מגיד · דֶּבֶר
מַכַּת דֶּבֶר – הַטַּעַם הוּא, שֶׁהַמִּצְרִיִּים הָיוּ מַכְרִיחִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּרְעוּ אֶת בְּהֶמְתָּם וּמִקְנֵיהֶם שֶׁל הַמִּצְרִיִּים, וְכַוָּנָתָם הָיְתָה שֶׁיֵּעָדְרוּ כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר מִבָּתֵּיהֶם וְיִתְבַּטְּלוּ מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה.
וְכֵן כְּשֶׁהָיוּ הַמִּצְרִיִּים חוֹרְשִׁים שְׂדוֹתֵיהֶם, הָיְתָה מְלַאכְתָּם נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ לֹא נָתְנוּ לָהֶם לַחֲרשׁ בְּבַהֲמוֹתֵיהֶם, כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל אֵיכוּת בַּהֲמוֹתֵיהֶם.
וְזֶה קְּנֵה-הַמִּדָּה, שֶׁהַמַּכָּה הַזֹּאת הֵמִיתָה אֶת כָּל הַמִּקְנֶה שֶׁל הַצֹּאן וְהַבָּקָר, מַה שֶּׁשַּׁיָּךְ לַמִּצְרִיִּים, וְאִלּוּ מִמִּקְנֵה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵתוּ אֲפִלּוּ מֵהַבְּהֵמוֹת הַחַלָּשׁוֹת וְהַחוֹלוֹת שֶׁעוֹמְדוֹת לָמוּת בִּזְמַן מַכָּה זוֹ, וְהַטַּעַם הוּא, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שֶׁגַּם אֵצֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יֵשׁ מַכַּת דֶּבֶר.