה ובסוף מ' שנה של דור המדבר היה נהרג. ויש מדרשים שכתוב בהם שנתקבצו כלם אצל קמואל והתם משמע דקמואל אבי ארם היינו בלעם ולפי מדרש זה קשה כמו כן דנמצא בב"ר קמואל זה לבן הוא בלעם. ולמה נקרא שמו קמואל שקם על אומתו של אל. וכן נמי אמרינן בחלק הוא בעור שבא על בעירו הוא לבן הוא כושן רשעתים. ולמה נקרא שמו כושן רשעתים שעשה שתי רשעיות אחת בימי יעקב ואחת בימי השופטים משמע לכל אלו המדרשים שזקן גדול היה והאריך ימים עד שנהרג בסוף מ' שנה של דור המדבר. ומפרש ה"ר דוד זקנו של הר"מ שיש במדרש שבלעם היה בן לבן. ופי' הוא בלעם הוא בעור הוא לבן הוא כושן רשעתים. ומפרש טעמא דבלעם לחוד וטעמא דלבן לחוד. ומה דאמרי' פ' חלק ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר. מפני שאמר לבן ליעקב אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה וכו' לרעה. ועתה בשביל שעבר על ישראל לרעה נלחץ רגלו. ומ"מ קשייא דאמרי' במדרש אחר שהיה קמואל בן נחור. ובמדרש אחר דורש שהוא לבן. ובמדרש אחר דורש שהיה בנו. וצריך לומר דמדרשים חלוקים הם. ולמדרש דדריש שהוא לבן ניחא הא דאיתא בהגדת פסח ולבן בקש לעקור את הכל שבא לקלל את ישראל. ואף למדרשים אחרים צריך לומר שעצתו נועץ בלעם כשהלך לקלל את ישראל ומעלה עליו הכתוב כאלו עשאו. והיינו הא דכתיב באיוב כי יתרו פתח ויענני כתוב במסורת ית"רו פתח. ור"ל הכי ית"רו נמי היה באותה עצה והוא פתח אותו ואותי ענה. וקשה שיתרו ברח איוב לא ברח אלא שתק. וי"ל שיתרו גדול הדור היה באותה שעה והיה בידו למחות ולא לברוח ולפיכך האשימו איוב ליתרו:

ועלה מן הארץ. ונפסיד שעבוד גדול. ד"א ועלה מן הארץ. שכשהם יורדים עד עפר בסוף מדרגה התחתונה מיד סופם לעלות וזהו ועלה מן הארץ. וקא אמרינן בהגדה של פסח וירעו לנו המצרים כמו שנאמר הבה נתחכמה לו למה הביא האי קרא היה לו להביא ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. או מקראות אחרות דמיירי טפי בהרעה. אלא ר"ל וירעו אותנו כלומר עשו עצמינו רעים מכל אדם שאומרים עלינו הבה נתחכמה לו. אמרו לו המצרים כשנעשה לו טובה נשלם לו רעה והיינו הבה נתחכמה לו. כלומר הב"ה בגימ' י"ב כנגד י"ב שבטים:

פסוק יא

ערי מסכנות לפרעה. ערים שמסכנות בעליהן. כי העוסק בבנין בא לידי עניות. א"נ לפי שהבונים אותם עומדים בסכנה:

פיתום. שהבנין נופל פתיתים. א"נ פי תהום בולעתו:

רעמסס. מתרועע ומתרוסס. וכל אותם שנים שהיו ישראל בשעבוד לא עשו רק אותן שני עיירות:

פסוק יג

בני ישראל בפרך. י"מ בפה רך מלמד שתלו לפרעה לבנה בצוארו שאם יאמר אדם איסטניס אומרים לו כלום איסטניס אתה יותר מפרעה. וגם אמרו להם מתחלה שיתנו להם שכר רב ובגלל כן כל א' וא' עושה עבודה בכל כחו ליקח שכר רב ומשבאו ליקח שכרם אמרו להם לעשות בחנם כמו שעשו בשכר. והיינו שיסד הפייט בתחלה בפה רך לסבלות הצאה. סוף דבר בקושי חיה הותלאה. אכן שבטו של לוי היו חכמים ולא רצו לעשות עבודה לפי שידעו שעתידין לשאת את הארון ומתוך כך היו בני חורין. עוד י"מ לפי שראה פרעה את יעקב שהיה איש האלהים ולא רצה להטריח לוי לשאת ארונו אמר פרעה איך אטריחנו אני. ואי קשייא לך גם יוסף לא נשא ארונו. י"ל לפי שהיה מלך חלק לו כבוד אף כי היה בנו ועתה פסק מלכותו:

פסוק יד

וימררו את חייהם. באותו פרק נולדה מרים ולפיכך נקראת מרים:

פסוק טו

למילדות העברית. חסר וא"ו לומר לא היתה רק מילדת אחת והיא יוכבד אבל מרים היתה נערה ולא מילדת אלא פועה לולד ולפיכך אמרו חכמים פועה זו מרים. שפרה על שם שפרו ורבו ישראל בימיהן. ד"א ששמו נפשותיהן בכפיהן לעבור מצות המלך. ומרים נקראת פועה לפי שצפתה ברוח הקדש ואמרה עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל:

פסוק טז

וראיתן על האבנים. אמרו רבותינו סימן מסר להם אותו רשע פרעה שאם פניו למטה בידוע שהוא זכר ואם פניו למעלה נקבה היא. ועוד מסר להם סימן אחר אם ירכותיה של יולדת מצטננות בידוע שהוא זכר כדאמרו רבותינו אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. והטעם כי כשהאשה הזריעה מצטננת. וזרע האיש האחרון עומד ומבטל הראשון. ואם ירכותיה מתחממות בידוע שהיא נקבה:

פסוק כ

וייטב אלהים למילדות. פ"ה מה היא הטובה ויעש להם בתים. וקשה שהרי פסוק אחד מפסיק בנתים. לכך נ"ל דהטובה היתה מהא דכתב וירב העם. כי זה היתה טובה לפי שאמרו תחלה לפרעה כי חיות הנה ואינן צריכות מילדות. אמר פרעה שקרניות הן. וכאשר ראה שרבו כל כך אמר ודאי אמת הן דוברות כי מילדת אחת או שתים אינן יכולות להוליד עם רב כזה. והיינו הא דכתב ויעש להם בתים קאי אמצרים. עשה להם למצרים בתים בין בתי העברים לידע מתי ילדו נשותיהם. והיינו ופסחתי. כלומר שדלג המקום מבית מצרי לבית מצרי אחר לפי שביתו של ישראלי היתה באמצע. ד"א כשראה פרעה שלא עשו המילדות מצותו עשה להם בתים אצל עבדיו כדי שידעו מתי ילכו לעבריות. ומיהו קשה לי דלמילדת לא מצי קאי. דא"כ הוה ליה למכתב ויעש להן בתים:

פסוק כב

וכל הבת תחיון. שאינה ראויה להלחם:

כל הבן הילוד. אותו יום גזר אף על מצרים כדפי' הקונדריס היאורה תשליכוהו. לפי שראו אצטגניני פרעה שעתיד הוא ללקות במים דימו להפוך הדבר על ישראל. לפי' נאמר היאורה ולא מיתה אחרת. אך הקונדריס פי' טעם לפי שראו שסופו ללקות במים והם לא ידעו דהיינו מי מריבה:

פרק ב

פסוק א

ויקח את בת לוי. זהו עמרם שלקח יוכבד בליקוחים שניים כי בשעת גזירה פירש מאשתו כשגזר פרעה להרוג הזכרים. וגם האחרים כשראו שפירש פרשו כמו כן. אמרה מרים לעמרם אבי גזרתך גדולה מגזרת פרעה דהוא לא גזר אלא על הזכרים. ואתה גוזר אף על הנקבות. גזרת פרעה בשמא לא תתקיים. וגזרתך בודאי תתקיים. מיד החזירה עמרם ועשה ליקוחים שניים לגלות לעולם שיחזירו כמו כן נשותיהם:

פסוק ב

ותרא אותו כי טוב הוא. לפי שנולד לששה חדשים ויום א' לפי' נסתכלה בשעת לידה אם הוא נפל ולא תטרח להצפינו וראתהו כי טוב ויפה וצפרניו עוברות הבשר ושיש לו שערות גדולות מיד ידעה כי טוב הוא ובן קיימא:

פסוק ג

ולא יכלה עוד הצפינו. פ"ה שמנו לה המצרים מיום שהחזירה והיא ילדתו לששה חדשים ויום א' והם בדקו לסוף ט' חדשים. וקשה דאמר בסוטה דמנו לה המצרים משעה דאהדרה והיא מיעברה ג' חדשים מעיקרא. מכלל שנולד לט'. וי"ל דודאי לששה נולד אלא מצראי נמי הוו ידעי דיולדת לשבעה יולדת למקוטעים ומנו ששה חדשים מיום שהחזירה. והיא היתה מעוברת ג' חדשים קודם ליקוחים שניים ולכך הטמינתו ג' חדשים:

תיבת גומא. לפי שדומה לסוף שעל פני היאור ולא יכירו אויבים בו:

ותחמרה בחמר. לפי שלא יבינו בה. כי הרבה פעמים הסוף והגומא שעל הקנה מלוכלך בטיט קצת אבל אם היתה הזפת מבחוץ היו רואים השחרורית מרחוק והיו מכירים בו מיד. אכן הקונדריס פי' איפכא:

ותשם בסוף על שפת היאור. י"מ דמיום ו' בסיון היה. דבז' באדר נולד משה. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה אותו שעתיד לקבל התורה בו' בסיון ילקה במים. ולפי' זה צ"ל ותצפנהו ג' ירחים רובו של ראשון ורובו של אחרון וכל האמצעי. ואותה שנה עברוהו לאדר דהשתא הוי אדר ואדר וניסן:

פסוק ה

ונערותיה. הל"כת בגימ' מי"תה. לפי שבשעה שאמרה בתיה בת פרעה להניקתו. אמרו נערותיה מנהגו של עולם כשמלך גוזר גזרה אין עבדיו מקיימים אותה ומ"מ בניו מקיימין אותה. ואתה אמרת להחיותו. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע כולנה לבד א'. כדכתי' ותשלח אמתה ומפני כבוד מלכות הניחה שאין נאה להניח בת מלך יחידה. ורבותי' דרשו אותה לשון אמה שרבתה אמתה עד ס' אמות. ורמז מדכתי' כי מן המים משיתיהו. היה יכול לומר כי ממים משיתיו הרי נו"ן דמן. וה' דהמים. וה' דמשיתיהו הרי ששים:

פסוק ו

ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה. פי' היה ילד וקולו כנער. אך קשה דאם כן עשיתו למשה בעל מום. לומ' שהיה קולו כנער והוא לא היה אלא תינוק. לכך נראה לפרש הכי. והנה נער בוכה. זה אהרן. ותאמר מילדי העברים זה. אמ' בלבה מאחר אשר אהרן בוכה שהוא עברי ודאי מילדי העברים זה:

פסוק ט

ואני אתן את שכרך. איתא במס' סוטה לא דיין לצדיקים שמחזירין להם אבדתם. אלא שמשתכרין באבדתם:

פסוק י

ותקרא שמו משה. וא"ת והלא היתה מצרית והיאך קראתו לשון עברית. וי"ל ה"ק קראה שם מצרית דמשמע משה בלשון עברית. והתורה כתב שמו בלשון עברית. וא"ת היה לה לקראתו נמשה. דמשה משמע שמושה אחרים אבל נמשה משמע שהוא עצמו נמשה מן המים. וי"ל הכי משמע ותקרא שמו משה ע"ש שעתיד ללקות במי מריבה. והתם היה מושה מים לאחרים:

ותאמר כי מן המים משיתיהו. כלומר טעו אצטגניני פרעה שאמרו דעתיד ללקות במימי היאור דבהם לא ילקה עוד כי מהם משיתיהו. אלא ילקה באותם שיהיה מושה לאחרים ולפי' קראתו משה על שם העתיד דהיינו מי מריבה. מהרב ר' דוד:

פסוק יב

ויטמנהו בחול. לפי שישראל נמשלים לחול ולעפר לחול כדכתי' ושמתי את זרעך כעפר הארץ וכחול כדכתי' ושמתי את זרעך כחול וכו'. ולמה נמשלו לחול לומר לך מה חול זה אם אתה עושה בו גומץ. למחר נתמלאה אף ישראל כן:

פסוק יד

אכן נודע הדבר. כן הפשט. עד עתה נבהלתי למה הם גולים יותר משאר אומות כשראה שהם מלשינים אמר אכן נודע לי הדבר למה הם גולים:

פסוק טו

ויבקש להרוג את משה. אמרו חכמים שמסרוהו לסרדיוט להורגו ולא שלטה בו חרב שנעשה צוארו שייש. ורמז מדלא כתיב ויברח מפני פרעה וישב בארץ מדין על הבאר. הרי מש"ה ויש"ב יתרים ועולים בגימ'. אב"ן שי"ש. מהר"ם:

פסוק יז

ויקם משה ויושיען. מלמד שהשליכום הרועים למים על שכפר יתרו בע"ז. והכתוב מוכיח הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש. והיינו דכתיב וגם דלה דלה לנו. אחת לנו ואחת לצאן:

פסוק כא

ויואל משה. לשון שבועה שנשבע לו שידור עמו:

ויתן את צפורה בתו למשה. שטהרה בית אביה כטהרת כהן בדם צפור. שע"ז נמשלה למצורע שמשולח חוץ לג' מחנות:

פסוק כג

וימת מלך מצרים ויאנחו. למה נאנחו. לפי שכל זמן שהיה אותו מלך חי מצפים שימות ויבטל הגזרה ויצאו משעבוד. כדרך המלכים כשמתים מתירים האסורים וגם משחררים המשועבדים. וכשראו שמת ולא נתבטלה הגזרה אמרו שמא אין לדבר סוף ויאנחו:

פסוק כה

וידע אלהים. הכל גלוי לפניו. אלא הראה שנודע לו עתה ששם הדבר ללבו ושלח מופתיו במצרים:

פרק ג

פסוק ב

מתוך הסנה. לפי שהיה בצרה כמותם. אי נמי לפי שא"א לעשות צלמים מסנה:

בלבת אש. לפי שלא יירא מהאש ליום מתן תורה שנתנה באש. ד"א לכך קרא בתוך הסנה. שהאש הוא ישראל. שנא' והיה בית יעקב אש ואומות העולם נמשלו לקוצים א"ל הקב"ה למשה כן יהיו ישראל בין האומות שלא יכלו אותם והם לא יכבו אש שלו דהיינו דברי תורה שנא' מימינו אש דת למו. אבל לעתיד לבא אש ישראל שורפם שנא' והיו עמים משרפות סיד:

פסוק ג

מדוע לא יבער הסנה. פי' מדוע איננו מתבער מהעולם כמו בערתי הקדש וכו'. ואבן עזרא פירש מדוע איננו לא יבער הסנה. בתמיהה יבער כמו בוער באש:

פסוק ד

ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה. כביכול בכל צרתם לו צר. ויש במדרש שהפילה אשה שפיר בגיבול הטיט של לבנים מפני טרחה וגבלתו עם הטיט והביאו גבריאל לפני הקב"ה. והיינו דכתיב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. כלו' כמעשה לבנה שפיר שהניחו תחת רגליו להזכיר השעבוד ולרחם על ישראל. ובעונותינו שרבו כשנחרב בית המקדש השליכו לארץ. שנא' השליך משמים ארץ תפארת ישראל. משמים לארץ לא נאמר. אלא משמים ארץ דהיינו הלבנה שהיה רואה בה תמיד ומזכיר השעבוד ומרחם ישראל:

ויאמר משה משה. א"ר אבא בר כהנא כל שנכפל שמו זוכה לשני עולמות. נח נח. אברהם אברהם. יעקב יעקב. משה משה. תרח שנכפל שמו עשה תשובה:

ויאמר הנני. א"ל הקב"ה אתה ענית הנני. כמו אברהם. אכן לא תזכה למה שזכה אברהם שזכה לכהונה ומלכות. והיינו דכתיב אל תקרב הלום. כלומר לא תזכה לכהונה דכתיב ביה קריבה. שנא' והקרבת אהרן. ולא למלכות דכתיב ביה הלום גבי דוד. מי אנכי כי הביאותני עד הלום:

פסוק ה

של נעליך. וא"ת מאי שנא דגבי יהושע לא כתיב אלא נעלך. וי"ל דגבי יהושע כבר נכנס רגל אחד במקום ולכן א"ל של אותו נעל שנכנס. ומינה נשמע שצריך לשלוף השני אם ירצה להכניס. אבל גבי משה עדיין לא נכנס ולכך א"ל אל תקרב הלום. ואם אתה רוצה לקרב של נעליך כי המקום אשר אתה עומד עליו. כלומר סמוך לו אדמת קדש:

פסוק ו

ויאמר אנכי אלהי אביך. יש במדרש. תחלה נגלה בקולו של עמרם אביו כדי שלא יתיירא ושמח ואמר קול אבי אנכי שומע. א"ל הקב"ה אינני עמרם אביך אלא אנכי אלהי אביך. ולכך כתב אלהי אביך ולא כתב אלהי אברהם יצחק ויעקב. מיד ויסתר משה פניו. ויש במדרש לכך זכה לקרנות פניו. שנא' כי קרן עור פניו. ולאפוקי מהא דאמרי' בברכות דא"ל הקב"ה כשרציתי לא רצית. ועכשיו שרצית לא רציתי. משמע דלא זכה בהסתרת פניו:

פסוק יא

וכי אוציא את בני ישראל. כלומר מאי זה זכות יזכו לצאת:

פסוק יב

וזה לך האות. שתצליח בשליחותי על הבטחה אחרת שאני מבטיחך כשתוציאם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה שתקבלו התורה עליו. והיא הזכות העומד לישראל. ד"א מוסב על שאמ' מי אנכי כי אלך אל פרעה. א"ל הקב"ה כי אהיה עמך. וזה לך האות שאהיה עמך כי אנכי שלחתיך. ומאחר אשר שלחתיך יש לך לדעת שלא אעזבך בשליחותי מלעזורך. ד"א כי אהיה עמך וזה לך האות שאהיה עמך מה שראית הסנה שאיננו אוכל:

פסוק יד

אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר וכו' ויאמר עוד וכו'. קשה כל הני ויאמר למה לי. וי"ל דה"ק ליה הקב"ה למשה אהיה שמי אשר אהיה לעולמי עד. והדר א"ל הקב"ה כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם. א"ל הקב"ה למשה אל תהי סבור ששמי נקרא אהיה אשר אהיה. דשמי אהיה לבד. ואשר אהיה הוא הפירוש. למה נקרא אני אהיה. לפי' חזר הקב"ה וא"ל למשה כה תאמר אהיה שלחני:

פסוק טו

ויאמר עוד אלהים. כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם וכו' א"ל הקב"ה למשה שמא יקראוני אהיה כאשר הגדתי לך וטעות היא בידם ויש להם לקרות יהיה. כלומר לעולם יהיה. מה"ר בנימין. ונכתב ה' דמשמע הווה. כמו כי מה הווה לאדם. והכי כתב בהאוחז הוה והיה ועתיד להיות:

זה שמי לעלם. לעולם חסר כתיב. וזה זכרי לדר דר. דהשם משמע שהוא קיים לעולם. ד"א זה שמי לעלם כלומר שם המיוחד אדם הראשון שהיה בתחלת עולם קראו לי:

פסוק יח

ושמעו לקולך. פ"ה סימן זה מסור בידם מיעקב סימן דפק"ד. ולא דק. שלא מצינו שאמ' יעקב להם בלשון פק"וד אלא והשיב אתכם:

פסוק כב

ושאלה אשה. האי שאלה נתינה היא. כמו שאל ממני ואתנה גוים נחלתך. כן כשיחזיקו מצרים לשלחם ישאלו להם שיתנו להם כלי כסף וכלי זהב ושמלות קודם שילכו והם יתנו להם ברצון שיתייראו מן המכות: כלי כסף וכלי זהב ושמלות. האחרון מובחר:

פרק ד

פסוק ב

מזה בידך. כלומר מזה שבידך יאמינו לך:

ויהי לנחש. מפני מה הראה הקב"ה נחש יותר מדבר אחר לומר לך מה נחש ממית בנושכו. אף פרעה ועבדיו נושכין וממיתין את ישראל. ומה שחזר למטה סימן הוא שיהיו פרעה ועבדיו כעץ יבש. וחזר ורמז מידו שהיא מצורעת. רמז הוא שיהיו פרעה ועבדיו טמאים ומטמאים את ישראל:

ויהי לנחש. רמז לג' אותות הללו. בתחלה נחש. לפי שהיו ישראל בעמל ויגיעה. וכל עמל ויגיעה גרם הנחש. ואח"ך הצרעת. כי בשביל יגיעה בא הצרעת ביד משה מפני שחשדם:

פסוק ז

ויאמר השב ידך אל חיקך. כי דרך נגעים לבא ע"י הסגר וילכו ע"י הסגר:

והנה שבה כבשרו. רמז שיטהר ישראל מטומאת המצרים:

והיו וכו' והיו לדם ביבשת. למה כתיב שני פעמים והיו. לומר לך שלא נהפכו לדם ביבשת:

פסוק ט

והיו לדם ביבשת. רמז שישפך דמם של מצרים במכת בכורות על הים בשביל ישראל:

פסוק י

לא איש דברים וכו'. אמר משה שלוחי אומות העולם יודעים ע' לשון. ואני אפי' שלי אינני יודע לדבר:

גם מתמול גם משלשום גם מאז. יש במדרש. ז' ימים פיתה הקב"ה את משה שילך בשליחותו. ונפקא לן מהכא דכתי' ג' גמי"ן. גם מתמול גם משלשום גם מאז. הרי ששה ימים:

פסוק יא

מי שם פה. כלומר פה חדשה אני בורא כ"ש שיש בידי לתקן פה שלך שאינה צריכה אלא תיקון מעט. ורשב"ם ז"ל פי' חלילה נביא גדול כמשה שהיה מגמגם בלישניה אלא ר"ל שלא היה דברן כדכתיב לא איש דברים אנכי. ולא נהירא דכבד פה וכבד לשון לא משמע כן. גם מן המדרש ראיתי שרצה לקחת גחלת ונכווה בלשונו:

פסוק יב

ואנכי אהיה עם פיך והורתיך. ר' יהודה בר' וחכמים פליגי בה. חד אמ' אמ' הקב"ה למשה אני בורא בריה חדשה כאשה זו שהרה ויולדת. וחד אמ' אמ' הקב"ה למשה אני מורה דברי לתוך פיך. כאדם היורה בחץ:

פסוק יד

וראך ושמח בלבו. א"ל הקב"ה שלח נא ביד תשלח דהיינו אהרן אחי שניבא במצרים. שנא' הנגלה נגליתי לבית אביך. א"ל הקב"ה אהרן אחיך יהי שמח בראייתך והיינו דכתיב וראך ושמח בלבו. ולכך זכה אהרן להיות לו חשן ואפוד על לבו:

פסוק יז

ואת המטה הזה תקח בידך. א"ר בון משקל מטה זה מ' סאה ומן סנפירינון היתה והעשר מכות חקוקות עליו בנוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב:

פסוק יט

כי מתו כל האנשים. פ"ה הן דתן ואבירם. ולא מתו ממש. אלא ירדו מנכסיהם ועני חשוב כמת. וא"ת מנא לן שירדו מנכסיהם. אימא מצורעים היו או סומים או היו בלא בנים. דכולם חשובים כמת. וי"ל דמצורעים לא היו. דלא אשכחן שיצאו חוץ למחנה שכינה. וגם סומים לא היו דכתיב העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה. וא"ת אכתי יש לומר דחד מהנך הוו. אכן נתרפאו במתן תורה. והני קראי לאחר מתן תורה כתיבי. וי"ל דאלו היה בם קודם מתן תורה מום. היו חוזרים למומם במעשה העגל. כדאמ' במדרש כל המומין שנתרפאו חזרו למומם במעשה העגל. וכל הני קראי לאחר מעשה העגל כתיבי. וכי תימא לא היה להם בנים. הלא יצאו נצבים פתח אהליהם ונשיהם ובניהם וטפם. וא"ת אכתי לא היו להם בנים כשנאמר להם הדבור הזה אכן קוראם מתים דלאחר מכאן נולדו. וי"ל אלו היו עתידין להוליד לא היה קוראם מתים. עוד י"ל על כרחך ר"ל שירדו מנכסיהם ואין בידם כח להרע לו. שאם אתה אומר שעשירים היו וקרי להו מתים משום דאין להם בנים או חדא מאידך. מאי בשרו הקב"ה לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. אכתי יש לו ליירא פן יתנו ממונם להורגו. אלא ודאי מתו. ר"ל שירדו מנכסיהם. וכן נמי מת"ו עולה בגימ' ירד"ו מנכ"סיהם חסר אחת. מהר"ם ז"ל:

פסוק כא

בלכתך לשוב מצרימה. דע דע"מ כן שלחתיך שתהא גבור בשליחותי לעשות כל מופתי בפני פרעה ולא תירא ממנו:

פסוק כב

בני בכורי ישראל. כאן הודה הקב"ה ליעקב על מכירת הבכורה:

פסוק כד

ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. פ"ה מפני שנתעסק במלון תחלה. משמע מתוך לשונו שהיה למשה למולו קודם שיתעסק במלון. ותימא והרי צריך לצאת בדרך למחר ואיכא סכנה למולו. וי"ל שאותו מלון היה במצרים לאחר שפגש אותו אהרן. וא"ל על הראשונים אנחנו מצטערים ואתה רוצה להוליך כל אלו במצרים וחזרה צפורה וכל ביתה. וא"כ כיון שהיה דעתם לחזור יכול למולו מיד קודם שיתעסק במלון ותהא צפורה ממתנת שם עד שיתרפא הנער. וא"ת והלא שבט לוי אינם משועבדים ולמה א"ל משה להחזירם ושמא לא היה רוצה שיהיו ישראל רואים את ישראל בצרה. עוד י"ל דכיון שנתחזק בדרך והתחיל לעשות רצונו של מקום היה יכול לעכב ג' ימים במלון ולמול בנו. אך קשה שהרי לך קיים. אבל שוב מצרימה לא קיים:

פסוק כו

וירף ממנו. לפי שמתחלה כשראתה המלאך בולעו עד המילה היתה מסופקת אם בשביל איחור מילת בנו או בשביל מילת עצמו מפני שבא עליה וכסבורה היא שלא תהא הוגנת לו. ומ"מ מספק כרתה ערלת בנו ואמרה חתן דמים אתה לי. ש"מ בשבילי אתה נענש כשראתה המלאך הרף ממנו. אז אמרה ודאי חתן דמים למולות. בבירור יודעת אני שאינך נענש אלא בשביל מילת בנך:

פסוק כז

לקראת משה. על זה נאמר מי יתנך כאח לי שהרי קין קם על הבל אחיו ויהרגהו. וישמעאל בקש להרוג את יצחק. ועשו בקש להרוג את עשו. והשבטים ליוסף. ואבימלך הרג את אחיו אבל אחים הללו אוהבים זה את זה שבשעה שנתנה למשה מלכות ולאהרן כהונה לא נתקנאו זה בזה:

ויפגשהו בהר האלהים וישק לו. הדא הוא דכתיב חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. חסד זה משה. דכתיב תומיך ואורך לאיש חסידיך. ואמת זה אהרן. דכתיב תורת אמת היתה בפיהו. וצדק זה משה. דכתי' צדקת ה' עשה. ושלום זה אהרן. דכתיב בריתי היתה אתו החיים והשלום: נמצא באגדה. מאי דכתיב אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. כשברא הקב"ה עולמו נתיעץ עם אמת וחסד וצדקה ושלום אמת אומר לא יברא דכוליה שקרא וצדק אומר יברא דעבדי צדקה. ושלום אומר לא יברא. דכוליה קטטה. וחסד אומר יברא דעבדי חסדא מה עשה הקב"ה הפיל אמת ושלום לארץ בשביל שלא הסכימו לבראת את עולמו. וחסד וצדקה שהסכימו לא הפיל. ועתיד הקב"ה להחזירם זה עם זה. שנא' חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו:

פרק ה

פסוק ב

ויאמר פרעה מי ה'. לכך נפרע ממנו במי הים שהוא מי להפך. ועל שאמר ואת בני ישראל לא אשלח. לסוף אחז ביד העם לשלחם. כדכתיב ויהי בשלח פרעה את העם:

פסוק ג

נלכה נא דרך שלשת ימים וכו'. וא"ת אמאי לא אמר שישלחם מכל וכל. י"ל לפי שכתוב ושאלה אשה משכנתה. ואלו אמר שישלחם מכל וכל לא היו שואלים להם כלי כסף וכלי זהב. אבל כשישמעו שיחזרו תוך ג' ימים ישאילום ברצון:

נלכה נא דרך וכו'. וא"ת זבחו כאן פן יפגענו בדבר. כי הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו:

פסוק ט

ואל ישעו בדברי שקר. פ"ה ואל יהגו. ואינו כמו וישע ה' אל הבל. שר"ל ויפן. דאם ישעו דהכא היה רוצה לומר יפנו הול"ל לדברי שקר. וגבי וישע אל הבל. פ"ה כמו ואל ישעה. וצריך לומר דאינו כמו ישעו דהכא. אלא כההוא דכתיב בישעיה ואל ישעו אל המזבחות. שר"ל אל יפנו:

והנה עבדיך מוכים וחטאת עמך. כמו קולע באבן אל השערה ולא יחטיא. כלומר חסרון הלבנים על עמך לפי שאינם נותנין תבן:

פרק ו

פסוק א

עתה תראה. פ"ה שא"ל הקב"ה לאברהם נסיתי ולא הרהר אחר דברי ואתה כבר הרהרת. ואע"ג דאברהם אמר במה אדע כי אירשנה. אין זה הרהור. אלא ה"ק ליה באיזה זכות אדע שאירש הארץ. והשיב לו הקב"ה ע"י זכות הקרבנות. כדכתיב קחה לי עגלה משולשת וכו':

כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו. למה כפל ביד חזקה. הכי משמעות דקרא. כי ביד חזקה ישלחם שאני אעשה לו כח ואייסרנו במכות עד שישלחם. וביד חזקה יגרשם בעל כרחם של ישראל כמו שנא' ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ ולא הספיקו לשאת צדה לדרך:

פסוק ב

וידבר אלהים. לפי שא"ל משה למה הרעות. דבר הקב"ה אליו קשות. וכן אלהים משמע מדת הדין. וכן וידבר משמע קשות. כמו דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות:

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי. באברהם כתיב אני אל שדי פרה ורבה. וביעקב כתיב אני אל שדי פרה אבל ביצחק לא כתיב אלא והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך והיינו שבועה דאל שדי:

וארא אל אברהם. מדרש אגדה. שהקב"ה מתאונן על הראשונים ואמר חבל על דאבדין ולא משתכחין. שהרי כמה פעמים נגליתי להם באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. כלומר לא שאלו לי. ואתה כבר שאלת מה שמו מה אומר אליהם. ורש"י הקשה על זה דא"כ היה לו לכתוב ושמי ה' לא שאלו לי. וא"ת לא הודיעם שכך שמו הרי תחלה כשנגלה לאברהם א"ל אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים וכו'. והעולם תמהים מה ר"ל רש"י וא"ת לא הודיעם שכך שמו. ומפרשים הכי. וא"ת דהא דכתיב לא נודעתי ר"ל לא הודעתי. כלומר לא הודיעם שכך שמו ומפני מה לא הודיעם לפי שלא שאלו לו שמו. נמצא דהא דכתב לא נודעתי כמו שכתוב לא שאלו לי. ואז יתיישב האגדה דמתאונן על האבות. ואין זה יכול להיות דמתחלה כשנגלה לאברהם נאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. אלמא הודיעם שכך שמו. ומאחר שהודיעם א"כ לא היה מתאונן על הראשונים אלא שהללו לא שאלו לו שמו ואלו שאלו ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה שהיה לו לכתוב ושמי ה' לא שאלו לי. ועוד קשה מאחר שהודיעם שמו למה משבחם על שלא שאלו שמו וכן למה תולה גנות למשה על ששאל שמו הלא הקב"ה לא הודיעו. לכך נ"ל כפי' קמא שפירש"י:

פסוק ו

וגאלתי. פ"ה דאיכא ד' לישני גאולה. והבאתי לא קא חשיב דאין זה לשון גאולה. ומ"מ סמך הוא לכוס חמישי דאמרי' אם חולה הוא או אסטניס לומר בחמישי הלל הגדול אם ישתנו:

פסוק ט

ולא שמעו אל משה מקוצר רוח. וקשה וכי יש אדם שנתבשר בבשורות טובות ולא יהיה שמח. וא"כ מה ת"ל ולא שמעו. אלא קשה היה להם לפרוש מע"ז שעובדים. כדכתי' משכו וקחו לכם. משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן:

פסוק יב

הן בני ישראל לא שמעו אלי וכו'. הפשט כך הוא. הן בני ישראל אע"פ שאני מבשרם בשורות טובות. ואיך ישמעני פרעה שאני מבשרו בשורות רעות. וזה אחת מקלים וחמורים שבתורה. ואם תיקשי מאי ק"ו הוא. הא דלא שמעו לו מפני קוצר רוח שהיה להם. וי"ל בכל שכן שהיה להם לשמוע ולהאמין כלום יש מתבשר בשורה טובה ולא ישמע ולא יאזין:

פסוק יג

וידבר משה לפני ה' לאמר. כך אמר משה להקב"ה אמור לי אם אתה גואלם אם לאו. והשיב לו עתה תראה. וכן וידבר משה לפני ה' לאמר יפקוד ה' אלהי הרוחות. אמר משה השיבני אם אתה ממנה פרנס על הצבור אם לאו ויען לו קח לך את יהושע וכו'. ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר:

ויצום אל בני ישראל. שילכו אל פרעה מלך מצרים וידברו כדי להוציא בני ישראל:

פסוק יד

בכור ראובן. מפני שמייחס שבט לוי בשביל משה ואהרן התחיל לייחס מראובן עד שהגיע ללוי ומנה זרעו של לוי עד משה ואהרן. בני אהרן ובני קרח וכל ראשי האבות ומה שלא מנה בני חברון לפי שלא הוזכרו בשום מקום בתורה. ולא מנה אלא אותם שהוזכרו כגון בני עמרם. ומטעם זה אינו מונה בני משה לפי שלא הוזכרו. וכן בני איתמר:

פסוק כ

תוכן העניינים

הדר זקנים על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה