אור ברסלב

הדר זקנים על התורה· בעלי התוספות

בראשית

פרק א

פסוק א

בראשית ברא אלהים. לא מצי למימר שברא אלהים השמים והארץ תחילה שהרי השמים נבראו מאש ומים א"כ אש ומים קדמו אלא הכי ר"ל קודם שברא אלהים שמים וארץ והארץ היתה תוהו ובוהו וכן תרגם אונקלוס בקדמין:

בראשית. בגימ' אש ברית כלומר העולם נברא בזכות התורה שנקראת אש שנא' מימינו אש דת למו ובזכות מילה שנק' ברית שנא' גם את בדם בריתך שלחתי אסירייך מבור. תימה אמאי לא קחשיב מתי נבראו צבאות מעלה כגון אופנים ומרכבה ומלאכים. י"ל דלא חשיב אלא דברים הנראים לעינים ואע"פ שמספר מג"ע שאינו נראה לעינים היינו לאשמועי' מעשה של אדם הראשון:

בראשית. למה התחילה התורה בבי"ת לפי שהוא לשון ברכות כדמפרש במסכת כתובות. ד"א לכך התחילה בבי"ת לפי שהבית מסובבת מג' רוחות ופתוחה מרוח רביעית כמו כן העולם יש לו ג' רוחות ורוח רביעית פרוץ דהיינו רוח צפונית ולעת"ל יבא הב"ה ויאמר לאו"ה יבא אלהיכם ויברא רוח צפונית. ד"א לכך התחילה התורה בבי"ת לפי שרצה הב"ה להתחיל בא"לף ונסגה לאחור לפי שמנינה קטן אמר הב"ה חייך בך אתחיל עשרת הדברות וכן עשה דכתי' אנכי ה' אלהיך. ד"א לכך התחילה התורה בבי"ת לרמוז לב' חרבנות וזהו שייסד הפייט באשישת שלוחתו דירה הב' פרועה בדלתים דינו רום לחרבות שתים. והתורה מתחלת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד כלומר ב"ל והיינו דכתיב משפטים בל ידעום הללויה:

בראשית. בגימטריא בלא האל"ף בתשרי ואל"ף של בראשית אינה נשמעת ונחשבת כאלו לא נכתבה. בראשית לכך התחילה התורה בתיבה זו לפי שכלל בו כל בריות שבעולם. ב' ברא ר' רקיע א' ארץ ש' שמים י' ימים ת' תהומות ושש אל"פין יש בפסוק בראשית מכאן סמכו רבותינו לדרוש שיתא אלפי שני הוי עלמא. בראשית לכך התחילה התורה בבי"ת לרמוז שני עולמות ומסיימת בל"מד לומר לך למוד התורה ותזכה לשני עולמות. ונ"ב תיבות יש מבראשית עד אחד כנגד נ"ב שנים שהיה אברהם אבינו כשהתחיל ללמוד התורה שנקראת אור:

ברא אלהים את. סופי תיבות אמת והיינו דכתי' ראש דברך אמת וכן בסוף הבריאה חתם אמת ברא אלהים לעשות כמו שעשה הפייט אשר חותם שמו בתחילה ובסוף וכן ויברא אלהים את הוי אמת:

בראשית. לפיכך מתחלת התורה בב"ית ומסיימת בלמ"ד כנגד ל"ב חוטין שבציצית ששקולה כנגד כל המצות שנא' ועשיתם את כל מצותי:

השמים. לפיכך נקראו כן לפי שנעשו מאש וממים. ד"א שמים נקראו כן לפי ששמים מעשים של הבריות זכו ישקיפו לטובה לא זכו ישקיפו לרעה לטובה דכתיב צדק משמים נשקף לרעה יגלו שמים עונו:

פסוק ב

והארץ היתה תוהו ובוהו. פשט כמו ובגדי ערומים תפשיט כלומר אותם שהם עתה לבושים הפשטת והנחתם ערומים וכן והארץ שהיא עתה ארץ היתה תוהו ובוהו:

פסוק ד

וירא אלהים א"ת האו"ר כי טוב. את האור בגימטרייא תרי"ג והיא התורה שיש בה תרי"ג מצות והיא הנקראת אור דכתיב כי נר מצוה ותורה אור. וחמש אור כתיבי בפרשה ראשונה כנגד חמשה חומשי תורה:

ויבדל אלהים בין האור. תחילה היה אור וחשך מעורבים זה עם זה והבדילם הקב"ה זה מזה. ירושלמי אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו שנא' וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל:

פסוק ח

ויהי ערב ויהי בקר יום ב'. למה לא נאמר כי טוב בשני לפי שעתיד הקב"ה להשחית העולם על ידי מים כשיביא מבול לעולם כך אמר הרב ר' יוסף לאופיסייאל. ד"א מפני שנברא בו גהינם שנא' כי ערוך מאתמול תפתה ואיזהו יום שיש לו תמול ואין לו שלשום הוי אומר זה יום שני. ד"א לפיכך לא נאמר כי טוב בשני לפי שהיה בו מחלוק' שכאשר נתחלקו המים התחתונים מן העליוני' געו בבכיה שיהיו במקום טומאה אמר להם הקב"ה שתקו ואני אצוה עליכם ניסוך המים ולא נתפייסו כי אינם כי אם פעם א' בשנה וכרת להם הקב"ה ברית שימלחו הקרבנות שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח ולא תשבית מלח וכיון שהיה בו מחלוקת לא נא' בו כי טוב שנאמר ובצאתם לפני החלוץ אומר הודו לה' כל"ח ולא נאמר כי טוב. וגם מזה יש להשיב למינים מה שלא נאמר כי טוב בשני לפי שרוב העולם אובדין ע"י מים. וכן הוא נרמז בספר תהלים רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו:

פסוק ט

יקוו המים מתחת השמים אל מקום א'. וא"ת והלא כל העולם כולו מלא מים וא"כ היאך יוכלו להיות במקום א'. י"ל דהיינו משל לאדם שיש לו ענבים בגת וכל הגת מלא ועדיין מביא ענבים בגת ומצאו אדם א' אמר לו להיכן אתה נושא הענבים הרי כל הגת מלא הלך ודרך בגת על גבי הענבים והשפילם אף הקב"ה דרך על המים והלכו להם והיינו דכתיב ודורך על במותי ים:

ותראה היבשה. וא"ת מאי קאמר פשיטא דכיון דנקוו המים אל מקום א' פשיטא דנראית היבשה. אלא י"ל דכאן רמז קריעת ים סוף והכי קאמר יקוו המים אל מקום א' ויהיו לעולם לשם. אבל על מנת שתראה היבשה בקריעת ים סוף:

פסוק טז

המאורות הגדולים. פירש הר' יוסף בכור שור גדולים שהיתה הלבנה גדולה כמו החמה. אבל גבי הנחה הא' גדול מחבירו כדמוכח בקרא את המאור הגדול ואת המאור הקטן:

פסוק כו

נעשה אדם בצלמנו. כאן פוקרים המינים ואומרי' שהם שני רשויות מדקאמר נעשה בלשון רבים משמע. אכן הבל הוא כי אין זה כי אם דרך ארץ דהא כתיב בתריה ויברא אלהים את האדם בצלמו דמשמע שהיה יחיד בבריאה. ואומר הר' יוסי בכור שור שבשעה שעשה הקב"ה הבהמות והחיות נתגאו המלאכים למי שהיו למעלה מהם אמר להם הקב"ה כדי להשפילם נעשה כל א' וא' ממנו אדם והם לא יכלו לעשות והיינו דכתי' ויברא אלהים אבל המלאכים לא יכלו לברא:

פרק ב

פסוק ב

ויכל אלהים ביום הז'. וא"ת והלא כלה מלאכתו ביום ששי י"ל דודאי כל מעשה מלאכה ברא מיום ששי אבל העולם היה צריך למנוחה וכשבא שבת באה מנוחה והיינו דכתיב ויכל אלהים ביום הז' שהיא מנוחה לעולם כשבא שבת והאי דלא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי לפי שבליל שבת לא החשיך כלל אלא היה אור כל השבת ובמוצאי שבת החשיך והיה אדם חסר אורה נטל שני אבנים וטחנם זה בזה והוציא מהן אורה לפיכך מברכין במוצאי שבת בורא מאורי האש. עוד י"ל ויכל אלהים ביום הז' כלומר ביום הז' היה ניכר לעולם ששבת לפי שבליל ז' סבר אדם הראשון שיעשה הקב"ה מלאכתו למחר כשם שעשה בשאר הימים כשראה ששבת הבין והכיר שכלה הקב"ה מלאכתו:

פסוק ג

לעשות. אלו השדים שברא אלהים בע"ש בין השמשות ולא הספיק לבראם עד שבא שבת ולפיכך יש להם רוח ולא גוף:

ויברך אלהים את יום השביעי. ברכו באורה שלא פסק אורה עד מוצאי שבת כדמפ'. עי"ל ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו במה קדשו שלא ירד המן לישראל והיינו דאמרי' וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים. ברכו מכל הימים באורה כדפי' וקדשתו מכל הזמנים שלא ירד בו מן לישראל. וא"ת והלא אין המן יורד בי"ט. וי"ל דמ"מ יורד ליום של חול שחל בו י"ט לפעמים אבל ביום שבת לא ירד כלל לעולם:

פסוק ז

ויפח באפיו נשמת חיים. ברא האדם הנשמה מן העליונים והגוף מן התחתונים:

פסוק כ

ולאדם לא מצא עזר כנגדו. י"מ שתבע אדם עזר בפה אמר אדם לכל יש עזר ולי לא יהיה שום עזר:

פסוק כג

זאת הפעם עצם מעצמי. פי' רשב"ם זאת הפעם עצם מעצמי דוקא אבל מכאן ואילך אינו כן אלא אדרבה איפכא האיש יוצא מן האשה:

פרק ג

פסוק ד

ויאמר הנחש לא מות תמותון. י"מ שהנחש דחף חוה ואמר לה כשם שאינך מתה בדחיפה כך אין אתה מתה מן האכילה:

פסוק ח

לרוח הים ויתחבא האדם. וא"ת היאך הבין שהוא הקב"ה. י"ל שהרוח בא מצד דרום וראה אילנות מנענעים לדרום ואין מנענעים בצפון אמר היינו כסא הכבוד שחופף בין האילנות:

פסוק יד

ארור אתה מכל הבהמה. מכאן שאין טוענין למסית שהרי היה יכול לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וא"ת והנחש מפני מה לא טען כן. י"ל כיון דהיה עון להיות מסית יהיה עובר על דברי הרב ולא רצה הנחש לומר שעבר על מצות המקום. וא"ת והא אין מסית כי אם ע"ז. י"ל כיון שאמר לה והייתם כאלהים יודעי טוב ורע כלומר בוראי עולמות הוי כמסית לע"ז. וא"ת למה היתה נענשת חוה מזה והלא לא הזהיר המקום לאכול ממנו רק לאדם דכתיב ויצו ה' אלהים על האדם. וי"ל דגם היא נמי נצטוית שהרי בתר בריאה כתיב זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם אלמא דשניהם קרויים אדם והיתה היא בכלל דויצו על האדם:

פסוק טז

ואל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך. פירש"י דלא זו אף זו קתני הרבה ארבה עצבונך. וא"ת יהיו לי שפחות ולא אעשה מלאכה כי אם מעט לכך אמר והרונך כלו' ואפי' לא תעשה מלאכה כי אם מעט יהי קשה לך. וא"ת לא אעשה מלאכה כלל עם כל זאת בעצב תלדי. וא"ת אשמרה נפשי מלכת עם בעלי לתשמיש ואל אישך תשוקתך שיהא לך תאות תשמיש וא"ת אפ"ה אשמור נפשי ממנו ואמשול ביצרי לכך נאמר והוא ימשול בך כלומר בעל כרחך יבא עליך:

פסוק כב

ולקח גם מעץ החיים. וא"ת מפני מה לא לקח מתחלה מעץ החיים. י"ל שעץ החיים היה מעץ הדעת מוקף. עי"ל דכל זמן שלא נקנסה מיתה על האדם לא מהני ליה לעולם עץ חיים משל לאחד שיש לו מכה על ידו ומביאים לו רפואה לרפא אותו מתרפא ע"י הרפואה וקודם שהיה לו המכה לא מהנייא ליה הרפואה שום דבר כמו כן עץ החיים לא מהני אלא למי שצריך לו ואדם לא נצטרך לו עד שאכל מעץ הדעת שאז נקנסה עליו מיתה:

פרק ד

פסוק ד

והבל הביא גם הוא. וכו' צמר לפי שע"י צמר ופשתים בא פורענות לעולם דמתוך שלא שעה הקב"ה למנחת קין קם על הבל והרגו ולפיכך נאסרו בלבישה צמר ופשתים יחדיו וה"ר יוסף בכור שור אומר דמשום הכי לא שעה אל קין משום דקין לא הביא מנחה אלא לאחר הימים כדכתיב ויהי מקץ הימים ויביא קין מפרי האדמה מנחה לה' כלו' לאחר שהיה שבע אבל הבל הביא מבכורות כלו' קודם שטעם כלל:

פסוק ה

ואל קין ואל מנחתו. פ"ה משום שהביא מן הגרוע. וי"מ שזרע פשתן היה.

פסוק ח

ויאמר קין אל הבל אחיו. מה א"ל י"מ דא"ל קח מן הבהמות ואני אקח את הארץ א"ל הן. א"ל קין כיון שאין לך שום דבר בארץ קום לך מעל ארצי. א"ל לא נתכוונתי לכך אלא דעתי היה כשחלקנו שלא אהיה עובד אדמה כל זאת לא הועיל ויאבקו יחד ויפל הבל לקין א"ל קין אחי אל תהרגני ויקם הבל מעליו מיד ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו ואין שייך לומר ויקם אלא א"כ נפל. וה"ר יוסף בכור שור אמ' דמתחלה שראה הבל שלא שעה הקב"ה אל מנחת קין היה הבל ירא מקין ונסתר מפניו וכשאמר הקב"ה אם תיטב שאת מיד בא קין והגיד להבל שכך א"ל הקב"ה וסבור היה הבל שנתפייס קין ולא היה נסתר מפניו מיד ויהי בהיותם בשדה ויקם קין וכו':

פסוק י

צועקים אלי מן האדמה. כלומר אי אתה יכול לומר שחיה הרגתו שלא היה לה דעת לכסות את הדם והיינו דקאמר מן האדמה שהדם היה מכוסה באדמה:

פסוק יג

גדול עוני מנשא. אמר קין להקב"ה היאך אתה יודע שהרגתי אחי והלא אבי ואמי שהם למטה אינם יודעים. א"ל שוטה אני סובל כל ויודע כל א"ל גדול עוני מנשוא:

פסוק כב

וצלה גם היא ילדה. אע"פ שלא היתה ראויה ללדת שהיו לו שתי נשים אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש וצלה היתה אותה של תשמיש וא"כ אינה ראויה לילד אפ"ה היה לה בן:

פרק ה

פסוק כט

זה ינחמנו. היה לו לקוראו מנחם אלא לשון נופל על הלשון ינחמנו ינח ממנו. וא"ת אמאי והא אמרי' נביא גדול היה למך שקרא בנו נח. י"ל ראה שהיה לו פיסוק אצבעות וכל ראשי האצבעות דבוקות יחד. עי"ל דבשעה שנולד מת אדם הראשון:

אנשי השם. אותן שהוזכרו למעלה:

פרק ו

פסוק ו

וינחם ה' כי עשה את האדם. כאן המינים פוקרים דכתוב אחר אומר לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ועוד שאל מין אחד לר' יהושע כיון שעתיד להחריבו למה בראו. שאל לו ר' יהושע וכי לא היה לך בן מעולם א"ל אין. ומפני מה שמחת בו וכי לא היית יודע שסופו למות אלא בשעת חדוה חדוה. ואומר הרי"ט דה"ק וינחם ה' כי עשה כלומר נחמה היתה לפניו מן מה שעשאו בארץ דע"י כן העצבון יהיה אל לבו של אדם דאם עשאו בשמים העצבון יהיה אל לבן של מלאכים ואל מי שבראו ולפי' זה קאי ויתעצב אל לבו של אדם:

פסוק ז

כי נחמתי. נחמה זו אינו ר"ל חוזר אני בי אלא הכי ר"ל יפה לי להרוג אותך מלהרגם. כי עשיתם דהא עשיתם כי זו משמש בלשון דהא. בש"גם בגי' משה:

פסוק ט

נח נח. ב"פ נח בעוה"ז ונח בעוה"ב. נח בעוה"ז שנשבע לו ולבניו שלא יביא מבול לעולם ונח לעוה"ב שנשבע הקב"ה לעתיד לבא בשם נח הצדיק לציון שלא יחריבנה עוד והיינו דכתיב נשבעתי מעבור מי נח וכו' כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך. וי"מ נח נח לשמים ונח לבריות. ועי"ל דדרך לכפול שם צדיק כמו אברהם אברהם יעקב יעקב משה משה. ואע"ג דגבי תרח שמו כפול ולא היה צדיק מ"מ י"ל לפי שעשה תשובה כפל שמו:

תולדות נח. מה הן התולדות אותן שמנה הכתוב שמותם. ואלה תולדות נח את שם את חם את יפת ושם היה קטן מכלם ולפי שהיה חשוב מכולם מנאו ראשון ולפי זה היה לו לכתוב יפת בתריה דעדיף מחם אלא כיון דנקט הקטן תחלה מנה כל הקטנים תחלה וחם קטון מיפת הוה:

פסוק יא

כי מלאה הארץ חמס. פ"ה לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. לפום ריהטא קשה דמיד פי' דמשום זנות אנדרולומוסיא באה לעולם אלמא דנחתם גזר דינם על הזנות ואח"ך אמר דלא נחתם גז"ד אלא על הגזל דוקא. וצ"ל דה"ק לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל אמנם אלו לא היה בהם זנות לא היו נהרגים אלא הרשעים ומשום הזנות נהרגים אף הצדיקים עמהם:

פסוק יג

קץ כל בשר. פ"ה כל מקום שאתה מוצא זנות וכו' והורגת טובים ורעים. וקשה והלא נשאר נח שהיה צדיק וי"ל דרובו ככולו וישאר נח כדי לישב העולם:

פסוק טז

ואל אמה תכלנה מלמעלה. פ"ה כיסויה יהא משופע והולך עד שהוא קצר מלמעלה ועומד על אמה. וקשה שהרי דרך כל הכיסויים להיות משופעים עד כאצבע. לכך נראה לפרש ואל אמה תכלנה מלמעלה הצוהר:

פסוק יט

מכל החי מכל בשר. פי' ואפי' שדים. יש במדרש דשד ששמו שיקרא רצה ליכנס לתיבה ולא רצה נח לפי שלא היה נשוי ואין לו זוג הלך שיקרא אל פחתא שהיתה שידה אמר לה הנסבת לי א"ל לא אלא א"כ תתן לי כל מה שיש לך נתן לה לקחה ונכנס בתיבה והיינו דאמרי' כל דסגלת שיקרא פחתא נסבא דסגלת לשון סגולה פי' אוצר:

פרק ז

פסוק ב

הבהמה הטהורה תקח לך. מכאן למדנו שלמד נח תורה דמדהזכיר לו הקב"ה שם דטהרה מכלל דהוה ידע דאי לא למד מהיכא הוה ידע מי טהורה ומי אינה טהורה:

פסוק ד

כי לימים עוד שבעה. יש במדרש שהמתין הקב"ה ז' ימים אחר ק"כ שנים להתאבל על אובדו של עולם. ובהכי ניחא הא דכתי' בפ' צו גבי אהרן ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים וכו' הזהיר המקום שלא יצא מפתח ביתו ז' ימים קודם שריפת בניו כדי להתאבל עליהם וזהו ושמרתם את משמרת ה'. כלו' כך עשה הקב"ה כשהביא המבול המתין להביא המבול ז' ימים אחר הזמן שייעד להביא וכדי להתאבל עליו כדכתיב כי לימים עוד שבעה. והיינו דכתי' בפ' שמיני ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה'. כלומר עתה ידעתי כי מזה אשר צוה ה' ומפתח אהל מועד לא תצאו לפי שרצה שתתאבל על בניך ז' ימים קודם שריפתן. ד"א כי לימים עוד ז'. שהטעימם הקב"ה באותם ימים מעין העוה"ב להודיע להם כמה מפסידים בעונותם ולידע אם יחזרו בתשובה ע"י כן. וגם החמה זורחת במערב ושוקעת במזרח כל אותם הימים ז' כדי להחזירם בתשובה:

פסוק טז

ויסגור ה' בעדו. בי"ז לחדש ביום הזה כלו' ביום ולא בליל יום י"ז בחדש:

פרק ח

פסוק ג

מקצה חמשים ומאת יום. והיינו בא' בסיון שהרי התחילו לירד בתחלת יום של י"ז במרחשון אלא שאין לילו עמו א"כ יש י"ג ימים ממרחשון חסר ליל י"ז שהרי מרחשון חסר. וכ"ז מכסלו וליל של כ"ח הרי מ' יום ומ' לילה שכלים בכ"ח בכסלו בתחלת היום חשוב ק"נ יום תמצא שכלים בא' בסיון. כיצד קי"ח מטבת שבט אדר וניסן אחד מלא וא' חסר. וכ"ט מאייר וג' שהיה בכסלו מפסיקת הגשמים ואע"פ שחסר הלילה כ"ח גבי הק"ן יום לא כתיב אלא יום אבל גבי המ' של ירידה כתיב יום ולילה:

פסוק ד

ותנח התיבה בחדש השביעי. צ"ל דשביעי קאי אהפסקה וא"כ היינו סיון דלא מצי למימר דקאי אירידה ויהיה אייר. דהתגבורת היה עד א' בסיון והיכי נחה התיבה באייר. וא"ת אמאי לא נקט קרא בחדש ונימא דקאי אירידה כמו בעשירי בא' לחדש. וי"ל משום דכתיב לעיל ותרם התיבה והכא כתיב ותנח נקט חדש של ז' להרמת התיבה בעשירי בא' לחדש נראו ראשי ההרים דקאי אירידה והיינו א' באב. ואין לומר דקאי אהפסקה ותהיה א' באלול שהרי חרבו פני האדמה בא' בתשרי כדכתיב בראשון בא' לחדש וכו' ואם חדש עשירי קאי אהפסקה לא חרבו המים עד בא' במרחשון שהרי אחר ס' של חסרון המים דנראו ראשי ההרים עדיין איכא מ' יום עד שפתח נח התיבה וכ"א ימים משליחות הרי ב' חדשים וכלים בא' במרחשון אבל כי קאי אירידה כלים בא' בתשרי כדפי':

ותנח התיבה וכו' על הרי אררט. וצ"ל שהתיבה היתה שקועה במים י"א אמות שהרי המים גברו ט"ו אמות למעלה מכל ההרים בא' בסיון ובא' באב נראו ראשי ההרים. נמצא דבס' יום חסרו המים מגובהם ט"ו אמות דהיינו אמה לד' ימים ד' אמות לי"ו ימים וכשנחה בי"ז נמצא דשקועה י"א אמות במים:

פסוק ו

ויהי מקץ מ' יום. פ"ה מקץ שנראו ראשי ההרים:

פסוק ז

ויצא יצא ושוב. אמר העורב הלא לא לקח נח מעופות הרבה כמו מן הכשרים שבעה ז' ומין שלי לא לקח אלא שנים לא נתכוון נח אלא להמיתני ע"י קור או ע"י דבר אחר ויקח אשתי ומשו"ה היה הולך ושוב א"ל במותר לי אני נאסר באסור לי לכ"ש. ד"א יצא ושוב עד יבשת המים שלא עשה שליחות עד שני אליהו כשנסתר בנחל כרית ואליהו נרמז בכאן. יבש"ת תשב"י הרי למפרע:

פסוק ט

ולא מצאה היונה מנוח וכו'. וא"ת אמאי לא מצאה מנוח הלא כבר עבר מ' יום שנראו ראשי ההרים. לכך נראה לפרש כדאיתא בסדר עולם דויהי מקץ מ' יום קאי אמחסור וה"ק ויהי מקץ וכו' שחסרו המים ויפתח נח את חלון התיבה וישלח את היונה ולא מצאה מנוח שעדיין לא נראו ראשי ההרים ולאחר שבעה שלח את היונה והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים שהרי זית שפל מכל האילנות וכשהביא מן העלה מידע הוה ידע שקלו המים דכיון שהעלה טרוף וקרוע בפיה ודאי לקחה באילן דאין לומר לקחה במים דא"כ היתה שלימה בפיה. טרף לשון זכר ואע"ג דיונה לשון נקבה לפעמים קורהו לשון זכר ופעמים לשון נקבה משום דיונה של נח זכר היה אותו ששלח לפיכך אמר טרף:

פסוק יג

ויהי באחת ושש מאות בראשון בא' לחדש חרבו וכו'. העולם מקשים מ"ש דבס' ימים הראשונים לא חסרו המים אלא ט"ו אמות שגברו המים למעלה מן ההרים ובס' ימים שניות חסרו המים אשר על פני כל הארץ ואע"פ שיש הרים גבוהים יותר מת"ק אמות. וי"ל דמקום הרים מחזיקים הרבה ותדע דאם יש לך כלי גבוה ג' טפחים או ד' והוא מלא בשר עד ב' אצבעות על שפתו צריך מן הבשר עד שפתו טפי שצריך מן השולים עד גבי הבשר. הרי פי' לפ"ה דבעשירי בא' לחדש נראו ראשי ההרים ר"ל עשירי של ירידה וכן צ"ל לענין סדר עולם. דלא מצינו למימר דהפסקה דא"כ הוי בא' באלול שנראו ראשי ההרים והשליחות של יונה דלא יספה שוב אליו יהיה ביום ס' אחר פסיקת התגבורת ואמאי לא חזרה הרי לא נראו ראשי ההרים עד בא' באלול. אלא ש"מ מא' באב היה ומשו"ה לא חזרה שהיה לה נוח לכף רגלה כדפי':

פסוק כב

קיץ וחרף. היה לו להזכיר חורף קודם כסדר האחרים שנקט קור ואח"ך חום אלא משום דקיץ בתר חום נקטיה ברישא:

פרק ט

פסוק ו

כי בצלם אלהים עשה את האדם. ה"פ כי בצלם אחד שהיה לו לאלהים עשה את האדם. וי"מ כי בצלם אחד עשה אלהים את האדם. אך אין הניגון נראה הכי:

פסוק כב

וירא חם אבי כנען את ערות אביו וכו'. נמצא שעשה עבירה מן העינים שראה ערות אביו. ומן השינים כשהגיד לאחיו לא שם השינים בפני הלשון לעכב שלא יאמר לאחיו דבר ערוה שראה ולכך היה עבד ומשום שחטא בשן ובעין יוצא בהן העבד כנעני כשהפיל לו אדוניו את שנו או סימא את עינו:

פסוק כג

ויקח שם ויפת את השמלה וכו'. ומשו"ה זכו בניו של שם למצות ציצית ובניו של יפת לקבורה משום שכיסה אביו כדכתיב אתן אל גוג מקום קבר. ובניו של חם גלו למצרים ערומים ויחפים דכתיב כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש ערום ויחף וחשופי שת לפי שראה חם אביהם ערות נח אביו:

פסוק כה

ארור כנען עבד עבדים וכו'. הא דלא קלל חם לפי שלא רצה לקלל מה שבירך הקב"ה שהרי ברכו כשיצא מן התיבה. עי"ל דכנען ראה ערות נח אביו והגיד לאביו. ואין לתמוה על שקללו נח בשביל שראה ערותו דכתיב בן יכבד אב ועבד אדניו וזה שהיה מבזה אביו יהיה עבד לאדוניו:

פרק י

פסוק יא

מן הארץ ההיא יצא אשור. שלא רצה להיות בעצת דור הפלגה ובהכי ניחא הא דאיתא במזמור לאסף גם אשור נלוה עמם כלומר אפי' אשור שלא היה בעצת דור הפלגה:

פסוק כה

שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ. נחלקה ואף משנים נמי שקודם לכן לפלג הם חיים ת"ק שנים ואף ת"ן וכשנולד פלג לא הם חיים אלא או ר"ל או ר"ן ולאו דוקא אלא מעט פחות או יותר אבל לג' מאות לא הגיעו:

פרק יא

פסוק יא

ויחי שם אחרי הולידו את ארפכשד. הא דלא כתי' וימת בהני דורות אחרונים כמו בהראשונים לפי שהראשונים לא הניחו בנים כמותם אחריהם אלא רשעים היו ועל ידם בא המבול אבל דורות אחרונים הניחו בנים כמותם אחריהם שהרי יצא אברהם שהדריך העולם בדרך ישרה ולפי שדורות הראשונים הלכו בניהם לאבדון כשבא מבול ואלו נתקיימו לפיכך לא נאמר בהם וימת:

פסוק לב

בחרן. הנו"ן הפוכה כתיקון סופרים לפי שפסק חרון אף מן העולם:

פרק יב

פסוק א

לך לך. רמז כי עוד יחיה כמנין ל"ך ל"ך כי בן ע' שנה בצאתו מחרן וימי שני חייו היו קע"ה. עוד י"ל כשתגיע לכלל ל"ך ל"ך שהם ק' שנה אז ואגדלה שמך שאז נולד יצחק:

פסוק ב

והיה ברכה. פ"ה שהברכות יהיו נתונות בידך. וקשה דא"כ היינו ואברכה מברכך. ונראה לפרש הכי אתה תהיה מבורך מברכת שם בן נח שברכתי אותו שיהיה זרעו יורש כדכתיב ויהי כנען עבד למו אע"ג דשם היו לו ה' בנים אני נותן הכל לא' מבניו ואתה מזרעו ואני נותן לך הברכה:

פסוק ג

ונברכו בך. לשון הברכה אישרונ"ט אנטיי"ץ:

פסוק ו

והכנעני אז בארץ. פ"ה שהכנעני הולך וכובש הארץ שנפלה בחלקו של שם בתחלה שנא' ומלכי צדק מלך שלם. וקשה שהרי ארץ ישראל היה לכנען שנא' וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים. ועוד קשה למ"ר הרי"ט דאמר לקמן כי לא שלם עון האמורי עד הנה ומה בכך אם לא שלם עון האמורי אם דינו היה בארץ ישראל. לכך נראה דודאי חצי ארץ ישראל היה לשם והשאר לכנען. א"נ י"ל כשהיה כנען נארר אבד ארצו ונתנה לשם והיינו דכתי' כי לא שלם עון האמורי לאבדם עד הנה:

פסוק י

ויהי רעב. פ' הכונס אמרינן רעב בעיר פזר רגליך שנאמר ויהי רעב בארץ וילך וכו':

פרק יד

פסוק י

ויפלו שמה. פי' ה"ר יוסף בכור שור ויפלו ויחנו כמו על פני כל אחיו נפל שהוא כמו שכן. נסו ונתחבאו שם באותן בארות העשויים במערות ליטול עפר מתוכם לחומר:

פסוק כג

אם מחוט ועד שרוך נעל. החוט הוא אזור החרב שהוא חגור כמו לא נפתח אזור חלציו ולא נתק שרוך נעליו כלומר מן החרב עד האשפר"ון וכן בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו:

פרק טו

פסוק ג

והנה בן ביתי יורש אותי. אע"פ שכתוב למעלה ויאמר ה' אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וכו' כי לך ולזרעך אתן את הארץ. א"כ היאך אמר והנה בן ביתי יורש אותי י"ל דה"ק אחרי שזקנתי ועדיין אין לי בן כשאוליד לסוף ימי ישאר בני קטן ויהיה בן ביתי ממונה ואפוטרופא על אותו שיורש אותי ויהרגנו א"ל הקב"ה לא יירשך זה כי אם היוצא ממעיך יגדל ויחזיק בשלך. ג"ן. ולכך הפסיק בין ויצא מלך סדום לויאמר מלך סדום וכתב בנתים ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין ללמדנו שאמת השיב אברהם למלך סדום כשא"ל בלעדי רק אשר אכלו הנערים שאמר אכלו ולא אמר אכלנו כי הוא אכל אצל מלכי צדק. רשב"ם:

פסוק טז

ודור רביעי ישובו הנה. אין לפרש דור רביעי של ישראל ישובו הנה לארץ הזאת שהיא ארץ ישראל כי מאחר שנתן קצבה לד' מאות מה לנו אם דור רביעי או דור חמישי הלא מ"מ ד' מאות יתעכבו אלא הקב"ה נותן טעם לדבריו למה צריך לעכב ד' מאות שנה כאשר מפורש בעדויות. נמצא ד' דורות הוו ד' מאות שנה. ועד אותו זמן לא יהיה שלם עון האמורי. כי אם עון האמורי מפורענות שאני עתיד ליפרע מן האמוריים עד אחר דור רביעי כדכתיב על שלשים ועל רבעים. רשב"ם:

פרק יז

פסוק ה

לא יקרא עוד שמך אברם. וא"ת למה נשתנו שמות אברהם ויעקב ושם יצחק לא נשתנה. י"ל מפני שקראו הקב"ה יצחק. וקשה שהרי כמו כן קרא הקב"ה יעקב כדפי' בפ' תולדות ועם כל זאת נשתנה ומאי שנא וצ"ע:

פרק יח

פסוק א

וירא אליו ה'. פ"ה שהלך לבקר את החולה שיום ג' למילתו היה. וא"ת מנ"ל שהלך לבקרו. י"ל לפי שלא מצינו בשום מקום דכתי' וירא שאין כתי' ויאמר וידבר אחריו וכאן לא נכתב לומר לך שלא הלך לומר שום דבר אלא כדי לראותו:

באלני ממרא. פ"ה לפי שנתן לו ממרא עצה על המילה נגלה לאברהם בחלקו. וקשה וכי היה לו לאברהם ליקח עצה על מה שא"ל הקב"ה. וי"ל שלא לקח עצה אלא מאיזה מהאיברים ימול. א"ל המול לכם כל זכר אמר. מדקאמר זכר ולא אמר המול לכם סתמא ש"מ ר"ל המילה דהיינו דבר הניכר בין זכר לנקבה. עוד י"ל שהיה אברהם מל עבדיו ומתו בא ושאל עצה לממרא מה זה ולמה מתו. א"ל ממרא מה א"ל המקום. א"ל המול ימול. א"ל ממרא המול ימול. מול עצמך ואח"כ מול אותם. וזהו העצה שנתן לו ממרא. עוד י"ל באלני ממרא ששאל אברהם לממרא לאחר שיהא נימול למה יהיה דומה המילה. א"ל כאלון שמגולה מכאן ומכאן וזהו לשון אלני. מפי' ה"ר אליעזר מגרמיזא החסיד:

ישב פתח האהל. חסר וא"ו והוי כמו ישב שרצה לקום א"ל הקב"ה שב וסימן הוא לבניך כדפי' הקונט'. פי' שכיון שראה שכינה היה רוצה לעמוד א"ל שב כדפי"ה וזהו ישב כתיב כלומר בציווי:

כחום היום. יש במדרש דלעתיד לבא ביום הדין ישב אברהם על פתח של גיהנם להוציאם לחוץ וכן איתא בעירובין דאברהם מוציאם מגיהנם ונרמז כאן ישב פתח האהל כחום היום:

פסוק ב

וירא וירץ לקראתם. שני פעמים וירא למה. אלא ראשון וירא ר"ל ראה אותם שהם באים והשני וירא לשון הבנה שמתחלה מל בניו ואח"ך היה אברהם מתקן מילתו אמרו המלאכים אין דרך ארץ לעמוד כאן הלכו מפניו ועמדו מרחוק במקומם ולא רצו להטריחו. כשראה אברהם והבין שממתינין אותו. וירץ לקראתם וזהו וירא השני והיינו דכתיב מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו ונדרש על אברהם והיכן מצינו שעשה צדקה ברגליו אלא היינו דאמרינן הכא וירא וירץ לקראתם:

פסוק ד

ורחצו רגליכם. פ"ה כסבור ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם לפיכך הקדים רחיצה ללינה אבל לוט לא הקפיד והקדים לינה לרחיצה. מהכא משמע דדורשו לגנאי גבי לוט. אכן י"ל דלוט לא נתכוון אלא לטובה דלפי שהיו במקום סכנה להיות נהרגים כדקאמר קרא סורו נא כלומר קחו עצה בעצמיכם שלא יבינו אתכם אנשי סדום לפיכך מיהר לוט להכניסם לבית. אבל גבי אברהם לא היה קפידא אם היו ברחוב:

פסוק ה

וסעדו לבכם. הא דלא אמר לבבכם לפי שאין לו למלאך אלא לב אחד והיינו יצר טוב:

ויאמרו כן תעשה. מן הדין היה לו לכתוב כן נעשה אלא דכך א"ל אתה מבקש שנסעד אצלך לחם ואחר נלך אל תכין יותר מאשר דברת:

פסוק ו

תוכן העניינים

הדר זקנים על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה