אור ברסלב

הדר זקנים על התורה· בעלי התוספות

ויקרא

שמות

פרק א

פסוק א

וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. אומר ה"ר נתן בר' יוסף מהו דכתב הכא ויקרא אל משה וגבי בלעם כתיב ויבא אלהים אל בלעם. משל למלך היושב בהיכלו הוצרך לדבר עם מצורע אחד יצא לקראתו עד פתח טרקלין ביתו. ודבר עמו שם כדי שלא יכנס וימאס את היכלו. הוצרך לדבר עם אחד מן השרים קורא לו ומדבר עמו בהיכלו. ולפי הפשט לפי שנא' כן וכבוד ה' מלא את המשכן ולא יכול משה לבא אל אהל מועד הוצרך לקרותו ולהרשותו ליכנס. וכן בהר סיני מצינו שכסהו הענן כתיב ויקרא אל משה. ולא כתיב ה' דאכבוד ה' דכתיב לעיל קאי:

וידבר ה' אליו. כתוב בתורת כהנים למעוטי אהרן דא"ר יהודה בן בתירא בי"ג מקומות כתוב וידבר ה' אל משה ואל אהרן וי"ג מיעוטים כתיב למעוטי אהרן. ומפרש בתורת כהנים דכל היכא דכתי' ואל אהרן אמר למשה שיאמר לאהרן. והקשה ה"ר בכור שור כיון דבשביל שאמר למשה שיאמר לאהרן כתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן. א"כ בכל התורה כולה היה לו לכתוב וידבר ה' אל משה אל בני ישראל. שהרי אומר הקב"ה שיאמר אל בני ישראל לכך נראה לומר דה"ק ללמדך שלא לאהרן נאמר שום ציווי אלא למשה וכל עיקר הדבור היה עם משה כאשר ידבר איש אל רעהו. כדכתיב כה תאמר. כה תדבר. כה תעשה. ואהרן היה שומע קול השכינה והדבור היה מתיחד אליו. ולכל הנביאים לא היה הדבור מתיחד אליהם אלא בחלום או ע"י מלאך או לפעמים שומעים קול שהיה אומר כן יהיה. ומה שכתוב על הנביאים ויהי דבר ה' אלי לאמר ה"ק בא באזני בא קול הדבור. ולפי פי' זה לא גרסי' בתורת כהנים שיאמר לאהרן. ודוחק הוא לומר כן ולמחוק גירסא דסיפר' על כך ולכך י"ל כיון דכתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן יש להשוותם לדבור ואם לא מפני כח המיעוטים הייתי אומר שהקול יוצא לשניהם יחד ומכח המיעוטים נתמעט אהרן לגמרי שלא היה שומע הדבור כלל. והא דכתי' וידבר ה' אל משה ואל אהרן. ה"ק אמר למשה שיאמר לאהרן להיות שליח בדבר כמוהו ובשליחות הדבור הושוו. ג"ן. עוד כתיב בתורת כהנים אחר כך. יכול שמע קול הקריאה ת"ל קול לו קול אליו משה שמע ישראל לא שמעו. והעולם מקשים היכן מצינו האי קרא דקול לו וקול אליו שהביא רש"י. צ"ע. וי"ל דה"ק ת"ל קול לו קול אליו מדהו"לל וידבר ה' לו והיינו מפרשים עליו כמו כל לי ולו הסמוכים אצל דיבור והיה נראה שלא נאמר לו הדיבור לכך כתב אליו שאין לפרשו אלא שלמשה עצמו נאמר כך שמעתי:

פסוק ב

מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן. כתיב בתורת כהנים למדנו ענותנותו של הקב"ה שלא הטריח ישראל להקריב אלא דבר המצוי בידם:

פסוק ד

לכפר עליו. לפי הפשט כשאדם אוכל חלב בשוגג מביא חטאת. ואם ספק בידו מביא אשם תלוי ופעמים שהוא סבור בודאי שאכל שומן והוא אכל חלב והעולה מכפרת לו מה שלא ידע:

פסוק ח

וערכו בני אהרן. כ' אצל בקר גדול ובבן צאן קטן. כתב וערך והפשיט את העולה לפי שמצינו בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שהכל נשרף עור ובשר ופרש כאן כתב אע"פ שכולה כליל צריכה הפשט:

פסוק יג

והקרב והכרעים ירחץ במים. שזה בא על שלחן של מלך וצריך לעשות בכבוד:

ונמצה דמו על קיר המזבח. לפי שדם העוף אינו מקובל (על) במזרק שאם היה מקובל בכלי לה"י יכול ליקח ממנו להזות לפי' מולק העוף בראש המזבח שימצה הדם מיד על המזבח:

פרק ב

פסוק ח

והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח. אבל גבי מנחה כתיב וקמץ כלומר ממקום שרגלי הזר עומדות ואינו מגישה אל המזבח. ומה שמגיש האפויות להראות שלצורך המזבח אפאן שלא יראה כאדם המתקן עצמו לאכול ואחר שולח מנות ועושה עיקר סעודתו לעצמו אין זה כבוד שמים לכך מגישן תחלה להראו' שעיקר המנחה לשמים. אבל אותה שמביאה בעודה סולת ואינה מתוקנת אינה צריכה להגיש דנראה הוא שהביאה לשמים שאינה ראויה לאכילת אדם. אבל רבותינו דרשו שכל המנחות טעונות הגשה:

פסוק יג

ולא תשבית מלח. לפי שהוא דבר המתקיים צוה הקב"ה להקריבו בקרבנות ובמנחות להראות כי הקרבנות ברית עולם לכפרה. ולא מפני שיש צורך להקב"ה בקרבנות שהכל יודעים שאינו צריך לא לריח ולא להקרבה אלא לזכות בהן ישראל שכשאדם חוטא ומקריב קרבן ומתכפר לו ויודע שהוא נקי מן החטא נזהר מהיות מלוכלך עוד בחטא:

פרק ד

פסוק ג

אם הכהן המשיח. גבי כהן משיח כתיב פני פרוכת הקדש דבשביל הוא לבדו שחטא לא נסתלקה הקדושה. אבל כשהצבור חטאו כתיב את פני פרוכת ולא כתי' הקדש דכיון שחטאו הצבור נסתלקה הקדושה:

בכל חטאות לא נאמר ריח ניחוח רק בחטאת יחיד. לפי שהקב"ה מקפיד יותר על הגדולים כשחוטאים מעל הקטנים:

גבי נכנס למקדש טמא. וגבי שבועת ביטוי שאינן נהנין מן החטא מביאין קרבן עולה ויורד. אבל אכל חלב או דם ואוכל ביום כפור או עושה בו מלאכה והבא על הערוה שנהנין מן החטא וכ"ש ע"ז שפושט ידו בעיקר מביאין קרבן קבוע. והנהנה מן הקדש דאיכא תרתי שנהנה ונשבע לשקר מביא אשם כסף שקלים ואשם תלוי. לפי שבן אדם מקל על עצמו לבא לידי ספק לפי' החמיר עליה הכתוב להביאו אשם בכסף שקלים:

פרק ה

פסוק יט

אשם הוא. פי' רש"י להביא אשם שפחה חרופה שהוא איל בן ב' שנה ומה שפי' שגגה הוא. דכל איל הנזכר בתורה הוא בן ב' שנים אלא הכי איתא בתורת כהנים מנין לאשם שפחה חרופה שיביא בכסף שקלים ת"ל אשם הוא אשום אשם לה':

פרק ו

פסוק ב

צו את אהרן. נמצא בילמדנו שאמר הקב"ה במעשה העגל שלא יעבוד אהרן עוד. ויאמר משה להקב"ה באר שנואה ומימיה חביבין שהרי בכל העבודות כתי' בני אהרן ולא כתי' בשום מקום אהרן. וכיון שהבנים חביבין שהם מי הבאר היאך שנואה באר שהוא האב והרי חלקת כבוד לעצים כדתנן הכל כשרין לעצי המערכה חוץ משל זית ומשל גפן. ואע"פ שאלו פסולין. כשהזכיר הכתוב המערכה לא הוציא את אלו ממשמעו בפירוש לפי שחלק כבוד לזית בשביל שמן שיוצא ממנו ולגפן בשביל הנסכים. ולמה לא תחלוק כבוד לאהרן אחי בעד בניו. מיד אמר הקב"ה אחלוק לו כבוד. ולא עוד אלא שאקדימנו לבניו מיד אמר למשה צו את אהרן ואת בניו. עוד י"ל לפי שנא' בפ' ויקרא נפש כי תחטא בשגגה וכתב אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם לא הוזכר. אבל לאחר שכתב וכפר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא ונסלח לו וכו' מכל אשר יעשה לאשמה בה כתב צו את אהרן וכו':

פסוק טז

וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. דאם היה אוכל המותר מה דורון יש להקב"ה במועט שקומץ בג' אצבעותיו. בשלמא ישראל מביא מנחתו ומקטיר הקומץ ואחר השאר אוכלין הכהנים שהם משרתי גבוה ונמצאת כלה דורון. אבל כהן דהוא עצמו אוכלה מה דורון הביא לכך כולה כליל ולא דמי לחטאת ואשם של כהנים דהתם החלב והאמורים נקטרים והעור לאנשי משמר:

פרק ח

פסוק ז

ואת כל העדה הקהילו אל פתח אהל מועד. אעפ"י שלא הוקם המשכן עד יום שמיני של מלואים שהוא ר"ח ניסן כדכתי' בפרשת ותכל אמרו בתורת כהנים כל ז' ימי המלואים היה משה מעמיד המשכן שחרית וערבית ומפרקו ובשמיני העמידו ולא פרקו ולכך נאמר הוקם המשכן:

פרק ט

פסוק ז

קרב אל המזבח. יש במדרש שהיתה דמותו של עגל מתראה לפניו והיה אהרן מתיירא וחוזר לאחוריו לכך נאמר אל אהרן קרב אל המזבח בזריזות ולא תירא:

פרק י

פסוק א

ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם. סרס המקרא ודרשהו אשר צוה אותם לא תקריבו ומשמע אשר לא צוה אותם לשון אזהרה וכן נמי וילך ויעבוד אלהים אחרים וכו' אשר לא צויתי אשר צויתי לא תעבדו הכי רוצה לומר והעולם אינם יודעים סירוס המקרא מקשים. והלא כמו כן לא צוה להם שלא להקריב אש זרה וכיון שלא הוזהרו למה נענשו. ולא הבינו המקשים סירוס הפסוק דהכי ר"ל כדפירשנו:

פסוק ב

ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. וא"ת והא בפרק ד' מיתות קא ממעט מן ותאכל אותם. אותם ולא בגדיהם ולמה לי למעט בגדיהם מדרשא דהך קרא ומדיוקא מן וישאום בכתנותם נפקא. וי"ל דמצי' למימר דקאי אמישאל ואלצפן כלומר מישאל ואלצפן נשאום בכתנותם שלהם ולכך איצטריך דיוקא דותאכל אותם למעט בגדיהם:

פסוק ד

ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן. כתיב בתורת כהנים מכאן אמרו אין הכהנים מטמאין למתים. ותימ' וכי לא שמענו במקום אחר שכהנים מוזהרים על טומאה. ועוד דמסיק התם שאלעזר ואיתמר לא נטמאו להם ולמה והלא כהנים הדיוטים יכולים ליטמא לאחיהם. וי"ל דהכי פי' מכאן אמרו דאין כהנים ביום משיחתם מטמאים לכהנים שאף ההדיוטים ביום משיחתם יש להם דין כהנים גדולים והיינו הא דמסיק התם שהרי כהנים הדיוטים לא נטמאו להם לפי שהיו נמשחים בשמן הקדש כדכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו כי שמן משחת ה' עליכם הרב"ש. וכן מצינו כדבריו גבי ראשיכם אל תפרעו דאע"פ שלא הוזהרו כהנים הדיוטים על הפריעה והפרימה מיהו ביום משיחתם הרי הם ככהנים גדולים:

הוא אשר דבר ה'. אמר הקב"ה אין איש מאלו שאינם קדושים ואתגדל ואתקדש בעיני העם שישאו ק"ו בעצמם ויראו מפני:

פסוק ה

וישאום בכתנותם. וא"ת היאך נכנסו בהיכל מישאל ואלצפן שהיו זרים. י"ל דפלוגתא היא בתורת כהנים איכא מ"ד שמתו בחוץ מקום שהלויים מותרים ליכנס שנא' ויקרבו וישאום בכתנותם אם כן למה נאמר לפני ה'. י"ל נגפם המלאך והוציאם בחוץ. ר"ע אומ' לא מתו אלא בפנים שנא' וימותו לפני ה'. אם כן למה נאמ' וישאום בכתנותם. מלמד שהטילו חכה של ברזל וגררום והוציאום לחוץ. ולדברי ר"ע קשה דאם כן שמתו בפנים אז נטמא המשכן טומאת מת והיה צריך להטבילו ולהזות עליו הזאת שלישי ושביעי ולא מצינו שפסקו מעבודתם כלל. ועוד כתי' בהדיא ומפתח אהל מועד לא תצאו דבשלמא לת"ק איכא למימר דלפני ה'. ר"ל שהמלאך דחפן לחוץ שעה אחת קודם יציאת נשמה אלא לר"ע קשיא. וא"ת והא קי"ל דמת שנשרף אינו מטמא. וי"ל דמיירי הכא בשלדו קיימת פי' השדרה וצלעותיה הן שלדו והיינו בכתנותם של מתים. וא"ת כשנפלו נפרצה צורתם ואז לא יטמאו כדין מת שנשרף. י"ל דסמוך למיתתם נפלו בנחת על הארץ ועדיין שלדם קיימת. יש לתמוה על אותם ד' שעירים שהיו באותו יום. כיון דחטאת אינו נאכל אלא לזכרי כהונה והם לא היו כי אם ד' כהנים היאך אכלו ד' שעירים. צ"ע:

פסוק ט

יין ושכר אל תשת. לא כשאר אבלים שנותנים להם יין כדכתי' תנו שכר לאובד ויין למרי נפש אבל הכהנים אסורים ביין בבואם אל אהל מועד:

פסוק טז

והנה שורף. פי' רש"י חטאת נשרפת חוץ מזו ובפרש' בהעלותך גבי ופר שני בן בקר פי' שחטאת זו נשרף כעולה. וי"ל דהכא מיירי בנשרפין חוץ לג' מחנות והתם לא מיירי בנשרפין חוץ לג' מחנות:

פרק יא

פסוק ח

ובנבלתם לא תגעו. עצה טובה קמ"ל כמו שפירשו רבותינו ק"ו ממת. יש להקשות אם הזהיר על הנגיעה למה הוצרך להזהיר על האכילה היאך יאכל אם לא יגע. ועוד כתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה דמשמע מיד ליד:

פסוק כד

ולאלה תטמאו. גם נראה ולאלה מותר ליטמא:

כי קדוש אני. ונאה לקדוש שיהיו משרתיו קדושים:

פסוק מז

ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור. מכאן אנחנו למדין איסור דין תורה בס' שהרי הפסוק מתחיל בל' ומסיים בל' ל' מלהבדיל ול' מתאכל הרי ששים:

פרק יב

פסוק ב

אשה כי תזריע וילדה זכר. ר"א בן עזרא מצא בספר תולדות שיש באשה ז' נקבין. ג' מימין וג' משמאל. ואם נכנס הזרע בחדרים של ימין תלד זכר. ואם בשל שמאל תלד נקבה. ואם באמצעי תלד טומטום או אנדרוגינוס כאשר שוכבת על ימין נכנס הזרע בשל ימין ותלד זכר וממהרת הטומאה לצאת. לכן אינה טמאה כ"א ז' וטהורה ל"ג יום. וכששוכבת על שמאל נכנס הזרע בשל שמאל ותלד נקבה ואין הטומאה ממהרת לצאת ולפי' וטמאה שבועים וזהו שכתי' שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני להוליד זכרים:

פסוק ג

וביום השמיני ימול בשר ערלתו. וא"ת למה צוה המקום מילה לח' ימים. היה לו למולו מיום ראשון כדי שלא ימות ערל. י"ל לפי שאז כולם שמחים בדבר האב והאם יחד דקי"ל האם טמאה ז' ימים לזכר וטובלת בערב. עוד י"ל משל למלך שבא אוהבו לראותו צוה המלך להכין סעודה גדולה לכבוד אוהבו זימן אוהביו לכבדו. כשבא אותו אוהב לאכול א"ל המלך עדיין אני ממתין מטרוניתא אחת שאין כיופיה בכל העולם ורוצה אני שתראוה קודם שתאכלו. כמו כן כשנולד הבן אמר הקב"ה אינני רוצה שימולו אותו עד שיראה שבת והיינו המטרוניתא ובח' ימים יש שבת א' כיוצא בו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' אמר הקב"ה לאחר שיראה שבת ירצה לפני:

פסוק ד

בכל קדש לא תגע וכו'. פי' בכל קדש שהוא אסור בקדשים. וקשה דמשמע שאינו אסור אלא עד מלאת הא לאחר מלאת שרי והא ודאי דאסור לאכול קדש עד שיביא כפרתו. וצ"ל דעד מלאת קאי ארישיה דקרא דמרבינן דכל קדש דאסור אף לתרומה ובהא קאמר דאסור עד מלאת. הא מן מלאת ואילך שרי לאכול אע"פ שלא הביא כפרתו:

פסוק ח

אחד לעולה וא' לחטאת. פ"ה למקראה הקדימה הפסוק קודם העולה לשון קריאה כלומר לקרותו וה"ר יחיאל מפרי"ש. פי' לשון מקרה לפי שעשירה מביאה כבש בן שנתו ודלה מקרה היא אם יכולה להביא ב' תורים או שני בני יונה. תימ' למה כתיב ולקחה שתי תורים או שני בני יונה וכתב בעשירה בן יונה או תור לחטאת. הל"ל ולקחה תור לזה ובן יונה או לעולה או לחטאת וי"ל דלכך נקט שתי תורים או שני בני יונה לפי שצריך להביא העולה לחטאת ממין אחת ולא יכול להביאם משני מינים א' לעולה וא' לחטאת:

פרק יג

פסוק ב

שאת או ספחת. נראה לפי הפשט דאבות הם:

פסוק ד

ועמוק אין מראה מן העור. פ"ה לא ידעתי פירושו ונ"ל דאיצטריך דלקמן גבי שחין כתיב והנה מראה שפל מן העור ודריש בתורת כהנים מנין לרבות שוה לגבוה ת"ל ושפלה איננה. ופי' שוה לגבוה שהנגע שוה לשאר הבשר אבל אינו עמוק מהבשר וה"נ איצטריך ועמוק אין מראה לרבות שוה לגבוה דטמא דאע"פ שאין מראה עמוק שאין בשר בנגע שקועה יותר משאר הבשר כיון דלבנה היא טמא:

והסגיר הכהן את הנגע. שלא יראנו עד ז' ימים ואז יבין הפשיון שהרואה דבר א' תמיד והדבר הולך וגדל מעט מעט אינו מבין כל כך בגדולו וכן עשה נח המתין ז' ימים לשלוח היונה כי בז' ימים היה ניכר חסרון המים ולכך היה מסגיר הנגע ז' ימים. וליכא למימר שיעשה סימן סביב הנגע דשמא בעל הנגע ימחוק הסימן ויעשה המצורע סימן אחר רחוק מן הנגע שלא יחשבו בטמא אבל בנתק לבדו עושה סימן מן השערות שאין לזייף:

פסוק ה

ואם הנגע עמד בעיניו של כהן. שלפי ראות עיני הכהן עמד הנגע לא פשה. אבל לפי רש"י דקאי אנגע הל"ל בעיניו עמד:

פסוק ו

ואם כהה הנגע ולא פשה הנגע וטהרו הכהן. פ"ה הכהה מראהו הא אם עמד במראיתו הראשון או פשה טמא הוא והקשה הש"ר מקוצי דבהדיא אמרי' פ"ק דמגלה גבי מוסגר במסגר שני שאין טהרתו תלויה ברפאות אלא בימים שכשלא נתרפא כלל ביום ט"ו ועמד במראיתו ראשון טהור. והקונ' פי' כאן אם עמד במראהו טמא לכך נראה דלפי' נקט כהה דאע"ג שנשתנה הנגע ממראה ראשון לא מטהרינן ליה אלא א"כ לא פשה כדכתי' והנה לא פשה אבל פשה טמא אע"פ שכהה מראיתו:

פסוק יא

צרעת נושנת. קא דריש בתורת כהנים שאם קדמה המחיא קודם לבהרת יהיה טמא ואע"פ דבשער לבן אם קדם השער לבן ואחר כן באה הבהרת תחלה קודם שער לבן אפ"ה במחיה אם קדם המחיה קודם הבהרת יהיה סימן טומאה. והיינו דכתיב צרעת נושנת והמחיה היינו צרעת. ונושנת המחיה שקדמה הבהרת:

פסוק לד

ואם בעיניו עמד הנתק ולא פשה. הרי זה סימן טהרה. ושער שחור סימן טהרה אחרת ויש בה סימן אחד בלא חבירו מהו. ואומר הרב"ש דטהור אפילו בסימן אחד שהדבר תלוי בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן. למ"ד שניהם כאחד צריך ב' סימנים. ומאן דאמר כל א' וא' בפני עצמו סגי בסימן אחד:

פסוק מו

בדד ישב. שזה החולי מתפשט על בני אדם הרגילים אצלו ואסור בתשמיש שתשמיש קשה לו:

צרעת ממארת. שנשתלח מארה באותו בגד וסופו שיפשוט בכולו לכך תשרף:

פחתת היא. פוחת והולך ונשחת ולכך תשרף ולא סגי אם יקרע מקום הצרעת שהרי כולו נשחת:

בקרחתו או בגבחתו. בין במקום שיש בו שער בין במקום שאין בו שער:

וכובס שנית וטהר. נראה לה"ר יוסף בכור שור. לפי שאי אפשר למצורע בלא כבוס בגדים עירב טומאת בגדים קודם דין טהרת מצורע שטהרתו יחד:

פרק יד

פסוק ב

והובא אל הכהן. קרי ביה והוא בא. פי' מדלא כתיב והלך מלמד שאם לא יביאנו הכל בדלין ממנו:

פסוק טו

וכפר על המטהר. דכתב גבי נגע. וכן וכפר על הבית וכן וכפר דכתי' גבי יולדת וכן וכפר דכתי' גבי זב כולם לפי הפשט. כמו דכפר ידיה בגלימא דחבריה איטיר"דרא בלעז לשון נקוי. דכפרה ממש לא שייך בהו דאע"ג שהנגעים ע"י חטא באים מ"מ איכפר ליה בנגיעה. ויולדת אפי' למ"ד יולדת חוטאה היא מ"מ אין קרבנה בא על חטא. ואינו לשון נקוי כמו וחטאת על המזבח:

פסוק לד

ונתתי נגע צרעת. פ"ה בשורה טובה היא להם לפי ששם הטמינו האמורים מטמוניותם. תימא תינח מנגעי בתים אלא בנגעי בגדים למה באים. י"ל לפי שלא ידעו אי זה בגדים הם תשמישי ע"ז ובאותם באו נגעים:

פסוק מו

והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו. כלומר ולא יטמא עד הערב וכ"ש בימי חלוטו. כדנפקא לן בימי ולא כל ימי:

פסוק נג

ושלח את הצפור החיה. לכאורה משמע שמותרת שלא אמרה תורה שלח לתקלה. אמנם לפשטיה השיב חכם אחד למין כתיב וטבל אותם ואת הצפור החיה א"כ היתה צבועה אדום והולכת ע"פ השדה באים בני מינה המכירי' אותה ורואים שנשתנית והורגים אותה וראיה לדבר העיט צבוע נחלתי לי והיכא דברה תורה אם לא בזה:

פרק טז

פסוק א

אחרי מות. א"ת מה ראה הכתו' שנתק פ' אחרי מות מן ויהי ביום השמיני ששם מתו בני אהרן. וקבעה אחר פרש' כל הטמאים. י"ל לפי כשגמר פרש' טמאים לא פירש אם נכנסו למקדש בין שוגגים בין מזידים מה כפרתו ותקנת מקדש. לפי' פרט לך בסמוך וכפר על הקדש:

אחרי מות בני אהרן ויאמר ה'. כבר אמרו משמתו בני אהרן ונקבעה כאן מטע' שפירשתי:

פסוק ג

בזאת יבא אהרן. ואינו רשאי ליכנס תדיר במקדש אם לא יביא קטורת לפי שחייב משום ביאה ריקנית. ולפי' אם חסר בקטור' אחת מכל סמניה חייב מיתה ומשום הכנסה יתירה שאם יחסר אחת מכל הסמנין יחזור ויביאנו ויהיה חייב מיתה:

פסוק ד

כתנת בד. ד' פעמים כתובים בד בפ' זה למעט חשן ואפד ומעיל וציץ בתורת כהנים:

פסוק ח

וגורל אחד לעזאזל. כת' ר"א בן עזרא כשתגיע לשלשים ושלש תדענו. וצריך פי' לפירושו לשלשים ושלש היינו גלעד דכתיב בפרשת ויצא יעקב ואותה תיבה יש בה משמעות ב' תיבות גל עד. שהגל עד בדבר. וג"ל בגימ' שלשים ושלש. והכא נמי לעזאזל יש בו משמעות ב' תיבות. לעז אזל כלו' לשעיר ההולך המדברה ולכך קראוהו שעיר המשתלח. ד"א לעזאזל. לעז וקשה שבהרים שאינו ראוי לזריעה אבל לא בראוי לזריעה כי העונות שהשעיר נושא לשם גורם שלא תזרע ולא תצמיח ועזאזל היא ארץ גזירה:

פרק יח

פסוק ג

כמעשה ארץ מצרים וכו'. משל לבת מלך שהיו לה ב' שכנות א' מכשפה וא' מנאפת אמ' לה המלך לא תעשי בתי לא כמעשה זו ולא כמעשה זו כך אמר הקב"ה:

פסוק יח

ואשה אל אחותה לא תקח לצרור. מכוער הדבר וצרה גדולה לשתי אחיות שאיש א' אוהב זו וזו לכך כתיב לצרור:

עליה בחייה. אבל לאחר מיתה של אחת מהן אין מיחוש בדבר שכל קנאתן ושנאתן בטלה:

פסוק יט

לא תקרב לגלות ערותה. לפי שהוא מצוי אצלה בשעה שאינה נדה שייך לומר לא תקרב כלומר לא תקרב בזאת בעת נדותה אלא המתן עד שתטהר:

פסוק כג

תבל הוא. תבלין יש בעבירה מכוערת זו שאתה מוצא בה טעם וכן זמה זו מה היא שוה לך יותר מן האחרת:

פסוק כח

ולא תקיא אתכם. כלומר אל תהיו סבורים שתקיא אתכם הארץ כאשר קאה את הגוי כי ברעה גדולה תקיא אתכם כמו שפי' כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם:

פסוק כט

תועבה. תועה אתה בה שלא פנית אל מה שכתוב במשלי. שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך:

פרק יט

פסוק ג

איש אמו ואביו תיראו. לפי שהבן ירא מהאב יותר מהאם הקדים הכתוב אמו לאביו:

פסוק ד

אל תפנו אל האלילים. אפי' תאמ' לשם שמים אני מתכוין כדי שיזכור לנו הבורא כמו שהגוים עושים:

ואלהי מסכה לא תעשו לכם. לשון לכם דחוק הוא דמשמע לא תעשו אבל שרי לאחרים. ולא היא דלאחרים נמי מוזהרים כמו כן וכן צ"ל אלהי מסכה לא תעשו לאחרים ולא תקבלו מה שאחרים עושים לכם:

פסוק ט

ולקט קצירך לא תלקט. י' פסוקים מצווים בתורה על הלחם ולכך צריך לברך ברכת המוציא בשתי ידיו ובעשר אצבעותיו. עוד י"ל כנגד י' תיבות שיש בברכת המוציא: (ושמעתי הצעיר הכותב. כנגד י' תיבות שבפסוק זה מצמיח חציר לבהמה וכו'):

פסוק יב

ולא תשבעו בשמי לשקר. כתי' בתורת כהנים אם גנבת סופך לישבע בשקר. פי' דעון שבועת שקר גדול מכולם שגניבה וגזלה איפש' בחזרה והיינו דאמרו רבותינו שכר עבירה עבירה שעבירה קטנה גוררת עבירה גדולה:

פסוק יג

לא תלין פעולת שכיר אתך. כתיב בתורת כהנים אין לי אלא שכר אדם. שכר כלים שכר בהמה שכר קרקעות מנין. ת"ל פעולת שכיר פעולת כל דבר במשמע. ויש לפסוק מכאן פסק גדול דהשוכר בית מחבירו ומשהה שכרו עובר בבל תלין ותלמוד שלנו אינו מזכיר קרקעות:

לא תגזול. לכך נאמר אני ה' על לא תגזול משל למלך ב"ו שעובר על המכס. אמר לעבדיו שיפרעו למוכס מכסו. א"ל ולמה אדוני והלא כל המכס שלך הוא. א"ל ממני ילמדו עוברי דרכים ואל יעברו המכס כך אמר הקב"ה שונא אני גזל בעולה אע"פי שכל העולה שלי ממני ילמדו הבריות ויבריחו עצמם מן הגזל. לכך נאמר אני ה' על לא תגזול:

פסוק טז

לא תלך רכיל. תרגומו לא תיכול קורצין וזהו פי' שהיה משפטן לאכול בבית המקבל דיבתו וזהו שעשה הפייט הולכי רכיל שלש מענישים. הרכיל ועל אותו שנעשה עליו הרכילות והמקבל הדבה רכי"ל בגימטריא דילט"ור חסר אחת:

פסוק יז

לא תשנא את אחיך בלבבך וכו'. פי' ה"ר אברהם בן עזרא לא תשנא את אחיך בלבבך שאם שמעת שאומרים עליו שום דופי אל תשנאהו. בלבבך אלא הוכח וכו' כלו' תחקור הדבר ותפשפש אם זה אמת שאומרים עליו. ואם לא תחקור היטב האמת אם תשנאהו תשא עליו חטא:

פסוק יח

לא תקום ולא תטור. שאם שאלת מחברך מגלו או א' מכליו לעשות מלאכתך או צרכיך ולא השאיל לך. ולאחר כן יקרה שיצטרך ושאלך מגלך. לא תקום ולא תטור האיבה בלבך לאמר אנקם ממנו כשם שלא השאיל לי כן לא אשאיל לו. לא תאמר כן ולא תעשה כן. וא"ת למה לא הזהיר הקב"ה בלאו על אותו שלא רצה להשאיל לו על לא דבר ועל זה שיש עליו טענה גדולה מאשר לא רצה חברו תחלה להשאיל לו הזהיר בלאו לא תקום ולא תטור י"ל לפי שהראשון לא הניח להשאיל לחבירו אלא מחמת צרות העין שהיה מגלו חביב עליו ואין הקב"ה מכריח האדם להשאיל דבריו שלא מרצונו אבל זה שהיה משאיל לו לולי השנאה שרוצה להנקם ובתחרות עושה כך אמר הקב"ה תנצח האהבה שיש לך עמי השנאה שיש לך עמו:

ואהבת לרעך כמוך. מאי לרעך ה"לל רעך. י"ל דאם היה כתיב רעך הייתי אומר שצוה הקב"ה לתת לחבירו ממונו וכל אשר לו כמו לעצמו להכי כתי' לרעך. כלו' אהב מה של רעך כלו' שלא תגזול לו ממונו ואם תוכל להציל ממונו הצילהו ושנא מי שרוצ' לגזול לו:

פסוק כ

נחרפת לאיש. כמו חרף נפשו למות מופקרת אנבו"נדוניאה בלעז:

פרק כ

פסוק י

ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו וכו'. צ"ע למה כתב שנית אשר ינאף ליכתוב הכי ואיש אשר ינאף את אשת איש את אשת רעהו. י"ל דרעהו משמע ולא גוי ואי הוה כתב כדקאמרת ולא ככתוב בקרא הוה אמינ' הא דממעיט אשת גוי מאשת רעהו היינו מחיוב מיתה אבל לא מלאו דכתב בעשרת הדברות. לא תנאף לא ינקה אפי' הבא על אשת גוי. לכך כתב אשר ינאף את אשת רעהו שנית למעוטי אשת גוי ממיתה ואפי' מלאו דלא תנאף. וכי האי גוונא פי' הקונדריס גבי וכי יזיד איש על רעהו:

פסוק יז

חסד היא. לשון חרפה ובכל העריות לא נאמר לשון זה כי אם גבי אחותו. והיינו הא דכתב כי אמרתי עולם חסד יבנה שעשה הקב"ה חסד לקין שנשא אחותו:

פרק כא

פסוק א

אמור. למה נסמכה פ' זו לפ' של מעלה שכתב בה אוב או ידעוני. יש בתנחומא שהקב"ה הראה למשה כל פרנסי ישראל ומלכיהם והראהו שאול נופל בחרב אמר משה לפניו רבש"ע מלך ראשון שהעמדת על בניך ידוקר בחרב מה חטא. א"ל הקב"ה אמור אל הכהנים בני אהרן שיהרג נוב עיר הכהנים ובעונם יענשו וגם בעון שאול ששאל באוב וידעוני:

לנפש לא יטמא בעמיו. לפי הפשט אפי' בעמיו לקרובו וכ"ש לנכריים:

פסוק ב

לאמו ולאביו. מה הם בני קיימא אף בנו ובתו שהם בני קיימא יצאו נפלים שלא יטמאו להם. תימ' למה נקט בכהן הדיוט לאמו קודם לאביו ובכהן גדול איפכא. י"ל דלא מיבעיא קאמ' לא מיבעיא כהן הדיוט באמו דפשי' שהיא אמו שילדתו שיטמא לה. אלא אפי' לאביו שהוא ספק אם הולידו יטמא. וכהן גדול לא מיבעיא שלא יטמא לאביו משום דספק הוא אם הוא אביו אם לאו אלא אפי' אמו דודאי אמו לא יטמא לה:

לאחיו ולאחותו. יכול אפילו מאמו ת"ל ולבנו ולבתו מה בנו ובתו שהוא יורשם. אף אחיו ואחותו שהוא יורשם פרט לאחיו ולאחותו מאמו:

כי אם לשארו הקרוב אליו. אמרו חכמים שארו זו אשתו וכן מוכח בסוף הפרשה שכהן מטמא לאשתו מדכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו. דייקי' הא שלא לחללו מטמא וכתב נמי ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא. הא אם היתה לאיש אינו מטמא לה. לפי שבעלה קרוב לה יותר ממנו ומטמא לה ואפי' כהן הוא דכתי' והיו לבשר א' ואין לך קורבה גדולה מזו:

הקרוב אליו. שאינו בא מחמת אחר כגון דודו וכולם חוץ מאלו המנויים:

תוכן העניינים

הדר זקנים על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה