אור ברסלב

האמונה והבטחון מיוחס לרמבן· רבנו משה ב"ר נחמן [הרמב"ן] (מיוחס לו)

פרק יט

פרק יח

אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים יודע היה הקב"ה שהיו ישראל שקועים במצרי' ולמדו ממעשיהם הרעים ואמונותיהם הרעות שהיו מאמינים בהם והתרחקו מן האמונה האמתית כמ"ש ואודע להם בארץ מצרים ואומר אליהם איש שקוצי עיניו וגו' לפיכך הודיע להם אלהותו בדבור ראשון וחזקם בדרך מופת לפי שאין ידיעה שלמה אלא שיש עמה האמונה מדרך המופתי כלומר חיוב הדבר מצד הכרח שהשכל וראיותיו מכריחין להאמין בו שהוא כך. כגון יציאת מצרים שהדבר ידוע כי בכח עליוני יצאו ועל כרחם שלחום המצרים וכן קריעת ים סוף ידוע כי היה בכח עליון לומר שהוא הבורא או שתהיה צורתו חקוקה בתוך לב היודע כגון ידיעת האדם את חברו שמכיר אותו בצורתו ורואה אותו בעין לבו אפילו כשהוא נסתר ממנו וכל ידיעה שהוא באחד מב' ענינים אלו תקרא ידיעה ואם אין הידיעה באחד מהם איזה שיהיה לא תקרא ידיעה לפי שאין הדעת סובלה וכל ידיעה שהדעת אינה סובלה אינה ידיעה. ודומה לזה הענין הוא מה שנהוג בדברי רז"ל כשהיה יודע אחד מהחכמים דבר שאין הדעת סובלתו ולא נראה לשכלו שכן הוא היה אומר שלא שמע אותו הדבר מעולם באמר 'לא שמיע לי' ודבר ברור הוא שלא יודע האמת עם הספק ר"ל מי שיודע האמת והוא אינו מאמין שכן הוא אעפ"י שהאמת כמות שהוא יודע כל זמן שיהיה לו ספק לא יאמר עליו שהוא יודע האמת. ואין ידיעה באחד משתי הענינים הנזכרים. וידיעת דבר שהוא מפה אל פה נקראת אמונה וע"כ כשבא הקב"ה ליתן תורה לישראל נתן להם מופת על אלהותו ומצד המופת ההוא ידעו אותו והאמינו באלהותו. והיה המופת אשר נתן להם על אלהותו הוא שהוציאם ממצרים כדכתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים. וכשנתן להם התורה וראו במעמד הנורא ושמעו הקול ההוא אשר החרידם כדכתיב ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר הכירו שיש יכולת בידו להוציאם ואי אפשר להיות זולתו. ומפני זה לא אמר אשר בראתי את העולם או עשיתי את השמים ואת הארץ שכשיצאו ישראל ממצרי' היתה אמונת המצריים בידם כמש"כ והמצריים לא היו מאמינים שיש לעולם בורא זהו שאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה' ולא היתה להם ידיעת אלהי מצד חדוש העולם ובריאתו. והיו עובדים לצורת הצאן שהוא על צורת מזל טלה לפי שהשמש אז הוא ראש השנה לימות החמה והוא בית כבודו ולפיכך היו עובדים אותו ועל דרך פשט המקראות אומר אני שלא היה להם אלוה לא מצד גלגל המזלות ולא מצד הכוכבים ולא מצד בריאת העולם אלא מצד הטובה שכל מי שמטיב להם היה אצלם ראוי לעובדו ועל זה הענין היו עובדים לצורת הצאן כדכתי' כי תועבת מצרים נזבח לה' אלהינו בעבור שהיתה טובה גדולה מגעת להם מצד הצאן יותר מכל שאר בע"ח ואין בני אדם משעבדין אותם בגופם כמו שורים לחרישה וסוסים לרכיבה והחיות שאינם תחת ידם שאינם נוחות להכבש כמו הצאן והם מזיקות לבני אדם ואשר אינן מזיקות אינן מועילות כלום לבעליהן ואין להם בהם הנאה כלום זולתו דבר אחד לבדו שהן מאכלן. אבל מין הצאן היה נכבד בעיניהם וראוי לעבוד צורתו מכל צורות הנבראים שהאדם צריך לטרוח בהם ואין משועבדין בגופן אלא שמגעת מהן לבעליהן טובה בגזה וחלב וולדות ובשביל זה היה הצאן נכבד בעיניהם וראוי לעובדו ומזה הטעם המלכים עושין עצמן אלוהות לרוב גודלן וממשלתן והיכולת להרע או להיטיב יותר משאר האדם כמו נמרוד שהיה עושה עצמו אלוה כמו שאומר עליו הכתוב הוא היה גבור ציד לפני ה' וכמו פרעה שהיה עושה עצמו אלוה ונילוס נהרו כמו שאמר עליו הנביא עליו השלום התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני ולא נמצא בתורה מי שעשה עצמו אלוה אלא מלך לפי שיש יכולת בידו יותר משאר בני אדם ומענינים אלה מוכיח הנביא את ישראל על עבודת העליונים ולעבוד לבשר ודם שנא' כי אמרתי אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי כלומר הכחות העליונים או בני אדם מטיבים להם וזה היה מנהג מצרים ואמונתם והיו ישראל משועבדים להם ולמדו מעשיהם על כן הוצרך הדבר כשבא הקדוש ברוך הוא ליתן להם תורה לישראל ולהודיעם אלהותו שיבא להם מדרך המופת שהוא הטוב הגיעו להם מאתו לעיניהם ואמר להם בדבור ראשון אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים ולא אמר להם עושה שמים וארץ או זולתם מן הנפלאות וכשהזכיר יציאת מצרים היו בכללה קריעת ים סוף וטטיעת פרעה וכל חילו וירידת המן וכל הנמשך אחרי יציאת מצרים עד שבאו לקבל את התורה בהר סיני כי היתה אם לכולם.

לא יהיה לך אלהים אחרי' על פני אחר שהודיע להם כי הוא האלוה ושהוא אשר הטיב להם הטוב הגדול שהוא יציא' מצרים הזהיר' שלא לעבוד אל אחר שלא יאמרו אחר שעושה סבות ועל ידי מלאכיו ועל ידי שלוחים שמצוה אותם והם מקיימים גזירתו אחר שנברא העולם כמו שכתבתי וע"כ יאמרו ודאי ראוי לעבוד גם את הסבות גם את השלוחים לכבודו והמשל אומרים עבד מלך מלך ושלוחו של אדם כמותו ואם כן ראוי לכל המאמין בו שהוא האלוה לעבוד לכבודו מלאכיו ושלוחיו כוכבי השמים ובכלל כל השלוחים וכל האמצעיים בינו ובין המעשה והמלאכ' ופעולות הנעשות בעולם לכך הזהיר אותם ואמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ואולי יש ללמוד מפסוק שהזהירם שלא יעבדו אלהים אחרים שרגילים היו במצרים לעבוד לאלוהות הרבה שכל המטיב להם היו עובדין אותו כפי הראוי לאותה טובה אם לשעה או לשנה או כל ימי חייו של מטיב. ולכך הזהיר אותם שלא לעשות כן אלא שיהיו עובדים לאל אחד שלא כל אחד ואחד ייטב בעיניו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. ואם לא היה מן הראוי אצלם לעבוד לאלוהות הרבה לא היה צריך להזהירם ולומר להם לא יהיה לך אלהים אחרים על פני שהודיעם שהוא אלהיהם שכבר היה זה דבר מגונה בעיניהם. אך באמת יש בזה הפסוק רמז כי רגילים היו לעבוד לאלוהות הרבה ומספר המטיבים להם כמו שכתבתי למעל'. ומפני שהיו רגילים בזה הענין המגונה שהוא עבודת אלוהות הרבה גם מפני הצורך שלא יטעו בדעתם לו' שדבר נאה ומקובל הוא לבורא ית' לעבוד שלוחיו ומלאכיו וכוכביו וכל המשתלחים מאת כבודו לעשו' בעה"ז מעשה מן המעשי' או להיות סבה מן הפעולו' הנפעלות הן צרכי שעה כגון הנסים והנפלאו' שהוא עושה לרבים או ליחיד הן הפעולות והמעשים שהעולם מתנהג בהם משנברא ועד עתה ע"כ הזהירם שלא לטעות במחשבה הרעה והמגונה הזאת. ואין ספק כי אם לא היה הענין הזה כראוי וכהוגן בעיניהם לא היה צריך להזהירם ודומה לזה הפי' מפורש בתורה ובדברי רז"ל ע"ה והוא מה שאמר הכתו' הנה אנכי שולח מלאך לשמרך בדרך וגו' השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו ועשית כל אשר אדבר ראה איך רמוז בג' פסוקים אלו כל מה שכתוב למעלה בזה הענין רמז גדול שהוא כמבואר וכמפורש התחיל ואמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך כלו' דע שעתיד מלאך ללכת לפניך להועיל ולהטיב לך ולהדריכך בדרך אשר תלך אך לא מרשות עצמו ולא מרצון נפשו יעשה לך כל הטוב ההוא כי אם בשליחותי ואין לו כח לעשות בלא מצותי ואין לך לתלות הטובה ההיא שבאה אליך על ידו כי אם בי ולא בו לפי שאין בידו לעשות מאומה רע או טוב זהו הענין הנרמז בפסוק הנה אנכי שולח מלאך לפניך אם כן השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו. כלומר אע"פ שהדבר כן באמת שאין בידו כח ורשות לעשות טובה או רעה מלבו וכל מה שהוא עושה הכל הוא עושה בשליחותי אעפ"כ לא תנהוג בו מנהג קלות ראש והמראה דבר שאין כבודי בכך זהו שאמר הכתוב כי שמי בקרבו ובפי' אמר איזהו מכובד המכבד את הבריות שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו קרא מכבדי הבריות מכבדיו לפי שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם וכן הזהיר בכאן ואמר אל תמר בו לא תנהוג בו מנהג הדיוטות אלא מנהג כבוד לא לכבודו כי אם לכבודי זהו שאמר כי שמי בקרבו ואחר שהזהיר על כבודו של מלאך ושלא לנהוג בו מנהג בזיון פירש ואמר כי אם שמע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר כלומר זהו הכבוד שהזהרתיך עליו לעשות שתשמע בקולו לעשות כל אשר אדבר לא אמר ידבר אלא אדבר כלומר אם יוסיף על דברי תורה או יגרע מהם אפילו א' מן הקלות שבקלות או לעובדו בא' מן העבודות לא תשמע אליו אך לעשות כל אשר אדבר תשמע בקולו זהו רמז הרמוז בשלשה פסוקים הללו והוא קרוב למה שכתבתי ובדברי רז"ל ע"ה הוא מפורש יותר באמרם אל תמר בו אל תמירני בו כלו' אעפ"י ששלחתיו להביא עליך כל טובה ההיא הבאה עליך משמירת הדרך וההבאה בארץ ושאני מזהירך להשמר מפניו ולשמוע בקולו אל תמירני בו כי אין רשות בידו אלא בידי הוא וברשותי ובמצותי ובשליחותי הוא עושה כל מה שהוא עושה זהו כי לא ישא לפשעכם כלומר אם תפשעו בי ותעבדוהו אין בו כח לשאת הפשע ההוא שכל מה שהוא עושה אינם אלא גזרות זהו כי שמי בקרבו ועל כן תרגם אונקלוס ארי בשמי מימרי. וכל זה קרוב למה שכתבתי בענין חיוב האלהות מצד הטובה וצריך הזהרה שלא לטעות באמצעיים. הנה ביארתי למה הוצרך להזהיר באלהים בפירוש אמנם יש לשאול מה טעם נאמר על פני אחר שאמר לא יהיה לך אלהים אחרים כבר אסר אותם ומה בא להורות באו' על פני ומ"ש כל זמן שאני קיים או כל מקום שאני שם אמת הוא הפירוש הזה אך אינו מספיק למה הוצרך לומר על פני. או מה בא ללמדנו שהרי כמה מצות יש שנוהגות בכל מקום ולדורות אע"פ שלא נאמר בהם על פני זמנם ומקומם בקיום אמתתו ושריית שכינתו אבל תלה אותם בענינים אחרים. בכל מושבותיכם תאכלו מצות וכגון ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. ומה ראה בכאן שתלה אותם בעצמו ית'. ויתכן לומר ונראה שיש בכאן ענין מופלא ורמז גדול כי על פני פירושו לשון תוספת כמו אם תקח נשים על בנותי שלא יקח נשים אחרות ולא יכניס עליהן וכן בכאן באומר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למדנו כי פניו של הקב"ה נקראו אלהים והזהירם שלא להוסיף עליהם אלהים אחרים אבל פנים שלו יהיו אלהיך וזאת היא כונת המתרגם שתרגם על פני בר מיני וכן הוא מלשון ופניך הולכים בקרב והרב ר' עזרא ז"ל כתב כבר ידעת מה הוא אחרים והדברים המקובלים משם נקראו אחרים.

לא תעשה לך פסל וכל תמונה אחר שהזהירם שלא יהיו להם אלהים אחרים הזהירם שלא לעשות תמונתם שמא יאמרו ראוי הוא לנו לעשות צורת האמצעי שהטובה באה אלינו על ידו להיו' זכר לנסים ולנפלאות שעשה להם הבורא על ידי הסבה ההיא או האמצעי ההוא ולא יהיה דבר זה בעיניה' מן המגונה לפי שהוא קרוב למצות הכתובות בתורה שנאמר בסכות תשבו שבעת ימים וסמיך ליה למען ידעו דורותיכם וגו' וכן אכילת פסח על שם שפסח מצה על שם שנגאלו ולא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ. מרור על שם שמררו ועניני' אחרים רבים. צנצנת המן למען יראו את הלחם ומטה אהרן למשמרת לאות לבני מרי ומדברי רבותינו נר חנוכה משום פרסומי ניסא ולפי שהענין הזה שהוא עשיית פסל ותמונת לזכר הנפלאות הנעשות ע"י אמצעי ההוא שהפסל בתמונתו קרוב לעשיית אלה המצות לכך יהיה בעיניהם מן הראוי לעשות. ויבואו לחשוב בלבם שבעשותם אלו התמונות לזה ישיגו רצון הבורא ית' כמו בעשיית מקצת מצות התורה שהם דומים כקרובים להם על כן הזהירם שלא לעשות ואסר לנו התמונות אשר בשמים ממעל ואשר בארץ וגו' כמו שכתב לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים וגו' ולמה אסר להם לעשות צורות להיות זכר לנפלאותיו אחר שצוה קצת מצות לזכרון כמו שכתבתי לפי שגלוי וידוע לפניו שאם יעשה אדם פסל ותמונ' אמצעי והדומה לו סופו להשתחוות לו ואם השתחוה סופו לעובדו. וכן מצינו שאמר הכתוב אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים וגו' ואמרו רז"ל מאחר שלא הלך מהיכן עמד ומאחר שלא עמד מהיכן ישב אלא לומר לך שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב ואם ישב סופו ללוץ ואם לץ עליו הכתוב אומר אם חכמת חכמת לך ולצת וגו' וכן בכאן אסר בעשיה כדי שלא להשתחות ואם השתחוה סופו לעבוד על כן אסר ואמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה וגו' לא תשתחוה להם ולא תעבדם אחרון חמור ולא הזכיר המים העליונים אשר מעל השמים כמו שכתוב ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין וגו' וכתיב והמים אשר מעל השמים יהללו את שם ה' וכשלא הזכירם יש להבין ממנו א' מג' ענינים הא' שאין המים העליונים ממשיים עד שיהיו בריאות ממשיות על כן לא הוצרך לאסרם שכבר נכללו במ"ש לא יהיה לך אלהים אחרים על פני שאין ספק שעיקר המצוה הזאת נאמרה על המלאכים שהם צורות בלא גוף שאין אדם משיגם אלא בנבואה ואיך יעשה צורתם על כן לא הוצרך להזכיר' והענין הב' שלא יהיו במים העליוני' צורות כלל לא ממשיות ולא רוחניות ועל כן שתק מהם הכתוב ולא הזכירם. והענין הג' שיהיו בהם צורות שהותרו לעשות ונאמר בהם שהם צורות הכרובים ודעת החכם הנשיא ר' אברהם צחב"א שורט"א ז"ל במים אשר מעל השמי' כי הוא נאמר על הצורה שאינה נדבקת אל גוף כלל.

לא תשא את שם ה' וגו' אחר שהודיעו להם אלהותו בדבור ראשון ואסר להם אלהים אחרים ועשיית פסל ותמונה בדבור שני הזהירם בדבור שלישי על כבוד שמו וקדושתו שלא ישבע לשוא ואפי' על האמת ללא צורך ולבטלה וליעדם בכאן יחוד שמו שכל דבר ודבר נרמז בשם שיש לו. וז"ש וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ובהגדה ומנ"ל דשמו גופו שנאמר ושם רשעים ירקב אטו שמו ירקב אלא גופו ירקב. זהו טעם איסור ההזכרה לבטלה וללא צורך. ע"א שמו לשוא. כל שבועה בנקיטת חפץ כגון ספר תורה שהתורה שמו של הקב"ה כמשז"ל מאי ועוזבי ה' יכלו זה שמניח ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא. וכתיב באברהם שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך בה' וגו' ואומר כי כל בשמים ובארץ וידוע הוא שכל שבועה של תורה חפץ בידו הוא וכשהוא אומר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ולא אמר לא תשבע בשם ה' אלהיך אין לומר שעשה כן כדי לתפוש דרך קצרה שהרי מספר האותיות שיש בלא תשא את השם כמספר אותיות שיש בלא תשבע בשם ה' אלהיך וכן לא תשבע בה' והיה תופש דרך קצרה לכך למדנו שהנשבע בתורה נשבע בשמו של הקב"ה וכל הנושא ס"ת נושא שמו לכך אמר לא תשא וכן נרמז באומרו לא תשא איסור ההזכרה לבטלה שכן מצינו לשון נשיאה בהזכרת שמות ב"ו שנ' ובל אשא את שמותם על שפתי. ולולי שכל שבועות של תורה חפץ בידיהם הייתי אומר שאין לא תשא תזכיר אלא אחר שיש בה נקיטת חפץ א"א להוציאו מכלל פשוטו הכולל ב' ענינים ונקיטת מצוה של תורה כגון מילה או ציצית או תפילין או א' משאר המצות של תורה דמי הוא כמו שאוחז אבר מאבריה של תורה שאין לך מצוה אחת ממצות של תורה מצוה קלה או חמורה מתרי"ג מצות שלא יהא כנגדה אחד מאבריו של אדם או א' מגידים כמו שכתבתי והוצרך לאסור להם ההזכרה לשוא וההזכרה לבטלה. וההזכרה לשוא היא לצורך דבר כגון שבועה שאין לך בידי כלום ויש לו או יש לי בידך ואין לו וכיוצא בה שהן שבועות שבין אדם לחבירו שנאמר שבועת ה' תהיה בין שניהם וגו' ויש בזה ב' תועלות לב' ענינים כשנטהר שלא נשבע בשקר. הא' שבטל השקר והב' שהעמיד האמת כשימנע שלא יגזול ממון חבירו נמצאת תועלת לב' עניני' אלה באיסור שבוע' לשקר. וההזכרה לבטלה היא כגון הנשבע ללא צורך על דבר ידוע כגון הנשבע על עמוד של שיש שהוא של שיש ולא היה צריך לכך ובכלל זה' להזכיר שמו בדברי הבל וריק והוצרך לאסור להם דבר זה לפי שהוא קרוב להיותו ראוי לעשותו באהבתו את שם קדשו ויהיה דומה בעיניו כמו שמזכיר אוהביו תמיד לצורך ושלא לצורך בכל עת ובכל שעה וכה"א באהבתה תשגה תמיד ופי' תשגה כמו תהגה ולכך הוצרך לאסור להם שלא לעשות דבר זה ושלא ישא שמו כי אם לצורך על האמת. ויש בזה רמז למה שאמר הכתוב מברך רעהו בקול גדול וגו' וכן מה שאמר לעולם אל יספר אדם בשבחו של חבירו יותר מדאי ואין ספק כי זה נאמר על המברך ועל המספר השבח ללא צורך ודע כי כל זמן שאדם מחשב בתוך לבו שמו של הקב"ה או א' מנפלאותיו יש לפניו התעוררו' כפי מחשבת מעלת החושב וזש"ה בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו' וכשההתעוררו' ההיא מתעורר על דבר ריק במה יברכהו והוא ראוי אל ההפך וקרוב לענין זה מש"ה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ ואם לא היה כח באדם לעורר הדברים לא היה משביעם שלא לעשות. ופי' עד שתחפץ עד שתצא מן הכח אל הפועל כלו' לא תעירו עצמכם שכן מצינו לשון עוררות בדוד אע"פ שהוא מבנין הפעיל כמו העירה והקיצה למשפטי לא התעוררות האהבה עד שיהיה שם הדבר הראוי שיהיה התעוררות בזה על ידו זהו עד שתחפץ שתעשה רא על ידי הסבה ההיא. מלשון רז"ל לאנקוטי חפצא בידיה כלומר כלי. והרבה כמו זה בלשון גמרא.

ר' יודן ור' ברכיה ר' יודן אמר את האהבה שאהב יצחק את עשו שנאמר ויאהב יצחק את עשו מהו עד שתחפץ עד שנעשה חפצו של זקן. ר' ברכיה אמר האהבה שאהב הקב"ה את ישראל שנא' אהבתי אתכם אמר ה' עד שתחפץ מלכות של מעלה לכשתחפוץ מדת הדין מאליה אני הוא מביאם בקולי קולות ולא מעכב עד שתחפץ. ומחלוקת ר' ברכיה עם ר' יודן לפי שלא הזכיר הכתוב עוררות זה אם להפסיקה או להוסיף עליה ר' יודן מפרש להפסיקה האהבה הנפש האוכלת והראיה כי ציד בפיו ולפי שנשמע לר' יודן שהוא להפסיק לכך אמר עד שנעשה חפצו של זקן כלו' שיכלו עונותיהן של ישראל בגלות. ור' ברכיה מפרש להוסיף בה ופי' האהבה זו כ"י עד שתחפץ מדת הדין. ולשון שבועה גזור מל' שבעה ונמצא מזה הלשון סמוך ומוכרת כמו שבוע זאת וכן חג שבעת ימים שהוא אצלי כאלו אומר שבעה ימים וכן שבועת ה' תהיה בין שניהם ופי' הפסוק הזה ב נשבעתי אשר נשבעת להם בך ועכ"א שכל העולם נזדעזע כשיצא דבור זה מפי של הקב"ה.

זכור את יום השבת לקדשו ובמשנה תורה שמור. זכור ושמור בדבור א' נאמרו ובאגדה זכור לזכר ושמור לנקבה וכתיב את שבתותי תשמרו לא אמר שבת אלא שבתותי לפי שמצינו שבת זכר ונקבה דכתיב שומר שבת מחללו. וכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא מחלליה מות יומת. ואלמלא שמור לא היו הנשים חייבות בקידוש היום לפי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא וכל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות ובא שמור לחייבן שהוא לא תעשה כמ"ש כ"מ שנ' השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה וכל שישנו בשמירה ישנו בזכיר' ואמר לקדשו ולא אמר לכבדו ומהו קידוש הזה אם לאישור מלאכה כבר פי' לא תעשה כל מלאכ' אם לקדשו על היין כבר נאמר זכור את יום השבת ומכאן למדו רז"ל לומר זוכרהו על היין ולא למדוהו מלקדשו. ומהו לקדשו לקרא אליו הקדש אם תאמר בו נאה לשון קדש בענין שבת כשתעמוד על עיקרו. וטעם לקידוש היום על היין כי הוא כנגד יין המשומר בענביו וכל המברך על היין בערבי שבתות זוכה וממלא גרבי יין ובפי' אמר נובלת העה"ב שבת. וכתיב ויין ישמח לבב אנוש אמר לבב ולא אמר לב רמז לב ' לבות ואמרו בענין וסעדו לבכ' שלא אמר לבבכ' שאין להם אלא לב א' נמצא לפי דבריה' כפל הבי"ת אינו ללא צורך כמו שיחשבו הפתאים אבל היא מורה על ב' לבות.

לא תעשה כל מלאכה אמר יפה ת"ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וע"כ קדמה העונה בשבת להיות עזר כנגדו לפי שהוא בטל ממלאכה וז"ש עונה של ת"ח מערב שבת לערב שבת ע"מ שלא לצאת ממה שכתבתי בו וי"א אלו ואלו יש בו.

כי ששת ימי' עשה ה' וגו' לא אמר בששת אלא ששת על כן י"ל כי מלת עשה משמשת לכאן ולכאן כלומר עשה ששת ימים עם השמים ועם הארץ עם הים ועם כל אשר בם ר"ל עם כל א' וא' הנז' עשה שי דברים והן בין כולם כ"ד ואלו הן כ"ד ספרים נקרא ימים נו שון אור כמ"ש ויקרא אלהים לאור יום אור שנאמר כי נר מצוה ותורה אור וזה שכתוב כי ששת ימים עשה ה' וחסר ממנו אות בי"ת כדי ללמוד מחסרונה וזה הענין לבד הפשט שאין ספק שהוא כאלו אמר בו' ימים שאין מקרא יוצא מידי פשוטו ואעפ"כ כל מה שיוכל אדם לחדש בתורה על דרך האמונה יגדיל תורה ויאדיר בס' הבהיר לא אמר בששת ימים מלמד שכל יום ויום יש לו כחו וינח ביום ה' פי' עשה ששת ימים אלה הנק' תורה שבכתב וינח ביום הז' זו תורה שבעל פה וכשהוא אומר ביום הז' למדנו שאף יום הז' יש לו עיקר שאם לא היה או' כי ששת ימים עשה וגו' לא היה צריך לומר ביום הז' אלא בא ללמדנו שיש לו ז' ימים כנגד ז' אקלמים ואקלים שיש בו א"י כנגד יום ז' ופסוק מלא הוא כי א"י נקראת מנוחה שנאמר זאת מנוחתי עדי עד וגו' ואומר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה. על שני הענינים אלו שהזכיר שהם עשיית השמים והארץ ומנוחה ביום הז' ברך את יום השבת ויקדשהו כבר בששת ימי בראשית כמ"ש ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו ואל יבהילך כי בו שבת לומר שלא ברכו ולא קדשו אלא על השביתה ועל המנוחה ששבת בו ונח בו מכל מלאכתו וע"כ ברכו וקדשו שאלו לא פעל קודם יום הז' לא היה נקרא נח ושובת בו. ול' ברכה נופל על ההתפשטות הנמשך מן המקור בלשון בריכה לפי שהוא יום מנוחה קידשו וכבר רמזתי פירוש לקדשו וכן ויקדשהו ברכה לקדושה לפי הקבלה קדושה מקבלת ברכה כי הברכה מאין סוף וקדושה הוא מקדש. ע"א הקדים ברכה לקדושה י"ל כי זה רמז לקדושה למה שאמר כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. ועכ"ז שאמרו שמברכין על המצות קודם שיעשה אותן אם לא ברך יצא שאין הברכה מעכב' המצוה ואינה אוסרת אלא מן הנהנין בלבד שכך אמרו מברכין עליהן עובר לעשייתן ולא אמרו שאם לא ברך עובר לעשייתן לא יצא י"ח אלא כך אמר שכך ראוי לעשות על כן יש לומר שאם לא ברך יצא אלא שהפסיד הברכות וראיה מלולב דאמר מר מדאגבהיה נפיק ביה ומשום הכי מברך על נטילת לולב דמשמע לעבר ושמא תאמר מפני מה אינו מפסיד הברכה כמו שאמרתי למעל' לומר שבשעה שהגביהו לא הגביהו לשם נטילה אלא להוליכו לבית הכנסת או לברך עליו תחלה ואחר יצא בו ומן התורה אינו צריך אלא לקיחה בלבד דכתיב ולקחתם לכם לפיכ' יוצא בו משלקחו.

כבד את אביך ואת אמך אחר שהזכיר הזהרת השבועה שלא ישא את שמו לשוא הזכיר שמירת שבת והזהיר עליה והזהיר על כבוד אב ואם שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו ואמר כבד את אביך וגו' ונאמר כבד את ה' מהונך השוה הכתוב מורא אב ואם למוראו של מקום. ונאמר ומקלל אביו ואמו מות יומת ונאמר איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכתו של מקום וכל כך למה לפי שג' שותפין יש בו באדם הקב"ה ואביו ואמו כיצד כ' דברים הם באדם עשרה משל הקב"ה וה' משל אביו וה' משל אמו כמו שאמר ג' שותפין יש לו לאד' הקב"ה אביו ואמו אביו מזריע לובן שממנו עצמות וגידים וצפרני' ומוח שבראש ולובן שבעינים אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושער שחור שבעינים והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העינים ודיבור שפתים ושמיעת האוזן והלוך הרגלים ודעה ובינה והשכל ומן הטעם הזה השוה אותם לכל אלה וטעם לכבוד אב ואם ומוראם לעבוד את האדמה אשר לוקח משם.

לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לפי שאלו המצות הם שכליות ומתחייבות מדרך השכל והחכמה ואפילו לדעת הפתאים לפי' קצר דבריו ולא האריך בהם כמו האחרות ע"פ שהאחרות מושכלות אין חיובן נודע וניכר אלא לחכמים אבל ההמון אינם ירים בחיובן לפיכך הרבה לבאר ענינם.

לא תענה ברעך עד שקר יש בפ' ר. מענה ועדות שתי לשונות וכשתפס שתי לשונות אלו והיה יכול לומר לא גיד העיר מחשבותינו לפרש אותם כל א' בב' ענינים ונאמר כי מלת תענה פירושה עדות דרך פשט הכתוב והענין. ונפרש אותה כמו כן מלשון אענה את השמים כלומר לא תתן כח ועזר וסמך ברעך ונפרש כמו כן מלת עד בב' פנים הא' בלשון עדות שהוא הדבר היוצא מפיו וב' עד ממש שהוא האיש המעמיד עד שקר כלומר גם הוא עד שקר כמוהו שלא יזמין עדי שקר אלא מי שהעיד דבר בשקרים. ובאומרו ברעך ולא אמר רעך י"ל שיש פעמים שגם הנתבע בכלל השקר וכבר העיד הוא שקר על אחר ונפרע ממנו ע"י התובע הזה הרשע שהביא עליו עד שקר אך הוא לא העיד עדות שקר מימיו ועדין יומו של זה עתיד לבוא שיבוא אחר שיעיד עליו שקר שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו ע"ד ראה גולגולת ואמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון ענין אחר לא תענה ברעך עד שקר ומי שאינו ריע יעיד עליו עדות שקר אלא רעך זה הקב"ה שכל העובר על מצותיו כאלו מעיד עדות שקר בעצמו אחר שהמצות הם שייכות למציאות הגוף ומספר האברים והגידים והצורה הראויה להם. וע"כ אמר ברעך ולא אמר באחיך ללמדנו עדות כלפי מעלה וכשהזהיר על הריע ולא הזהיר על האחר למדנו שאין העדות כשרה בקרובים ואל תתמה על זה כי כל תרי"ג מצות של תורה כולן רמוזות בעשרת הדברות ר"ל שתחילתן לדעת שהוא נמצא. שנייה לה לדעת ייחודו שהיא מצות עשה שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ודבר זה נרמז בדבור ראשון באומרו אנכי ה' אלהיך כלומר דעו אותי כי אני מצוה ואני אחד כמו שמורות שתי המלות אנכי מורה על המצוי ה' מורה על ייחודו. זהו תחלת סדר המצו' וסופן לא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך ימין ושמאל.

לא תחמוד ראוי היה דבר זה לחתום בו עשרת הדברות שכן מצינו בשיר השירים אחר שסיפר בשבחו של הקב"ה שקראו רעי דודי שנ' זה דודי וזה רעי ואו' דודי צח ואדום ובסוף אמר חכו ממתקים וכלו מחמדים וכן סיים כאן בלא תחמוד. ולא נאמרה ט' בעשרת הדברות לפי שהיה מנהג בדורות הראשונות באומות העולם כשהיה א' שולח שליח למי שיהרוג השליח כותב בכתב סימן אחד שהיו קוראין אותו טיט"א ותכף שהיה רואה הכתב מי שנשתלח לו ורואה הסימן ההוא היה הורג למי שהביא לו הכתב ההוא. זה מנהג שמעתי שהיה ביד האומות. ומצאתי לו סמך מן הכתוב כי טיט"א סימן קשה הוא מלשון וטאטאתיה במטאטא השמד. על כן ראיתי לומר כי מפני זה לא רצה הקב"ה לכתוב טי"ת בי' הדברות ששלח להם ביד משה רבינו ע"ה. ומשרז"ל כי הוא מפני שהיו הלוחות עתידין לישבר שלא יאמרו פסקה טובתן ר"ל כי הטי"ת מורה על הטוב הואיל ופתח בה בתורה שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב והיא ט' ראשונה שבתורה ודבריהם אמת:

תוכן העניינים

האמונה והבטחון מיוחס לרמבן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה