הדר זקנים על התורה· בעלי התוספות
דברים
פרק א
פסוק א
אלה הדברים. מדרש אתמול אמרת לנו לא איש דברים אנכי ועתה אמרת אלה הדברים. משל לסוחר מוכר ארגמן קרא לו המלך א"ל יש לך ארגמן א"ל לא. אמ' לו והלא שמעתי שאתה מוכר ארגמן א"ל המוכר לגבי דידך אין סחורתי חשובה לכך אמרתי לך אין לי ארגמן. כך אמר משה להקב"ה לא איש דברים אנכי אכן הוא בעל דברים כשמדבר לישראל לכך אמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. אלה הדברים מה כתיב למעלה אלה המצות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה א"ר אלעזר מי מעמיד מצות של מעלה התוכחות של משה ועליך נאמר מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון. מוכיח אדם זה משה שהוכיח ישראל אחרי הקב"ה שישראל נקראו צאן אדם שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם. חן ימצא שנא' כי מצאת חן בעיני ואומר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב עליו לא נאמר אלא עליהם כלומר על המוכיח ועל המתוכח משה הוכיח וישראל קבלו התוכחה זכו כולם לברכה וזאת הברכה ומברכך ברוך:
אלה הדברים. לפי שהם דברי תוכחות כולם. ודי זהב. הוכיחם על מעשה העגל שעשו מרוב זהב שהיה להם א"ר אבא מהו ודי זהב א"ל הקב"ה משה דייך שאתה מוכיח אל תוכיח יותר בני:
פסוק ב
אחד עשר יום מחורב. כלומר אין מחורב עד קדש ברנע כי אם דרך י"א יום ואם היינו הולכים דרך הר שעיר הוא דרך ישר אבל אחרנו וסבבנו אותו כדכתי' ונסב את הר שעיר ימים רבים:
בעשתי עשר חדש בא' לחדש. כדאמרי' חדש שבט ל"ז יום קודם מיתתו שהרי בז' באדר מת משה רבינו:
פסוק יא
יוסף ה' עליכם. משל למלך שהלך למדינת הים וצוה לאחד מסריסיו לשים עיניו על בנו ומסר לו יציאותיו. בא בנו לסריס שמינה עליו וא"ל תן לי יציאה נתן לו משלו לאחר שכלו המעות שאלו פעם שניה יציאה א"ל הסריס הזהר שלא תבזבז עוד כמו שבזבזת א"ל הנער והלא משל אבי המלך הן ומה לך לצמצם א"ל בני מה שנתתי לך משלי הוא ואינני חושש אם בזבזת כי מתנה נתתיו לך אבל מכאן ואילך אל תבזבז יותר כי משל אביך הוא. כך אמר משה יוסף ה' עליכם אמרו לו ישראל כבר ברכנו הקב"ה אין אנחנו צריכים עוד לברכתך אמ' להם משה אני מוסיף לכם משלי זאת הברכה:
פסוק כא
ראה נתן ה'. שנתן לכם במה שהביאכם במקום נחש שרף ועקרב יכלת לראות שרוצה ליתן לכם את הארץ:
פסוק לז
בגללכם. לפי שאתם מקטני אמנה כשאמרתי המן הסלע הזה נוציא לכם מים דמיתם שלא הייתי סבור שיצאו מים ומקרה היה והיה לי לפרש כי במצות הקב"ה יוציא לכם מים מהסלע ולפיכך כעס עלי הקב"ה וזהו בגללכם:
פסוק מד
כאשר תעשינה הדבורים. כשאחת יוצאה אחרים כולם יוצאים כך יצא עמלק וכנען עמו כענין שנאמר וירד העמלקי והכנעני. ד"א כאשר תעשינה הדבורים. שעוקצין את האדם מכאן ומכאן ואין ממיתים אותו כך ויכום ויכתום הכה ופצוע אבל לא הרגום כדי שלא יגדילו פיהם עליהם ויתחלל שם שמים. תדע שהרי לא מנה הנופלים במלחמה כמו שעשה בשאר המלחמות. ולהרב"ש נראה שזהו וישמע הכנעני וכתיב וישב ממנו שבי אבל לא הרגו מהם ואח"ך נקמם הקב"ה כדכתיב וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני:
ויקרא שם המקום חרמה. בחרמה היו ב' מלחמות:
פרק ב
פסוק ז
לא חסרת. לצרכיך מאכל ולבגדים ויש לאל ידך לקנות אם תרצה:
פסוק ט
אל תצר את מואב. על שלש אומות הוצרך הקב"ה להזהיר ישראל שהיו סבורים לכובשן בדין. ארץ שעיר ועמון ומואב. שעיר שקורין חוי במקומות הרבה שנתן להם הקב"ה ליירש ולכך כתיב בשעיר ישבו החורים לפנים. אין עיקר שמה חוי ואינה מן שבעה עממים. והא דקרי לה חוי לפי שמריחין את הארץ כחוייא ולקמן מפרש היכן החוי שנתן הקב"ה לישראל. ועמון ומואב היו סבורים שהם ארץ רפאים שנתן לאברהם אבינו כדכתיב את הקני ואת הקניזי ואת הקדמוני ואת הרפאים. וכן כתיב במואב רפאים יחשבו אף הם. סבורים וחושבים בני אדם שהם רפאים ואינם כי המואבים יקראו להם אימים על שם שהם גדולים ואימתם מוטלת על הבריות ואין להם דין בארצם. ובעמון כתיב ארץ רפאים תחשב אף היא ובני אדם סבורים שהיא ארץ רפאים ואינה כי העמונים יקראו להם זמזומים על שם שהם בעלי מחשבות ותחבולות וכל אלו עם גדול ורם כענקים ולפי שבטחו בגבורתם ובחכמתם היו מורדים בבורא והוא השמידם ומסרם ביד חלשים מהם אבל שאר אומות שלא היה שום טענה לישראל עליהם לא הוצרכו ישראל להזהר.
פסוק כ
זמזומים. חכמים ובעלי מזימות למלחמה והבראשית רבא מפרש זמזומים מגושטני מלחמה וברומי קורין לאיש ערום מגוש"ט:
פסוק כג
והעוים היושבים בחצרים עד עזה. עתה מפרש היכן החוי. העוים כמו חוים עי"ן וחי"ת מתחלפין וה"ק קרא החוים אם תרצו לידע היכן הם בחצרים היו יושבים ולא היו חוששים מערי חומות מתוך שהיו כל כך גבורים. וארץ רפאים היא ממלכת עוג כדכתיב ההוא יקרא ארץ רפאים דכתיב ביה נשאר מיתר הרפאים:
פסוק כו
ממדבר קדמות. ממקום שהיה מדבר קודם שהוציא הקב"ה מים מן הסלע. ולכך קורהו מדבר קדמות על שם שמקדם היה מדבר. ועתה היה למוצאי מים ולפי שרוב של ארץ סיחון היתה משל בני עמון ומואב לכך קרא לו לשלום. אבל לעוג שהיה מחזיקו לארץ רפאים שהיא מארץ ישראל לא קרא אליה לשלום שאין קוראין לשלום על ארץ שבעה אומות:
פרק ג
פסוק יא
ערשו ערש ברזל. חזק המבצר כברזל:
תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה. של חומה ערש לשון מבצר כדכתיב ובדמשק ערש:
פסוק יג
חבל ארגוב. חלק ארגוב לשון פלך ומחוז כתרגומו:
עשתרות קרנים. מקום מרעה היה קורא כן. עשתרות כמו עשתרות צאנך. קרנים שהיה בין שני הרים גדולים מקום שאין חמה זורחת ובקיץ מכניסים שם המקנה לצל מפני החמה ועל שם גבהות ההרים קראם קרנים:
פסוק כד
אשר מי אל בשמים. אין בשמים אל זולת הקב"ה לבדו ואל הכתוב כאן לשון חוזק הוא. א"נ לשון אלהות הוא:
פסוק כה
אעברה נא ואראה את הארץ הטובה. א"ל הקב"ה למשה כבר עשיתי לך דבר גדול שמחלתי לישראל עון העגל כי עלה במחשבתי להשמידם לולי מה שאמרת ואם אין מחני נא ועתה אם אתה רוצה שאשמידם אעלה אותך אל הארץ הטובה. השיב לו משה א"כ ימותו כמה משה כמוני ואל תשמיד אותם:
פסוק כו
רב לך. ואי אתה רשאי להתיר הנדר לעבור בארץ:
פרק ד
פסוק ב
לא תוסיפו על הדבר וכו' ולא תגרעו ממנו. שאם תוסיפו תגרעו דכל המוסיף גורע שאם תעשה חמשה גדילים הוספת אחד וגרעת ארבע שאינם כלום מאחר שלא עשית המצוה כמצותה. וכן ד' פרשיות שבתפילין וד' מינין שבלולב אבל אם ישבת בסוכה ח' ימים לא גרעת שהרי לא בא הח' עם הז' ומה שעשה עשוי:
ואתם הדבקים בה'. ובמצותיו אתם חיים: כי מי גוי גדול. אם שמרתם ועשיתם:
פסוק כה
כי תוליד בנים. כי נתיאשו לומר כבר נתיישבנו בארץ ולא נפסידה עוד:
והשחתם. הנני מעמיד עליכם עדים שהם קיימים לעולם והם שמים וארץ:
פסוק כו
כי אבד תאבדון. ולא יועיל לכם מה שהחזקתם בה:
פסוק ל
בצר לך ומצאוך. וא"ת מפני מה הקפיד הקב"ה עלינו יותר משאר אומות. לפי שעשה לך מה שלא עשה לשאר אומות. כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך. כלומר שאל לדורות ראשונים אם נעשה כך לשום אומה שבעולם:
פסוק לד
או הנסה אלהים. כל דבר זה תשאל:
ובמלחמה. מלחמת קריעת ים סוף קורא מלחמה דכתיב בה ה' ילחם לכם. ומצינו עשר מכות נרמזו כאן באותות מיעוט אותות הם שתים. ובמופתים שתים. ובמלחמה א'. במסות שתים. ביד חזקה הרי ח'. ובזרוע נטויה הרי ט'. ובמורא גדול הרי עשרה. ואפקיה האי קרא הכי בלשון רבים לכלול עמהם קריע' ים סוף. ולכך אני אומר לך וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים ואין להנצל מידו דבידו להמית ולהחיות ולכך ושמרת את חוקיו ואת משפטיו שהרי בידו להטיב לך ולבניך ולזרעך אחריך ולהאריך ימיך. ד"א או הנסה אלהים וכו' עד לעיניך היה לו לומר לעיניכם כי הפסוק מדבר בלשון רבים. אלא לפיכך מסיים בכ"ף לפי שהתחיל באל"ף וזהו א"ך אחד משמותיו של הקב"ה לומר שבו לקו המצרים. ובו בשם עתידין האומות ללקות. ואף דוד קבעו שם וקבע י"א פסוקים בתהלים שמתחילין באך:
שמור את יום השבת. פי' בדברות ראשונות:
פרק ה
פסוק א
שמע ישראל. מדרש אל תהי קריאת שמע קלה בעיניך לפי שיש בה רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח איברים שבאדם ודרשינן שמור מצותי וחיה אמ' הקב"ה אם תשמור רמ"ח תיבות שבק"ש אני אשמור רמ"ח איברים אשר בך. משל לאדם שיש לו כרם בעיר חבירו ולזה כרם בעירו של חבירו כל א' אומר לחבירו שמור כרמי ואשמור כרמך. כך אמ' הקב"ה ליש' כדפי' ולכך אנחנו חייבים לקרות ק"ש בכוונה כתיקונה וליתן ריוח בין הדבקים:
ה' אלהינו ה' אחד. אי אפשר בלא שלש אזכרות שאם היה אומר שמע ישראל ה' אחד. ולא אמר אלהינו היו אומרים כל אומה ואומה שעל תרפות שלהם הוא נאמר שהוא אחד וכשאמר אלהינו נודע וניכר בטוב שעל אלהי ישראל אמר שהרי עמהם היה מדבר. ואם היה אומר ה' אלהינו אחד היו אומרים ומפרשים אלהינו הוא אחד מן האלוהות וכ"ש אם אמ' אלהינו אחד. אבל משכפל האדנות ודאי הקב"ה האדון שלנו אחד באדנות ואין בלתי ואהבת את ה' אלהיך. כמו האבות. אברהם דכתיב ביה ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכמו יצחק שמסר עצמו לקרבן וכמו יעקב שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך:
פרק ו
פסוק כ
כי ישאלך בנך מחר. בבן חכם הכתוב מדבר שמדקדק בטעם המצות ומה שאמר אתכם אינו מוצא עצמו מן הכלל. שכבר אמר ה' אלהינו אבל לא היה נולד בשעת הצוואה אבל אותו שאומ' מה העבודה הזאת לכם ולא הזכיר שם שמים על עצמו ודאי הוציא עצמו מן הכלל:
פרק ז
פסוק ז
לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם. הרב"ש היה מחבר פרשה זו לפסוק ראשון מפ' עקב כמין חומר וה"ק לא מרובכם וכו' כי מאהבת ה' וכו' וא"ת בלבבך כיון שלא מרובנו חשק בנו כי אם בכח השבועה נעשה כל אוות נפשנו ולמה נעמול לקיים מצותיו לעולם יקיים שבועת האבות. ת"ל וידעת היום כי ה' הוא האלהים האל הנאמן שומר הברית והחסד. שומר כמו ואביו שמר את הדבר כלומר ממתין לשלם מה שנשבע לאבות. לאוהביו לאותם שעושים רצונו לאלף דור כלומר קודם ימתין אלף דורות עד אשר ימצא כשר לקבל זכות הברית והחסד:
פסוק י
ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. המפרש שמשלם לו שכר המצות בעוה"ז כדי להאבידו לעוה"ב. נמצא מחזיק ידי רעים שיאמרו רק שלום יהיה בימינו ומה לנו במה שיהיה אחרינו. אלא הכי פירושה ולאותם ששונאים הקב"ה. אל פניו כלומר לאלתר הוא משלם להן בחייו כמעשה ידיהם ומאבדם מיד מן העוה"ז. ולא יאחר לשונאו כפל מלה הוא אבל לשומרי בריתו שומר הברית והחסד. וכן אמר יחזקאל שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו וכו' וכן אמר ישעיה שמעו ותחי נפשכם ותתענג בדשן נפשכם. וא"ת מאחר שהוא ממתין משבועתו לא אשמע למצותיו דשמא ימתין לשלם שכר לאדם אחר. ת"ל ושמרת את החוקים ואת המשפטים ואח"ך והיה עקב תשמעון אז ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד כלומר הקב"ה ישלם לך כמעשיך הטובים ולא ימתין ולא יאחר מלשלם הגמול כי הראשון לשמוע יהיה זריז ונשכר וזהו לך:
פרק ח
פסוק ב
וזכרת את כל הדרך. כלומר אם יאמר לך לחמוד הכסף והזהב בטח ביוצרך וזכור את כל הדרך אשר הוליכך ולא נצטרכת לכסף וזהב:
פסוק ג
ויענך. כדכתיב ענה בדרך כחי:
וירעיבך. כיון שאינו נותן לך אלא דבר יום ביומו זהו רעב כי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו:
למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו. ולא תשים בטחונך על הלחם והמזונות. כי על כל מוצא פי ה' מצותיו וחוקותיו שיצאו מפיו יחיה האדם הם יתנו לך חיים בעוה"ז ובעוה"ב:
פסוק ח
ארץ חטה וכו'. ז' פעמים כתיב ארץ בפרשה כנגד ז' ארצות של ז' עממים כנעני חתי אמורי פרזי חוי יבוסי גרגשי. ומקשים היאך מברכין על היין קודם הלחם והאמרינן כל הקודם בפסוק קודם לברכה ולחם קדים כדכתיב ארץ חטה ושעורה וגפן וכו' וצ"ע (הג"ה. וי"ל דאיתא בירושלמי דמשו"ה צריך לפרוס מפה על הלחם כדי שלא יראה הפת בושתו וכן עמא דבר):
פרק ט
פסוק א
שמע ישראל אתה עובר היום. מה שכתו' בלשון שמע. משל למלך שנתן לאשתו ב' מרגליות ואבדה ממנה האחת אמר לה תשמרי היטב השנית. כך ישראל אמרו נעשה ונשמע וכשעשו העגל נעשה כמו שאבדו נעשה שהרי עברו על מה שאמר הקב"ה לא תעשה לך פסל ולפיכך מזכירם שמע שישמרו נשמע ולפי' נקט לשון שמע וכן שמע ישראל ה' אלהינו וכו':
פסוק יח
ואתנפל לפני ה' כראשונה. כמו שעשיתי בימים ראשונים שהתנפלתי על שאמר הקב"ה הרף ממני ואשמידם עד שהודה לי שלא ישמיד כדכתי' וינחם ה' אבל לא מחל העון. ועתה התנפלתי על מחילת העון:
פסוק יט
כי יגורתי מפני האף וישמע אלי גם בפעם ההיא. למחול העון כמו ששמע אלי שלא ישמיד כראשונה:
פסוק כא
ואכות אותו טחון. שלא ילקט אדם ממנו:
פסוק כב
ובתבערה היו מתאוננים ותבער בם אש ה'. ובמסה. כדכתיב ויקרא שם המקום ההוא מסה ומריבה על נסותם את ה'. ובקברות התאוה על השליו:
פסוק כד
מיום דעתי אתכם. בתחלה כשאמרתי לרשע למה תכה רעך עמד והלשין עלי. ומשנאתו אותם. כמו או משנאתו כלומר או שמא לא היה בדעתו ליתן להם את הארץ אלא פיתה אותם בדברים להוציאם ממצרים והרגם כי היה שונא אותם וכמו הנני מפתיה והולכתיה המדבר והמיתיה בצמא. ובלשון תלמוד יש ווי"ן הרבה שהם במקום או. כמו חלץ ועשה מאמר:
והם עמך ונחלתך. לפי שהוציאם הקב"ה מכללם לומר כי שחת עמך הוצרך לומר והם עמך:
פרק י
פסוק א
בעת ההיא. מחל להם הקב"ה ואמר לתת להם לוחות במקום הלוחות ששברתי שלא יתרעמו ישראל עלי לומר הפסדתים דבר חמור ולכך כתיב פסול לך אתה צריך לפסול שלא יתרעמו עליך ובאותו הארון היו מונחים תמיד וגם שברי הלוחות ואותם היו מוליכים במלחמה כדתניא בספרי וארון ברית ה' נוסע לפניהם זה שמוציאים עמהם במלחמה והוא היה ארון עץ זה שעשה משה בעלותו לסיני. ותחלה היה נותן בו גם הלוחות אחרונות כדכתיב ואשים בארון את הלוחות אשר עשיתי עד שנעשה ארון של זהב שעשה בצלאל ונתנו בו לוחות אחרונות כדכתיב ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. וכן עשה כדכתי' בפ' ויקהל. ואותו לא היו רגילים להוליך עמהם במלחמה כדכתיב בשילה מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה כי לא היתה כזאת לנו מתמול שלשום שלא היו רגילים להוליכם. וכשהוליכוהו לקו עליו ועל אותו ארון אמר כל זמן שארון ושכינה שלא במקומם ישראל אסורים בתשמיש המטה. ומה שהיה עמהם בימי יהושע ע"פ הדיבור היה. והא דכתיב גבי אוריה החתי הארון וכל ישראל חוני' בסוכות ואני אלך לשכב עם אשתי. דמשמע שהיה מחמיר על עצמו אבל אחרים היו מותרים היינו בארון של עץ שעשה משה שהיו מוליכים במלחמה. והא דאמרי' בפ"ק דבבא בתרא מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון. היינו בארון שעשה בצלאל כדמשמע התם זה שהיה בבית עולמים דבשלמה כתיב האי קרא. ואפי' למ"ד ודריש מאשר שברת ושמתם בארון היינו בבנין הבית שהיתה מנוחה עדי עד. ובירושלמי איכא פלוגתא יש אומרים אחד היה וי"א ב' היו:
פסוק ו
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. משמע שמבני יעקן באו מוסרה ושם מת אהרן. ובפ' מסעי כתי' ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן. ואמרי' כי בהר ההר מת אהרן ח' מסעות אחר בני יעקן ואמרו רבותינו שחזרו לאחוריהם ח' מסעות ובמוסרות נתאבלו על אהרן כאלו מת שם. ולפי הפשט י"ל מוסרה ומוסרות שתים הוו. וכן בארות בני יעקן ובני יעקן אינו דבר אחד. והר ההר היה בין בארות ומוסרה ושם מת אהרן ולכך הוא אומר ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן ללכת למוסרה ופגעו בהר ההר ושם מת אהרן:
פסוק ח
בעת ההיא. כשנעשה זה העגל אשר דיברנו למעלה. הבדיל ה' את שבט הלוי לשמשו לפי שלא טעו בעגל וכן הוא אומר והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי המה יקרבו אלי לשרתני. על כן שבחרם ה' לשמשו לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו שלא יתעסקו אלא בשימושו. וא"ת במה יתפרנסו. ה' הוא נחלתו ה' שצוה את ישראל לחרוש ולקצור בשבילם ולתת להם מעשר דגן תירוש ויצהר וערים לשבת:
פסוק י
ואנכי עמדתי בהר. לקבל הלוחות האחרונות ולהרבות תחנתי לפני הקב"ה שימחול העון לגמרי:
וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא. וימחול לי לגמרי. ובשורת המחילה ביוה"ך ולכך הוקבע להיות יום מחילה וסליחה כי ק"ך ימים ממתן תורה עד יוה"כ כי בששה בסיון נתנה התורה והתחילו במ' יום שעמד לקבל הלוחות הראשונות בז' בו כדאמרי' בז' עלה הרי כ"ד מסיון וי"ז מתמוז הרי מ' וירד בי"ז בתמוז ונשתברו הלוחות מפני העגל ועלה בי"ח להתפלל על העון ועמד מ' אחרים י"ב בתמוז וכ"ח באב הרי מ' ובו ביום א"ל הקב"ה פסול לך וביום כ"ט עלה לקבל לוחות האחרונות ועמד מ'. ב' מאב וכ"ט מאלול וט' מתשרי הרי מ' שלישיים וירד בי' בתשרי ובפסח מצרים היה בה' בשבת שהרי בעשור לחדש שלקח איש שה לעיניהם של מצרים לשוחטו ולא אמרו דבר. אירע בשבת ולכך נקרא שבת הגדול מפני אותו הנס. וי"ד היה בד' בשבת ופסח בה' וי"ז בתמוז כמו כן בה' כי לעולם פסח וי"ז בתמוז ביום אחד. נמצאו לוחות הראשונות באו בה' בשבת ור"ה ביום השבת ויום כפור ביום שני ולפי שהלוחות באו ביום ה' וביום שני הוקבעו לקרות בהם בתורה שלא יהיו ג' ימים בלא תורה. ורבא אמר דרשו ה' בהמצאו כלומר ב"ה מצאו שנמצא להם התורה ביום ב' וביום ה' ואז ב"ד יושבין שמתוך שבאין לשמוע קריאת התורה באין לדין. והרב"ש נתן סימן בצדק תשפוט כי מזל צדק ביום ה' בתחלת יום ה' בשעה ראשונה ובליל שני בשעה ראשונה כדאמרי' בשבת חל"מ כשנ"צ בימים. כשנ"צ חל"מ בלילות. ואחר סליחה אמר לך נחה את העם ולא קצה בך נפשו. ג"ן:
פסוק יב
מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. דבר זה תימא אין לך עול גדול ביראת שמים. ושמעתי שתחלת הפסוק קאי לסוף פסוק שני דקאמר אשר אנכי מצוך היום לטוב לך ואינו עושה כי אם להנאתך שתקבל שכר טוב. ומזה הפסוק רמזו חכמים לומר מאה ברכות בכל יום מדכתיב מה אל תקרי מה אלא מאה וכשתוסיף א' תקרא מאה. ותמצא מאה אותיות בפסוק והשתא איכא תרתי טעמים שאתה קורא מאה. ולפיכך אנחנו כורעים במודים לפי שמודי"ם בגימ' ק' כנגד מאה ברכות שאדם חייב לומר בכל יום:
פסוק כ
ובו תדבק. והטעם כי לעיל מיניה כתיב ואהבתם את הגר ואוהב גר. ואף אתה הדבק בו ועשה כמוהו אבל בפרשת ואתחנן לא איירי במעשה של הקב"ה:
פרק יא
פסוק ב
כי לא את בניכם. כלומר אינם ראויים ליענש על המצות ככם שהרי אתם ראיתם את מוסרו ואת גודלו ולא לפטור הבנים בא:
פסוק ח
למען תחזקו. איניני אומר עשו המצות למען תחזקו שאין משמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא עשו המצוה מאהבה כי למען הדבר הזה תחזקו. ואין למען מוסב על תיבות שלאחריו וכן למען תאריכון ימים:
פסוק י
לא כארץ מצרים היא. שהיא ארץ מישור שאדם יכול להשקותה ולמשוך מים מנהרות על פני כל השדות כגון שעושים בגן הירק הזורעים על שפת הנהר. כי היא הרים ובקעות ואין אדם יכול להשקותה מהנהרות ולפי שאתם צריכים לי תמיד לגשמים הזהרו במצותי כדי שאתן לכם גשמים בעתם:
ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה. לפקוד יושביה ולדקדק במעשיהם תמיד שאינם נידונים אלא על פי מעשיהם והקב"ה כשהוא פוקד אותם אומר אם שמוע תשמעו למצותי אתן גשמיכם בעתם:
פסוק יד
יורה. זהו מרחשון וזהו תחלת גשמים ומורה הבריות להטיח גגותם ולפיכך קורהו יורה לשון הוראה והוא נאה להצמיח את הזרעים. מלקוש זהו ניסן ויורד על המלילות ועל הקשין לגמור את התבואה ועל שנאה למלאת את הקש בגרגיר התבואה קורהו מלקוש כמו שתי תיבות מל קוש:
ואספת דגנך. כלומר אחר כך לא ירדו גשמים עליו באספך דגנך כל זמן שאתה בשדה כי סימן קללה הם דכתיב הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה. ובברכות פריך כתיב ואספת כלומר אתה בעצמך וכתיב ואספתי דגני. ומשני כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. וקשה לן כל הפרשה קאי אהא דכתיב בתחלתה והיה אם שמוע תשמעו:
פסוק כו
ראה אנכי נותן לפניכם היום וכו'. נראים הדברים דמאי דכתיב והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר וכתיב כי מלאה הארץ דעה את ה' דמשמע כולם ידעו את ה' מגדולים ועד קטנים דהאי קרא אימות המשיח קאי דכי היכי דנכיס רחמנא ליצר הרע דע"ז. הכי נמי לימות המשיח יעביר כל יצה"ר שבעולם ולכך הגלות ארוך כל כך שיתכפרו בו כל עונותינו בצרות רבות אשר סבלנו ולא שכחנו שם ה' אלהינו להעביר יצה"ר ממנו ולכך כתיב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה כלומר בעולם הזה אבל לימות המשיח כולו ברכה. מין א' שאל את ר' נתן בר' משולם למה מאריך גלות זה בעונכם יותר משל בבל שגלו בעון ע"ז ואין לך חמור מע"ז. והשיב לו בבית ראשון עשו צלמים ואשרות והבלים שאינן בני קיימא ונפרע הקב"ה מהם בע' שנה של גלות. אבל בבית שני שעשו ישראל ע"ז מעצמם שכולם מישראל היו והפכו נבואת הנביאים על עבודה זרה קיימת ומקובלת לעובדיה. לפיכך כמו כן שוהים בגלות ארוך וקבוע:
פרק יב
פסוק ט
אל המנוחה. כשיניח הקב"ה לכם. ואל הנחלה. כשתעברו את הירדן לרשת את הארץ:
פסוק טז
רק את דמו לא תאכלו. כלומר אעפ"י שאני מתיר לך את הבשר שהיתה אסורה מתחלה ע"י פדיון איניני מתיר הדם והוא הדין לחלב שאינו מותר אלא נקט דם משום דאית ביה מילי אחריני:
כל ימיך על אדמתך. נראה הפשט שבארץ ישראל יש לישראל נחלה וללוי אין צריך נחלה כי יתנו עיניהם עליהם:
פסוק כא
וזבחת כאשר צויתיך. אמר ה"ר יעקב מקורביי"ל כי כאש"ר צויתי"ך עולה בגימ' ר"ב אח"ד בעו"ף ור"ב שני"ם בבהמ"ה וחי"ה (הג"ה. יראה לי אברהם ממון דאין החשבון כתקנו רק שיהיה צויתך חסר ורוב מלא והנה כאש"ר צוית"ך בגימ' רו"ב אח"ד בעו"ף ורו"ב שני"ם בבהמ"ה ובהכי ניחא דכן כתיב בתורה צויתך חסר):
פרק יג
פסוק ג
ובא האות והמופת. תניא א"ר עקיבא ח"ו שאין הקב"ה מעמיד חמה לעוברי רצונו אלא כגון חנניה בן עזור שבתחלתו היה נביא ולסוף נביא שקר. וה"ק קרא כי יקום בקרבך נביא אמת ונתן אליך אות או מופת בעודו נביא אמת על הדברים שאמר הקב"ה. ובא האות והמופת שאמר ועכשיו נעשה נביא שקר ואמר לך עבוד ע"ז ואמר לסמוך עליו שהרי כמה אותות עשה.
פסוק ז
כי יסיתך אחיך בן אמך. שהוא חביב לך ששניכם הייתם בבטן אחד אבל אחים מבני האב אינם אוהבים זה את זה כל כך ועוד שעויינים זה את זה על הנחלה:
בסתר לאמר. דבר הכתוב בהווה כי אין דרך לדבר דבר זה כי אם בסתר. ונראה להרב"ש שאפילו אם אמר לך דבר סתר אל תאמר אותו שגילה לי סודו ובוטח בי היאך אגלנו לכך כתיב לא תחמול ולא תכסה עליו כי אין לך לאהוב אדם ולהבטיחו נגד בוראנו:
כליל לה' אלהיך. כדי שיודע שלשם הקב"ה עשו מה שעשו:
ונתן לך רחמים. כיון שלא רחמת על מכעיסיו הוא ירחם עליך:
פסוק ט
לא תאבה לו ולא תשמע אליו. וא"ת מאחר שסופו לקלקל למה עשהו הקב"ה נביא אמת להטעות בניו על ידו ולכך הוא אומר כי מנסה ה' אלהיכם אתכם וכ"ש שאין לשמוע לאותו העושה על ידי מכשפות. כי דבר סרה על ה' אלהיך כדי להסיר אתכם מאחריו:
פרק יד
פסוק א
בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו. מה ענין זה לזה אלא הכי פירושו אם מת אביכם שהוליד אתכם אין לכם להתגודד עליו כי עדיין אביכם שבשמים ישתבח שמו לעד חי וקיים. אבל הגוים כשמת אביהם יש להם להתגודד כי אין להם עוד אב כי אם עץ ואבן שלא יועילו כדכתיב הוי אומרים לעץ הקיצה וכתיב אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתנו:
פסוק ח
ובנבלתם לא תגעו. אם מתו מיתת עצמן לא תגעו בהם כדי לאכלם כמו שכתוב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא דאמרי' במכות שהוא אזהרה לאוכל ואפקיה לאכילה בלשון נגיעה וכפל מלה הוא ודרך הפסוק לשנות לשונו כשכופל דבריו. וכן תאכלו ותגעו לשון אחד הוא. ומפני הכפל שינה. ותדע דכן הוא שלא תמצא לא תגעו עד לאחר לא תאכלו אלמא כפל מלה הוא ללא תאכלו. ועוד אמרינן פשוט נבלתא בשוקא ולא תימא גברא רבה אנא ונוגע בה כמפשיטה אלמא ובנבלתם לא תגעו אינו ר"ל נגיעה ממש. ועוד דאם לוקה על הנגיעה על האכילה לכ"ש:
פסוק יג
ואת הראה. תימא מאי שנא דבספר ויקרא בפ' שמיני כתיב דאה בדלי"ת ובמ"ת כתיב בפ' ראה ראה ברי"ש ולא כתב תרוויהו כחד דוכתא ובס' ויקרא כתיב איה ובמ"ת כתיב איה ודיה. וי"ל דהיינו טעמא דבשלמא ראה ודאה לא רצה לכתו' את שניהם במ"ת דאתא לאוסופי לפרושי משום דא"כ הו"א דדאה וראה תרתי נינהו לאוסופי אתי אבל בדאה ואיה אין לטעות אע"פי שכתובים שניהם בחד דוכתא דבס' ויקרא כתיב למינהו לגבי איה ובמ"ת נמי כתביה האיה ש"מ אחת הן:
פסוק יד
כל עורב למינו. אותו שאנו קורין קרביי"ל אין זו דקרא שהרי רבינו יצחק בר' מאיר בדק באותו קרביי"ל ומצא בו סימני טהרה אצבע יתירה וזפק וע"כ הוא מכ"א עופות טמאים שיש בהם ג' סימני טהרה והיה בו עוד סימן שלישי דלא מצית למימר שלא היה בו סימן כי אם אותן שני סימני טהרה והוא עורב דקרא כדאמרי' התם תרי מינייהו בעורב א"ך צריך לומר שהוא דורס. והיאך אנחנו יכולין לומר עוף הבא בשני סימני טהרה טהור ובלבד שיכיר עורב והלא כל עוף הדורס טמא ואין סי' להכירו כ"א ע"י רקיקה כדאמרי' עורב רק. ואותן שקורין לנץ אשפרבי"ר טועים הם שהרי הוא מכ"א עופות טמאים וסי' חדש שאינו רק בפרס או בעזניה זהו קורקבן נקלף כדפי' רבינו חיים וכן מוכיח הר"י מן ההיא דאמרי' שמונה ספקות הן ואמרי' מאי ספיקיהו עופות טהורין קרקבנן נקלף עופות טמאים אין קרקבנן נקלף והני קרקבנן נקלף בסכינא. ואם הקרקבן נקלף הוא סימן החדש. איכא למימר דבאותן העופות היו בהן נקלף בסכין אם יחשב סימן טהרה אם לא. כיון שאינו נקלף ממילא אבל אם קילוף הקרקבן אינו סי' חדש ע"כ אפי' אין הקרקבן נקלף טהורין הם דכיון שיש בהן ג' סימני טהרה ע"כ סי' חדש אחד מהן ואין לו עוד שיש בו סימן החדש שאינו טהור כ"א פרס ועזניה ולהנהו לא חיישי' דהא לא שכיחי בישוב. ואם תפרש שלא יש בהם כ"א שני סימני טהרה ואם יחשב קילוף קרקבן סי' טהרה יש לספקם בכ"א עופות טמאים דהדרי בכולהו ואם אינו נחשב סי' טהרה לפי שאינו נקלף ממילא. א"ך אין לתלותו בכ"א עופות טמאים דבהנהו איכא תלתא ובהני ליכא כ"א שנים ויש לטהרה בספק והא ליתא דלשון הש"ס משמע דקרקבנן נקלף מביא טהרה וקאמר מאי ספקייהו עופות טהורים קרקבנן נקלף ועופות טמאים אינו נקלף ואפי' היינו מפ' דקילוף קרקבן מביא טומאה על הספקות דאז יש לספקו בעורב כדאמרי' תרי מינייהו בעורב ואין לו' דבמכירים עורב מיירי חדא דסתם סוגייא לא משמע הכי. ועוד דאפי' אי חשיב זה קרקבן נקלף נוכל לטהרם בענין זה כשמכירים י"ט עופות אבל אם קרקבן נקלף סי' החדש הוא אין לבדוק כ"א עליו כדפי' דלא משכח לה אלא בפרס ועזניה וסוגייא דשמעתין כמשמעה ופשוטה ומתוך כך פסק רבינו חיים דעוף הבא לפנינו קרקבן נקלף אין לספקו בטמא כלל ואחרי שהוכחנו דקרקבן נקלף הוא סי' החדש א"כ נץ שהוא מאותן דהדרי בהן ג' סימני טהרה דע"כ אינו דורס ואנחנו רואין שאותו שאנחנו קורין אישפריוו"יר שדורס בין לפירש"י שפי' שאוחז המאכל ברגליו בין לפירוש הר"י שפי' שאוכל העוף מחיים ולכך ע"כ נץ אינו אישפרווי"ר ומה שאנו קורין לנשר איגל"א אינו שהרי בנשר אמרי' שאין בו סימני טהרה ואילו באיגל"א אנחנו רואין שיש בו אצבע יתירה:
פסוק טו
ואת בת היענה. לכך אומר בת לפי שאינה ראויה ליאכל כ"א כשהיא קטנה:
עטלף. הלועזו טאלפ"א אינו אלא טועה כי הטאלפ"א הוא שרץ וכאן מיירי בעופות לכן יש ללועזו קאוושור"י:
פסוק כב
עשר תעשר את כל תבואת וכו'. בתנחומא קאמר כל לרבות סחורה:
היוצא השדה שנה שנה. כלו' אם עשר תתעשר ואם לא תעשר אותו היוצא השדה זהו עשו דכתיב ביה איש שדה יקח כל אשר לך מידי שנה בשנה:
למען תלמד ליראה. גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד כיצד ישראל באים לרגל בחג המצות אינם עומדים שם אלא יום א' מפני שטרודים בקציר שעורים וכן בעצרת מפני קציר חטים וכל ישראל אין להם אלא מקדש א' ואל אחד ושבט א' שנבחר לכהונה ובעבור שילמדו ליראה את ה' אלהינו נצטוו לאכול מעשר שני בירושלים כדי שיתעכבו שם ויהיו הכהנים עובדים את עבודת ה' בקרבנות וקטרת ולוים משוררים וסנהדרי גדולה חותכת דיני ישראל אחת בירושלים וא' בהר הבית ושלישית בהר הגזית ובעלות ישראל אז יבינו יראת ה' כי יתעכבו שם עד שאוכלים מעשר שני שלהם כך שנינו בספרי:
פסוק כג
ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך וכו'. מקשים והלא אין בכור נאכל אלא לכהנים. וי"ל שאז היו מפרישין שני בכורות האחד ראשון לפטר רחם והוא אסור לזרים והשני ראשון לנולדי' מן העדר והוא מותר לזרים והוא שיסד הפייט באמת יהגה חכי פטר שור וחמור בכורי רפתיך:
פרק טו
פסוק ב
וזה דבר השמטה. פי' לעיל בפ' מסעי גבי וזה דבר הרוצח:
פסוק ט
וקרא עליך אל ה'. יכול מצוה ת"ל ולא יקרא והיה בך חטא וה"פי יכול דמצוה לעני לקרוא עליו אם לא יתן לו צדקה אבל אם לא קרא עליך לא יהיה בך חטא ת"ל ולא יקרא ואפ"ה והיה בך חטא: