מגיד · כִּנִּים
מַכַּת כִּנִּים – הַטַּעַם הוּא, בְּהַקְדִּים מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ''ל (ילקו''ש, קפב), שֶׁהָיוּ י''ד סוּגֵי כִּנִּים, וְהַקְּטַנָּה שֶׁבֵּינֵיהֶם הָיָה גָּדְלָהּ כְּבֵיצַת תַּרְנְגֹלֶת.
וּבִתְחִלַּת הַמַּכָּה הִכָּה אַהֲרֹן אֶת עֲפַר הָאָרֶץ, וְכָל הַמִּצְרִיִּים שֶׁעָמְדוּ לְיָדוֹ נִתְכַּסּוּ בְּכִנִּים, וּמֵהֶם נִדְבְּקוּ כָּל אַנְשֵׁי מִצְרַיִם. וּבְכֻלָּהּ לֹא רָאוּ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ כְּלָל שֶׁהָיְתָה מְכֻסָּה כִּנִּים.
וּמֵרֹב צַעַר וְגֵרוּד הָיוּ הַמִּצְרִיִּים הוֹלְכִים בָּרְחוֹבוֹת וּמִתְגָּרְדִים בַּכְּתָלִים עַד שֶׁהָיָה דָּמָם זוֹרֵם וְעוֹרָם הָיָה יוֹרֵד מִבְּשָׂרָם.
וּקְּנֵה-הַמִּדָּה הוּא, כְּנֶגֶד מַה שֶּׁהָיָה זָב דָּמָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יוֹצְאִים לַמִּדְבָּר לְקוֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן.