אור ברסלב
הברכי יהושע חידושי דיני עירובין

הברכי יהושע· רבי יהושע טרייטיל מסוכצ'וב

חידושי דיני עירובין

מסכת עירובין

מי שהיה סבור שמותר לטלטל בהעיר ולקח עמו מביתו דברים הנצרכים לו להוליכם למקום שרוצה לילך לשם ובדרך הילוכו נתוודע לו שאסור לטלטל בהעיר. הנה המג"א בסימן רס"ו ס"ק יו"ד כתב בשוכח והוציא כיס בשבת דעבד עקירה מרשות היחיד באיסור אפ"ה התירו לו במקום פסידא ע"י התיקונים כמו גבי מי שהחשיך לו בדרך המבוארים שם בסימן רס"ו וכתב דהא דמביא המחבר דיש אומרים דוקא מי שהחשיך לו בדרך התירו לו אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשיכה ושכח והוציא לרה"ר לא התירו לו שום אחד מהדרכים הנ"ל הם איירי במזיד ולפ"ז יש כאן להתירו להכניסו לביתו ע"י אחד מהדרכים המבוארים גבי מי שהחשיך אמנם הפרמ"ג ז"ל מפרש שם דברי המג"א ז"ל וז"ל דקצת מזיד הוא דהיה לו לבדוק הבגדים סמוך לחשיכה והאי דהוציא כיס בשבת היינו שלא היה כיס זה מבעוד יום ונתן שם תינוק כיס בשבת ואנוס הוא עכ"ל ועיי"ש וא"כ לפ"ז דבנידון דידן דלאו אנוס הוא כ"כ אפשר דאין להקל ומה גם דהפמ"ג כתב במ"ז סוף הסי' הלז וז"ל ועיין פרישה שדקדקתי מרש"י שבת קנ"ג ב' ד"ה רץ וכ"כ דלא עמד לפוש לית עקירה לאיסור דוקא שנזכר מבעוד יום הא נזכר משחשיכה ועמד כך אף רץ מ"מ עקירה באיסור אסור והנך רואה שהט"ז ומג"א לא ס"ל הכי דאף בשבת כה"ג כל דלית עקירה והנחה באיסור התירו לו משום פסידא היכי דא"א לשמור ע"י ע"ג וצ"ע עכ"ל וגם המג"א ז"ל עצמו כתבו בלשון אפשר אבל יש לנו לסמוך על אילן גדול הרב ז"ל בש"ע שלו החזיק להלכה כדעת הט"ז והמג"א ז"ל עיין שם סי' רס"ו אות י"ג בסופו ומה דנכתב בצדו ואות י"ז ואין לדחות ולומר דהרב ז"ל כתב רק בע"ש אחר שחשכה ולא בשבת עצמו חדא דבר הובא בשבו"י חלק ב' או"ח שאלה ך' שבספר הכה ברורה מחלק בין בע"ש או בשבת עצמו וכתב בשבו"י עליו ולא ידעתי מקום לחילוק זה דהא מי שהחשיך קאמר וכבר קידש עליו היום והוא שבת גמור ועיי"ש ועוד דהא נ"ב על אות י"ז דמקורו ע"ג דף ע"א ושם איתא המוציא כיס בשבת עיי"ש [גם מבואר שם דהרב ז"ל לא מפרש המג"א כדמפרש הפמ"ג ז"ל ומפרש המזיד שכ' המג"א ז"ל שיצא עם כסו סמוך לחשיכה כמש"כ בסימן רנ"ב דשם מבוארדלא יצא אדם עם חפץ בידו לרה"ר סמוך לחשיכה והא משנה מפורשת בשבת דף י"א] וכן לענד"נ דהנה התיקונים דפ' מי שהחשיך יש כמה מהם שעובר על איסור דרבנן ועיי"ש ואפ"ה התירו לו חכמינו ז"ל מפני שלא יבא להוליכו כדרכו בעקירה והנחה ויעבור איסור דאורייתא וכדאיתא שם בגמרא ובז"ע הביאם ע"כ בנידון דידן כשנתוודע לו שאסור בטלטול יהפוך עצמו מיד בריצה לשוב לביתו ולא יעמוד ח"ו דאז הוי עקירה מרה"י והנחה ברה"ר דעמידת גופו עם החפץ כהנחת חפץ על הארץ דמי ואלא ירוץ עם החפץ וריצה זו להכירא שלא יבוא לעמוד וזה שחזר ומכניס לביתו כדרכו דרך רה"ר נמי אין כאן איסור מה"ת עיין ברמב"ם פרק י"ג מהלכות שבת הלכה חי"ת וז"ל אם יצא בחפץ שבידו או על גביו ולא עמד ברשות שניי' אלא חזר ונכנס והוא בידו אפילו יצא ונכנס כל היום כולו עד שיצא היום כולו פטור לפי שעקר ולא הניח ואפילו עמד לתקן המשא עליו עדיין הוא פטור עד שיעמוד לנוח עכ"ל ועיי"ש בהרב המ"א ובלח"מ ולאו דוקא שחזר והכניס לאותו מקום שעקר משם אלא אפיל כשמוציא מרשות זה לרה"ר ולא עמד א"ע לנוח רה"ר והכניס לרשות חבירו דרך רה"ר ג"כ אין איסר מה"ת ואלא מדרבנן הוא אסור בכל גוונא משום זלזול שבת כט"ז סי' שמ"ו אות ב' או משום גזיה שמא יעמיד ברה"ר ולהכי תקנו שירוץ דעי"ז זכור שלא יעמיד א"ע ולענ"ד אין להתיר לו בא' משאר התירים כי אם ריצה וכשיגיע להמקום שרוצה להכניסו שמה אם הוא חפץ בעלמא שאינו שו קדושה לגמרי כשיגיע לפתחו יזרקנו כלאחר יד לבת עיין בש"ע של הרב ז"ל סעיף י"ז רק יזהר ע"מ שלא יעמוד עם החפץ בידו רק הכל בדרך ריצה ום הוא חפץ של קדושה כגון חומש או אפי' סידור ענ"ד לכתחלה אם ראה יראה בזמן שהוא רץ שיש שם באותו בית בפתח הבית יהודי אחד שיושיט ל ויקבל מידו טוב וכמו שהבאתי בדבור הקודם לה בשם הרב ז"ל גבי תפילין ואם אינו רואה שיוכל להושיט למי שיקבל מידו ולעמוד א"ע הרי אסור לו ע"כ יזרקנו כלאחר יד. ולענ"ד צ"ע למאי מצריך הרב ז"ל גבי הוציא כיס בשבת מביתו ורץ רה"ר עד שהגיע לפתח ביתו לזרוק כלאחר יד והו זה לא אתמר אלא במי שהחשיך לו בדרך או מילתו על כתפו דעשה עקירה ברה"ר ושלא יעשה הנחה ברה"י מצרכו לזרוק לרה"י כלאחר יד וכדאיתא בגמ' ר"פ מי שהחשיך וש"ע סי' הנ"ל הביאו אבל להיפך שעבד עקירה מרה"י שהוציא כיס מביתו בשבת ורץ ולא עמד ברה"ר וכי קא מטיל אפילו לרה"י של אחר הרי זה גופא אינו אלא ודרבנן ולמה מצריך בכה"ג לזרוק כלאחר יד ואפשר מטעם מהיות טוב וגו' דכל מה דנוכל לעשות והיתר טפי עושין דזה הוי תרי דרבנן ונמצא לענ"ד לפ"ז י"ל דהרב לא כ"כ רק בכיסו אבל ספרים אין לבזותן לזרקם כלאחר יד. ה' יחנני ויורני ללמתתה של תורה א"ס:

אם לא נזכר בעצמו שאסור לו לטלטל ויהודי אחר רואה שהוא מטלטל אם מחויב להגיד לו לכאורה לענ"ד הי' נראה שאינו מחויב להגיד לו דמוטב שיהיה שוגג ואל יהי מזיד וכדאיתא באו"ח סי' תר"ח סעיף ב' ומקורו משבת דף קמ"ח דקאמר התם אלא הנח לישראל מוטב שיהיו שוגגין וכו' נ"ש בדאורייתא ול"ש בדרבנן ומה גם דהכא בזה"ז הוא רק מילי דרבנן דאין לנו רה"ר גמורה ומטומאת כהנים אין ראיה עיין ביו"ד שע"ג] ולענ"ד אין לחלק בין ליחיד לרבים כן משמע לענ"ד מרמ"א שם תר"ח הנ"ל אבל לענ"ד דכאן לא שייך שלא יהיו מזידים כיון דיש לו תקנה להנצל מהפסד ולא יעבור עבירה ואם ידוע בבירור שלא ישמע לו מבואר בט"ז שם סי' תר"ח הנ"ל אות ב' דאמרינן ביה מוטב שיהיו שוגגים וכו' ואם אינו ידוע בבירור מחויבים כאן להגיד לו ועיין בבאה"ט יו"ד סי' ש"ג דאיתא שם נחלת צבי מביא כמה ראיות דבאיסור דרבנן נמי מצווין להפרישו היכי דאין לחוש שיהיו מזידים וא"כ לענ"ד מחויב כאן להגיד לו דבר היתר הנהוג במקומות שאין שם עירוב ששולחין ילדים להביא להם מה שנצרכים ולענ"ד איני יודע הלא לענ"ד המתיר הוא המרדכי שמביאו הט"ז באו"ח סי' שמ"ו סוף אות וא"ו וז"ל משמע במרדכי שיש היתר להביא ע"י תינוק המפתח כמו ע"י ע"ג והקשה ע"ז הט"ז והא ביבמות פ' חרש משמע דאסור לעשות ע"י שיביא התינוק לשם דליספי בידים אסור ומתרץ התם מיירי ברה"ר שהיא איסור דאורייתא אבל אנו אין לנו אלא כרמלית שהיא דרבנן כנלענ"ד כ"ל ואמנם הפמ"ג ז"ל שם במשבצות אות וא"ו מקשה דהלא בסי' שמ"ג מבואר דלהאכילו בידים אסור אף דרבנן ומתרץ וז"ל אפשר למצוה לבהכנ"ס יש להתיר וכו' וצ"ע וה"ה לומר לתינוק להביא סידור וחומש לבית הכנסת במקום שאין עירוב עכ"ל בשינוי ולענ"ד במאי דכ' וה"ה וכו' כוונתו לומר לתינוק להביא מפתח בהכנ"ס דיש להתיר דהוי מצוה דרבים אלא אפי' להביא ליחיד סידור ג"כ יש להתיר להביא לו לבהכנ"ס כיון דצריך לסידור מסתמא להתפלל עם הצבור או לחומש לשמוע היטב קריאת התורה בצבור חשיב קצת נמי מצוה דרבים ולפי פירוש זה אסור אפי' לדבר מצוה דיחיד להביא ע"י תינוק ואפילו אם אפרש פי' אחר בדבריו הנ"ל של הפמ"ג ז"ל ולכל דבר מצוה מותר מ"מ על מה סומכין לשלוח תינוק להביא לו איזה דבר שהוא. ואפשר דהנה איתא בר"ן ז"ל ריש יומא על המשנה שכל שהוא לצורך התינוק אעפ"י שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור מדרבנן ואפילו בידים א"כ י"ל כששולחין תינוק אחר איזה דבר אומרים לו שרק לצורך עצמו יביא והשתא כשמוציא מרה"י לרה"ר או מעביר ד"א בר"ה לצורך עצמו הוא עושה והנה להמק"נ בסי' תמ"ח בביאורים אות י"א דפליג על התבו"ר וסובר דאפילו בדאורייתא מהני ערמה ודאי הכא והני ערמה שמערימין על הקטן ואומרים לו שנתן לו מה שיש לו שמה וכשיביאנו אליו ישמור לו שלא תאבד ממנו או באופן אחר יערימו והקטן לדעתיה דנפשיה הוא דעביד לטובת עצמו ויותר טוב הגדול לא יאמר להקטן שילך רק הקטן כשישמע שהוא שלו במתנה ודאי ילך שמה ויביא החפץ לגדל שישמרנו ולהתבו"ש דס"ל דלא מהני ערמה באסור דאורייתא ולמקו"ח נמי הרי בקטן אתא שם במק"ח דלא מהני ערמה בדאורייתא ואלא דוקא בגדול וגם י"ל דדמי כאן להאי דמביא משבת קל"ט ומעוד כמה גמרות עיין שם מכל מקום הרי לעיקר הלכה קיימא לן דאין לנו רה"ר ואלא כרמלית שהוא רק דרבנן כן הי' עולה על רעיוני לעני בדעת ובספרים כמו אני ללמוד איזה טעם להנוהגין היתר אפי' בדבר הרשות:

וראיתי בב"י ס"ס שמ"ג שמביאו להר"ן ריש יומא הנ"ל וכ' ע"ז וכ"כ הרשב"א ומיהו כ' בתשובה שלא אמר כן אלא להלכה אבל לא למעשה עכ"ל ואנכי לא ידענא דהרי הרשב"א ס"ל דכל איסורי דרבנן מותר להאכילו לקטן גם מה שכ' אפי' הגיע לחינוך חינוך שייך רק באב לבנו אבל לא באיש אחר ולצד היתר ודאי טפי עדיף לשלח קטן של איש אחר מלשלח בנו ובאם אין לשלח של איש אחר מוטב שישלח ובנו הקטן שלא הגיע לחינוך היינו פחות מבן ה' או וא"ו שנים שלימות או שישלח בתו הקטנה דיש אומרים דאב אינו חייב לחנך בתו ואם אין לו לשלח רק בנו שהגיע לחינוך אפשר דסמכו על הרשב"א דאיסור דרבנן מותר לספויי בידים וגם הרשב"א כ' דשמא לא אמרו מחנכין אלא למצות עשה ולא למצות ל"ת כ"כ בפ' חרש בסוגיא דקטן אוכל נבילות סוף ד"ה ר' יוחנן גם יש אומרים דבדרבנן אינו חייב לחנכו ועיין בפמ"ג או"ח ס"ס קפ"ו באשל אברהם:

ברמב"ם סוף הלכות מאכלות אסורות דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ואסור לספויי בידים אפילו איסורי מד"ס ובש"ע סימן שמ"ג מביאו להלכה והרשב"א בחידושיו על יבמות דף קי"ד בסוגיא דקטן אוכל נבילות ד"ה ר' יוחנן ספוקי מספקא לי' כו' וז"ל ומיהו משמע לי דבאיסורין דרבנן מותר לומר לו לאכול בפירוש דהא למאן דאמר בשל תורה מצווין להפרישו בשל דבריהם אין מצווין להפרישו כדמתרצינן הכא הב"ע בעציץ שאינו נקוב מדרבנן וכו' וכיון שכן כיון דקיי"ל דאף בשל תורה אין מצווין להפרישו בשל דבריהם מתירין בו דרגא אחת יותר ומתירין בו אפילו לומר לו לאכול וכו' דלא העמידו דבריהם אלא אצל גדולים שבישראל ולא אצל קטניהם כנ"ל אבל הרמב"ם ז"ל כ' בסוף המ"א שאפילו בשבות דרבנן אסור להאכילו בידים עכ"ל הרשב"א ז"ל ובדיבור שאח"ז החזיק הרשב"א בפסקו וכ' וז"ל ומ"מ נ"ל דאנן דקיי"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו מביאין לו חלב מכותית ואפילו במקום דאיכא בת ישראל משום דחלב כותית ליותר אין בו אלא איסורא דרבנן ולמ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו באיסורין של דבריהם נותנין לו בידים כמש"כ למעלה עכ"ל הנ"ל ועיי"ש בנמוקי יוסף בשם הריטב"א ז"ל וז"ל וכ' הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל דמ"מ אין להאכיל בידים אפילו לקטן שלא הגיע לחינוך אפילו איסורין של דבריהם שנא להקל באיסורי דרבנן עכ"ל ועיי"ש ולדעתי כוונתו ז"ל הגם דחזינן בסוגיא דשם דאפילו למ"ד בדאורייתא מצווין להפרישו מ"מ בדרבנן ס"ל דאמ"ל עיי"ש אבל לענין לספויי בידים בזה נראה ודאי זלזול דרבנן דאמרי אינשי הא דנותנין לקטן לאו משום דקטן הוא אלא משום דדבר זה הוא היתר גמור וכמו דאיתא בסוף פרקין אמר רב שמעי' גזירה משום התרת יבמה לשוק ועיין שם בפי' רש"י ואלי העני מתפרש לי היטב בריוח עפ"י שיטת הרשב"א ז"ל:

א

דאיתא שם בגמ' לימא מסייע לי' לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם אלא מניחו תולש מניחו זורק לענ"ד יש לדקדק בלשון הברייתא דפתח בהבאה וסיים בתולש דהו"ל למיתני אלא מניחו מביא לענ"ד ליישב דהנה נראה דהגמ' בא לסייע מרישא מדיוקא ומסיפא דקתני בהדיא דאל"כ ל"ל להביא לגמרי הרישא והו"מ למייתי הסיפא דמניח אדם לתינוק תולש וזורק דכלל זה מסור בידינו במבוא התלמוד דדרך הגמ' להביא משנה או ברייתא בדרך קצרה ומביא רק מה שהוא לו הכרח להביא אלא ודאי דמרישא לחוד בא לסייע מדיוקא ומסיפא נמי לחוד דקתני בהדיא וכן נראה מפירש"י דמפרש הבא לי מפתח דקאמר דרך רה"ר דלענין מה פי' כן דאין לומר דכוונתו דכיון דבא לסייע מהברייתא דאיסורי דאורייתא אמ"ל וא"כ מותר איסורי דבריהם לספויי בידים וליכא לפרש דלא יאמר לו הבא לי מפתח דרך כרמלית דאמאי לא ולהכי מפרש דרך רה"ר זאת א"א להעמיס בכוונתו ז"ל דהמשנה למלך ז"ל סוף המ"א הוכיח מפירש"י בשבת ס"פ ר"ע על המשנה דהמוצא חגב דס"ל כרמב"ם עיי"ש ואלא לענ"ד דכוונתו לפרש דבא מדיוקא דרישא דחזינן דברייתא מיירי באיסורי דאורייתא א"כ יש להקשות למה תני לא יאמר דהיינו לספויי בידים אסור והא איסורי דרבנן נמי אסור לספויי אלא ודאי דנקט התנא לא יאמר דלגופי' לא איצטריך אלא למידק מיני' דדוקא לספויי הוא דאסור אפילו באיסורי דאורייתא אבל אין מצווין להפרישו ועל זה קשה היא גופא מנ"ל דלהביא איירי דרך רה"ר י"ל דהוכיח מדפתח בהבאה וסיים בתולש ודאי כוונת התנא דברייתא להורות בא דנפרש דאמר הברייתא בחדא גוונא וכמו בסיפא איירי בתולש דאורייתא דרובא דרובא אינם זורעין בעציץ שאינו נקוב כמו כן יש לפרש הבאה דרישא דאיירי באיסור דאורייתא ושפיר מייתי סיוע דבדאורייתא אמ"ל ורק אסור לספויי בידים וכדרבי פדת ודי אביי חולש בעציץ שא"נ כלומר דלהביא דרישא ואי יש לפרש דאיירי בדרבנן דרוב מקומות כרמלית הן וברה"ר גופא איכא טובא העברות דהיא רק מדרבנן ואי משום דתני סיפא תולש אין להוכיח די' דבא לאשמעינן בזה דסד"א לאמר כיון בתולש דאורייתא מצווין להפרישו ורוב תולש הם מדאורייתא גזור בתולש דרבנן דיהיו מצווין להפרישו אטו ולש דאורייתא קמ"ל דלא גזרינן ולעולם סיפא דרלש דומיא דהבאה דרישא קתני באיסורי דרבנן ומדאהר איסורי דרבנן לספויי בידים ממילא איכא למשמע מינה דבאסורי דאורייתא מצ"ל דאי אמ"ל הול להתיר אסורי דרבנן לספויי בידים והיינו כרשב"א אח"כ ראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל ות"ל הדקדוק שדקדקתי בלשון הברייתא כוונתי לכוונתו ז"ל עיי"ש בד"ה הא דתניא לא יאמר אדם וז"ל לא ידעתי פני מה לא חלק בדידה דהו"ל למיתני אבל מניחו מביא וכו' אבל הרשב"א ז"ל מתרץ דמאי דנקט לא יאמר הבא ולא קאמר תלוש לרבותא נקט הבא דאלו אמר לא יאמר לו תלוש זרוק היינו משום דאומר לו לעבור ממש אדאורייתא אבל רשאי לומר לו הבא לי חותם משום דאינו אומר לו לעבור ממש אדאורייתא דאפשר להביא לו פחות פחות מד"א וא"נ לבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי ליכא איסור דאורייתא אפי' יכניס מרה"ר לרה"י אפשר שיעקור מכאן על דעת שיניחנו פחות פחות מד"א ואח"כ ימלך להכניסו לרה"י דבכי הא ליכא איסורא דאורייתא קמ"ל דלא יאמר לו אפילו הבא וכש"כ דלא יאמר לו תלוש זרוק וכי קאמר נמי אבל מניחו תולש לרבותא נקט לומר דאפי' תולש דעובר מיד ממש אדאורייתא אינו זקוק להפרישו כנ"ל עכ"ל הנ"ל:

ב

ת"ש בן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו ע"ה אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים מצא פירות בידו אין זקוק לו א"ר יוחנן בדמאי הקילו עיי"ש בתוס' ד"ה אר"י בדמאי הקילו ולענ"ד צריך להבין מהיכן דיוקא דהש"ס דאמ"ל דליכא למימר מרישא דקתני אין חוששין דאדרבה מדקתני רק. דאין חוששין לשמא יאכלנו משמע דאם ברור לנו שיאכל מצווין להפרישו ואין להוכיח נמי מזה אפכא דמ"ל דרגיל שאני כדאיתא באו"ח שמ"ג ויש לפרש דהכי קאמר דנהי דרגיל לילך אצל אבי אמו ע"ה לא נחשיבו להרגיל דברים אסורין שיהא מצווין להפרישו שלא לילך ין אצלו משום דאינו אלא ספק שמא יאכלנו ולפ"ז א ענין להא דרוצה להוכיח דקטן אוכל נבילות דאמ"ל ואלא לענ"ד דיוקא דהש"ס מסיפא היא דמצא בידו פירות אין זקוק לו ופירש"י ליטלו הימנו וצ"ל לפ"ז דהוי משמע להמקשן דהתוספתא מיירי בפירות תירוש ויצהר דתרומות ומעשרות דידהו הוא מן התורה הרי מוכח דספק טבל מה"ת אמ"ל וזהו דוחק גדול לאוקמא התוספתא דוקא בפירות תירוש ויצהר דא"כ ל"ל למיתני לגמרי פירות והא הי' סגי למיתני מצא בידו אין זקוק לו ובודאי הויא מפרשינן דמצא בידו קאי אדבר שאינו מתוקן דנזכר מקודם ובשלמא לרמב"ם דס"ל דלאו דוקא תירוש ויצהר אלא שאר פירות כיוצא בהן נמי יש ליישב עכ"פ דהתנא בתיבת פירות דקתני בא לאשמעינן אגב אורחי' הך דינא דהרמב"ם אבל לרוב פוסקים דפליגי על הרמב"ם איך ס"ד דהמקשן לפרש דהברייתא מיירי בטבל דאורייתא תיקשי דלענין מה תני פירות והא אדרבה רוב פירות טבל דידהו רק טבל דרבנן וא"ל דלהכי הוו ס"ד דאיירי בטבל דאורייתא דאי מיירי בטבל דרבנן תיקשי פשיטא דאמ"ל דאפילו ודאי דרבנן אמ"ל זה אינו דהכא איצטריך לאשמעינן אפילו בספק. דרבנן דאמ"ל דסד"א כיון דרגיל לילך אצל ע"ה צריכים ליטול הימנו מה דמביא ממנו כדי שלא יהא רגיל לילך אצלו ויהי' עי"ז רגיל בדברים האסורים וכן צ"ל לר' יוחנן דדחי בדמאי הקילו והשנויי דמשני הגמ' על הת"ש דאידך ברייתא בתרומה דרבנן דקשה לכאורה א"כ אמאי איצטריכו הברייתות לאשמעינן דבספק דרבנן. אמ"ל והא אפילו ודאי דרבנן אמ"ל אבל לפי מה שכתבתי בעזה"י ניחא דס"ד כיון דרגיל לילך אצל אבי אמו ע"ה צריכין ליטול הימנו הדבר שהביא מע"ה אפילו שהוא רק ספק איסור דרבנן כדי שלא יהי' רגיל לילך אצלו ויהי' מורגל בדברים האסורין קמ"ל דלא חיישינן לזה ולעולם י"ל דמיירי התוספתא בטבל דרבנן ולהרשב"א ניחא די"ל להרשב"א אין הפי' דאין זקוק לו ליטלו הימנו וכדפי' רש"י אלא אין זקוק לתקנו וי"ל ג"כ כיון דביד הגדול לתקנו ומניח הקטן לאכול בלי תיקון כספי ליה בידים הוא דספי בידים אין הפירוש דדוקא כשמאכילו ממש או עכ"פ שיאמר לו בפירוש שיאכל עיין בנמוקי יוסף דמביא הפירש"י על שנויי דר' יוחנן בעושה על דעת אביו וכ' לבאר פירש"י וז"ל דהרי הוא כאומר קום עשה וכאילו מאכילו בידים שהוא אסור עיי"ש וי"ל דוקא אוכל נבילות או שעושה שאר איסור שא"א לתקנו אותו דבר א"צ להפרישו וליטול ממנו הנבילה או למחותו שלא יעשה הדבר האסור ההוא ולעשות ע"נ להתינוק אבל אם רואה שהתינוק אוכל דבר איסור מפני שאינו מתוקן ויש ביד הגדול לתקנו ואינו מתקנו ומניח נו כך לאכלו הוי כספי לי' בידים והגם שיודע אני שכל מי שלא יסכים לומר כן אין בידי הכרח ראי' ע"ז אח"ז העירוני שיש ב"ה ראי' גמורה מדנקטי' הא ודאי בעא לעשורי וכו' ולא קאמרי בעא לאפרושי' ודקדוק גדול הוא לענ"ד אבל לפירושי שכתבתי ע"ד הרשב"א מדוקדק הוא מאוד מ"מ לענ"ד אינו רחוק כ"כ להעמיס כן ולפרש הת"ש בריווח עפ"י שיטת הרשב"א והכי מקשה דקתני אין זקוק לו לתקנו שמעית מינה דאיסור דרבנן מותר לספויי בידים וא"כ ממילא שמעינן מינה נמי דבדאורייתא אמ"ל דהא בהא תליא וכנ"ל וקשיא לאביי ומשני ר"י בדמאי הקילו פי' לעולם בכל שאר איסורי דרבנן דעלמא אסור לספויי בידים ובאיסורי דאורייתא מצווין להפרישו רק דמאי שאני [עיין כתובות] ובזה נתיישב קושיית התוס' הנ"ל ותו מקשינן טעמא דבדמאי הקילו הא ודאי עשורא בעי פי' ואע"ג דאין האיסור אלא מדרבנן מ"מ כיון דיודע בודאי שאינם מעושרין בעי לעישורא ומשום דהוי כספי לי' בידים ואסור והא אר"י וכו' שמעינן מיני' דר"י דס"ל קטן אוכל נבילות אמ"ל וממילא שמעינן דבדרבנן מותר לספויי בידים ע"ז משני אלא ר"י ספוקי מספקא לי' וכו' והדר מקשי מתוספתא דתרומה טמאה והוו ס"ד דמקשן דסתם תרומה טמאה טפי משמע דבתרומה דאורייתא מיירי והתרצן מתרץ דעכ"פ אין להקשות קושיא כיון דאין הכרח על כל פנים דמיירי בתרומה דאורייתא:

ג

ת"ש תינוק וכו' ולא יאכלנו נבילות וטריפות שקצים ורמשים וכו' ולענ"ד צריך להביא אמאי לא תני בקיצור ולא יאכילנו דברים האסורים וגם הוי מפרשינן דרצה לומר חלב בהמה טמאה דרישא וכדפירש רש"י באמת בד"ה ולא יאכילנו ומאי זה דפרט להנך אבל לפי דעת הרשב"א י"ל דהתנא בא באריכות לשונו להורות דדוקא איסור דאורייתא בנבילות וטריפות שקצים ורמשים הוא דאסור להאכילן בידים אבל איסור דרבנן מותר לספויי בידים דהא בהא תליא כיון דאין חוששין כיונק שרץ וכדאסיק בקושיא ומשני לעולם באסורי דאורייתא מ"ל והא דתנינן יונק מבהמה טמאה היא משום דהתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב ולא אצל נבילות וטריפות שקצים ורמשים פי' תינוק חולה מסוכן הוא אצל חלב ולא בעי אומדנא אבל אצל נבילות וכו' בעי אומדנא כמו גדול חולה ומעיקרא דפריך א"ה גדול נמי ה"ה דודאי הו"ל להקשות א"ה אמאי לא יאכילנו נבילות כיון דמוקמת משום סכנה א"כ אין לך דבר שעומד בפני פ"נ אלא כיון דיש לו להקשות מרישא גופה דבא למידק מינה דאמ"ל ל"ל להקשות מסיפא [לענד"נ דרש"י ז"ל לא גרס נבילות וטריפות וכו' כדאיתא בגמרות שלפנינו עיין ברש"י ד"ה ולא יאכילנו ואפשר קצת לומר עפ"י שכתבתי דלהרשב"א ז"ל ניחא הא דהאריך התנא ופרט וא"כ רש"י ז"ל דפוסק כרמב"ם כמו שהבאתי בשם המ"ל לא אתיא לי' שפיר הגרסא שלפנינו]:

ד

ת"ש ב' אחים פקחים נשואין ב' אחיות אחת פקחת ואחת חרשת וכו' מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת מוציא את אשתו בגט וכו' ואמאי מוציא את אשתו בגט תיתיב גביה קטן אוכל נבילות הוא וכו' ולענ"ד יש להקשות והרי כשיבא עלי' לא גרע מספויי לקטן בידים איסור דאורייתא וזהו אסור לכ"ע וזהו ודאי דוחק לומר דהא דמשני הגמרא משום איסור הכוונה משום איסור לספויי בידים אבל לדעת הרשב"א הנ"ל נתיישב לי דהנה שם במשנה דף כ"ח ע"ב איתא פלוגתא רבנן ור"ש ס"ל אחות זיקה אסורה מה"ת ורבנן ס"ל דאינו אלא מדרבנן עיי"ש וקיי"ל בש"ע אה"ע סי' קע"ה כרבנן וא"כ י"ל דהכי מקשה הגמ' דהכא אם תיתיב גבי' אינו אלא איסור דרבנן אחות זיקתו ואמאי מוציאה בגט והא למ"ד קטן אוכל נבילות אמ"ל נחתינן דרגא באיסור דרבנן דמותר לספויי בידים ומשני הגמרא משום איסורא דידיה דהוא פקח ואסור באחות זיקתו אמנם חובם לפרש קושיות גמרא ותיתיב גבי' אפילו להרמב"ם ופסקינן כוותי' בש"ע או"ת שמ"ג לכן נלע"ד הנה איסור קרובת זיקה פליגי בי' כמה תנאים ואמוראים דיש דסברי דאין שום איסור קרובת זיקתו עיין שם לעיל דף י"ז ושם נסמן וא"כ הכי מקשה דנהי דרבי סתם כאן המשנה כהאי תנא דס"ל יש זיקה מ"מ גבי קטנה ולענין דיעבד שלא להוציאה מבעלה יש לסמוך על הנך דסברי דקרובת זיקה מותרין אפי' מדרבנן וזהו דמדייק ואמר תיתיב גבי' פי' שלא להוציא מבעלה ולפ"ז אתי לי שפיר הא דלא הקשה קושיא זו לעיל ק"ט על ר' יהושע דאמר נמי מוציא את אשתו בגט ואמאי תיתיב גבי' ושם טפי הו"ל להקשות דהתם בקטנות נמי איירי אבל לענ"ד דשם לא הי' מקום להקשות דמרא דדינא שם ר' יהושע ור"י ס"ל יש זיקה לעיל כ"ט אבל הכא מקשה רק לרבי ועיין שם לעיל דף ל"ז ע"א בגמ' כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן:

הב"י בסי' שמ"ג מקשה על הטור דפוסק שם קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו וביו"ד סי' שע"ג פוסק דאם כהן קטן בא לטמא את עצמו שצריכין להפרישו וגם דהוא נגד סוגיית הש"ס דהכא דמותיב למ"ד אמ"ל מדתניא אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמרינן להו לא תטמאו ומשני לא דלא ליטמאו להו בידים אבל להפרישם לא הזהרו ומאחר שהוא פוסק כמ"ד דאפי' בשל תורה אמ"ל א"כ ע"כ אמור ואמרת רק להזהיר גדולים על הקטנים דלא ליטמאו להו בידים אבל להפרישם לא הזהרו ומתרץ היינו דוקא מקמי דמביא השלשה לימודים הוי ס"ד למילף שאר איסורין מינייהו אבל לבתר דהביא השלשה קראי דהוי שלשה כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וליכא למימר דבשאר איסורין דאורייתא מותר לספויי בידים דהא ליכא מאן דסבר הכי אמנם אנכי ההדיוט קשה לי מהצריכותא דקעביד הש"ס נראה דאי לא כ' הוי עולה על הדעת לומר דמותר מה"ת לספויי בידים איסור דאורייתא הלכך נ"ל דהני שלשה אזהרות הם להפרישם אבל בשאר איסורין אמ"ל ומש"ה גבי טומאת כהנים דהוא חד מהנך קראי כ' הטור שמצוה להפרישו משא"כ כאן לענין שבת דשאר איסורין לא ילפינן מהנך שלשה פסוקים ואע"ג דבגמרא עביד צריכותא י"ל דס"ל לפטור דהנך צריכותא לאו דוקא ועיי"ש שהאריך והט"ז ז"ל כ' על הב"י ז"ל וז"ל וזהו פלאי להתחכם על התלמוד שעשה צריכותא ואנן נימא דלאו צריכותא היא וכו' ועיי"ש דמתרץ דברי הטור באופן אחר [וק"ק לענ"ד הא דכ' הט"ז דיש פרכא על מה הצד שיש בהן צד כרת וכבר קדמו המהרש"א בסוגיא דשם ד"ה וצריכי עיי"ש] ולולא דבריהם הקדושים הי' נלענ"ד ליישב דברי קדשו של הטור וליישב נמי הקושיא של הרא"מ דמביא המהרש"א ז"ל הנ"ל דמקשה על הצריכותא אכתי לכתוב רחמנא טומאה ודם וליתי שרצים מינייהו ולולא תירוצו של המהרש"א ז"ל נלענ"ד ליישב הנה קצת יש להקשות מאי ס"ר דהמקשן להקשות שוב שנית מדם והלא כבר שמע די"ל דלא ליספו להו בידים והגם שאין קושיא כל כך עיין במבוא התלמוד קיצור כללי הגמרא ד"ה וכן כשמביא הגמרא ת"ש ת"ש זאח"ז הוא דהמקשן מכוין לדעת אולי יתרצו לו תירוץ אחר אבל מ"מ חדא צריכין לידע דתירוץ הראשון אינו טוב וחשוב וכדמסיים שם בשם תוס' ב"ק דף מ"ב ועוד שאפרש בעזה"י דהכא אין צריכין ליישב ולומר דדעת המקשן הוא רק דאפשר יתרץ לו תירוץ אחר אלא הכא מקשה קושיא השנית עדיפא מהראשונה ולענ"ד נראה הא דמקשה שוב מקרא אחריני כיון למ"ד שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין פירשו תוס' בקידושין דף ל"ה ע"א ד"ה אלא למ"ד דכיון דאין מלמדין הוי כמו מיעוטא דוקא הני חייבות אבל אחריני לא ועיי"ש וא"כ איך יש לפרש דשני קראי אתיין ללא לספויי בידים והלא הוו ב' כתובים הבאים כאחד דלפ"ז הוי ממעטין דבשאר איסורי דאורייתא מותר לספויי בידים והא ודאי ליכא למימר הכי וכמו דהבאתי בשם הב"י ז"ל ואלא ודאי עכצ"ל דקראי אתו לאמרי להו לא תאכלו ומצווין להפרישם וממעטינן שפיר מהנך שני כתובים דבשאר איסורי דאורייתא א"צ להפרישן וקשיא לאביי [ואין לסתור פירושי דת"ש הראשון היא על רבי פדת והת"ש השני יהי' בהיפך לאביי מפני כאן בסוגיין איתא קודם לזה כן ת"ש כותי שבא לכבות הוא על ר"פ ות"ש בן חבר היא לאביי וכן לקמן ריש האשה שלום ת"ש עשינו עלינו בית הוא לפשוט דלא אמרינן מה לי לשקר והת"ש שאחריו בא לפשוט להיפך דאמרינן מה לי לשקר וכמוהו מצינו הרבה פעמים בש"ס] ומשני לא דלא ליספו להו בידים וס"ל דשני כתובים הבאים כאחד מלמדין [הנה האברך החריף והחסיד ידידי מ' ישראל ברוך בן המנוח מו"ה יעקב זלמן ז"ל ראה מה שכתבתי והקשה לי על פירושי דת"ש ב' היא לאביי ומשני לאביי וקשיא לי' טובא למאי הי' צריך לפרש ללא ליספו לדחות הפירוש דקרא של המקשן והא אדרבא והא הוי טפי עדיף לתרץ בקיצור דס"ל דשני כתובים הבאים כאחד מלמדין והפירוש דקראי הם לאמרו להו לא תאכלו ויליף אביי מינייהו דבאיסורא דאורייתא מצווין להפרישו לענ"ד ליישב כיון דה תחיל לפרש הקרא ללא ליספו להו בידים שוב בשנויי השני ג"כ ניחא לי' לפרש הקרא כן עיין תוס' ב"ב דף י"ח ע"ב סוף ד"ה ואי לא סמך כן י"ל לענין תירוצים שבגמ' כן ועוד נלענ"ד לומר דכוונת התרצן למאי דאסיק וצריכי וכו' וא"כ מלמדין מהנך ג' פסוקים ממילא לרבי פדת א"א לפרש דאמר לכם לא תאכלו א"כ מלמדין דמצווין להפרישו אלא ע"כ רק לפרש הקראי דלא לספויי בידים ולהכי נקט נמי אפילו לאביי לפרש כן דאסור לספויי תירוץ השוה לתרווייהו [עיין בתוס' ריש פ' הזורק בגיטין ד"ה והתנא ועיין במבוא התלמוד דמביא דפעמים שיכול לתרץ תירוץ אחר אלא משום דלאמורא דבתרי' אינו תירוץ לכך נקט תירוץ דשוה לתרווייהו עיי"ש עוד נלענ"ד דהנה לפי קושייתך נראה דבר פשוט הוא לך דלאביי דס"ל מצווין להפרישו מצווה מה"ת הוא ולבבי לא כן ידמה דמאן דס"ל מצווין להפרישו רק מדרבנן ולא מה"ת חדא דאפושי פלוגתא לא מפשינן וז"ל במבוא התלמוד דכל מה שנוכל לקרב הדיעות הוא הנכון וכן המנהג המעיינים וכו' וכיוצא בזה הביא השבו"י בשם הר"ן כאשר נראה אמוראים שסובל מאמרם לומר שאינם מחולקים אעפ"י שהוא דחוק קצת אין לנו לומר שחולקים עיי"ש וה"נ כיון דחזינן בהדיא דלרבי פדת אמצ"ל אפי' מדרבנן ועבד עובדא כן איך נאמר דאביי ס"ל דאפי' מה"ת מצ"ל מהיכא תיתי ניפוש הפלוגתא כ"כ וגם הא דאמרינן בגמ' ור' יוחנן ספוקי מספקא לי' היינו נמי אי מצ"ל מדרבנן או לא ועיי"ש ואנכי ראיתי ברא"ש שנראה מדבריו הנ"ל דלמאן דס"ל מצ"ל הוא רק מדרבנן עיין ברא"ש ריש שבת דמקשה בתרי בבי קמייתא דתנן בהו בעה"ב פטור והעני פטור ומפרש בגמרא פטור ומותר והא קעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול ואין לומר דהכא מיירי בכה"ג דאפילו לא הי' נותנו בידו הי' יכול ליטלן דהשתא ליכא משום לפני עור דמ"מ איסור דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבילות מצ"ל עכ"ל הרי נראה דמנ"ל הוא רק מדרבנן ועיין בב"י סי' שמ"ג דמביאו ולענ"ד משמע מתוס' בשבת דף קכ"א ד"ה ש"מ קטן ומתוס' נדה דף מ"ו ע"ב ד"ה לאותן המוזהרים עליו בקושייתם הן וא"כ ממילא לא קשה מידי קושיתך דמתרץ דלאביי נמי מפרש הקראי ללא לספויי בידים אבל לענין מצ"ל אינו מה"ת ואביי דקאמר מצ"ל מדרבנן בעלמא קאמר ולפי דרך הפשוט דהנך ג' ת"ש הם על ר"פ נראה גם כן דאביי לא יליף לה מהקראי דמצווין להפרישן דלענ"ד צריך אני בעניי להבין אמאי ס"ד דהמקשן דהקרא דלא תאכלים להזהיר ר"ל להפרישן אם אוכל מעצמו והלא פשטא דקרא הוא יותר לפרש ללא ליספי להו בידים ונלענ"ד לומר דדעת המקשן כיון דלא ברור לנו בירור גמור הפירוש דקראי יש לנו לפרש לחומרא דאפי' אוכל מעצמו מצווין להפרישו ודומה לזה מצינו בגמ' כל היכי דאיתא לאקושי לקולא ולחומרא או קל וחומר לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן או עבדינן ק"ו וה"נ יש לנו לפרש לחומרא דמצ"ל וקושיא לרבי' פדת ומשני לא דלא ליספו לי' בידים כלומר כי קאמרינן לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן היכי דאין לנו הכרע משא"כ כאן דפשטא דקרא מכריע לפרש לקולא דרק להזהיר ללא ליספי להו בידים ומקשה תו מקרא דלא תאכל פי' תרצת לא תאכלום י"ל שפיר לא תאכילום אבל קרא דלא תאכל מאי איכא למימר [ובגמרא מפורש בהדיא על הקרא לא תאכלום לא תאכילום] ומשני לא דלא ליספו פי' זה נמי סובל לפי פי' הפשוט לפרש ללא ליספו ומקשה תו מהקרא אמור ואמרת פי' הניחא עכ"פ הקרא דלא תאכל די"ל לא תאכיל אבל אמור ואמרת ודאי מורה על מצווין להפרישו עיין בטור יו"ד סי' שע"ג שכ' ונ"ל שצריכין להפריש וכן משמע הלשון שדרשו אמור ואמרת] וכו' ואעפ"כ משני לא דלא א יטמאו להו ולעניות דעתי יש לומר דדייק התרצן לומר כן משום דחזינן דבברייתא אמור ואמרת איתא הלשון להזהיר גדולים על הקטנים כמו דאיתא הלשון בהנך ב' ברייתות דאייתי מעיקרא מסתמא על חדא כוונה קתני להו ולענ"ד דהו"מ לשנויי דלעולם אמור ואמרת כפשוטו לאמר לה לא תטמאו ואפ"ה לא קשיא לר"פ די"ל דשאני כהנים דריבה בהן הכתוב מצות יתירות וכדאיתא עמוד ב' עלה זו ובכמה מקומות בש"ס עיין לעיל שם דף ה' ושם נסמן ואלא דלפ"ז לא נתישב ומדוקדק הלשון בהנך שלש ברייתות בחדא לישנא להכי י"ל דהוי ניחא לתרצן מפי למדרש לנא יטמא להו דומיא דאידך ברייתות וא"כ לפי"ז ליכא שום ילפותא לאביי ולמאן דס"ל דמצ"ל מהנך קראי הנה מקראי לא תאכלום ולא תאכילום ודאי לא יליף דפשטא דקראי הוא ללא תאכילום בידים וכדפרישית בעזה"י בשינויי להברייתות לא תאכלום ולא תאכל ומאמור ואמרת נמי לא מתרי טעמי חדא דחזינן דהתנא לא רצה לפרש כן מדשנינהו בחד לישנא ועוד דאיכא לדחויי דשאני טומאת כהנים דריבה בהן הכתוב מצות יתירות] ומקשה על זה והא איכא עוד קרא דהו"ל שלשה כתובים דלכ"ע אין מלמדין (קידושין דף ל"ה) וא"כ ליכא למימר דלא ליספו להו בידים אתיין וכמו שפירשתי בעזה"י בקושיא מקרא השני ומשני לעולם הנך שלשה קראי כולהו אתיין ללא ליספו להו בידים לא ואפ"ה מצית למידק מיני' מיעוטא דמצרך צריכי כן נראה לענ"ד בעזה"י דיש לפרש כן ולפ"ז נתיישב קושיות המזרחי והמהרש"א ז"ל כיון דהתרצן מתרץ דס"ל דשני כתובים הבאים כאחד לא הו"מ להקשות לי' תיתי חדא מתרתי דנהי דחד קרא לא איצטריך מ"מ לא הוי אלא כשני כתובים הבאים כאחד והלא ס"ל דמלמדין ומדוייק לפ"ז מאי דלא עביד צריכותא בהשני קראי ואלא רק בתר דמקשה לי' מקרא השלישי דאז הי' מוכרח לעשות הצריכותא [ואין לדחות פירושי לפ"ז למאי עביד צריכותא אי אשמעינן הני תרתי וכו' דיש לומר משום דהי' צריך לעשות צריכותא מטומאה להנך תרתי דאי לא הו"ל שלשה כתובים ואיידי דעביד צריכותא מטומאה להנך תרתי עביד נמי מהני תרתי לטומאה אבל מוכרח לא הי' מהנך תרתי לטומאה ולפי דרך זה יש ליישב נמי קושיית הב"י על הטור כיון דהצריכותא דעבד הש"ס הי' רק דלא להוי שלשה כתובים הבאים כאחד אבל הא דאיכא ב' כתובים הבאים כאחד לא אכפת ליה דס"ל דמלמדין ולהכי לא מקשה תיתי חדא מתרתי אבל הטור י"ל דפוסק כמ"ד שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין וכסתמא דהש"ס בסנהדרין דף ס"ד ע"ב דמקשי מיני' ועיי"ש הרי דפשיטא להו דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין וא"כ תיקשי הקושיא של המזרחי ז"ל תיתי חדא מתרתי והוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וכפי' התוס' הנ"ל דבא למעט לכל איסורי דאורייתא דאין הדין כהנך ב' כתובים וא"כ כאן ליכא למימר דממעט שאר איסורי דאורייתא שיהא מותר לספויי בידים דהא ליכא מאן דס"ל הכי שיהי' מותר מה"ת לספויי בידים איסור מה"ת וכמו שכתבתי בשם הב"י ומש"ה ס"ל דעל כרחך הדרינן לפרש הקראי דמיירי לענין להפרישן וממעטי שאר איסורי דאורייתא דאין מצווין להפרישן ומש"ה פוסק העור בסי' שמ"ג דאיירי לענין שבת דא"צ להפרישן וביו"ד לענין טומאת כהנים דהוא חד מהנך קראי דכתיבי בהדיא פוסק דצריך להפרישן:

הנה מסוגיא הנ"ל משמע דחרש לאו בר אזהרה הוא דקאמר והא הכא דלאו איסורא דידה איכא ולא איסורא דידי' איכא וכן גבי קטן משמע להדיא מפירש"י שם ביבמות דף ל"ג ע"א ד"ה כגון דאייתי שתי שערות דלאו בר אזהרה הוא דכ' וז"ל דכל זמן דלא אייתי שתי שערות לא חל שום איסור עליו עיי"ש וכן משמע לענ"ד ברש"י בשבת קנ"ג ריש ע"ב ד"ה שהוא ספק דכתב דלקטן יהיב לי' דלאו בר מצוה הוא ולענ"ד קשה מסנהדרין ד נ"ה ע"ב דאיתא שם בעי רב המנונא ישראל הבא על הבהמה בשוגג מהו תקלה וקלון בעינן וכו' או דלמא קלון אעפ"י שאין תקלה אמר רב יוסף ת"ש בת שלש שנים ויום א' מתקדשת בביאה וכו' ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידה והיא פטורה אחד מכל העריות ואפילו בהמה והא הכא דקלון איכא ותקלה ליכא ופירש"י דלא זו בת עונשין היא וקתני מומחין ע"י ודחי הגמרא כיון דמזידה תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה וכו' הרי נראה דקטנה בת אזהרה ואלא שאינה בת עונשין ואמנם לפי דעת הרשב"א ז"ל שהבאתי דאיסור דרבנן מותר לספויו בידים לקטן והטעם דלאו העמידו דבריהם אלא אצל גדולים שבישראל ולא אצל קטניהם עכ"ל הנ"ל והעתקתיו לשונו הנ"ל לעיל בסמוך וגם כתבתי דהא דמקשה הגמ' סוף פ' חרש ותיתיב גבי' קטן אוכל נבילות הוא אזלא אליבא דרבנן דר"ש דס"ל דאחות זקוקה היא רק איסורא דרבנן וגם לענ"ד י"ל קצת דדעת התוס' בגיטין דף נ"ה ד"ה ועל הקטנה בתירוצם השני נמי כדעת הרשב"א עיי"ש] ולפ"ז לא סתרו אהדדי מהך דיבמות פ' חרש הנ"ל להך דסנהדרין דשם בפ' חרש מיירי באיסור אחות זקוקה דרבנן מש"ה קאמר רבא התם גבי חרש וחרשת דלאו איסורא דידה איכא ולאו איסורא דידיה איכא דקטנים וכן חרש ושוטה לאו קיבולי אסורי דרבנן הם משא"כ שם בסנהדרין דמיירי מאיסורי דאורייתא שבא על הקטנה אחד מכל העריות שבתורה ובאיסורי מה"ת מוזהרים הם ואלא דפטורים מן העונשין דרחמנא חס עליהם מפני שאין בהן דעת

ואין להקשות מההיא דסנהדרין ומחגיגה דסתרי אהדדי דאיתא בחגיגה דחרש שלא שומע ולא מדבר ושוטה וקטן פטורין מן הראיה ומן השמחה ופטורין מכל מצות האמורות בתורה די"ל דוקא דפטורין ממצות עשה אבל מוזהרין הם שלא לעבור על ל"ת והא דכ' הרשב"א בפ' חרש בסוגיא דקטן אוכל נבילות לענין חינוך וז"ל ושמא נאמר דלא אמרו אלא למצות עשה ולא למצות ל"ת וכו' עיי"ש וכ' ע"ז היש"ש וז"ל ואני אומר סברא הפוכה קחזינן ותמה אני איך יצאו דברים כאלו מפה קדוש וכו' עיי"ש ולדעת הרשב"א א"א ליישב כך ולפ"ז נתיישב לי מה דהי' קשה לי מרש"י בשבת קל"ג הנ"ל דאדרבה דמתורץ ומדוייק היטב לשונו הנ"ל דלקטן יהיב לי' דלאו בר מצוה הוא ולא כ' דלאו בר אזהרה הוא אבל קשה לי והא שם איירי לענין איסור טלטול] אבל הקושיא מיבמות ל"ג הנ"ל לא ידענא שום תירוץ וצ"ע וגם ראיתי בדרכי משה בטור יו"ד סי' רמ"א וז"ל כ' ב"י בשם מהרא"י בפסקיו סי' ס"ב קטן שקלל אביו בינקותו בהיותו בן י"א שנים או עבר עבירה, אחרת באותו עת ורוצה לקבל תשובה על ככה נראה דקטן אפילו הגיע לחינוך לאו בר עונש ואזהרה כלל קודם שהביא ב' שערות מ"מ דייקא תלמודא בכמה דוכתי דסימן רע הוא לקטן שנעשה מכשולות תחת ידו לכך נראה טוב שיקבל עליו איזה כפרה ואין אני רגיל להעריך כפרה ותשובה במשקל עכ"ל:

ולפי עניות דעתי דהוא כפירוש רש"י יבמות ל"ג הנ"ל וצריך עיון ליישב ההיא דסנהדרין וברמ"א או"ח סוף סימן שמ"ג מביא הפסקי מהרא"י ולא כתב שאינו בר אזהרה עיין שם ועיין בשב שמעתא שמעתא א' פ"ג על תוס' יבמות דף פ' ד"ה נעשה סריס למפרע וז"ל ולשיטת הרמב"ם דספק מותר מה"ת א"כ היכי משכחת לה למלקות כיון דעכשיו ספק הוא ומיתר לאכול חלב מה"ת וזכאי ורשאי באכילתו א"כ נהי דאח"כ איגלאי מלתא שהי' גדול למפרע כיון דבדין אכל חלב למה ילקה הרי דפשוט היה לש"ש דקטן לאו בר אזהרה הוא כלל וכלל ובפני יהושע ז"ל איתא להיפך דכ' שם בקידושין על תוס' דף ס"ג ד"ה בני זה בן י"ג שנה וז"ל ונראה מדבריהם דאע"ג דבשעה שעבר עבירה לא ידעו שהוא גדול אפ"ה לוקין עליו למפרע וכו' וכמש"כ תוס' יבמות דף פ' וכו' אלא כ' המשנה למלך דמלשון התוס' בנדה פ' יוצא דופן דף מ"ו לא משמע כן וכו':

אמנם לפי עניות דעתי יש ליישב דלא דמי דמה שכתבו תוס' ביבמות וכו' היינו לפי שאין הספק בגוף האיסור וא"כ הרי הותרה בו בודאי אל תאכל חלב ואע"ג שאין ידוע להם אם הוא בר עונשין אם לאו אין זה ענין לעיקר התראה דהא לא אשתמיט בשום דוכתא תלמודא לאשמעינן שעידי התראה צריכין שידעו בבירור שהמותרה הוא בר עונשין וכו' משא"כ בסוגיא דנדה דאיירי במופלא סמוך לאיש שהקדש הוא ואכלו אחרים דקאמרי ר"י ור"ל דלוקין יפה הקשו תוס' לר"ל אמאי לוקה הא הו"ל התראת ספק בגוף האיסור דהא אם עדיין לא הי' מופלא הסמוך לאיש ודאי בשעה שהקדיש ממילא דאין הקדשו כלום ואין כאן איסור כלל כן נ"ל נכון וברור וכו' עיי"ש הרי דפני יהושע ז"ל ס"ל להיפך ופשוט הוא אצלו דקטן בר אזהרה הוא ואלא דלאו בר עונשין ובדרוש וחידוש רע"א ז"ל כתב כמו כן על תוס' יבמות הנ"ל עיי"ש והפמ"ג או"ח בפתיחה הכוללת חלק ב' כתב דהם בני מצות אלא דלאו בני דיעה נינהו וגם כשעוברים על לאו אין להם עונש לא בעוה"ז ולא בעוה"ב דאונס רחמנא פטרי' ומביא בשם תבו"ש סי' א' אות מ"ט דמביא בשם תשובת מהרי"ל דחרש ושוטה בני מצות נינהו ופקחים מוזהרים עליהם לענ"ד דמוזהרים שלא להאכילם בידים] ולאחר שהאריך הפמ"ג בזה כתב לבסוף שוב ראיתי בתבו"ש בספרו בכור שור גיטין דף מ"ה בפשיטות תפילין שכתבו חרש ושוטה פסולין דפטירי מכל המצות וצ"ע עכ"ל הפמ"ג ז"ל וגם ראיתי בספרים של הגאונים זמנינו ז"ל זה אומר בכה וזה אומר בכה הנה בספר זית רענן להגאון ר' מ"ל ז"ל בריש ספרו בדין קטן אוכל נבילות סובב והולך שם בפלפולו ועל היסוד זה דמעשה קטן בכל איסורין כמעשה גדול יחשב ואין נ"מ בין מעשה קטן למעשה גדול אלא לענין עונש עיי"ש ומקרוב נדפס תשובת בית יעקב מהגאון הרב משעדליץ ז"ל דכ' להיפך עיין בסי' נ"א חלק יו"ד אשר יסוד תשובתו דקטן לאו בר אזהרה הוא:

והנה אנכי העני ומדוכא ראשית שאין בינה וחכמה בי שנית שאין לי ספרים שגם הספרים ההם שנזכרו כאן לא היו אצלי בעת כתבי ואלא אנכי כותב בזכרי ב"ה שראיתי בהם כל זאת לכן נבוך אנכי ע"מ לידע המקור של כל דעת כל גאון דודאי מי שאמר דלאו בר אזהרה הוא כלל ורשאי בקטנותו לאכול חלב ושאר דברים האסורים ודאי יש לו מקור לנביעתו וכן האידך דסובר להיפך ואין לענ"ד לומר דמקור הוא הפלוגתא של קטן אוכל נבילות אי מצווין להפרישו או לא דלמ"ד מצווין להפרישו דס"ל דקטן בר אזהרה היא וכיון דרואין דקטן עובר עבירה והגם דאינו בר עונשין מ"מ כיון דאין לו דעת ולכן עושה זאת לכן מחוייבים להפרישן והוא בכלל מי שיש בידו למחות והמ"ד דס"ל דאין מצווין להפרישו ס"ק דקטן לאו בר אזהרה הוא כלל ורשאי לעבור על לאוין שבתורה ולכן א"צ להפרישו:

ועל פי זה היה אפשר ליישב קצת הסוגיות היינו מה שהשארתי בצ"ע מיבמות ל"ג שסותרת להאי דסנהדרין דף ל"ה די"ל האי דיבמות למ"ד דאין מצווין להפרישו והאי דסנהדרין למ"ד מצווין והוי ניחא לענ"ד להבין שפיר אבל לענ"ד א"א לומר כן דתליא בזה חדא דהא פסקינן באו"ח סי' שמ"ג דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו א"כ תיקשי על הגאונים דסברי בפשיטות דקטן הוא בר אזהרה ורק שאינו בר עונשין ועוד לענ"ד משמע מרש"י ז"ל ביבמות דף קי"א ע"ב ד"ה ביאה דאיסורא דאפילו למ"ד אמ"ל סובר דבר אזהרה הוא דזה לשונו ז"ל אבל קטן וקטנה אפילו אינן בני דסובר דאפילו כשהוא בר אזהרה ורק שאינו יבום וכו' אין כאן איסור דקטן אוכל נבילות אמ"ל וה"נ שניהם לאו בני עונשין נינהו עכ"ל ולענ"ד צריך פי' לפירושו מתחלה כתב אין כאן איסור דמשמע דס"ל דקטן לאו בר אזהרה ולבסוף כ' דאין בני עונשין דמשמע אבל בני אזהרה הן ועוד דנראה חלילה כשפת יתר הא דכתב וה"נ שניהם לאו בני עונשין ולכן לענ"ד לפרש דהא דכ' אין כאן איסור כוונתו על הב"ד דאין מפרישין אותן דקתני במתניתין יגדלו זה עם זה והטעם משום דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ומשום דלאו בר עונש וה"נ גבי קטן וקטנה דשניהם לאו בני עונשין דג"כ בודאי אין מצווין להפרישן הרי משמע לפ"ז מרש"י בר עונשין ס"ל למ"ד נמי דאין מצווין להפרישו. ואם שגיתי בפירושי יסלח ה' לי והמאיר לארץ יאיר עיני בתורתו הקדושה להבין ולהשכיל דברי תורה לאמיתתן:

תוכן העניינים

הברכי יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה