אור ברסלב

הדר זקנים על התורה· בעלי התוספות

במדבר

ויקרא

פרק א

פסוק ב

שאו את ראש. זאת היא פעם ראשונה שנמנו. כי ביציאת מצרים לא נמנו כי אם מה שהוא אומר כשש מאות אלף רגלי כשש מאות ולא שש מאות ולא פרט שום פרט ואם נמנו מי איתרמי שלא היה שם פרט. ומה שהוא אומר באלה פקודי בקע לגלגלת מחצית השקל לשש מאות אלף זהו המנויין שבכאן אלא שאמ' לשם כי מניין הכסף שהוצרך למשכן זהו בקע לגלגלת לפקודים שבכאן ולהראות חבתם של ישראל דאיתרמי הכי. דאין לומ' שנמנו שני פעמים ולא פחתו ולא הותירו אלא כך שהתנדבו כסף למשכן איש בנדבת לבו ונכתב לשם ללמדנו דהכי איתרמי. ובערבות מואב מנה הנולדים מאלה סמוך לכניסתם לארץ כי אלה מתו במדבר כדכתיב ובאלה לא היה איש מפקודי וכו'. ועיקר הפשט נראה להרב"ש כי ע"י בקע לגלגלת שידעו מנין ראשון כללו כל ישראל כדכתי' התם לשש מאות אלף. ועכשיו מנו כל שבט ושבט בפני עצמו ודגל ודגל בפני עצמו כדכתי' למשפחותם לבית אבותם:

פרק ב

פסוק ב

איש על דגלו באותות. לפי הפשט דגל זה אדום וזה ירוק. כל שבט דגלו כגוון אבן הקבועה בשמו בחשן. וציורו בחיה המשולה בו ליהודה אריה ליוסף שור לבנימן זאב לנפתלי אילה וכן כולם:

קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה. לפי שיהודה מלך. וכבוד המשכן כשמלך קדמה לו:

פרק ג

פסוק א

ואלה תולדות אהרן ומשה. כלומר הכהנים הלוים ומונה בני אהרן תולדותם לבדם כדכתיב ויבדל אהרן להקדישו קדש הקדשים ובני משה לא נבדלו מן הלויים ולכך היו תולדותם בכלל הלויים שיצאו מעמרם:

ביום דבר ה' אל משה. היו אלה ארבעתם תולדות אהרן אבל אח"כ מתו נדב ואביהוא כדמפרש:

פסוק ט

מאת בני ישראל. כי בני ישראל היו מספקים להם מזונות מטורח עבודתם שנותנין ללויים המעשר מתוקן ומדוגן כדכתיב ולבני לוי הנה נתתי את מעשר בני ישראל חלף עבודתם. ופשטיה דקרא הכי הוי גוף המעשר במקום נחלתם ומה שחורשים וזורעים נותנים להם חלף עבודתם וזהו מאת בני ישראל שהם שוכרים הלויים לשרת הכהנים:

פסוק מז

ולקחת חמשת חמשת שקלים. וכן לדורות. וא"ת מפני מה אין בני הלויים הנולדים מכאן ולהבא פודים את הבכורות הנולדים לישראל מכאן ולהבא. וי"ל הלויים נולדו מאלו הלויים שפדו כבר הבכורות אבל הבכורו' אינם נולדים מן הבכורות שנפדו אלא מכל ישראל שלא נפדו ואותם הנולדים מן הבכורות אינם ידועים לפי' צוה הקב"ה לפדות כל הבכורות שיוולדו מכאן ולהבא:

פרק ד

פסוק י

ונתנו על המוט. ולא תלויה תחתיו לפי שהמנורה גבוהה י"ח טפחים פן תגרר לארץ:

פסוק יא

ושמו את בדיו. לשון תיקון וגבי ארון דכתיב ושמו מוכיח כן דהא כתיב לא יסורו ממנו:

פסוק כב

נשא את ראש בני גרשון. לפי שהוא גדול מבני לוי דכתיב ובני לוי גרשון וקהת לפי' במנין חדש נמנו בני גרשון ראשונה בזה המנין מבן ל' שנה לפי שעיקר העבודה היתה על בני קהת הארון והמנורה והמזבחות דכתיב כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו לפי' נמנו כאן ראשונה ולכך כתיב נשוא את ראש בני גרשון גם הם. כלו' אע"פ שצויתי למנות בני קהת ראשונה לא להניח בני גרשון שלא ימנו כי גם הם ימנו ולכך כתיב גם הם. בבני קהת ובבני מררי כתיב על פי ה' ביד משה. ובבני גרשון לא כתב כי אם על פי ה' ונראה לפי שבראש פרש' קהת כתב וידבר ה' אל משה ואל אהרן פירש בסופה אשר משה היה העיקר ולכך כתב על פי ה' ביד משה. ובבני מררי כתי' בני מררי למשפחותם ולא כתי' בהו וידבר ה' פי' בסופה על פי ה' לומר שמפי הגבורה נאמר למשה. אבל בבני גרשון כתיב וידבר ה' אל משה ולא נזכר אהרן לכך לא הוצרך לומר ביד משה:

פסוק מז

עבודת עבודה. שחיטה הפשט ונתוח שהם עבודת הכהנים וזה היו עושים הלויים כדכתיב בעזרא וכן בדברי הימים. וגבי פסחו של חזקיהו שהיו לויים מפשיטין. ובערכין דריש איזהו עבודה שצריכה עבודה עמו הוי אומר זה שיר שאין עושין הלויים שיר אלא בשעת נסכים:

פרק ה

פסוק טו

מזכרת עון. שאר מנחות באות לכפר כגון מנחת חוטא ומנחת נדבה ונותנין בה שמן ולבונה כדי שתעלה לריח ניחוח אבל זו שאינה באה אלא כדי לגלגל לא היה קרבנה מהודר:

פסוק כד

והשקה הכהן את האשה. תימא אמאי קאמר השתא והשקה והלא אין משקין את האשה עד שתוקטר המנחה צ"ע:

המים המאררי"ם. בגימ' ב' פעמים רמ"ח שכשם שהמים בודקין את האשה כך בודקים האיש הבועל אכן קשה לתלמוד שלנו דקאמ' רנ"ב איברים יש באשה:

פרק ו

פסוק יא

מאשר חטא על הנפש. כמו ולא יחטיא:

פסוק כג

כה תברכו. זהו עשה כדאמר כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בעשה:

אמור להם. כדמתרגמינן כד יימרון להון. אינו עובר בעשה עד שיאמרו לו עלה לדוכן ואינו רוצה:

אמר. בלא וא"ו אומר רבינו יהודה בר' יצחק שיש במדרש מכאן שש"צ אומר אמן על כל דבור ודבור. והיה תופש המדרש הזה עיקר שיקרא ש"צ את הכהנים ואין אחר קורא אותם:

יברכך ה' וישמרך. מתנת הקב"ה אינה כמתנת ב"ו אדם נותן לאוהבו כסף וזהב נכנס בספינה בא הרוח וטובעו ומאבד את הכל ואין יכול אוהבו להציל אותו. אבל הקב"ה נותן מתנה ומשמר שנא' יברכך ה' וישמרך כן ברך האבות ושמרם:

פרק ז

פסוק יב

ביום הראשון הקריב. לכך זכה שבט יהודה להקריב תחלה לפי שבא בנימן שם בים באימה עד שבא שבט יהודה וסקלום באבנים שנאמר שם בנימין צעיר רודם שרי יהודה רגמתם. אח"כ באו שבט יהודה ועברו בראשונה כאשר צום משה לכך זכה לגדולה מן היום ההוא והלאה:

וקרבנו. בתנחומא דריש וא"ו יתירה שעתידין לצאת מנחשון ו' צדיקים דוד חנניה מישאל ועזריה ומלך המשיח וכל א' מתברך בששה ברכות:

פסוק יח

הקריב נתנאל בן צוער. האי הקריב דריש בתנחומא אע"ג שלא היה כדאי וגדול להקריב אחר יהודה דחק עצמו למצוה. מקשים העולם למה נקראו נשיא דן אחיעזר בן עמישדי ונשיא נפתלי אחירע בן עינן. ומתרצים לפי ששבטו של דן יש בהם פסלו של מיכה ופלטם הענן ובקש דן לנפתלי אחיו שיבקש עליו רחמים שלא יהיה הענן פולטו ואמר לו שיהיה לו אחיעזר בן עמישדי פי' שיהיה לו אח לעזרה שיהיה בן עם אל שדי. ונפתלי השיבו אחירע בן עינן בתמי' כלו' אחי רע שיש בו ע"ז יהיה בתוך הענן:

פסוק יט

קערת כסף אחת. זו יוכבד שהיתה חביבה לפני המקום שהיתה בת ק"ל בלדתה משה כדאמ' במ' סוטה כסף לשון תאוה כמו נכספה וגם כלתה נפשי. מזרק א' כסף שבעים שקל זה משה ששקול נגד ע' סנהדרין. שניהם מלאים זה משה ואהרן כף אחת עשרה זהב. אלו עשרת הדברות שנתנם הקב"ה למשה מיד ליד. ד"א כף אחת עשרה זהב אחת שב"כף כלומר ברכה אחת מק' ברכות שחייב אדם לברך בכל יום דכ"ף עולה מאה. עשרה זהב כלו' שוה י' זהובים. מלאה קטרת שכשנתנה מלאה נתמלא כל העולם בשמים. פר א' זה אברהם שנא' ואל הבקר רץ אברהם. איל א' זה יצחק דכתיב ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. כבש זה יעקב דכתיב והכשבים הפריד יעקב שבזכותם נתנה לנו את התורה:

פרק ח

פסוק ח

ופר שני בן בקר תקח לחטאת. בלקיחה נקט תחלה פר העולה כדי לברר הטוב לעולה שהיא כולה כליל כדכתי' ופר שני בן בקר תקח לחטאת ובהקרבה חטאת היתה ראשונה כמו שאז"ל ללמדך שיהיו החטאות קודמות לעולות:

פרק י

פסוק ב

עשה לך שתי חצוצרות כסף. לפי שהיה אחרון על מי שמתאחר על דבר זה היה מעכב עמהן ולכך נקרא מאסף שהיה מאסף כל השבטים ואין אחד מן השבטים מאספו:

פסוק לא

כי על כן ידעת חנותינו. כלומ' על כן אני מחלה את פניך. לפי שידעת חנותינו במדבר הנסים והגבורות שעשה לנו הקב"ה:

והיית לנו לעינים. שיאמרו הרואים אותך עמנו לא לחנם עזב את ארצו וגדולתו. אלא מפני שראה וידע גדולתו של הקב"ה שעשה עם עמו:

פסוק לה

קומה ה' ויפוצו אויביך. אם יתאספו לקראת ישראל יפוצו ולא ימצא בה שנים יחד ואם יבואו ינוסו ולא יהיה להם תקומה וזו היא תפלת הדרך:

פסוק לו

ובנחה יאמר. כשהיה הענן נח ובאו לחנות היה אומ' שובה ה' רבבות אלפי ישראל יהי רצון שישובו כל האלפים והרבבות במקומם במספרם ולא יפקד מהם איש. ושובה כמו השיבה ככתוב ושב ה' אלהיך את שבותך:

פרק יא

פסוק א

כמתאוננים. כמתאבלים על מת וזהו שנאמר וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו:

פסוק ה

נאכל במצרים חנם. לפי שכשנילוס רבה ומתפשט על כל ארץ מצרים כל א' עושה גומות והדגים נשארים בם. וי"מ דגה קרוי"ישאנץ בלע"ז כמו וידגו לרוב ואח"כ מפרש הדגה הקשואים והאבטיחים:

את הקשואים. תימא מה טיבם של אלו המאכלים. י"ל מתוך רב מאכל באים אלו לקנוח סעודה. עוד י"ל שעושים מהם תיקון המאכל וטיבולין כגון איי"לייש מוטר"דש:

פסוק ח

והיה טעמו וכו'. פליאה גדולה על זה הא דכתב לעיל בלתי אל המן עינינו והלא אין הטעם מעולה מלשד השמן ועוד למה קורהו לחם הקלוקל. וי"ל דע"י הטורח שטורחים בו כדכתיב וטחנו ברחים או דכו במדוכה אז נשתנה ריחו וטעמו לטוב ולשון העברי מוכיח כן דכתיב והיה טעמו אז טעמו משתנה לשד השמן. והא דכתיב כצפיחית בדבש שמא זה היה קודם שנגמר כל תיקון שלו שעדיין היה טעמו תפל מעט:

פסוק יב

כי תאמר אלי שאהו בחיקך. כי לולא אמרת אלי לך נחה את העם הייתי בורח והולך:

פסוק טז

אספה לי ע' איש. תימא ולמה ע' איש. י"ל דלכך צוה הקב"ה למנות ע' כנגד ע' נפש ישראל שירדו למצרים:

פסוק כב

הצאן ובקר ישחט להם. ומי יוכל לעשות זריקה לכל הדמים האלו שלא היה שם כי אם כהן א' לעשות זריקה שהרי אמרת איש אשר ישחט צאן ובקר וכו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרתה. ומאותם ששוחטים אל פתח אהל מועד היה נוטל הכהן חזה ושוק וא"כ היאך יוכלו העם להספיק מן השאר. והקב"ה אמר למשה היד ה' תקצר וכי סבור אתה שלא אוכל להביא בשר אשר לא ישחט פתח אהל מועד ולא יקח הכהן כלום ויוכלו העם להספיק. הרי שראינו שלא טעון שחיטה אלא אסיפה בעלמ' כדכתי' ויאספו השלו:

פסוק כח

כלאם. כי נביאי שקר הם. שלא נאמר לך שתשרה שכינה כי אם על אותם שנאספים לאהל מועד והם נשארו במחנה. ועוד לא אמר כי אם ע' והם ע"ב ומשה ענהו המקנא אתה לי וכו' הקב"ה אמר ואצלתי מן הרוח אשר עליך ומן רוחי לא יתנבאו כי אם ע'. אבל מן רוחו של הקב"ה מי יתן שיהי כל עם ה' נביאים ואלדד ומידד אינם מתנבאים מן רוחי כי אם מרוחו של מקום. מקשים העולם למה כתב ואצלתי מן הרוח אשר עליך. למה נתן הקב"ה מרוחו של משה יתן להם מרוח שלו. ומתרצינן דהפשט ה"ק כלומר ואצלתי מן הרוח אשר לך ונתתי לך להיות סבלן שיהיו סבלנין כמותך ולעולם ברוח ששם הקב"ה עליהם אינו אלא מרוחו של הקב"ה אלא שהיה רוח מסבלנות בהם כרוחו של משה:

פסוק לג

הבשר עודנו בין שניהם. פשט בעוד שהבשר בין שניהם כלומר אחר שהספיק הבשר לכולם כדי שלא יאמרו לא נגעם אלא לפי שלא היה לו יכולת להספיקם:

פרק יב

פסוק א

ותדבר מרים ואהרן במשה. לפי שנשים דברניות והחזיקה בדבר יותר מאהרן לכך הקדימה לאהרן ולפי' לקתה:

כי אשה כושית לקח. לפי הפשט היו מלעיגים עליו במה שלקח מבנות כושים שהם ערלים כדמוכח בדברי הימים של משה. שמלך על כוש ימים רבים. וי"מ כש"ית בגי"מ' יפת מראה וכן תרגם אונקלוס. ולא נהירא כי כשית חסר וא"ו אם כן אין הגימטרי"א מכוון:

פסוק ב

ויאמרו הרק אך במשה דבר ה'. כלומר וכי בשביל שהקב"ה מדבר עמו מתגאה שלא רצה לקחת ישראלית הלא גם בנו דבר ולא נתגאינו לכך נראה שלא על צפורה אמרו מה שאמרו כי כשלקחה היה אונס לפי שהיה בורח:

פסוק ג

והאיש משה עניו מאד. מגיד לך הכתוב שלא מחמת גאוה לקחה אלא כך היה הסבה ומזל שלקח אשה כושית. ובדברי הימים כתיב כי אותה כושית היתה מלכה לבני כושים ומשה משל על כוש ארבעים שנה ואף בזאת היה משה שותק שלא תבע עלבונו עד שבא הקב"ה ותבעו:

פסוק ד

פתאום. שלא יוכלו לומר משה צעק עלינו לפני הקב"ה:

פסוק ו

אם יהיה נביאכם. תשובה על מה שאמרו הלא גם בנו דבר כלומר אינו דומה דבור שדברתי עמכם ועם שאר הנביאים לדבור שדברתי עם משה שעם שאר הנביאים אדבר בם בחלום כאדם שרואה חלום וצריך לו פתרון:

במראה אליו אתודע. כאדם הרואה במראה מירואיי"ר בלע"ז שאינו רואה שום ממשות בהם כלו' דרך משל אני מדבר בהם כדכתי' ביחזקאל שכב על צדך השמאלית וכן בדניאל כתיב ואני דניאל ראיתי ולא אבין. והרבה אחרים כיוצא בהם:

לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. תרגום ירוש' בכל עמי כלומר כולם מחזיקים אותו לנאמן כי אני מדבר עמו פה אל פה ולא ע"י חידה. ולא דבר מאומה אפילו כבן כרך שראה המלך ספרדי והיינו דכתיב ונאמן רוח מכסה דבר. עוד י"מ בכל ביתי נאמן הוא לפי שנא' ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח ואמר לו שיקח אשה מיוחסת. לפי שבת יתרו היתה מדינית ולא רצה לגרשה כשהיה מלך לפי שלקחתו כשהיה רועה:

פסוק י

ויפן אהרן אל מרים. מכאן שפנה מצרעתו שגם הוא נצטרע ונתרפא:

אל נא תהי כמת. התפלל עליה שאם לא תתרפא יאמרו שאנחנו מתולדת מצורעים. ושהחולי נכנס בה ממעי אמנו ומיד שנכנס החולי דומה שנאכל מקצת הבשר ויש לנו בושת בדבר אבל כשנתפלל עליה ותתרפא ידעו הכל כי מחמת עון נכנס בה הצרעת:

פסוק יב

אל נא תהי כמת. פ"ה וכהן אין בעולם שיוכל לטהרה שהרי אין בעולם כהן זולתי ואני קרוב לה ואין קרוב רואה הנגעים. וקשה אם אין כהן מי מטמאה הא כל זמן שלא ראהו הכהן אין תורת טומאה עליו כדכתיב בטרם יבא הכהן לראות את הבית וכו'. וי"ל שטמאה היתה כבר שהרי הפרישה הקב"ה ממחנה ישראל וצריכה כהן לטהר. וה"ר יוסף בכור שור פי' אל נא תהי כמת כמצורע שנצטרע במעי אמו שאם היתה כן לא תהי תפלה מועלת דודאי אין לו רפואה. אבל זאת שלא בא לה אלא ע"י חטא התפלל עליה ותפלה ותשובה מועילין לה כמו שמצינו שנתנגע אבימלך על דבר שרה ונתרפא:

פסוק יד

הלא תכלם ז' ימים. פ"ה ק"ו לשכינה י"ד ימים ופר"ת לפי שיש להקב"ה בגוף האדם י' דברים כנגד אביו ואמו. וקשה לרבנן שב"ש דא"כ בכל חומר הלמד מן הקל היה לנו להוסיף על החמור כפי מה שהוא חמור מן הקל. ואומר ה"ר אהרן די"ד יום היינו לעולם דבסוף הסגר שני אם לא נתרפא הוא מוחלט. עוד אומרי' בשם רבינו ברוך בר' יצחק דבשני הסגרות די בי"ג יום והכי אמרי' יותר מי"ג יום אין בהסגרות דיום ז' עולה לכאן ולכאן:

פסוק טו

והעם לא נסע. כי לא נעלה הענן מפני כבודו של משה לפי שהיה ענן בזכותה של מרים:

פרק יג

פסוק ב

שלח לך אנשים. משל למלך שהיה לו כרם ועשה יין טוב אמר לעבדיו הכניסו ייני בביתי כיון שהחמיץ אמר להם הכניסוהו בבתיכם. כך הקב"ה כיון שהיו צדיקים אמר אספה לי שבעים איש וכיון שראה מעשיהם כעורים אמר שלח לך אנשים:

פסוק יא

למטה יוסף למטה מנשה. תימא למה כתב כאן למטה יוסף עם בני מנשה ובכל שאר מקומות כתי' עם בני אפרים. וי"ל לפי שיוסף הוציא דבה על אחיו וכן עשו אלו הוציאו דבת הארץ. וא"ת כיון שידע משה שהמרגלים יוציאו דבה למה שלחם שהרי מצינו שהתפלל על יהושע. וי"ל דמשה לא ידע שיוציאו דבה ומה שהתפלל על יהושע לא התפלל שיושע מעצת מרגלים אלא התפלל על יהושע שלא יעשו לו הרשעים רעה כמו שכתוב לא רגל על לשונו. אמרו פעם אחת נכנסה בתו של ענק בפרדס ואכלה רמון והשליכה קליפתו והיו מרגלים טמונים בקליפה וסבורים המרגלים שהקליפה היתה מערה ונכנסו בתוכה י"ב מרגלים לאחר אותה שעה נזכרה הבת שאכלה רמון והשליכה הקליפה חוץ לפרדס שלא יראה אביה הקליפה ולא הרגישה מן ה"יב מרגלים שהיו בתוכה. אמרו זה לזה ראו כמה גדולה גבורה יש בנשים ק"ו באנשים ולכן הוציאו דבה. וא"ר יוחנן כל אותם מרגלים גובהם ששים אמה:

פסוק טז

ויקרא משה להושע בן נון יהושע. לפי הפשט לא עתה נקרא אלא מתחלה כשנעשה משרתו מצא חן בעיניו ושנה שמו לטוב כמו שעשה הקב"ה לאברהם ולהבדיל בין קדש לחול בין טמא לטהור כן עשה פרעה ליוסף ונבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה. לפי שקורא אותו כאן הושע ובכל התורה כולה קורא אותו יהושע אומ' לך ששמו הושע אלא משה שינה שמו ומשבט לוי לא שלח מרגלים לפי שאין להם חלק בארץ ואין עליהם לרגל:

פסוק כב

ויבא עד חברון. מוסב על האורב כי כמה אלפים קורא אותם בלשון יחיד כדכתי' ויקח כשלש' אלפי איש וישם אותם אורב:

ושם אחימן. לפי שעתידין לומר וגם בני ענקים ראינו שם פי' לך הכתוב בהיכן ראו אותם:

וחברון שבע שנים נבנתה. ומסתמא כשקדמה ישיבתה לצוען ז' שנים נתרבו דיוריה מדיורי צוען וחברון שבע שנים נבנתה ועדיין לא מתו הענקים שבה שהיו מימים קדמונים ובא הכתוב להכחיש המרגלים שאמרו ארץ אוכלת יושביה היא. כלומ' בני אדם אשר בה מתים בחצי ימיהם:

פסוק כג

וישאוהו במוט בשנים. פי' בשני מוטות כיצד מוטות מפוצלים משני ראשין ושני בני אדם משימים צוארם בפיצול זה מכאן וזה מכאן וכן בפיצול שני. נמצא ארבעה נושאים במוט זה וד' במוט זה והיו שני מוטות קשורות זו לזו כך מפורש בירוש'. והאשכול היה קשור עליהם ותלוי למטה:

פסוק לב

וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. כלומר מהא דכתב אוכלת יושביה לא מפני חלישותם כי גבורים הם משונים. אלא מפני שאוירה רע וכ"ש לחלשים. עוד י"ל לא מפני רוב אכילה ושתיה שדבר זה מזיק אדם מאד ומקרבו למות בחצי ימיו כי כולם אנשי מדות אוכלים ושותים במדה:

פסוק לג

הנפילים. אנשים מופלאים שכל רואיהם נפלאו מהם. וי"מ שכל רואיהם יראים פן יפלו עליהם מרוב גובהם:

פרק יד

פסוק ד

נתנה ראש. פי' נעבוד ע"ז ומצינו שנקרא ע"ז ראש דכתיב בנבוכדנצר אנת הוא רישא דדהבא פי' ע"ז. וכן כתיב בדוד כשברח מפני אבשלום כתי' ויבא דוד עד הראש אשר ישתחוה שם. ופ"ה מקום היה חוץ לירושלם שמשם רואה בית המקדש:

סר צלם מעליהם. הקב"ה כדכתיב וה' סר מעליך חדל מלעוזרם ולכך לא תיראום:

פסוק יז

יגדל נא כח ה'. שתכבש כעסך כדכתיב טוב ארך אפים מגבור:

כאשר דברת. כשהודעתני מדותיך הזכרתני מדות של רחמים ומהו לאמר היכן אמר לו אלא יש במדרש. פעם אחת עלה משה למרום ומצא להקב"ה עוסק ולא נתן לו שלום א"ל הקב"ה אין שלום בעירך א"ל כלום יש עבד שנותן שלום לרבו א"ל היה לך לומ' תצליח במלאכתך. פעם אחרת עלה אמר יגדל נא כח ה' כאשר דברת אלי והורתני לאמר:

מבלתי יכולת ה'. ולא מחמת שנאה המיתם שהרי מחבבם ביותר. כי אם מבלי יכולת בידו לעשות מה שהבטיחם:

פסוק יח

ה' ארך אפים. כבר פירשתי בפ' תשא שה' מדת הדין ומדת הרחמים ולכך הזכיר שם ה' וכיון דאינו מזכיר כי אם מדת הרחמים אינו מזכיר שם ה' כי אם פעם אחת ואל לא הזכיר כאן לפי שהוא דין כמו ואת אלי הארץ לקח. ולא הזכיר רחום וחנון לפי שלא היה מבקש אלא לסלוח וחנינה שייך במתנה כדכתיב חונן ונותן אבל ארך אפים שייך הכא שמאריך אפו על בריותיו ואינו מכלה אותם מיד. ורב חסד שמרבה חסדו עם בריותיו ואינו משיב להם כגמולם ואמת לא הזכיר לפי שאינו בא עמהן באמיתות הדין ושלא יאמת דברו שאמר אכנו בדבר:

נוצר חסד. שהם לא עשו חסד אלא פשעו:

נושא עון ופשע. אבל חטאה לא הזכיר שאין חטא אלא שוגג כדכתיב וחטאה בשגגה ואלו מזידים היו כדכתיב אך בה' אל תמרודו:

ונקה לא ינקה. שאינו מבער החוטאים מן העולם ומכאן אתה למד דנקה לא ינקה מדת הרחמי' היא מדהזכירו כאן:

פוקד עון אבות. גם זו מדת רחמים שאינו נפרע עד דור רביעי ובפ' תשא שבא למנות עם המדות כתיב על בנים ועל בני בנים אבל כאן לא חש להאריך:

פסוק כ

ויאמר ה' סלחתי כדבריך. מקשים העולם על פ"ה דפי' בפ' וישמע יתרו ויהי ממחרת וישב משה למחרת רדתו מן ההר מחרת יום כפור ובו ביום נאמר לו סלחתי כדבריך וצוהו לעשות המשכן וזה היה בשנה ראשונה וכאן נכתב לאחר שלוח מרגלים בשנה שנייה ועוד קשה וכי זו סליחה שאמר לאחר מכאן ואולם חי אני וכו' אם וכו'. וי"ל לכך אמר משה לפני הקב"ה סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה אשתקד. ויאמר ה' סלחתי. כלומר ואתה אמרת לי סלחתי ביום הכפורים במעשה העגל א"ל הקב"ה ודאי על אותו מעשה סלחתי להם ואולם על זה חי אני שלא אסלח להם עתה:

סלחתי כדבריך. אאריך להם אפי ואולם לא אמחל הכל:

פסוק כא

חי אני. לשון שבועה ולא פירש מה נשבע אלא אמר וימלא כבוד ה' את כל הארץ. אבל זאת אני נשבע אני אעשה שלא יתחלל שמי ולא יוכלו לומר מבלתי יכולת ה' כי סוף סוף אתן להם את הארץ אבל זאת אני אשבע אם יראו וכו':

פרק טו

פסוק ב

כי תבאו אל ארץ מושבותיכם. למה נסמכה פרשה זו לפרשת מרגלים. לפי שכששמעו ישראל גזירה של הקב"ה אמרו אוי לשונאיהם של ישראל לעולם לא יכנסו לארץ. לסוף מ' שנה יחטאו ויגזור עוד הבורא שלא יכנסו. לכך הבטיחם הקב"ה שלסוף מ' שנה יכנסו:

פסוק ד

והקריב את קרבנו מנחה לה'. תימא מה ראה הכתוב לתלות נסכים בביאת הארץ והלא מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנעו מלהקריב זבחים ועולות ונסכי תמידין ושלמי צבור שבאים חובה ליום שאין קרבן בלא ניסוך. וא"ת לא היה להם יין במדבר הרי שנינו בספרי שתגרי אומות העולם מוכרין להם צדה ויין כי עדיין לא נאסר להם יין עד שגזר פנחס ואפי' תאמ' נהגו בו איסור א"א שלא הוציאו יין לנסכים. מה זה תימא הלא מחלוקת הוא בשחיטת קדשים בין רי"ש ור"ע. מר סבר קרבי נסכים במדבר. ומר סבר לא קרבי. וביחיד קא מיפלגי. אבל קרבנות צבור דברי הכל נסכים כתיב בהו ותלה הכתוב נסכים בביאת הארץ למר לבמה גדולה ולמר לבמה קטנה שלא נהגה במדבר:

פסוק לב

ויהיו בני ישראל. בגנותם של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת אחת ובשנייה בא זה וחללה. מקשינן מנין דבשנייה חללה. ואומ' ה"ר אהרן בשם אביו מדכתיב ויהיו וימצאו משמע תכף להווייתן במדבר וימצאו דמה לן להזכיר שהיו במדבר אם לא בא להשמיענו זה:

כי לא פורש מה יעשה לו. קשה למה לא דנוהו בחנק שהרי כתב מחלליה מות יומת ומיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק י"ל שהיו מספקים אם נלמד חילול חילול מע"ז וידון בסקילה כי אותה ג"ש דחילול חילול שנוייה בסיני כדאיתא בסנהדרין. ועוד מקשים לר' יהודה דאמר דאינו חייב עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג היאך נתחייב זה מיתה הרי לא היו ישראל יודעים מיתתו כדכתי' כי לא פורש וכו'. וי"ל דהוראת שעה היתה. עוד י"ל דשמא התרו בו מכל הד' מיתות ב"ד:

מקושש עצים. אמרו רבותי' זה צלפחד שים בי"ת בראש עצים ויעלה בגימ' צלפ"חד. ולמה נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש. לומר לך כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. והמדרש אומר שכל ההולך ד' אמות בלא ציצית כאלו מקושש בשבת. מין א' שאל אל ה"ר בנימן שוטה מה לכם לעשות קשרים ולתלות ח' חוטין בכנפי כסותכם. השיב לו ראה מה כתיב למעלה בפרש' מקושש אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע איך יזכרו ישראל מן השבת ואינו אלא יום א' בשבוע מיד צוה לו הקב"ה פרשת הציצית וכתוב בה למען תזכרו שהוא סימן שאנחנו עבדים להקב"ה כאדם שעושה קשר ברצועתו להיות נזכר בדבר. וכדרך שהאדונים עושים סימן לעבדיהם בטליתם שלא יברחו. ומתוך שאנחנו מביטים בו זוכרים אנחנו מצות הקב"ה:

פסוק מ

למען תזכרו. בירוש' כתו' שצריך להתיז בזי"ין וכן בכי לעולם חסדו בסמ"ך. וטעם דתזכרו כי היכי דלא לשתמע תשכרו. כלומ' ע"מ לקבל פרס שכר. כי זיי"ן מתחלפת בשי"ן. ולהתיז כמו כן בסמ"ך דחסדו כי היכי דלא לישתמע חד דו ומשתמע שנים. ומשתמע שהן שתי רשויות כמו טן דו. והקב"ה אחד ושמו אחד:

פרק טז

פסוק א

ודתן ואבירם ואון. היו ראשים במחלוקת שהיה לוי מערער על הכהונה ובני ראובן על שהיה ראובן בכור אומר יש לנו דין ערעור בכהונה ולקחו האחרים ופתו אותם להיות עמם וקצר הכתוב על סמך פסוק שני דכתי' ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים וכן דרך המקראות בהרבה מקומות. ולפי הפשט נראה אשר און היה מן החמשים ומאתים וכללו בחשבונם ונשרף כמו כל יוצאי ירך יעקב ע' ויעקב בכלל עמהם ולפי' לא הזכיר הכתוב מה נעשה בו. אבל אמרו רבותינו שאשתו הצילתו כדאיתא בחלק דאמרה ליה אי משה נצח תלמידיו ואי קרח נצח תלמידיו. למה נסמכה פ' קרח לפ' ציצית לפי שעשה קרח משתה לכל אוהביו ובא ונתעטף בטלית שכולה חייבת תכלת ושאלם אם הוא פטור אם לא השיב משה חייבת היא בציצית לגלג עליו ואמר בחוט א' תפטר בכולו מתכלת לא כ"ש. וכן שאל לו בית מלאה ספרים מהו שחייבת במזוזה א"ל חייב. א"ל כל התורה רע"ה פרשיות כולם בספרים אינן פוטרות הבית ממזוזה. ואת אמרת ב' פרשיות פוטרות. מחלק"ת בלא וא"ו נוטריקון. מכת. חרון. לקוי. קללה. תכלית. ומחלוקת קרח במקום אחר כתבתיו. למה היו מעשרות לשבטו של לוי. לפי שהיה לוי עשירי חוץ מן הבכורות וחשוב שמעון לוי ויהודה יששכר זבולון בנימין נפתלי אשר שמעון לוי אלמא הוא עשירי:

פסוק ה

בקר ויודע ה'. מדרש אמר להם משה גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם להפך בקר לערב כך תוכלו לבטל את זו ויהי ערב ויהי בקר ויבדל כך ויבדל אהרן להקדישו. העולם מקשים מה ראה לומ' רב לכם כי כל העדה כולם קדושים פי' ראויים להיות כהנים ואפילו ישראל שהרי און בן פלת היה מן העדה. ומה ראה לשאול כהונה אף לזרים ועוד מקשים למה אמר משה ואם בריאה יברא ה' פי' שימותו במיתה זו יותר מבמיתה אחרת. ועוד מקשים למה הם אומרים על משה ועל אהרן אתם המיתם את עם ה' מקרח ועדתו והלא הם פשעו בעצמן. ועוד למה צוה ליקח מהם מטות והלא היה ידוע לכל שאין הכהונה היתה ראויה אלא לאהרן הכהן שהרי קרח ועדתו נבלעו ונשרפו בשביל שערערו על הכהונה. ויש לישב הפרשה הכי אמר להם קרח הקב"ה אמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שכל ישראל ראויים לכהונה ואתה לקחת לעצמך המלכות והכהונה לאחיך אין זה נכון אלא כל העדה כולם קדושים אמר משה לקרוא לדתן ולאבירם לבא לדין לפני הקב"ה ויאמרו לא נעלה פי' למקום ומצינו עלייה גבי בית דין דכתי' וקמת ועלית אל המקום אמר להם משה הקב"ה כפה עליהם ההר כגיגית לבלוע אותם אם ירצו לקבל התורה ועתה מאחר שהם נדחים מן התורה יבא הקב"ה ויברא פה לאדמה לבלוע אותם כמו שעשה יום מתן תורה. ומן הקושיא דאתם המיתם את עם ה' אמרו הקהל לכך מתו קרח ועדתו לפי שלא מסרתם להם מחתות קדושים כמו מחתות שלכם. אמר להם הקב"ה אמור להם שיקחו מטות שאינם קדושים ויראו שמטה אהרן יפרח ושלהם לא יפרח. בשם ש"יר אלי"אש ביגי"ש:

פסוק ו

קחו לכם מחתות. מה ראה לומר להם כך אמר להם בדרכי הגוים יש נימוסים הרבה וכומרים הרבה כולם מתקבצים במקום אחד אבל אנחנו אין לנו אלא ה' אחד תורה אחת ומשפט אחד ומזבח אחד וכהן גדול אחד ואתם חמשים ומאתים איש מבקשים כהונה גדולה אף אני רוצה בכך הא לכם תשמיש חביב מכל הקטורת ומכל הקרבנות ונתן להם סם המות בתוכם שבו נשרפו נדב ואביהוא לפי' אמרה תורה והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש רב לכם בני לוי. הוא הקדוש כלומר כבר הוא בקדושתו וכי אין אנחנו יודעים שאותו שיבחר ה' הוא הקדוש אבל אמר להם אומר אני לכם שלא תתחייבו שמי שיבחר מכם יצא חי וכולכם אבודים:

רב לכם. דבר גדול אמרתי לכם לא טפשים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם שלא לקרב ויקרבו הם חטאו על נפשותם שנא' את מחתות החטאים האלה בנפשותם וקרח שהיה פקח מה ראה לשטות זה עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו שמואל ששקול כנגד משה והארן אמר בשבילו אני נמלט וכ"ד משמרות עומדות מבני בניו כולן מתנבאות ברוח הקדש שנא' כל אלה בנים להימן בדבר האלהים אמר איפשר כל הגדולה עתיד לצאת ממני ואדום לכך נשתתף לאותה חזקה ששמע מפי משה כולם אבודים וא' ימלט אשר יבחר ה' הוא הקדוש וטעה ותלה בעצמו ולא ראה יפה לבניו שבניו עושים תשובה עומדים מהם ומשה היה רואה:

פסוק יא

לכן אתה וכל עדתך. כל הדברים האלה פייס משה לקרח ואין אתה מוצא שהשיבו דבר כי היה פקח ברשעו אמר יודע אני שהוא חכם גדול אם אשיבנו יפקחני בדברים ובעל כרחי מתרצה לו ראה משה שאין בו תועלת פירש הימנו ושלח לדתן ולאבירם ואף הם עמדו ברשעם ולא באו:

פסוק טו

ויחר למשה מאד. נצטער לאחד משל לאדם אחד שדן חברו ומתוכח עמו אם משיבו יש שם נחת רוח ואם שותק הרי שם צער גדול:

תוכן העניינים

הדר זקנים על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה