אור ברסלב
הברכי יהושע חידושי דיני עירובין › ד

הברכי יהושע· רבי יהושע טרייטיל מסוכצ'וב

חידושי דיני עירובין · ד

ג

ת"ש ב' אחים פקחים נשואין ב' אחיות אחת פקחת ואחת חרשת וכו' מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת מוציא את אשתו בגט וכו' ואמאי מוציא את אשתו בגט תיתיב גביה קטן אוכל נבילות הוא וכו' ולענ"ד יש להקשות והרי כשיבא עלי' לא גרע מספויי לקטן בידים איסור דאורייתא וזהו אסור לכ"ע וזהו ודאי דוחק לומר דהא דמשני הגמרא משום איסור הכוונה משום איסור לספויי בידים אבל לדעת הרשב"א הנ"ל נתיישב לי דהנה שם במשנה דף כ"ח ע"ב איתא פלוגתא רבנן ור"ש ס"ל אחות זיקה אסורה מה"ת ורבנן ס"ל דאינו אלא מדרבנן עיי"ש וקיי"ל בש"ע אה"ע סי' קע"ה כרבנן וא"כ י"ל דהכי מקשה הגמ' דהכא אם תיתיב גבי' אינו אלא איסור דרבנן אחות זיקתו ואמאי מוציאה בגט והא למ"ד קטן אוכל נבילות אמ"ל נחתינן דרגא באיסור דרבנן דמותר לספויי בידים ומשני הגמרא משום איסורא דידיה דהוא פקח ואסור באחות זיקתו אמנם חובם לפרש קושיות גמרא ותיתיב גבי' אפילו להרמב"ם ופסקינן כוותי' בש"ע או"ת שמ"ג לכן נלע"ד הנה איסור קרובת זיקה פליגי בי' כמה תנאים ואמוראים דיש דסברי דאין שום איסור קרובת זיקתו עיין שם לעיל דף י"ז ושם נסמן וא"כ הכי מקשה דנהי דרבי סתם כאן המשנה כהאי תנא דס"ל יש זיקה מ"מ גבי קטנה ולענין דיעבד שלא להוציאה מבעלה יש לסמוך על הנך דסברי דקרובת זיקה מותרין אפי' מדרבנן וזהו דמדייק ואמר תיתיב גבי' פי' שלא להוציא מבעלה ולפ"ז אתי לי שפיר הא דלא הקשה קושיא זו לעיל ק"ט על ר' יהושע דאמר נמי מוציא את אשתו בגט ואמאי תיתיב גבי' ושם טפי הו"ל להקשות דהתם בקטנות נמי איירי אבל לענ"ד דשם לא הי' מקום להקשות דמרא דדינא שם ר' יהושע ור"י ס"ל יש זיקה לעיל כ"ט אבל הכא מקשה רק לרבי ועיין שם לעיל דף ל"ז ע"א בגמ' כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן:

הב"י בסי' שמ"ג מקשה על הטור דפוסק שם קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו וביו"ד סי' שע"ג פוסק דאם כהן קטן בא לטמא את עצמו שצריכין להפרישו וגם דהוא נגד סוגיית הש"ס דהכא דמותיב למ"ד אמ"ל מדתניא אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמרינן להו לא תטמאו ומשני לא דלא ליטמאו להו בידים אבל להפרישם לא הזהרו ומאחר שהוא פוסק כמ"ד דאפי' בשל תורה אמ"ל א"כ ע"כ אמור ואמרת רק להזהיר גדולים על הקטנים דלא ליטמאו להו בידים אבל להפרישם לא הזהרו ומתרץ היינו דוקא מקמי דמביא השלשה לימודים הוי ס"ד למילף שאר איסורין מינייהו אבל לבתר דהביא השלשה קראי דהוי שלשה כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וליכא למימר דבשאר איסורין דאורייתא מותר לספויי בידים דהא ליכא מאן דסבר הכי אמנם אנכי ההדיוט קשה לי מהצריכותא דקעביד הש"ס נראה דאי לא כ' הוי עולה על הדעת לומר דמותר מה"ת לספויי בידים איסור דאורייתא הלכך נ"ל דהני שלשה אזהרות הם להפרישם אבל בשאר איסורין אמ"ל ומש"ה גבי טומאת כהנים דהוא חד מהנך קראי כ' הטור שמצוה להפרישו משא"כ כאן לענין שבת דשאר איסורין לא ילפינן מהנך שלשה פסוקים ואע"ג דבגמרא עביד צריכותא י"ל דס"ל לפטור דהנך צריכותא לאו דוקא ועיי"ש שהאריך והט"ז ז"ל כ' על הב"י ז"ל וז"ל וזהו פלאי להתחכם על התלמוד שעשה צריכותא ואנן נימא דלאו צריכותא היא וכו' ועיי"ש דמתרץ דברי הטור באופן אחר [וק"ק לענ"ד הא דכ' הט"ז דיש פרכא על מה הצד שיש בהן צד כרת וכבר קדמו המהרש"א בסוגיא דשם ד"ה וצריכי עיי"ש] ולולא דבריהם הקדושים הי' נלענ"ד ליישב דברי קדשו של הטור וליישב נמי הקושיא של הרא"מ דמביא המהרש"א ז"ל הנ"ל דמקשה על הצריכותא אכתי לכתוב רחמנא טומאה ודם וליתי שרצים מינייהו ולולא תירוצו של המהרש"א ז"ל נלענ"ד ליישב הנה קצת יש להקשות מאי ס"ר דהמקשן להקשות שוב שנית מדם והלא כבר שמע די"ל דלא ליספו להו בידים והגם שאין קושיא כל כך עיין במבוא התלמוד קיצור כללי הגמרא ד"ה וכן כשמביא הגמרא ת"ש ת"ש זאח"ז הוא דהמקשן מכוין לדעת אולי יתרצו לו תירוץ אחר אבל מ"מ חדא צריכין לידע דתירוץ הראשון אינו טוב וחשוב וכדמסיים שם בשם תוס' ב"ק דף מ"ב ועוד שאפרש בעזה"י דהכא אין צריכין ליישב ולומר דדעת המקשן הוא רק דאפשר יתרץ לו תירוץ אחר אלא הכא מקשה קושיא השנית עדיפא מהראשונה ולענ"ד נראה הא דמקשה שוב מקרא אחריני כיון למ"ד שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין פירשו תוס' בקידושין דף ל"ה ע"א ד"ה אלא למ"ד דכיון דאין מלמדין הוי כמו מיעוטא דוקא הני חייבות אבל אחריני לא ועיי"ש וא"כ איך יש לפרש דשני קראי אתיין ללא לספויי בידים והלא הוו ב' כתובים הבאים כאחד דלפ"ז הוי ממעטין דבשאר איסורי דאורייתא מותר לספויי בידים והא ודאי ליכא למימר הכי וכמו דהבאתי בשם הב"י ז"ל ואלא ודאי עכצ"ל דקראי אתו לאמרי להו לא תאכלו ומצווין להפרישם וממעטינן שפיר מהנך שני כתובים דבשאר איסורי דאורייתא א"צ להפרישן וקשיא לאביי [ואין לסתור פירושי דת"ש הראשון היא על רבי פדת והת"ש השני יהי' בהיפך לאביי מפני כאן בסוגיין איתא קודם לזה כן ת"ש כותי שבא לכבות הוא על ר"פ ות"ש בן חבר היא לאביי וכן לקמן ריש האשה שלום ת"ש עשינו עלינו בית הוא לפשוט דלא אמרינן מה לי לשקר והת"ש שאחריו בא לפשוט להיפך דאמרינן מה לי לשקר וכמוהו מצינו הרבה פעמים בש"ס] ומשני לא דלא ליספו להו בידים וס"ל דשני כתובים הבאים כאחד מלמדין [הנה האברך החריף והחסיד ידידי מ' ישראל ברוך בן המנוח מו"ה יעקב זלמן ז"ל ראה מה שכתבתי והקשה לי על פירושי דת"ש ב' היא לאביי ומשני לאביי וקשיא לי' טובא למאי הי' צריך לפרש ללא ליספו לדחות הפירוש דקרא של המקשן והא אדרבא והא הוי טפי עדיף לתרץ בקיצור דס"ל דשני כתובים הבאים כאחד מלמדין והפירוש דקראי הם לאמרו להו לא תאכלו ויליף אביי מינייהו דבאיסורא דאורייתא מצווין להפרישו לענ"ד ליישב כיון דה תחיל לפרש הקרא ללא ליספו להו בידים שוב בשנויי השני ג"כ ניחא לי' לפרש הקרא כן עיין תוס' ב"ב דף י"ח ע"ב סוף ד"ה ואי לא סמך כן י"ל לענין תירוצים שבגמ' כן ועוד נלענ"ד לומר דכוונת התרצן למאי דאסיק וצריכי וכו' וא"כ מלמדין מהנך ג' פסוקים ממילא לרבי פדת א"א לפרש דאמר לכם לא תאכלו א"כ מלמדין דמצווין להפרישו אלא ע"כ רק לפרש הקראי דלא לספויי בידים ולהכי נקט נמי אפילו לאביי לפרש כן דאסור לספויי תירוץ השוה לתרווייהו [עיין בתוס' ריש פ' הזורק בגיטין ד"ה והתנא ועיין במבוא התלמוד דמביא דפעמים שיכול לתרץ תירוץ אחר אלא משום דלאמורא דבתרי' אינו תירוץ לכך נקט תירוץ דשוה לתרווייהו עיי"ש עוד נלענ"ד דהנה לפי קושייתך נראה דבר פשוט הוא לך דלאביי דס"ל מצווין להפרישו מצווה מה"ת הוא ולבבי לא כן ידמה דמאן דס"ל מצווין להפרישו רק מדרבנן ולא מה"ת חדא דאפושי פלוגתא לא מפשינן וז"ל במבוא התלמוד דכל מה שנוכל לקרב הדיעות הוא הנכון וכן המנהג המעיינים וכו' וכיוצא בזה הביא השבו"י בשם הר"ן כאשר נראה אמוראים שסובל מאמרם לומר שאינם מחולקים אעפ"י שהוא דחוק קצת אין לנו לומר שחולקים עיי"ש וה"נ כיון דחזינן בהדיא דלרבי פדת אמצ"ל אפי' מדרבנן ועבד עובדא כן איך נאמר דאביי ס"ל דאפי' מה"ת מצ"ל מהיכא תיתי ניפוש הפלוגתא כ"כ וגם הא דאמרינן בגמ' ור' יוחנן ספוקי מספקא לי' היינו נמי אי מצ"ל מדרבנן או לא ועיי"ש ואנכי ראיתי ברא"ש שנראה מדבריו הנ"ל דלמאן דס"ל מצ"ל הוא רק מדרבנן עיין ברא"ש ריש שבת דמקשה בתרי בבי קמייתא דתנן בהו בעה"ב פטור והעני פטור ומפרש בגמרא פטור ומותר והא קעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול ואין לומר דהכא מיירי בכה"ג דאפילו לא הי' נותנו בידו הי' יכול ליטלן דהשתא ליכא משום לפני עור דמ"מ איסור דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבילות מצ"ל עכ"ל הרי נראה דמנ"ל הוא רק מדרבנן ועיין בב"י סי' שמ"ג דמביאו ולענ"ד משמע מתוס' בשבת דף קכ"א ד"ה ש"מ קטן ומתוס' נדה דף מ"ו ע"ב ד"ה לאותן המוזהרים עליו בקושייתם הן וא"כ ממילא לא קשה מידי קושיתך דמתרץ דלאביי נמי מפרש הקראי ללא לספויי בידים אבל לענין מצ"ל אינו מה"ת ואביי דקאמר מצ"ל מדרבנן בעלמא קאמר ולפי דרך הפשוט דהנך ג' ת"ש הם על ר"פ נראה גם כן דאביי לא יליף לה מהקראי דמצווין להפרישן דלענ"ד צריך אני בעניי להבין אמאי ס"ד דהמקשן דהקרא דלא תאכלים להזהיר ר"ל להפרישן אם אוכל מעצמו והלא פשטא דקרא הוא יותר לפרש ללא ליספי להו בידים ונלענ"ד לומר דדעת המקשן כיון דלא ברור לנו בירור גמור הפירוש דקראי יש לנו לפרש לחומרא דאפי' אוכל מעצמו מצווין להפרישו ודומה לזה מצינו בגמ' כל היכי דאיתא לאקושי לקולא ולחומרא או קל וחומר לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן או עבדינן ק"ו וה"נ יש לנו לפרש לחומרא דמצ"ל וקושיא לרבי' פדת ומשני לא דלא ליספו לי' בידים כלומר כי קאמרינן לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן היכי דאין לנו הכרע משא"כ כאן דפשטא דקרא מכריע לפרש לקולא דרק להזהיר ללא ליספי להו בידים ומקשה תו מקרא דלא תאכל פי' תרצת לא תאכלום י"ל שפיר לא תאכילום אבל קרא דלא תאכל מאי איכא למימר [ובגמרא מפורש בהדיא על הקרא לא תאכלום לא תאכילום] ומשני לא דלא ליספו פי' זה נמי סובל לפי פי' הפשוט לפרש ללא ליספו ומקשה תו מהקרא אמור ואמרת פי' הניחא עכ"פ הקרא דלא תאכל די"ל לא תאכיל אבל אמור ואמרת ודאי מורה על מצווין להפרישו עיין בטור יו"ד סי' שע"ג שכ' ונ"ל שצריכין להפריש וכן משמע הלשון שדרשו אמור ואמרת] וכו' ואעפ"כ משני לא דלא א יטמאו להו ולעניות דעתי יש לומר דדייק התרצן לומר כן משום דחזינן דבברייתא אמור ואמרת איתא הלשון להזהיר גדולים על הקטנים כמו דאיתא הלשון בהנך ב' ברייתות דאייתי מעיקרא מסתמא על חדא כוונה קתני להו ולענ"ד דהו"מ לשנויי דלעולם אמור ואמרת כפשוטו לאמר לה לא תטמאו ואפ"ה לא קשיא לר"פ די"ל דשאני כהנים דריבה בהן הכתוב מצות יתירות וכדאיתא עמוד ב' עלה זו ובכמה מקומות בש"ס עיין לעיל שם דף ה' ושם נסמן ואלא דלפ"ז לא נתישב ומדוקדק הלשון בהנך שלש ברייתות בחדא לישנא להכי י"ל דהוי ניחא לתרצן מפי למדרש לנא יטמא להו דומיא דאידך ברייתות וא"כ לפי"ז ליכא שום ילפותא לאביי ולמאן דס"ל דמצ"ל מהנך קראי הנה מקראי לא תאכלום ולא תאכילום ודאי לא יליף דפשטא דקראי הוא ללא תאכילום בידים וכדפרישית בעזה"י בשינויי להברייתות לא תאכלום ולא תאכל ומאמור ואמרת נמי לא מתרי טעמי חדא דחזינן דהתנא לא רצה לפרש כן מדשנינהו בחד לישנא ועוד דאיכא לדחויי דשאני טומאת כהנים דריבה בהן הכתוב מצות יתירות] ומקשה על זה והא איכא עוד קרא דהו"ל שלשה כתובים דלכ"ע אין מלמדין (קידושין דף ל"ה) וא"כ ליכא למימר דלא ליספו להו בידים אתיין וכמו שפירשתי בעזה"י בקושיא מקרא השני ומשני לעולם הנך שלשה קראי כולהו אתיין ללא ליספו להו בידים לא ואפ"ה מצית למידק מיני' מיעוטא דמצרך צריכי כן נראה לענ"ד בעזה"י דיש לפרש כן ולפ"ז נתיישב קושיות המזרחי והמהרש"א ז"ל כיון דהתרצן מתרץ דס"ל דשני כתובים הבאים כאחד לא הו"מ להקשות לי' תיתי חדא מתרתי דנהי דחד קרא לא איצטריך מ"מ לא הוי אלא כשני כתובים הבאים כאחד והלא ס"ל דמלמדין ומדוייק לפ"ז מאי דלא עביד צריכותא בהשני קראי ואלא רק בתר דמקשה לי' מקרא השלישי דאז הי' מוכרח לעשות הצריכותא [ואין לדחות פירושי לפ"ז למאי עביד צריכותא אי אשמעינן הני תרתי וכו' דיש לומר משום דהי' צריך לעשות צריכותא מטומאה להנך תרתי דאי לא הו"ל שלשה כתובים ואיידי דעביד צריכותא מטומאה להנך תרתי עביד נמי מהני תרתי לטומאה אבל מוכרח לא הי' מהנך תרתי לטומאה ולפי דרך זה יש ליישב נמי קושיית הב"י על הטור כיון דהצריכותא דעבד הש"ס הי' רק דלא להוי שלשה כתובים הבאים כאחד אבל הא דאיכא ב' כתובים הבאים כאחד לא אכפת ליה דס"ל דמלמדין ולהכי לא מקשה תיתי חדא מתרתי אבל הטור י"ל דפוסק כמ"ד שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין וכסתמא דהש"ס בסנהדרין דף ס"ד ע"ב דמקשי מיני' ועיי"ש הרי דפשיטא להו דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין וא"כ תיקשי הקושיא של המזרחי ז"ל תיתי חדא מתרתי והוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וכפי' התוס' הנ"ל דבא למעט לכל איסורי דאורייתא דאין הדין כהנך ב' כתובים וא"כ כאן ליכא למימר דממעט שאר איסורי דאורייתא שיהא מותר לספויי בידים דהא ליכא מאן דס"ל הכי שיהי' מותר מה"ת לספויי בידים איסור מה"ת וכמו שכתבתי בשם הב"י ומש"ה ס"ל דעל כרחך הדרינן לפרש הקראי דמיירי לענין להפרישן וממעטי שאר איסורי דאורייתא דאין מצווין להפרישן ומש"ה פוסק העור בסי' שמ"ג דאיירי לענין שבת דא"צ להפרישן וביו"ד לענין טומאת כהנים דהוא חד מהנך קראי דכתיבי בהדיא פוסק דצריך להפרישן:

הנה מסוגיא הנ"ל משמע דחרש לאו בר אזהרה הוא דקאמר והא הכא דלאו איסורא דידה איכא ולא איסורא דידי' איכא וכן גבי קטן משמע להדיא מפירש"י שם ביבמות דף ל"ג ע"א ד"ה כגון דאייתי שתי שערות דלאו בר אזהרה הוא דכ' וז"ל דכל זמן דלא אייתי שתי שערות לא חל שום איסור עליו עיי"ש וכן משמע לענ"ד ברש"י בשבת קנ"ג ריש ע"ב ד"ה שהוא ספק דכתב דלקטן יהיב לי' דלאו בר מצוה הוא ולענ"ד קשה מסנהדרין ד נ"ה ע"ב דאיתא שם בעי רב המנונא ישראל הבא על הבהמה בשוגג מהו תקלה וקלון בעינן וכו' או דלמא קלון אעפ"י שאין תקלה אמר רב יוסף ת"ש בת שלש שנים ויום א' מתקדשת בביאה וכו' ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידה והיא פטורה אחד מכל העריות ואפילו בהמה והא הכא דקלון איכא ותקלה ליכא ופירש"י דלא זו בת עונשין היא וקתני מומחין ע"י ודחי הגמרא כיון דמזידה תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה וכו' הרי נראה דקטנה בת אזהרה ואלא שאינה בת עונשין ואמנם לפי דעת הרשב"א ז"ל שהבאתי דאיסור דרבנן מותר לספויו בידים לקטן והטעם דלאו העמידו דבריהם אלא אצל גדולים שבישראל ולא אצל קטניהם עכ"ל הנ"ל והעתקתיו לשונו הנ"ל לעיל בסמוך וגם כתבתי דהא דמקשה הגמ' סוף פ' חרש ותיתיב גבי' קטן אוכל נבילות הוא אזלא אליבא דרבנן דר"ש דס"ל דאחות זקוקה היא רק איסורא דרבנן וגם לענ"ד י"ל קצת דדעת התוס' בגיטין דף נ"ה ד"ה ועל הקטנה בתירוצם השני נמי כדעת הרשב"א עיי"ש] ולפ"ז לא סתרו אהדדי מהך דיבמות פ' חרש הנ"ל להך דסנהדרין דשם בפ' חרש מיירי באיסור אחות זקוקה דרבנן מש"ה קאמר רבא התם גבי חרש וחרשת דלאו איסורא דידה איכא ולאו איסורא דידיה איכא דקטנים וכן חרש ושוטה לאו קיבולי אסורי דרבנן הם משא"כ שם בסנהדרין דמיירי מאיסורי דאורייתא שבא על הקטנה אחד מכל העריות שבתורה ובאיסורי מה"ת מוזהרים הם ואלא דפטורים מן העונשין דרחמנא חס עליהם מפני שאין בהן דעת

ואין להקשות מההיא דסנהדרין ומחגיגה דסתרי אהדדי דאיתא בחגיגה דחרש שלא שומע ולא מדבר ושוטה וקטן פטורין מן הראיה ומן השמחה ופטורין מכל מצות האמורות בתורה די"ל דוקא דפטורין ממצות עשה אבל מוזהרין הם שלא לעבור על ל"ת והא דכ' הרשב"א בפ' חרש בסוגיא דקטן אוכל נבילות לענין חינוך וז"ל ושמא נאמר דלא אמרו אלא למצות עשה ולא למצות ל"ת וכו' עיי"ש וכ' ע"ז היש"ש וז"ל ואני אומר סברא הפוכה קחזינן ותמה אני איך יצאו דברים כאלו מפה קדוש וכו' עיי"ש ולדעת הרשב"א א"א ליישב כך ולפ"ז נתיישב לי מה דהי' קשה לי מרש"י בשבת קל"ג הנ"ל דאדרבה דמתורץ ומדוייק היטב לשונו הנ"ל דלקטן יהיב לי' דלאו בר מצוה הוא ולא כ' דלאו בר אזהרה הוא אבל קשה לי והא שם איירי לענין איסור טלטול] אבל הקושיא מיבמות ל"ג הנ"ל לא ידענא שום תירוץ וצ"ע וגם ראיתי בדרכי משה בטור יו"ד סי' רמ"א וז"ל כ' ב"י בשם מהרא"י בפסקיו סי' ס"ב קטן שקלל אביו בינקותו בהיותו בן י"א שנים או עבר עבירה, אחרת באותו עת ורוצה לקבל תשובה על ככה נראה דקטן אפילו הגיע לחינוך לאו בר עונש ואזהרה כלל קודם שהביא ב' שערות מ"מ דייקא תלמודא בכמה דוכתי דסימן רע הוא לקטן שנעשה מכשולות תחת ידו לכך נראה טוב שיקבל עליו איזה כפרה ואין אני רגיל להעריך כפרה ותשובה במשקל עכ"ל:

ולפי עניות דעתי דהוא כפירוש רש"י יבמות ל"ג הנ"ל וצריך עיון ליישב ההיא דסנהדרין וברמ"א או"ח סוף סימן שמ"ג מביא הפסקי מהרא"י ולא כתב שאינו בר אזהרה עיין שם ועיין בשב שמעתא שמעתא א' פ"ג על תוס' יבמות דף פ' ד"ה נעשה סריס למפרע וז"ל ולשיטת הרמב"ם דספק מותר מה"ת א"כ היכי משכחת לה למלקות כיון דעכשיו ספק הוא ומיתר לאכול חלב מה"ת וזכאי ורשאי באכילתו א"כ נהי דאח"כ איגלאי מלתא שהי' גדול למפרע כיון דבדין אכל חלב למה ילקה הרי דפשוט היה לש"ש דקטן לאו בר אזהרה הוא כלל וכלל ובפני יהושע ז"ל איתא להיפך דכ' שם בקידושין על תוס' דף ס"ג ד"ה בני זה בן י"ג שנה וז"ל ונראה מדבריהם דאע"ג דבשעה שעבר עבירה לא ידעו שהוא גדול אפ"ה לוקין עליו למפרע וכו' וכמש"כ תוס' יבמות דף פ' וכו' אלא כ' המשנה למלך דמלשון התוס' בנדה פ' יוצא דופן דף מ"ו לא משמע כן וכו':

אמנם לפי עניות דעתי יש ליישב דלא דמי דמה שכתבו תוס' ביבמות וכו' היינו לפי שאין הספק בגוף האיסור וא"כ הרי הותרה בו בודאי אל תאכל חלב ואע"ג שאין ידוע להם אם הוא בר עונשין אם לאו אין זה ענין לעיקר התראה דהא לא אשתמיט בשום דוכתא תלמודא לאשמעינן שעידי התראה צריכין שידעו בבירור שהמותרה הוא בר עונשין וכו' משא"כ בסוגיא דנדה דאיירי במופלא סמוך לאיש שהקדש הוא ואכלו אחרים דקאמרי ר"י ור"ל דלוקין יפה הקשו תוס' לר"ל אמאי לוקה הא הו"ל התראת ספק בגוף האיסור דהא אם עדיין לא הי' מופלא הסמוך לאיש ודאי בשעה שהקדיש ממילא דאין הקדשו כלום ואין כאן איסור כלל כן נ"ל נכון וברור וכו' עיי"ש הרי דפני יהושע ז"ל ס"ל להיפך ופשוט הוא אצלו דקטן בר אזהרה הוא ואלא דלאו בר עונשין ובדרוש וחידוש רע"א ז"ל כתב כמו כן על תוס' יבמות הנ"ל עיי"ש והפמ"ג או"ח בפתיחה הכוללת חלק ב' כתב דהם בני מצות אלא דלאו בני דיעה נינהו וגם כשעוברים על לאו אין להם עונש לא בעוה"ז ולא בעוה"ב דאונס רחמנא פטרי' ומביא בשם תבו"ש סי' א' אות מ"ט דמביא בשם תשובת מהרי"ל דחרש ושוטה בני מצות נינהו ופקחים מוזהרים עליהם לענ"ד דמוזהרים שלא להאכילם בידים] ולאחר שהאריך הפמ"ג בזה כתב לבסוף שוב ראיתי בתבו"ש בספרו בכור שור גיטין דף מ"ה בפשיטות תפילין שכתבו חרש ושוטה פסולין דפטירי מכל המצות וצ"ע עכ"ל הפמ"ג ז"ל וגם ראיתי בספרים של הגאונים זמנינו ז"ל זה אומר בכה וזה אומר בכה הנה בספר זית רענן להגאון ר' מ"ל ז"ל בריש ספרו בדין קטן אוכל נבילות סובב והולך שם בפלפולו ועל היסוד זה דמעשה קטן בכל איסורין כמעשה גדול יחשב ואין נ"מ בין מעשה קטן למעשה גדול אלא לענין עונש עיי"ש ומקרוב נדפס תשובת בית יעקב מהגאון הרב משעדליץ ז"ל דכ' להיפך עיין בסי' נ"א חלק יו"ד אשר יסוד תשובתו דקטן לאו בר אזהרה הוא:

והנה אנכי העני ומדוכא ראשית שאין בינה וחכמה בי שנית שאין לי ספרים שגם הספרים ההם שנזכרו כאן לא היו אצלי בעת כתבי ואלא אנכי כותב בזכרי ב"ה שראיתי בהם כל זאת לכן נבוך אנכי ע"מ לידע המקור של כל דעת כל גאון דודאי מי שאמר דלאו בר אזהרה הוא כלל ורשאי בקטנותו לאכול חלב ושאר דברים האסורים ודאי יש לו מקור לנביעתו וכן האידך דסובר להיפך ואין לענ"ד לומר דמקור הוא הפלוגתא של קטן אוכל נבילות אי מצווין להפרישו או לא דלמ"ד מצווין להפרישו דס"ל דקטן בר אזהרה היא וכיון דרואין דקטן עובר עבירה והגם דאינו בר עונשין מ"מ כיון דאין לו דעת ולכן עושה זאת לכן מחוייבים להפרישן והוא בכלל מי שיש בידו למחות והמ"ד דס"ל דאין מצווין להפרישו ס"ק דקטן לאו בר אזהרה הוא כלל ורשאי לעבור על לאוין שבתורה ולכן א"צ להפרישו:

ועל פי זה היה אפשר ליישב קצת הסוגיות היינו מה שהשארתי בצ"ע מיבמות ל"ג שסותרת להאי דסנהדרין דף ל"ה די"ל האי דיבמות למ"ד דאין מצווין להפרישו והאי דסנהדרין למ"ד מצווין והוי ניחא לענ"ד להבין שפיר אבל לענ"ד א"א לומר כן דתליא בזה חדא דהא פסקינן באו"ח סי' שמ"ג דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו א"כ תיקשי על הגאונים דסברי בפשיטות דקטן הוא בר אזהרה ורק שאינו בר עונשין ועוד לענ"ד משמע מרש"י ז"ל ביבמות דף קי"א ע"ב ד"ה ביאה דאיסורא דאפילו למ"ד אמ"ל סובר דבר אזהרה הוא דזה לשונו ז"ל אבל קטן וקטנה אפילו אינן בני דסובר דאפילו כשהוא בר אזהרה ורק שאינו יבום וכו' אין כאן איסור דקטן אוכל נבילות אמ"ל וה"נ שניהם לאו בני עונשין נינהו עכ"ל ולענ"ד צריך פי' לפירושו מתחלה כתב אין כאן איסור דמשמע דס"ל דקטן לאו בר אזהרה ולבסוף כ' דאין בני עונשין דמשמע אבל בני אזהרה הן ועוד דנראה חלילה כשפת יתר הא דכתב וה"נ שניהם לאו בני עונשין ולכן לענ"ד לפרש דהא דכ' אין כאן איסור כוונתו על הב"ד דאין מפרישין אותן דקתני במתניתין יגדלו זה עם זה והטעם משום דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ומשום דלאו בר עונש וה"נ גבי קטן וקטנה דשניהם לאו בני עונשין דג"כ בודאי אין מצווין להפרישן הרי משמע לפ"ז מרש"י בר עונשין ס"ל למ"ד נמי דאין מצווין להפרישו. ואם שגיתי בפירושי יסלח ה' לי והמאיר לארץ יאיר עיני בתורתו הקדושה להבין ולהשכיל דברי תורה לאמיתתן:

תוכן העניינים

הברכי יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה