אור ברסלב

הגהות רד"א על תלמוד ירושלמי ברכות

פרק ב · הלכה ג

הלכה א

ואינו אסור משום ערוה כו'. נ"ב פ"מ גרס זה אחר שאמר יהבון לי משמע שלקחן בעודו ערום ואע"ג שלא לבשן עד יעקב תרמוסרה צ"ל דגם ליקח ביד אסור דאסור לעמוד בפני השם ערום, וכד הוי מייתין לי' כו'. נ"ב עי' בתוס' בשבת (מ"ט ע"א) ובב"י או"ח סי' ל"ז דה"פ מפני מה לא החזיקו נאמנות באדם המניח תפלין וקאמר מפני הרמאין שהיו מניחין תפילין לרמות בני אדם, וכ"כ בס' התרומות ע"כ. ובב"י שם פי' אחר דקאמר על שאין אנו מניחין תפילין כל היום וכן כתב רבנו ירוחם:

ואשתו של יונה הושבה, נ"ב ר' חזקיה אזיל לשיטתיה דסובר לקמן פ"ב (סוף ה"ט) תני חזקיה כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט משו"ה סובר מיכל בת שאול מיחו בה חכמים ואשתו של יונה הושבה:

הא אכיל ואינון עילוי. נ"ב פי' למה מברך שתים כיון שבשעת אכילה היו תפילין עליו ומשני א"ר זירא וכו' באוכל אכילת עראי ובהיסח הדעת וקמ"ל אמ הסיח דעתו. אף באכילת עראי צריך לברך והא דתני מברך פעם אחת כשאכל אכילת עראי ולא הסיח דעתו:

כאלישע בעל כנפיים כו'. נ"ב עי' מס' שבת בבלי (מ"ט ע"א ודף ק"ל ע"א):

עירב את האותיות כו' נ"ב וז"ל הרשב"א בתשובה סי' תרי"א פי' מלמעלה פסול לפי שעד שלא נעשית אות נפסלה צורתה והלכך אם בא לגרוד הרי זה כחק תוכות ופסול שלא נעשית אות מעולם עד עכשיו שהוא גורדו. אביי כשנדבקו מלמטן כגון של תפארתנו וארצנו אחר שנגמרה צורת האות היא שנדבקה ומתחלה כשרה היתה ואם באו עכשיו לגרדה אין זה כחק תוכות והלכך אפילו איני גורד כל שהוא יכול לגרוד וכשר כר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכו' אבל ארצך תפארתך שהכ"ף דביקה באמצעות רגלה עם התי"ו בהא איכא ספיקא דאיכא למימר דאף היא אינה אות עד שיגמר רגל שבה לגמרי ופסול וא"ל דאינו אלא מלמטה כשר כנ"ל ע"כ:

תוכן העניינים

הגהות רד"א על תלמוד ירושלמי ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה