האלף לך שלמה· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
אורח חיים
סימן א
המג"א סי' א' מפלפל אם לומר יה"ר כאלו נתחייבתי חטאת ונראה לומר ראי' לזה ממה שבפרק איזהו מקומן בכל הקרבנות מפרש איזה נתינת דמים הוי בכל קרבן אם ד' מתנות או ב' שהן ארבע או מתן אחת ולמה בפר ושעיר של יוה"כ ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים לא פירש כמה הוי מתן דמים שבפנים ושבהיכל ובע"כ הטעם דבהני דשייכין ביחיד דהוי אמירה במקום קרבן כאלו הקריב פירש בהם כל הנתינות דמים להיות כאלו הקריב ממש אבל בקרבן יוה"כ וכן בפרים הנשרפים דהוי קרבן ציבור א"כ כל יחיד שאומר אין בידו לומר כאלו הקריב כיון דאין כל ישראל אומרים יחד לכך לא דקדק לפרש כל הנתינות דמים ומקצר בהן וא"כ למה פירש בחטאת מתן דמים שלו דבחטאת יכול לומר יה"ר כאלו הקרבתי חטאת מיהו באמת אין זה ראי' די"ל דזה הוי רק אם אחד יודע שחייב חטאת יאמר כן ומשכחת לה בכה"ג אבל באם אינו יודע אם חייב חטאת לעולם אל יאמר כן ואין זה ראי' ודו"ק:
סימן ב
שאלתו במי שמטפטף מי רגלים לאונסו שהובא במג"א סי' ע"ח לענין תפלה וע"ז שאל אם יש לברך ע"ז אשר יצר כיון דהוא מין קללה והביא דברי התומים בסי' צ"ז דלכך אין מברכין על הצדקה דהוי מין קללה ודימה רו"מ זה ג"כ לזה ואח"כ תמה על התומים ממה דלא קיי"ל כר"י דאין מברכין על הנובלת מכח שהוא מין קללה שגג רו"מ ודימה ענינים נפרדים דהתם בצדקה אם יברך יהי' הברכה על נתינת צדקה וזה גופו הוי קללה דאי אפשר לקיים צדקה רק אם המקבל עני אבל בברכת אשר יצר אטו הוי הברכה על מה שמטפטף תמיד הוא אינו מברך רק על גוף הבריאה אשר יצר האדם בחכמה וכו' וזה גופו הוי טובה ומה בכך דלאיש הזה הוי רעה זה ענין אחר אבל הברכה הוי על דבר הטובה ולכך לא קשה על התומים מנובלת דזה גופו פלוגתת ר"י ורבנן דהנה על הנובלת הוי הברכה ברכת בפה"ע והנה מה בכך דעתה הם נובלת מ"מ גוף הברכה הוי על גוף הבריאה וזה הוי טובה וזה הוי פלוגתת ר"י ורבנן דר"י ס"ל דאף דכללות הברכה הוי על הטובה כיון דהשתא בא ע"י קללה אין מברכין עליו ורבנן ס"ל דלא אזלינן בתר השתא האיך בא לידו רק בתר גוף הברכה וגוף הברכה הוי טובה אבל בצדקה כל המין וגוף הברכה א"א רק ע"י קללה לכך אין מברכין עליו וז"פ ולכך כה"ג ודאי חייב לברך:
סימן ג
שא' בענין גלוי הראש ותמצית דבריו הוי לחלק בין ת"ח לאחר דדוקא הת"ח אסור לילך בגלוי הראש ולא אחר דבת"ח שייך הטעם דהשכינה על ראשו ולפענ"ד אין נראה כן דא"כ מחזי כיוהרא וגאוה וכל המתגאה דוחק רגלי השכינה וא"כ שוב השכינה מסתלקת הימנו ולמ"ל לכסות ראשו ובעיקר שורש הדבר אם כי כבר דשו בו רבים אעפ"כ לא אמנע מלחוות דעי גם אני בעזה"י דלדעתי יש חילוק בין גלוי כל הראש למקצת הראש דמה דאמרינן דלא ילך ד"א בגלוי הראש דמשמע פחות מד"א מותר היינו רק במקצת גלוי הראש בזה אסור רק ד"א תחת אויר השמים הא פחות מד"א מותר אבל בגלוי כל הראש אסור אף פחות מד"א וכן משאחז"ל בשבת קי"ח תיתי לי וכו' היינו נמי רק בגלוי מקצת הראש זה הוי רק מדת חסידות אבל כל הראש מדינא אסור וכן מ"ש במדרש גבי ק"ש דלא הטרחתי עליכם לקרות פרועי ראש הכונה נמי מקצת הראש דהנה ידוע דכוונת האדם עיקרו במוחו תליא מלתא וזה יעיד החוש שאם האדם מלובש איזה משא על המוח אזי כבד עליו לכוין כראוי בשכלו ואך אם יסיר המשא מעל מוחו יוכל לכוין דעתו יותר ולכך בק"ש דבעי כונה הוי ס"ד שיהי' קורא בגלוי הראש היינו המוח ומקצת הראש יהי' בגלוי שיוכל לכוין יותר לכך אמר דגם זה אינו מטריחם בזה אבל בגלוי כל הראש אסור מדינא ובזה יתיישבו כל המקומות הנראין כסותרין וכו':
סימן ד
שא' כמה הוי שיעור טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והביא בשם מחה"ש שבספר פרי הארץ כתב ג' רבע על חצי אמה ואח"כ הביא אמה על אמה והיינו ג' רבע מעהריש. הנה בזה אין בידי להכריע כמה הוי שיעורו אך לדעתי נראה דאמה על אמה ודאי די כי אף לפי דעת הנ"י שהביא המחה"ש ואח"כ כתב דגם רש"י מסכים לזה ומוכח דאמה על אמה פטור נראה דכיון דהש"ס לא נתן בו שיעור באמות רק שיהי' קטן מתכסה בו ראשו ורובו ובודאי הכונה בקטן בינוני וא"כ בדורות הללו שנתקטנו הדורות הרבה מימים הראשונים ועי' כיוצא בזה בצל"ח לענין שיעור כזית כן ה"נ בזה בקטנים דידן ודאי הוי אמה על אמה שיעור שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו ובפרט באמה שלנו ודאי הוי די ומה דפליגי הפוסקים אם בעינן שיהי' גדול אינו מתבייש בה נראה דלא שייך זה בדורות הללו דבימיהם הי' דרכם לצאת בבגד גדול עם ציצית לחוץ לשוק לכך אם הי' קטן כל כך שהגדול מתבייש בה לצאת מוכח דהוא מחסרון הבגד אבל בדורות הללו שאין נוהגין לצאת בד' כנפות אפי' בגדול לשוק א"כ מה שהגדול מתבייש אינו מכח קטנות הבגד רק מכח שינוי גוף הבגד דאין דרך בבגד זה לצאת לחוץ לכך לדידן ודאי תלוי רק בקטן אם מתכסה בה ראשו ורובו לכך די בודאי באמה על אמה כנלפענ"ד:
סימן ה
שא' בט"ק של צמר שיש בו שיעור המפורש בש"ע אם חייב בציצית היות שבק"ק קראקא יתבייש לצאת בו שהולכין רק בבגדים ארוכים. הנה ידע שהתורה שלנו היא נצחית ולא תשתנה בשום זמן מן הזמנים וגם קראקא לא רובא דעלמא היא וכוונת חז"ל כל שאין הקטן מתבייש לצאת בו באיזה מקום קטן לפני איזה אנשים הדיוטים זה נקרא בגד וחייב בד' כנפות וציצית:
סימן ו
שא' היות כי נזהר מלהוציא בעיר אף שיש עירוב מכח דיש שאינו מודה בעירוב מה יעשה במה שיש לו ב"ד כנפות וציצית אחד גדול ואחד קטן של משי וחושש בשביל הקטן אולי אין בו כשיעור שחייבין בציצית. הנה גוף הדבר חומרא בעלמא כמ"ש במק"א דמי שאינו מודה בעירוב לא גרע מנכרי ומהני לו השכירות משר של עיר והרי בלא"ה יש נכרים רק דסמכינן על השכירות משר העיר ומועיל לכל ולכן אף אם רוצה רו"מ להחמיר על עצמו וכן אני נוהג כן מ"מ הרי בידו להתנות שחומרא זו אינו מקבל ע"ע ואף שכבר נהג כתמא יוכל להתיר ולא שמתחרט על גוף הדבר רק שמתחרט מה שלא אמר בלי נדר ומעתה מחדש יתנה בל"נ וגם יתנה שאינו מקבל חומרא זו וגם לדידי א"צ לא היתר ולא תנאי רק כיון שהי' מלובש בו בשבת ראשונה שהתחיל בנדר זה והטלית קטן הי' עליו א"כ הוי כמתנה שחומרא זו אינו מקבל עליו ודי בזה. ומה שחשש בנדון הקמיע הנה בתשובה לגיסי הגאון מוה"ר מרדוש אבד"ק אונגוואר שהי' בעצמו נצרך לאותו דבר וגם לא הי' עירוב כלל והוריתי להיתר ומכ"ש במקום שיש עירוב.
ובגוף הדבר מה שהעיר שהמג"א בסי' יו"ד כ' בפשיטות דבמחצה פתוח ומחצה סתום אין יוצאין בו אפי' לכרמלית ובסי' י"ג הביא תשובת הרמ"א שמפלפל אם מותר לצאת בו. הנה אין זה השגה דהרי בסי' י"ג לא פסק שום הלכה רק צוה לעיין בתשו' הרמ"א אבל לדינא מחמיר כמ"ש בסי' יו"ד. ודרך פלפול י"ל כך דאף השואל בתשובת רמ"א דס"ל דהיכי דהטלית מדינא אינו חייב בציצית בטלין הציצית לגבי הבגד ואינו משוי מ"מ מודה בדין חציו סתום דדוקא היכא דגוף הטלית אינו חייב מצד גופו ואין בו שייכות ציצית כלל אז ס"ל דהציצית לא הוי כמשוי דלא שייך לומר דהמצוה אחשבי' כגון בטלית קטן ואף דאפשר לעשותו גדול זה הוי פנים חדשות בא לכאן ואין זה הראשון וכמות שהוא עתה פטור מציצית לגמרי אך בסי' יו"ד דהטלית הי' חייב בציצית רק מה דהוי חציו סתום והרי זה אפשר לפתחו וזה לא נקרא מחוסר מעשה להיות נחשב כפ"ח וגם הרי מתחלה קודם שנסתם חציו הוי פתוח א"כ מתחלה הי' חייב בציצית רק אח"כ בטלו במה שתפר יותר בזה י"ל כיון דמתחלה הי' ראוי לציצית ובידו לפתחו לכך נחשב ראוי לציצית ובזה מהני חשיבות הציצית לשוי' כמשוי.
ובהיותי בזה גוף הדין בסי' יו"ד צ"ע למה אין יוצאין בו בשבת הרי קיי"ל דא"א לצמצם אף בידי אדם א"כ הרי הוי ס"ס דלמא במע"מ חייב בציצית ואת"ל פטור הרי הוי א"א לצמצם וא"כ דלמא הוי רובו פתוח וחייב מיהו י"ל דהוי נמי ס"ס להיפוך דלמא מע"מ פטור ודלמא רובו סתום וא"כ הוה ס"ס להיפוך והיכי דהס"ס סתרי אהדדי לא הוי ס"ס ולפ"ז יהי' מוכח מדברי המג"א שאוסר אף לכרמלית דאף בדרבנן היכי דס"ס סתרי אהדדי לא נחשב ס"ס וגם אין עושין זה לכתחלה [שנית אודות זה להרב מו"ה צבי הורוויטץ מפ"ק כבר למדתיו דרך השגה אטו משועבד אני לסברת הפמ"ג מ"ש בס"י במג"א דז"א ספק גמור דהרי כתב המחבר דבטלית שחייב מדרבנן יוצאין בו לרה"ר בשבת גם כתב דהוי חסרון ידיעה אין אני משועבד לסברתו ולדעתי הוי ספק דאורייתא ומלבד שבסי' ט' סעיף א' אינו מפורש דבציצית דרבנן יוצאין בו לרה"ר כלל אף גם אם יהי' כן י"ל דלענין תכשיט הוי ודאי דרבנן עדיף לן מספק דאורייתא דודאי דרבנן הוי תכשיט כיון דהוא ודאי מצוה דאורייתא וספק דאורייתא דאינו ודאי אינו תכשיט ותדע דעל ודאי דרבנן מברכין ועל ספק תורה אין מברכין עיין מג"א הל' ר"ה גבי ספק תקע ספק לא תקע ועוד לו יהא דאינו ספק גמור סוף סוף כיון דחייב לעשות מספק י"ל דהוי אחשבי' משא"כ בט"ק דפטור לגמרי בודאי. ומ"ש דהוי חסרון ידיעה עיין בתוס' פ"ק דעירובין גבי פרוץ כעומד דמצרפין הך ס"ס דא"א לצמצם ובע"כ אף למ"ד דספק חסרון ידיעה לכל העולם לא הוי ספק היינו אם אפשר עכ"פ בשום אופן לדעת וכגון בנדון הב"ש הל' מיאון שהי' אפשר בימים הקדמונים לבדוק אבל בא"א לצמצם כיון דבשום אופן א"א לצמצם לא נחשב ספק חסרון ידיעה.] ועוי"ל בסתירת דברי המג"א לפי הבנת רו"מ די"ל כיון דספקא דאורייתא לחומרא וא"כ עכ"פ מספק חייב בציצית לכך שייך בי' אחשבי' אבל התם בט"ק דפטור בודאי לכך הוי דעת השואל בתשובת רמ"א שמותר לצאת בו:
סימן ז
שא' באשה שהודית לפניו שזינתה כמה פעמים ומבקשת תשובה אם חייב להגיד להבעל וכבר ראה דברי הנו"ב בזה. תשובה בסה"ח סי' י"ג העליתי דהשומע מן הנואף שהתודה נמי מחויב להגיד להבעל ול"ח בזה לכבוד הבריות ובנדון דידן נראה דכ"ע מודים בזה דבשלמא בנדון הנו"ב שאחר אמר לו וא"כ יש לחוש שהאשה לא תרצה לקבל גט ויצטרך לדון עמה בדינא ודיינא ויתפרסם הדבר לכן יש לפלפל בדין כבוד הבריות אבל בזה שהאשה עצמה מתוודת ומבקשת תשובה א"כ הרי עיקר תשובה לתקן החטא מכאן ולהבא ואיך תדור עמו באיסור לכן היא חייבת להגיד להבעל וא"כ היא יכולה להגיד לו בסתר ויוכל בעלה לגרשה בסתר מטעם שלא יודע לאיש למה מגרשה ואין בזה בזיון הבריות ואף אם הבעל לא ירצה להסתיר ויפרסם הדבר הוא עושה בזיון הבריות ולא אנחנו כיון דאפשר להסתיר הדבר ולכן ודאי אין לה תקנה בתשובה רק להגיד להבעל ואם לא תרצה להגיד מ"מ לא ננעל דלת בפני שבים ויסדר לה תשובה ורו"מ לא יגיד להבעל אם כי מדינא הי' ראוי להגיד לו מ"מ אין בידנו להעמיד הדת על תלו. ונדון סדור התשובה אם תקבל עלי' להגיד לבעלה ותקבל ממנו גט אם יאמין לה די לה זה לכפרה ויקיל עלי' תשובה להתענות ארבעים יום ב' ימים בשבוע ולא תאכל בשר לא בלילה שלפני התענית ולא בלילה שאחר התענית ואם לא תקבל עלי' זה להגיד לבעלה אז יחמיר בעונשה שעל כל ביאה תתענה כן ואם אינה יודעת כמה ביאות עכ"פ על כל איש ואיש תתענה על ב' ביאות ממנו ובזה יגדל השלום:
סימן ח
נשאלתי מי שיש לו קיטל במשכון מאחד אם מותר להשאילו לאחר בלא דעת הלוה. נראה דמותר כיון דמפורש בסי' י"ד דמותר ליטול טלית של חברו שלא מדעתו מכח דניחא לי' לקיים מצוה בממוני' וא"כ ה"נ כיון דמפורש בסי' כ"ב בטו"ז דאין לילך בקיטל לבה"כ כיון דנעשה מיוחד למצוה להתפלל בו אין לשמש בו תשמיש בזיון עיי"ש וא"כ כיון דהוי בגד של מצוה הדר דומה לטלית דאמרינן דניחא לי' לקיים מצוה בממוני' ומותר ליטלו שלא מדעתו כיון דמדמהו הטו"ז לטלית לענין זה דאין לילך בו לבה"כ לתשמיש בזיון ה"ה נמי דדומה בזה לטלית דמותר ליטלו בלא דעת חברו לכך ממילא מותר המלוה להשאילו בלא דעת הלוה ואין לומר דעשוי להתלכלך ז"א דאפשר ע"י כביסה הוא חוזר לקדמותו ואין בזה הפסד להבעלים כלל בזה מה שיחזור ויכבסנו וז"ב:
סימן ט
שא' וז"ל נסתפקתי בהל' ציצית. (א) אם נפסק אחד מהציצית אחר הקשר שעושין אצל הכנף אם כשר או לא. (ב) אם נפסק חוט אחד באמצעותי' קודם שתלה הציצית בכנף וקשר אותו החוט זה שרי כמ"ש בטו"ז סי' י"ב ס"ק ג' בתשובה ובמג"א סי' ט"ו ס"ק א' ואח"כ תלה הציצית בהכנף ועשה הכריכות והקשרים ונזדמן הקשר שעשה בהחוט אצל נקב הכנף והקשר שבחוט הי' עב שאין יכולין להוציאו מהנקב ונפסק אותו החוט אחר אותו הקשר שעשה קודם שתלה הציצית אם כשר או לא. הנה מלשון המג"א סי' ח' ס"ק י"א שכתב ומה"ט לא נהגו לבדוק חוטין שלמעלה מן הגדיל שמונחין על הבגד וכו' ולמ"ל הכפל ודי הי' לומר חוטין שלמעלה מן הגדיל ובע"כ דקמ"ל דדוקא בנפסק מה שעל הבגד ממש אבל מה שאינו מונח על הבגד כשר דזה לא נחשב נפסק מעיקרו כיון דרובו נשאר קיים כשר ואין זה ענין כלל מה נחשב גדיל רק סמוך לנקב לא נחשב רובא דמנכר לכך פסול והוי כאלו נפסקו מעיקרו אבל כל מה דהוי למטה יותר ממה שמונח על הבגד הוי רובא דמנכר וכשר מיהו היכא דעדיין לא עשה החוליא רק קשר שסמוך לנקב בזה כיון דמה"ת לא נחשב עוד לציצית א"כ פשיטא דהוי כלכתחלה לכך אין היתר רק כשחזר וקשרו כדעת הטו"ז באופן דמותר אף לכתחלה אבל אם כבר הי' כדינו הציצית וחזר ונפסק כל שהוי למטה ממה שמונח על הבגד כשר כיון דרובו נשאר קיים וכן נראה מלשון הב"י שהביא רו"מ והוא בסי' י"ב והיכא שנפסק למעלה מהגדיל במקום חבורו בכנף וכו' משמע דוקא במקום חבורו בכנף דאז מעצמו אין לו התחברות בכנף אבל אם נפסק למטה ממה שמונח על הבגד בזה כיון דמעט מצד השני נשאר בכנף ואם לא יוציאנו אדם בידים לא יצא נחשב מחובר בכנף כנלפענ"ד בזה:
סימן י
שא' מי שטעה ובירך תחלה ברכת תפילין על של ר"ת אם צריך לברך אח"כ על של רש"י. הנה דין זה אין חדש אצלי כי מבואר בסה"ח שלי בעזה"י ואחר כמה שנים הי' פה אורח עם ספר קטן מהגאון אזולאי ז"ל וכתוב בו ג"כ שצריך לברך על של רש"י אך בקיצור בלי טעם ואני בררתי טעמו ובפרט כיון שהי' בטעות דסבר שהם של רש"י כי אם הי' יודע שהם של ר"ת ובירך עליהם א"כ הוי דעתו גם על רש"י בזה יש לפלפל אם תפלה הוי הפסק או לא אבל אם סבר דזה הוי של רש"י ובירך א"כ לא כוון על השניים והוי ברכה בטעות דהוא סבר דהם של רש"י והם של ר"ת ואף אם כוון בברכה גם על השניים הרי סבר דהשניים של ר"ת והם של רש"י לכך הוי ברכה בטעות וחייב לברך שנית על רש"י ועי' בסה"ח והבן:
סימן יא
שא' עלם אחד כבר שיבסר שהוא איטר יד ימינו וכל מעשיו שהוא עושה מעודו בידו השמאלית הוא עושה גם הי' כותב בה ועל כן הוא מניח תפילין על ידו השני' שהיא יד כהה שלו שהוא ימין כל אדם והנה זה כמו שנה שהורגל לכתוב בידו הכהה שהוא ימין כל אדם וכותב בה תמיד ובידו השני' אינו כותב בה עוד רק מעשיו לבד הוא עושה בה. הנה אני אומר בקיצור דודאי יניח ביד שמאל שהוא ג"כ שמאל כל אדם דבזה שאני כיון דהוא באמת ימין כל אדם וגם כותב בה ודאי היא עיקרת כיון דכאן הוי תרתי לטיבותא שהוא ימין כל אדם וגם כותב בה דבזה אזלינן בתר רובא כיון דברוב בני אדם הוי זה ימין וגם הוא עצמו כותב בה הוי זה עיקר ימין ויניח בשמאל כל אדם כן נ"ל:
סימן יב
שא' בתפילין של ר"ת שלא הי' ריוח בין דף לדף בין פרשה לפרשה בין פ' והי' אם שמוע לפ' שמע ותינוק דלא חכים ולא טיפש הי' יכול לקרות בשורה אחד. הנה לפענ"ד בודאי פסול כיון דחז"ל למדו מקרא דטוטפת דבעינן ד' פרשיות צריך להיות ד' פרשיות דוקא ועוד ראי' ממ"ש בש"ע סי' ל"ב סעיף ל"ו כל פרשיותיו פתוחות רק פרשה אחרונה יהי' סתומה הי' משונה פסול ובהג"ה ויש מכשירין בכולם פתוחות עיי"ש ואם לא הוי בעינן דוקא ד' פרשיות מה לי אם עשאו סתומה וכדומה לו יהא דאינו נחשב פרשה בפ"ע הרי לא בעינן שיהי' דוקא ניכר שהוי ד' פרשיות ומה בכך אם הוי ריוח קצת באמצע בע"כ דבעינן ד' פרשיות כפי הלכה באיזה אופן הוי פרשה ובע"כ דבעינן היכר דהוי ד' פרשיות לכך ברור לי שהמה פסולין:
סימן יג
שא' באם יתיר אות בתיבה כגון בלאבותיך האיך יעשה אם ימחוק תחלה האות ואח"כ ימשך הב' יותר ארוך או להיפוך למשוך תחלה האות ואח"כ ימחוק היתור אות הנה נראה הדין דהעיקר למשוך תחלה האות ואח"כ ימחוק היתור דלהיפוך אם ימחוק תחלה אז יהי' פירוד בין התיבה ואינו תיבה כלל ואם אח"כ יתרחב הב' יהי' שלא כסדרן ממש אבל אם משך הב' תחלה כיון דעדיין כל התיבה יחד אין זה שלא כסדרן ואף דהוי"ו וכדומה הי' באמצע הב' כיון דמתחלה כשמשך הב' דעתו למחוק הוי"ו אין זה בכלל אות המובלע באות אחר דדוקא אם אות אחד מובלע בחברתה ע"ד להתקיים בזה פסול אבל אם מתחלה דעתו למחקו ולא להתקיים אין זה מקלקל האות וגם ניכר מתוכו שדעתו כן כיון דאות זה אין שייך שם ומוכח מן המשכת הב' שדעתו למחוק המותר אין זה מפסיד צורת הב':
סימן יד
ומה ששאל באם האות רק וצריך גרירה אם מותר להעביר האות ואח"כ לגררו הנה לגרור הכתב הישן ולשייר החדש ודאי אסור בתפילין דהוי של"כ ובס"ת כשר. ובאותיות האדומות אסור להעביר עליהם הקולמוס דהוי חציצה בין האות השחור ובין הקלף הוי האדמומית חציצה ועיין בטוטוד"ק הל' ס"ת לק"ק פרעשבורג הארכתי בזה:
סימן טו
שא' שכתב הסופר תפילין והתחיל לכתוב שם הקודש הוי' במקום שאינו צריך וכתב יו"ד ה"א וא"ו והתחיל לכתוב ה"א האחרונה ונזכר וגמר ועשה דלי"ת ושוב כתב ה"א ונמצא כתוב יהודה אם מותר למחקו או לא. הנה זה ודאי דאסור למחקו דלו יהא שכתב על ידות הכלים ושם י' ה' ו' כבר נתקדש לפי דעתו שכותב השם וזה שלא כהוגן עשה הסופר במ"ש מאות ו' ד' דהוי כמוחק השם רק זה מותר לקדור התיבה ולגנזו אם כתב אחר תיבת יהודה עוד איזה תיבה יקדור תיבת יהודה עם איזה תיבה שאחריו ואם לא כתב עדיין שום תיבה אחריו יקדור שם יהודה לבד ואין זה כקודר השם כיון דעתה לפנינו כתוב יהודה מותר זה לבדו לקדרו:
סימן טז
בנידון השאלה שהי' בתפילין של ר"ת נשאר בסוף פ' שמע כשיעור פרשה בזה ודאי דכשרה בלי ספק:
סימן יז
בדין הנטפל לפני ה' ולאחריו הנה הנטפל לפניו בין אם נכתב לפני השם בין אם נכתב לאחר כתיבת השם מותר למחקו אבל הנטפל לאחר השם אם עדיין לא נכתב השם מותר למחקו אבל אם אחר שנכתב השם אסור למחקו אף שהוא נכתב קודם השם כיון דכבר נכתב השם קדשו השם ואסור למחקו:
סימן יח
בנדון תפילין ומזוזות שבאיזה תיבות לא נקלט הדיו יפה ואינו שחור הנה זה ודאי אסור לתקנו דלא מבעיא אם כבר נכתב אח"כ תיבות דהוי שלא כסדרן רק גם אם לא נכתב אח"כ אותיות כיון שהדיו נעשה גע"ל אם יעביר עליו קולמוס הוי הדיו שלמטה חציצה בין הדיו ובין הקלף ופסול:
סימן יט
שא' בפרשה אחת שבתפילין הרגיש סופר אחד שהראש למ"ד בשורה התחתונה נכנסת מעט לתוך כ' פשוטה משורה עליונה והנה עתה שהרגיש הסופר ראו שמעט עובי הלמ"ד נכנס בהחלל ומעט עובי הראש הוי חוץ מהחלל והתגין נוטין לצד שמאל לגמרי חוץ להחלל יותר ויותר גם עשה בחינה ואמרו שהוא כ' פשוטה הנה בזה ודאי התפילין כשרים דבזה ניכר שהוא כ' פשוטה ולא נשתנה צורת האות כיון שקצת העיבוי הוי חוץ לחלל וגם התגין חוץ לחלל ודאי כשרים התפילין:
סימן כ
שא' אם נפסק הלמ"ד במקום שנדבק הוי"ו עם הכ' ואין ניכר ההפסק להדיא אם מותר לתקן בתפילין ומזוזות. נראה דודאי אסור לתקן כיון דעכ"פ הכ' נראה כאות בפ"ע אם יכסו את הוי"ו שלמעלה והרי בכמה דוכתא מהני לכסות האות לקולא מכ"ש לחומרא דמהני והרי אם יכסו את הוי"ו שלמעלה יאמר התינוק דהוי כ' לכך אסור לתקן אף דאינו ניכר להדיא:
סימן כא
ומה ששאל בצדי"ק דודאי לא אכשר לתקן בתו"מ אם נפסק אם הוי דוקא אם כותב יו"ד ישרה כדעת הב"י אבל אם כ' יו"ד הפוכה בתפילין כדעת ר"י אפשר דכשר לתקן אם אינו ניכר להדיא ההפסק גם זה אינו נראה לי דמה בכך דהיו"ד הפוכה עכ"פ אם יכסו היו"ד יהי' נראה הצדי"ק כנו"ן לכך פסולה ולכך גם בתי"ו אם נפסק למעלה אצל הגג נמי פסולה ולא כמ"ש רו"מ דזה כשרה מכח דהוי"ו יהי' הפוכה ולענ"ד כיון דעכ"פ צד אחד יהי' נראה כדלי"ת כעין ו' פסולה:
סימן כב
בנדון היודי"ן בתפילין ששני העוקצין שוין והורה אחד לתקנם הנה בודאי עתיד ליתן הדין בקרב שהכשיל את השואל להיות קרקפתא דלא מנח תפילין דודאי הם פסולין כמ"ש בחבורי סת"ם וכן כתב בתשובת חינוך בית יהודא כמ"ש רו"מ בעצמו:
סימן כג
שא' בנדון החי"ת שעשו לה מקל על גבה באמצעיתה נראה דפסולה דלא נעשה לא כדעת רש"י ולא כדעת ר"ת דלדעת רש"י הוי החטוטרת בשמאלה ולא באמצע ולו יהא דהוי ספק בדעת רש"י אם דוקא בשמאלה נראה נמי דפסולה מכח ס"ס דלמא כדעת ר"ת ואת"ל כרש"י דלמא דוקא בשמאלה ועיין בפמ"ג סי' ל"ו כיוצא בו דפוסל אם עשה סתם חי"ת דפסולה מכח ספק א"כ ה"ה בזה וז"פ:
סימן כד
שא' דעשה סופר שיני"ן של תפילין מקלף אחר והניח על הבתים הנה כבר הארכתי בזה הרבה לק"ק סלאנים ופסלתי כמה מאות תפילין והאיר ה' עיני כי הוא ש"ס מפורש בשבת דף כ"ה דקאמר תני ר' יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכת' לתפילין תפילין בהדיא כתיב למען תהי' תורת ה' בפיך אלא לעורו והאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני וא"כ אם איתא שמותר להיות השי"ן מקלף אחר מה פריך הרי י"ל דמשכחת לה דהעור יהי' מבהמה טמאה והשיני"ן מטהורה ובע"כ דבעינן דהשי"ן יהי' מגוף העור וכן הוא בפרש"י דהשי"ן של תפילין דיהי' העור נקמט מבחוץ ג' קמטין ודומה לשי"ן וכו' וכיון דאות של שם נכתב בקמטין שלו מותר בפיך בעינן ומקרא נפיק וכו' א"כ מוכח להדיא מפרש"י דבעינן השי"ן יהי' מגוף העור לכך כל התפילין כאלו פסולין והמניחין הוי קרקפתא דלא מנח תפילין והסופר פסול ועיין בס' ק"ס שלי:
סימן כה
שא' בתפילין שהי' כתוב בהם וקשרתם אותם אותם והי' תיבת אותם כפול ורצה הסופר לתקן ולמחוק את אותם הראשון כך שימחוק האל"ף והוי"ו וישייר התי"ו מ"ם ומתיבת וקשרתם ימחוק התי"ו והמ"ם וימשוך ראש הרי"ש עד תי"ו מ"ם של אותם הראשון הנה חלילה לעשות כן דהוי שלא כסדרן דתיבת וקשרתם כיון דנמחק ממנו אינו תיבה ומה דמשכו לתי"ו מ"ם עשהו תיבה מחדש הוי שלא כסדרן ומה לי אם הי' כותב תי"ו מ"ם מחדש או מושכן לתי"ו מ"ם שכבר נכתב כיון דעכ"פ לא הוי מחובר תחלה רק עכשיו מחברן הוי של"כ ואף שאומר הסופר שכיוצא בזה מבואר בפמ"ג אין לי פנאי לעיין אם אמת כן ואם באמת כן אין דבריו נראין וחלילה לעשות כן ואם עשה כן התפילין פסולין [ומה שחזר והקשה למה לא דחיתי ראיות הפמ"ג מתיבת לאבותיך הנה באמת קצרתי על דברינו ובאמת דברינו נכונין דבלאבותיך אפשר להרחיב הב' טרם שמוחק הוי"ו וכן כתבתי לעיל בתשובה ולכן לא הוי שלא כסדרן אבל בנדון דידי דהוי תיבה שלימה מיותר ודאי יהי' נראה חלוק והוי שלא כסדרן:]
סימן כו
שא' באחד שהביא תפילין של יד והי' כתוב בה שם הוי' ב"ה בשני יודי"ן קודם ה"א ראשונה ופסק רו"מ דימחוק יו"ד ראשונה יפה הורה וכוון רו"מ לדברי המ"ע בתשובה הובא בא"ר סי' קמ"ב ובפמ"ג סי' קמ"ג דאות הראשון או האחרון הכפול מותר למחקו ולא האמצעית עיי"ש ובטעם הדבר הארכתי בעזה"י בכמה תשובות:
סימן כז
שא' בלמ"ד שנכנס תוך כ' פשוטה הנה זה פשיטא שפסולה דהיינו אם קו הלמ"ד עומד רחוק מרגל הימין של הכ"ף בענין שאם הי' ניטל החלק הלמ"ד של מטה הי' נראה כה"א ודאי פסולה אך אם הקו של הלמ"ד הי' סמוך אל רגל הימין של הכ"ף קרוב ממחצה של רוחב החלק מן הכ"ף בענין שאף אם ניטל הלמ"ד נמי לא הוי צורת ה"א זה כשר בדיעבד כן אני מורה תמיד והיא נכון בעזה"י:
סימן כח
שא' בראש למ"ד הנכנס לתוך ד' אם מהני לגרור הראש של הלמ"ד לדינא הי' נראה דאם הוא בס"ת דאפשר לתקן לגמרי ודאי יתקן גוף הדל"ת אך בתו"מ דפסול של"כ ודאי פסול ואם בס"ת א"א לתקן כל הדלי"ת בקל מותר למחוק הראש של הלמ"ד:
סימן כט
נדון התפילין שהי' אות יו"ד שני הראשין כמעט שוין היטב אשר דיבר שאין לו תיקון ופסולין ולא מהני בזה קריאת התינוק ליו"ד כל דניכר שאין עליו צורת האות ואין בזה שום תיקון:
סימן ל
בדבר שאלתו דברי שניכם לא יתכנו כי לפי הנראה ממכתב רו"מ גם בצד שמאל בראש הה"א לא הי' תג והה"א גופא הי' כעין רי"ש וזה ודאי פסול לכ"ע כמ"ש במנחות דף כ"ט דבעינן תגין אך מ"מ לפסול הס"ת והתפילין זה שקר דהרי הא דבעינן כסדרן היינו אם לא נכתב האות כדינו אבל בזה הרי נכתב הה"א כדינו רק הללמ"מ דבתפילין בעינן תגין בזה די אם יעשה כעת תגין בצד שמאל בראש הה"א וכשר לדעת רש"י ודעמי' וכשר בדיעבד ואין לפסול מכח זה הס"ת או התפילין. ואח"כ הוספתי עוד דאף בה"א אחרונה של הוי' ב"ה אף שנכתב ג"כ עגול קצת ולא מרובע נמי כשר הכל ויסכר פי דוברי שקר:
סימן לא
שא' בעורות שנתן למים לשם ס"ת ותו"מ אבל לא אח"כ כשנתנם לסיד ובטו"ז סי' ל"ב ס"ק ג' כתב שבשעה שנותן למים די ובנוב"ת סי' קע"ה חולק ע"ז מה דעתי. הנה לדעתי הם כשרים כיון דעכ"פ הנתינה במים הוי מכשיר ליתנו להסיד די בזה ובפרט מה שנותן אח"כ בסיד הוי על דעת הראשונה הוא עושה והה"נ בזה ומה"ט ראוי להקל אם בסוף העיבוד אומר לשמו דמהני כמ"ש בזבחים דאף אם סתמא פסול מ"מ בזה כשר בסתם ואח"כ לשמו דסופו מוכיח על תחלתו עיי"ש כן ה"נ בזה מיהו י"ל כיון דיש פלוגתא דתנאי בזה רשב"ג ורבנן בחולין אם אמרינן הוכיח סופו על תחלתו. א"כ י"ל דכוונת הש"ס שם דמוקי לה כמ"ד דס"ל דאמרינן הוכיח סע"ת אבל לדידן כיון דספקא הוי אם אמרינן הסע"ת לכך י"ל דלא מהני אם כוון אח"כ לשמו וכו' אבל בזה לומר ע"ד ראשונה הוא עושה ליכא בזה פלוגתא א"כ מוכח דלכ"ע הוי כן לכך ה"ה נמי בזה הוי כן ולכך לדעתי הוי הרצועות כשרים מיהו אני מבטל דעתי נגד דעת הנו"ב ואין לעשות מהם רצועות לתפילין לכתחלה מיהו אם הוי שעת הדחק דליכא אחרים נראה דמותר להניחן ולברך עליהם כדעת הט"ז הנ"ל:
סימן לב
שא' באחד שהי' מסופק אם בירך ברכת התורה לדעת הפר"ח שצריך לחזור ולברך מספק אם יכול להוציא את חברו שמסופק ג"כ אם בירך בה"ת י"ל דאיכא ס"ס לקולא שמא הוא לא בירך עדיין ואפי' את"ל דבירך דלמא גם חברו בירך בה"ת או דלמא אמרינן להיפוך שמא הוא כבר בירך וחברו לא בירך עדיין וא"י להוציאו מספק. הנה לא ידעתי ספק זה הרי קיי"ל בכל הברכות אם יצא מוציא חוץ מברכת הנהנין א"כ מה בכך אם הוא בירך כבר וחברו לא בירך נמי יכול להוציאו ומה ספק הוי לו בזה. ומ"ש לפשוט ספק שלו דלא אמרינן ס"ס לקולא ממנחות דף ל"א במ"ש שם א"ד א"ל קח לך מן הנכרי ולימא לי' קח לך מן השוק קסבר אין רוב ע"ה מעשרין הם ופרש"י לא מספקא לי' בי' והוי מחצה על מחצה הלכך איכא למימר המעורב נתעשר וזה לא נתעשר והא הוי ס"ס לקולא עכ"ל. גם ז"א דמה ס"ס הוי כיון דאסור לעשר מן החיוב על הפטור וכן מן הפטור על החיוב א"כ אין כאן ס"ס דאם רק אחד מעושר אסור להפריש זה מזה ואין היתר להפריש רק אם שניהם אינן מעושרין ואף את"ל דהוי ס"ס שמא שניהם מעושרין ומן הפטור על הפטור מותר ואת"ל שאינן מעושרין דלמא שניהם אינן מעושרין והוי מן החיוב על החיוב אך זה אינו דהוי נמי ס"ס להיפוך שמא זה מעושר וזה אינו מעושר ואף אם ירצה לומר דספק זה שמא חד מעושר וחד אינו מעושר הוי חד שמא והוי כחד ספק משא"כ שמא שניהם מעושרין או שניהם אינן מעושרין הוי תרי שמא והוי ס"ס מ"מ גם זה אינו ראי' דהרי קיי"ל לא סמכינן אס"ס היכי דאיכא לברורי ואף הסוברים דהיכא דאיכא לברורי סמכינן אס"ס מ"מ זה לכ"ע אין עושין ס"ס לכתחילה א"כ ה"נ אין ליקח מן הע"ה ולעשות ס"ס לכתחלה כיון דאפשר ליקח מן הנכרי ומה דקאמר דס"ל אין רוב ע"ה מעשרין הן היינו דאם הוי רוב ע"ה מעשרין כיון דהוי רוב וגם ס"ס ודאי הוי מיעוטא דמיעוטא ובזה מותר לעשות אף לכתחלה לכך קאמר דס"ל אין רוב ע"ה מעשרין הם וי"ל עוד ע"ד פלפול דהך ס"ס שמא שניהם מעושרין הוי ס"ס דתליא במעשה וי"ל כמו רובא דתליא במעשה לא אמרינן אבל בעלמא ודאי אמרינן ס"ס אף לקולא כדמוכח בכמה דוכתי ולא ידעתי מקום ספקו לומר דלא אמרינן ס"ס לקולא מאין הרגלים לומר כן והדבר פשוט להיפוך:
סימן לג
שא' אם עמד קודם אור הבוקר ובירך ברכת התורה אף שהי' ניעור כל הלילה אם יוצא בזה הנה לדעתי ודאי צריך לחזור ולברך כיון דהברכה ראשונה הוי לבטלה אינו יוצא בזה וכן נראה מלשון הש"ע סי' מ"ז שכ' המשכים קודם אור היום וכו' וא"צ לחזור ולברך משמע הא אם הי' ניעור כל הלילה ובירך קודם אור הבוקר צריך לחזור ולברך בשחרית והנה אין לומר דהוי ספק ברכה ז"א דאף המג"א ס"ק י"ב שמפקפק בזה היינו רק אם חייב לברך בבוקר או לא אבל בלילה ודאי פטור וא"כ הוי ברכה לבטלה ובודאי אינו יוצא ואף דעכ"פ הוי ספק אם חייב לברך ביום כשניעור כל הלילה כמ"ש המג"א מ"מ אינו בכלל ספק ברכה דהוי ס"ס כיון דדעת רש"י הובא בב"י סי' מ"ז דאפי' הי' ישן ובירך בלילה צריך לחזור ולברך ביום וא"כ נהי דלא קיי"ל כך מ"מ בזה הוי ס"ס דלמא חייב לברך בלא"ה אף שהי' יוצא בברכה קודם ע"ה ודלמא חייב כל הניעור בלילה לברך בבוקר ואינו יוצא במה שבירך ברכה לבטלה. ובהיותי בזה ראיתי תמיה במג"א סי' מ"ז ס"ק י"ג מ"ש כל זמן שלא ישן משמע דאם הי' ניעור כל הלילה א"צ לברך בבוקר וכו' ולא ידעתי מהיכן משמע לי' כן דלמא כוונת המחבר דא"צ לברך היינו קודם ע"ה א"צ לברך כ"ז שלא ישן אבל בבוקר חייב לברך ולכך ודאי דחייב לברך שנית בבוקר ומ"מ אם אפשר שישמע מאחר להוציאו מה טוב ואם ליכא אחר חייב לברך ועיין בסי' ר"ט מ"ש שם הרמ"א אם הוציא אחרים י"ח וכו' משמע הא בלא"ה אין הברכה בטעות פוטרו דהוי ברכה לבטלה רק כיון דהוציא אחרים אינו לבטלה לכך הוי ברכה עיי"ש כך הדבר פשוט:
סימן לד
שא' בא' שמברך ברכת השחר שלא עשני עכו"ם ואין רצונו לברך שלא עשני גוי דגם ישראל נקראו גוים. הנה נוסחא זו ודאי הוי צד אפיקורסת דהרי עכו"ם הוי ר"ת של עובדי כוכבים ומזלות ואם אומר כן משמע דנכרים דאינן עובדים כו"מ עליהם אינו מברך והוא צד אפיקורסת ואם רצה לשנות נוסחת השם מכח דאף ישראל נקראים כן הול"ל שלא עשני נכרי אבל מדברך שלא עשני עכו"ם הוי בו צד אפיקורסת ועל ההערה גופה דישראל נמי נקראו כן הוא טעות דהנה ישראל בכלל נקראים גוי כמ"ש גוי וקהל גוים יהי' ממך וכן הוי גוי חוטא אבל כל אחד מישראל בפ"ע אינו נקרא גוי אבל בנכרים כל יחיד מהם נקרא גוי והטעם עפמ"ש במדרש דביעקב הוי שבעים וכתיב נפש ובעשו הוי שש עשרה וכתיב נפשות דישראל הם מעולם היחוד אבל הגוים הם מעולם הפירוד עיי"ש ולכך א"ש דבנכרי כיון דכל אחד הוי דבר בפ"ע נקרא כ"א מהם גוי אבל בישראל כ"א ביחוד הוי רק משהו וחלק קטן מן הכלל לכך לא נקרא יחיד בפ"ע בכלל גוי וראי' ממ"ש מגיד דבריו ליעקב וכו' לא עשה כן לכל גוי ואיך אמר לא עשה כן לכל גוי והרי ישראל נמי נקראו גוי אך הכונה דבישראל מגיד הוא ית' דבריו לאחד כמו שהגיד התורה למשה רבינו לבד והוא למדה לישראל וכן לכל דור מגיד דבריו לחכם הדור אבל לא עשה כן לכל גוי להיות מודיע לגוי אחד ולכך שפיר אמר לכל גוי דישראל אחד לא נקרא גוי ולכך לא ימצא לומר על רבים מישראל לשון גוים דלשון רבים משמע הרבה גוים ובישראל ליכא הרבה גוים אבל בגוים נאמר נביא לגוים נתתיך וכן רם על כל גוים ה' אבל יעקב או ישראל נקרא אף אחד והרבה נקראו ישראלים ולכך שפיר מברך כ"א שלא עשני גוי דאם הייתי נכרי הייתי אני לבדי נקרא גוי לא כן עתה לא נקראתי בפ"ע גוי וכן נאמר ביחזקאל ל"ז והי' לגוי אחד בארץ דבכלל נקרא גוי אחד ואמר שם ולא יחצו עוד לשני גוים דאז כיון דנעשה פירוד ביניהם יהי' לכ"א מלך אחר נקרא כל חד מהם גוי וביחד ב' גוים אבל כל יחיד מהם לא נקרא גוי ולכך צריך לברך רק שלא עשני גוי והמשנה מזה עתיד ליתן את הדין:
סימן לה
מה דנסתפק להסוברים בסי' מ"ז דמהרהר בד"ת א"צ לברך אם שומע ד"ת צריך לברך אם שומע הוי כעונה. הנה זה תליא בפלוגתת רש"י ור"ת בס"פ לולב הגזול והובא בטור וב"י סי' ק"ד דלרש"י דס"ל דמותר לשתוק באמצע התפלה ולכוין למה שהש"ץ אומר הרי דס"ל דשומע אינו כעונה ממש רק כמהרהר ואינו הפסק ה"ה דאין לברך בה"ת על זה אבל לר"ת וסייעתו דס"ל דלא ישתוק דשומע כעונה והוי הפסק א"כ ה"ה דצריך לברך בה"ת כיון דהוי כדבור ממש וכיון דאנן לא קיי"ל כר"ת וקיי"ל בסי' ק"ד דישתוק ויכוין ולא הוי הפסק ה"ה דא"צ לברך ובפרט דלרש"י וסייעתו דקיי"ל כוותייהו דלא נחשב הפסק מוכח בודאי דאינו כדיבור ולהיפוך לר"ת אין ראי' די"ל התם כוונתו כיון דקיי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו א"כ י"ל התם כיון דהוי באמצע התפלה א"כ אינו ראוי לענות בפה שיהי' הפסק לכן בילה מעכבת בו ואין די בהרהור ובע"כ אם ישתוק יצטרך לומר דשומע הוי כעונה ממש וזה גופו דיבור הוא וא"כ אם מחשב כדיבור ממש שוב הוי הפסק אבל בעלמא היכא שראוי לענות שוב י"ל אין בילה מעכבת בו ודי בהרהור לכך לא הוי בזה כדיבור ממש רק דינו כמהרהר ואף ר"ת מודה בזה וז"ב. [והחריף ר' יוסף פיניליש מדאברמיל רצה לומר דזה דומה למ"ש הפוסקים בביטול חמץ דאין מברכין על דברים שבלב הנה אין לו דמיון כלל עמוד והבן א"כ אם מבטל בפה יברך על הביטול כמו על ד"ת ולמה אין מברכין התם כלל על הביטול אך בע"כ שאני דהתם עיקר המצוה הוי רק בלב ולכך כיון דעיקר המצוה הוי בלב ולא בפה אף אם אומר בפה נמי אינו מברך עליו אבל בד"ת הוי להיפוך דעיקר המצוה הוי בדבור כמ"ש ושננתם לבניך ולכך אף אם הוא בהרהור נמי חייב לברך דבזה הוי להיפוך דהרהור הוי כדיבור. ומ"ש דהרי אנן קיי"ל בסי' ק"ד דישתוק וישמע ואעפ"כ קיי"ל דערום לא יתרום ולא ישחוט דאסור להיות שומע כעונה הנה הא לא קשיא דבשמיעה באמצע התפלה מה איכפת לנו אם ישמע ויכוין אחר דאינו כדבור להיות הפסק אבל בשוחט או תורם כיון דהוא חייב לברך ואסור לעשות הדבר בלי ברכה א"כ הרי אינו ראוי לבילה דאינו ראוי לענות כיון דהוא ערום וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וכיון דאינו ראוי לענות אינו יוצא בזה ידי הברכה גם הוי תרתי דסתרי אהדדי אם הוי כעונה הוי ערום ואסור לענות ואם אינו כעונה אינו יוצא ידי הברכה שהוא חייב אבל באמצע התפלה מה איכפת לנו אם ישתוק ויכוין ונאמר באמת דאינו כדבור ואינו הפסק אבל להסוברים דאסור לשמוע דבע"כ הוי כדבור חייב אף לברך. ומה שהקשה דלמה לא משני בנדרים דף ח' באומר אשנה פרק זה דלכך אינו מושבע ועומד מכח דיוצא בהרהור זה לק"מ דעיקר מצוה הוי הדיבור כמ"ש ושננתם לבניך וכדמוכח בברכות וכמה דוכתא דעיקר הלימוד הוי בפה ולכך הוי על זה מושבע ועומד לכך מה"ט אם מהרהר א"צ לברך דאין זה מן המצוה. ומ"ש לעיל דלכך אם מהרהר נמי צריך לברך היינו למ"ד הרהור כד"ד אבל אנן דקיי"ל הרהור לאו כד"ד א"צ לברך על ההרהור כמ"ש באו"ח סי' מ"ז רק אם שומע דלמ"ד שומע כעונה הוי כדבור ממש וחייב לברך ובזה שגה עוד במה שמדמה ספק הנ"ל לחמץ דהתם הוי די בהרהור לבד בלי שמיעה מאחרים ולכך לא הוי כמעשה אבל כאן מהרהר בד"ת באמת א"צ לברך רק בשומע ד"ת כתבתי דצריך לברך דבזה להסוברים דהוי כעונה ממש להפסק הוי כעונה ממש לברכה וד"ת נמי אינו יוצא בהרהור רק בדבור וא"ש.] שוב ראיתי בצל"ח דף כ"א מבואר בו כעין ספק שלו והכל אחד עיי"ש ופשטו מהנ"ל וכוונתי לדבריו בזה:
סימן לו
שא' בש"ץ שיש לו שונאים ואומר בתפלתו בקול רם בברכת המינין וכל אויבי עמך ואויבי מהרה יכרתו וכו'. הנה רע עלי המעשה מכמה טעמי אחד דאסור להזכיר בקו"ר מה דשייך ליחיד רק מה שהוי צורך רבים מותר להוסיף בקו"ר אבל מה ששייך ליחיד אסור להוסיף בתפלתו על תקנת חז"ל. ועוד עובר על דברי חז"ל שאמרו מי כתיב יתמו חוטאים חטאים כתיב. והיותר קשה מ"ש בש"ע סי' נ"ג במג"א דצריך הש"ץ להסיר הקנאה בתפלתו עיי"ש ועוד מבואר בסי' תקפ"א שאם מכוין שלא להוציא שונאיו בתפלתו גם אוהביו אינן יוצאים בתפלתו והטעם נראה עפ"ד המג"א הנ"ל כיון שמכוין שלא להוציא שונאיו מוכח דאינו מסיר הקנאה מלבו בזה פסול להיות ש"ץ וזה שאומר ואויבי גלי דעתי' שאינו מכוין להוציאם ואומדנא דמוכח הוא ואף אם הוא אינו מכוון לכך עכ"פ אויביו לא יענו בזה אמן על ברכה זו וא"כ הם אין יוצאין בתפלתו והוא הגורם להם במה שאומר כן וא"כ כיון שגורם שאויביו אין יוצאין בתפלתו גם אוהביו אין יוצאין בתפלתו ומה גם בברכת המינים בזה ראוי להחמיר יותר דהרי י"ל לפרש הכונה שאומר דדוקא תרתי ביחד שאם הוי אויבי עמך וגם אויבי הם יכרתו אבל אם הם אויבי עמך ואינן אויביו לא יכרתו וא"כ הוי אוהב לאויבי ישראל וכל כה"ג ראוי לדקדק בברכת המינים ביותר כמו שחששו חז"ל ביותר בברכת המינים לכך ראוי לסלקו מן הש"ץ ולהדפו ולרדפו ביותר:
סימן לז
שא' בש"ץ שאמר בש"ת אתה הראית והמנהג שמי שאומר אתה הראית צריך לומר גם החרוזים והוא אמר שחזן מבהמ"ד יאמר החרוזים וחלץ הטלית ואח"כ כיבד השמש את התורה לכהנים ולוים להקיף הקפה ראשונה ואח"כ בהקפה ב' כיבד לאנשים מכובדים ולגבירים וגם לש"ץ מבה"כ ולא רצה לקבל התורה וכן בהקפה ג' וד' כיבדוהו ולא רצה לקבל התורה ואדרבה דחפה בכל פעם בב' ידים ואמר הטעם מפני שצריכין לכבדו בהקפה א' אעפ"י שאינו לא כהן ולא לוי. הנה ש"ץ זה ראוי לנזיפה ומקורו בברכות פ"ט שאחד מדברים המקצרים שנותיו של אדם הוא אם קראוהו לעלות לתורה ואינו עולה ובפ"ק דף ח' ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס"ת כשהוא פתוח ויוצא והנה כל עיקר טעמם בזה הוי מכח בזיון התורה ומה לי בזיון זה או זה כל דניכר דהוי בזיון התורה הוי בכלל זה והנה המג"א בסי' נ"ג ס"ק כ"ב נראה שהוא חילקן לשני מאמרים שונים ותמוה דבאמת חדא היא ומא"ח ומא"ח וכל אחד פי' כוונת חברו דהנה ודאי עוזבי ה' יכלו היינו קיצור ימים ושניהם חד טעמא דהוי בזיון התורה ושניהם צריכין זל"ז דמקרא דועוזבי ה' יכלו מנ"ל דהוי העדר כבוד התורה דלמא על ענין אחר אך כיון דכתיב כי הוא חייך מן ההן נשמע הלאו לכך מסתבר לו' דעוזבי ה' יכלו הוי על בזיון התורה ומקרא דכי הוא חייך נמי לא משמע דדלמא אם מכבד התורה הוי לו שכר אורך ימים ואם ח"ו עושה בזיון לתורה אין לו שכר ברכה ומ"מ גם קללה אין לו וכדקאמר כעין זה בפ"ג דקדושין לרבנן דס"ל דל"ב ת"כ למה כתיב ואם בחוקותי תמאסו וקאמר שם דהוי ס"ד לא ברכה ולא קללה וכו' כן ה"נ בזה לכך צריך קרא דועוזבי ה' יכלו וכל חד מפרש מה דסתם חברו ויפה כ' הכה"ג דהכל אחד הוא, מיהו בין להכה"ג בין להמג"א עברה הוי דהוי בזיון התורה והוי בכלל עוזבי ה' יכלו או מקצר ימיו וא"כ הוא אין ראוי להיות ש"ץ דהש"ץ צריך להיות הגון ומכובד כמ"ש בסי' נ"ג דאין לו זקן אסור להיות ש"ץ מפני כבוד הצבור ומכ"ש המבזה התורה ועלי' אמר התנא כל המבזה התורה גופו מחולל על הבריות ולמד מקרא דבוזי יקלו והרי כל בזיון בכלל וכן אמרו מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה נמי הכונה כיון דמסיר אזנו משמוע תורה הוי בזיון התורה לכך גם תפלתו תועבה לכן מן הדין להעבירו מיהו אפשר שהוא י"ש ודרך מקרה הוא לו אזי די לעונשו והעברה על איזה זמן כפי אשר יבינו כי אני מבחוץ:
סימן לח
שא' ע"ד הרבנים שמתקבלים על ג' שנים אם יכולין אח"כ לדחותם הנה מ"ש בטעם המנהג על ג"ש מכח שלא ימכרו ממכרת עבד זה נכון ופשוט דהרי הרב אומר כן בסי' של"ג במלמד ומה לי מלמד ומה לי רב אך שטעם זה יועיל שלא לדחותם אח"כ ז"א דסוף סוף כיון שמקבלין רק על זמן אם כלה הזמן יכולין לדחותו אך זה כמה כתבתי לק"ק פאמרין דנהי דיכולין לדחותו היינו רק רוב הצבור ולא המיעוט דנהי דכתב הטו"ז בסי' נ"ה דזה דומה לתחלת הקבלה ואף היחיד יכול למחות היינו רק בש"ץ וכדומה אבל ברב דהוי בזיון התורה אנן סהדי דלא הוי דעתייהו להכי שגם היחיד יהי' יכול למחות ולבזות כבוד התורה לכך בזה אין המיעוט יכולין לדחותו רק הרוב יכולין לדחותו ועכשיו נחשב הרוב היינו רוב פורעי המס כמ"ש המג"א שם מיהו אם ישתקו איזה ימים ולא יסלקו אותו מיד נשאר כמעיקרא ואין בידם עוד לדחותו עד גמר עוד ג' שנים כמקדם:
סימן לט
שא' בנדון הישובים שלו דכפר א' השייך לעירו וסמוך לכפר הנ"ל יש כפר ב' רחוק ממנה רק רבע שעה ודר שם אחד וזה י"ד שנים שכפר ב' שייך לישוב א' ולרבנות של רו"מ בכל וכל ועד עתה התחבר האיש הנ"ל עם הישוב א' בכל התשלומין ובכל ההוצאות הן במעות ראבינאט והן בצרכי בהכ"נ שם ובשאר כל הוצאות ועתה חוזר האיש ואינו רוצה ליתן שום חלק לכפר א'. הנה ידע דהישובים בדת המלך ושריו תליא מלתא אם האיש בידו לפעול אצל שרי המלוכה להפריד עצמו מכפר א' בענין המסים וחוקי המלך הרשות בידו אבל כ"ז שמצד הממשלה בענין מסים וחוקי המלוכה שייך עדיין לכפר א' אזי מחויב ליתן להצטרכות שצריך כפר א' הן לשכירות הרבנות הן לצורך בה"כ וכדומה ואינו דומה כלל למ"ש המג"א באו"ח סי' נ"ה בסופו שדייק בלשונו וז"ל כתב במע"צ השיב מהרי"ל על ישובים הצריכין לשכור מנין וחזן סביבות הבאים לשם א"צ ליתן כלום להישוב דאי בעי ישבו בביתם או ילכו לעיר אחרת עכ"ל א"כ בדיוק כתב דהסביבות אינן מאותו הישוב רק מישוב אחר רק שבאים לשם להתפלל בזה אין צריכין ליתן למנין וחזן וכן מורה סיום הלשון שיכולין לישב בביתם או ילכו לעיר אחרת משמע דאין עליהם חיוב ליתן רק מכח הנאה שבאים לשם בזה כתבו דא"צ ליתן להם אבל אם הם מאותו הישוב צריכין ליתן בכל ענין כבני העיר ממש וגם נראה דאף אם אינו מאותו ישוב מיירי שם המג"א בענין שההילוך לעיר אחרת הוא שוה כמו ההילוך לאותו ישוב וגם מיירי שגם במקומם אם ירצו לשכור מנין וחזן לא יצטרכו ליתן יותר ממה שיצטרכו ליתן לאותו ישוב לחלקם אז כיון דאין נהנין ומרויחין ממון מביאתם להישוב בזה א"צ ליתן להם חלק אבל אם אין ביד הבאים לשכור להם מנין וחזן וגם העיר האחרת רחוקה יותר ויצטרכו ליתן יותר הוצאות אם ילכו לעיר אחרת א"כ נהנו הרווחת ממון במה שבאים לאותו ישוב ודאי צריכין ליתן חלק למנין וחזן כיון דנהנין מזה הרווחת ממון כעין דקיי"ל בפ"ק דב"ב ובחו"מ סי' קנ"ח ס"י במקיף את חברו מד' רוחותיו אף אם עמד מקיף וגדר את הרביעית מחייבין אותו ליתן חלקו. לכך העולה מזה אם דת המלך אינו חולק אותו משייכות לכפר א' צריך ליתן סיוע לכל הצטרכות כפר א' אבל אם דת המלך לחלקו מכפר א' אז אם יש עיר אחרת קרובה לכפר שלו כפי ערך ההילוך לכפר א' א"צ ליתן כלום לצורך בה"כ של כפר א' אף שבא להתפלל לכפר א' אבל אם אין לו עיר קרובה כמו כפר א' אז צריך ליתן חלק לבה"כ כמו שנותן כ"א מכפר א' והחילוק הוי לפי ממון וכו' כנלפענ"ד בזה לדינא:
סימן מ
שא' אם מותר לענות אמן כשבית עכו"ם מפסיק. הנה ברור לי דאף שהפוסקים נקטו בלשונם קדיש או ברכו באמת אין חילוק בדבר רק אף אמן הוי בכלל כי מ"ש די"ל דוקא קדיש וקדושה דבעינן עשרה ז"א דמה בכך הרי שם במקומו יש עשרה ונאמר בעשרה ולענות איש"ר זה בפ"ע מותר לאמרו אף בפחות מעשרה ודוקא קדיש בשלימות אסור לאמרו רק בעשרה אבל יהא שמי' רבא לבדו מותר לומר בלתי עשרה רק מצד האמן הוי איסור דהוי אמן יתומה א"כ אם במקום הקדיש עשרה למה לא יענה אמן יש"ר וגם ברוך ה' המבורך לעולם ועד א"צ עשרה רק אמירת ברכו צריך עשרה ובע"כ כיון דהעני' לא שייכת רק בהצטרפות האמירה וכל דהוי עכו"ם מפסיק אין להם הצטרפות ונדון כעונה בפ"ע בלתי שמיעת ברכו או קדיש א"כ ה"ה בברכה לענות אמן נמי הוי כן כל דבית עכו"ם מפסיק אין לו הצטרפות עם המברך ונדון כעונה בלי שמיעת הברכה וז"ב ופשוט:
סימן מא
שא' באם רוב העשרה כבר מתפללין רק מיעוט לא התפללו ועמד אחד והתפלל בקול רם אם יכול לומר קדיש שלם לפענ"ד אין לומר ק"ש דאיך יאמר תתקבל צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל והרי הם לא התפללו אז לכך נראה שיאמר קדיש בלא תתקבל מידי דהוי על יום ט"ב דאומרים אחר התפלה קדיש בלי תתקבל כן יעשה עתה ומ"ש רו"מ בשם תשובת שבו"י ח"ג סי' ג' שכתב בכה"ג דיאמר ק"ש ולפענ"ד אין נראה כן רק נראה להכריע שיאמר קדיש בלי תתקבל:
סימן מב
שא' שמנהגו לומר ק"ש בטלית ותפילין בבוקר השכם אך שמתנה אם יתפללו הצבור קודם העברת זמן ק"ש לא יהי' יוצא בזה רק עם הצבור ואח"כ עלה בלבו ספק דאולי תליא זה בדין ברירה. הנה נעלם ממנו הטו"ז באו"ח סי' תפ"ט סק"ו שכתב דאין להתנות למצוה מספק עיי"ש אך עיין במג"א סק"ז שכתב דיתנה אם אזכור בלילה לא אהי' יוצא בזה מוכח דמהני בזה תנאי ולא אמרינן בזה אין ברירה ואין לומר דכוונתו כיון דספירה בזה"ז דרבנן לכך יש ברירה ז"א דאם כוונתו שם כן א"כ מה זה שכתב ונראה דאזיל למ"ד מצ"כ ואם ספירה דרבנן הרי הוא עצמו כתב בסי' ס' דדרבנן לכ"ע ל"ב כונה דבזה דינו כשל תורה וכן מחלק הש"ס פ"ג דעירובין בין עיקרו דאורייתא או לא א"כ ה"נ לענין ברירה הוי כן דבמה דהוי עיקרו דאורייתא הוי כשל תורה ואין ברירה ואעפ"כ כתב שיתנה תנאי בזה וא"כ דינו מפורש במג"א ובדין שלו אני תמה ביותר דבשלמא בנדון המג"א אם נימא א"ב וכבר יצא שוב אסור לו לברך ויהי' ברכה לבטלה לכך הי' מקום לחוש לברירה אבל... אף אם כבר יצא ידי ק"ש הרי הברכות לא אמר ואין כאן אח"כ ברכה לבטלה וא"כ אף אם א"ב מ"מ שוב יצא ידי ק"ש בתחלה דאדרבא אם א"ב ושוב כיון דלא קלקל יוצא ידי ק"ש בזמנו מה איכפת אם מתנה כן לשופרי דמלתא דהרי לרוב הפוס' מה דקיי"ל א"ב הוי רק מכח ספק וא"כ אולי י"ב ויהי' יוצא עם הצבור. ומלבד כ"ז אינו נופל בדין ברירה חדא די"ל דדומה למ"ש הר"ן ר"פ השותפין דאף דקיי"ל א"ב קיי"ל התם כראב"י מכח דזה ידוע מתחלה דפעם ישתמש זה ופעם זה הוי כעיקרו מבורר מתחילתו כן ה"נ כיון דשכיח הוא דפעם מאחרין זמן תפלה ופעם מקדימין א"כ עיקרו מבורר בתחלתו ורק מיעוטו מבורר בסופו איזה יום כך ואיזה כך בזה קיי"ל כראב"י די"ב. ועוד נ"ל דברירה לא שייך רק בדבר התלוי במעשה ולא בדבר התלוי במחשבה דהנה בגט וכדומה הוי מעשה וכן בתרומה כיון דאמרינן בפ"ג דקידושין דמחשבה דתרומה כמעשה דמיא ולכך תליא בדין ברירה אבל במה דאינו מעשה רק במחשבה וכונה על כונה ומחשבה י"ב וראי' ממ"ש בפ"ב דפסחים בחלת תודה עשאן לשוק יוצא בהם ומפרש בש"ס הטעם דכל לשוק אמלוכי אמליך אם לא מזדבן איפוק בהו אנא והקשיתי בחי' הרי א"ב ונראה דא"ש כיון דבמעשה שוה ואין החילוק רק אם הוי לשם תודה או לשם מצוה וזה אינו נופל בדין ברירה ומהני הכונה. ועוד ראי' מפ"ט דפסחים בשכח מה אמר לו רבו ילך אצל רועה ויאמר אם טלה שלו וגדי שלי וכו' והרי א"ב ומה יועיל אח"כ שיבורר מה שאמר לו רבו איך יחשב למפרע הפסח ע"ש עבדו הרי א"ב ובע"כ כיון דהמעשה שוה ואינו תלוי רק בכונה אם הוי לשם זה או זה ודאי אמרינן ברירה וטעם הדבר נ"ל דענין ברירה הוי רק כעין מחשבה וכמו דקיי"ל דאין מחשבה מוציא מידי מעשה כן ה"נ אין ברירה דאינו מוציא מידי מעשה אבל בדבר דתלוי רק במחשבה מהני ברירה דבזה מחשבה מוציא מידי מחשבה ולכך נ"ל דאין חשש במנהגו:
סימן מג
מה שהעיר ע"מ שאנו אומרים בנוסח יה"ר שבתהלים ה' ה' אל ארך אפים והוי חצי פסוק וכן הרבה בנוסח התפלה בפסוק וחנותי את אשר אחון וכו'. ולפענד"נ דע"כ לא אמרינן דפסוקי דלא פסקי' משה באורייתא אנן לא פסקינן רק אם מכוון דרך קריאת הפסוק ביחוד אבל אם אינו אומרו רק דרך ראי' מן המקרא זה מותר לומר אף חצי פסוק והרי חז"ל בש"ס הביאו ראי' מכמה מקראות והביאו רק חצי מקרא ובע"כ דדרך ראי' אין צריך להביא רק מה שצריך לו וכן ה"נ מסדרי התפלות הביאו להם ראי' מן המקרא ודי בזה אף בחצי מקרא ומה שקורין בצבור י"ג מדות ומתחילין ה' ה' הוא כך דהרי כתב המג"א בסי' מ"ט דהיכא דנאמרה בתחלה פסקי פסקי מותר להפסיק והרי בכתוב ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' וכו' הרי הכתוב אומר בפירוש שהוא ית' קרא רק ה' ה' אל ארך אפים א"כ התחיל הוא ית' בחצי פסוק ומכ"ש לדעת הר"ן גאון הובא בתוס' ורא"ש פ"ק דר"ה דמפרש דהתחלת י"ג מדות הוי מן הוי' השני' ומ"ש ויקרא ה' נמשך לדלעיל מינה שהשם קרא ה' אל ארך אפים א"כ אומר מפורש שהוא ית' קרא רק מכאן ואילך גם לדידן מותר להתחיל כן ועיין ברא"ש שם דהמנהג דהצבור אין מתחילין רק מן ה' והיינו מטעמא דאמרן ומה שמוזכר כמה פעמים בפיוט חצי פסוק שלא דרך ראיה ולא נאמרו פסקי פסקי גם זה א"ש. דכלל זה דכל פסוקי דלא פסקי' משה באורייתא אנן לא פסקינן הוי רק אם בא לומר כתוב זה בפ"ע ואינו מעורב בדברים אחרים בזה נראה שהוא מכוין לומר הפסוק של תנ"ך בזה אסור לו לשנות מסידורו אבל אם נאמר מערבא בנוסח התפלה ושבח שסדרו הראשונים מדעתן ולא בלשון המקרא בזה יכול להזכיר גם לשון המקרא מעורב בו אף דהוי חצי כתוב דבזה אין נראה כאלו מכוין לומר המקרא שכתוב בתורה רק כאומר כן מדעתא דנפשי' וכשאר התפלה ושבח שאומר ואטו בשביל זה שנאמר במקרא לשון כזה לא יהי' רשאין לכוין גם מדעתו לכתוב כן זה לא מצינו איסור רק אם ניכר שמכוין לומר את המקרא אסור לשנות לומר חציו אבל אם אינו ניכר שמכוין לקרוא מקרא רק שאומרו דרך עירוב עם שאר נוסח התפלה אין קפידא כנ"ל להמליץ בעד הפייטנים ומנהג העולם:
סימן מד
שא' אם מותר להפסיק בתוך ברכת ק"ש לומר הי"ג מדות עם הצבור ותלה לה בפלוגתת הטור עם רבנו נתן בסי' תקס"ה אם מותר לומר י"ג מדות ביחיד הנה לא עיין בטו"ז שם שכתב דגם הטור אינו מתיר רק לאומרם כדרך הקורא בתורה אבל בלשון תחנונים מודה דהוי דבר שבקדושה אבל להפסיק אינו נראה דמה בכך דהוי דבר שבקדושה מ"מ אינו מחויב לאמרו ואינו דומה לקדיש ולקדושה ולברכו דהוי החיוב על האדם ואף בשומע קדיש שאינו מחויב בו לשמוע מ"מ חדא דשם קדיש הוי מחויב ועומד דיש קדישים שמחויב לשמוע גם אף באינו מחויב לענות דהרי אומר ואמרו איש"ר אך בי"ג מדות אין שום חיוב עלי' מדינא דש"ס לאמרן וגם אינו מחויב לענות אם שומע והרי באמן אחר ברכת הש"ץ בתפלה בקול רם דהוי ודאי דבר שבקדושה כל התפלה ומ"מ לא יענה אמן רק אחר האל הקדוש ושומע תפלה ומכ"ש בי"ג מדות. ושאלתו אם היחיד העונה צריך לומר איזה פסוקים קודם שאמר י"ג מדות ז"א ואצ"ל שום תפלה ובקשה רק יוכל לומר הי"ג מדות לבד ומלבד מה דהסברא והשכל נותן כן פוק חזי מה עמא דבר בת"צ שקורין ויחל אז אומרים כל הצבור רק הי"ג מדות ולא יותר:
סימן מה
שא' בבני ליטא הבאים לק"ה איך יתפללו אם מנהג ספרד או אשכנז הנה בזה יפה אמר דלא שייך בזה חומרי מקום שהלך כי מה חומר הוי בזה או בזה והנה המג"א הביא בשם הרדב"ז הל' יו"ט סי' תצ"ז שבני א"י הבאים לח"ל מתפללין י"ח במקומן א"כ מבואר דבתפלה לא שייך חומרי מקום שהלך לשם אך יש לעיין אם שייך בזה לא תתגודדו הנה בנוסח שלפנינו במג"א הוי הגירסא במקומן בב' והוא מחוסר הבנה אך נראה דהכונה היינו שיתפללו בכונה בביתם ולא ילכו לבהכ"נ דא"כ הוי אגודות אך בפמ"ג משמע דגרס בכ' כמקומן משמע הא במקום אין קפידא ומותרין להתפלל כן בבהכ"נ שמתפללין בו תפלת יו"ט ולא שייך בזה לא תתגודדו ובאמת בהל' שבת סי' רס"ג ביחיד שבא לבה"כ שכבר קבלו שבת אין לו להתפלל מנחה באותו בה"כ מוכח דשייך גם בתפלה לאו דלא תתגודדו ועיין ביבמות פ"ק מוכח דגם בקריאת המגלה לא שייך ל"ת ובע"כ מה דנהגו בכל עיירות דיש מתפללין כך ויש כך היינו כיון דהוי בב' מקומות הוי כב' בתי דינין בעיר אחת כדמשני כן ביבמות גבי מגלה אבל להתפלל באותו בהכ"נ זה כך וזה כך ודאי דשייך בי' לא תתגודדו והיינו הדין בסי' רס"ג ולכך נראה דמותרין בני ליטא להתפלל כמנהגן אך בפ"ע לא במקום שמתפללין בנוסח ובמקום שמתפללין בנוסח ילכו אחר הרוב כן יעשו כולם כמ"ש לרו"מ כבר ועיין בק"א:
סימן מו
שא' בתפלת שחרית אם אסור לאכול חצי שעה קודם הזמן כמו במנחה וערבית או לא.
תשובה. זה מבואר בפמ"ג בא"ח סי' פ"ט ס"ק ט"ו וז"ל הא שאר מלאכות דין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה וכו' עכ"ל וא"כ הרי בסמוך למנחה אסור ח"ש קודם ולכך נקרא סמוך למנחה וכמ"ש סי' רל"ב א"כ ה"ה סמוך לשחרית הוי כן וכ"מ מן הכ"מ פ"ו מתפלה דין ח' שכתב על הרמב"ם דלמד דתספורת מותר בשחרית מדנקט במשנה לא ישב אדם סמוך למנחה מוכח דבשחרית מותר תספור' עיי"ש ואם איתא דבשחרית מותר ח"ש קודם אף באכילה ומלאכה ג"כ מה ראי' דלמא לכך נקט מנחה דאז אף בסמוך אסור אבל בשחרית סמוך מותר דלא גרע ממלאכה ואכילה אבל בזמן שחרית י"ל דאף תספורת אסור ומנ"ל לחלק בין תספורת לאינך בע"כ דס"ל דאין חילוק בין שחרית למנחה וערבית ובכל ענין אסור חצי שעה קודם ולזה שפיר הוכיח מדנקט סמוך למנחה מוכח דבתספורת מותר בשחרית לגמרי לפ"ז מוכח מהכ"מ ומהפמ"ג דאסור אף חצי שעה קודם שחרית אך מהרמב"ם יש להוכיח להיפוך בפ"ו מתפלה הל"ז אסור לו שיטעום כלל או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה ע"ה עד שיתפלל תפלת שחרית וכו' אבל טועם ועושה מלאכה קודם שיתפלל מוסף וקודם מנחה אבל אינו סועד סמוך למנחה והנה מ"ש מאחר שיעלה ע"ה ולא קודם מזה אין ראי' דהתם הכונה טעימה בעלמא ומלאכות עראי תדע דהרי מתירן קודם מנחה ואכילה ומלאכה גמורה אסור קודם למנחה ובע"כ דטעימת עראי ומלאכת עראי מיירי וזה שפיר אינו אסור רק מעה"ש ולא קודם אבל זה קשה מה שסיים אבל אינו סועד סמוך למנחה והנה סמוך למנחה הכונה ח"ש קודם כדמוכח בש"ס ופוסקים וקשה למה נקט מנחה ולא שחרית והל"ל אבל אינו מועד סמוך למנחה ושחרית בע"כ דס"ל דבסמוך לשחרית שרי אף לסעוד והטעם נראה כיון דעיקר הטעם דסמוך למנחה אסור דאתי למטעי אף בזמן מנחה ממש וא"כ י"ל דוקא בסמוך למנחה דלא ניכר בין החצי שעה לגוף הזמן בזה גזרו ח"ש קודם ובערבית אף דניכר ההפרש מ"מ כיון דזמנו כל הלילה וגם שכיח שינה דחיישינן דפשע לכך אסרו ח"ש קודם אבל בשחרית דלא שייך הך טעמא ובין קודם עה"ש לאח"כ ניכר דומה למה דאמרינן בפ"ק דפסחים בין שש לשבע לא טעי אינשי דבשש חמה למזרח וכו' כן ה"נ הוי ההפרש ניכר ולכך לא אסרו ח"ש קודם כן הי' נראה בטעם הרמב"ם אך ממ"ש הרמב"ם אבל אסור לסעוד קודם מנחה ולא כתב גם קודם ערבית משמע דס"ל דאף בערבית מותר ח"ש קודם מטעם הנ"ל דבין יום ולילה לא טעי אינשי אבל לדידן דקיי"ל בסי' רל"ה דאף בערבית אסור ח"ש קודם י"ל ה"ה בשחרית כן ושפיר כתב הפמ"ג כן לפסק המחבר וכ"נ עיקר לדינא ולפמ"ש מ"ש הרמב"ם דבתספורת סמוך לשחרית מותר אין כן מן הראי' שכ' הכ"מ דלהרמב"ם לשטתו ליכא ראי' די"ל דנקט סמוך למנחה בשביל ח"ש קודם רק מסברא כתב הרמב"ם כן ולדינא העיקר כפמ"ג דערבית ושחרית שוין המה:
סימן מז
שא' במה שנהגו כמה לעבור זמן ק"ש גם ברכת ק"ש ומאחרים להתפלל אם טוב ליחיד להתפלל ביחידות בזמן ק"ש ותפלה אף שאינו מתפלל עם הצבור או טפי עדיף להתאחר ולהתפלל עמהם. תמה אני מה זו שאלה הן אמת אם לא היו עוברים זמן ק"ש והברכות והיו מתפללין בזמנם רק שאחד הי' רוצה לעשות כותיקין להתפלל עם דמדומי חמה בזה ודאי אסור לעשות כן ולהתפלל ביחידות ובזה תפלה בצבור עדיף אבל לעבור זמן ק"ש וזמן ברכת ק"ש והוי ברכות לבטלה ג"כ ודאי אין צריך ראי' שביחידות בזמנו עדיף טפי ויפה עשה ומני' לא יזוע ואפי' אם אין עוברים זמן הברכות רק שעוברים זמן ק"ש נמי ראוי להתפלל ביחידות לקרות ק"ש בתפילין ובלא"ה אף שיקרא ק"ש בלי תפילין לא מהני ועדיף ק"ש בתפילין בזמנו מתפלה בצבור וק"ש להיות בלי תפילין כי מה שקורין אח"כ ק"ש בצבור אין לו דין ק"ש רק כקורא בתורה לכך עדיף טפי להתפלל ביחידות וכ"ז פשוט וא"צ לראות. ונדון שמוחה במי שרוצה לשתות במרחץ במקום שאסור לברך הנה הדין עמו וא"צ להאריך:
סימן מח
שא' דבעירו יש כמה בתי מדרשים ישינים משנים קדמוניות אשר הי' נעשה בהם בכותל מזרח כתקון עולם וכדין הש"ע בסי' צ"ד היינו נגד קרן מזרחית של עולם וכעת הסכימו אנשים מבהמ"ד לסותרו ע"מ לבנות במקומו בהמ"ד חדש ורצונם לשנות מכותל מזרח שהי' מקודם לכותל דרום ולהעמיד שם הארון קדש ולהתפלל כולם לצד כותל הנ"ל מחמת שיש בכותל דרום לעשות שם עוד מקומות כי הוא רוחב מכותל מזרח שהי' מקודם באומרם שגם שם הוי נגד זריחת השמש ושאלו את פיו ואסרו שח"ו אסור לשנות באין אופן ולא הטו אזנם ושינו את הכותל הנ"ל. הנה היטב אשר דיבר שחלילה להתפלל כך רק יסתרו ויחזירוהו כמקדם לכותל מזרח מצד הטעמים שלו וחוץ מטעמי' אפי' כל העיר אם רוצים לשנות אין רשאים ומתשובת יד אליהו שהביא הבאה"ט בסי' צ"ד אין ראי' דשם מיירי שהצבור אינן שואלים והמה סותרים רק בצד דרום רק ששואל לענין היחיד מה יעשה בזה פלפלו מה יעשה היחיד וגם כל הפוסקים שמדברים מזה מיירי בבונה בית הכנסת לכתחלה מה יעשה אך בזה כיון שכבר הי' בית המדרש ובכותל מזרח הי' הארון ועכשיו באו לעשותו בכותל דרום הוי הורדה מקדושה לכותל מזרחי וקיימא לן דמעלין בקודש ולא מורידין ומה גם דיש שם כמה בהכ"נ דהוי במזרח ואחד יהי' בצד דרום הוי בזה בכלל לאו דלא תתגודדו לכך חלילה לעשות כן אף בדיעבד אסור ויחזירו ליושנה כבתחלה:
סימן מט
שא' בנדון אם אמר צ' פעמים מוריד הטל דמהני. גם אם התפלל ט"ו יום כל יום ואחר ט"ו יום אם אמר מ"ה פעמים אם מהני או לא. גם אם יש צדי"ק תפלות בפחות מלמ"ד יום כגון שהתפלל מוספין או שכח יעלה ויבא וכדומה וחזר והתפלל ויש צ' תפלות בפחות מלמ"ד יום אם די בזה. הנה אין מקום ספק בזה כי אף שמצינו בש"ס פ"ב דגיטין גבי ידו אחת בנטילה וידו בטבילה וכן בקיום הגט או כולו בקיום הגט או כולו בתק"ח מ"מ זה אין לו דמיון לכאן הדבר תלוי בהרגל האדם וטבעו לכך מה לי זה או זה כל שהזכיר צ' פעמים כן די בכך וכן ביארו האחרונים ובנוב"ק עיקר טעם של הר"מ מכח דתלוי בהרגל האדם וטבעו א"כ ה"נ בזה הוי כן ועוד הרי עיקר טעם של הר"מ הוי דאם ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש וה"ה בזה וא"כ הך ק"ו גופו יש אם התפלל ט"ו יום וחזר מ"ה פעמים יתר הוי נמי ק"ו זה ממש וכן אם התפלל צ' תפלות בפחות מלמ"ד יום הוי נמי ק"ו זה ממש. והנה הטו"ז והמג"א בשם השבו"ה תמהו על ראיות הר"מ דהרי אנן קיי"ל והמג"א כתב דהתם שאני די"ל תונבא בעלמא הוא דנקט וקשה דהרי בש"ס אמר ר"י דזבה תוכיח ולא מטעם דתונבא הוא דנקט לי' אך א"ש ודברי המג"א מוכרחין דאל"כ ק"ל הרי אמרינן בנדה ל"ט דבחזאי כ"ה בירחא ור"ח דדמא יתירא הוא דאתוספי בה וא"כ מה קאמר ר"י זבה תוכיח הרי בזבה ליכא ק"ו לומר דרחקה ראיותי' טמאה קרבה ראיותי' לא כ"ש הרי י"ל דשאני קרבה ראיותי' די"ל דמים יתירים הוא דנתוסף לה וחד ראי' הוא משא"כ בראתה כל יום הוי כל חד ראי' בפ"ע ומה ראי' מזה לשור המועד ולכך נראה דבאמת כוונת ר"י לומר דגם בשור המועד ליכא ק"ו די"ל דבחדי יומא תונבא הוא דנקט לי' רק דהוי קשה לו מנ"ל לתלות זה באיזה תלי' טפי הוי מסתבר לומר כיון דאירע כן ג"פ לומר דהוי חזקה משנתלה במילי דעלמא בספק ודומה למה דאמרינן בעלמא אין ספק מוציא מידי ודאי וכיון דודאי הוחזק בכך ג"פ מה"ת נתלה בספק לומר דאיזה תונבא וכו' לכך אר"י זבה תוכיח ובע"כ הטעם מכח די"ל דדמים יתירים הוא דאתוספו בה וא"כ חזינן דתלי' בעלמא מוציא מידי חזקה וא"כ ה"נ בשור המועד תלי' זו די"ל תונבא וכו' מוציא זה מידי חזקה. וי"ל עוד דר"י אמר ממ"נ אם מה שזבה אינה מטמאה בראיות אינו מטעם די"ל דמים בעלמא הוא דאתוספי בה רק הוי גזה"כ א"כ מוכח דק"ו זה אינו ק"ו א"כ גם בשור המועד אינו ק"ו ואם אינו מטעם גזה"כ רק די"ל דמים יתירים וכו' וחזינן דתלי' זו מוציא מידי חזקה א"כ גם בשור המועד י"ל כן דתונבא וכו' ולכך ממ"נ ליכא ק"ו אבל בעלמא מודה ר"י דהוי ק"ו זה ק"ו ולכן מביא הר"מ ראי' כך כיון דלר"מ חזינן דס"ל דהוי ק"ו זה ק"ו גמור וא"כ לר"י אין ידוע אם ס"ל דאין ק"ו זה ק"ו או דמודה דהוי ק"ו רק בזבה ושור המועד שאני דיש לתלות זה בתוספת דמים וזה בתונבא בעלמא לכך אין ספקו של ר"י מוציא מידי ספקו של ר"מ ולכך ילפינן מזה לעלמא. ולולי דברי המג"א י"ל בענין אחר ע"ד הנ"ל דהנה קיי"ל ביו"ד סי' נ"ז לענין דרוסה דאם קטל חד מינייהו נח רוגזי' ולא חיישינן עוד לדרוסה עיי"ש וא"כ י"ל ה"נ בזה כיון דהתורה לא חייבה את הבעלים בשור המועד רק עבור שלא שמרו כראוי וא"כ תינח היכא דהו"ל לאסוקי אדעתי' שיזיק ולא שמרו אז חייב וכמשמעות המקרא והועד בבעליו ולא ישמרנו אבל אם לא הו"ל לאסוקי אדעתי' שיזיק אין לחייבו וא"כ בשלמא ביום ב' וג' כיון דראה דכבר נגח אתמול הו"ל לשמרו גם היום גם מחר לכם הוי מועד אבל ביום אחד י"ל כיון דראה דכבר נגח היום סבר דכבר נח רוגזי' ולא יגח עוד ולא הי' מחויב לשמרו עוד ולכך פטור ואין ק"ו של ר"מ ק"ו ומנ"ל דהם לשטתם אזלי דהנה באמת ממה דקיי"ל בדורס נח רוגזי' אין ראי' לנ"ד דהתם באותו רגע שדרס זה אין לחוש לשמא דרס עוד דברגע זו נח כעסי' אבל אין ראי' מזה לשאר היום ואם אח"כ חזר ונכנס לכלוב יש לחוש שפיר לדרוסה וכאן ס"ל לר"י דכל היום לא נעשה מועד אך י"ל דנהי דלא אלים הך סברא דנח רוגזי' להועיל על כל היום מ"מ קצת סברא יש לחלק בין ג' ימים ליום אחד ויש צד לומר דג"י גריעי מיום אחד ור"י לשטתו דס"ל דבתם בעינן שמירה מעולה ובמועד סגי בשמירה פחותה וא"כ חזינן דבמועד הקילה התורה מבתם ואף בשמירה פחותה אף דהו"ל לאסוקי אדעתא שאין שמירה זו די לו מ"מ כל דיש לו צד סמיכה כל דהו שסמך על זה פטור במועד וא"כ ה"נ י"ל ביום אחד כיון דעכ"פ יש לו איזה צד לסמוך לומר דכבר נח רוגזי' נהי דאין זה ברור עכ"פ לא גרע משמירה פחותה דפטור דכל שיש לו איזה צד כל דהו לסמוך עליו פטרתו התורה ולכך לר"י אין זה ק"ו אבל ר"מ לשטתו דס"ל דבעינן שמירה מעול' ואין די בפחות' לכך למד ק"ו שפיר ליום אחד ולכך לשטתם אזלי ומה דקאמר ר"י זבה תוכיח היינו לדבריו דר"מ קאמר לדידי' דס"ל דבעינן שמירה מעולה נמי ליכא ראי' דזבה תוכיח אבל אנן לדידן קיי"ל בזה כר"מ דק"ו הוי ק"ו וזבה לא הוי הוכחה די"ל דמים יתירים הוא דאתוספי בה ומה דקיי"ל כר"י היינו מטעם אחר כיון דאנן קיי"ל כר"ש בזה דמועד די בשמירה פחותה לכך ממילא אזיל לי' ק"ו דר"מ אבל בעלמא הוי זה ק"ו גמור וא"ש דברי הר"מ ודו"ק וממילא אזיל לי' כל ספקו של רו"מ דגם בהם הוי ק"ו ממש של הר"מ, ודו"ק היטב:
סימן נ
שא' מי ששכח איזה דין בהזכרת יעלה ויבוא אם מותר לו באמצע תפלת י"ח לילך לעיין באיזה ספר. הנה ח"ו לעשות כן כי הן אמת דהליכה לא הוי הפסק והנה מדין נט"י אין ראי' דהתם מיירי רק בדבר דהוי חיובו מכח להיות סמוך זה לזה בזה י"ל דהליכה עד כ"ב אמה לא הוי הפסק אבל להפסיק בדבר שצריך להיות יחד דהוי כולו חד להפסיק באמצע י"ל אף הליכה נמי הוי הפסק והן אמת דבס"ס צ' ובסי' צ"ב ובריש סי' ק"ד ובמג"א סי' ק"ג מבואר דהליכה לא הוי הפסק מיהו היינו דוקא הליכה לבד אבל לא ליקח ספר ולעיין דזה ודאי הוי הפסק והרי מבואר בסי' צ"ג סעיף ד' אם נשמט טליתו מעליו אם נפל כולו לא ילבש דהוי הפסק ועוד נהי דהליכה לא הוי הפסק היינו אם עכ"פ בכל שעה פניו למקום שהי' עומד בתפלה אבל אסור לו לחזור פניו כמ"ש בסימן ק"ג שאסור להחזיר לאחוריו עיי"ש וגם אף שמבואר בסי' צ"ו שמותר לילך אחר מחזור או סידור אם הי' במקום מוכן התם מיירי שילך רק ליטלו אבל לא לעיין איזה דין כי זה ודאי הוי הפסק גם מיירי שהי' לו מקום מוכן מתחלה ולא יצטרך לבקש אחריו ובאם אינו מקום מוכן אסור גם מיירי דהליכה הוי רק לפניו ולא שיהפוך פניו לצד אחר לכך ודאי דבחסר אחד מאופנים הללו דהוי הפסק וחלילה לעשות כן וחוץ מזה בזה"ז הלזות שפתים וחילול השם בדבר זה וחלילה לעשות כן מפני מ"ע וחוץ ממה שנראה שמדינא אסור ואף שכ' שבחיי אדם מתיר ואם כן הוא חלילה לסמוך עליו. ומה שרצה לפרש דברי הרמ"א בסי' צ"ו בנדון המחזור דאין כוונתו לילך אחריו רק שהי' מונח במקומו ז"א כלל דהמעיין בלשון רמ"א שכתב לא יחזור אחריו ולא כתב לילך אחריו מוכח דוקא לחזור לבקשו אינו רשאי אבל למקום מיוחד מותר לילך וכן במ"ש אם יש לו מקום מיוחד מוכן ולא כתב אא"כ מונח לפניו מוכח דכל שאינו צריך לחזור עליו חלילה רק למקום מיוחד מותר לו לילך ליטלו וז"ב:
סימן נא
שא' במי ששכח יעלה ויבוא בשחרית וצריך להתפלל לתשלומין איזה יקדים אם התשלומין או המוסף הנה לדעתי אין כאן מקום לספקו כלל דממ"נ אם עדיין זמן תפלת שחרית דהוי קודם חצות א"כ בזה אין שם תשלומין עליו רק היינו ממש כאלו לא התפלל ויקדים שחרית ואח"כ מוסף ואם מיירי שכבר הוי אחר חצות שאין עוד זמן שחרית א"כ בזה הרי אין מקום לתשלומין עד שיקדים מתחלה מנחה ואח"כ יתפלל תשלומין וא"כ היינו הדין המבואר בסי' רפ"ו באם הי' לפניו ב' תפלות מוסף ומנחה איזה יקדים עיי"ש ב' דעות בזה ולכך אין מקום לספק שלו כלל ומה שרצה לפרש שאלתו אח"כ דכוונתו הי' ששכח ערבית ויש לו להתפלל שחרית ב' וגם מוסף לפניו וכו' בזה הורע כח שאלתו דמה זו שאלה הרי התשלומין בעינן סמוך לשחרית ואם יפסוק באמצע במוסף אינו סמוך וגם המוסף אינו שעה עוברת והתשלומין הוי שעה עוברת ובזה ודאי התשלומין קודמין כמו במנחה ומוסף ודוק:
סימן נב
שא' מה שאירע שהתפלל ביוה"כ במקום מוסף שחרית ואח"כ נזכר והתפלל מוסף אם צריך עוד להתפלל מנחה או שיצא במה שהתפלל שחרית שנית ופלפל בדין אם דרבנן בעי כונה. הנה נעלם ממנו דין פשוט בסי' ק"ח סעי' א' בדין תשלומין שאם כוון ראשונה לתשלומין והשני' לחוב לא יצא וצריך לחזור ולהתפלל הרי דבעינן בתפלה כונה לשם מה מתפלל ואם לא כוון צריך לחזור ולהתפלל והטעם נראה דאף דרבנן אצ"כ ואף להסוברים דגם באמירה ל"ב כונה מ"מ תפלה שאני חדא דדעת כמה דתפלה דאורייתא ואף הסוברים דרבנן שאני תפלה כיון דהוי עיקרו בלב כמשאחז"ל בפסוק ולעבדו בכל לבבכם זה תפלה לכך בזה ודאי בעי כונה דתפלה עיקרה בלב הן אמת דהטו"ז ומג"א חולקין ומוכח מדעתם דהיכא דליכא ג"ד יוצא אף שלא כוון לכך מ"מ מלבד דאין קושייתם מוכרח די"ל דשאני תפלת ערבית דהוי רשות והרי זה קיל לענין יעלה ויבוא בר"ח לחד טעם דא"צ לחזור דהוי רשות כן י"ל דקיל לענין זה דאצ"כ ולכך א"צ לחזור רק בג"ד אבל בשאר תפלות צ"כ וא"ש המחבר רק אף להט"ז ומג"א נראה דכאן כיון דהכל מתפללין אז מוסף ואין דרך להקדים מנחה למוסף ובפרט להיות מתפלל שלא עם הצבור זה ודאי הוי כג"ד שהתפלל במקום מוסף לכך ודאי צריך לחזור ולהתפלל מנחה ועיין בפמ"ג בא"א שכתב דהעיקר כהמחבר וגם עיין בסי' ק"ח ס"ק י"ד שכתב דאף דמבדיל בשתיהן אם כוון בראשונה לתשלומין לא יצא לכך ודאי דהי' חייב להתפלל מנחה שנית:
סימן נג
שא' במי ששכח להתפלל מנחה בעש"ק שצריך להתפלל ערבית ב' אם מותר לסמוך להתפלל עם הש"ץ ברכת מעין ז' לשם תפלת ערבית כי עבור תשלומין ודאי לא מהני כיון דהתשלומין הוי לשם חובה והרי המקילין לא מקילין לסמוך על מעין ז' רק מכח דתפלת ערבית רשות והתשלומין הוי חובה רק אם מותר לסמוך על הש"ץ לשם תפלת ערבית. הנה מ"ש דלדעתו אינו יוצא כיון דיש דעות דתפלת שבת ויו"ט הוי חוב כמ"ש בס' מור וקציעה וכו' הנה זה אינו חידוש דהרי בטור תמה ודחה דעות הללו דס"ל דיוצא יחיד במעין ז' רק הב"י מיקל וכן המג"א מכח דס"ל דת"ע רשות אבל להסוברים דתפלת שבת ויו"ט הוי חוב ודאי הדין כדעת הטור דאין יחיד יוצא בזה מיהו בזה אין לחוש דכדאי הב"י ומג"א לסמוך עליהם בזה ומשמעות כל הפוסקים לא משמע לחלק בזה בין יו"ט לחול מיהו בלא"ה נ"ל דבר חדש דאף דת"ע רשות היינו רק אם לא טעה בתפלת מנחה אבל אם טעה בתפלת מנחה וצריך תשלומין מחויב להתפלל תחלה לשם חובת שעתא ובלא"ה לא הוי נחשב תשלומין כיון דחז"ל תקנו דהתשלומין הוי רק בזמן תפלת שעתי' ותחלה יתפללו של עתה ואח"כ לתשלומין צריך לעשות כן ובפרט אם לא יתפלל תחלה חובה אין ניכר אם הוי תפלה זו לתשלומין או לא ולכך צריך להתפלל תחלה לחובה ואח"כ לתשלומין לכך בזה הוי ת"ע חובה כדי שיוכל אח"כ להשלים של מנחה ובלא"ה לא נחשב תשלומין ולכך כמו דהתשלומין הוי חוב הוי ערבית הזה חוב לכ"ע וראה זה דבר חדש ונכון הוא לדעתי בעז"ה:
סימן נד
בנדון מ"ש באם לא התפלל תפלת מנחה בעש"ק דהי' צריך לומר בי' יעלה ויבוא והתפלל ערבי' ב' והתפלל התשלומין של חול וכתב רו"מ דאף דפליגי בזה המג"א עם הטו"ז בסימן ק"ח אם יצא או לא דלדעת הטורי זהב אינו יוצא ולהמג"א יוצא וכתב רו"מ דאף להמג"א לא מהני כיון דבמנחה הי' צריך להזכיר יעלה ויבא וכעת לא זכר יעלה ויבא א"כ ממ"נ אם בתר השתא אזלינן צריך להתפלל כדהשתא ואם בתר מעיקרא הרי הי' חייב יעלה ויבא וכו' אין נראה לי דהרי בשבת נמי הי' ראוי להתפלל של חול רק דלא אטריחוהו רבנן אבל במלתא דלא שכיחא לא תקנו לכך די בשל חול ולכאורה הי' נראה להחזיק דבריו דנהי דבשבת הוי מדינא לצלויי י"ח מ"מ הי' צריך להזכיר של שבת בו כמו בר"ח וא"כ כיון דלא זכר בו כלל של שבת לא הוי תפלה כלל אך כיון דעיקר ראיית המג"א הוי מהטור סי' תכ"ב שכתב כעין זה דבדינא הוי שייך בשבת נמי של חול וכו' והרי קשה נמי כן דנהי דמדינא הי' שייך בשבת תפלה של חול מ"מ הי' מזכיר בו של שבת והרי עתה לא זכר של שבת ובע"כ לא ס"ל סברא זו לכך ה"נ בזה יוצא בשל חול אף דלא זכר יעלה ויבא נחשב שהתפלל כדהשתא כיון דבשבת נמי הוי שייך תפלת י"ח לכך יצא גם בזה להמג"א ובאמת הטור בסי' תכ"ב צ"ע בזה בטעמו דהרי עכ"פ הי' צריך להזכיר של שבת בו מיהו לדינא אין בידנו לחלוק על הטור לכך הדין דיוצא בזה לדעת המג"א:
סימן נה
ומה שרצה לומר דתפלת ר"ה בלילה אינה חובה אף להסוברים דתפלת יו"ט חובה בר"ה אינו חוב כיון דאין מקדשין החודש בלילה. הנה זה טעות דבשלמא בר"ח כיון דת"ע רשות גם הרי התפלל ערבית רק דלא זכר יעו"י והרי ביעו"י מזכיר רק ר"ח לכך כיון דאין מקדשין החודש בלילה אין ר"ח מכריחו לחזור אבל ביו"ט אם התפלה בפ"ע חובה כיון דבזה אינו מזכיר ר"ח רק יו"ט גם גוף התפלה הוי חובה ואין הר"ח מכריחו לחזור רק היו"ט גם בשלמא ר"ח כיון דאין מקדשין החודש בלילה הוי כאלו בלילה אינו ר"ח כלל ומה בכך שלמחר ביום יקדשו החודש מ"מ בלילה אינו ר"ח אבל בר"ה אם יקדשו החודש למחר הוי הלילה שלפניו יו"ט א"כ הוי חוב להתפלל של יו"ט דדלמא למחר יקדשו החודש גם אף אם לא יקדשו הרי תיקן ריב"ז דנוהגין היום קודש ולמחר קודש והוי כיומא אריכתא א"כ בלי החודש הוי היום יו"ט מדרבנן ולכך חייב בו להתפלל לפי הסוברים דת"ע הוי חובה גם מבואר בה"פ דבחוה"מ אם לא זכר ערבית יעו"י הוא חוזר ובע"כ אף דת"ע רשות מ"מ השתא הוא חוזר רק בר"ח אינו חוזר בע"כ עיקר הטעם דאין מקדשין החודש בלילה ובר"ה לא שייך זה לכך בודאי הוא חוזר:
סימן נו
מה ששאל בברכת השנים שאנו אומרים ברך עלינו את השנה הזאת ואיך אנו מתפללין כן בסוף השנה למ"ד ל' יום בשנה חשוב שנה ופחות מזה אינו שנה. נעלם ממנו ש"ס דר"ה י"ב ע"ב ת"ר המודר הנאה מחברו וכו' ואם אמר לשנה זו אפי' אמר בכ"ט באלול כיון שהגיע אחד בתשרי עלתה לו שנה ואפי' למ"ד יום אחד בשנה אינו חשוב שנה הכא לצעורי נפשי' קיבל עלי' והא מצטער נפשי' ואימא ניסן בנדרים הלך אחר לשון ב"א עיי"ש ולכך לא מבעיא לפי המסקנא דהטעם מכח דבנדרים אזלינן בתר לשון ב"א וא"כ ה"ה לענין השנה הזאת בלשון ב"א נקרא יום אחד בשנה שנה וא"כ ה"ה בתפלה נתקן בלשון ב"א וכמו דדנין בשטרות כמו בנדרים ה"ה בנוסח התפלה נתקן כלשון ב"א רק אף בלא זה א"ש דהרי להס"ד לא ידע מהך טעמא דבנדרים הלך אחר לשון ב"א ואעפ"כ ניחא לי' מכח דלצעורי נפשי' קמכוין והא מצטער לי' הרי אף דאמר בלשון השנה הזאת מ"מ כל דהוי משמע לי' אף יום אחד מפרשינן כן א"כ ה"נ לענין תפלה כיון דלברוכי נפשי' קמכוין והרי מתברך ודומה ממש לנדרים. ועוד באמת לשון זאת מורה לפעמים נמי אדסמיך לי' אח"כ כמ"ש בזאת יבא אהרן ומספר אח"כ ענינו וכן וזאת הברכה אשר ברך זאת חוקת התורה וכו' א"כ ה"נ הוי ממ"נ למ"ד יום אחד בשנה חשוב שנה א"כ עדיין השנה שלפנינו עומדת ולא חלף לו הוי הכונה של ברך עלינו את השנה הזאת על שנה שעומד בה עתה ולמ"ד דפחות מלמ"ד יום לא חשיב שנה א"כ כבר נחשב ככלה והלך לו השנה שעברה ועומד לפנינו השנה הבאה והוי כאלו עומד סמוך לשנה הבאה ומבקש ברך עלינו את השנה הזאת היינו העתידה לבוא במהרה וא"ש גם י"ל דנוסח הברכה כן הוא וכמו שאנו מתפללין ואת כל מיני תבואתה לטובה ואיך מתפללין זה כשכבר נגמר ונקצר התבואה ובפרט בא"י דהתבואה נגמר בניסן ואיך מתפללין כל הקיץ על מיני תבואתה ובע"כ דטופס ברכות כן הוא ולא רצו לשנות חז"ל הנוסחא כל פעם כן ה"נ בזה וא"ש.
ומה שהעיר על הזכרת בנוסח הפיוט כ"פ לשון פיתוי והטו"ז כ' שאין לומר כן דפיתוי הוי בדברי שקר בחבורי סה"ח סי' קל"א הערותי בזה והבאתי מקרא מפורש בירמי' כ' פיתני ה' ואפת ובילקוט אמור אשרי העם יודעי תרועה שיודעים לפתות את בוראם בתרועה וגם הבאתי דהסתה הוי נמי לשון שקר כמ"ש כי יסיתך אחיך בן אמך והרי מקרא אומר באיוב ותסיתני בו לבלעו חנם א"כ מוכח דאין קפידא בזה ובזה דחיתי דברי הטו"ז:
סימן נז
שא' אם ראוי לענות אמן אחר ברכת תפילין של ראש כי הוא רק ספק ברכה ואף דרוב הפוסקים ס"ל דצריך לברך מ"מ יש לחוש למיעוטא כמו דאין עונין אחר נכרי המברך וכ' הב"ח מכח דחיישינן למיעוטא שמכוין לע"ז וכתב דהפמ"ג נסתפק בזה. הנה לדעתי אין בזה שום ספק דבשלמא אחר נכרי אם מכוין לע"ז הוי איסור ממש בעונה אמן דהוי כמברך לע"ז לכך יש בזה לחוש למיעוטא אבל באמן אין בו איסור רק באמן יתומה והיינו שיודע דהוי בחנם אבל כל שא"י שהוי בחנם ועונה מכח ספק אין בו חשש אמן יתומה והרי כמה אמן ואמן אנו אומרים בתפלה אף שלא אחר ברכה וגם המברך את ישראל חייב לענות והרי אינו ברכה לו ית' ובע"כ דכל שאינו בחנם ממש רק איזה צורך אין בו חיוב איסור אמן יתומה א"כ ה"נ אם עונה אמן מכח ספק אין בו חשש אמן יתומה אף אם באמת לא הוי צריך ברכה מן הדין כיון דעכ"פ הוא חייב לענות אמן מספק אין בו חיוב אמן יתומה ואינו דומה למברך ברכה שא"צ דאסור לענות אמן דהתם ידעינן שעושה עברה ולכך ע"ד עברה אין לענות אמן דהוי כמחזיק ידי ע"ע אבל כל דהמברך אינו עושה איסור דמברך מספק ודאי מכ"ש דהעונה אמן אינו עושה איסור וגם הרי אומר המברך בשכמל"ו ועל זה לבד נמי מותר לענות אמן דלא גרע מאמר בשכמל"ו ממברך לישראל דעונה אמן ואם בשכ"מ מוציא מידי חשש ספק ברכה מכ"ש דמוציא מחשש אמן יתומה. והנה מ"ש על פרש"י מנחות דף נ"ו ע"א דפי' סח בין תפלה לתפלה דעברה היא בידו היינו מה שלא בירך ולמה לא פי' דאף דבירך הוי בידו דגרם ברכה שא"צ כדמוכח ביומא. הנה התוס' במקומו פירשו כן והול"ל בקיצור למה לא פרש"י כתוס' אך נראה דס"ל לרש"י דנהי דאסור לגרום ברכה שא"צ מ"מ לא שייך בזה לחזור מעורכי המלחמה דהרי אמרינן בסוטה פ"ג דגדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה והרי אמרי' בקוברי המת ביו"ט א' דכשרים לעדות דסברי מצוה קעבדי וא"כ ה"נ המברך ברכה שא"צ עכ"פ הוא סבר מצוה קעביד והוי עברה לשמה ולמה אינו חוזר מעורכי המלחמה עבור מצוה שלא לשמה ובע"כ דבזה אינו חוזר וא"כ ה"ה נמי בעברה לשמה אינו חוזר מעורכי מלחמה משא"כ בסח ולא בירך בזה לא הוי כאן צד לשמה לכך חוזר מעורכי המלחמה גם מדנקט סתם סח ולא חילק מה הוי הסיחה אם הוי לדבר מצוה או לא ובשלמא אם לא בירך כלל שפיר הוי עברה בידו דלו יהא דהוי הסיחה מצוה מ"מ הו"ל לברך אח"כ אבל אם בירך רק דהעברה מכח ברכה שא"צ בזה אם הסיחה הוי לדבר מצוה לא הוי ברכה שא"צ כמ"ש המג"א בשם השל"ה דבשבת לא שייך גורם ברכה שא"צ ואף המג"א מודה דעכ"פ יכול לצאת שלא להביאם עד אחר בהמ"ז ובזה כל זמן דלא נטל השל ראש בידו להניחו הוי כמו אם לא הביאו עדיין לפניו וא"כ בזה לא הוי עברה ואם גם בזה הוי עברה עכ"פ הוי עברה לשמה והוי כמצוה שלא לשמה ולמה יחזור מעורכי מלחמה והול"ל סח שיחת חולין עברה בידו ומדאמר סתם סח מוכח אף אם הוי שיחה של מצוה ולכך מוכרח רש"י לפרש דמיירי בלא בירך כלל: