הגהות רד"א על תלמוד ירושלמי ברכות
פרק ב · הלכה א
אמר ר' יוסה אם אומר את וכו'. נ"ב נ"ל דר"י מסייע לר' בא דאין הברכות מעכבות דאם את אומר צריד לברך בירך צריך לכוון בכולם והוי לי' לתנא דמתני' למיתני ובירך וכיון לבו יצא, אלא מדלא תני בירך ש"מ דאין הברכות מעכבות כלל, ומשו"ה אף לא כיון בברכה יצא. לכך תני במתני' הי' קורא וכו', דמשמע קריאה צריכה כוונת ולא הברכה. משום דאין מעכבות וע"ז התיבון דלעולם אימא לך דהברכות מעכבות ובאמת צריכה כוונה. והא דלא תני לה במתני' משום דתני ושייר. כמו ואינו מפסיק דלא תניתא וצ"ל דתני ושייר. וה"ג אע"ג דלא תניתא צריך לברך נמי תני ושייר ולעולם דהברכות מעכבות:
ז"א צריך לכוון בכולם, ומתרץ נשמענא מן הדאר' אחא אמר וכו' אם כיון לבו בפ' ראשון אע"ג שלא כיון בפ' שני יצא, ואי ס"ד דהברכות מעכבות למה לי לחלק בין פ' ראשון לשני הו"ל לחלק בין אם כיון לבו על הברכה אי לא כיון ומדלא מחלק ש"מ דאין הברכות מעכבות:
מה אם היה יושב עומד כו'. פירוש הלא בישיבה לבו מיושב יותר מבעומר (עיין באבות דר' נתן [ריש פכ"ט] הוא היה אומר בכל מקום שאדם הולך לבו הולך. עומד לבו עומד. יושב דברים מיושבים כנגדו) ומשני הש"ס לא אם היה מהלך עומד. דבעומד לבו מיושב יותר מבהלך אבל אם יושב אינו צריך לעמוד. וראי. לזה עי' לקמן פ' שלשה שאכלו (סוף הל' ה') אכל מהלך עומד ומברך אכל מעומד יושב ומברך כו'. והמפרש דלא כב"ה שמפרש מה אם יושב עומד שגג בזה דהא הש"ס דקאמר צריך לקבל עליו עמ"ש מעומד סתם קאמר וקאי על ק"ש בין של שחרית ובין של ערבית, וב"ש סברי דשל ערבית קורין מיושב וא"כ אתי' דלא כמאן. אלא ע"כ דמילתא באפי נפשה היא ולאו אפלוגתא דב"ש וב"ה קאי עיין בהרי"ף [ריש פ' היה קורא] ובמרדכי [פ"ב סימן ל"ט] שמביא בשם התנחומא [ריש פ' לך לך]:
מפני מה הוא משיב כו'. נ"ב נ"ל דה"פ שמסופק אם משיב חמור או משיב שוה לשואל, ופשיט דבאמצע ע"כ ל"ל דחמור אע"כ דשוה ואח"כ בעי האי דבאמצע משיב אם הוא שוה לשואל או קיל משואל ופשוט מדר"י דס"ל דמשיב קיל משואל ש"מ דלר"מ עכ"פ שוין: