אור ברסלב
הברכי יהושע מסכת עירובין

הברכי יהושע· רבי יהושע טרייטיל מסוכצ'וב

מסכת עירובין

אעלה על הנייר התיקונים דפ' מי שהחשיך אשר ביארו הפוסקים ז"ל להלכה והראשון ראשון בהיתר טפי משל אחרון

ריש עירובין רש"י ד"ה מבוי שהוא גבוה וז"ל וכיון דלאו רה"ר הוא שרי לטלטולי ביה מה"ת ואמר אחד לי שקשה לו קושיא עצומה והלא שלשה מחיצות רה"י גמור הוא מה"ת ואמאי לא כ' רש"י וכיון דרה"י היא מה"ת והנה נהי דדעת הרמב"ם דשלשה היא רק כרמלית מה"ת אבל הא חולקין עליו וס"ל דרה"י גמור הוא מה"ת עיין בטור וב"י ר"ס שס"ג ופסקינן כדעת החולקין ואמרתי לישב עפ"י מה דמחלק הט"ז היכי דפרוץ ברוח רביעית לכרמלית רה"י גמור הוא מה"ת והיכי דפרוץ לרה"ר אינה אלא כרמלית מה"ת וכן פוסק אחריו הרב זצ"ל בש"ע שלו שם בר"ס שס"ג ושאר אחרונים ז"ל אתי שפיר מדוקדק הא דלא כתב רש"י ז"ל דרה"י היא דהא רש"י מפרש וכ' על הך מבוי שאינו מפולש דראשו אחד פתוח לרה"ר ובפתוח ברוח רביעית לרה"ר לאו רה"ר היא ולאו רה"י ואלא כרמלית מה"ת וכדעת הט"ז ז"ל ומותר מה"ת לטלטל בכרמלית בלי שום תיקון ורבנן גזרו וכדפירש"י ז"ל:

ואגב אכתוב מה שהקשה לי האחד הנ"ל קושיא על תוס' בשבת דף צ"ג ד"ה חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וז"ל וזה כ' אות אחת ובא חבירו וכו' דתיבת ובא נראה כמיותר דהו"ל למכתב ג"כ וזה כ' אות שניה ואמרתי ליישב דאפשר דכוונתם דאי כתבו כן הוי המשמעות דשניהם כתבו בבת אחת זה אות א' וזה אות א' ובאופן זה הי' פשיטות לתוס' דלא אצטריך קרא לפטור ולהכי דקדקו וכתבו ובא חבירו דלשון זה משמע לאחר שכ' אחד האות א' אז בא השני וכ' אות השני סמוך לאות הראשון להשלים ב' אותיות ורחמנא חייבה על כתיבת ב' אותיות והי' עולה על הדעת דחבירו שנשלם על ידו הכתב של ב' אותיות יהי' חייב ואיצטריך קרא לפטרו מש"ה כתבו דאף לזה לא איצטריך קרא לפטרו וכה"ג כתבתי בחידושי בעזה"י על יבמות דף כ"ד ע"ב ואם באו עידי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא ודקדקתי ואמאי לא קתני ואם יש עידי טומאה ותרצתי דלהורות בא דאפילו אם באו בזה אחר זה והיינו מה שראה זה לא ראה זה ואפ"ה מצטרפין ועיי"ש בתוס' ד"ה משום דרב אסי ושם נתיישבו בזה איזה קושיות בעז"ה:

בריש א"ד של רש"י דמפרש מבוי שהוא גבוה שהניחו את הקורה למעלה מעשרים אמה וכו' ועל ימעט פי' רש"י ישפיל וכוונתו לענ"ד דלא כפירוש רבינו יהונתן ז"ל דמפרש דקאי על החלל שבמבוי אם החלל מקרקעיתו עד הקורה גבוה למעלה מעשרים אמה צריך למעט גבהו ולהעמידו על עשרים אמה כן פי' רבינו יהונתן ז"ל דנראה מפירושו ז"ל דמהקורה לא איירי והקורה רשאי להניחה למעלה מעשרים וראיתי בדרוש וחידוש של הגאון ר"ע איגר ז"ל דכ' וז"ל א"ל אם החלל מקרקעיתו עד הקורה גבוה למעלה מעשרים דמסקינן לקמן הלל מבוי תנן אבל הקורה רשאי להניח למעלה מכ' ובקונטרס לא פי' כן ואחריו נמשך הרע"ב עכ"ל ותמי' לי על שלח כ' שפירושו הוא מפירוש רבינו יהונתן וגם מה שכתב אבל הקורה רשאי להניחה למעלה מכ' הגם דנראה מפי' ר"י דנוכל לומר כן אבל אנכי הדל לא ידענא כיון דהקורה משום הכירא הלא צריך שתהא שלטא בה עינא ולמעלה מכ' הרי לא שלטא בה עינא וא"ל כיון דהחלל המבוי היא כ' אמה מצומצמות והניחו הקורה עליה ממש שלטא בה עינא ע"י הדפנות כדאיתא בריש סוכה דאדרבא הא כתבו תוס' והר"ן שם דבמבוי אף שהקורה ע"ג הכתלים אפ"ה לא חשיב היכר למעלה מכ' מפני שאין בהקורה רק טפח עי"ש בד"ה וכיון דדפנות ובר"ן שם ד"ה לרבה דאמר גם ק"ק לענ"ד מאי דכ' הגאון ז"ל הנ"ל ואחריו נמשך הרע"ב דלענ"ד מפרש הרמב"ם בפירוש המשניות שלו כן דכ' וז"ל ות"ק אומר כי כשיהי' גובה הקורה העומדת על ראש המבוי יותר מעשרים אמה אינה ניכרת ולא יביטו אליו וכו' וגם מתוס' ד"ה מבוי דריש מסכתין נמי משמע דמפרשים דקאי על הקורה מדלא כתבו ואם הי' למעלה מעשרים ואלא כתבו ואם הניח ולולא דמסתפינא הייתי אומר במחכ"ת אלף פעמים דליכא שום פלוגתא די"ל דאפילו המפרשים דקאי על הקורה ס"ל נמי דעיקר תלוי בגובה חלל של המבוי חדא דהא חלל מבוי תנן וכדכ' בדרוש וחידוש ועוד והא רש"י עצמו דף ד' ע"ב ד"ה ובא למעטו מפרש למעט גובה החלל וגם בד"ה כמה דצריך לי' ואלא דמפרשים בדרך ההווה כשהחלל המבוי הוא גבוה מכ' כשיניח הקור על כותליו בראשם וכדרך שמניחין קורות על כותלי הבית ודאי היא הקורה למעלה מעשרים אמה:

גם מה שכ' רש"י ז"ל במשנה ימעט ישפיל מלשונו משמע דכוונתו דישפיל הקורה ובפירש"י על הרי"ף מבואר בהדיא דישפיל הקורה ולענ"ד הנה בריש מסכתין עמוד א' כ' רבינו יהונתן על הרי"ף דכ' דממעטו בקורה שרחבה טפח וז"ל לפי הלכה משמע דלא צריך למעט בקורה וכו' אלא די לו בעפר שיגביה בקרקע מה שתחת הקורה שהיא טפח ולא חיישינן גזירה שמא יפחת אותו עפר ע"י דריסת רגלים ולא יהיב דעתי' לתקוני דהכי ס"ל לרב יוסף דסגי בטפח ולא חיישינן שמא יפחת והלכה כרב יוסף שהוא רבו של אביי אלא הרב אלפסי שכתב שממעט בקורה להחמיר נקט קורה או אבן והדומה להם שאין דרכן לפחת עכ"ל ואפשר דהחמיר הרי"ף משום דהרי"ף ר"פ שואל לא הכריע אי פסקינן כרב יוסף לגבי רבא עי"ש] וא"כ י"ל הא דכ' רש"י להשפיל בקורה הוא ג"כ עפ"י דרכו של הרי"ף או י"ל הנה הרא"ש מביא בשם הר"ח דהלכה כאביי משום דמצרכינן לפסוק כרב יוסף בשדה ענין ומחצה בב"ב דף קי"ד וקמ"ד מונה דבשאר דוכתא לית הלכתא כוותי' לגבי אביי וי"ל דרש"י ס"ל כר"ח דהלכה כאביי דחיישינן שמא יפחת ולהכי ס"ל דבקורה דוקא צריך למעט ולענ"ד דבענין אופן השפלת הקורה יש פלוגתא דהרא"ש ז"ל מביא להרי"ף וכ' דמשמע להרי"ף ז"ל דממעט בקורה אחרת ומפירש"י על הרי"ף משמע לענ"ד שאותה קורה שהניחה למעלה מכ' ישפילנה שתהי' למטה מכ' דכ' ישפיל הקורה בה"א ור"ל אותה קורה:

שם ע"ב ברש"י ד"ה משפת קלעים ולמטה וז"ל המפרש לשון ראשון טועה היא שהי' סבור דמאן דפריך לילפו מפתח שער החצר אגובה פריך וכו' ולעיל בד"ה לילפי הנ"ל כ' רש"י למפסל גובה יותר מכ' לא פריך דהא אשכחן פתח ההיכל דגבוה כ' וקא קרי לי' פתח ומש"ה כאן כ' רש"י דטועה הוא:

דף ג ע"ב

בגמ' ולפרצת מבוי ופירש"י דקיי"ל בהא פירקא פרצת מבוי ביו"ד וכו' וק"ק לענ"ד הו"מ לפרש דקאי אמתניתין והרחב מעשר אמות ימעט דאי לא ימעט לא מיקרי פתח אלא פרצה וקאמר ר"נ דטפי מעשר אמות קטנות פרצת מבוי מיקרי ומיפסל ואמתניתין קאי כמו ולגובה:

דף ד ע"א

לא למעוטי אמה יסוד וכו' ולענ"ד דה"ה דהו"מ למעוטי אמות כלים כגון הארון והמזבחות והשולחן דס"ל לר' יהודה באמת בת חמשה אלא דניחא ליה למנקט יסוד וסובב דאתיא אפילו לר"מ עיין בכלים פי"ז משנה יו"ד:

הק"נ ז"ל על הרא"ש על דף י"א ד"ה ואף אות וא"ו מביא דמקושיות ר"ת בד"ה איפכא מאו דמקשה והא צה"פ הוי קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן דלקנה מעל גביהן לית כשר בקנה דמכאן ומכאן דהוי כלחי משהו יש מזה סתירה לתה"ד סי' ע"ד שרוצה לומר דלענין צה"פ מהני אפילו בהיכר סיד מכאן ומכאן אע"ג דלענין לחי לא סגי בהא עיי"ש באריכות והנה ר"ת ע"כ לא ס"ל הכי דאל"כ לא מקשה מידי גם הב"י והב"ח הביא דברי תוס' ולא תרצו בכה"ג בכן אל תחוש מה שהוא רוצה לקיים המנהג וכו' והב"י בסי' שס"ג ד"ה ומש"כ בלחי שעביו ורחבו כ"ש מביא התה"ד הנ"ל וכ' עליו לא ידענא מאן פליג לי' לחלק בין עובי לחי של מבוי שהוכשרו בלחי אחת לעובי לחי של מבוי שהוכשרו בשני לחיים ועוד וכו' עיי"ש ומתוס' הנ"ל לא הביא ולכן נלענ"ד דאין כ"כ סתירה מדברי תוס' לתה"ד די"ל דאפילו הו"מ תוס' לתרץ הכי לא מתרצים דבלא"ה מתרצים שלשה תירוצים וכ"כ הנשמת אדם כלל מ"ח אות ד' דת"ש הוכיח מתוס' ד"ה אפכא הנ"ל דגם בצה"פ אם הרחיק שלשה טפחים פסול כמו גבי לחי מדלא מתרצים בתוס' דמשכחת לה שלחו לא יועיל וצה"פ יועיל ואינו מוכרח דבלא"ה כ' תוס' כמה ענינים בזה, ועוד נלענ"ד דהא ר"ת מקשה דלתכשר בשני קנים ולענד"נ מהב"י הנ"ל דבשני לחיים ס"ל לתה"ד דדינם כמו בב' קנים דצה"ש ואלא במבוי שהוכשירו בלחי אחת ס"ל לתה"ד לחלק דבעי עכ"פ עובי אצבע, הספר תה"ד אין לי לעיין רק מה שראיתי בב"י דמביאו:

דף יב

ברש"י ד"ה מאן מודים לענ"ד מכאן נמי יש להקשות לרש"י ז"ל דסתם ר"נ הוא ר"נ בר יצחק בגיטין דף ל"א:

דף יד ע"ב

ברבינו יהונתן על המשנה דף י"ד ע"ב וז"ל י"ל דדעתי' דר' יוסי דבעי ד"א במחיצה שאפילו יפליגנו מן הכותל בשלשה דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה וכו' ומש"ה מחמיר ר' יוסי אפילו בסמכו לכותל בעי ג"ט ולענ"ד נראה מזה דבעומד רוחב ג"ט לא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא וכו' והשתא הא דקאמר הש"ס לעיל דף יו"ד ע"ב דאפילו בעומד רוחב אמה אפ"ה אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה עיי"ש היא אליבייהו דרבנן דר"י וצ"ל דכי היכי דפליגי על ר"י וס"ל דסגי רחבן ועוביין כל שהוא כן פליגי נמי וס"ל דאפי' בעומד רחב ג"ט ופרץ בב' רוחות ובשל פרצה ג"ט אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה ואפי' בפס רחב אמה או יותר ורבינו יהונתן ז"ל לא כ' למילתי' רק לפרש טעמא דר"י עיין בש"ע או"ח סי' שס"ג סעיף ל"ד ובמג"א שם סע"ק ל"ה ל"ז:

דף טו ע"ב

ברש"י ד"ה כל פרצה שהיא כעשר וז"ל שיהא בעומד רוב עליהן וק"ק לענ"ד והא מבבא שלפני זו הוכיח סתמא דהש"ס דהלכתא כרב פפא דפרוץ כעומד מותר עיי"ש ט"ז ע"ב וכן פסקינן בש"ע סי' שס"ב סעיף ט' דבפרצה עד עשר ועומד כפרוץ מותר עיי"ש ועיין בפירוש רבינו יהונתן דכ' וז"ל ובלבד שיהא העומד שבמחיצה כשיעור וכו' וצ"ע לענ"ד ליישב פי' רש"י ז"ל:

דף טז ע"ב

ברש"י ד"ה ואוירא דהאי גיסא נמי ליכא למימר הואיל ועומד ומרובה על הפרוץ דתותי מיני' עכ"ל דמשמע מזה אבל בעומד כפרוץ אמרינן דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי ניסא ומבטל לי' וכן בגמרא לעיל דף יו"ד ע"ב דמקשה שם ויעשה פס אמה וירחיק אמה וכו' ומשני דאתי אוירא דהאי גיסא וכו' ואמר לי גדול אחד שתמו' לו הרבה הא דאיתא בטור ובש"ע סי' שס"ב סעיף טי"ת דפרוץ כעומד מותר בין בשתי בין בערב ואיך משכחת פרוץ כעומד בערב והשבתי דיש ליישב קצת דמשכחת ברה"ר מקורה דאיתא בש"ע סי' שמ"ה סעיף י"ד דהיא כרמלית ומשום דאינו דומה לדגלי מדבר מפני שהיא מקורה והיא גמרא מפורשת בשבת צ"ח עיי"ש ורוצה לעשות מחיצות תחת התקרה להיות רה"י וא"כ כיון דיש תקרה משכחת שפיר פרוץ כעומד בשתי ואין להקשות אמאי לא משני הגמ' הכא הכי די"ל חדא דאפשר דניחא לי' טפי לשנויי דאיירי במחצלת או במחיצה תלוי' ועוד דסוגיא זו מיירי בכרמלית וכמו דפירש"י בריש המשנה ד"ה מקיפין שלשה חבלים וז"ל אשיירא חנתה בבקעה קאי עכ"ל ובקעה היינו כרמלית כדאיתא ריש שבת דף וא"ו וכן איתא בש"ע סי' שמ"ה ושבתי וראיתי בפי' רבינו יהונתן על המשנה שיירא שחנתה בבקעה וז"ל והקיפוה מע"ש כלי בהמה וכו' והיא מחיצה שהרבה ממנה פרוץ וכו' אעפ"כ היא מחיצה ומותר לטלטל בכל הבקעה שהיתה מתחלה כרמלית שהרי עכשיו היא מקפת לדירה וכו' עכ"ל וא"כ לא ניחא להש"ס לאוקמי בבקעה מקורה דהוי ס"ד למימר דדוקא בכרמלית מקורה אזי הקילו במחיצה של שתי לחוד או של ערב לחוד כיון דלמחיצה גרוע זו יש לה תקרה נעשית רה"י אבל באינה מקורה לא הקילו ולהכי לא רצה לאוקמי במקורה ועוד דאפשר דפשיטא להו להש"ס במחצלת דאין דרך שיירא להוליך עמהם כיסוי לעשות תקרה ועוד לפום רהיטא להערה בעלמא לענ"ד לומר דבבקעה מקורה מותר לטלטל בכולה אף בלי שום מחיצות והוכחתי מהא דאכסדרה בבקעה דף כ"ה דרב אמר מותר לטלטל בכולה וכן פוסק הרמב"ם פי"ז מהלכות שבת הלכה ל"ה עיי"ש:

דף לו ע"ב

בעא מיני' רבא מר"נ ככר זו היום חול ולמחר קדש ואמר עירבו לי בזה מהו א"ל עירובו עירוב היום קודש ולמחר חול ואמר עירבו לי בזה מהו א"ל אין עירובו עירוב מאי שנא א"ל היום חול ולמחר קדש מספיקא [פי' בין השמשות] לא נחתא לי' קדושה היום קודש ולמחר חול מספיקא לא פקעה ליה קדושתי' וכו' שמעתי קושיא מרב אחד ששמע מפה הקדוש הרב הגאון הצדיק וכו' מ' אברהם זצ"ל האבד"ק טשעכנאווי לפי מה שכ' הר"ן בנדרים בסוגיא דבר פדא דף כ"א דלבר פדא האומר סל זו לצדקה לאחר שלשים יום דלא מצי הדר ביה דאמירה לגבוה כמסירה גמורה להדיוט דמי דהיינו דאע"ג דלא אמר מעכשיו כאומר מעכשיו וא"כ הכא באומר היום חול ולמחר קודש נמי אינו יכול לחזור בו ואמאי עירובו עירוב כך שמעתי הקושיא וכמדומה לי ששמעתי מהרב המאוה"ג וכו' מ' אפרים נ"י אבדק"ק קלאדעווי שבא לפה מטשעכנאווי שהי' שם על השבת שעבר ולענ"ד כוונת הקושיא כיון דאינו יכול לחזור בו הרי הוא וכ"ע אינם רשאים לאכלו מעתה ובעינן שיהא ראוי לאכול עכ"פ בין השמשות ואין מערבין בהקדשות אע"ג דאפשר לאתשולי עלייהו עיין לעיל דף למ"ד ע"ב סוף ד"ה ולפרוש הטעם דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזיא לכהנים משא"כ הקדשות אבל לענ"ד ליישב קצת דהא דכ' הר"ן ז"ל דכאומר מעכשיו לאו דכאומר מעכשיו לחוד אלא דכאומר מעכשיו ולאחר שלשים יום דמי ולא מצי הדר בי' והפשיטות דלא מצי הדר בי' לענ"ד מהא דאיתא בקידושין דף ס' דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום אמר ר"י אפי' מאה תופסין בה פי' אפי' מאה אנשים קידשו אותה כולם תופסין בה והטעם דס"ל לר"י דהמקדש צ"ל מעכשיו יתחילו הקידושין ולאחר ל' יום יגמרו עיי"ש בתוס' ובר"ן וא"כ כיון דמעכשיו התחילו הקידושין שוב אינו יכול לחזור וזה דכ' הר"ן כאן דאמירה לגבוה האומר הרי זו עולה לאחר ל' יום כמסירה גמורה להדיוט דמי כלומר כאומר הרי זו עולה מעכשיו ולאחר ל' יום דמי כלומר דלא מצי הדר בים עיי"ש ולענ"ד היכי זה שייך דוקא באומר הרי זו עולה לאחר ל' יום נוכל לומר דדעת המקדיש למעכשיו ולאחר ל' יום והיינו שיתחיל ההקדש מעכשיו ויוגמר לאחר ל' יום אבל באומר בפירוש בפיו שאינו רוצה שיתחיל ההקדש מהיום כמו בסוגיא דידן שאומר בפירוש ככר זו היום חול ולמחר קודש ודאי לא מבטלינן מה שהוציא בפיו ואיכא למימר דיכול לחזור בו ולפי דבריו הנ"ל של הגאון ז"ל דמדמה הך דסכא לדהתם איני מבין דהנה הר"ן ז"ל כ' שם על דבריו וז"ל אבל הרשב"א ז"ל כ' דאפשר דכי אמר הכי הנ"מ אליבא דבר פדא וכו' אבל לרבא ואביי וכו' דנהי דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט היינו כמסירה בלא מעכשיו אבל לא כמסירה מעכשיו וכו' הלכך לדידהו האומר הרי זו עולה לאחר ל' יום יכול לחזור בו ופלוגתא היא בירושלמי הרשב"א ז"ל עכ"ל ולפי דבריו הנ"ל של הרשב"א דלרבא יכול לחזור בו תיקשי לענ"ד מאי מקשה כאן רבא מאי שנא והא יש לחלק דבאומר היום חול ולמחר קודש דאפילו דנימא דמצד הספק של בין השמשות ניזיל לחומרא מ"מ כיון דיכול לחזור בו קודם ביה"ש י"ל כיון דאמר מבעוד יום עירבו לי בזה גלי דעתי' שאינו רוצה שיהי' קדוש ביה"ש ואלא רק בודאי חשיכה כי כל אדם יודע שאין מערבין בפת שלא ראוי לאכלה ודבעי ביה"ש שתהי' ראוי לאכלה ולרבא הרי יכול לחזור משא"כ בהיום קדש ולמחר חול ולענ"ד קצת צ"ע ולפי מה שכתבתי לדעתי הקלושה דאפילו לדעת הר"ן ואפילו לבר פדא יכול כאן לחזור קשיא לי נמי זאת מאי מקשה מ"ש ומאי משני לי' ר"נ והא פשוט לחלק כמו שכתבתי ה' יאיר לי:

דף מ ע"ב

ברש"י ד"ה מובדלת וז"ל פעם אחת נתקשרו וכו' לענ"ד תמיה דבברכות דף כ"ז ע"ב נראה דרב לא התפלל בטעות עיי"ש וצ"ע:

דף מא

אמר להם ר' יוסי אי אתם מודים בתשעה באב שחל להיות בא' בשבת שמפסיק מבעוד יום ופי' רש"י שצריך לאכול מבעוד יום ומקבל עליו תענית משגמר לאכול ואעפ"י שהוא שבת אמרו לו אבל ופי' רש"י באמת וכו' הרי מפורש כאן דצריך להפסיק מבעוד יום בעוד שהוא שבת לקבל עליו התענית ועיין באו"ח סימן תקנ"ב ברמ"א סעיף יו"ד ובבאה"ט אות י"ב ותמוה לענ"ד שלא כתבו כלום מזה:

דף מו

תוס' ד"ה כש"כ עיין בביצה דף חי"ת סוף תוס' ד"ה אמר אר"י מה דמביאים בשם הירושלמי:

דף סט ע"א

בפי' רש"י אנשי ורדינא ציקנין הם פי' לפירושו עצרנין כלומר שהן צרי עין כן מפורש ברש"י פסחים דף פ"א ע"ב על המשנה שם ד"ה הציקנין:

דף נ

בגמרא חזקי' קדשו עלה וכו' ובמנחות דף ע"ח ע"ב ליתא תיבת עלה ובקידושין דף נ"א ע"ב הגרסא לה ועיי"ש:

דף נא

בגמרא ולא היא לא תניא לה כר' יוסי ועיי"ש בפירש"י ונ"ב תוספתא איתא להדיא ר' יוסי אומר אם היו שנים וכו' ולענ"ד ליישב קצת דהלא חזינן דרבה לא הביא התוספתא מדקאמר דתניא דלשון זה הוא רק על הברייתא ולא אתוספתא דעל תוספתא קאמרי ותני ועוד דבתוספתא ליתא בזה הלשון והכי איתא אחד הי' מכיר ואחד שאינו מכיר הואיל ואחד מכיר שניהם מותרין עד כאן ולא נזכר שם שימסור שאינו מכיר את שביתתו למכיר כמו שמביא רבה כאן ובדף שלפני זה דמביא הגמרא הברייתא תניא כוותיה דרב שם נזכר הברייתא כמו שמביא רבה כאן ועיי"ש והטעם דהא ניחא לי' טפי בברייתא י"ל כאן דחזינן דברייתא דסמכא הוו להו מדמביאים סיוע מינה לרב גם הי' ס"ד לפרקינה אדשמואל:

דף סג

בגמ' והא תניא ר"א אומר לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבם והגיה הב"ח דצ"ל ראב"י ולענ"ד אפשר דכוונתו דליכא למימר ר"א דהלא אונקלוס אמר התרגום מפי ר"א ור"י במגילה דף ג' והאונקלוס ריש פ' אחרי מפרש דמתו בני אהרן משום דהקריבו אש זרה דלענ"ד דאי נימא דמפרש רק הקרא הוו סגי לפרש בקרביהון קדם ה' מאי דהוסיף וכ' אשתא נוכריתא אלא ודאי דס"ל דנענשו משום שהקריבו אש זרה ותיקשי דהלא ר"א רבו לא פי' כן ולכן הגיה שראב"י אמרה ואגב אכתוב מה שעלה על רעיוני לפרש בקרבתם פי' שהי' להם התקרבות על דרך שאמר משה לאהרן בקרובי אקדש לפני ה' פי שמיני קפיטל יו"ד פסוק ג' ואם שגיתי יסלח נא ה' לי:

דף סז

ברבינו יהונתן בד"ה דאשתפך חמימי קשה לענ"ד להבין דבריו הקדושים כיון דכ' דא"צ לרחוץ כל הגוף רק האבר לרכך הבשר [שם בא"ד] למה לי' להביא הגמר בפסחים דהכל חולים אצל המילה והלא לבריא נמי מותר לרחוץ אבר במים שהוחמו מע"ש [שבת ל"ט מ'] ועוד קשה לענ"ד מאי מקשה הגמ' ואי בריא הוא ל"ל חמין להברותו והא איצטריך החמין לרכך הבשר אלא ודאי משמע שם דחמין איצטריך רק להברותו להיותו בריא וחזק למילה ועיי"ש ועוד קשה דהא בסוגיא דידן לרבה קיימינן ושם בפסחים משמע לענ"ד דרבה לא ס"ל הך דהכל חונים אצל המילה וכעת צ"ע לענ"ד:

דף עב

אר"נ וכו' אר"נ בר יצחק וכו' מכאן נמי לענ"ד להקשות לרש"י בגיטין ל"א דקאמר דסתם ר"נ הוא ר"נ בר יצחק:

דף עג

לענ"ד יש ט"ס בפי' רש"י ד"ה ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה וצ"ל דאע"ג דאין צריכין לערב מ"מ פתוחות לו וכן הוא בפירש"י על הרי"ף:

דף עט

בגמ' אמר רנא הא דאמרת זו כנג זו וכו' יש ט"ס וצ"ל א"ר לא שנו אלא זו כנגד זו אבל זו שלא כנגד זו או זו למעלה מזו לא ולא אמרן אלא שיש ביניהן ג"ט וכו' ובהגהת הב"ח ראיתי וז"ל א"ר הא דתנן וכן ב' גזוזטראות וכו' זו כנגד זו אין זו שלא כנגד זו או זו למעלה מזו לא וזו למעלה מזו נמי עכ"ל ונענ"ד הגהתו של הב"ח היא עפ"י הגהת הרא"ש ז"ל עיין בהרא"ש אבל קשה לענ"ד דהלא בהרא"ש ז"ל ליתא הך וזו למעלה מזו נמי אלא אחר או זו למעלה מזו כ' ולא אמרן וכו' דולא אמרן קאי אתרווייהו על זו שלא כנגד זו. ועל זו למעלה מזו וברי"ף נמי נראה דקאי אתרווייהו וכן נראה בטור וש"ע סי' שע"ג ולגרסת הב"ח ז"ל נלענ"ד לפי הפשטות דכוונתו דולא אמרן לא קאי אלא אזו למעלה מזו בלבד וצ"ע שבתי וראיתי בחכמת שלמה ז"ל ו ז"ל וזו למעלה מזו נמי לא אמרן כו' כצ"ל ונ"ב פירוש לאו דוקא זו על זו אלא אחת יוצאת גבוה מן הכותל יותר מחברתה ונ"ל עכ"ל הרי דגרס נמי כהב"ח:

דף פ

ריש ע"ב ל"א מצד שאני והגיה הגאון מו"ר אליהו ז"ל מווילנא בצדו בב"ד שאני ונלענ"ד דר"ל דהכי קאמרינן בגמרא דהתוספתא דכופין מיירי דכופין ע"י ב"ד וליכא סייעתא לשמואל דבני מבוי יכולין ליטול ממנו בעל כרחו בלא ב"ד. ובאמת איתא בש"ע סי' שס"ג דאפי' באינו רגיל דאין רשאין בני מבוי לטול ממנו בעל כרחו אפי' לשמואל מ"מ ע"י ב"ד כופין אותו כן נלענ"ד כוונתו ואם שגיתי ה' יסלח לי ואנכי הדל בבינה ובספרים קשה לי מאוד לומר דהש"ס מוקי להתוספתא דדוקא בב"ד עיין ברי"ף פ"ק דב"ב על דף וא"ו וברא"ש שם ובש"ע חו"מ ר"ם קס"ב והב"ח ז"ל בהגהותיו מחק לגמרי הלשון אחר. ולולא דבריהם הקדושים הייתי אומר שיש לגרוס מחיצות שאני ופירושו דאין לדמות עירוב למחיצות ונהי דאפשר לפרש דפי' של לישנא אחרינא היינו הך דלישנא קמא ועיין בפירש"י ובתוס' ומ"מ משום דבגמ' דף פ"א ע"ב בעירובין אמרתי לך ולא במחיצות י"ל להכי בחרו לגרוס בזה הלשון אבל לענין דינא י"ל דלא פליגי לשון ראשון עם ל"א ואין לתמוה ע"ז דהא לפי' התוס' נמי ליכא נ"מ בין לספרים דגרסי דאיכא מחיצות להספרים דגרסי בהיפך דליכא מחיצות וכמוהו אשכחן טובא. אמנם זאת קשיא לענ"ד דכאן קאמר מחיצות שאני להקל ועירובין להחמיר ובסמוך בדף פ"א הנ"ל אתמר איפכא במחיצות לחומרא ובעירובין להקל והגם שיש לחלק אבל אחזוני רעיוני שלולא דבריהם הקדושים א"צ לשבש הגרסא שלפנינו לדחוק לפרש מצד שאני דקאמרי כלומר דהאיש נשאר להיות בפני עצמו מצד כמו שהי' בראשונה דלת וקורה אינו עושה שום עירוב ושותפות להדרים באותו מבוי משא"כ ע"ח ושחופי מכואות דף י"ז נעשים מעורבים יחד איכא למימר שפיר. דאינם יכולין לכוף זא"ז להיות מעורב עמו ה' יאיר עיני:

שם ע"א יש ט"ס בעין משפט. המראה מקום דנ"ב אות מ"ו וצ"ל ב"ב דף וי"ו:

דף פב ע"ב

ברש"י ד"ה וכמה וז"ל לר"מ ור"י קבעו לענ"ד פי' לפירושו דלר"י כן ברוקא ולר"ש השיעור מפורש לכל איש ואיש הקצבה בשוה אבל לר"מ ור"י אין הקצבה שוה אלא תלוי באותו איש שטבעו לאכול הרבה או מעט והסעודת חול או שבת אינם שוין בכל אדם וא"כ לא כל אחד רוצה לסמוך ע"ע ומש"ה קבעו וכמה פי' מי שירא לנפשו לסמוך ע"ע כמה השיעור קצוב ואמר ר"י א"ר וכו' רב אדא בר אהבה אמר וכו' ואנכי העני בבינה לא ידענא לפרש אי אליבא דר"מ או אליבא דר"י ולענ"ד דאליבייהו דר"מ ור"י פליגי דהא תרווייהו ר"מ ור"י להקטין השיעור קאתי ואלא דפליגי ר"מ ס"ל דמזון ב' סעודות של שבת גדולות משל חול ור' יהודה ס"ל אפכא וזה וזה מתכוונין להקל ואמוראי הנ"ל בתרייהו נמי להקטין השיעור קאתי ה' יאיר עיני:

דף פד ע"ב

ברש"י ד"ה ב' גזוזטראות זו למעלה מזו וז"ל ואין מכוונות זו על זו אלא משוכות זו כנגד זו בתוך ד' וכו' ולענ"ד צ"ל אף שאינם מכוונות זה כל זה ומשוכות זו מכנגד זו ואלא שתהי' המשך בתוך ד' טפחים ועיין בפירש"י לקמן דף פ"ז ע"ב בד"ה זו למעלה ועיין בחכמת שלמה דף ע"ט והבאתיו לעיל שם:

דף פה ע"ב

תוס' ד"ה עירוב הוא דלא הוי הא שיתוף הוי קשה דאשכחן דקרי עירוב לשיתוף וכו'. ולענ"ד יש ליישב קצת דהמקשן נמי ידע דקרי עירוב לשיתוף ואלא דמקשה דכאן מסברא ידעינן דדוקא עירוב דהוא משום דירה הוא דלא הוי בהנך מקומות דלא חזי לדירה הא שיתוף דלאו משום דירה הוי ולענד"נ מרש"י דגרסא שלפניו הי' כן בקושיית הגמרא עירוב הוא דלא הוי עירוב משום דירה ועוד י"ל דהכי מקשה דאי נימא דשיתוף נמי לא הוי הו"ל לתנא למיתני רבותא טפי דאינו שיתוף ואנן ידעינן דמכש"כ דעירוב ומדלא תנן הכי ש"מ דשיתוף הוי ולענ"ד דבסמוך דמשני הגמ' וקאמר אימא הרי זה שיתוף דמלשון זה משמע כמגיה הברייתא יש להקשות ואמאי לא משני' בזה הלשון מאי הרי זה עירוב הרי זה שיתוף וכדאמר בפרק כל גגות שהובא בתוס':

שם במהרש"א ד"ה תניא נמי הכי וז"ל וק"ק דמאי אולמא ליה מברייתא כיון דלאו מתניתין ליכא לאוכוחי מברייתא מידי טפי עדיף ליה לאתויי לי' ממתניתין גופא לחוד כדלעיל מדקתני אין עירוב הא, שיתוף הוי עכ"ל לענ"ד צ"ע בדבריו הקדושים בהא דכ' דטפי עדיף לי' לאתויי וכו' מלשון לאתויי לא משמע לאתויי סייעתא ממתניתין והיאך שייך סייעתא ממתניתין לאמורא והא אדרבה יש להקשות מאי קמ"ל תנינא אבל מברייתא לא מקשים תנינא מפני שאין חיוב על האמורא לידע מכל הברייתות נלע"ד ליישב קצת קושיית המהרש"א ז"ל לולא דבריו הקדושים די"ל דעיקר סיוע היא מברייתא והוכחה דהש"ס היא דברייתא ודאי לענין שיתופי מבואות מיירי מדקתני בברייתא מבוי דמאי ענין ע"ח למבוי אלא ודאי דמיירי לענין שיתופי מבואות והא דאסיק ואקשה מהמתניתין והתנן אין זה עירוב הוא לאלומי לסיוע דמביא מהברייתא והסיוע מברייתא היה נראה לו עיקר משום דמפשטות הברייתא מוכח דאיירי בשתופי מבואות ולא איצטריך לדיוקא עירוב הוא דלא הוי וכו':

שם בגמ' שיתוף במבוי לא מינטר ולענ"ד קשה דכאן מקשה הגמ' בפשיטות דפשיטא דלא מינטר ובסמוך לעיל משני הגמ' אויר במבוי איצטריך לי' ולענ"ד ליישב דהא דאמר איצטריך ליה לאו משום דרבותא היא לאשמעינן ואלא דבא לשנויי קושיית המקשן דהקשה תנינא ע"ז משני אויר מבוי לא תנן ודרך הש"ס לתרץ רק הקושיא שמקשים לו אעפ"י שיש שם קושיא אחרת אינו חושש עיין תמורה דף פ' ע"ב ברש"י ד"ה שאני התם דא"ק בבכור ועיין ב"ק דף ע"ג ע"א תוס' ד"ה שהעידו:

דף פח ריש ע"א

ברש"י ד"ה מסתפג אדם וז"ל ביו"ט ובשבת אם רחץ בצונן וכו' ולענ"ד יש לדקדק קצת אמאי לא כ' כסדר בשבת וביו"ט ונלענ"ד דכוונת רש"י בזה דס"ל דהא דאמרינן דרחיצת כל גופו אסור בחמין שהוחמו מע"ש דוקא בשבת אבל ביו"ט מותר לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מעיו"ט עיין בר"יף בביצה על המשנה בש"א לא יחם וכו' דף כ"ח ועיין שם בר"ן ועיין בטור תקי"א ושכ"ו ולהכי נקט מתחלה ביו"ט דמותר בו רחיצה בין בצונן בין בחמין שהוחמו מעיו"ט משא"כ בשבת נקט אח"ז משום דצריך לפרש ביה דוקא אם רחץ בצונן אבל לענ"ד אכתי יש להקשות למאי כ' רש"י דוקא בצונן והא משכחת בשבת נמי אפילו בחמין כגון חמי טבריא (שבת דף מ' ופסקינן כן להלכה מש"ע ר"ם שכ"ו] ואמאי לא נקט רבותא טפי בחמי טבריא ואנן ידעינן דכש"כ בצונן ועוד דהא איירי לפני זה מאנשי טבריא ואפשר דרש"י ס"ל כדעת הסמ"ג דהא דמותר בחמי טבריא דוקא בקרקע אבל לא בכלי עיין בטור וב"י שם או דס"ל לרש"י ז"ל כדעת הרי"ף והגאונים לחלק בין מקורה לשאינו מקורה עיין בש"ע שכ"ו הנ"ל וא"כ אי הוי נקט חמי טבריא הי' מוכרח להאריך לבאר דיניו ולהכי נקט בצונן דמותר בלי שום פרטים ואופנים:

שם דתניא מסתפג אדם באלונטית וכו' ולענד"נ דפליגי רק אי מותר להביאה לביתו ת"ק אוסר ור"ש מתיר אבל אי מותר לכתחילה להסתפג באלונטית בזה לא פליגי דמותר וכדמשמע הלשון מסתפג לכתחילה וצ"ל לענ"ד הא דאיתא בשבת קמ"ז ע"א במשנה ונסתפג לשון דיעבד הוא לאו דוקא ואלא איידי דקתני הרוחץ דיעבד וכדאיתא שם בגמ' תני נמי ונסתפג ואה"נ בבבא אחריתי תני מסתפגין ואין לומר דברישא כיון דאסור להביאה בידו ולהכי ס"ל דאסור לו להסתפג לכתחילה משום שמא ישכח ויביאה בידו ונסתפג דוקא דיעבד לענ"ד א"א לומר כך חדא דגזירה לגזירה היא ועוד לפ"ז הוי שלש מחלוקת בדבר דתנא דמשנה שבת הנ"ל יסבור להחמיר דאפי' להסתפג באלונטית אסור לכתחילה משום שמא ישכח ויביאה לביתו ותנא דברייתא סובר נמי דאסור להביאה לביתו אבל לא ס"ל לגזירה שמא ישכח ומותר להסתפג ור"ש סובר דמותר נמי להביאה בידו לביתו [ועיין במהרש"א בכתובות בסוגיא דמומר ד"ה ספק טמא] אבל ק"ק לי מאי רבותא דברייתא כאן דרבי חנניא בן עקביא התיר לאנשי טבריא להסתפג באלונטית והא להסתפג אי מותר לית בי' שים פלוגתא וכ"ע ס"ל דמותר וזה אין לומר דאשמעינן דהתיר להם לכל אחד ואחד להביאה דעיקר חסר מן הספר ולענ"ד תיקשי עוד דבשבת דף הנ"ל קחשיב רב יוסף התנאים והאמוראים דס"ל דמותר להביאה בידו לתוך ביתו ואמאי לא קחשיב להא דר"ח בן עקביא ומהברייתא זו ידע ודאי רב יוסף חדא דהגמרא מביאה בלשון ת"ר וכל ברייתא שהובא בלשון ת"ר ידועה היא לכל כמו משנה כן איתא במבוא התלמוד בקיצור כללי הגמ' ד"ה כ' בספר גופי הלכות עיי"ש ועוד דהרי רב יוסף נקרא סיני ולענ"ד צ"ע כעת:

שם בסוף העמוד מ"ט אמר רבה וכו' ר"ז וכו' וברי"ף הגרסא אמר רבא וכן באיכא בינייהו גרס נמי רבא עיי"ש ולענ"ד צריך להגיה ברי"ף רבה ועיין בברכות דף מ"ב רבא ור"ז ונ"ב צ"ל רבה ובחידושי בעזה"י על יבמות בהשמטות לדף צ"ג כתבתי טעם דהוכחתי מכמה וכמה הוכחות דר"ז היה קשיש טובא מרבא ואפילו נמי מרבה והא דמקדמי רבה לר"ז יש ליישב עכ"פ ולומר משום דרבה אדם גדול הי' והי' חשוב למיפרך מיני' אכל אמוראים כמו מרב עיין רש"י בבבא קמא ל"ג ע"ב וז"ל דמרב ומרבה פרכינן כאלו פריך ממשנה או מברייתא, שבתי וראיתי בק"נ ז"ל כאן שמגיה נמי דצ"ל רבה וב"ה שכוונתי לדעתו ואלא דכ' טעם להגהתו דשייך רק טעמו כאן דכ' דהא בסמוך אמר רבא מתניתין קשיתי' לתרץ דבריו של ר"ז עיי"ש באות טי"ת ועיין מסכתין לעיל דף כ"ה סוף ע"א רבא אמר ונ"ב צ"ל רבה וגרסת הרא"ש שם רבה עיי"ש אח"כ ראיתי במהרש"א על דף צ"ב במסכתין תוס' ד"ה א"ל רבא לאביי וז"ל ולא ניחא להו למימר דגרסינן רבא ור"ז וכו' דלא הוי מקדמי רבא לר"ז אבל רבה קודם לר"ז ובמילתייכו שהשיבו לאביי דמקדים תשובת ר"ז לתשובת רבה י"ל דמסדר להו התלמוד כדרך תשובתן שר"ז אסיק אדעתי' להשיב לאביי מקמי שהשיב לו רבה עכ"ל ולענ"ד לפרש מה דכ' המהרש"א אבל רבה היה קודם לר"ז ר"ל בחשיבות וכמו שהבאתי בשם רש"י ב"ק דלענ"ד ליכא למימר דכוונתו דרבה קשיש מר"ז עיין ברש"י בכתובות דף ע"ג ע"ב ד"ה והא מתניתין דטעות אשה א' היא כ' דרבה לא הי' בדור של רב שמואל עיי"ש ור"ז איתא כמה פעמים בש"ס אר"ז ואמר רב חולין בסוגיא דכחל בשבת ק"ל ע"ב ובמסכתין דף פ"א ארזא'ש ובפסחים דף ק"ו ועוד דנראה מכמה דוכתי שר"ז בי' בדור אחד עם רב אסי ורב ירמי' בר אבא חולין מ"ט נ"ז ורב אסי וריב"א היו תלמידי דרב חולין מ"ד ע"ב ובברכות כ"ז ע"ב ודוכתי טובא ולענ"ד צ"ל שר"ז האריך שנים הרבה עד שהי' בימי אביי ורבא וכדכ' רש"י ז"ל על רב אדא בר אהבה ועל ר' יאשי' בקידושין ע"ב ע"ב ד"ה ביום ושם דף ל"ו ד"ה לר' יאשי'. עוד יש לפרש מה שכ' המהרש"א אבל רבה קודם לר"ז כוונתו דמצינו כמה פעמים בש"ס דמקדמי רבה לר"ז שבת מ"ח עירובין פ"ח צ"ב פסחים צ' מגילה זיי"ן ועוד דוכתי טובא ואם שגיתי בכוונתו ימחול ה' לי. ועפ"י שכ' המהרש"א ובמילתייהו שהשיבו לאביי וכו' י"ל דמסדר להו התלמוד כדרך תשובתן וכו' נתיישב לי מה דהי' קשה לי מבבא קמא דף ס' דמקדמי אביי ורבא לר"ז דהתם נמי יש לומר כן אבל קשה לענ"ד מסנהדרין דף ע"ז דמקדמי רבא לר"ז ואין להגיה דצ"ל רבה דהא רש"י בד"ה כפתו לפני ארי כ' בכולהו גרסינן אמר רבא עיי"ש ושם לא שייך תירוצו של המהרש"א ז"ל אם לא דאפרש דכוונת המהרש"א ז"ל היא רק לחלק בין היכי דפליגי בדבר הלכה אז נוכל לקיים הגרסא דמקדמי רבא לר"ז ומשום דאיכא למימר דאסיק אדעתי' קודם לר"ז משא"כ כשמזכיר הש"ס עובדא מהם כמו יתיב רבה ור"ז דכ' המהרש"א הנ"ל ע"ז לא הוו מקדמי רבא לר"ז וניחא נמי עפי"ז הנ"ה דברכות הנ"ל אמנם במסכתין לעיל דף כ"ה הנ"ל לא איצטריך להגיה וכאן בסוגיין הי' אפשר לקיים הגרסא של הרי"ף אם לא הנרגא דשדי ביה הק"נ ז"ל וניחא נמי האי דבבא קמא דף סמיך עיי"ש:

דף צ ע"ב

ברש"י ד"ה מתני לה וז"ל להא דר"ח בר יוסף וכו' לענ"ד כוונתו שאין לפרש דקאי אפלוגתא דרב ושמואל דרב אשי מתני לפלוגתייהו אספינה ורב אחא מתני לפלוגתייהו אאכסדרה וא"כ לפ"ז לרב אשי לא הוי שום פלוגתא דרב ושמואל באכסדרה והלא חזינן סתמא דהש"ס לעיל כ"ה ובסמוך צ"ט מקשה מפלוגתא דרב ושמואל באכסדרה בבקעה ולהכי פירש"י דקאי על הא דר"ח בר יוסף דא"ל לשמואל הלכתא כוותיך וכו':

דף צג

ברש"י דיה מחול פי' רש"י סביב כעין מחולות וכן פירש"י ז"ל גם כן לעיל דף גימ"ל וכן פי' הרא"ש בכלאים פ"ד משנה ב' אבל הרמב"ם זיל מפרש שם שהוא מקום פנוי מן הכרם והוא מענין מחילה ר"ל עזיבת הדבר ועיי"ש:

דף צד

בגמ' ולשמואל ל"ל הא וכו' החכ"ש הגיה דצ"ל והיכי עביד שמואל הכי וכן נ"ב בגמ' משמי' ולענ"ד איני מבין דנראה דהחכ"ש מפרש דקושיית הגמ' היכי עביד שמואל מחיצה בשבת (וקשה לי להבין) והא הכל מודים שאין עושין אהל עראי תחלה בשבת ולענ"ד צ"ל ג"כ דבדפנות שייך נמי איסור אהל בכל זה קשה לי להבין מאי זה דאסיק בקושייתי והא אמר זה מטלטל וכו' דמשמע מזה דאי הוי ס"ל כרב דאין מטלטלין בו אלא בד' אמות לא הוי מקשה היכי עביד הכי ולפי קט שכלי אדרבה הוי להקשות טפי היכי עביד מחיצה בשבת להתיר בכולו ועיין בתוס' בשבת דף קכ"ה ע"ב ד"ה בכל מודים:

שם בגמ' אלא ביותר מעשר א"ה אפילו מרוח אחד נמי ועיין ברש"י ז"ל דמפרש בד"ה משתי רוחות דקס"ד זה כנגד זה קאמר כגון מזרח ומערב עכ"ל ולע"ד יש להקשות והא שני ושני כשנפרץ יותר מעשר בב' רוחות דליכא אלא ב' מחיצות [וכדכתב רבינו יהונתן ז"ל על המשנה שיירא שחנתה בפרק ראשון וז"ל ואם היתה שם פרצה יותר מעשר אמות אף כנגד העומד אסור אעפ"י שהעומד רובה על הפרוץ דלגמרי נחשבת אותו דופן כאילו אינו וחצר שנפרצה במילואה למקום האסור לה דין הוא שתאסר שהרי אין לה ד' מחיצות וכו' עכ"ל] והשתא ר' יהודא לשיטתי' דס"ל ב' מחיצות דאורייתא [סוף פרקין] א"כ י"ל בדרבנן אמרינן כיון דהותרה הותרה ולר' יוסי דס"ל גימ"ל מחיצות דאורייתא:

ולהכי ס"ל דלא אמרינן בי' כיון דהותרה הותרה אבל כשנפרש רק מרוח אחת דאיכא שלש מחיצות גמורות י"ל דס"ל לר' יוסי נמי דאמרינן בי' כיון דהותרה הותרה ואין ליישב ולומר דא"א לומר דר' יוסי מודה בשלש מחיצות א"כ אמאי פליג במבוי שנטלו קורותיו או לחייו דע"כ מבוי זו כמבוי סתום איירי דהא במבוי מפולש הו"ל למימר שניטל הצה"פ דבמבוי מפולש הרי בעינן צה"פ אלא ע"כ במבוי סתום דאיכא ג' מחיצות מיירי ואפ"ה פליג ר' יוסי דלא אמרינן בי' כיון שהותרה הותרה דיש לומר דלעולם מיירי במבוי מפולש וכגון שראשו אחד פתוח לרה"ר וראשו השני פתוח לחצר שאינה מעורבת וכהאי גוונא ס"ל להסמ"ק דסגי בלחי או קורה בשני ראשין ופסקינן כוותי' בש"ע סי' שמ"ד, ואי משום דהא נמי מדרבנן הוא דמצריך לחי או קורה בב' ראשין במבוי המפולש כה"ג כדכ' הט"ז כר"ה שס"ד הנ"ל ואמאי פליג ר' יוסי במבוי כזה דלא אמרינן כיון שהותרה הותרה דלענ"ד י"ל דנהי דר' יוסי מודה וס"ל דבדרבנן אמרינן כיון דהותרה הותרה מ"מ במבוי מפולש דראשו אחד פתוח לרה"ר וראשו השני פתוח לחצר שאינה מעורבת בהא לא מודה דס"ל דיש לגור מפולש לחצר שאינה מעורבת שניטל התיקון אטו מפולש בשני ראשין לרה"ר שניטל התיקון ולענ"ד צ"ע ליישב, ועפ"י שכתבתי דיש לפרש דמבוי דמתני' מיירי במבוי מפולש ראש אחד פתוח לרה"ר וראש השני לחצר שאינה מעורבת דפסקינן כסמ"ק דסגי בלחי או קורה בשני ראשיו נוכל לקיים הגרסא שלפנינו במשנה שניטל קורותיו או לחייו דהקשו בתוס' לעיל דף י"ז דאיתא שם ג"כ הגרסא בגמ' ומקשים למה לי למנקט קורותיו כיון דבקורה אחד או לחי אחד נאסר המבוי והניחו בקושיא והגיהו דצ"ל קורתו או לחיו וכפירש"י בכתיבת ידו ועיי"ש וכאן הגיה רש"י ז"ל כמשנה ולולא דבריהם הקדושים הי' אפשר לומר דלהורות בא דהמשנה מיירי במבוי מפולש ובראש אחד פתוח לחצר שאינה מעורבת וכמו שכתבתי דסגי בבי לחין לחי לכל ראש ואי הוי תני קורתו או לחיו לא הוי מצינן למידק דבמבוי מפולש כגוונא דכתבתי מיירי ד' יאיר עיני בתורתו ויתן בי בינה להבין דרכי התורה א"ס:

דף צה ע"ב

במשנה פירש"י בד"ה ובסכנה סכנת לסטים וק"ק לי אמאי לא מפרש סכנת עובדי כוכבים ומזלות וכדכתב בדף צ"ג ע"ב בד"ה הכי גרסינן דנראה לו עיקר לפרש דהמשנה מיירי בסכנת עובדי כוכבים ואפשר לענ"ד ליישב דרש"י ז"ל אחז בדרך הקצר שקרוב להבין בקיצור אומר והיינו סכנת לסטים משא"כ סכנת ע"ג דאז זה גופו צריך ביאור:

ועוד אפשר לומר דיש לדקדק בלשון רש"י ז"ל ומתיירא דלענ"ד הו"ל למכתב דמתיירא בדלי"ת ולהכי י"ל דתרתי קאמר שאינו יכול להמתין שם שכתב כוונתו על סכנת ע"ג וכ' ומתירא בוי"ו וי"ל דהוי"ו במקום או היינו או שמתיירא מפני הלסטים ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם דמפרש דהמשנה מיירי בסכנת ע"ג:

דף צו סוף ע"ב

אמר רב לא קשיא וכו' לענ"ד צ"ל רבה דלרב לא שייך. א"ל אביי דהא רבה רבו של אביי הי' ורבה גופא לא הי' בדור של רב ושמואל רש"י בכתובות ע"ג ד"ה טעות אשה אחד והבאתיו לעיל בסמוך על דף פ"ח עיי"ש ותוס' בעירובין דף זיי"ן ד"ה א"ר אילא א"ר כתבו וז"ל לאו משום קושיא דרבה משני רב הכי שהרי רבה שנים רבות אחר רב הי' עכ"ל. ולענ"ד נראה גם להוכיח קצת מירושלמי המובא ברבינו יונה פרק זיי"ן דברכות ד"ה אין המסובין רשאין לטעום וז"ל דגרס התם רבה בשם רב מסובין אסורין לטעום וכו' ומדלא גרס התם אמר רבה אמר רב משמע מזה נמי קצת שלא הי' בדורו של רב עיין במעדני יו"ט על הרא"ש בפ"ו דברכות אות ל"ה דכ' ירושלמי ר' זירא בשם ר' ירמי' משמע דלא הי' בזמני' דר' ירמי' מדאמר בשמו ועיין רש"י בחולין קי"ג ע"ב ד"ה הא דרבי' וז"ל וכל היכי דקתני משום פלוני לא שמע מפיו אלא מפי אחרים ששמעו מפיו וכו' ועיי"ש [ובחידושי על ברכות כתבתי בעז"ה ההפרש שיש בין משום לבין משמי' שם על דף מ' ואמנם לענ"ד קצ"ע מהא דאיתא לעיל דף פ"ח אמר רבה אמר ר' חייא ולקמן ק"ב איתא אמר רב משום ר' חייא ושם נסמך ועוד מהא דאיתא בפסחים דף כ"ו אמר רב יהודה אמר רב יוסף ורבה ורב יוסף היו בדור אחד [י"ל דתרי ר"י היו] ועוד מסוכה כ"ו ע"ב אמר אביי שינתי' דמר [פירש"י רבה בר נחמני כרב דממנו למד שינתי' שהי' ישן ביום כשיעור הזה] ולפי דרך הפשוט נראה שהי' אצל ר דלענין מה כ' רש"י ז"ל דממנו למד דאין לומר דכוונתו דלמד מהא דאמר רב דאסור לאדם לישן וכו' דזה לא שייך לומר דוקא על רבה מלבד זה דוחק הוא לפרש כן ואלא לענ"ד ר"ל שהי' אצל רב ואלא דרבה לא נתגדל אצל רב רק שהי' אצלו לעתים אבל על רב כ' רש"י שנתגדל אצל רבי ועל רבי דא"א לומר שהי' אצל דוד ולהכי כ' שקבל מאבותיו כך וכו' ולענ"ד צ"ע ליישב הרש"י בכתובות הנ"ל ה' יאיר לי:

דף קא ע"ב

במשנה פירש"י ד"ה שיש בראשו גלוסטרא עיי"ש לענ"ד יש ע"ס וצ"ל ולשחוק בו פלפלין דאע"ג דתורת כלי עליו ואפ"ה ר"א אוסר וכו':

דף קב סוף ע"א

ברש"י וז"ל וילון כנגד הפתח לצניעות וכו' לכאורה לענ"ד משמע דדוקא לצניעות הוא דמותר לנטותה אבל אם המחיצה תהי' להתיר אסור לעשות אבל ראיתי בר"ן בשבת על דף קכ"ה מבואר דמפרש הר"ן לפירש"י אפי' מחיצה המתרת נמי מותר ומביא בשם רש"י וז"ל דלא מיקרי אהל אלא גג אבל מחיצה צניעות בעלמא היא עכ"ל וכן משמע בתוס' במסכתין לעול דף מ"ד. ד"ה פרק החלון ושם בשבת ד"ה הכל מודים ועיי"ש אבל לי ההדיוט קשה בשלמא כאן דכ' רש"י רק תיבה זו לצניעות נוכל להעמיס דכוונתו דמחיצה בלא גג לצניעות בעלמא היא וכדכתב הר"ן שהבאתיו אבל שם בשבת כ' רש"י וז"ל ודוקא גג אבל מחיצה לאו אהל היא ושרי לפורסה לצניעות כדאמרינן בעירובין בעובדא דשמואל וכו' דלענ"ד נראה שבפירוש כ' רש"י דדוקא לצניעות הוא דשרי והא דמביא שם הר"ן בשם רש"י לענ"ד נראה שהי' לו גרסא אחרת ברש"י לא כמו שהיא לפנינו והפמ"ג באו"ח סי' שט"ו במשבצות אות א' כ' וז"ל ורש"י שבת קכ"ה ב' ד"ה שאין ושרי לפורסה לצניעות הוא לאו דוקא דאף להתיר שרי ועיי"ש לענ"ד איני מבין והא רש"י כ' ע"ז כדאמרינן בעירובין בעובדא דשמואל ודאי ר"ל להא דקאמר התם שמואל יעבד לצניעותא דדוחק בעיני לפרש דכוונתו רק על שמואל דעבד מחיצה וכעת צ"ע לענ"ד:

שם ברש"י בא"ד ומותר לנטותה דלאו אהל היא דלא קבוע התם אלא כן דרכו לינתן ולהסתלק כדלת בעלמא היא עכ"ל ולענ"ד ר"ל דאי הוי קבוע יש לאסור דמחזי כמוסיף על הבנין וכדכתב רש"י ז"ל בשבת קכ"ה ד"ה שאין עושין אהל עראי ועיי"ש ולענ"ד יש לדקדק דכאן כ' רש"י כמו שהבאתי ובשבת דף קל"ח סוף ע"א איתא נמי להך מימרא דהכא ומפרש שם פי' אחר עיי"ש בד"ה מותר לנטותה וז"ל שאין אוהל אלא מי שעשו כעין גג עכ"ל ולענ"ד יש ליישב קצת דסמך רש"י ז"ל כאן על מה דפירש שם בשבת ונקט בלשון קצר וכ' לצניעות דמחיצות בלא גג צניעות בעלמא היא וכדכתב הר"ן ז"ל שהבאתיו והא דכ' כאן רשיי ז"ל דלא קבוע אתי לאשמעינן כאן עוד דין אחד בענין מחיצות בלא נג דמחיצות קבועות אסור לעשות דמחזי כמוסיף על הבנין אמנם כן יש לומר לפי הגרסא בגמר שבת דף קכ"ה ע"ב שלפנינו והר"ן ז"ל מקיים הגרסא אבל לתוס' במסכתין לעיל דף פ"ד ע"א ד"ה פרק החלון שהי' להם גרסא אחרת ברש"י שם בשבת קכ"ה הנ"ל וז"ל בפרק כל הכלים קכ"ה פי' הקונטרס דהאי חלון הוי למעלה בגג וכו' וגם תוס' בסוכה דף ט"ז ע"ב ד"ה פרסו כתבו כן דנראה מדבריהם הקדושים עפ"י גרסתם דרש"י ז"ל מתיר אפי' במחיצה קבוע ולהתיר כיון שהיא מן הצד בלא גג אין אני בעניי יכול לידע איך לפרש פירש"י ז"ל דהכא והב"י בר"ס שט"ו מביא הפירש"י דשבת קכ"ה הנ"ל ובגרסא שלפנינו בגמרא ופקק דמתניתין משום דבנין קבוע ומחזי כמוסיף על הבנין ובד"ה וילון שלפני הפתח מביא הפירש"י דעירובין דלאו אהל היא דלא קבוע התם וכו' ולא הביא שלתוס' יש גרסא אחרת ברש"י דשבת הנ"ל ופקק החלון דמתניתין הוי למעלה בגג וצ"ע לענ"ד:

דף צו

תוס' ד"ה ר"ש אומר [נ"ב שייך לעיל שם במשנה] וז"ל נראה דאם אין שם חבירים היה מתיר ר"ש להוליך פחות פחות מד' אמות דלא גרע מכיס דפרק מי שהחשיך דף קנ"ג וכו' עכ"ל ולענ"ד משמע מתוס' דגבי תפילין דהכא יש להתיר טפי מכיס [אכן בפי' המשניות לרמב"ם נראה דלא כתוס' דכתב דר"ש חולק ולית ליה דמוליכין פחות פחות מד"א לפי שהוא אומר חיישינן שמא ילך בהם ד' אמות ברה"ר וכו' עיי"ש] וא"כ כיון דאתמר התם במי שהחשיך באם אין עמו ע"ג ויש עמו חמור וחרש ושוטה וקטן לחמור יהבינן ליה וכו' חרש ושוטה לשוטה שוטה וקטן לשוטה ואיבעיא להו חרש וקטן פליגי שם איכא דאמרי לחרש יהיב ליה ואיכא דאמרי לקטן יהיב ליה וכו' עיי"ש ופסקינן בש"ע סי' רס"ו סעיף ה' בחר וקטן יתן לאיזה שירצה עיי"ש ולענ"ד לשיטת התוס' דנהי גבי תפילין לא אתמר הך תקנתא דחשו"ק לא בש"ס ולא ברי"ף ורמב"ם ולא בפוסקים אחרונים אפ"ה י"ל דסמכו הכא בעירובין גבי תפלין על הא דאתמר במי שהחשיך גבי כיס ונלמוד במכש"כ ואפילו להרמב"ם דס"ל דר"ש לית ליה האי תקנתא דמוליכין פחות פחות מד' אמות וא"כ י"ל דלא ס"ל לרמב"ם דבתפילין יש להתיר טפי אפ"ה כיון דפוסק שם בפי' המשניות להלכה דמותר להוליך פחות פחות מד"א או ניתנו לחבירו וחבירו לחבירו עיי"ש וכן פוסק בחיבורו הגדול פרק י"ט מהלכות שבת הלכה כ"ד ואיתא שם בפ' מי שהחשיך דהך תקנתא דאדם אחד יכול להוליכם פחות פחות מד' אמות הוא רק באין שם לא ע"ג ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן אזי יש להתיר בתקנתא זו ואיתא שם דתקנה דהולכה פחות פחות מד"א לא רצו חכמים לגלותה ועיין בש"ע סי' שמ"א סעיף גימ"ל מותר לו לאדם לעקור חפץ מרה"ר וליתנו לחבירו וכו' וחבירו לחבירו וכו' ובסוף הסי' זה כ' אסור להוליך חפץ פחות פחות מד' אמות ואפילו בין השמשות ואפילו בכרמלית עכ"ל ועיין בט"ז שם ועיין בפמ"ג או"ח סי' רס"ו במשבצות אות ד' דכ' והכלל בזה באדם אחד פחות פחות מד"א שבות חמור הוא יותר משאר שבותים לדידן וא"כ כיון דהרמב"ם מתיר בתפילין להוליכם פחות פחות מד"א לא כש"כ דמתיר ע"י חשו"ק ובש"ע נמי יש לומר כן כיון דכתב בתפילין ההיתר להוליכם פחות פחות מד"א או ליתנם לחבירו וכו' בסי' ש"א סעיף מ"ב ממילא שוב לא היה לו מהצורך לכתוב בתפילין התקנה ע"י חשו"ק ממילא ידעינן וסמך על סי' רס"ו, ובעת כתבי עלה על רעיוני דמה שכתבתי דהרמב"ם לא ס"ל כתוס' יש לדחות דהרמב"ם נמי אפשר ס"ל דר"ש מתיר באם אין לו חבירים ור"ש רק פליג באם יש שם חבירים וסבר ר"ש דנותנו לחבירו וכו' עדיף כדאיתא בגמ' ובזה באם אין לו חבירים לא כ' הרמב"ם בהדיא דפליג ר"ש אפילו בהא שאין להוליכן פחות פחות מד"א ולענ"ד קצ"ע בדבריו הנ"ל של הרמב"ם ה' יחנני וילמדני:

שם במשנה עד שמגיע לחצר החיצונה וכו' ומאי יעשה שמה. עלה על רעיוני לכתוב כאן מה דמבואר בש"ע של הרב זצ"ל סי' ש"א סעיף נ"ב וז"ל וכשיגיע לפני חצר ההוא יושיט אותן לחבירו העומד בחצר וחבירו יטלן מידו בשעה שהוא הולך שנמצא שהוא עשה עקירה מרה"ר וחבירו עושה הנחה ברה"י או יכניסו אותן זוג זוג דרך לבישה אם יש שהות ביום להכניס כולן אבל לא יזרקם לחצר כלאחר יד וכמש"כ בסי' רס"ו מפני בזיון דתפילין כמש"כ ביו"ד סי' רפ"ב עכ"ל וקצת חידוש הוא בעיני הא דמדמה לענין בזיון תפילין לס"ת והלא מצינו דמותר לתלות כיס עם תפילין בתוכו ובס"ת אסור גם לענין תה"מ בבית שיש בו תפילין מועיל כלי בתוך כלי ובס"ת צריך דוקא לעשות מחיצה בפניו וכן לענין לאחוז ס"ת אפילו שכרוך במטפחת ולכנס לבהכ"ס או למרתף עיין סי' רפ"ב ביו"ד ובתפילין בידו עיין באו"ח סי' מ"ג וכמה חילוקים יש בין קדושת ס"ת לקדושת תפילין מ"מ הרב זצ"ל מדמה כאן לענין לזרוק כלאחר יד כבוד תפילין לכבוד ס"ת. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמה דכ' הרב זצ"ל אבל לא יזרקם לחצר כלאחר יד כוונתו שלא להקל כאן גבי תפילין שלא לעשות שום תקנה אחרת להכניסם לחצר כ"א דרך זריקה. כלאחר יד וכמו דמקילין גבי כיס בסי' רס"ו דלא כתוב שם הך דיושיט הכיס לחבירו ולא נזכר שם רק הך דיזרקנו וכו' משום דהתם ליכא שום חשש איסור בזיון משא"כ גבי תפילין הכא כל כמה דמצינן למעבד תקנה להכניסם לחצר בלי לזרקם מחוייבין למעבד ולפ"ז אין חידוש מה דמדמה קדושת תפילין לכבוד ס"ת ולענ"ד אף בספרים הנדפסים הדין כן ועיין ביו"ד בס"ס רע"א בט"ז:

תוכן העניינים

הברכי יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה