אור ברסלב
האלף לך שלמה יורה דעה

האלף לך שלמה· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

יורה דעה

אורח חיים

סימן א

ע"ד השו"ב הרבני מו"ה מיכל מק' לעשנוב שיצא עול מידו ושחט בכפר אחד השייך לשם בלי רשיון הפאחטריש והנה לפי התנצלותו נראה כי שגגה הי' לו ואמר מותר הי' לזה נכמרו רחמי עליו והנני מן המודיעים שאין מקום לפוסלו ויען כי לא ילמדו ממנו למקום אחר כי הוא מלתא דשכיחא בזמנינו מוכרח אני לבאר הדבר בקצרה הנה אם שו"ב אחר שאינו ממונה העיר שוחט בעיר או בכפרים השייכים לאותו העיר בלי רשיון הרב והפאחטריש זה ודאי שחיטתו אסורה והכלים טרפה כדין קהל שפסלו שחיטת הכל ואף אם לא פסלו בפירוש סתמא כפירושו כאשר כתבתי בזה באריכות בעזה"י ובצירוף חרם הפאכט זה ודאי שחיטתו אסורה לעולם הן אם שוחט בעיר או בכפר אבל שו"ב הממונה בעיר מן הרב והפאכט אם שוחט בהעלמת הפאכט אז כיון דאין זה נופל תחת סיג הדין דקהל שפסלו וכו' לזה הוי דינו כן אם שוחט בעיר דאז מן הסתם שוחט בחרדה וביעתותא והוי עליו מורא בו"ד יותר ממורא שמים זה הוי בחזקת מקלקל ואף אם אירע שלא קלקל מ"מ כיון דשכיחא ביעתותא יבוא לידי קלקול ואין דעתו מיושבת עליו מחמת פחד זה ודאי שחיטתו אסורה והכלים טרפה ואסור לאכול משחיטתו ואף אם אירע ששחט במקום דליכא ביעתותא לא פלוג אבל השו"ב בכפר במקום דלא שכיחא ביעתותא ואין עליו מורא בו"ד והוי עליו כמו יראת שמים ואינו ירא לא מזה ולא מזה יש לצדד היתר דשכיחא מלתא דלבני הכפרים הפאחטריש מחמירים עליהם ומרבים עליהם הקצבה ודוחקין אותו בכך ודומה בזה למוכס שאין לו קצבה ולכך נדונין בזה כשוגגין ואין להעבירם עבור כך רק להזהירם שלא יעשו עוד כך ואם יוסיפו אז יאסור שחיטתן ולזה היות מו"ה מיכל הנ"ל לא עשה העלמה רק בכפר אין להענישו בהעברה רק באזהרה ואף דיצא עליו קול שמכבר עשה כן בעיר פ"א היות כי לא נאסר אז עבור כך ויצא בהיתר אין לעורר עליו עונות ישנים וכיון שיצא בדימוס יצא ועתה עבור שחיטה זו שהי' בכפר אין לאסרו רק להזהירו והוא כשר לאכול ממנו כמקדם דברי אלה יום ב' ב' כסלו תר"ב לפ"ק:

סימן ב

שאלתו מה שבני הכפרים רוצים למנות להם שוחט מיוחד שישחוט להם במקומם. תשובה. הדין עמהם כי השוחט הוי רק כעין משרת בבית ואין כח במשרת ומשרתת למחות בבעה"ב ליקח לו עוד משרת ומשרתת אם אין די לו באחד וז"פ ואבאר יותר הנה זה ודאי בלוקח משרת וקוצב לו שכרו כמה יתן לו ודאי אין לו כח לומר שיקח משרת אחר ויגרע משכר הראשון ליתן להשני ואם אינו מגרע שכר הראשון ומבטיח לו שכר בפ"ע גם במשרת אין לו כח למחות לקבל משרת אחר וא"כ בשוחט שאין לו שכר קצוב רק יקבל מכל דבר הנשחט וא"כ בזה מה יעשה אם בעה"ב לא ירצו לאכול בשר אין לו כח לכופם לאכול בשר שהוא ירויח וא"כ ה"נ בכפרים אם האנשים היושבים שם לא ירצו לאכול בשר אין לו כח לכופם לאכול בשר והוא ירויח וא"כ כמו כן יש להם כח לקבל שו"ב אחר ובפרט כפי אשר ראיתי במכתבו שכבר הי' בכפר בתחלה שוחט אחר מכ"ש שאין יכולין למחות עתה לקבל שו"ב אחר. וכן לענין הטבילה ושאר צרכי הקהלה מותרין לחלוק ולהיות בפ"ע וזה תלוי בדינא דמלכותא אם רשאים לעשות כן אבל שוחט אחר ודאי יכולין לקבל בלי שום טענה ומענה:

סימן ג

שא' שע"פ החרם של קהלתו אסור לבני הכפרים השייכין לקהלתו לשחוט בהמות רק ששוחטין בגנבה אם מותרין השו"ב דקה' לשחוט ואין בזה משום לפ"ע כיון דאם לא ישחטו הם ישחטו אחרים ממקומות אחרים והביא דברי המשל"מ הל' ריבית אם כשידוע שהשני יעבור על לפ"ע אם יש בזה משום לפ"ע. הנה בחבורי על הל' ריבית פלפלתי בעזה"י בדברי המשל"מ והעליתי להיפוך אך לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה לסמוך לכתחלה להיפוך גם יש לפלפל בזה אם חרם דאורייתא או דרבנן ואם הוי דרבנן כתבנו במק"א אם שייך בדרבנן לפ"ע מיהו לכתחלה ודאי יש לחוש לאיסור ובפרט לו יהא דאין בזה משום לפ"ע עכ"פ מסייע ידי עוברי עברה הוי זה הוי ודאי בכל ענין ואף מדרבנן לכך בודאי יכול למחות בהשו"ב שלא ישחטו שם:

סימן ד

ע"ד השו"ב דק' סטאניסלאוציק המעשה שהי' כמה שהעידו על פסולו והי' איזה אנשים המכחישים אותם והנה מדין הי' ראוי לאסרו מיד כדין המפורש בחו"מ סי' ל"ד בתרי ותרי שהוא פסול ומה גם בשוחט שהוי חזקת איסור רק היות כי כבר קדמוני רבנן הרש"ל בסי' קי"ט בטו"ז שאין בידנו להעמיד הדת על תלו נכנסתי לפנים משורת הדין והתרתי לכל מי שאינו מאמין להעדים הפוסלים אותו ואינו אסור רק להמאמינים להעדים הפוסלים אותו אך כהיום אני רואה שאוכל שום וחוזר להיות ריחו נודף ועושה תחבולות שלא יניח לשום שוחט לשחוט לאנשי קה' האסור עליהם שחיטתו ורוצה להכריחם לאכול דבר האסור להם או להשביתם מכבוד שבת ויו"ט בזה חוזר אני לעיקרא דדינא שהוא פסול לכל העולם כחתיכא דאיסורא ואינו מותר רק לאלו האנשים שהיו אז בעיר המכחישים העדים הפוסלים אבל לכל העולם הוא אסור כחד"א וגם מצד התחבולות שלו להכריחם לאכול דבר האסור להם ולהשביתם משבת ויו"ט כדאי הוא לאסרו כן דעתי והשומע יונעם ותעב"ט:

סימן ה

שא' ע"ד השוחט החדש באמת לא אאמין שהרב יעשה כמחריש אחר מעשים הללו ויצוה עוד שהשוחט הזקן יחזיר לו הוצאות ואם האמת כדברי רו"מ לא מבעיא שהבשר מבהמה זו טרפה עם הכלים כיון דראו כמה אנשים שהריאה טריפה והקצב מודה שריאה זו מן הכשרה שהכשיר השוחט ודאי הבשר והכלים אסורים ולהעביר השוחט עבור זה עבור פ"א הי' אפשר להתירו ולדונו כשוגג והי' די לקונסו על למ"ד יום אך מה שלא נתן קוויטיל להנכרית שהוא שחטו בהכשר ודאי פשיעה שעשה כן כמה פעמים והרי הי' לו לאסיק אדעתי' שהבעה"ב אינו יודע הדין והי' לו להודיעו והנה מה שתלאו רו"מ בדין בשר שנתעלם מן העין ז"א דיתכן דבעה"ב מכיר העוף שלו אך הי' לו לחוש שמא הוא נבלה והנכרי בעצמו שחטו וא"ל דהרי השוחט ידע שהוא שחטו ואינו מאכיל איסור אך לו הי' לו לחוש שמא לא יכיר הבעה"ב העוף שלו ויהי' בשנמ"ה גם אף אם מכיר העוף שלו כיון שיאכל בעה"ב בלי ידיעה מי שחטו א"כ לפי דעתו אוכל איסור והוי כנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו טלה דג"כ צריך כפרה ולא הי' להשוחט לעשות כן ואף דיש לחלק דהתם כונה הי' לאיסור עכ"פ אבל כאן לא הי' כונה דבעה"ב לא ידע הדין והשוחט ידע שהוא שחטו מ"מ כיון דלכתחלה אין ראוי לעשות כן ואין זה דרך השוחטים. ובצירוף אווזא שהי' עליו שאלה בהראש והי' צריך בדיקה והוא שחטו ולא הודיעו כלל שיש שאלה ע"ז ודאי ניכר קלות מעשיו ובצירוף הבשר הטרפה מן הריאה ודאי שחיטתו אסורה ואסור לאכול משחיטתו והכלים שמבשר הזה הם טרפים ושאר הכלים משחיטתו מכבר ישהו אותם מעל"ע:

סימן ו

הנה כן בא אלי הרבני וכו' מו"ה משה שו"ב דק' באלטא והביא בידו חבילות כתבים מזה ומזה הם כתובים והנה אחרי קרוא מקרא ראיתי שהנ"ל בחזקתו הראשונה עומד וכו' אך היות כי ראיתי שיש עליו מערערים ולמען השקט הריב ולהיות שלום על ישראל אמרתי שהרבני המופלג הנ"ל ינהג ענוה בעצמו ויקבל עליו דברי חברות והיינו: א' לא יעלים שום קוויטיל מהעופות אף שיהי' אלף טעמים נכוחים ואם יבורר ע"פ ב' עדים או הודאתו שהעלים איזה קוויטיל שחיטתו אסורה. ב' שבכל יום שירצה לשחוט גסה או דקה לא יסמוך על עצמו בבדיקת הסכין רק יהי' מראהו תחלה לשוחט אחר המפורסים שם למומחה ואם יפול ביניהם איזה הכחשה יהי' מראין הסכין להרב ר' דוד או לאיזה מורה אחר המוסכם לשניהם והוא יוכיח בין שניהם וכדבריו יקום וזה יהי' שנה תמימה מר"ח חשוון תרכ"ה הבע"ל ואח"כ א"צ יותר רק די לסמוך על עצמו. ג' שבכל עת שישחוט עוף יהי' מורט הנוצות במקום שחיט' אפי' ביו"ט ולא ישחוט בשום זמן בלי מרוטות הנוצות וזה הוי כל הימים. ד' שאם יצא איזה ערעור על שחיטתו ינהג ענוה בעצמו וילך מיד אל המקום ששם הוא הערעור ויקח בידו הדבר הנשחט ויהי' מראה להמורה שנשחט כהוגן וכדין. ה' אם שבודאי אחר שחיטת העופות הוא מכסה כדין אעפ"כ להיות נקיים מד' ומישראל יהי' מכסה תמיד בפני רואים שיראו שהוא מכסה כדין. ו' כשיהי' השו"ב מראין לו ריאה לראות אם זה הוי ריעותא או לא אף שהם לא ישאלו לו על שאר הריעותות מ"מ הוא בעצמו ימשש בכל הריאה ויראה אם יש עוד ריעותא יחפש אחריה לראות מה דינה. ז"ז אין עליו עון ואשמה ובחזקתו עומד וחלילה לפצות עליו עון הן בפניו ושלא בפניו וכו' והשומע לדברינו יתברך בטוב ומיטב:

סימן ז

להרב מו"ה שמעלקי בהרב המנוח מו"ה משה ארי' ליב זלל"ה מק' סאסוב אשר ביקש ממני להתיר האיסור שלי על ר' מרדכי שו"ב שנמצא כמה פעמים בק' סאסוב שהעור במקום שחיטה נחתך ברוחב ומכח שנתעלף והטה הסכין לכאן ולכאן לצדדין ולא חלי ולא הרגיש והוציאו מתח"י כשרה ואח"כ נודע זה ע"י הכרת העור וביקש ממני כ"ה להתירו עתה כי יש לו עדות משוחטים שכעת יכול לשחוט. הנה מה שאני אוסר אין בידי להתיר כי מה שאני אוסר תחלה הוא בעזה"י בישוב הדעת בלי חפזון לכך בודאי כדי לאוסרו. ומלבד שיש לי טעמים שלא נתנו לכתוב שלא להתירו וכדי שלא יאמר דחוי' קמדחינן לי' אפרש לו דמן הדין הוא אסור אחד אפי' הוא בקי כעת עכ"פ יצאה מכשול מתח"י כמה פעמים וקצת העיזו ואכלו מן הבשר אשר כפר בהם אף אחר המצא החתיכות בעור ואחר הנגע בעור בשרו. והשנית מה מועיל העדות השוחטים הנ"ל אחרי שהם העידו עליו גם מתחלה שיכול הוא וע"פ קבלתם נתקבל בק' סאסוב ואעפ"כ לא הי' יכול ואיך נסמוך עליהם עתה והשלישי הכי נכבד בשלמא אם הי' חסרונו שאינו יודע הל' שחיטה בזה שייך לומר שחזר ולמד אבל כאן אין חסרונו מכח שא"י לשחוט דגם מחתך בשר בעלמא יכול להחזיק הסכין בשוה ולא לנטותו לימין ושמאל ואין זה רק מכח עלופו שדרכו להתעלף א"כ בזה בשלמא מן הסתם לא חיישינן לעלופי אבל אם רואין שדרכו להתעלף אף אם אח"כ ראינו ששחט ולא נתעלף אין זה ראי' חדא דבעיר אחרת שאינו שוחט אם שוחט שם הוי רק פעם או ב' ולא הרבה אבל להיות שוחט בפני עצמו אף בקהלה קטנה שיתכן לשחוט ארבעה וחמשה גם בעיר אחרת הברירה בידו ואינו שוחט רק כשמרגיש בעצמו בבריאות חזק אבל בעירו מוכרח לשחוט בכל עת שיצטרך והוא מושאל לאחרים א"כ איך יעשה כשיהי' בחולשת כוחו גם ידוע דבענין חשש עלופי אין כל העתים ואין כל הזמנים שוין ואין האדם במזג אחד תמיד לכך כל דחזינן דדרכו לפעמים להתעלף לא מהני מה שיעידו עליו שכעת שוחט כהוגן ואם יתעקש אדם לומר שאינו מכח עילוף רק מכח שלא הי' יכול לשחוט הנה ת"ל גם לי לב ושכל בחמלת השי"ת ולא נופל אנכי מהם וגם תלי"ת הרבה ענינים ראו עיני ואני אומר שהוא מכח עילוף ואיך אטה את שכלי לומר מותר לכך על משמרתי אעמודה דאיסורי איסור ואין מקום לחשדני ח"ו כי איני מכיר כלל לר' מרדכי לומר שח"ו מחמת איזה נטי' אומר כן רק כפי כן לבי בתמימות:

סימן ח

שאלתו שהי' ב' שוחטים בעיר מכמה שנים מומחים ובעת שהיו שניהם חיים וקיימים הי' בעיר הזאת איש אחד מופלג בש"ס ופוסקים וי"ש ולמד עצמו מלאכת השו"ב אצל אחד מהם וקיבל הודאתו משו"ב מפורסים מסנאטין וקבלתו מהרב מרימאלוב רק בעת שלמד א"ע מלאכת השו"ב אצל אחד מהשוחטים לא רצה השו"ב ללמדו עד שחתם א"ע באלה ובשבוע' שלא להרים ידו במלאכת השו"ב בלתי רשותו כי ירא לנפשו פן ישיג גבולו ואעפ"כ כשהי' השו"ב השני בבית האסורים ברוסיא הסכימו כל הקהל והשוחט הנ"ל להעמיד האיש הנ"ל במקומו והי' עומד זמן רב עד שחזר השו"ב לביתו ועזב האיש הנ"ל המקום הנ"ל ועסק במלאכת השחיטה במק"א וכעת נעדר האחד מהשוחטים הנ"ל ולא נשאר רק השוחט שהי' לומד אצלו האיש הנ"ל ונתרצו העיר והאלמנה לקבל את האיש הזה לשוחט שם כי ראוי לכך ואין רצונו ורצון העיר לקפח פרנסת השו"ב השני וכו'. תשובה. בקצרה גלוי וידוע לכל באי שערי הש"ס והפוסקים בטוש"ע יו"ד סי' רי"ח דבנדרים אין הולכין אחר הלשון רק אחר הכונה כגון בנשבע שלא יעלה עליו צמר וכו' כן ה"נ בזה דודאי אומדן דעת הוי דכוונת השו"ב שלמדו הוי כדי שלא יקפח פרנסתו אבל באם לא יקפח פרנסתו מה לי זה או אחר ודאי אדעתא דהכי לא נדר ואף שחושש השו"ב דמ"מ יומשך לו קיפוח פרנסתו באיזה אופן הנה ע"ז באמת עומד בשבועתו שיראה שלא יומשך ממנו הפסד פרנסה להשני אבל כל עוד שלא יומשך קיפוח פרנסתו אין בידו למחות והוי אומדנא דמוכח שלא כוון בתנאו רק במה שהי' מקפיד ואם הי' אחר בא לעשות כן נמי הי' מקפיד רק את אחר אין בידו למנעו ע"ז כוון להשביעו דעכ"פ הוא לא יגרע פרנסתו בפרט שזה קרוב להפסיד לו יותר מאחר דעלמא אבל במה שמוכרח לקבל אחר בלי ספק ויתכן שגם השוחט שיקבלו יהי' מופלג וירא כמו זה לכך להיות זה גרע מאחר ודאי אנן סהדי שלא הי' דעתו אז להיות גרע מאחר ובודאי טוב תתי אותו לו מלאחר ואף דעתה מקפיד על כך אמרינן דהשתא הוא דאומר כן ומתחלה לא הי' דעתו על כך להיות בו מדת סדום להקפיד על זה נהנה וזה לא חסר לכך אין בזה איסור שבועה או נדר ויכול להיות שם שו"ב בלי רצון השני רק שלא יגיע לקיפוח פרנסת השני כנ"ל נכון לדינא והוא פשוט ונכון:

סימן ט

שאלתם אודות השוחט דקה' הנה רואה אני אחר הגב"ע הנשלח לידי ואחר דברי הרב מו"ה חיים מק"ק העליטש כי דבריו ברורים ואין להרהר אחריהם והשו"ב אסורין ושחיטתן הוי כנבלה כי מעולם לא יעלה על שום בעל הוראה לומר על החשוד על השבועה שיועיל לו היתר אח"כ להוציאו מידי פסול וחשוד ואם מה שכבר היתה והוא לא ידע אחז"ל בקידושין בפסוק אישה הפרה וד' יסלח לה לאשה שנדרה בנזיר ושתתה יין ובעלה היפר לה מקודם והיא לא ידעה שצריכה כפרה ומכ"ש אם באמת בעת עברו הי' אסור אלא שאח"כ הותר דעכ"פ נעשה חשוד וכבר הארכתי בתשו' לק' סקאלי והבאתי ראיות ברורות לזה לכך הדבר ברור שיש לו דין חשוד גם אין לשבועות הללו היתר מה דנשבע לחברו כמ"ש מהר"ח הנ"ל גם לענין תחלתו וסופו בכשרות נהי דהוי ב' דעות מ"מ בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה בהיתר ע"י שוחט כשר וגם בלא"ה היכא דהוי ב' דעות אין מוסרין לו עדות לכתחלה עכ"פ ובלא"ה כיון דמהימן לי' בלא"ה אסור וא"כ נהי שמדינא בעינן תחלתו וסופו בכשרות עכ"פ הם נאמנים לגבי כל אדם וא"כ כל המאמין להם הוי זה השוחט חשוד ואסור לאכול משחיטתו וכל ההיתר של המתיר אינו כלום והשוחטים אסורים.

גם בנדון הרב כתבתם דכל אחד יכול למחות שלא לקבל רב בפ"ע ומורה הוראה בפ"ע וחלילה לעשות כן לבל יחצו עוד לשני ממלכות ובפרט בעיר קטנה דאין להם כדי ליתן לכ"א פרנסה בריוח ויהיו מוכרחין לקבל איזה מורה מאן דהו ואז הרב לא ידע בין ימינו לשמאלו והמורה לא ידע בין ימינו לשמאלו וילקה הדין לא כן אם יהי' רק רב אחד היודע להורות ויהי' לו פרנסה בריוח ואז יהי' הרב מורה כדת וכהלכה וחלילה לשום אדם להיות מורה בקביעות עד שיהי' לו סמיכה מאת רב מפורסם בזמנו ושיהי' נאמן בלי ריצוי כסף ושוחד על נקי לא לקח אז יהי' יכול להורות ז"ז אין פנאי להאריך השי"ת יתן בלבם אהבת האמת והשלום ויסיר מכם המחלוקת וכולם יחדיו נכוונו לש"ש:

סימן י

שאלתם בהשוחטים שהעידו עליהם הזובחים שכמה פעמים הי' שאלות על הריאה ואמרו כשיתן להם בשר יכשירו אותם והשו"ב מתנצלים דכוונתם הי' שיקחו טרחא להתאמץ להכשירם או שילכו בלילה וכו'. הנה לדעתי השוחטים הללו אסורין לאכול משחיטתם ושחיטתם המה כחתיכא דאיסורא וכמה פעמים צווחו הקדמונים שלא ליטול שכר מן הכשרות יותר מן הטרפות ואף במקום דנהגו כן היינו רק בסתר דהמנהג כן אבל במקום שאין מנהג הרע הזה או אף במקום דהוי מנהג הזה אם תובעים יותר מן המנהג ודאי רשעים וחשודים לאותו דבר והחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ולא עדיפי מכהנים דאין נאמנים על הבכור מכח דחשודים להנאתם ומכ"ש בזה דאינהו גופייהו נחשדו על כך אסורין לאכול משחיטתן מכאן ולהבא ובפרט דהדור פרוץ בעו"ה ומחיצה שנפרצה אומרים לו גדור וסחור אמרינן לנזירא לכך שחיטתו אסורה ואם הי' באפשר הי' ראוי להכשיר הכלים מה שמשתמשים בהם אחר זמן שעשו כן. נשמט מלעיל. שמה שכתבו שסמכו על המורה שלוקח בשר מן הכשרה. הנה זה אין בו כדי סמיכה חדא דהמורה לוקח רק מכח המנהג ואינו תובע חלקו יותר מן המנהג ועוד מן המורה אין חשש כ"כ דלא אתי להכשיר הטרפה דהשוחטים יוכיחו אבל השוחטים מי יגלה מסתורם וערמימות שלהם לכך הדין כנ"ל:

סימן יא

שא' בנדון השוחט הזקן היטב אשר דיבר רו"מ דחלילה וחלילה לאכול משחיטתו לבדו בלתי שיקח עוד שו"ב ואם אפשר שיהי' מיד מה טוב ואם לא עכ"פ יראו למנות עומד ע"ג איש שיודע מה בענין הזה להשגיח עליו עד אחר החג ואז חלילה לאכול ממנו עד יקחו עוד אחר ומה שרוצה ללמוד את בנו לא מועיל מתרי טעמי כי שהויי מצוה לא משהינן כמ"ש ביבמות מכ"ש במה דהוי דבר איסור וכי ביני לביני יאכלו ח"ו טרפות ועוד בשחיטות לא טוב להיות אב ובנו יחד כי יחפו זע"ז ואין דומה למ"ש באו"ח סי' נ"ה דהש"ץ יכול למנות לבנו לסייע לו לפרקים דשם אין בו חשש איסור אבל בשחיטות שיש בו חשש איסור וחזקת איסור ועיקר לקיחת ב' שוחטים כדי שיהי' א' מתיירא מחברו ואב ובנו נמנין רק לאחד כי מאה קרובים כחד דמיא וכמה מקהי אקהיותא הראשונים למה ע"א נאמן בשחיטה דהוי חזקת איסור א"כ אם באמת לקחו זר מה טוב וכשר ע"פ הדין אבל קרובים הרבה כחד דמיא לכן ודאי דראוי ליקח איש זר מכמה טעמים והאומר דיותר טוב לאכול ספק מלקפח פרנסת אחד זה תורה חדשה ואינו אלא טועה ואולי השומע שמע וטעה ואנו אין לנו אלא הש"ס והראשונים שמוכח מדבריהם להיפך לכן שמעו אלי וישמע אליכם ד' ובפרט דהשעה צריכה לכך דימי הרחמים ממשמשין ובאין הלואי וישמע ה' את קולנו וישלח מלאך ויוציאנו מן הגלות המר וצריכין אנחנו לאפושי ברחמים:

סימן יב

שא' ע"ד השוחט הצדק אתו דודאי אם באין קצת בני עיר לשחוט אצל אחר כדי להרויח פרוטה של השחיטה או מאהבת איש ושנאתו לא מכח חשש איסור יש בזה השגת גבול אבל אם באין לשחוט אצל אחר מכח חשש איסור ואין השוחט דמתא מקובל עליהם מכח חשש איסור לא שייך בזה השגת גבול ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו וכן כתבתי בזה בתשובה לק' זבאריז במהדורא ג' שלי על חו"מ וכתבתי כדברי רו"מ דהיינו דין מלמד ועדיף מיני' ובפרט מה שהרב הצדיק המנוח מוה"ר מאיר ז"ל מפר"ל אסרו בודאי ראוי לפרוש ממנו:

סימן יג

שא' במורה שנתקשר אם יתנו מגרעות להשו"ב בשכרו לא יורה הוא ואם יתנו לו מגרעות לא ישחוט השו"ב ועתה עשו מגרעות להשו"ב דעד הנה הי' נוטל הכרכשות גם מן הטרפות ועכשיו אין רוצים ליתן רק מן הכשרות והמורה אינו מקיים את החיוב שלו הנה גוף הדבר מה שנותנין להשו"ב רק מן הכשרות כבר מקהו אקהיותא כמ"ש ביו"ד סי' ח"י ואף להמקילין שם נראה דהיינו דוקא אם המנהג כך מעולם ליתן רק הכשרות והשו"ב שנתקבל ידע מזה המנהג ואדעתא דהכי נכנס לכך לא חיישינן דאין זה סברא לומר דנכנס מתחלה ע"ד לעשות ערמה ולהכשיר אבל אם הי' תחלה שם המנהג ליתן גם מן הטרפות וכעת רוצים לגרע משכרו ודאי יש לחוש כיון שמגרעין שכרו יורה לנפשו היתר ויבא להכשיר בכונה ודאי יש למנוע המנהג הזה וכעת נדבר נדון הרב ודאי דבריו נכונים מטעמים שלו ואני מוסיף דהנה זה הוי בכולל כיון שאסר על עצמו שלא יורה שום הוראה והרי הוראה להכשיר ודאי אסור גם הוראה להטריף ג"כ חל האיסור גם בלא"ה מה הוי לאפרושי מאיסורא הרי אף אם לא יורה מספיקא פרשי אינשי וממילא מה הוי בהוראתו אפרושי מאיסורא גם אף דהוי בכתב כבר כתבתי בחבורי דעכ"פ מדרבנן ודאי חל אף בכתב כמו בנדר בדבר שאין בו ממש שחל מדרבנן בע"ה ולדידן כ"ע דינם כע"ה כמ"ש שם בש"ע גם התרה אין לו כיון דהוי בשביל טובה שעשה לו דהשוחט התחייב כנגדו לכך בודאי הדין עם השוחט:

סימן יד

ע"ד שאלתו בשוחט מו"ה יוסף שיש עליו כתב מאנשי העיר להיות לו חזקה עולמית בעניני השחיטה ואח"כ רצה ר' יוסף לקבל לו מסייע את ר' ישראל על ג' שנים ור' ישראל נתן לו כתב בנדרים וחרמות ובאיסורים שאחר ג' שנים לא ישחוט שם שום דבר בלי רשיון ר' יוסף ואחר כלות ג' שנים נתרצה ר' יוסף לקבל עוד את ר' ישראל על ב' שנים וחזר ר' ישראל ונתן לו כתב מחדש כמשפט הראשון ובכלות הב' שנים אינו רוצה ר' יוסף עוד את ר' ישראל להיות שוחט בלי הסכמתו. הנה לדינא יפה כתב רו"מ כי חלילה לר' ישראל לשחוט שם שום דבר הן בהמה והן עוף ואם יעבור וישחוט הוי שחיטתו כנבלה ומי שלא ירצה לשמוע וישחוט אצל ר' ישראל הכלים שלו טרפה וחלילה לאכול אצלו או להשתמש בכליו והשומע לדברי ישכון בטח ושאנן כו':

סימן טו

ע"ד שאלתו ויובן ממילא מתוך התשובה הנה לדעתי אין בזה בית מיחוש על השו"ב ואף ערעור כל דהו אין עליו והנה מה שחתמו בני העיר שאם ישחוט אחד בלי חברו יהי' שחיטתו עליהם כנבלה הנה מצד נדר אין בזה בית מיחוש חדא דהוי בכתב ואת"ל נדר מהני בכתב היינו בלשון בינוני שיכתבו אנחנו מקבלים ולא בלשון עבר שכתבו קבלנו עלינו וזה הוי רק לשון הודאה ולשון הודאה אינו לשון נדר ולא מהני הודאה רק בממון ועוד כיון שלא הוי כתב ידן רק חתמו נמי לא מהני בנדר ושבועה כאשר כתבנו כל זה בכמה תשובות ועוד כיון שכתבו להיות אסורה כנבלה הוי מתפיס בדבר האסור ולא הוי נמי נדר ועוד שלא כתבו דהבשר יהי' נבלה רק שחיטתו יהי' כנבלה וזה הוי דבר שאין בו ממש ולא חל עליו נדר מן התורה ואין לנו בזה חשש רק דעכ"פ הוי קהל שפסלו שחיטת הכל דהוי שחיטתו אסורה כמ"ש בתשובת הרא"ש ובש"ע סי' א' והנה בין כך או כך אין בזה חשש חדא דאפי' הוי חשש נדר דאורייתא מ"מ קיי"ל בנדרים סי' רי"ח דבנדרים אין הולכין אחר הלשון רק אחר הכונה וכיון דכת"ר אומר דכל עיקר התקנה הוי מחשש הסכין א"כ אף שבלשונם כתבו שלא ישחוט אדם בלתי חברו לא אזלינן אחר הלשון רק אחר הכונה והכונה הוי רק על בדיקת הסכין והרי כאן כיון שהי' הסכין בדוק משניהם מן הלילה וגם אחר גמר שחיטת האחד בא השני ובדקו ומצאו יפה אין בזה שום חשש גם הרא"ש והש"ע מיירי רק לענין אותה השחיטה שכבר שחט שהיא אסורה ולהבא תליא בזה אם כבר האכיל להם דבר האסור לכך הוי כחשוד לאותו דבר ושוב לא מהני אף אם יסכימו להכשירו להבא אבל אם לא האכיל עדיין א"כ אינו חשוד להאכיל נבלה ובפרט דעשה כן בפירסום והודיע לשוחט השני א"כ ידע דהשוחט יודיע הדבר ולא יאכלו ממנו א"כ לא האכיל דבר איסור גם נדון בזה כשוגג שסבר שמפני כבוד שבת ושעת הדחק מותר לו לעשות כן ואם הי' נשאל להרב הי' בעצמו מתירו והוי עכ"פ אומר מותר ואומר מותר שוגג ובשוגג מותר שחיטתו כמ"ש התב"ש סי' ב' ומה לי שוגג אחר או אומר מותר לכך אין בזה חשש כלל ואין עליו ערעור אפי' כל דהו:

סימן טז

שאלתו בנדון השוחטים שמניחים לתלמידיהם לשחוט כשהם אינן בביתם ועדיין לא נטלו קבלה חנה ח"ו לעשות כן ושחיטתם אסורה כשאין שוחט שנטל קבלה עע"ג. ומ"ש רו"מ איך משכחת לה שיטול קבלה הרי צריך לשחוט לנסותו לק"מ דהכלל כך דכל איסור השחיטה בלי קבלה הוא מטעם חשש אחלופי דאם אין לו קבלה אתי למחלף באיש אשר לא למד הל' שחיטה ואינו אומן ובלי אחרים עע"ג לכך עשו משמרת למשמרת ואסור כל שחיטה בלי קבלה אך זה אם שוחט סתם אבל אם שוחט כדי לנסותו ולא אתי למחליף באחר זה מותר אבל מה דלא הוי לנסותו אסור בכל ענין וגם מי הגיד דאותן הדברים ששוחט המה מותרין באכילה דלמא הוא שוחט לנסותו ואף ששחט יפה מוכרו לנכרי או לכלבים לכך לא יניח לתלמידיו לשחוט כל שלא נטלו קבלה ובפרט שלא בפניו. ואם אין השוחט בביתו לשחוט ע"י נכרי מכח שצריכין לטרפה חס לעשות כן דאין עושין סחורה בנבלות וטרפות:

סימן יז

שאלתו בשו"ב שהוא אבל ר"ל בתוך זי"ן אם מותר לשחוט בליכא אחר וכבר ראה בחכמת אדם שמתיר אך לא נ"ל דבריו. תשובה. הנה אם כי בטעמיה יפה השיג רו"מ דודאי אין ראי' ממלאכת יו"ט דהוי מצוה וגם אין ראי' ממשרת הבית דשם עושה בביתו ואינו הולך למק"א משא"כ בשוחט וגם מ"ש דאינו הולך לטייל הרי השמש אוסר הטו"ז לעשות צרכי בהכ"נ וגם אינו לטייל ואם כי דבריו נכונין מ"מ הדין נכון דמותר כיון דעכ"פ הוי דבר האבד הן אם הוי דבר האבד לו או דהוי דבר האבד לאחרים והן אמת דאני אוסר דבר האבד בפרהסיא מ"מ בשוחט הוי ממ"נ אם שוחט לאיזה יחיד יעשה באמת בצינעא שלא יראנו אדם ואם שוחט לרבים שוב י"ל כיון דפרהסיא אסור מטעם חשדא ובשל רבים ליכא חשדא כידוע וידעו כי אם לא הי' דבר האבד לא הי' מניחין אותו לשחוט לכך ליכא חשדא ומותר לשחוט אף בפרהסיא ואין להחמיר בזה במלתא דרבנן. [ואחד שאלני תינח אם הוי מטעם מלאכה אבל מה נעשה למ"ש בשו"ת בית יעקב שמתוך אבלו לא ישים אל לבו לשחוט ולבדוק הסכין כהוגן. הנה דברי הבית יעקב אין נראין וראי' קצת מש"ס סוכה (דף כ"ה ע"ב) אמר רב אבל חייב בסוכה וכו' עד קמ"ל הנ"מ צערא דממילא הכא הוא דמצער נפשי' איבעי לי' ליתובי דעתי' ופרש"י חובה עליו ליישב דעתו למצוה עיי"ש וא"כ ה"נ בשחיטה כיון דהוא מצער נפשי' חובה עליו ליישב דעתו למצוה ובפרט שלא להכשיל הרבים ובודאי יעשה כן ואם נאמר כדברי רו"מ אם אירע לו לשוחט שטבעה ספינתו בים וכו' ובע"כ כתירוץ הש"ס שם דזה הוי טרדא דרשות כן ה"נ בזה וחזקה דודאי יכוין דעתי' ויסיר ממנו הצער ואם אין בידו לכוין דעתו הוא עצמו לא ירצה לשחוט ואני מדבר רק אם הוא רוצה לשחוט אם הוא מותר בזה כתבתי כיון דרוצה לשחוט יודע בנפשו שיוכל לכוין דעתו בזה מותר לו לשחוט ואין עליו איסור מכח אבלות וז"פ:]

סימן יח

ע"ד שא' בנדון השוחטים שגונבים זה מזה. הנה ודאי לפי הדין הי' יכול רו"מ לפסול שחיטתו לגמרי כי אם השוחט אסור ליקח שכר מן הכשרות יותר מן הטרפות דיש חשש בשביל הנאת ממון להכשיר א"כ נהי דבאינו נוטל יותר ליכא חשש זה היינו באם אין רואין שחשוד אממונא אבל אם רואין דחשוד אממונא ואוהב ממון של גזל ודאי דיש לחוש דיבוא להכשיר הטרפה בשביל ממון שיתנו לו ובזמן הזה מאן דחשוד אממונא חשוד על הכל ואף דקיי"ל חשוד על הגנבה לא חשוד על השחיטה הנה זה אינו מוסכם דהרי איכא חד תירוץ דנתן לאחר לשחוט אבל י"ל דחשוד גם על השחיטה ועוד דעתה נשתנו האנשים וכי ח"ו שנאכל משחיטת הגנב וכה"ג כתב הח"י ה"פ סי' תמ"ח דבזה"ז כולם עובדי להכעיס נינהו לכך מה"ד הי' ראוי לאוסרו אך היות כי אין בידנו להעמיד הדת על תלו לכך אם ישבעו בפועל ממש שלא יגנבו יותר זה מזה ואם יגנוב יהי' אסור לו לשחוט לעולם וישבעו כן עד"ר אז יתיר להם לשחוט ויהי' אהבה ביניהם אך מי שירצה להיות שוחט בלי שבועה יאסור לו שחיטתו לעולם ויהי' נדחה מפרנסתו בלי חשש ופקפוק כלל. ומה שתמה עמ"ש בטוד"ת להוכיח דבדיקת הריאה דרבנן מקרבן תמיד ועז"כ שמא הי' שם בדיקת פנים הנה לא עיין בלשון במשנה פ"ג דתמיד בסדר הקרבת התמיד לא זכר כלל שיעשה שום דבר קודם זריקה רק אח"כ וכן עיין בלשון הרמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ו הל"ב וז"ל והמדשן מדשן את המזבח בשעה שזה שוחט את התמיד ואח"כ זורק את הדם זה שקבלו עכ"ל מוכח דאין שום מעשה בין שחיטה לזריקה וז"פ וברור:

סימן יט

שאלתו על השו"ב המקילין באם אין הסכין טוב אחר שחיטה שמשפשפין על היד ואם נעשה טוב מכשירין השחיטה כידוע שפגם ממש לא יעבור מן היד בשום אופן אם לא על האבן וכל דעובר על היד אינו פגם רק דבוק מאיזה דבר מלמעלה. הנה שאלתי להשו"ב דפ"ק וכאן נשחטו למאות ולאלפים ואמרו ג"כ שעושין כן ואמרו שאם לא יעשו כן לא יוכשר אחד מני אלף. והנה לדעתי שום בר שכל לא יכחיש זה לומר שע"י העברה בבשר יתחדד הסכין ויסור הפגימה כי זה דבר נמנע. והנה כעין סמך לדברינו ממ"ש הפוסקים בהל' יו"ט סי' תק"ט גבי סכין כהלכה ואין מורין כן ולמה לא כתבו לרבותא דלהעבירה ע"ג יד נמי אין מורין כן ובע"כ דע"ג היד מורין כן לכתחלה דבזה לא שייך לחדדה ובזה יובן מה דאמרינן בביצה כ"ח וחזיתי' לדעתי' דלחדדה עביד וקסבר הלכה ואין מורין כן ולכאורה אין לו הבנה דבמה חזא לדעתיה דלחדדה עביד אך לפי הנ"ל י"ל הכונה כך דאי להעביר שמנוניתי' הי' לו להעבירה ע"ג היד וא"א לבוא לידי חידוד ומדהעביר' ע"פ דדיקלא מוכח דכוונתו לחדדה וז"ב ואמת וח"ו לומר על כלל ישראל שנכשלים באיסור כזה ובחנם הרעיש רו"מ העולם בזה ושוב ראיתי בחת"ס הביא ג"כ ראי' זו להכשיר ומ"מ העלה להחמיר והנה אם נראה דהצדדים נתעקמו בזה אני מודה דטרפה ואין אני מתיר רק אם נראה הרגשה באצבע שאינו שוה בזה י"ל דהוא מחמת לחלוחית בעלמא בזה אני אומר דכשר אם הלך ע"י היד והבן:

סימן כ

במ"ש המחבר בסי' ט"ז סעיף ט' לפיכך חש"ו ששחטו וכו' לכאורה הי' נלפענ"ד דהיינו דוקא אם שחטו לצורך דבר הרשות אבל אם שחטו לחולה כגון שהי' החולה צריך לבשר ולא הי' לו רק בהמה חי' ולא הי' לו מי לשחוט רק החש"ו או שהוצרך לנחור לצורך חולה שיש בו פ"נ בכה"ג כיון דהוי לדבר מצוה הוי נחירתו זו שחיטתו ואסור לשחוט בנו אחריו וראי' ממ"ש ביומא ס"ד דמשני שם רבא כגון שהי' לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביוה"כ ופריך וכה"ג מי אסור ומשני דחייתו לצוק זו הוא שחיטתו והרי באמת דחי' לצוק גרע אף מנחירה ואעפ"כ כיון דהוי לצורך מצוה עומד במקום שחיטה א"כ ה"נ אם שחט לצורך חולה ע"י חש"ו או ניחר כיון דמצוה קעביד וה"נ הוי מצוה יותר משעיר המשתלח ה"נ נחשב נחירה זו במקום שחיטה וא"ל דש"ה דהוי הכשרו בכך דוקא ואם הי' שוחטו לא מהני רק דחי' בזה הוי הדחי' במקום שחיטה כיון דהמצוה הוי דוקא בכך אבל הכא דאין המצוה דוקא בנחירה או בחש"ו ואם הי' מוצא לשחוט כראוי לא הי' רשאי לנחור רק כיון דליכא שוחט נוחר ומעקר בכה"ג לא הוי הנחירה כשחיטה ז"א דנהי דהכשרו בכך אכתי מנ"ל דעשתה התורה זו כשחיטה ומנ"ל לומר דדעת התורה הוי דדחי' זו יחשב כשחיטה ובע"כ דמסברא ס"ל כיון דמקיים בזה מצוה הוי חשוב ונחשב כשחיטה וכיון דסוף סוף מת הוא ומצד הסברא לולי דגלי קרא דבאו"ב בעינן שחיטה הוי מסתברא לאסור אף בנתנבלה דסוף סוף המית שניהם ביום אחד רק דגלי קרא דלא תשחטו דבעינן שחיטה אמרינן דלא גלי קרא למעט רק באם נחרו לצורך דבר הרשות אבל אם נחרו והמיתו לדבר מצוה עובר עליו כאלו שחטו א"כ ה"ה בשחטו חש"ו או נחרו לצורך החולה נמי חייבין עליו משום או"ב ודין זה ברור לדעתי אלא כיון שאין כחי לחדש דין כזה נראה דבכה"ג יכסה בלא ברכה דספק ברכות להקל:

סימן כא

במ"ש הרמ"א בסי' כ"ד סע"ה בהג"ה והמנהג להטריף אפי' חתך רוב המפרקת וכו' השיגו עליו הטו"ז והש"ך ולדעתי נראה ראי' ברורה מהש"ס דאסור מדינא מע"ז דף ס"ג ע"ב דפריך שם ונשחטי' משחיט ומשני אתי בי' לידי תקלה ופריך ולשויא גיסטרא ופרש"י יחתכנה לשנים וכו' דלא אתי בי' לידי תקלה וכו' והנה אין סברא לומר דכוונת הש"ס דלקרע אותה לשנים הגבה וכדומה חדא דא"כ תקשה למה נקט דוקא גיסטרא ולא נקט לנחור אותה או לעקור הסימנים כדאמרינן בעלמא נוחר או מעקר או איזה הריגה ומיתה שהורגין הבהמה ובודאי מתה בהו הבהמה יותר מהר מקריעה לשנים דהוא מיתה משונה ביותר או דלפרוך לשחטה בסכין פגום או למעלה ממקום שחיטה וכדומה הרבה שאין מספר ולמה נקט דוקא גיסטרא ועוד תקשה הרי דעת רש"י שם לעיל מובא בתוס' בע"א ובדף י"א בפרש"י דאסור לגרום טרפות בידים לבהמה טהורה וא"כ תקשה עליו מן הש"ס הזה דאם טרפות אסור לגרום לבהמה טהורה מכ"ש נבלה לשויא נבלה ממש ומה פריך הש"ס לשויא גיסטרא הרי אסור לגרום נבלות וטרפות ואף התוס' שהקשו על רש"י למה לא הקשו ממימרא מפורשת כאן לכך נראה דכוונת הש"ס להך גיסטרא האמור בפ"ג דחולין והוא בפוסקים כאן. דהיינו לחתוך המפרקת לפנים אחר שחיטה וקאי קושיא זו אלעיל מינה דפריך ונשחטי' מישחיט ומשני דלמא אתי בה לידי תקלה ואהא פריך דלאחר שחיטה לשויא גיסטרא ולחתוך המפרקת ואז ליכא חשש תקלה כיון דחתך המפרקת אסורה באכילה אף בחולין ולדעת רש"י ליכא כאן חשש דאין גורמין טרפות לבהמה דזה אין שייך רק כשהבהמה בחי' אסור לגרום לה טרפות אבל כאן כיון שנשחטה תחלה בהכשר א"כ חשוב כמתה ומותר לאכול כבר מבני מעי' וכדומה א"כ כיון שכבר היא כמתה מותר לו לעשות בבשרה מה שירצה אף לאסרו באכילה באיזה איסור שיהי' ולענין הבהמה עצמה הוי כחותך בשר בעלמא מה שחותך אחר השחיט' המפרקת ולענין תקל' ליכא חשש כיון דלאדם אסור' באמת אף בחולין ליכא חשש תקל' ומכ"ש אם נימא דהך איסור דלא לשויא גיסטרא הוי מדרבנן ואף שנלמוד מקרא הוי רק אסמכתא בעלמא א"ש יותר דאיסור זה של אין עושין לה טרפות ליכא חשש איסור דאורייתא רק בדרבנן ואין איסור לגרום טרפות לבהמה רק טרפות דאורייתא לא דרבנן לכך לתקלה ליכא למיחש כיון דעכ"פ אסור מדרבנן ולאיסור דאין גורמין טרפות לבהמה ליכא כיון דמן התורה מותר זה נראה ברור פי' הסוגיא והן אמת שלשון רש"י שפירש יחתכנה לשנים משמע שהיא עצמה יחתוך לשנים ולא פי' יחתוך המפרקת לשנים משמע שעל היא עצמה קאי לא על המפרקת דהתם בפרק השוחט נקט רש"י שלא יחתוך המפרקת לשנים וכאן לא נקט לשון מפרקת משמע דעל עצמה קאי אך מלשון שכתב יחתכנה ולא כתב יקרענה לשנים כדרך כל מקום שנקט לשנים לשון קריעה משמע מזה שהכונה שבדרך שחיטה יעשה כן בסכין כפירושנו בפרט מכח הוכחות הנ"ל מגוף הש"ס למה דוקא מגיסטרא וכנ"ל לכך נראה ברור פי' הסוגיא כמ"ש וראי' גדולה דאסור בחתך המפרקת לשנים כנלפענ"ד ברור:

סימן כב

נדון התקנה של השוחטים. יפה עשה רו"מ לפעול להיות ב' שוחטים בקה' וכשיגיע זמן שקבעו אנשי עירו לקבל עוד שו"ב שני חלילה להשוחט שמכבר לשחוט שום דבר שם עד שיהי' עוד שוחט אחר רק עוף לחולה ח"ו מותר לו לשחוט ובלא"ה אסור לו לשחוט ואם ישחוט שחיטתו אסורה.

ובנדון התקנה בין המוהלים בודאי המוהל הזה ראוי לקונסו כי אף דיש לדון אם חרם דכתב חל אך חדא דהנו"ב כתב דחרם חל בודאי בכתב ועוד אף בשבועה כתבנו בנ"ז דעכ"פ מדרבנן הוי שבועה בע"ה כמו בנדר בדבר שאין בו ממש ואנן כ"ע כע"ה דיינינן כמ"ש בסי' רי"ג לכך בודאי ראוי לקונסו במה דאפשר. ונדון שהקשה על הר"ן בנדרים דף פ"ה שהקשה דלמא ישאל על נדרו ונמצא מתהני מדידי' והקשה רו"מ הרי אם ישאל על נדרו מותרין לגמרי לק"מ דהכונה דאיך נוטלין בע"כ דהרי אם לא אסרו אסורין ליטול בע"כ וא"כ איך מתהני מדידי' בע"כ דלמא ישאל עליו וז"פ.

ובנדון השו"ב אשר כתב איזה דברי בוז אל הרב וחזר ופייסו. ודאי אין עליו חיוב נדוי כלל ומי שגוזר עליו נדוי הוא שלא כדת ויכול השו"ב לומר אדרבא ומכ"ש דאין לו העברה מכח זה:

סימן כג

שאלתו וז"ל בעיו"כ כשהולכין השו"ב לשחוט אצל הבעה"ב לביתם ומכבדים לכ"א לכסות דם השחיט' ולפעמים כשבאים לבית אשר שם שני בעה"ב נוהגין דכ"א חוטף מעט עפר ומניח בצדו והשו"ב שוחט את העופות השייכין לזה לתוך עפרו וכן לשני לתוך עפרו אשר הניחו ושניהם מכסים איש את שלו אם רשאים לעשות כן לפי המבואר ביו"ד סי' כ"ח שחט מאה חיות ועופות כיסוי אחד לכולם ואפי' הי' לפניו הרבה לכסות כיסוי אחת לכולם וכאן כ"א מברך לעצמו. תשובה. הנה בראש כל אני אומר ודאי אם רצו לצאת כל הסברות הי' אפשר שהשו"ב ישחוט של זה ושל זה ואח"כ יכסה אחד ויברך השני יענה אמן ויכבד אחד לחברו לברך גם הרי אחז"ל בברכות גדול העונה יותר מן המברך וא"כ בזה יצאו הכל וכל אחד יכסה שלו. ואף אם לא יעשו כן הנה מצות כיסוי הוא ליתן עפר למטה ועפר למעלה והנה מה דקיי"ל דמי ששחט הוא יכסה היינו שיתן הוא העפר למטה ועפר למעלה אבל כאן כיון דכל בעה"ב נותן הוא העפר למטה א"כ כבר התחיל הוא במצוה והמתחיל במצוה אומרים לו גמור וא"כ עליו לכסות גם למעלה ואין על השוחט איסור גורם ברכה שא"צ ואם הוי בזה גרם ברכה שא"צ הבעה"ב המתחילין ליתן עפר למטה הם הגורמין כן לא השוחט זה חדא. ולולי כל זה נראה דאין זה חשש גורם ברכה שא"צ והנה מ"ש רו"מ בפתח דבריו ראי' מהל' בהמ"ד דקיי"ל דיכולין לחלק הנה חוץ ממ"ש רו"מ משם דמה דקיי"ל דאסור לגרום ברכה שא"צ היינו באם ליכא שומע כלל אבל כאן כיון דהיוצאים בברכת אחד צריכין לשמוע כל הברכות ולענות אמן והנה שומע הוי כעונה וכמ"ש רש"י בסוכה דגם באמצע תפלת י"ח יעשה כן וא"כ אף אם יוצאים בברכת אחד הוי כאלו בירך כ"א לעצמו א"כ אף כשחולקים אין כאן גרמות ברכה שא"צ. והנה חוץ זה נראה דאין בזה חשש גרמות ברכה שא"צ דכלל זה הוי רק אם הגרמא הוי ברכה יתירא לבד אבל אין בו תוספת מצוה אבל היכא דיש כאן תוס' מצוה לא שייך לומר דגורם ברכה שא"צ דהרי כנגדו מוסף מצוה ולכך אם יהי' השוחט מכסה יהי' האחד העושה מצוה ואם מכבד לאחרים שנים או שלשה עושין מצות כיסוי א"כ כ"א רוצה לקיים המצוה והוי תוספת מצוה וכבר אחז"ל והביאו רש"י בפ' בחוקותי דאינו דומה יחיד העושה מצוה לרבים העושין מצוה א"כ לא שייך בזה גורם ברכה שא"צ וז"ב לפענ"ד. ומה שרצה רו"מ לחלק דמה שאמרה התורה מי ששחט הוא יכסה היינו דוקא בעוף שלו אבל בעוף של אחר יכול הנותן עוף לומר שהוא יכסה זה אינו נ"ל דהרי הוא מתנה עמש"ב ותנאו בטל ואין בידו להתנות כן.

ובנדון הפלוגתא של התב"ש והכו"פ אם השוחט יכול לכבד לאחר הכיסוי בתורת שליחות או לא כתבתי בזה בילדותי וכעת נ"ל בקיצור להכריע כך דבאם העוף של השוחט בעצמו אז הדין כהתב"ש כיון דמצוה בו יותר מבשלוחו אבל אם העוף של אחר הנה חיוב השחיטה על בעל העוף והשוחט הוי רק שליח של בעל העוף א"כ בזה לא שייך לומר מצוה בו יותר מבשלוחו כיון דהוא עצמו רק שליח הוא ולכך נהי דהתורה אמרה מי ששחט יכסה מ"מ הוי רק שליח ולכך יכול לעשות שליח אחר ובפרט למה דקיי"ל באהע"ז סי' קמ"א דכולהו שלוחי דבעל נינהו וא"כ ה"נ אף אם יעשה השוחט שליח אחר לכיסוי הוי זה השליח של הכיסוי שלוחו של בעל העוף ומה לי זה או זה לכך יכול לעשות שליח אחר ובזה הוי בתורת שליחות דהרי אף אם השוחט יכסה אין המצוה שלו רק של בעל העוף רק דהשוחט הוי שלוחו א"כ יכול לעשות שליח אחר ובזה נמי נסתלק ערעור של רו"מ דגורם ברכה שא"צ דבזה שאני כיון דאף אם השוחט יכסה הוי רק שלוחם וגוף המצוה הוא של המשלחים א"כ אם מחזיר לכ"א את שלו אין זה בכלל גורם ברכה שא"צ ומותר:

סימן כד

ומה ששאל באם השוחט שוחט עופות במקום שאין רשאי לברך שצריך להרחיק אל מקום אחר לברך ברכת השחיטה אם יכול תיכף לברך גם ברכת הכיסוי כדי שלא יצטרך להרחיק פעם ב' מן המקום ששחט ולברך. הנה חס מלהזכיר לעשות כן וראייתו מסי' י"ט דשחיטה אינה הפסק בין הכיסוי זה אינו כלום דהנה ברכה צריך ב' ענינים אחד שלא יהי' הפסק בין הברכה להמצוה והשנית הוי להיות סמוך לעשייתן להיות עובר לעשייתן אבל לא עובר דעובר ולכך אם מברך עתה על הכיסוי דהוי סמוך לעשייתן רק מחשש הפסק בזה קיי"ל דהשחיטה אינה הפסק בין הכיסוי להכיסוי אבל אם יברך קודם השחיטה על הכיסוי שיהי' אחר שחיטה נהי דאינו הפסק אך עכ"פ אינו סמוך לעשייתו והוי עובר דעובר ולא מהני כיון דעתה אינו מברך על הכיסוי מיד רק תחלה ישחוט וז"ב ונכון:

סימן כה

נשאלתי בתרנגולת שנמצא בהקנה מחט תחוב לחוץ מעבר לעבר וקצת מחט תחוב לחוץ. והוריתי להיתר והיינו דנהי דרוב הנבלעים דרך הושט היינו אם לא נמצא בקנה ממש אף דנמצא סמוך לקנה מ"מ קיי"ל רוב וקרוב הולכין אחה"ר ואמרינן דדרך הושט בא כמ"ש הפמ"ג בכמה דוכתא אבל היכא דנמצא בתוך הקנה הרי הוי מקומו ממש וכבר כתב הסמ"ע סי' רנ"ט וכן המפורשים בשם הרמב"ן פ"ב דב"ב דהיכא דהוי מקומו ממש הוי קרוב עדיף א"כ ה"נ אזלינן בתר מקומו דנמצא בקנה ואמרינן דבלעו בקנה וממנו נתחב לחוץ וקנה נקיבתו ברובו ואין לחוש שמא עשה נקב בושט ז"א דהרי בעצם הנמצא על הריאה חולקין הרבה על הטו"ז בס"ס ל"ט וס"ל דכשר ולא חיישינן לנקיבת אברים הפנימים ולא חיישינן לזה רק אם הוי קוץ שמכה בכח והביאו ראי' מנשבר הצלע ויש בו עיקוץ דאין חוששין לנקיבת הריאה ואברים הפנימים עיי"ש בפמ"ג במשבצות ס"ס ל"ט וא"כ ה"נ ע"י המחט כיון דתלינן שנבלע בקנה ומשם אינו יוצא בכח לא גרע מנשבר הצלע או עצם הנמצא על הריאה דלא חיישינן לנקובה ואינו דומה למ"ש הפמ"ג שם דאינו דומה למחט הנמצא בריאה דחיישינן מכח דשם יש כח הדוחה עיי"ש חדא די"ל דבקנה ליכא כח הדוחה כיון דאין דרכו להיות נבלע בו דבר אין שם כח הדוחה ואף אם יש שם כח הדוחה מ"מ כח הדוחה לא מהני רק לגבי עצמו כיון דהוי מונח בו ואין זה מגוף הריאה ואינו שייך לו כח הדוחה דוחה אותו לחוץ וכיון דסופו לינקב ולצאת חיישינן שמא כבר ניקב וזה לגבי גוף הריאה אבל כאן דלנקיבת הקנה אין לחוש דפסיקתו ברובו רק לחוש לנקיבת הושט אין כח של הקנה מכריח להיות ניקב הושט ואפשר לו לצאת בלי נקיבת הושט או מצד אחר שאין שם הושט ואין סופו לנקוב הושט כודאי לכך אין לחוש בזה לניקב הושט והוריתי להיתר. שוב ראיתי ראי' לדין הנ"ל בש"ך סי' מ"א ס"ק ח' בשם הרשב"א והעט"ז שם מפורש כיוצא בזה ממש ואף דהש"ך מביא דהרש"ל חולק מ"מ הביא שם דרוב המתירין. ולפמ"ש מסתבר טעמייהו כנ"ל. ומ"ש הרמ"א בסי' ל"ג סעיף ט' דאם הוי ספק דלמא ע"י קוץ טרפה היינו בקוץ הבא מבחוץ דבזה כיון דאין לפנינו קוץ בקנה בפנים לא תלינן בליעה דבזה שוב אזלינן בתר רובא דרוב הנבלעים הוי בושט לכך בע"כ אם הוי ע"י הקוץ הוי מבחוץ ומבחוץ הוי בכח וחיישינן לנקיבת הושט וז"ב ונכון ומה דלא תלינן במחט ובליעה היינו מה"ט גופו כיון דרוב הנבלעים דרך הושט וכאן לא נמצא קוץ מבפנים לומר דהוי מקומו ממש לכך לא תלינן רק או בושט או בחוץ אבל אם נמצא בפנים עדיף דהוי מקומו ממש ולא אזלינן בתר רובא ותלינן דהוי דרך בליעה ולא בכח ודו"ק:

סימן כו

שאלתו בנדון נוצת העוף (בראשו) הנה כך אני מורה שבאם העור דבוק אל העצם אזי אני מטריפו דוק ותשכח דאז הוי סימן דהעצם הוי נשתנה מראיתו והוא בלאה כמו נצרר הדם וסביבותיו יש כמה נקבים כמעט כשיעור איסור בבהמה גם ניכר דהוא מחמת מכה כיון דנצרר הדם ונשתנה גם מדביקת העור בעצם ניכר כן דהוי מחמת מכה אבל אם אין העור דבוק בעצם אז העצם לבן ואין בו חרבה נקבים בזה אני מכשירו וכן ראוי להורות:

סימן כז

שאלה באופן אחר. לענין הטשיביס בעופות אני מטריף אם אני רואה שהעצם המוח גבוה שם והעור דבוק בו אז בלי בדיקה כבר אני מובטח שיש שם נקבים והוי בו נקבים אפילו לערך שיעור איסור בבהמה גם ניכר דהוי מחמת חולי דהמראה שם בלאה ולא לבן והוא טרפה בפשיטות וא"צ אפי' בדיקה:

סימן כח

שאלה מק"ק לעשנוב שאירע ששחט השו"ב שני כבשים אצל איש אחד והי' באחד משני הכבשים ב' וורדות בימין במקום הורדא ולא הי' בשורש והא' היתה הפוכה והטריף השו"ב רק שאמר דרך צחוק לבעל הכבשים אתה גנב ואביך גנב יש בכבש ב' כבשים ואתם טרפה ואח"כ נתק הורדא כדרך שעושין בכשרות וטעו כל העומדים וגם בעל הכבשים וסברו שכשר ומכרו הב' כבשים בחזקת כשר ואחר ח' ימים שחט ג"כ הבעה"ב אצל השו"ב הנ"ל והסיח לפי תומו שהאחד הי' טרפה והלכו להרב והכשיר הרב את הכלים וגם הבשר שהי' עדיין עוד בעת השאלה מחמת שהשו"ב אמר לו שהי' שניהם שוין והכשיר ע"פ הוראת מקצת אחרונים שמכשירים בשניהם שוין באחת הפוכה בהפ"מ והוראה זו תמוה דמי יודע אם הי' שוין עכתו"ד.

תשובה. מ"ש רו"מ לחוש דלמא לא היו שוין ובהמה בחזקת איסור עומדת בזה טעה דספק זה הוי בטרפות ולא בעסקי שחיטה ודוקא לענין ספק בשחיטה הוי בחזקת איסור עומדת אבל אם נשחטה רק לענין ספק בטרפות הוי בחזקת היתר ובשביל מה שאמר הוא בפיו שהיא טרפ' לא יצאה מחזקת היתר ובפרט שלא אמר שהטריפה מחמת שאינן שוין והגדולה הפוכה רק שאמר סתם טרפה והיינו דהחמיר כדעת המחמירין בשוין א"כ בשביל זה לא יצאה מחזקת היתר לומר דמן הסתם היו שוין ולסמוך על המתירין בשוין ולא גרע זה מדין מבואר בסי' ל"ט מאחד אומר בגב ואחד אומר בחיתוך דמעמידין הבהמה בחזקת היתר והרי בב"א האומר תחלה לא אסרינן לה רק מטעם דהראשון הוי כשנים כמ"ש הש"ך והטו"ז ולמ"ל הך טעמא ולהביא ראי' מיבמות הרי בלא זה כיון דאסרה הראשון הו"ל בחזקת טרפה ולא שייך לומר אוקמוהו אחזקת היתר ובע"כ דאף דאסרה הראשון לא נחשב חזקת טרפה ולא יצאה מחזקת היתר ואם לא הי' הראשון כשנים הי' מתירין אותה רק כיון דהראשון נחשב כשנים אין דבריו של אחד במקום ב' א"כ תינח התם דאומר להדיא דהוי בגב והוי טרפה ודאי לפי דבריו רק שהכחישו השני בזה שייך לומר דהראשון כב' אבל בנ"ד נהי שאמר שהוא טרפה אין זה ראי' דלא היו שוין די"ל דהחמיר כדעת המחמירין לכך יכול לומר אח"כ שהיו שוין וע"א נאמן באיסורין והדרינן לחזקת היתר ובפרט כיון דליכא הכחשה לא בעינן חזקת היתר רק כיון דעכ"פ חזקת איסור ליכא נאמן ע"א. ומ"ש רו"מ דמי יודע אם היו שוין אין לדקדק אחר עדות העד בפרט במלתא דרמיא עלי' לדקדק ובקי הוא בכך והרי שם בסי' ל"ט באחד אומר בגב כו' נימא מי יודע אם כיונו המקום והרי במשהו אם נוטה לגב טרפה בע"כ דלא אמרינן כן אך הוראת הרב תמוה איך הכשיר דבר כזה חדא דדעת המתירין בשוה לא ראיתי ואם ימצא כן באיזה ספר מיקל ראשו נגד הש"ך והתב"ש והפרי תבואה והפמ"ג והלב"ש שכולם מטריפין בשוין ובפרט להתיר הבשר שישנו עדיין בפרט אחר שכבר הורה לאיסור והרי קיי"ל בכה"ג דקם דינא בטעה בשיקול הדעת ומכ"ש אם הורה כדעת רוב הפוסקים איך יכול לחזור ולהתיר אחר שכבר נעשה כחדא עיין בהנהגת או"ה סי' רמ"ב ואף שאז לא אמר בהדיא שהיא טרפה מ"מ הרי אח"כ אמר לבעה"ב שהי' טרפה תחלה הוראתו אז כיון דעדיין הי' הבשר בעין ואיך הכשיר הבשר הנשאר אחר שאמר השוחט שהוא טרפה ועוד טעה הרב בדבר פשוט דהמתירין לא התירו רק ביש להם שורש אחד אבל באין להם שורש אחד אף אם אחת הפוכה הן הגדולה הן הקטנה הכל טרפה וכמפורש בש"ך ותב"ש וכל האחרונים והרי כאן לא הי' להם שורש אחד וטרפה בכל ענין ומה ענין שוין או אין שוין לכאן לכך ודאי דהבשר טרפה גמורה והכלים טרפה.

ונדון השו"ב ראוי להעבירו כיון דאמר דרך צחוק אתם טרפה ולא אמר דהכבש טרפה ועשה מדין של ישראל ומנפשותם צחוק והיתול ובפרט דמעשיו מוכיחין עליו שתלש הורדא וידוע דאין מנהגן של השו"ב לעשות כן רק בכשרים ולא בטרפות וא"כ עשה בו מנהג כשרה והוי מעשיו מוכיחין עליו שרצה להאכיל טרפות והיכי דמעשיו מוכיחין עליו מעבירין אותו כמ"ש כעין זה בסי' י"ח סעיף י"ט והתם לא עשה איסור כ"כ כמו הכא דכבר נודע לו שהוא טרפה ועשה כן לכך חייב העברה ואסור לאכול משחיטתו לכל י"ש. שוב נודע דהמעש' לא הי' כן והי' בשורש אחד גם ההפוכה לא הי' לה כיס ובזה יפה דיבר הלב"ש דבזה י"ל אף בשוין הוי כשרה דניכר בזה היתר לכך כדין הכשירה הרב בהפ"מ:

סימן כט

שא' בנדון חסר מקצת הוורדא ובדין ווארצלין שנמצא נקב תחתם הנה אני כתבתי בתשובותי להיתר בזה:

סימן ל

שא' בריאה שהי' עלי' בשר בלוי ותחת הבשר בלוי נמצא באונא האמצעית של ימין באמצע בליטה אחת יותר מט"ד והורה להטריף. הנה האמת הוא דכשר כי אין זה בכלל יותרת רק כלשון הרמ"א בסי' ל"ה ס"ה בהג"ה וז"ל ולא מקרי יותרת אלא כשיש לה צורת אונא אבל אם נמצא ע"ג הריאה מקום גבוה רחב למטה ועב למעלה ואינו חד בראשו נקרא גבשושית וכשרה ולכך אם הי' נדון דידי' כלשון הרמ"א הנ"ל ודאי אין לו דין יותרת וכן מדברי הט"ז ס"ס ל"ה שהביא הטו"ז בשם הב"ח יש להוכיח היפך מדברי רו"מ כי כונתם במ"ש שאין לו תואר ורד היינו שאינו חד בראשו ג"כ דאם הי' חד בראשו הי' לו תואר ורד וכל ראיותיו אינן ראי' דהכל הכונה אם הוא חד בראשו ודומה לאונא אבל אם הוא עגול בראשו הוי רק גבשושית וכשרה וז"פ:

סימן לא

מה שכתב בענין סרכא מריאה לדופן ונמצא מורנא הנה בשאלתו הראשונה לא הי' כתוב שהיתה סרוכה לדופן רק כעת חידש רו"מ בזה והנה בענין כזה אני מודה לו דתלינן במורנא ונקוט כללא זו בידך אם הריאה סרוכה לדופן באופן דעפ"י דברי המחבר בסי' ל"ט הי' כשר לכך נהי דאנחנו מחמירין כדעת הרמ"א מ"מ בזה יש להקל אם נמצא נקב בריאה והי' שם מורנא או סמוך לה אבל אם הוי באופן שגם לדעת הש"ע הוי טרפה בנסרך לדופן אז הדין כמ"ש לו תחלה אבל בנסרך לדופן באופן שהמחבר מכשירו יש להקל בנמצא מורנא מכמה טעמים שכותב רו"מ ויותר אין להאריך:

סימן לב

שא' מהרב מו"ה מיכל תומר מק' קאלנא בריאה אחת שהי' עלי' בשר בלוי וכאשר הסיר השו"ב הבשר בלוי התחילה להזיע טיפת דמים דקים מאד ואח"כ הרגיש השו"ב כי עדיין לא הוסר הבשר בלוי מכל וכל וקלף עוד קרום דק מעל הריאה ונראה שני הקרומים שלמים ויפים ולא נראה עוד שום זיעת דם כלל והי' הפ"מ והכשרנו אותה אחר הנפיח' והבדיק' כראוי.

תשובה ודאי כדין הורה להכשיר כי הנה בגוף הדין של הל"ש כתבתי בחבורי טוטו"ד מהד"ק להכשיר עיי"ש כי טוב הוא בעזה"י מיהו בנ"ד אף להבית אפרים היא כשרה דהוא לא החמיר רק ביוצא הדם מגוף קרומי הריאה אבל כאן הדם יצא מן העור של הבשר בלוי הנשאר בזה אף לדעתו היא כשרה דבזה א"צ להטעם דמזיעה היא בא רק אף אם הוי מן הבשר בלוי מה בכך אם הבשר בלוי הוא מנוקב כיון דהריאה גופה שלימה ודאי כשרה לכ"ע והמערער ראוי לגערו בנזיפה ועליו יערה רוח הבורא:

סימן לג

מה ששאל על הוראתי בבשר בלוי ונגלד פורתא והי' מבצבץ והתרתי מכח דתלינן בידא דטבחא (עיין טוטו"ד מהד"ת תש' צ"ג) דהעביר ידו בכח והקשה הרי בנגלד פורתא הבדיקה מעכבת בדיעבד וא"כ בבצבץ איך אפשר להכשירו. הנה מזה לא תברא דנהי דקיי"ל בנגלד פורתא מעכב הבדיקה אפילו בדיעבד היינו רק בנאבד בלי בדיקה דאז לא נחשב באונס לכך הבדיקה מעכב אבל היכא דאינו יכול לבדוק מכח דנעשה נקב במשמוש היד זה הוי באונס ממש ומותר בדיעבד בלי בדיקה וכיוצא בזה מחלק הש"ך בסי' ל"ט לענין נאבדה הריאה וה"נ הוי כעין זה וגם אינו דומה למ"ש אני בטוטו"ד סי' קי"ג דהתם אם הקליפה הוי בחוזק זה גרע טפי משא"כ בסי' צ"ג בזה הוי באונס ממש ומותר בדיעבד. ובזה מיושב גם קושייתו על הל"ש ועל דברינו בס' תורת הזבח דכונתנו היכא דא"א לבדוק שלא בפשיעתו רק העיכוב הוי ממילא ודאי אינו מעכב בדיעבד והיכא דהעיכוב הוי ממילא להיות חייב להסיר את העיכוב זה אינו מחויב כיון דלפנינו עתה א"א לבדוק שלא בפשיעתו אבל היכא כשהי' לפנינו הי' אפשר לבדוק דזה הוי כעין פשיעה זה מעכב בדיעבד ג"כ וא"ש:

סימן לד

א ע"ד שאלתו בדין אם הי' על הריאה בשר בלוי וקלפוה ויצא ממנו זיעת דם. תשובה. הנה אני אומר בקיצור מ"ש בזה דאם לא בדקוה וראו שאינו מבצבץ ותיכף התחיל להזיע דם טרפה אבל אם בדקוה וראו שאינו מבצבץ ואח"כ התחיל להזיע אז כשרה אך אם עדיין הריאה לפנינו ובדקו אח"כ שנית אם גם אחר הזיעת דם אינו מבצבץ אז כשרה אבל אם יראו דעתה הוא מבצבץ טרפה כן העליתי לדינא בחבורי ליו"ד מהדורא ה' סי' קצ"ו:

ב ומה שתמה על הרמב"ם הובא ביו"ד סי' ל"ג בניטל לחי העליון טרפה ותמה מן הש"ס דחולין וביו"ד סי' ע"ט באם פיו חתך בודק ברגליו ומוכח שהיא טהורה והרי ניטל לחי העליון ג"כ. הנה זה לק"מ מכמה טעמי אחד די"ל אם ימצא עוד בהמה כזו א"צ לבדוק עוד בפי' כיון דכבר בדק בזו ומצאה טהורה א"צ לבדוק עוד בשני' וידע דמין זה טהור ועוד נ"מ אם התרו בו משום טומאה אינו לוקה דאין בו איסור טמאה רק טרפה או נ"מ אם נפל מעט מבהמה זו ומעט מבהמה טרפה אז כיון דהוי איסורין שנים זה מצטרף לבטל את זה וזה מצטרף לבטל את זה אבל אם הוי איסור אחד אז הם מצטרפין יחד לאסור ההיתר וזה ברור בסברא:

סימן לה

מה ששאל עמ"ש הפמ"ג בסי' ל"ז בשפ"ד ס"ק י"א בב' בועי דסמיכי אף דהוי מראה ריאה עליהם טרפה ורו"מ רוצה לחלוק עליו. הדין עם הפמ"ג דאינו דומה לחסרון בפנים דשם אינו בולט לחוץ גם יש בהם מוגלא אז זה גורם או שאחד ינקוב את חברו או לעשות נקבים ביניהם וז"פ. ומה שרצה להביא ראי' להטו"ז ביו"ד סי' פ"ב דצפור דרור הוא טהור מביצה דף כ"ה דקאמר שם דצפור דרור צריך לקשרה וכו' כמדומה לי דבחבורי בגדי יו"ט הערותי בזה וכעת נראה דאין ראי' זו כלום דהרי קיי"ל מוקצה אפי' בטלטול אסור וא"כ י"ל דמיירי שרוצה לטלטל אותו לשחק בו התינוקת וכדומה דגם זה אסור במוקצה וצריך זימון:

סימן לו

מ"ש בנדון בועה על הריאה ונגלד העור הפנימי. ודאי כשרה אם לא נגלד עור החיצון גם בבועה שבדקין אם בחוץ העור שלם ויפה ודאי כשרה.

ובנדון בועה בעופות אני מטריף כל בועה בריאה של עופות בין גדולה או קטנה כיון דהריאה דקה אולי הוי מעל"ע או במקום סמפונות וזה תמיד אני מטריף:

סימן לז

ע"ד הריאה שהי' בועה מעבר לעבר ומצד אחד היתה בולטת ומצד השני היתה שוה להריאה. הנה יפה הטריף כיון דשם בועה עלה וכל הטעם שמא נימוחו הסמפונות שייך בזה כיון דהוי מעבר לעבר ואין לסמוך בזה על השוחטים וכו':

סימן לח

שאלתו שאירע בריאה באונא הימנית למעלה על הערוגה כעין יותרת והיותרת נתעקם למעלה והעיקום עצמו הי' כט"ד בפרק אמצעי של אגודל והרוחב הוי כצפורן אגודל בינוני אלא שהיותרת הנ"ל הי' כשוכב בגומא וגומא כזו יש ברוב ריאות ואפשר בכל ריאות כי בין אונא עליונה ובין אמצעית למעלה בערוגה במקום השלם יש גומא כזו גם היותרת הנ"ל הי' קצר מהגומא והיותרת הזה נכנס בגומא כי הי' רק בהנחת היד בנחת וכשמסירין היד היתה יוצאת למעלה ואין יודעים אם לדמות אותו ליותרת מגבה או לפיצול מגבה וסי' מובהק שהי' יותרת מגבה דהיינו שהי' לו סמפון מיוחד לא הי' בודקין אם יש לו סמפון או לא כי כשהי' נופחין הריאה הי' היותרת הנ"ל עולה בנפיחה תיכף ושאר הריאה שסביביו לא עלה בנפיחה אלא אחר זמן מועט ויתרת כזו שמונח בהגומא בהנחת היד מה דינו כי כפי המבואר בפוסקים אין לו היתר אפי' אם נדון אותו לפיצול מגבה ג"כ אין לה היתר לפיצול כזו עפ"ד הראש אפרים סי' ל"ה ס"ק נ"ב וגם כאן הוי ריעותא אחרת שהי' צד הפירוד לצד השדרה כט"ד וכפי המבואר כשהפיצול לצד השדרה אין מועיל הנחת היד אלא צריך הבחנת הדעת וכאן לא הי' אפשר להבחין. תשובה. הנה מה שרוצה להוכיח דהוי יתרת מכח שהי' לו סמפון וא"י אם הי' לו סמפון רק מכח דעולה בנפיחה תחלה מזה מוכיח שהי' לו סמפון ולדידי אין מזה ראי' דאטו ההכרח שהיתרת יהי' לו סמפון הרי יתכן שיהי' יתרת ומ"מ היא כשאר בשר הריאה ומה שעלה תחלה בנפיחה יתכן להיות מחמת שהפיצול הי' בשר דק הרגיש יותר בהנפיחה אבל שאר בשר הריאה שעב לא הרגיש בנפיחה מיד ואין מזה הכרח. והנה כיון דכשמניח היד בנחת הוא בגומא כשרה ואף דבבית אפרים סי' ל"ה מחמיר בזה אם אחר הנחת יד בנחת אם כשמסלק ידו הוא יוצא וצריך לחזור ולהניח יד בנחת כיון שכותב רק מסברא דנפשי' אחר הסליחה אין נראין דבריו כיון דעיקר ההיתר מה דמהני הנחת יד בנחת עליו דאמרינן כמו כן הצלעות המונחין עליו יחזירו אותו לגומא וא"כ כאן כיון דאם יניח היד בנחת עליו כל היום לא יצא לחוץ והרי הצלעות מונחין תמיד עליו והם כמו היד וכל זמן שהיד מונח עליו אינו יוצא וא"כ אין כאן חשש חיכוך בצלעות וז"ב להכשיר. ומה שחשש מדברי התב"ש דאם הפירוד נגד השדרה צריך הבחנת דעת ואם א"א להבחין יש להטריף. הנה מדלא כתב בקיצור טרפה משמע דאין ברור לו שטרפה ורק לדעתא דנפשי' כותב דיש להטריף ולדעתי אם א"א להבחין כשרה לא מבעיא אם כל העולם לא ידעו להבחין ודאי דכשרה דספק לכל העולם לא נחשב כחסרון ידיעה ואף דב"ש באהע"ז ס"ס קנ"ה חולק עליו מ"מ בכה"ג יש לסמוך על הט"ז. ועו"נ דאף אם לא הי' ספק לכל העולם מהני בזה מה דאין בידנו להבחין דאינו דומה למה דקיי"ל דספק בחסרון ידיעה אינו ספק התם מיירי דיש ריעותא לפנינו שנפל איסור להיתר וכמו דאיתא כעין זה ברפ"ב דכתובות התם שור שחוט לפניך וכו' כן ה"נ היכי דהוי כבר ריעותא והוי שור שחוט בזה לא מהני ספק בחסרון ידיעה גם התם ליכא חזקת כשרות כיון דאיתרע שנפל בו דבר האוסר משא"כ בזה אף ביתרת הוי רק חשש שסופו להתפרק ויהי' טרפה ונדון ע"ש סופו אבל עתה עדיין לא נתפרק וליכא טרפות לפנינו גם הוי חזקת כשרות דנשחטה הותרה לכך מהני אף ספק בחסרון. והנה אף אם הי' יתרת מהני באופן הנ"ל וכן נראה מלשון הרמ"א יו"ד סי' ל"ה סעיף ה' שכתב וכן אם נמצא אונא על הריאה וגומא תחתיו ומדלא כתב פיצול רק אונא מוכח דאף אם הי' יתרת מהני בזה וכן ממ"ש בסוף דבריו שכתב ומאחר שיש גומא תחתיו לנוח בו אינו עתיד להתפרק כשאר יתרת וכשרה מוכח דאף אם הוי יתרת הדין כן דאין לומר דהכונה דאינו עתיד להתפרק כשאר יתרת דחיישינן בו דעתיד להתפרק דז"א דאם הוי הכונה כן הוי לשון כשאר מיותר רק הול"ל ואינו עתיד להתפרק כיתרת בע"כ הכונה כשאר יתרת שאינו מגבה דכשרה כן ה"נ בזה ומוכח מלשון זה דאף אם הוי יתרת נמי כשר בכה"ג ולכך נ"ל להכשיר בהפ"מ מיהו באין הפ"מ ודאי ראוי להחמיר כהתב"ש וראש אפרים:

סימן לט

מה ששאל בריאה של עגלים וגדיים שהי' האונא חתוכה שהי' בה חתך רק לא מעבר לעבר ומאותו חתך הי' יוצא סרכא מחיתוך לגב וכו'. הנה לדעתי ודאי טרפה דהוי שלא כסדרן דבתר השתא אזלינן כיון דעכשיו הוא חתוך סופו להתפרק ובסרכא אין הדבר תלוי באם הי' כן בכל הריאות רק בתר המקום דאם הוי באותו אונא עצמה דאינו נפרד דאין סופו להתפרק אבל כל דהוי חתוך דרכו של הצדדים להיות נפרד זה מזה וסופו להתפרק ובפרט דהחיתוך שאין דרכו בכך מורה על חולי ויש ראי' דהוי בו נקב ג"כ ומזה בא הסרכא ובפרט בגדיים וטלאים דאין דרך להיות בהם סרכות וכשיש סרכא ודאי הוי סרכא גמורה א"כ ה"נ בזה הסרכא מעיד בזה דהוי סרכא גמורה וטרפה כנ"ל ברור:

סימן מ

שא' בנמצא נקב בריאה במקום שיש לתלות בידא דטבחא אלא שיש הכחשה בין הבודקים אחד אומר שמראה הנקב כמראה ותמונה כנקב הנעשה ביד הטבח ואחד אומר שמראה הנקב הוי כמראה נקבי מורנא וכיון דהוי רק נקב אחד ואין כאן מורנא טרפה. הנה מ"ש דרק להחמיר שומעין להבודק שאינו מידא דטבחא אבל אין מאמינים לו להקל שמכיר שהוי ממורנא ואם כי לפי האמת יפה אמר דלהקל אין שומעין לו ואני אבאר בטעמא דדלמא טועה בדמיונות אך בלא"ה כאן א"ש דהרי אינו אומר שמכיר שהוא ממורנא דלאחר שחיטה רק אומר סתם דהוי מנקבי מורנא גם באמת אטו נקבי המורנא שפירש לאחר שחיטה אטו יש לו דמיון אחר מאם הי' עושה מחיים זה ודאי אינו דהנקבים הם שוין מחיים כמו לאחר שחיטה רק אם נמצא מורנא לפנינו תולין דאחר שחיטה פירש אבל אם לא נמצא מורנא יש לחוש שמא מחיים נעשה. והנה לדמותו לאחד אומר כסדרן היתה וכו' לכאורה יפה כתב דהתם כיון דאין הריאה לפנינו הוי כנאבדה הריאה דכשרה אבל הכא הריאה לפנינו וראינו בו נקב מיהו לדינא מ"מ דומה להתם והכלל כך הוא דאם הוי הענין באופן שאם לא הי' בודק לפנינו ואנחנו ראינו נקב בריאה אם מעצמנו הי' היתר לומר דנעשה בידא דטבחא אז כשרה הבהמה דסלק עד כנגד עד והוי כלא הי' שום עדות לפנינו ותלינן אנן בידא דטבחא אבל אם הי' בענין דאם לא היו הבודקים לפנינו לא הוי מקום לתלות בידא דטבחא אז ודאי לו יהא דסלק עד נגד עד והוי כמאן דליתא נמי טרפה מיהו נ"ל צד להקל כיון דקיי"ל בכל דוכתא אין ספק מוציא מידי ודאי א"כ ה"נ זה שאומר דהוי מטבחא הוי כולו להיתרא אבל זה דאומר דהוי מנקבי המורנא נהי דבלא נמצא מורנא וגם הוי רק חד נקב אין תולין להקל מ"מ אינו ודאי טרפה דהרי מ"מ יכול להיות דהוי ממורנא ואחר שחיטה ונאבד המורנא רק כיון דליכא הוכחה ומצוי להקהל חיישינן לחומרא אבל מ"מ מידי ספקא לא יצאה אולי אעפ"כ הוי ממורנא דלאחר שחיטה ולכך כיון דלפי עד זה הוי רק ספק טרפה ולפי השני הוי ודאי כשרה אין ספק מוציא מידי ודאי וע"כ לא הוצרכו הפוסקים בע"א שלא כסדרן דכשרה מטעם דהוי כנאבדה הריאה רק בסרכא כיון דכתבו הפוסקים דאין סרכא בלי נקב לכך נחשב כולו לאיסורא והוי כודאי ודאי אבל בזה י"ל דלפי דברי המחמיר הוי רק ספק אין ספק מוציא מידי ודאי ולכך נראה היכי דהוי הפ"מ או צורך שבת יש להקל:

סימן מא

אשר שאל בדלדולים הדבוקים שבין אונא לאומא. הנה ח"ו להקל בזה והעיקר כמ"ש רו"מ בשם הל"ש דכל הדלדולים כשהם דבוקים הם כסרכא ממש וכבר כתב הרשב"א דגם בימיו אין לסמוך על עדות השו"ב מכ"ש בזמנינו חס להזכיר מלסמוך על בקיאותם באיסורין ועל טביעת עיניהם ומכ"ש בעגלים וראוי לפרסם הדבר שהוא טרפה:

סימן מב

בנדון שא' אשיבהו בקצרה הנה בזה אני מודה לו דבסכין יכול להיות הנקב עגול וכן מורה לשון הרמ"א בסי' ל"ו דרק ביד הטבח אין דרכו להיות עגול אבל בסכין יתכן להיות עגול אבל הוא מחוסר טעם ואסבר לו טעם הדבר ומזה יצא חלוקי דינים בעזה"י דהנה היד הטבח הוי הצפורן רחב ואין לו עוקץ לכך אי אפשר שיעשה הנקב עגול אבל בסכין שיש לו עוקץ בראשו והנה העוקץ הוא חד וקטן כעין מסמר בראשו לכך הוא בהעוקץ יתכן שיעשה נקב עגול ולכך הדין כך אם הנקב קטן בענין שיתכן דנעשה ע"י העוקץ שבראש הסכין בזה יש לתלות בסכין אבל אם הנקב רחב קצת בענין דע"י העוקץ לא יהי' נעשה נקב רחב כזה רק אם נתלה בסכין נאמר דהסכין נתחב בו יותר מן העוקץ וזה שוב א"א שיהי' עגול לכך אם הי' עגול ודאי טרפה וכן אם הסכין אין לו עוקץ רק הוא רחב בראשו ג"כ אף בנקב קטן והוא עגול א"א שהוי ע"י סכין והוי טרפה ולפענ"ד ז"ב לדינא. שנית להנ"ל. בדבר הנקב בריאה או בדקין מה שהשבתי לו ורו"מ הודה דסברתי טובה אך רצה לחלק בין ריאה לדקין לדידי אין נ"ל חלוקו דהרי אנן קיימינן בנקב שהוא עגול וזה יעיד החוש שמנקב משוך ע"י יציאת הצואה לא יהי' נעשה עגול בשום אופן ועוד דדוקא חד תלי' תלינן בידא דטבחא בסכין אבל לא ב' תליות לומר דהנקב נעשה בסכין ואח"כ ע"י הצואה נתרחב תרתי לא מקילינן וגם הרי בנקב עגול כתבו הכל דודאי מחיים נעשה ולא תלינן בשום תלי' וא"כ נהי דבידא דטבחא תלינן היינו רק קולא זו ולא להוסיף לתלות עוד ע"י הצואה שנתרחב ולכך אין חלוקו נ"ל כלל:

סימן מג

מה שנוהגין בסביבות שלו למעך בעגלים אף בתוך... שאומרים כשנתגדל השער הוי גדול. הנה זה ישתקע ולא יאמר והוא טרפה והעושה כן מאכיל טרפות לישראל:

סימן מד

שאלתו בדבר הלכה למעשה ומצוי בכל יום כמו סרכות בבהמה ובגבולנו נמצאות בעופות שלהן מלא בועות סמוכין ושפולי וכו'. הנה המכשירין המה מאכילין טרפות והוא טרפה בודאי לא מבעיא בסמיכי או בשפולי דטרפה דלא עדיפי מבהמה וכמ"ש גם רו"מ מדברי הפמ"ג גם אף שלא בשפולי ולא סמיכי אף בועה אחת טרפה בעוף ועיין רו"מ בחבורי טוטו"ד מה"ת סי' ס"ז מ"ש בזה שם באריכות בטעמו עיי"ש. [מה שהקשה עמ"ש בטוטוד"ת הנ"ל דבעוף אף בועה אחת טרפה מן הש"ס דחולין נ"ו ונ"ז דאמר ר' לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהם העוף נשבר העצם וכו' ולמה לא מנה גם זה וכו'. הנה לק"מ חדא דדלמא ר' לוי ס"ל דאף בבהמה טרפה בועה אחת רק אנן לא קיי"ל כן ועוד בלא"ה הרי אין טרפות הבועה מצד עצמה טרפה רק מכח דהוי ראי' דנקבה הריאה והרי נקבה הריאה טרפה בין בבהמה בין בעוף רק בבהמה אין הוכחה שנקבה רק בב' בועות אבל עכ"פ עיקר טרפות דנקבה הריאה המה שוין וכיון דשוין בטרפות דנקבה הריאה לכך לא נקט לי' ותדע דבסרכא יש בבהמה דסרכא כשרה כגון בכסדרן ובעוף כל סרכא טרפה וכדומה יש עוד ענינים בריאה דכשר בבהמה ובעוף טרפה ולא מנה לי' מכח דעיקר טרפות הוי נקיבות הריאה ובזה הם שוין וז"ב לדעתי:]

סימן מה

נסתפקתי בחבורי טוטו"ד מה"ת בהשמטות תשובה פ' מה דקיי"ל דביתר מחסרון רביעית טרפה אם הוי דוקא שהחסרון יהי' ביחד או אפשר דאף בכמה מקומות נמי אם יש בכולם מצטרף ליתר מרביעית טרפה והנה הוגד לי שהתב"ש סי' ל"ו סעיף כ' כתב שהוא כשר. והנה אמת שכן הוא שם רק כיון שהוא לא כתב ראי' רק מה שנראה לו שפיר כתבתי אני להסתפק אך כעת ראיתי... ראי' להכשיר מקושיית הטו"ז בסי' ל"ו על הך דעה ולפי הנ"ל יהי' א"ש דהש"ס קאמר דעד רביעית כשר אפי' הוי במקום אחד אבל ביותר מרביעית יש חילוק דאם במקום אחד טרפה ובב' וג' מקומות כשר לכך לא רצה להאריך כיון שיצטרך להאריך ולחלק בין אם הוי במקום אחד או לא וא"ש ודו"ק:

סימן מו

שא' בריאה אחת הרגיש השו"ב בתוכה איזה דבר ונפחוה לראות אם היא שלמה ונפחוה ולא בצבצה ואח"כ קרעוה ונמצא בה יתד דק כמו מחט דהדין דכשר בהפ"מ דסמכינן על בדיקתנו כמבואר בהגהת רמ"א בסי' ל"ו ובתב"ש שם אבל על אונא אחרת באותה ריאה הי' סרכא תלוי' על בועה ואזלא ע"י מיעוך דג"כ כשר בהפ"מ כמבואר בת"ש סי' ל"ט. תשובה. הנה נלפענ"ד להכשיר כמ"ש גם רו"מ כיון דאין הריעותות במקום אחד לא נחשב תר"ל ואין חילוק בדבר ובפרט בנדון הזה כיון דבאמת בדקוה והיתה שלמה ונהי דאין סומכין על בדיקתנו מ"מ זה גופו חומרא בעלמא לכך אין לדונו לתר"ל ונהי דאין אני מיקל אם הוי ב' הריעותו' במקום אחד מ"מ אין להחמיר עוד לומר דהוי תר"ל בשני מקומות כיון דבאמת בדקוה והיתה שלימה ומה דאין אנו בקיאים הוי רק חומרא בעלמא אין לנו להחמיר כל כך לחשבו תר"ל אף בשני מקומות ועוד בשלמא בשאר תר"ל דאנו מקילין במקום הפ"מ אין הקולא ודאית רק דתולין לקולא לכך בתר"ל מחמירין אבל בבדקוה והיתה שלמה כיון דבהפ"מ סומכין על בדיקתנו א"כ הוי כודאי כשרה ולא נחשב תר"ל לכך נראה דכשרה:

סימן מז

מה ששאל עמ"ש בספר טוטו"ד מה"ת תשו' ל"א בדין ורדא שנתפצלה והי' להם שורש אחד רק סרכא הי' מזה לזה וע"ז שאל מדברי התב"ש סי' ל"ט סעיף כ"א שאוסר אפי' ע"י מיעוך ומשמוש ומספר בית אפרים שמתיר ע"י מיעוך ועכ"פ מיעוך בעי ואני מתיר אפי' בלי מיעוך הנה כיון ששם בשאלה מוזכר שהביא דברי האחרונים בודאי הביאם שם ואני חולק עליהם רק ששם קצרתי דדרכי לקצר מחמת הטרדא ובאמת לגוף השאלה שם אין ראי' מדברי התב"ש שהוא מיירי דהורדא רחבה בכפליים רק שנחלקה לב' בזה כתב כיון דהלב מונח עליו דרכו להתפרק אבל אני מיירי דברוחב הוי רק כחד ורדא רק בעובי נחלקה לב' ומיירי בענין דהוי להם שורש חזק וניכר דאינו פיצול מקמא בזה כיון דבמקום דהלב שוכב הוי רק כסתם ורדא בזה לא שייך טעם התב"ש בזה שפיר כתבתי דכשר ולא בעי מיעוך הן אמת דמלשון התב"ש שכתב דשוכב זע"ז מוכח דמיירי נמי בכה"ג מ"מ כיון דלא התנה שיהי' להם שורש חזק וכדומה שלא יהי' נידון כפיצול מקמא נראה דמיירי בכה"ג שנחלק ברוחב לא בעובי מיהו בל"ז נמי א"ש דהרי אני כתבתי רק דדין זה הוי כמו בנסרך בין אונא לאונא א"כ התב"ש מיירי דנסרך באופן דגם בין אונא לאונא הוי בעי מיעוך בזה מחמיר בורדא דלא מהני מיעוך. ואני שאני מתיר בלא מיעוך היינו באופן דבין אונא לאונא לא בעי מיעוך בזה י"ל אף התב"ש מודה דכשרה כך ומה שאני מתיר במיעוך היכא דבין אונא לאונא הוי בעי מיעוך בזה יש לי תנא דמסייע הבית אפרים דמתיר נמי במיעוך גם כיון דדברי התב"ש אין לו ראי' לדבריו מן הש"ס וראשונים רק מסברת עצמו כתב כן לכך יש בידי לחלוק עליו ואין להוסיף על הטרפות ולדעתי המעיין אמת יודה לדברנו דאטו שבשביל שהלב שוכב עליו עתיד להתפרק גם כיון דבאונא לאונא כסדרן מותר מכח דהם מגינין זע"ז א"כ מה בכך דעתיד להתפרק מ"מ הרי השני סותם הנקב כיון דהוי כסדרן לכך יפה כתבתי ובאופן שכתבתי דבעי מיעוך גם הב"א מסכים. (ב) ומה שהוקשה לו עמ"ש שם בהשמטות תשו' ל' באם ב' אונות דבוקות בלי היכר סדק רק למטה בסופו הם פרודות ויש סרכא שם בין אונא לאונא במקום שנפרדו וכתבתי דטרפה וע"ז הוקשה לו ממ"ש שם בהשמטות תשו' י"א זה לק"מ דבסי' י"א מיירי דהוי הסרכא במקום שהם דבוקות לכך בזה שפיר הוי ס"ס שמא לא יתפרדו אבל בסי' ל' דמיירי בסרכא במקום שהם פרודות ולמטה סמוך להסוף בזה עשוין להיות נפרדים וידוע דכל דבר המצוי אינו נכנס לספק לכך הטרפתי. (ג) ומה שהקשה עמ"ש בספרי הנ"ל בתשובה בפנים סי' ל"ח איך אפשר להרגיש אם הרוח נכנס בו אם אינו עולה בנפיחה. הנה לאו כלום אמר דעולה בנפיחה שיהי' נעשה שוה לשאר הריאה ואם אינו עולה בנפיחה לא נעשה מראהו כמראה ריאה וגם לא הוגבה ממש מ"מ רואין אם מתנדנד קצת ניכר שהרוח נכנס בו ואם אינו מתנדנד כלל מוכח דאין הרוח נכנס בו ומה שתמהתי בסוף התשוב' על הנקה"כ היינו דהג"א כתב אונא שיבשה מקצתה ואינה נפרכת בצפורן ולשון אונא שיבשה משמע אונא שלמה דאל"כ הו"ל לכתוב אונא שיבש מקצת ממנה ומדכתב אונא שיבשה משמע כל האונא וגם מדכתב שיבשה בלשון נקבה משמע כולה ומ"ש מקצתה היינו דאינה נפרכת בצפורן דאם נפרכת בצפורן הוי יבש ממש אבל באינה נפרכת הוי יבש קצת אבל מיירי כל האונא כמ"ש מדיוק לשונו גם אם הוי כוונתו על מקצת האונא קשה מה איריא אונא הו"ל לכתוב ריאה שיבש מקצתו ומדקתני אונא שיבשה מוכח דמיירי בכל האונא ושפיר הקשיתי דמה איריא כל האונא וא"ש דברינו. ומה שבא שוב שנית עמ"ש דנהי דאינו עולה בנפיחה מ"מ אפשר להרגיש אם מתנדנד קצת ע"י הרוח וע"ז הקשה מהפמ"ג במשבצות סקט"ו וכו' אין זה דרך השגה בפרט מה שהחוש מעיד כן ומה לי אם אחר מחילה מכבוד הפמ"ג ששגג בזה אבל החוש מעיד שכדברי כן הוא דעולה בנפיחה הוי ענין אחר ולהיות הרוח נכנס בו הוי ענין אחר וזה אפשר בלא זה:

סימן מח

שא' שנמצא נקבי מורנא בריאה וסמוך ומוקף לנקב נמצא תולעת קטן עודנו חי ומרחש ומראה הנקבים ממש כנקבי מורנא באין צרורות ואדמימות אך מראה התולע אינו דומה למורנא וקצת כעין המיטיליצע שבכבד. הנה לפענ"ד נראה ג"כ להכשיר דכיון דהנקבים הוי נקבי מורנא הוי בלא"ה סברא דהוי כאן מורנא רק מספקא לא מקילינן רק בנמצא שם מורנא אבל אף בלא נמצא מורנא מספקא לא נפקא דדלמא הוי מורנא וא"כ אם נמצא שם תולע סמוך לו נראה דהתולע בא מן הנקבים וא"כ י"ל דאף תולע זה מבקש חמימות לצאת ונהי דברוב תולעים לא תלינן כן מ"מ כאן יתכן ע"ד המיעוט שתולע זה מבקש חמימות והוי כעין ס"ס שמא הי' תולעת מורנא ונאבדו ואת"ל שלא הי' מורנא שחיטה פריש ואף דהוי רק אחת ודעת האחרונים שחיטה תולע זה מן המיעוט המבקש חמימות ולאחר דבעינן ג' תולעים ואני כתבתי בגליון הפמ"ג דדי בב' ועכ"פ ב' בעינן מיהו כיון דהעולם נהגו להקל אף אם נמצא רק מורנא אחת ה"ה אף בתולע אחד כנ"ל נראה להקל ובפרט די"ל עוד דדלמא התולע הזה עשה הני נקבים אחר שחיטה וממ"נ אם הי' כאן מורנא ודאי מותר ואם לא הוי מורנא י"ל התולע הזה עשה הנקבים אחר שחיטה כיון דאין בהם צרורות דם יתכן דהתולע הזה עשה הני נקבים ולכך נראה להקל בזה:

סימן מט

מה ששאל אם יש לסמוך להקל בענין שמיטת הגוף כשיעור אצבע על מ"ש היש"ש בשם המהרי"ל דדי בשאר אצבע אף שאינו אגודל. הנה יפה אמר להקל בזה לכבוד שבת או הפ"מ ומכ"ש בתרווייהו יחד.

ובנדון עוף בגישוואלינע ביצים גם האזמיניק. הנה אני מורה להקל בהפ"מ או לכבוד שבת.

ונדון העוף שבלעה עלוקה. הנה לא שמענו איסור בזה כי איכא כמה ספקי אולי מתה מיד העלוקה ואם לא מתה אולי לא עשתה שום נקב ואם עשתה נקב אולי אינו מעבר לעבר לכך לדעתי אין להחמיר בזה:

סימן נ

בנדון שא' בתרנגולת שבלעה פיובקא נראה דאין בזה חשש דלא גרע מבלעה קוץ או מחט דדרכו לנקוב ומ"מ לא חיישינן לנקב כן ה"נ לא חיישינן בזה וזה עדיף די"ל דתיכף מתה מיד בבואה לפנים כן נ"ל פשוט:

סימן נא

שאלה בעיר קטנה ואנשים בה מעט ויש שם שו"ב ישן ואח"כ קבלו עוד שו"ב רך בשנים שהי' שוחט בכפר וקבלוהו לסייע להראשון ונזדמן שאלה שנמצא בועה על ארוכה ועבה מקמא על החוד השלישי באמצע האונא ולא הי' חוט בשר מקיף וכמדומה לו שהבועה הי' מים זכים ושלחו אחר המורה והכשיר ובא השוחט החדש והוציא עליו ש"ר שהאכיל טרפות וכו'. תשובה. הנה לא נפלאת היא שהוא מחלוקת בש"ע סי' ל"ז בב"י והרמ"א ומ"ש רו"מ בשם מנחת זבח לא ראיתי ולא שמעתי ואין דבריו נראין כלל שמלשון הרמ"א לא משמע כן רק בכל מקום דהוי חידוד הדין כן כ"ז ברור למעיין בו מיהו לדינא כיון שהתב"ש כתב בסי' ל"ט דבמקום שאין מנהג יש להקל א"כ כיון דהעיר קטנה ודאי לא נזדמן כן כמה פעמים לכך לא נעשה בזה מנהג לכך יפה הורה המורה להכשיר הן אמת לפמ"ש התב"ש הטעם של המקילין מכח דחברתה מגין עליו לא הוי שייך טעם זה כאן כיון דהוי מקמא וי"ל דלכ"ע אסור מיהו אין דבריו מוכרחין בזה ומה גם כאן שאפשר שהי' מים זכים ויש עוד קולא לצרף לכך בודאי יפה הורה המורה להכשיר והשוחט הכפרי הוא כבן כפר וראוי לאסרו ולקנסו על שהוציא דיבה על המורה:

סימן נב

ונדון אשר שאל כי הוא מלתא דשכיחא לפעמים בצוואר הבהמה אצל הסימנים זאלניס כמו באדם זוואלקיס שראיתי מכמה רבנים שמורים שבודקין הסימנים אם לא נסרך אצל הסימנים וכו' הנה ידע כי אין חילוק בין אם עומדים בראש הצואר או באמצע הצואר הכל שוה. ולדעתי לא הוצרך כלל בדיקה בסימנים רק לבדוק העור מצד השני אם לא שלטה המכה מעבר לעבר בצואר בהעור אין צריכין הסימנים בדיקה אך אם יראו ששלטה המכה בעור בב' צדדין גם בפנים אז יש לבדוק בסימנים אם הם נקיים וכיון דזה הוי רק חולאת ידוע ולא חשש קוץ ומחט מהני בדיקה בסימנים וגם זה רק חומרא בעלמא ולא דמי כלל למ"ש רו"מ בשם אשל אברהם בשם עדות ביהוסף:

סימן נג

שא' בריאה שהי' לה ד' אונות בימין והאונא הד' שהיתה סמוכא להאומא היתא קטנה מאונא השלישית וניכרת שהאונא הד' הסמוכה להאומא היא היתרה שלא הי' לה סמפון וגם כי הג' אונות שלמעלה ממנה הי' בדמותן וצורתן הראוים להיות וזו היתה קטנה מכולם והורדא עומדת כנגד היתרת הלז ומהורדא יצאה סרכא להכיס והסרכא עברה במיעוך ומשמוש הנהוג בקליפה בנחת ולא בצבצה אחר הבדיקה. והנה רו"מ ראה בהלב"ש סי' ל"ה ס"ק צ' שהוא טרפה רק מן הפמ"ג בש"ד סי' ל"ה ס"ק מ"ז הוכיח להכשיר עיי"ש והנה דעתי הוי כדעת המכשיר כי לדעתי שינתה מקומה הוי באם עומדת נגד האומא אבל כל שאינה עומדת נגד האומא לא נחשב שינתה מקומה במה שרחוקה מעט מן הג' אונות ושינתה מקומה הוי רק כשעומדת נגד האומא אבל במה שהרחיקה מן הג' אונות בפרט אם יש יותרת ועומדת נגד היתרת כשרה והרי דעת כמה הובא ברמ"א דיש מכשירין בחסרה הורדא ולדידהו ודאי מכ"ש בשינתה מקומה דכשרה וא"כ נהי דלדידן טרפה עכ"פ בכה"ג יש להקל כנלפענ"ד נכון לדינא.

ובנדון אשר שאל על חבורי טוטו"ד מה"ת מה שאני מכשיר סרכא בכסדרן העולה בנפיחה. הנה טעמא דידי הוי בפשיטות כיון דסרכא כסדרן אין סופה להתפרק הוי סתימה מעליא ואינו דומה לקרום שעלה מחמת מכה דשם סופו להתפרק אבל בזה דאין סופו להתפרק הוי סתימה מעליא גם בכל סרכא העולה בנפיחה הרי יתכן שעור העליון לבדו ניקב ועי"כ עולה בנפיחה ובע"כ מוכח דע"י נקיבת עור העליון לא יהי' נעשה סרכא רק ע"י נקיבת ב' הקרומים אך י"ל זה בשאר סרכא אבל בכסדרן בין אונא לאונא יתכן דע"י נקיבת עור העליון נעשה הסרכא ונשחטה הותרה לכך נראה להתיר אף דעולה בנפיחה.

תוכן העניינים

האלף לך שלמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה