אור ברסלב
האלף לך שלמה אבן העזר

האלף לך שלמה· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

אבן העזר

יורה דעה

סימן א

הנה הב"ש הביא בסי' א' ב' דעות אם אשה מצווה על שבת, ולכאורה נ"ל להביא ראי' דאשה מצווה על שבת מיבמות (דף ל"ג ע"ב) גמרא החליפו אטו ברשיעי עסקינן כו' ה"נ מסתברא דקתני אם הי' קטן כו' ואי במזיד מי שריא יעו"ש. ולכאורה קשה אכתי מנ"ל דתני הוחלפו דילמא מיירי שהנשים היו שוגגין והבעלים מזידין ולכך כיון דקי"ל הוא מזיד והיא שוגגת מותרת לבעלה א"כ לכך מותרת לבעלה ואעפ"כ שפיר תני החליפו שהם היו מזידין ומה הוכחה יש כאן. אך נראה כוונת הש"ס דודאי אי נימא דהחליפו תניא ומיירי במזיד קשה על התנא מי הכריחו למנקט דינו במזיד הלא הוי מצי למנקט בשוגג ג"כ הך דינא עצמו, אך נראה דעיקר כוונת הש"ס הוא ע"פ מה שפריך לקמן ר"מ כמאן ס"ל אי כר"י כו' ואיבע"א לעולם ר"י כו' הרי שסד"א דש"ס הי' לומר דזה חשוב טועה בדבר מצוה ויהי' פטור ולפ"ז להך ס"ד דהחליפו קתני הי' סובר המקשן דלכך נקט דינו במזיד שבשוגג באמת פטורין דהוי טועה בדבר מצוה ולכך מהדר לחקור אי מיירי במזיד. ולפ"ז מוכיח הש"ס שפיר כיון דבמתניתין קתני סתמא הרי אלו חייבין משמע דקאי על שניהם דהאיש והאשה חייבין וכמו שתנא ר"ח הרי כאן שיש עשרה חטאות דאם הוי קאי מתניתין על הבעלים לבדן הו"ל למתני הרי אלו הבעלים חייבין כיון דאיכא למטעי דקאי על שניהם דבעלמא אשה שוה לאיש לכל עונשין אלא ודאי שבאמת קאי על שניהם דחייבין, ולפ"ז מוכיח הש"ס שפיר כיון דבנשים בע"כ מיירי שהיו שוגגין מדמותרין לחזור א"כ בע"כ כבר מוכח דההוא תנא ס"ל דכאן בטועה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייבין דאל"כ למה יתחייבו הנשים הרי הם ג"כ טועים בדבר מצוה שהרי מצווין על שבת ואף דשבת דרבנן מ"מ בטועה בדבר מצוה בשלמא למ"ד דבעינן דוקא עשה מצוה לדידי' לא מהני אם הוא מצוה דרבנן כיון דבעינן שיעשה מצוה ממש ולא מהני טרדא לבד לכך כיון דמן התורה לא נחשב זה מצוה לכך לא הוי כאן קיום מצוה לכך ראוי שיתחייב, ואפשר אף לדידי' מהני מצוה דרבנן לפמ"ש התוס' בסוכה (דף ג') גבי אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך שאם מדרבנן לא הוי מצוה אף מן התורה אינו יוצא יע"ש והביאם הפרי מגדים א"ח בפתיחה שלו א"כ אם יש כח לבטל מצוה דאורייתא מן התורה ה"ה נמי לאו דאורייתא יש בידם כח לבטל כיון דלפי תקנתם עשה מצוה ולא עבד הלאו כלל ויש בזה מקום להאריך ואין כאן מקומו ואך זה נראה ברור דלמ"ד בטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה ג"כ פטור לדידי' כיון דטרדא לבד פטרו ודאי דמהני אף במצוה דרבנן דמה בכך שהוא דרבנן סוף סוף האדם הי' טרוד בה והתורה עצמה יודעת כיון שחייבה לקיים דרבנן א"כ אצל האדם אין חילוק בין מצוה דאורייתא לדרבנן וטרדתו שוה לכך לדידי' אף בטעה בדבר מצוה דרבנן פטור וא"כ ה"נ אי נימא דהך מתניתין אתיא כמ"ד דבלא עשה מצוה פטור א"כ למה יתחייבו הנשים הרי הם הוי טעה בדבר מצוה כיון דמצווין על שבת ובע"כ דס"ל דכאן ודאי חייבין אף דטעה בדבר מצוה כיון דאין זמנו בהיל או די"ל בלא עשה מצוה חייב בכל דוכתא וכיון דעכ"פ מוכח דמחייבת מתניתין אף בשוגג ממילא ודאי מה דוחקא דמתניתין למנקט דינו בהבעלים היו מזידין הלא אף אם הם שוגגין הוי מצי למיתני ולכך מוכח דבאמת הוחלפו קתני ודוק היטב ומזה מוכח דאשה מצווה על שבת:

סימן ב

הנה נ"ל להוכיח מן הש"ס דאף אם אשה מצווה על שבת מ"מ די אם יש לה בן אחד או בת אחת וא"צ זכר ונקבה וראי' (מיבמות ס"ב) דס"ל לר' נתן אליבא דב"ה דדי בזכר או נקבה ואמר רבא שם מ"ט דר"נ אליבא דב"ה שנאמר לא לתהו בראה אלא לשבת יצרה והא עביד לי' שבת וכו' מוכח מזה דלשבת יצרה די בחד בן או בת כבר קיים שבת וא"כ נהי דקיי"ל דב"ה בעי תרתי זכר ונקבה היינו מכח דילפינן מבריאת העולם וכמ"ש בש"ס שם והיינו מכח מצות פרו ורבו אבל באשה דלא שייך פ"ו רק מכח שבת י"ל דדי בחד דבזה מחזקינן לסברת ר"נ לאמת דכבר קיימה שבת ואם יש לה ולד אחד שוב י"ל דאין עוברין לכ"ע. מיהו יש לדחות די"ל דוקא לר"נ דס"ל דלא יליף מברייתו של עולם דאין דנין אפשר משא"א לכך ס"ל דמצד הסברא די בחד אבל לדידן כמו דלענין פ"ו אף דמקרא דפרו ורבו לא מוכח וכדמוכח שם כל הסוגיא וא"כ ילפינן מברייתו של עולם דבעינן שנים א"כ הה"נ לענין מצות שבת ילפינן נמי מברייתו של עולם ואף לשבת בעינן שנים ואין לומר דמברייתו של עולם ליכא ראי' דדילמא מכח מצות פרו ורבו הוי הרי בלא"ה י"ל דהתם לא אפשר וכמ"ש בש"ס שם ואעפ"כ אמרינן דדנין אפשר משא"א מצד כיון דחזינן שפ"א הי' כן יש סברא לומר שכן הי' דעת התורה תמיד א"כ י"ל דלענין שבת נמי ילפינן מני' אך יש לפקפק דיש להבין במה דקאמר רבא מ"ט דר"נ משום דכתיב לא תהו בראה וכו' והא עביד לי' שבת מי הכריחו לדברים הללו ממ"נ אם ס"ל לר"נ דלא ילפינן מברייתו של עולם וא"כ מלשון פרו ורבו עצמו כיון דאין מוכח כמה בעינן לכך ס"ל דדי באחד ובפרט למ"ל להביא קרא דשבת הרי נאמר פרו ורבו והרי פרה ורבה למה עזב הקרא דאורייתא א"ו או דס"ל דלולי קרא דשבת אף לב"ה הוי מברייתו של עולם דמלשון פ"ו אינו מוכח אם בעינן חד או ב' וכיון דליכא למכרע הוי ילפינן מברייתו של עולם או דמלשון פרו ורבו עצמו יש להוכיח דבעינן שנים או כיון דא"א להוכיח מני' כך או כך הוי ג"כ אמרינן לחומרא דבעינן שנים ולכך קאמר רבא דמקרא דלשבת מוכח דדי בחד ולכך כיון דמוכח מהקרא דדי בחד שוב לא ילפינן מברייתו של עולם או משמעות קרא דפ"ו ולפ"ז כיון דמוכח מדברי רבא דמלשון לשבת יש הוכחה דדי באחד וא"כ כיון דקרא מוכח כך שוב י"ל דאף לדידן דלענין פ"ו בעינן שנים היינו לענין מצות פ"ו דכיון דמלשון פ"ו ליכא הוכחה דדי באחד לכך ילפינן מני' מברייתו של עולם דבעינן שנים כיון דליכא קרא להיפוך ואף שיש קרא דלשבת ס"ל לרבנן דזה הוי מצוה בפ"ע דלענין מצות שבת באמת די בחד אבל לא לענין מצות פ"ו דהם מצות נחלקין ולענין פ"ו ילפינן דבעינן שנים אבל לענין שבת דמוכח לישנא דקרא דדי בחד ודאי אין ללמוד מברייתו של עולם לאפוקי לקרא ממשמעותי' לכך י"ל דאף לדידן לענין שבת די בחד. אך לפ"ז יש לעיין דא"כ בדין הי' לו בנים ומתו דקיי"ל דלא קיים פ"ו ובעינן שישארו לו זכר ונקבה ובנשתייר אחד לא מהני ואמאי הרי עיקר טעם ר' יוחנן דאמר דלא מהני במתו משום דלשבת יצרה וכמ"ש בש"ס שם וא"כ נימא דדי בחד אם נשתייר שהרי מכח שבת די בחד ולמה בעינן שיהי' שנים ומזה מוכח לכאו' דר"י פליג וס"ל דאף מכח שבת בעינן שנים וממילא גם באשה הדין כן. אך גם מהא ליכא ראי' די"ל דבאיש כיון שמצווה מה"ת על פ"ו ונהי שהוי ס"ד דאם הי' לו ומתו שכבר קיים אך כיון שכתבה התורה לשבת יצרה ומוכח דלא מהני מתו שוב אמרינן כיון דאהדרי' קרא אהדרי' לאיסורא קמא וכעין שמצינו בכמה דוכתי בש"ס ובתוס' דאמרינן כיון דאהדרי' אהדרי' לאיסורא קמא כן ה"נ אהדרי' קרא לאיסורא קמא ושוב חייב כדין פרו ורבו שצריך שנים ותדע דהרי לכאורה קשה מה דס"ל לר' יוחנן דאם מתו לא קיים פ"ו וא"כ משמע דעובר על מצוה דפ"ו ואמאי הרי כיון דמוכח מדבריו שם דלולי קרא דשבת הי' מודה דבמתו כבר קיים רק שמשבת למד דלא מהני מתו וא"כ נימא דאם מתו עובר על מצות שבת ולמה ס"ל דעובר על פ"ו וכן משמע מדברי כל הפוסקים שכה"ג דמתו לא קיים מצוה מה"ת כלל אלא ודאי משום דאמרינן כיון דאהדרי' קרא אהדרי' לאיסורא קמא ולפ"ז זה באיש אבל באשה דאינה מצווה כלל על פ"ו ולא שייך אהדרי' לאיסורא קמא לפ"ז י"ל שפיר דמשום שבת די באחד. מיהו באמת צ"ע על הפוסקים מנ"ל דאף במת אחד מהם לא קיים פ"ו ולא מהני בנשתייר אחד דלמא כיון דמשום שבת קאמר ר"י דלא מהני מתו דלמא דוקא במתו שניהם מיירי ולא במת אחד מהם וכדמוכח מדברי רבא הנ"ל דשבת די בחד ואפשר דמהא גופא משמע להו להפוסקים מדקאמר ר' יוחנן מתו לא קיים פ"ו ולא קאמר דעובר על שבת רק משמע דס"ל דעובר על מצות פ"ו ובע"כ דס"ל כיון דאהדרי' קרא אהדרי' לאיסורא קמא וא"כ כיון דאהדרי' לאיסורא קמא ממילא נמי בעינן שנים כדין מצות פ"ו כיון דאהדרי' קרא. עכ"פ נראה לדינא דבאשה ודאי די באחד לכ"ע:

סימן ג

הרמב"ם פסק בפט"ו מהל' אישות דלא ישא עקרה וזקנה וכו' אא"כ הי' לו בנים והקשה הרמ"ך דהרי אף בלא הי' לו בנים קיי"ל כר"י דלערב אל תנח ידך וכו' וכתב הלח"מ די"ל דברי הרמב"ם דמחלק בין מכירת ס"ת אך סיים דהרמב"ם סתם יותר מדאי ובאמת בדברי הרמב"ם הן בהל' אישות הן בהל' ס"ת לא נזכר כלל ענין ס"ת ולהחזיק דברי הלח"מ ולבאר הענין נ"ל דהטעם דמותר למכור ס"ת כדי לישא אשה הוי מכח דעשה דוחה עשה ובזה הוי א"ש אף דלא הוי בעידנא דמעקר האיסור מקיים העשה מ"מ הרי כתבו התוס' בפסחים פ"ה גבי מחוסר כפורים בע"פ דעשה דוחה עשה אף דלא הוי בעידני' ובהכי א"ש דעת הנ"י בפ' הבע"י דס"ל לישב בלא אשה אין מוכרין ס"ת והח"מ וב"ש פליגי בכוונת הנ"י ודבריהם תמוהין דראו סוף דברי הנ"י ולא ראו תחלת דבריו שם בהתחלת הסוגיא שכתב דאין מוכרין ס"ת עבור שלא לישב בלא אשה (עיין הגהות ט"ז הרגיש בזה) אך טעמא בעי והב"ש נדחק דבעבור דמי ס"ת צריך לעשות מצוה ולא הצלת עברה והוא מחוסר טעם אך לפמ"ש א"ש דלא מצינו בשום מקום שיהי' ל"ת דוחה עשה ואדרבא עדל"ת לכך מכירת ס"ת הוי מצוה להחזיק לעצמו ס"ת ולכתוב לו ס"ת לכך בעשה דפ"ו עשה זו דוחה עשה של ס"ת אבל בשביל שלא לעמוד בלי אשה הוי רק לאו ולכך אין כח בלאו לדחות העשה רק אדרבא עשה של ס"ת דוחה ל"ת של אשה ולכך דייק הרמב"ם שפיר דבה' אישות מיירי מדין מצות עשה מה שהאדם מחויב לקיים פ"ו כמ"ש בלשונו ולכך גבי עשה שפיר כתב דאין עליו חיוב עשה לישא אשה רק כשאין לו בנים אבל אם יש לו בנים אין עליו חיוב עשה אבל בהל' א"ב שם מדבר מלא תעשה ממה שאסור לאדם ולכך במנין הל"ת שפיר מנה דאף כשיש לו בנים לא יקח אשה שאינה בת בנים ובאמת עיקר לימוד דר"י הוי מכח דלערב אל תנח ידך א"כ בבוקר זרע זרעך הוציאו בלשון עשה מוכח דזה הוי עשה ומותר למכור ס"ת עבור זה אבל בלערב לא אמר בלשון עשה רק אל תנח ידך בלשון ל"ת ובל"ת לא דחינן עשה עבורו ולכך לא הוצרך הרמב"ם לבאר זה דממילא נשמע כיון דפרי' ורבי' כתבו לגבי עשה ומצות לערב כתבו גבי ל"ת מוכח מזה דזה לאו וזה עשה א"כ ממילא הדרינן לכללא דעשה דוחה עשה ואין ל"ת דוחה עשה וממילא מובן וא"ש:

סימן ד

שא' באחד שעשה שליח ליתן גט לאשתו וקבע לו זמן שבאותו זמן יתן לה הגט ורב ממנו מקום האשה והגיע הזמן ואינו יודע אם נתן לה הגט או לא אם מותר לבעל לישא אשה. תשובה. הנה גוף שאלה כבר נשאל בנוב"ק חאה"ע סי' ב' והורה לאיסור עיי"ש בטעמו דהעלה דחזקה דשע"ש לא מהני לקולא אף בדרבנן ואני מוסיף עוד דבר חדש דהרי יש לחוש שמא נתקלקל הגט ב"ב ואין לדמות זה להמביא גט ממד"ה שנותן לה בחזקת שהוא קיים וגם המניח את הטבל להפריש עליו וכו' דמפריש בחזקת שהם קיימין חדא דכתב עשוי להתקלקל כל פעם דומה למקוה דאמרינן חסר ואתאי וכן בנדה כיון דעלולה לא נחשב חזקתה חזקה גמורה כמ"ש בפ"ק דנדה ובר מן דין אף אם הוי חזקה דהגט חזקה גמורה שלא נטשטש מ"מ תינח אם הי' די בחזקה זו לבד אבל כיון דבעינן לצרף בזה גם חזקה דשע"ש וא"כ הרי לא עדיף חזקה מרובא וחזקה גרוע מרוב ואם ברוב איכא מיעוטא מכ"ש בחזקה וא"כ בהצטרף הני תרי מיעוטים שמא נתקלקל הגט ב"ב ומיעוט שמא לא עשה השליח שליחותו א"כ איתרע החזקה וגם הוי כעין ס"ס שמא נתקלקל ונפסל ושמא לא עשה שליחותו וגם חזקת איסור וחזקת אשת איש מסייע שלא מסר לה הגט לכך בודאי אסור לו לישא אשה עד שיוודע לו שנמסר לה הגט ונ"מ מזה דאפי' הוי בענין שהדין נותן לכופה לקבל הגט או לגרשה בע"כ בזה לפי הטעם דלא שייך בזה חזקה דשע"ש דאולי לא תרצה כאן הוי מותר לו ליקח אחרת אבל לפי טעם דידי גם בזה אסור כיון דיש לצרף כל החשש הנ"ל ואינו דומה למה דסומך עליו משום עירוב ולא חיישינן שמא נאבד העירוב או מת השליח דהוי זמן מועט ולמיתה דזמן מועט ל"ח וה"ה לנאבד לזמן מועט אבל בזה דהוי לזמן רב אולי נתקלקל הגט או מת השליח ויש הרבה חששות בזה:

סימן ה

ראיתי בספר גבעת פנחס סי' ב' שרוצה לדחות דברי הנו"ב שכתב דאם רוצה לעלות לא"י אז יכול לגרשה בע"כ לכ"ע ומכח ממ"נ והוא דחה דנהי דאינו חייב לעלות לא"י מכח סכנת דרכים מ"מ אם אינו עולה ברצון לא מכח אונס לא נחשב אונס עיי"ש ולדעתי דבריו וראיותיו אינן ודימה ענינים נפרדים דודאי לכל מילי דעלמא דדי ברצון בלב בזה אף דהוי אונס אם בלבו אינו עושה זה מכח אונס רק ברצון נחשב רצון משום דהרי עכ"פ בלב הוא ניחא לי' בכך ודי בזה אבל במצוה או עברה הרי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ובפרט בביטול מ"ע דוקא אם בידו לעשותה והוא מבטלה בזה נחשב כביטל בידיו כיון דבידו לעשות ואינו עושה כעין דאמרינן בישב ולא עבר עברה נותנין לו שכר כעושה מצוה והיינו מכח דבידו הי' לעשות כן ה"נ להיפוך אם הוי בידו לקיים המצוה ולא קיים הוי כביטל בידים ועל זה חייב עונש בידי שמים אבל אם רצה לקיים לא הי' יכול דהוי אונס המעכבו נהי דהוא אינו עושה מכח אונס וניחא לי' בכך מ"מ מעשה לא נחשב רק מחשבה בלב ועל זה אין עונשין ולא אמרינן דעון ח"ל גורם רק היכא דהוי מעשה ולא מחשבה דלא גרע אין זה מכל עונות דאין עונשין על המחשבה וי"ל עוד דהכלל כך הוא דמה דהוי אונס ובלבו ניחא לי' זה לא נחשב אונס ומ"מ רצון נמי לא נחשב ולכך בכל הראיות שמביא בספר הנ"ל בכולהו בעינן אונס גמור לבטל המעשה ולכך אם בלבו ניחא לי' לא נחשב אונס אבל בהילוך לא"י וכל דבר עברה אין עונשין מן השמים רק אם עושה ברצון וכל דהוי האונס מעכבו ואם רצה לעשות נמי לא הי' יכול לא נחשב רצון וראי' עוד דלא כספר הנ"ל ממכות ו' גבי קיימו ולא קיימו בטלו ולא בטלו דקאמר שם נ"מ במתה מאלי' או נשרפה א"כ משמע דלמ"ד בטלו ולא בטלו אם נתבטל המעשה מאליו מחמת אונס הוי כקיימו ולמה אינו מחלק בין אם ניחא לי' בהאונס או לא ואם ניחא לי' להוי כבטלו בידים ובע"כ דאין לחלק בזה ולגבי מצוה לא משגחינן על דברים שבלב וא"כ אף למ"ד קיימו ולא קיימו היינו כיון דעבר על ל"ת תחלה בפועל לכך אין לו תקון רק אם מתקן בפועל ואף אונס ממש אף אם לא ניחא לי' בהאונס דהרי יתחייב מלקות עי"כ מ"מ לא מהני אף אונס ממש כיון דתחלה עשה הל"ת ברצון אבל היכא דלא עשה איסור ברצון מתחלה בענין דאונס ממש מהני ופוטרו מעון ודאי אף אם בלבו ניחא לי' לא נתחייב בכך ודברי הנו"ב נכונין כן נ"ל ברור בעז"ה:

סימן ו

במ"ש בסי' א' סעיף ד' הי' לו בנים ומתו הנה בש"ס יש פלוגתא בדף ס"ב דר"ה ס"ל הי' לו בנים ומתו קיים פ"ו ור"י אמר לא קיים פ"ו. ונשאלתי למה לא פריך הש"ס לר"ה ממ"ש לעיל דר"נ אומר ב"ש אומרים ב' זכרים וב' נקבות וכו' אר"ה מ"ט דר"נ דכתיב כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין ופרש"י אלמא תשלומין בעי עיי"ש א"כ מוכח בהי' לו ומתו בעי תשלומין ולכאורה הי' אפשר ליישב בפשיטות די"ל דר"ה ס"ל כאידך ברייתא דר"נ אומר אף לב"ש די זכר ונקבה ולא ס"ל כהך ברייתא ראשונה אך זה דוחק כיון דר"ה מפרש להך ברייתא מוכח דס"ל כן אך נראה העיקר בזה דיש לחלק בין מתו בידי שמים לנהרגו דהנה הרי עיקר טעם דר"ה דס"ל דל"ב תשלומין מפורש בש"ס דהוי מכח דעיקר פ"ו הוי מכח דאין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף דכתיב כי רוח מלפני יעטוף ולכך כיון דהוליד פ"א די ולפ"ז נראה דהיינו דוקא אם עשה הבן שליחותו ותכלית שלו עבור מה נברא לכך כיון שנברא פ"א די בזה אבל אם לא עשה השליח שליחותו ולא גמר התכלית א"כ הי' כלא הי' והוי למפרע כאלו לא נברא עדיין כלל לכך ודאי דחוזר הוא למקום הנשמות שבגוף כבתחלה ועומד להיות נברא מחדש ולכך בשלמא במתו בידי שמים אז מסתמא עשה שליחותו וכלה ימי חייו וגמר התכלית שלו לכך ס"ל לר"ה דיצא אבל נהרגו בידי אדם ונספה בלא משפט זה עדיין לא גמר שליחותו וחוזר לנשמות שבגוף בזה ודאי לא קיים פ"ו עדיין ולכך התם בהבל דהרגו קין לכך בעי תשלומין ובזה יומתק מה דסיים הש"ס בהך קרא כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין ולענין מה סיים זה הש"ס ולענין הראי' הוי די מרישא דקרא כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל אך נראה דכונה כיוון בזה דבלא"ה לא הוי יכול להביא ראי' די"ל דידע כסברת רבנן די"ל דאודויי הוא דקא מודי לכך מביא ראי' דהרי סיומא כי הרגו קין ואי הוי הודאה בעלמא למה נ"מ זכרה כאן כי הרגו קין אין זה ענין להודאה ובע"כ דהוי כוונתה לתשלומין והרי במתו ל"ב תשלומין לכך סיימה כי הרגו קין ולכך בעי תשלומין ולכך ר"ה אזיל לשיטתו דס"ל לקמן דבמתו ל"ב תשלומין ולכך מפרש כאן דטעמא דר"נ הוי דכתיב כי הרגו קין בע"כ לא הוי להודאה רק כוונתה לתשלומין ולכך הוכרחה לסיים כי הרגו קין ולכך אדרבא ר"ה לשטתו אזיל ור"י דס"ל דבכל ענין בעי תשלומין ס"ל דר"נ לאו מהכא יליף רק מקרא אחר וא"ש:

סימן ז

שא' מהרב מו"ה מאיר הורוויץ אב"ד דזיקוב וזאת תשובתי. בדבר שאלתו מלבד כי גדור בעדי מימים ימימה שלא להתערב בשום היתר חרגמ"ה אפי' יהי' הדין פשוט כי קשים דברי סופרים יותר משל תורה כמ"ש במדרש שיר השירים אף גם דאם הייתי מזדקק לחרגמ"ה בזה ודאי לא אתערב וגם אני מוחה מלעשות כן למי שבא לגרש אשתו מחמת שאין לו בנים כי אף המתירים בזה היינו בימים הקדמונים שלא הי' הדור פרוץ והוי קרוב להאמין שכוונתו לש"ש לא כן בזמנינו שהדור פרוץ וקרוב לודאי דעיניו נתן באחרת מכח איזה טעם או מכח ממון ואם בזמן הש"ס במשנה אחרונה כשראו שהדור פרוץ לא האמינו לאשה לומר טמאה אני לך והתירו איסור ממש בקום ועשה וכאשר מקהי בה אקהייתא כל הראשונים מכ"ש בדין כזה דלא איסור ממש רק שוא"ת ומטעם קיום פ"ו דאין בידינו להתיר חרגמ"ה עבורו ולומר דמכירין בו שמתכוין לש"ש לא טוב הוא מאשה כשרה שבכשרות מנשים באוהל ולא האמינו לה לומר טמאה אני לך מכ"ש בנ"ד דאין להתיר בזה לשום אדם ולמעט בפלוגתא עדיף ובזמנינו לכ"ע הוא כן:

סימן ח

שא' בבחור שיש לו יבמה והיא חולנית שאין בידה לחלוץ ולא לייבם אם מותר לו לישא אשה. תשובה. הנה כיון דאין המניעה ממנו והוא מוכן לחלוץ מותר לו לישא אשה רק דלמא אערומי קמערים לכך ישבע בנק"ח שבכל עת שתרצה לחלוץ יתן לה חליצה בחנם ואין זו שבועת חנם דכמו כן מצינו בש"ע אה"ע סי' י"ג במינקת שנשתדכה שתשבע שלא תכנוס לבית המשודך וכן אם נתנה בנה למניקה אם נשבעת המניקה שלא תחזור בה ובכמה דוכתא ואז אם ישבע יתיר לו לישא אשה:

סימן ט

ע"ד שאלתו באחיו שאין לו רק בת אחת ומתה אשתו ונשתדך עם בתולה אחת שהיא בת ארבעים שנה ועכשיו עמדו מקלקלים לומר לו היות כי בת ארבעים שוב אינה יולדת כמ"ש בפ"ח דב"ב. תשובה. יקח ויקח ולא עדיף הוא מבני שבט מנשה שנשאו בנות צלפחד שהיו בת ארבעים ועיין בעין יעקב בשם הריטב"א דהבעלים סמכו על זכות הנשים שיהי' להם נס עיי"ש ואף דאחז"ל דאין סומכין על הנס לאו כל הנסים שוין וכמ"ש בפ"ט דב"מ דנהי דלניסא רבא לא חזינא לניסא זוטא חזינא וא"כ ה"נ מוכח דלהיות בת ארבעים יולדת הוי ניסא זוטא ושכיח הוא ולכך סמכו על הנס וא"כ ה"נ החתן הנ"ל יכול לסמוך ע"ז ובפרט כיון דכבר עשה התקשרות ושלח מתנות וגדולה הוא הבושה זכות זה בעצמו שלא יעשה לה בושה ולא יעבור על חרם הקדמונים כדאי הוא שיזכה לכך להבנות ממנה. ולדעתי כלל זה שאחז"ל דבת ארבעים אינה יולדת הוא רק אם לא הי' לה הרהורי בעל ביני ביני אבל אם הי' לה הרהורי בעל שפיר יולדת כעין שאחז"ל גבי אשה אלמנה שלא נשאת עשרה שנים דאמר רבא לבת ר"ח קא מרנני רבנן אבתרך ואמרה היא אנא דעתא עלך הוי והה"נ בבת ארבעים הוי כן רק הש"ס פריך שפיר שם דשם אמר שהיו צדקניות ואם הי' להם הרהורי בעל אינן צדקניות לכך מוכרח לתרץ דהוי דרך נס וא"כ כאן הוי ממ"נ אם יש לה הרהורי בעל תלד ואם לא הי' לה הרהורי בעל א"כ היא צדיקת וכדאי זכות זה שתלד ומותר ממ"נ. ובמ"ש מיושב נמי מה שהקשיתי דאיך סמכו הבעלים על הנס הרי א"ס על הנס ולפמ"ש א"ש דכאן עשו מכח ס"ס שמא הי' להם הרהורי בעל ואת"ל לא הי' שמא יהי' נעשה נס וס"ס הוי כודאי וליחוש שמא ינכה לו מזכיותיו לא שייך בזה דהרי אם יהי' נס לא יהי' לו רק להאשה וינוכה מזכיותי' לא משלו לכך הוי ס"ס ומותר לישא ובפרט שכבר עשה השידוך לכך ישא וישא ובעזה"י יהי' לו בנים כי שומע לעצה חכם:

סימן י

ע"ד שא' בבחור שלקח אשה זקנה ממנו והי' לו כמה בנים ומתו וכעת הזקינה ורוצה לגרשה בע"כ או לישא אחרת. תשובה. לדעתי הוא איסור גמור ואם כי הי' מקום להיתר בזה יותר כי י"ל דעיקר טעם הני פוסקים דס"ל דאין לכוף בזה"ז הוי מכח די"ל עון ח"ל גורם זה וא"כ תינח בלא הי' לו בנים כלל אבל בהי' לו ומתו הנה מיתת הבנים ח"ו אינן בעון ח"ל רק שנראה דאינו זוכה להבנות ממנה וי"ל בזה כ"ע מודים דכופין ובזה הי' מקום ליישב דברי המרדכי בשם רגמ"ה שהביא הב"ש בס"ס קנ"ד שסתרי אהדדי די"ל דחד מיירי בלא היו לו בנים וחד מיירי בהיו לו ומתו אך מ"מ לדינא נראה דאין להקל בזה כלל וכבר כתבתי בקצרה לעיל לק' דזיקוב והוא די"ל הפוסקים המתירין מיירי בזמן הקודם שלא הי' הדור פרוץ אבל בזה"ז שהדור פרוץ וקרוב יותר שאינו מכוין לש"ש רק עיניו נתן באחרת והרי הוי ק"ו מה באומרת טמאה אני לך דהוי איסור תורה ממש ושויא נפשי' חד"א וגם הוי קום ועשה ואעפ"כ למשנה אחרונה אמרו דאינה נאמנת ומפורש בהרא"ש הטעם מכח דראו בדורות אחרונים דהדור פרוץ וכו' מכ"ש באיסור זה דהוי רק עשה ובשוא"ת ולא שויא חד"א דראוי לחוש לזה דעיניו נתן באחרת ומה גם דבזה ניכרין הדברים שכן הוא דמחמת שהיא זקנה ממנו אומר כן. ואל יאמר האומר שמכיר בו שמכוין לש"ש ז"א דהאדם יראה לעינים וה' יראה ללבב והרי בטמאה אני לך אפי' אם היא מנשים באוהל תבורך חשדינן אותה שענ"ב ואינה נאמנת מכ"ש בזה"ז ומה גם בנדון זה שפשע תחלה שנשא זקנה ממנו והו"ל לאסוקי אדעתו שתזקין ולא תלד לכך לכ"ע אין כופין לעבור חרגמ"ה והרי אפי' לבטל מצות יבמין נותנין לו עצה הוגנת אם הוא ילד והיא זקנה אומרים לו כלך אצל שכמותך א"כ הו"ל לאסוקי אדעתא ולכך פשע ולכ"ע אין כופין בזה לכך לדעתי הוא איסור גמור לעבור חרגמ"ה:

סימן יא

נשאלתי באיש שנטבעה אשתו במשאל"ס ואבד זכרה אם מותר לו לישא אחרת והשבתי להיתר דהנה מפורש ברמב"ם הל' נחלות ובחו"מ סי' רפ"ה דלא החמירו במשאל"ס רק באיסור כרת מוכח הא כל דלא הוי איסור כרת הי' מותר אף באיסור תורה וגם ק"ו הוא דהרי באיסור הולכין אחה"ר ובממון א"ה אחה"ר וא"כ אם בממון אזלינן ב"ר במשאל"ס ויורדין לנחלה מכ"ש באיסור ומה גם דדעת כמה דחרם הוי רק דרבנן דמותר לסמוך בזה ארובא וז"פ. ומ"ש רו"מ בשם הלק"ה בשם איזה תשובות להיתר כוונתם בודאי רק ע"פ מאה רבנים כדין נשתטית אבל בלי היתר לסמוך על המיתה אין ראי' מהם לכן נראה להתיר לו רק ע"פ היתר מאה רבנים:

סימן יב

ע"ד שא' באשה שהמירה דתה ברצון וישבה בבית הכומר ג"ח ונושאת ש"ו על צוארה ואוכלת חזיר ובעלה זיכה לה גט ע"י אחר כמבואר בסי' א' ובא לכאן וביקש ליתן לו היתר לישא אחרת ומחמת שהיינו מסופקים בדבר הגשנו הדבר לפני אדמו"ר ועבר יותר מב' חדשים ולא השגנו מאדמו"ר תשובה ובמשך הזמן שמענו שגמרה אח"כ המרת הדת כפי חוקותיהם ושהתה אצלם עוד איזה שבועות ואח"כ עזבה אותם ועבודתם וברחה למק"א ולא נודע מקומה יורנו אדמו"ר אם מותר הבעל לישא אחרת כי הוא מקום עגון וכו'. הנה לא ידעתי מה זה שאלה הרי מפורש ברמ"א כן בסי' ק"מ סעיף ה' דמזכה לה גט ע"י אחר ומותר ליקח אחרת אפי' חזרה בה אח"כ והשכל נותן כן כיון דבשעת המרתה מהני לה זיכוי מכח דזכות הוא לה והוי כקבלה לידה א"כ מה בכך דאח"כ חזרה בה כבר נתגרשה ולא בעינן בזה מאה רבנים ומ"ש הרמ"א בסי' ק"מ ויש מחמירין היינו רק על דין אם נאסרת עליו אבל לא על המירה כמ"ש הב"ש שם ומ"ש הב"ש דלפי טעם המהרי"ק אין לחלק בין מומרת לנאסרת ונדחק ליישב דברי הרמ"א מכח דנהגו כך ולחנם דחק דשאני מומרת דהרי מן הדין הא מותר ליקח אחרת בלי גט כלל כמ"ש בסי' א' סעיף יו"ד א"כ הוי הזיכוי גט חומרא להחמיר לכך די בזה אבל בנאסרת דבלי זיכוי ודאי אסור ליקח אחרת והוי הזיכוי קולא בזה מחמיר המהרי"ק לחוש לדעת הרי"ף. ומה שהקשה רו"מ דברי הרמ"א מסי' ק"מ לסי' א' אהדדי לק"מ דבסי' א' מיירי במומרת לבד אבל בסי' ק"מ שהביא ב' דעות היינו רק בנאסרת ולא במומרת כמ"ש הב"ש. גם י"ל עוד דאף אם נחמיר גם במומרת היינו רק במומרת שידוע דעדיין לא זנתה או בנאסרת לבד אבל בידוע שזינתה או בסתם מומרת שמן הסתם זינתה אף דבאה"ע סי' ז' הביא ב' דעות בזה מ"מ המג"א באו"ח סי' קכ"ח ס"ק ס"ב הביא בשם המרדכי שמן הסתם זינתה והוכיח כן מן הש"ס דע"ז לכך י"ל בתרווייהו יחד לכ"ע מהני זיכוי גט ע"י אחר. ומה שהקשה על הב"ש בסי' ק"מ ס"ק ז' מסעיף ה' לא ידעתי מה קא קשיא לי' הרי י"ל דהני יש מחמירין קאי גם על הרישא מ"ש באם אשתו מומרת דגם בזה יש מחמירין גם בדין אשתו מומרת כתב כמו שנתבאר לעיל בסעיף ה' הרי שסמך אדלעיל ולעיל כבר הביא ב' דעות דיש מחמירין במומר ומשמע ה"ה במומרת כיון שציין אדלעיל ובאמת נ"ל עיקר דמ"ש הרמ"א ויש מחמירין הוי רק על הנאסרת כמ"ש הב"ש אבל במומרת מהני לכ"ע ואף דבמומר הביא הרמ"א ב' דעות י"ל היינו אם היא אינה מומרת אז כיון דאתתא בכל דהו ניחא לה וטב למיתב טן דו לכך יש חשש שמא אינו זכות לה גם אם הוא מומר אין בו רק חסרון אחד לכך י"ל דאינה זכות לה אבל בהיא מומרת כיון דלה זילא לה שכיחא לה פרוצים ונכרים לא שייך בה טב למיתב טן דו לכך ודאי הוי זכות לה גם כיון דהיא מומרת ומן הסתם זנתה ג"כ כמש"ל בשם המרדכי והמג"א א"כ הוי בה תרתי לריעותא ודאי הוי זכות לה ומותר לכ"ע לזכות לה גט לכך העיקר לדינא דמהני לה זיכוי הגט ע"י אחר וכיון דזיכה לה בעת המרתה מותר לישא אחרת אף אם עתה חזרה בה ודאי הוי לה זכות שלא תעגן אותו במעשי' הרעים וכיון דיש לה דעת הוי זכות לה ועדיפא משוטה מהני לה זיכוי לכ"ע כיון דעתה היא כשרה כן נ"ל לדינא:

סימן יג

במ"ש בש"ע סי' ב' סעיף ג' משפחה שקרא עליו ערעור וכו'. שאלני החריף מר יוסף ביק מבא"ד לתמוה על הח"מ שכתב דכוונת המחבר מ"ש עבדות היינו שפחה ולא עבד דעבד בישראלית הולד כשר ושאל א"כ למה צריך בדיקה באם אבי אמה דלו יהא דהוי אבי אמה עבד אכתי הולד כשר. עיין במקנה בחי' לדף ע"ו כתב שם כן בד"ה מתניתין הנושא כהנת כתב שם כן דאין לומר דהוי הבדיקה מכח חשש עבדות דא"כ למ"ל אם אביו עיי"ש רק הדבר תמוה שלא תמה כן על הח"מ שמוכח מדבריו להיפוך ונ"ל שדברי הח"מ נכונים שהוא מפרש דמ"ש המחבר דהיינו שיעידו שנים שנתערב בהם ממזר או חלל או שיש בהם עבדות אין הכונה דהעדים מעידים רק על אחת מהם רק הכונה דהם העידו על הכל ביחד דהיינו שהם העידו שיודעים שיש במשפחה זו צד פסול ואין יודעים מה אם הוי הפסול של ממזר או של חלל או הפסול של עבדות וטובא קמ"ל דהוי ס"ד דבשלמא אם מעידין בבירור דהפסול הוי מכח ממזר או חלל דבזה ודאי צריך בדיקה ד' אמהות שהם ח' אבל אם העידו רק על ספק שהם מסופקין מה הוי הפסול אם פסול ממזר או חלל או פסול עבדות וא"כ בזה הוי ס"ד כיון דמפורש לקמן באלמנת עיסה רק היכא דהוי רק ספק חלל מותרת בדיעבד בלי בדיקה וא"כ הוי ס"ד ה"נ נהי דמעידין דהוי כאן ודאי פסול מ"מ הרי הם מסופקין אם הוי פסול ממזר וחלל או פסול עבדות ומשום פסול עבדות לא בעינן ד' דורות כקושייתו א"כ השתא נמי נימא דדינה כאלמנת עיסה ויהי' די בבדיקת ב' אמהות אמה ואם אמה אבל אם אבי' לא נצטרך דהוי נמי ס"ס שמא פסול ושמא אינה זו והוי ס"ס כמו באלמנת עיסה לכך קמ"ל דז"א רק בכה"ג בודאי אסורה אף בדיעבד בלי בדיקת ד' אמהות דאינו דומה לאלמנת עיסה דשם הוי הספק שמא אין כאן פסול כלל ולא בעי בדיקה כלל לכך בדיעבד כשרה בלי בדיקה אבל כאן דיש כאן פסול ודאי ואף אם הוי עבדות נמי בעי בדיקה עכ"פ ב' אמהות וכיון דעכ"פ בין כך ובין כך צריך בדיקה שוב צריך בדיקה ד' אמהות מכח דלמא הוי הפסול ממזר או חלל. וכיוצא בזה כתב הרבינו יונה בפ"ב דברכות ד"ה באמצע הפרק חוזר לראש הפרק וז"ל ויש להקשות דשמואל דאמר בפרק מי שמתו ספק קרא ק"ש ספק לא קרא ק"ש אינו חוזר וקורא ק"ש דק"ש דרבנן היכא אמרינן הכא שחוזר לראש הפרק י"ל שאינו דומה זה לזה דבשלא קרא כלל אינו חוזר וקורא דק"ש דרבנן אבל כשהתחיל לקרות אפי' שמואל מודה שאם טעה יש לו לתקן כיון דהתחיל עיי"ש הרי אף בספק דרבנן דהוי לקולא מ"מ אם התחיל יש לו לתקן א"כ ה"ה הכא בס"ס דס"ס וסד"ר דין אחד להם הוי נמי כך דאם מתחיל צריך לעשות כהוגן ולכך בשלמא באלמנת עיסה דהוי ספק אם צריך בדיקה כלל לכך בזה הקילו כיון דהוי ס"ס אבל אם הוי כאן ודאי פסול רק דהספק שמא עבדות א"כ עכ"פ צריך בדיקה ב' אמהות שוב כיון דמתחיל לבדוק צריך לבדוק הכל מכח חשש ממזר וחלל ולא מהני בזה ס"ס והרי בלא"ה אף באלמנת עיסה יש דעות דתצא אף בדיעבד לכך בזה כ"ע מודים (ועיין ראי' להנ"ל בהגהות חכמת שלמה לאה"ע סי' ג' סעיף ו') והח"מ שפיר כתב דמיירי בשפחה דאי בעבד הרי כשר גמור וא"צ בדיקה כלל א"כ הוי רק ספק פסול היינו ממש אלמנת עיסה המפורש לקמן ובע"כ דמיירי בשפחה דהוי ודאי פסול ובודאי בעי בדיקה ואין הס"ס רק עד היכן יהי' הבדיקה בזה לכ"ע אזלינן לחומרא ותצא והוי כוונת המחבר דכל זה לשון העדים עצמן שאין יודעים מה הוי הפסול והוי הבדיקה בשביל חשש ממזר או חלל אבל אם הי' מעידין רק על עבדות בבירור באמת לא בעינן בדיקה רק ב' אמהות שהם ד' לדעת הח"מ וז"ב וזה עצה נכונה. ועיין עוד ראי' לסברתנו הנ"ל בכ"מ הל' בכורים הובא בתויו"ט פ"ק דבכורות משנה ג' ד"ה אין כאן לכהן בשם הכ"מ דהיכא דצריך ליתן אחד לכהן צריך ליתן אחד לעצמו ג"כ והיכי דא"צ ליתן לכהן אף השני לעצמו א"צ להפריש והוא ראי' לדברינו:

סימן יד

שא' בעניים שהביאו ילדה קטנה לקה' ונתגדלה שם וכעת נשתדכה לכהן ובעת הנשואין נתעוררו אולי היא שלא כדת והכהן לא שמע ונשאה עפ"י היתר איש מאיש. תשובה. הנה דעת המחמירין בזה המה הב"ש בסי' ב' והנמשכין אחריו והבאה"ט פסק ג"כ כן ודעת המקילין הלא הוא הגהת הטו"ז ודעימי'. והנה מ"ש הב"ש לחד פירושא דיש לחוש אפי' לספק ממזר למי שאין משפחתו ידוע לנו זה תמוה דאטו גרע מאסופי והרי אסופי מפורש בסי' ד' דהיכא דהושלך במקום רבים וכדומה בענין דליכא חשש אסופי אין בו ספק ממזר והרי עכ"פ אין משפחתו ידוע לנו ובע"כ דאין בזה חשש ממזר ומכ"ש בלא הושלך כלל דאין בו חשש ממזר וא"כ ה"נ ילדה זו דין אסופי יש לה אך כיון שבני אדם ישראל הביאוהו דינה כהושלך במקום רבים או בשאר סימנים ואין לה דין אסופי ואין בה חשש ממזר רק חשש חללה לכהן והנה בדיעבד ודאי דמותרת כיון דאף בפנוי' שנתעברת יש דעה לקמן סי' ו' דבדיעבד לא תצא אפי' בחד רובא ומה דבעינן תרי רובא הוי רק לכתחלה וא"כ כאן דהוי עוד ספק דהרי יש דעות שמתירין אף לכתחלה באין משפחתו ידוע לנו פשיטא דכדי לצרף דעה זו לדעת המקילין בחד רובא עכ"פ בדיעבד והרי רובן אינן חללים וכשרים לכהונה ורוב המתנהגין בדת ישראל הם ישראלים לא חללים וגרים ואף דהתרו בו שלא ישא מ"מ כיון שאחד התיר לו ואין האוסרין לו גדול מן המתירין לו לא נחשב מזיד כמ"ש בתשובה מכבר ומוכח כן בסי' יו"ד אך לענין לכתחלה נראה ג"כ דאין איסור בזה"ז כיון דהב"ש פסק בסוף סי' ו' דבתרי רובא תנשא לכתחלה אפי' באינה אומרת ברי לי והנה ס"ס דינו כרוב והאחרונים הביאו דעת הרשד"ם דבזה"ז אין אנו בקיאין ביחוסי כהונה ואין לנו כהן ודאי ובדיעבד לא תצא ונהי דהכל חולקים עליו וישתקע הדבר מיהו עכ"פ בזה י"ל דהוי ס"ס שמא אינה חללה ואת"ל חללה שמא אינו כהן ואין לומר כיון דמוחזק לכהן ורוב המוחזקין לכהונה המה כהנים ממש אינו נכנס לגדר ספק א"כ גם היא יש לה רוב דרובן ישראלים כשרים לכהונה ואם אעפ"כ מכח מעלת יוחסין חיישינן למיעוטא שמא היא חללה אף אנו נאמר אם היא חללה דחיישת למיעוטא שמא הוא אינו כהן וא"כ כיון דיש גם ס"ס דהוי כמו רוב וגם רוב ישראל כשרים לכהונה הוי כמו תרי רובא. וא"ל דהוי ס"ס בב' גופין ז"א כיון דמה"ת ודאי סגי בחד רוב ומה דבעינן תרי רובא הוי רק מכח מעלת יוחסין הוי רק חשש דרבנן ובחשש דרבנן מהני ס"ס בב' גופין וב' ענינים עיין במנ"י ס"ק כ"ד כלל מ"ג הובא בבית מאיר סי' ב' סעיף ה' וכן מבואר בפמ"ג סי' ק"י דספק אחד בגופו וספק בתערובות דלא מהני הוי רק מדרבנן ולכך נראה דאף המחמירין באין משפחתו ידוע לנו היינו לדין הש"ס שהיו בקיאין ביחוסי כהונה ולענין כהן ודאי לא כן בזה"ז ודאי דמותר לכהן וישא ממשפחה שאין ידוע לנו ואם כי בודאי אם בא למלוך ראוי לומר לו פרוש מזה מיהו אם כבר נשתדכה נראה דאין לבטל הקשר משום זה והיות כי כל עיקר חשש זה אינו רק דרבנן מכח מעלה עשו ביוחסין ולא לדינא דהרי לחשש ממזר אין חוששין כאשר הוכחתי וכן דעת רוב הפוסקים וכיון דאינו רק מעלה דרבנן לכך להקל שומעין כן דעתי נוטה ודי בהערה זו ועיין בק"א סי'... תשובה שני' אודות זה:

סימן טו

כתב הש"ע סי' ב' סעיף י"ב כל המשפחות בחזקת כשרות והב"ש העלה להחמיר כשאין משפחתו ידוע לנו לחוש לספק ממזר וק"ל מה יענו הך דעה לקמן סעיף ד' והוא ש"ס מפורש בקדושין דאין אסופי רק בהושלך שלא לשם מיתה אבל אם יש הוכחה שהושלך לשם מיתה אין לו דין אסופי ותיפוק לי' דהרי עכ"פ אין משפחתו ידוע לנו ובלא"ה יש חשש פסול ואסורה להנשא אך נראה דא"ש דבחד צד אסופי עדיף כיון דחזינן דהשליכתו ואעפ"כ חסה עליו והשליכתו שלא לשם מיתה מוכח דלא הוי ממזר אבל באם אינו אסופי ולא חזינן שדקדקה עליו אמו ועל חייו ובפרט לדקדק עליו בעת צר לה כשמשליכתו דאם אינו צר לה יתכן שגם על בן ממזר מרחמת עליו אבל אם הי' השעה דחוקה לה ואעפ"כ חסה עליו אף כשמשליכתו מוכח דאינו ממזר וזה לא שייך באם אינו אסופי וליכא הוכחה זו בזה שפיר יש לחוש שמא הוא ממזר ושוב ראיתי בישיע"ק הק' כן בשם מהרי"ט ותי' כמ"ש אך לא ביאר כמ"ש מיהו י"ל דתי' זה ליתא דעכ"פ קשה באם ליכא הוכחה אסרו חז"ל מטעם אסופי ולמ"ל גזרה זו דאסופי בלא זה ת"ל דאין משפחתו ידוע לנו וע"ז יסבוב קו' מהרי"ט שפיר אך א"ש דהפוסקים מיירי בענין דאיכא ריעותא דאדם לפנינו וא"י לברר משפחתו מי זה הוא ואיזה הוא ולכך כיון דאיכא ריעותא יש לחוש דלמא ממזר הוא ואף אם יזדמן בענין שא"י לברר כיון דאינו דבר מפורסם וידוע לא פלוג רבנן בתקנתן ואסרו בכל ענין לישא מי שאין משפחתו ידוע לנו בשביל אלו שהי' יכולין לברר ואין מבררים ואיכא ריעותא ויש הוכחה דיש בו פסול אבל באסופי כיון דהושלך בקטנותו וליכא ריעותא מה שא"י לברר משפחתו וגם הוא מלתא דתמוה להיות תנוק מושלך כל כה"ג מידכר דכירי אינשי ולא יטעו בין זה לזה וכל שא"י לברר ולא חזינן ריעותא אוקמוהו אדינא דכל המשפחות בחזקת כשרות ול"ח לממזרות כן נ"ל. וגם בגוף הדין מה שחייש הב"ש לחומרא הנה מנהגנו באמת שכל איש ואשה הבאים להנשא אין חוקרין ודורשין אחר משפחותיהן כלל ובע"כ דנהיגין כהסוברים דל"ח להכי ובפרט דהוי כדיעבד אם נאסר אותה להנשא וגם לכהן נראה דאין להחמיר בזה כיון דסוגיא דעלמא לא נהגו כן ואין מדקדקין אחר שום משפחה רק כל אשה הבאה להנשא מחזקינן אותה בחזקת כשרה להנשא לכהן ואין מצריכין להביא ראי' כן נ"ל לדינא:

סימן טז

מ"ש רו"מ במה דאמרינן לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת וכו' למה אסרו לגרש אשה במדינה זו ולישא אשה במדינה אחרת וכו' הנה מ"ש מלגרש ז"א די"ל כיון דגרושין קלא אית לי' ע"פ הרוב כמ"ש בב"ב גבי גרשתי את אשתי בפ"ח ואף דאמרי' בפ"ב דכתובות דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא היינו רק ע"ד המיעוט ואין להכחיש סהדי בכך אבל ע"פ הרוב קלא אית לי' א"כ כיון דאיכא קול לא חיישינן לאח נושא אחותו כמ"ש שם דשאני רבנן דפקיע שמייהו כן ה"נ בזה אך יותר הו"ל לשאול מאם מתה אשתו לא ישא אשה במדינה וכו' אך באמת לק"מ דודאי במקום פ"ו לא גזרו והרי אפשר שלא ימצא לו זווגו רק שם ואיך יבטל מפ"ו או ממצות לשבת יצרה רק היכא דיש לו אשה כיון דיכול לקיים פ"ו ולשבת במקומו ואינו נושא רק להנאתו בזה גזרו מכח חשש זה וז"ב ונכון. וי"ל עוד בדרך חידוד קצת דהנה לכאורה גם באשה הי' שייך חשש הזה אם ימות בעלה במדינה זו לא תוכל לישא לבעל במדינה אחרת דאולי אח נושא אחותו מאמו דגם זה איסור תורה מה לי מאח מה לי מאם והנה י"ל דבאשה לא רצו חז"ל לגזור מכח דאשה אין לה מי למטרח עבורה וכעין דקיי"ל בדין בעל מצרה דנגד אשה לא תקנו כן דל"ל מי למטרח כן ה"נ בזה י"ל דבאשה אולי לא תמצא זיווג במק"א ואין לה מי למטרח עבורה לכך לא הי' אפשר לגזור כן באשה ושוב כיון דשייך גזרה זו גם באשה ובאשה לא רצו לגזור גם באיש לא גזרו כי יהי' מלתא דרבנן כחוכא ואטלולא כעין שכתבו הפוסקים במעשה דוילנא לכך לא רצו לגזור כלל בזה רק בהך תקנה דלא ישא אשה במדינה זו וישא אשה במדינה אחרת דהך תקנה לא שייך באשה לכך גזרו בזה באיש ולא הוי סתרי אהדדי וא"ש:

סימן יז

במ"ש בש"ע סי' ג' סעיף ז' ושאר כהן בחזקת אביו עיין ב"ש סקי"ד מ"ש בשם הר"ן והה"מ והרשב"א דתרי ותרי סד"ר ומה"ת אוקמא אחזקה והוי סד"ר לענין תרומה דרבנן ולא לענין תרומה דאורייתא ושאלני הרב מו"ה אלישע אהרן דהרי בב"י מביא לשון הר"ן וכתב דאפשר לומר דלא החמירו רבנן רק בא"א או בעבודה אבל בתרומה לא החמירו ואיך כתב הב"ש בשמן להיפוך והשבתי שלא עיין בהר"ן עצמו כי בהר"ן שם סיים שאין נראה כן רק לתרומה דאורייתא אסור וסיים וכן דעת הרשב"א ויפה כתב הב"ש בשמו ומה דקשה לי על סברא הנ"ל דלא החמירו רק בא"א מהש"ס דיבמות ל"א דמסיק דגם בספק גרושין חולצת ולא מתייבמת בתרי ותרי והכי קיי"ל וא"כ מוכח דגם ביבמה לשוק דהוי רק לאו נמי הוי תרי ותרי ספקא ואסורה מדרבנן והרי תרומה אסורה דהוי במיתה עיין בתשובה בחבורי לאה"ע מהד"ג הל' יבום סי' קנ"ז הבאתי מזה ראי' לדעת מהרי"ט ח"א סי' פ"ב עיי"ש דמחזיקין מאיסור א"א ליבמה לשוק עיי"ש:

סימן יח

במ"ש בש"ע סי' ד' סעיף כ"ז ארוסה שנתעברה וכו' הנה בחי' לש"ע סי' קע"ז כתבתי די"ל דגם במשודך הדין כן אך שם נסתפקתי בארוסה גופא י"ל דהיינו דוקא אם אפשר לומר שטבלה לנדתה דאז י"ל דנהי דכלה בלא ברכה אסורה כנדה לא משמע לאינשי איסורא בהכי לכך לא חיישינן לשמא זינתה עם אחרים אבל בזה"ז שכל המזנות אין חוששין לטבול א"כ כיון דלארוס נמי היא באיסורא י"ל דנחשדת נמי מאחרים וכמו בפנוי' שחוששין כן:

סימן יט

מה ששאל בדין אשה שהלכה טבילה ביום יו"ד ניסן וילדה ב' כסלו והאשה נתגרשה י"ז סיון ונתן לה כתב שאם תלד בן זיי"ן או בן ט' יתן שכר הנקה כך וכך כי בשעת הגט טענה שהיא מעוברת והוא אמר כי לא ממנו הוא רק הרה לזנונים ולכן השלישו הכתב על אופן ההוא ועתה הוא צועק שמיו"ד ניסן עד ב' כסלו אינו לא בן ז' ולא בן ט' והיא צועקת שמעולם לא ידעה איש רק מבעלה. הנה כבר ראה הפלוגתא אם ביולדת לט' יולדת למקוטעין ושפורא גרם או לא לכך סברו דהוי ספקא דדינא והדין עם המוחזק הנה לא כן הוא חדא כאן כיון דניסן רוב החודש הוי א"כ בזה הוי רובא ככולה ולא בעינן שפורא רק בכסלו לבד וי"ל דדוקא בתרי שפורא ס"ל לכמה פוס' דאין אומרים בט' שפורא גרם אבל חד שיפורא י"ל דמודים דאמרינן שיפורא גרם ועוד בזה נשתנו הטבעים ואנו רואים כמה וכמה כשרות שיולדות בבן ט' ובשפורא. ועוד אף אם הוי ספק כיון דהוא א"י לברר זה כיון דעכ"פ מודה דבא עלי' א"כ רוב בעילות תולין בבעל והוי היא טוענת ברי והוא שמא אם שפורא גרם או לא א"כ כיון דהוי רוב מסייע לברי ושמא מוציאין ממון, גם בלא"ה זה דומה ממש לדין משארסתני נאנסתי דגובית כתובתה אף דהוי ספק על עיקר החיוב מ"מ כיון דהוי חזקה בהדי' אמרינן ברי ושמא ברי עדיף עיין כתובות (י"ב) וב"ש אהע"ז סי' ס"ח א"כ ה"נ הוי לה חזקת כשרות בהדי ברי ושמא וברי עדיף ובפרט דכאן עדיף דמסייע הרוב לחזקה ודאי ברי עדיף וחייב ליתן הכתב להאשה בלי ספק ועוד הרי בלא"ה מדינא חייב בהנקה הוא אף בלי הכתב א"כ כיון דחייב אף בלי הכתב מהני טעמי הנ"ל ודאי דחייב להחזיר הכתב להאשה בלי ספק:

סימן כ

ע"ד שאלתם ע"ד האשה הנה משפטה כך הוא שהולד הזה שהיא מעוברת והבעל אומר שהוא פירש ממנה זמן רב כשיעור ט' חדשים אז הולד ממזר דהאב נאמן על הולד לעשותו ממזר ולא בעינן בזה יב"ח כיון דראו ממנה כמה דברים מכוערים לכך אם אומר שפירש ממנה ערך ט' חדשים מזמן פרישתו עד הלידה הוי הולד ממזר ודאי ויתר הילדים דאף דהיא פרוצה ביותר ולא שייך בה רוב בעילות תולין בבעלה מ"מ היא נאמנת על בני' שהם כשרים כיון דאין הבעל מכחיש, ונדון היא גופה הנה עבור עדי כיעור וקלא דלא פסיק אין מוציאין מבעלה אם יש לה בנים זה הוי אליבא דכ"ע בכל הני לטיבותא אין מוציאין מבעלה אבל כאן שהבעל אומר שהוא פרוש ממנה ונתעברה א"כ ידוע לו שזינתה ודאי חייב להוציאה ואף שחושש שתמיר דתה מה לו בכך אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך היכא דהוא פשע ומכ"ש בזה דמי יכריחנה להמיר ואם תמיר מה לו בכך ואף שיהי' גנאי לבניו חלילה לו לעשות איסור עבור כך ויכול לגרשה בע"כ בגט רק שלא יהי' נגד דינא דמלכותא וד"ל ואם רוצה שלא לגרשה רק שאומר שלא ידור עמה רק יזונה ע"י שליש והיא תדור בבית אחר רשאי כמ"ש בסי' קי"ז כן משפטם:

סימן כא

שא' מהרב אלכסנדר שמואל באחד שנשא אשה י"ח מנחם תרי"ט וילדה בט"ו בשבט והבעל לא עשה מזה שאלה וקראו לו לס"ת והיא לו כבת לקרוא לה שם. תמה אני עליו הרי ש"ע לפניו מפורש בסי' ד' דיולדת לשבעה יולדת למקוטעין ושיפורא גרם וא"כ יתכן להיות דהוא ממנו ממש ומה הרעש הזה ואף אם הילדה גדולה כבת תשעה אין זה ראי' לזנות דלא כתבו הפוסקים סי' זה ומשה רבינו נולד לשבעה ויש במדרש דקולו כנער ושכיחי בני שבעה דהוי גדולים כבני ט' ויש בן ט' דקטן כבן שבעה ולכך לא מבעיא אם הבעל אומר שלא הרגיש בעת הנשואין אם היא מעוברת א"כ ודאי הדין עמו ויש לתלות דממנו הוא ואף באם אומר שבשעת נשואין הרגיש שהיא מעוברת אינו נאמן בזה"ז לבטל חר"ג לגרשה בע"כ כמ"ש בסי' קע"ז. ואם אמנם שם יש חולקין היינו אם הוי איסור דאורייתא לדור עמה וחר"ג הוי רק דרבנן לדעת כמה לכך ס"ל דנאמן דאיך מכח איסור דרבנן נכוף אותו לעשות איסור תורה אבל מעוברת ומניקת חברו דרבנן ודאי לכ"ע א"נ לומר שהרגיש תחלה לכופה לקבל גט ועוד אם הרגיש בה תחלה ואעפ"כ נשאה משים עצמו רשע וי"ל דא"נ דאאמע"ר וי"ל אפי' באיסור דרבנן הוי כן גם נהי דקיי"ל דאב נאמן לומר על הבן שאינו בנו מ"מ הרי מפורש ברמ"א סי' ד' סעיף כ"ט דבהי' לו חזקת כשרות א"נ אח"כ לומר שאיננו בנו וא"כ ה"נ כיון שקראוהו לתורה ועשה להילדה מי שבירך ואמר הש"ץ בת פלוני וקרא לה שם הוחזקה לו לבת לכך א"נ אח"כ לומר שאינה ממנו לכך אין בו החשש מעוברת חברו ומינקת חברו וישתקע הדבר ולא יעשה מזה ערעור:

סימן כב

במ"ש בסי' ה' סעיף י"ד אסור לומר לכותי עיין בח"מ שהביא סוגיות הש"ס והפוסקים הלכתא כמאן ובספרי ע"ע בש"ס מ"ג ע"ב כתבתי לחדש די"ל דדוקא למ"ד דאשלד"ע בבר חיובא תליא מלתא או אף למ"ד אי בעי עביד אם הי' השליח שוגג בענין דנחשב כחצר דבע"כ מותיב בה דאז אם הי' האי נכרי ישראל ה' מחייב שולחו ואין בזה ריעותא רק משום דהוא נכרי ואין שליחות לנכרי בזה גזרו רבנן אף בשאר איסורין ועשוהו כשליח אבל למ"ד בבעי עביד תליא מלתא והנכרי הוי מזיד בענין דאף אם הי' השליח ישראל לא הי' מחייב שולחו דאין שלד"ע בזה כיון דהוי תרתי לריעותא דאשלד"ע ואין שליחות לנכרי בזה ודאי לא גזרו אמירה לנכרי בשאר איסורים דעכ"פ נהי דבשבת אף בכה"ג גזרו אמירה לנכרי בשאר איסורים מ"מ בשאר איסורים לא גזרו בזה ודאי גם כתבנו דבח"ש אף להסוברים דח"ש אסור אף בשאר איסורים מ"מ אמירה לנכרי ודאי לא שייך בזה ומותר אמירה לנכרי בח"ש עיי"ש מ"ש:

סימן כג

שא' מהרב שלום מרדכי הכהן אם מותר למכור השוורים לנכרי ליתן לנכרי אחר לסרסם ואתה חששת כיון דהוי המכירה דרך הערמה בעלמא הנה אין כאן חשש הערמה בדבר שלא בעינן מכירה רק שליחות נמי הוי די אם הוי שולח ע"י נכרי ליתן לנכרי אחר כיון דאין שליחות לנכרי ועל לפני דלפני לא קפדינן. ומ"ש ראי' מן המדרש פ' נח דיש שליחות לנכרי ז"א דהתם בשפיכות דמים שאני דגלי קרא דהרי אפי' נהרג בדיין אחד ובע"א מה דאינו בישראל וגם חייב על העוברין לכך כמו כן אף דהוי ע"י שליח ואין שליחות לנכרי מ"מ חייבה התורה והרי בלא"ה אשלד"ע וחייבה התורה ובע"כ דשאני התם דגלי קרא וגם י"ל דגם ע"י גרמא חייב בן נח וא"כ נהי דאין לו דין שליחות גורם הוי עכ"פ דלולי שאמר לו לא הי' עושה וחייב מכח גרמא. ומ"ש בשם ספר אחד להקשות על הת"ה ורמ"א דהרי בדיני שמים ישלד"ע זה לק"מ דודאי טעם הת"ה מכח אין שליחות לנכרי רק דהוא חשש דדלמא כמו בשלד"ע דאף דאין שליחות מ"מ בד"ש חייב דלמא גם באין שליחות לנכרי נמי הוי כן דבד"ש יש שליחות דהרי לולי דגלי קרא הוי שליחות לנכרי רק דילפינן מאתם גם אתם דבעינן דומיא דאתם וא"כ דלמא לא ממעט רק בדיני אדם ולא בד"ש ולכך נתן הת"ה עוד טעם דאשלד"ע וא"כ י"ל בתרתי לריעותא אין שליחות כלל כיון דבכל חדא נמי אין שליחות א"כ נהי דבד"ש חייב מ"מ בהצטרף תרתי גם בד"ש אינו שליחות גם בלא"ה לא קשה דמה דהוי חילוק בין ד"א לד"ש הוי רק בישראל אבל בנכרי לא שייך לחלק בין ד"ש לד"א. ומה שהקשה על הת"ה דטעמו מכח אשלד"ע דהרי במוחזק לכך יש שלד"ע כמ"ש בחו"מ סי' שפ"ח וא"כ ה"נ הנכרי מוחזק בכך זה לק"מ דמוחזק הוי רק אם עשה ג"פ כן אבל בלא עשה אף דהוי חשוד גדול ורשע והוי אומדנא דמוכח שיעשה מ"מ אשלד"ע כן ה"נ אטו ידוע דהנכרי עשה כן ג"פ הרי אפשר דלא עשה כן ג"פ ואף דהוא חשוד מ"מ אשלד"ע ועוד קשה על הת"ה לדעת הסוברים דבשוגג יש שלד"ע והנכרי ודאי הוי שוגג דאינו יודע דאסור לו ולכך נראה דעיקר טעם הת"ה מכח אין שליחות לנכרי רק דחשש אולי בד"ש יש שליחות לנכרי לכך הוסיף נמי הטעם דאשלד"ע דאז כיון דבלא"ה אין שליחות לנכרי רק לד"ש בזה אף בשוגג ואף במוחזק אשלד"ע בד"ש לבד. ומה שהקשה על דין דמוחזק הנ"ל מב"ק נ"א גבי בור של שותפין למה לא משני במוחזק לכך הנה בזה יש הרבה קושיות להסוברים דבשוגג ישלד"ע לתרץ בשוגג השליח ועיין בשעה"מ הל' הרומות מה שהקשה על המח"א לתרץ בשכר ולי נראה לומר דהנה בלא"ה קשה איך שייך בזה שליחות כיון שמוכח בש"ס שם לפי הס"ד דבב' שותפין לא משכחת לה שיתחייבו על הכרי א"כ האיך מצי משוי שליח הרי כיון דתרווייהו ביחד לא מצי עבדי וצריך לומר כיון דעכ"פ לאחד יכול להיות שליח לכך בזה אף דלתרווייהו לא אפשר להיות שליח מ"מ נעשה שליח לתרווייהו וכסברא זו כתבו התוס' בקדושין כ"ג גבי הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דכיון דהוי שלוחי דרחמנא הוי נמי שלוחי דידן אף דלא מצי עביד ואף דשם הוי איבעיא י"ל היינו התם דשלוחי דרחמנא עם שלוחי דידן אין לו התחברות כלל אבל בזה כיון דעכ"פ נעשה שותף לאחד בן אדם י"ל דנעשה שותף להשני אף דתרווייהו יחד לא מצי עבדי אך לפ"ז עכ"פ ריעותא הוי כיון דתרווייהו יחד לא מצי עבדי וא"כ ה"נ כיון דבעלמא אשלד"ע או אין שליחות לנכרי נהי דבשכר יש שליחות לנכרי או במוחזק או שוגג ישלד"ע מ"מ בהצטרף יחד במה דהוי בו ריעותא דלא מצי עבדי תרווייהו הוי תר"ל ואין שליחות כלל וכעין זה מצינו בש"ס וש"ע חו"מ סי' כ"ב דאף דמהני קבלוהו לקא"פ היינו רק כחד אבל לתר"ל לא מהני כן ה"נ י"ל בזה דבתר"ל בטל השליחות לגמרי ולכך פריך שפיר התם דהא אשלד"ע וזה עצה נכונה לפי חומר הנושא. יותר א"פ להאריך ולא יחמיר בזה יותר מדי ומותר למכור לנכרי לומר לנכרי אחר ואף לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר מותר:

סימן כד

מה ששאל באחד כשנולד הי' נקב השתן שלו סתום רק שהי' לו נקב מן הצד ומי רגליו שותתין דרך שם ועשו לו רפואה ע"פ רופאים וסתם הנקב הנ"ל ופתחו לו נקב בפי האמה כדרך כל הארץ. הנה היטב אשר דיבר כי אין זה כרות שפכה כיון דהוי בידי שמים גם כיון דאפשר בפתיחה הוי פסול שחזר להכשרו דכשר מיהו בזה יש לעיין אולי דוקא אם חזר מעצמו בלי רפואה או ע"י רפואה דביד כל אדם לעשות כן והוי מלאכת הדיוט זה נחשב חוזר להכשרו אבל מה דצריך רופאים מומחים ואין ביד כל אדם לעשות כן י"ל דזה לא נחשב חוזר להכשרו כיון דאינו חוזר רק ע"י רופאים מיהו בנ"ד כשר מטעם הראשון. ומה דשאל דמדברי הב"ש סי' ה' ס"ק ז' מוכח דרפואה עדיף זה לא קשיא די"ל חדא דהוא מיירי ברפואה דהוי בנקל לא ע"י מומחים גם י"ל דהתם מיירי דנפתח מעצמו וג"כ נעשה לו רפואה זה עדיף או דהתם לחוש שמא יהי' חוזר ונקרע זה עדיף רפואה אבל לעשותו זכר זה ודאי גרע רפואה והבן זה:

סימן כה

הנה בדבר השאלה. הנה אם הי' הרופא לבדו עושה בו נקב לא הוי חיישינן שמא הוא מפולש דיש לו חזקת הגוף דמעיקרא גם כל דבר הוי בחזקת שלא נעשה מעשה ולא נעשה בו עוד נקב שני להיות מפולש אך בזה כיון דהוא עצמו עשה בו נקב נהי שאח"כ נסתם בזה שפיר יש חזקה דמעיקרא שהי' נקב ואף דנסתם אולי הוי חתיכה העולה מחמת מכה וא"כ עתה שניקב הרופא הנקב במק"א אולי הוי זה כנגד זה והוי מפולש וספיקא דאורייתא לחומרא כן הי' נראה לפי מה שנראה ממכתבו שהבין דלשון מפולש הוי בשני צדדים זה כנגד זה כעין דנקרא בש"ס מבוא מפולש אך באמת אין זה הכונה רק הכונה אם ניקב מעבר לעבר היינו מפולש ובא רק לאפוקי אם לא ניקב מעבר לעבר בזה כשר אבל כל דהוי מעבר לעבר היינו מפולש ובב"י מוכח יותר כן שכתב דהוי מפולש כסתם נקב עכ"ל ומדכתב כסתם נקב מוכח דהכונה רק מעבר לעבר ולכך תיכף כשעשה נקב במחט וזב ממנו מים כבר נאסר לבא בקהל וצריך לגרש אשתו ומכ"ש עתה שעשה לו הרופא נקב גדול בביצה דאסור לבא בקהל וצריך לגרש אשתו:

סימן כו

במ"ש בסי' ה' סעיף יו"ד אבל לרש"י וכו' הנה נראה דוקא שידוע לו שבא מחמת חולי אבל אם זה ידוע לו שלא הי' בידי אדם וספק לו אם מתחלת ברייתו הוי כן או אח"כ בא ע"י חולי בזה נראה כ"ע מודים דכשר דהוי ס"ס דלמא בידי שמים ואת"ל שבא אח"כ דלמא כדעת הסוברים דע"י חולי נמי כשר וזה הוי מתהפך ג"כ ואף אם אינו מתהפך מ"מ הרי תחלה צריכין אנו לדון מאיזה דבר בא זה ולכך צריך לומר תחלה דלמא הוי מתחלה כך לכך זה נ"ל ברור דלכ"ע כשר לבא בקהל. ובגוף הדין בע"י חולי הנה בתוס' יבמות (כ' ע"ב) ד"ה פצוע דכא וכו' שכתבו אבל בידי שמים כשר שלא הי' לו שעת הכושר משמע ע"י חולי שהי' לו שעת הכושר פסול והנה מה שפרש"י סותרין מדף כ' ע"ב לדף ע"ה ע"ב והוא דהנה בש"ס (דף ע"ה ע"ב) קאמר שם רבא היינו דכתיב פצוע ולא הפצוע במתניתא תנא לא יבא פ"ד וסמוך לי' לא יבא ממזר מה ממזר בידי אדם אף פ"ד בידי אדם ולכאורה ק' דתרתי למ"ל ובחד סגי ובע"כ דתרווייהו אתנהו דללקות אינו לוקה רק בידי אדם כמו ממזר אבל לאסור לבא בקהל הוי אף ע"י חולי לכך כל דאינו הפצוע בידי שמים אסור לו לבא בקהל ולכך בדף ע"ה לענין אם כשר לבא בקהל שפיר פרש"י דוקא ע"י רעמים וכו' אבל בדף כ' לענין אם כבר בעלו קנו להיות חייב להוציא בזה ס"ל לרש"י דבע"י חולי כיון דכבר ייבם ועשה מצוה אינו חייב להוציא רק אם בא בידי אדם אבל ע"י חולי כיון דיבום אינו חייב להוציא ולא סתרי דברי רש"י אהדדי והוציא רש"י כן מלשון הש"ס שם בדף כ' ע"ב דסיים ואסור לקיימן משום שנאמר לא יבא פ"ד וכו' ולמ"ל הך קרא דלא יבא פ"ד ואטו בל"ז לא ידענא דפ"ד אסור לבא בקהל ולמ"ל משום שנאמר גם בלא"ה הרי זכר תחלה גם סריס אדם והזקן ולמה הביא רק הך קרא דלא יבא פ"ד אך דקמ"ל דוקא מה דמפורש בכתוב בזה אסור לקיימן אך ממה דמשמע רק מלשון פ"ד ולא הפצוע בזה מותר לקיימן אם כבר בעלו וא"ש:

סימן כז

נדון השאלה שנתן הבעל הגט לאשה כשהיתה ישינה בלי רצונה ולא הי' שום עדים רק אמה ואח"כ רצו הזוג לעשות שלום אך הוא כהן. הנה יפה אמר דאפי' ריח הגט אין בזה כיון דנער קטן כתב הגט וגם הנער הנ"ל החתים עדים ואינן כתב יד העדים והוא חספא בעלמא ואני רק כמוסיף דאף לולי כל הריעותות כיון דלא הוי עדי מסירה ולדעת כמה פוסקים אינו גט כלל רק לדעת הרמב"ם הוי גט ועיקר טעמו אף דס"ל דעדות שבשטר רק דרבנן רק כיון דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מני' א"כ תינח אם עשה כרצון חז"ל אבל אם עבר חרגמ"ה א"כ לא עשה ברצון חז"ל לא אפקעינהו רבנן לקדושין וכעין שכתבו התוס' בב"ב מ"ח גבי מאנס אשה וקדשה כן ה"נ בזה לכך גם להרמב"ם בלי עדי מסירה אינו גט גם בס' טוטוד"ק בסופו כתבנו שמן התורה לא הוי גט בזמנינו בע"כ וכן בכת"י לכך מכל הלין טעמי נראה דאינו בכלל ריח הגט וכשרה לדור עמו ובפרט די"ל כיון דלולי קרא הי' בריח הגט כשרה לכהונה רק דהתורה גלתה דפוסל וי"ל היינו רק לכתחלה להנשא לכהן אבל לא אם כבר נשואה לבעלה להוציאה ממנו ואף דבמרדה אין חילוק בין לכתחלה או דיעבד היינו רק אם נפסלה לכהונה אז אף אם נשאת תצא אבל אם דרה עם בעלה בהיתר להוציאה מבעלה ע"י שנתחדש ריח הגט זה לא שמענו ואף דאין ראי' לדבר זכר לדבר הוי דהרי יחוד א"א אסור מה"ת ומ"מ אשת איש שנתייחדה מותרת לבעלה דאין אוסרין על היחוד דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה כן י"ל בזה ג"כ דריח הגט פוסל לכהונה אבל לא להוציאה מבעלה אם נשאת בהיתר לכך ודאי דמותרת לדור עם בעלה כדת של תורה: נשמט מלעיל. דלשון הש"ע גופו בסי' וי"ו סעיף א' מ"ש דאפי' ריח הגט פוסל לכהונה וה"ד ריח הגט ומה זה שכתב וה"ד ריח הגט אטו חדא פסול לנו הא הרבה פסולין יש בגט וא"כ נדע דכל הפסולין בגט ומ"מ נפסלה לכהונה ובע"כ מוכח דכל הפסולין הפוסלין מכח גוף הגט שאינו בהכשר אין שמו גט זה כשרה לכהונה באם הגט כהוגן רק שנפסל מחמת אמירתו זה נחשב ריח הגט ופוסל לכהונה אבל לא שאר גט הפוסל גם אם הוי קול שנתגרשה דפסולה לכהונה דעת הב"ח דבדיעבד אם נשאת לא תצא כמ"ש הב"ש שם בשמו ונהי דהב"ש חולק מ"מ חזינן דהב"ח מחלק בין לכתחלה ובין דיעבד לכך אף הב"ש החולק י"ל היינו דוקא אם נשאת באיסור אבל לא בנשאת בהיתר ואח"כ נעשה ריח הגט גם התם דוקא אם הקול עכ"פ הוי שנתגרשה לגמרי אבל אם גם קול ליכא ודאי דכ"ע מודים דעכ"פ מותרת לבעלה ובפרט דכבר היא יושבת תחתיו אין להוציאה בשביל כך. ומה שכתבתי לעיל דריח הגט פוסל לכהונה אבל אינו אוסר לבעלה אין להקשות מן הירושלמי גיטין סוף פרק המביא דעבר וקיבל אמר ר' יעקב מעשה הי' וכהנת היתה ולא חשו להו חכמים משום ריח הגט וכן הובא בהרא"ש הנה ז"א די"ל דזה גופו הוי כוונת הירושלמי דלא חשו להו חכמים משום ריח הגט מכח דלבעלה לא שייך ריח הגט וא"ש לשון להו דדוקא להן לא חשו אבל לעלמא חששו לריח הגט רק לבעלה לא חשו מכח דלבעלה לא שייך ריח הגט וז"פ. ודרך פלפול קצת י"ל דבאמת הכונה לעלמא וראי' קצת דאי לבעלה למה אמר וכהנת היתה הי' לו לומר ואשת כהן היתה אבל י"ל הכונה דהנה בימי הש"ס היו הכהנות מקפידות להנשא לכהן וכמשאחז"ל דאי לאו דנסיבו כהנת לא גלינא הרי דהקפידו להיות זר נושא כהנת ולכך אמר וכהנת היתה ורצתה אחר מיתת בעלה להנשא לכהן ולא חשו להם חכמים משום ריח הגט:

סימן כח

בנדון החייט שנתקוטט עם אשתו וקודם פורים בא לקהלתו ועשה שלום עם אשתו ונתן לה בגד שעשה לה ואחר פורים ברח והיא הרגישה שמונח בהבגד גט וביקש רו"מ שאכתוב לו הטעם מ"ש דגט בע"כ אינו כלום הנה טעם אחד עיין בחבורי טוטוד"ק בסופו בהשמטות ובספרי קנאת סופרים לחלק טוטו"ד כתבתי שם וגם בחבוריי כת"י אצוה להעתיק לו והנה בגט הזה ודאי אין בו ממש כי הנה מלבד שהי' בלי עדי מסירה יש עוד פסול מה שלא הרגשתי בזה דהוי גט מוקדם וע"י הבעל בעצמו ודאי פסול גם הי' גט ישן כיון דנתייחד עמה קודם הגט פסול מכח גט ישן ג"כ ולזה הנה דעת כמה פוסקים דגט בלי עדי מסירה אינו כלום עיין בב"ש סי' קל"ג ואף להרמב"ם דס"ל דהוי רק פסול י"ל כיון דהוא ס"ל עדות שבשטר רק דרבנן דהוי מפי כתבם ובע"כ מה דס"ל דדי בע"ח לבד מן התורה היינו מכח כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מני' וכמ"ש הב"ש בסי' קמ"א וא"כ כאן דלא עשה ע"ד חכמים דגירש בגט מוקדם וגט ישן גם עבר בחרם ודאי גם להרמב"ם הגט בטל מה"ת כיון דהי' בלי עדי מסירה לכך ודאי אין בגט הזה ממש כלל מלבד הטעמים שכתבנו בחבורנו דגט בע"כ אינו גט:

סימן כט

בסי' ו' סעיף י"ז הנה בחבוריי מהד"ג סי' נו"ן נ"ה ע"ג הארכתי בזה ובסי' ע"ג כתבנו צדדי היתר בזה וכעת נ"ל להוסיף עוד היתר בזה היכא דשניהם מודים דהולד ממנו די"ל כיון דמוכח בכמה דוכתא בש"ס דברי הוי כמו רוב וממקומו מוכרח דבדיעבד די ברוב כשרים או בברי דידה וברפ"ב דכתובות גבי מה"ד כיון דרוב נשים בתולות נשאות בברי ושמא דמיא וא"כ הכא כיון דאיכא תרי ברי דידה ודידי' א"כ הוי בזה כתרי רובא והרי בתרי רובא יש דעות דאף באינה אומרת ברי מותרת לכתחלה גם י"ל להיפוך דברי דידי' של הבעל הוי כחד רוב וכיון דאיכא חד רוב בהדי ברי דידה נמי מותרת לכמה פוסקים ולקצת גם הרמב"ם ס"ל ולכך אם נכרין הדברים אמת דהוי ממנו וגם לא דיימא מאחרים יש להקל בזה אף דליכא רוב כשרים כן נ"ל בצירוף הני היתרים שכתבנו שם ועיין במהדורא ה' אות א' מ"ש בזה:

סימן ל

שא' כהן אלמן נשא בתולה בין יוה"כ לסוכות ובי"ד אדר הפילה ולד ואמרו המילדות שהי' נגמר בשערו וצפרנו גם שני קברנים שקברו הנפל אמרו כן ועי"כ הכהן דחה אשתו והיא צועקת שמבעלה נתעברה וטוענת שהמילדות והאנשים אויבים לה והעיר היא רוב עכו"ם ורוב סיעה והבעל טוען אם יהי' לו היתר מגדולי הדור ידור עמה. תשובה. הנה מעכ"ת צידד בהיתרה כיון שמבואר בראשונים ובהה"מ פ"א מיבום די"ל דאף דנגמרו שערות וצפרניו מ"מ י"ל דהוי נפל וא"כ כיון דיולדת לט' יולדת למקוטעין ומ"מ אפשר שיהיו נגמרין שערות וכו' ב"ח קודם הזמן א"כ ה"ה בבן שבעה אפשר להיות נגמרין בחודש ו' וכעין שכתב הב"ש סי' ד' א"כ הוי ס"ס שמא מבעלה ושמא מכשר ודומה למ"ש הדגול מרבבה בגליון הש"ע סי' ו' ס"ס כזה דגם כאן צריך להתחיל שמא מבעלה עכתו"ד ואם כי עצה נכונה זו מ"מ מכח זה לבדו אין בו די להתירה כיון דיש דעות להיפוך דאם נגמרו וכו' בודאי הוי בן קיימא אף דהוי בן ח' ובע"כ דבבן ט' א"א להיות נגמר קודם הזמן ובע"כ דבן ז' הוא ואשתהי אשתהי וא"כ אף המחמירין היינו רק לחומרא וחיישינן למיעוטא דלמא נגמרו קודם אבל לעולם רוב ולדות אין נגמרין שערות וצפרניו רק לט' ובפרט דאיכא כאן תרי רובא דרוב נשים לט' יולדות ומיעוטן לזי"ן וגם אלו היולדות לזי"ן או לט' אין שערותיהן וצפרנם נגמרין עד מלאת ימיהם א"כ מה מהני ס"ס הרי הוי נגד הרוב ובפרט דנגד כל ספק הוי רוב דנגד ספק דלכשר נבעלה הוי רוב פסולין ונגד ספק דלבעלה הוי רוב דרוב נשים לט' יולדות כמ"ש בש"ס וגם רוב ולדות אין להם שערות עד מלאת ימיהם. מיהו לדינא אני מסכים עמו להתירה והדין פשוט דהרי מפורש בסי' ו' דאפי' ברוב פסולין אם אומרת לכשר נבעלתי לא תצא וא"כ ה"נ כיון דאומרת מבעלי הוא הרי אומרת לכשר נבעלתי ונהי דהוי רוב להיפוך מצד השערות מ"מ הרי נאמנת לומר לכשר אף דאיכא תרי רובא וא"כ ה"נ נאמנת לומר מבעלי הוא אף דהוי הרוב להיפוך עכ"פ ע"ד המיעוט ודאי אפשר שיזדמן שיהי' נגמרו קודם הזמן ובזה ליכא מאן דפליג ולמעט בפלוגתא עדיף ובפרט דכאן יש עוד מעלה דיש כאן ב' חזקות חזקת כשרות לכהונה וחזקת הגוף לומר דהשתא היא דנתעברה תחת בעלה וא"כ סמוך מיעוטא להני ב' חזקות ובודאי נעשה כמע"מ ונאמנת לומר לכשר נבעלתי גם י"ל מצטרפין מיעוט כשרים שיש שם למיעוט דנגמרים שערותיהם קודם הזמן ונעשה פלגא ופלגא וכמ"ש הר"ן בפ"ג דחולין גבי לוקחין ביצים מכל מקום דמצטרפין מיעוט נבלות ומיעוט טמאים ונעשה פלגא ופלגא ועיין בש"ס בברכות גבי מיעוט לגמר ומיעוט לע"ז עיי"ש וא"כ ה"נ מצטרף הני תרי מיעוטין להדדי והוי פלגא ופלגא ומהני ברי דידה. ועו"נ דכאן שאני כיון דאין בין הנשואין ללידה רק ו' חדשים וא"כ אם נימא מכח הוכחה זו דיש לו שערות וכו' דנתעברה מקודם בע"כ נחזוק בסברא זו דלא בא לידי שערות רק בהיותו בן ט' וא"כ בע"כ דהיתה מעוברת ג' שפורא קודם הנשואין וא"כ הי' לה להיות ניכר עוברה קודם הנשואין וכיון דקיי"ל במום אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו כן ה"נ לא גרע ממום והי' מרגיש בה שהיא מעוברת ולמה לא הרגיש בה בע"כ לא היתה מעוברת ואף דלנשואין אחר מיתת הראשון צריך שלימים היינו רק לחומרא לחוש למיעוטא אבל רוב נשים עוברן ניכר לשליש ימיו ע"י שפורא וא"כ ממ"נ אם נלך בתר רובא דרוב אין להם שערות רק במלואת ימיהם א"כ שוב נלך בתר רובא דרוב נשים הוכר לשליש ימיו ע"י שפורא ואם ניחוש למיעוטא דאינו ניכר א"כ שוב נתלה במיעוטא דהי' לולד שערות קודם זמנו ובפרט ממ"נ אי לא נלך בתר שפורא לענין היכר העובר גם בזה לא נלך בתר שפורא ואיך הי' לו שערות בע"כ נאמר שהי' לו ט' שלמים א"כ ממילא בעת הנשואין הי' לו ג' שלמים ולמה לא הוכר עוברה בע"כ מוכח דמבעלה נתעברה. ועוד כיון דהיא היתה בחזקת בתולה והוא אלמן ובקי בפ"פ למה לא הרגיש אז אם היא בתולה או בעולה ולמה שתק אז לכך מכל הלין טעמי הנני מסכים להתירה שתשב תחת בעלה:

סימן לא

שא' באשה שנתייחדה עם א"י בחדר ואח"כ בא הבעל וראה את הא"י יצא מן הבית וכאשר בא אל הבית ראה שלא הי' שום אדם רק אשתו והתקוטט עמה עבור היחוד ושאל אותה אם נטמאה ואמרה שזינתה עמו ואח"כ בא הזוג גם... הרב והודית שזינתה ושאל הרב את הבעל אם מאמין לה ואמר שמאמין לה והפריש אותם ואחר כמה ימים מהפרישה באה האשה לפני הרב וחזרה מדבריה הראשונים ששקר הי' שלא נגע בה ונתנה אמתלא לדברי' למה אמרה תחלה מחמת שבעלה מתקוטט עמה תמיד לכן אמרה בכדי שיגרשה ועתה נתיישבה שצר לה על ג' ילדים שיש להם ורצתה לדור עמו וכעת אומר הבעל שמאמין לה שלא נטמאה והאמתלא שלה מקובלת לו. הנה מלבד מה שראה הפלוגתא של הרמב"ם והראב"ד והמגיד המובא בב"ש סי' וי"ו אם מהני אמתלא בזה מלבד כ"ז כתב שם הב"ש דבאומרת ברצון כיון דמפסדת כתובתה גם הראב"ד מודה דלא מהני אמתלא עיי"ש ומלבד דבריו נ"ל יותר דודאי לעשות עצמה זונה כולי האי לא עבדה בשביל אמתלא וכמו דאמרינן דלעשות מעשה לא עבדה בשביל אמתלא מכ"ש לעשות נפשה רשיעא וזונה לא עבידה לעשות בשביל אמתלא ואף דבש"ס משמע והכי קיי"ל דאף דאומרת טמאה אני ברצון אמרינן דאומרת כן בשביל ענ"ב הרי אף דבזה עושית בשביל אמתלא שאני טעם דענ"ב דהוי אמתלא גדולה דהרי היא אין אומרת כן רק אנן טענינן עבורה בזה דרכה לעשות אף דמשוי' נפשה רשיעא וגם היא יודעת כיון דאמתלא זו גלוי כל העולם יאמרו דאינה זונה רק דאמרה כן בשביל ענ"ב אבל אמתלא שאינו גלוי לכל רק היא אומרת כן אין דרכה לעשות כן לעשותה זונה בשביל אמתלא ועוד כיון דקיי"ל לעשות מעשה לא עבדה בשביל אמתלא א"כ ה"נ כיון דנתייחדה עם הנכרי לעשות מעשה לא עבדה בשביל אמתלא ובפרט כיון דלדעת רבינו שמחה המובא ברמ"א אף מגו לא מהני כיון דנתייחדה עמו מוכח מזה דכיון דנתייחדה עם הנכרי הוי כעדים שזינתה ולא מהני מגו נהי דאם אומרת שלא זינתה כלל מהני ואין אוסרין על היחוד היינו דלא הוי כעדים ממש רק הוי כמו רוב שזינתה ולכך באם אומרת שלא זינתה מהני ברי נגד הרוב כדמוכח בכמה דוכתא ובסי' ד' ובש"ס בפ"ק דכתובות אפי' ברוב פסולין מהני ברי שלה אבל במודית רק שאומרת באונס מגו נגד הרוב לא מהני וכמ"ש בדיני מגו וא"כ אם מגו לא מהני מכ"ש דאמתלא לא מהני נגד הרוב ומטעם ענ"ב הנה מלבד דהבעל מאמין לה כן אך גם להסוברים דאינו נאמן שמאמין לה לבטל חרגמ"ה מ"מ כאן כיון דנתייחדה הוי כרגל"ד ובלי נאמנות לה נאמנת לומר טמאה כיון דהוי רגל"ד ע"י היחוד ועוד נראה דענ"ב לא שייך רק אם היא התחילה לומר טמאה אני לך בלי שאלת בעלה כלל אבל אם הוא שאלה אם זינתה והיא משיבת הן כיון דלא אמרה מעצמה כן רק ע"י שאלת בעלה לה לא שייך לומר ענ"ב ודין דענ"ב חידוש והבו דלא לוסיף עלה דהיינו דוקא באומרת מעצמה ולא כשהבעל שאלה והיא מודית לו ומ"ש רו"מ בכוונת הרמ"א מ"ש דאחר חרגמ"ה א"י לומר שמאמין לה ותמה על זה הרי תקנת רגמ"ה הוי רק לתקנת האשה וכאן היא מבקשת גט שאומרת טמאה אני לך ופי' הכונה דהיינו אחר שחזרה בה ממאמרה ואומרת ששקר דיברה אז א"נ לומר שמאמין לה כן עלתה במחשבה לפני טרם ראיתי דבריו וכן מורה להדיא לשון הרמ"א אח"כ למעיין שם מוכח דעיקר הדין הוי אם חזרה בה ג"כ ולכך הנני מסכים עמו דאסורה לבעלה ואין לה תקנה רק הגרושין:

סימן לב

שא' מהגאון מו"ה יצחק יעקב אב"ד טימשפל. מה שחידש במכתבו דין אחד שאם הי' תחלה בקירוב בשר באומרת מותר מותרת אח"כ אף שנבעלה דאמרינן בזה יצרה אלבשה. תשובה. טרם כל נזכרתי מ"ש ההפלאה דלכך ס"ל לאבוה דשמואל דיצרא אלבשה מכח דעכ"פ כוונה מעל באישה ודומה זה לדין של מהרי"ק ודבריו תמוהין דבשלמא בדין של מהרי"ק כיון דאומר מותר לאו אונס הוא רק שוגג לכך נהי דלשמים לא הוי עונה גדול לבעלה אסורה גם בשוגג כל דלא הוי אונס אבל הך סברא דיצרא אלבשה דהוי כאונס גם לבעלה מותר דהיכי דכוונת המעילה בו הוי באונס מותרת גם לבעלה דהרי סוף סוף כוונה למעול רק באונס ואונס בישראל שריא ואם יצרה אלבשה לא הוי אונס א"כ הוי חטא גם לו ית' והדק"ל נוקמא אחזקת כשרות לכך אין דברי הפלאה נראין. ומה שהרגיש רו"מ על סתירת דבריו ממה דמשמע מדברי הפוסקים דדוקא תחלת ביאה בעינן באונס אבל בקירוב בשר לבד באונס לא אמרינן יצרא אלבשה ולזה מוכרח לחלק דבאונס ל"ש כ"כ יצרא אלבשה דטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים אבל באומרת מותר שייך יצרא אלבשה אף בקירוב בשר ולדעתי לא הוצרך לחילוק זה די"ל דגם באונס די אם הי' הקירוב בשר באונס ומה דנקטו הפוסקי' בלשונם תחלת ביאה באונס י"ל לרבותא נקטה אף דכבר הי' תחלת ביאה כבר ותחלת ביאה היא בכלל ביאה לכל דבר וא"כ הוי ס"ד לומר דלא תקיף יצרא עוד. וי"ל בזה מה שהעיר הפ"י שם בסוגיא מכריתות דחייב על כח וכח ומ"ט לא נימא יצרא אלבשה ולק"מ דהתם כיון דכבר בעל לא תקיף ליצרא אבל באותה ביאה כל דלא גמר תקיף ליצרא ולכך י"ל דלרבותא נקטי לא מבעיא בקירוב בשר לבד דודאי שייך יצרא אלבשה רק גם אף אם הי' תחלת ביאה באונס נמי כל דלא גמר אותה ביאה תקיף יצרא אבל בהוציא האבר על כח אחר בזה לא תקיף עוד ליצרא ומיהו קשה עוד קו' הפ"י שכבת זרע בשפחה חרופה היכא משכחת לה כיון דבזה בעינן גמר ביאה ובלא"ה פטור ונימא כיון דהוי תחלת ביאה שוב יצרא אלבשי' ויופטר על גמר ביאה ועל תחלת ביאה לא יחייב ובע"כ כמ"ש הפ"י שם בתירוצו.

וגוף דין של כת"ר אין נראה חדא נפל דין של מהרי"ק בבירא דהאיך משכחת לה ביאה בלי קירוב בשר וא"כ יהי' מותרת כיון דכבר יצרא אלבשה מיהו זה ישבתי דכוונת דבריו יהי' עפ"ד הפ"י הנ"ל ומהרי"ק מיירי היכי דנתייחדה תחלה לבעילה כדרך אומרת מותר אף דהוי תחלה קירוב בשר לא מהני יצרא אלבשה אך כת"ר מיירי דנתייחדה תחלה רק על קירוב בשר ואח"כ עשה בעילה אז אמרינן יצרא אלבשה מיהו לדינא אא"ל כן דא"כ מהו פריך בכתובות ולאבוה דשמואל אונס דשרי רחמנא היכא משכחת לה ממ"נ אי נימא כסברת רו"מ דביאה דוקא בעינן תחלה באונס א"כ מוכרח לחלק בחילוק שלו דבאונס לא שייך כ"כ יצרא אלבשי' כמו באומר מותר א"כ מה פריך לאבוה דשמואל נימא דאבוה דשמואל ס"ל כן דבאומר מותר מודה דשייך יצרא אלבשה וא"כ משכחת לה אונס כגון דנתייחדה תחלה בקירוב בשר ואח"כ הוי יצרא אלבשה וזה הוי אונס ממש ומשכחת לה כה"ג ואף לפי סברתי לחלק דבקירוב בשר שייך יותר לומר יצרא אלבשה מתחלת ביאה מכ"ש דקשה מה פריך הרי י"ל דכה"ג משכחת לה אונס היכא דהוי האונס תחלה רק על קירוב בשר אז אח"כ מודה דיצרא אלבשה וכן קשה מה קאמר שם ת"כ דרבא וכו' ויש שאפי' לא נתפשה מותרת ואיזה זו שתחלתו באונס וסופו ברצון ומה ראי' דלמא הכונה באומרת מותר וס"ל אומר מותר אנוס הוא ומה דקאמר שתחלתו באונס היינו בקירוב בשר בזה אמרינן יצרא אלבשה ולא באונס ממש ובתחלת ביאה מיהו זה י"ל דלרבא לשטתו אמר הת"כ דרבא ס"ל אומר מותר שוגג הקרוב למזיד הוא ולא הוי קראו בברייתא אונס לדידי' לשטתו יש סיוע מזה אבל קושיא ראשונה קשה ומכ"ש דתקשה יותר לפי מה שנ"ל עיקר דמהרי"ק לא קאמר דין זה דאומרת מותר אסורה לבעלה דכיוונה בו מעל רק לדידן דקיי"ל כרבא דאומר מותר קרוב למזיד הוא ולכך נהי דלדין שמים אין חייבת מיתה דלא הוי מזיד ממש מ"מ לענין הבעל לא מהני זה כיון דהוי קרוב למזיד והרי כיוונה למעול בו מעל מה דאסור אבל אם אומר מותר אנוס הוא א"כ הוי כאנוסה בזה אף לבעלה מותר דאונס בישראל משרי שרי ולא הוי בכונה למעול בו מעל דהרי סבורה דאינה מעל כלל ואנוסה היא בדבר ואם כן הוא קשה יותר נימא דאבוה דשמואל ס"ל אומר מותר אונס הוא ומשכחת לה אונס כה"ג בתחלה באונס באומר מותר אבל הוא מיירי באונס ממש לכך אסורה דלא שייך בזה יצרא אלבשה ולכך הדבר מוכרח שלא כדבריו. ובר מן דין מצד הסברא נראה דל"ש יצרא אלבשה רק היכא דכבר הוי תחלת ביאה אבל בקירוב בשר ל"ש יצרא אלבשה דהרי אבוה דשמואל לא ס"ל כלל הך סברא דיצרא אלבשה ונהי דרבא ס"ל כן היינו רק ע"י התחלת ביאה אבל לא ע"י קירוב בשר ולמעט בפלוגתא עדיף והמחדש דבר עליו הראי' בעדים. גם איך נאמר דשייך יצרא אלבשה בקירוב בשר א"כ בבועל א"א איך אפשר שיהיו נהרגין אף אם התרו בהם בשעת מעשה וקבלו התראה הרי אפשר דתחלה בשעת קירוב בשר היו אומרים מותר ואח"כ נהי דקבלו התראה דלמא יצרא אלבשי' ונצטרך לומר דהמתרים יהיו מתרים בהם מתחלת קירוב בשר עד הביאה ולזה מבואר הביטול בכמה דוכתא לכך מכל זה נראה דלא כוותי' בזה ועיין בק"א סי' וכו' וכו' מה ששייך להנ"ל:

סימן לג

להנ"ל. ובנדון גוף שאלתו דהאשה הי' ספק לה אם נבעלה או לא נראה דמותרת בפשיטות דמוקמינן דכל דבר בחזקת שלא נעשה מעשה ואין לנו לאוסרה מספק שמא נבעלה ואינה דומה לשבוי' דאסורה דחיישינן שמא נבעלה חדא דשם הוי רק דרבנן ומכח מעלות כהונה ועוד התם הוי הספק מכח שמא באונס וא"כ אין הדבר בידה ובו יש רוב דעות דרוב נכרים פרוצים בעריות ורובא דתלוי במעשה לא הוי כמ"ש התוס' דתשמיש לא נחשב רובא דתלוי במעשה מיהו היינו רק לענין רוב דלא אלים המעשה לבטל הרוב אבל מ"מ מעשה הי' ראוי לאוקמא בחזקת שלא נעשה מעשה וכאן ברצונה תלוי הדבר ולה יש חזקת כשרות להיפוך ועכ"פ רוב להיפוך ליכא לכך מוקמינן בחזקת שלא נבעלה ואינו דומה לסוטה דאסורה מספק דהתם רגל"ד דהרי קינא לה ונסתרה והרבה יש לדבר ולדינא נראה דדינו דין אמת ולא מטעמי':

סימן לד

נסתפקתי בהני דמה"ת לא הוי גט ורבנן תקנו דהוי גט והיינו משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מני' אם אסורה לכהן או לא ובפרט לענין דיעבד אם נשאת תצא או לא כגון לענין בטלו מבוטל לדס"ל דאינו מבוטל או לדידן דקיי"ל אין אונס בגיטין וכמ"ש בש"ע לק' סי' קמ"ד והיינו מטעם דאפקעינהו וכו' אם מותרת להנשא לכהן כיון דבאמת אין כאן קדושין או אסורה ואם אסורה אם עכ"פ בדיעבד ל"ת או אף בדיעבד תצא. והנה כל ס' שלנו הוא רק לדעת התוס' בגיטין דמשמע מדבריהם דבאמת כדין יחפה והקדושין בטלין א"כ י"ל דגם לכהן מותרת אך להרשב"א פ"ק דכתובות דס"ל דבאמת לא אפקעינהו רק כיון שהוא יודע שיפקיעו רבנן הקדושין הוא גומר ומגרש ואינו מבטלו בלב שלם לדידי' ודאי דאסור לכהן וכן מפורש בדבריו עיי"ש והובאו דבריו באבני מלואים סי' קמ"ו. והנה פשוט דין זה נראה ביבמות ק"כ גבי מה דבעי רבא מ"ט דר"א וכו' ת"ש אשה שהלכה היא ובעלה למד"ה ובאה ואמרה מת בעלי וכו' וליחוש דלמא בגיטא אתי והאי דאמרה הכי לקלקלה לצרה קמכוונה אי דאינסב לישראל ה"נ הבמ"ע דאינסב לכהן וק"ל ליחוש דלמא יתן לה הבעל גט ע"ת אם לא באתי מכאן עד יב"ח וארעו אונס ולא הי' יכול לבוא ובזה מותרת להנשא משום דאין אונס בגיטין ומה שאומרת שמת לקלקלה לצרה קמכוונה ואף דנשאת לכהן ל"ת כיון דאפקעינהו רבנן לקדושין מני' א"כ אינה גרושה כלל ומותרת לכהן ובפרט דכאן הוי רבא בעצמו בעל האבעיא וא"כ ק' להך לשנא וקיי"ל הכא דס"ל לרבא דאין אונס בגיטין ומה מבעיא לי' בטעמא דר"א לפשוט מהך ברייתא וא"ל משום דנשאת ליחוש דלמא נפקר בגיטא וא"ל הנשאת בנשאת לכהן דאכתי דלמא גרשה ע"ת באם לא באתי וארעו אונס ולא בא דבכה"ג עכ"פ כיון דכבר נשאת ל"ת ומדלא פשיט רבא מזה מוכח דבכה"ג אף אם נשאת תצא הן אמת לפמ"ש התוס' בגיטין ל"ד ד"ה אפקעינהו דל"ח שמא יחפה על ב"א דרוב אנשים אין מגרשים נשותיהם ואם מגרשים אין מבטלין א"כ י"ל ה"נ כיון דרוב אנשים אין מגרשים ואף אין מגרשין ע"ת ואף אם מגרשין ע"ת ל"ח לאונס ולכך יכולה צרתה לסמוך עלי' ואין ראי' מזה דאסורה אפי' בדיעבד לכהן אך לפמ"ש התוס' אח"כ דלכך א"י לחפות כה"ג משום כיון דמכוין לכך לא אפקעינהו רבנן לקדושין א"כ משמע דאם לא הי' מכוין לכך הוי חיישינן אף לשמא יגרש ושמא יבטל א"כ ה"נ קשה דליחוש לשמא גרשה ע"ת אם לא באתי ושמא אירע אונס ובפרט דמאי פריך וליחוש דלמא נפקא בגיטא ומאי פריך דלמא לגט ל"ח כיון דרוב אנשים אין מגרשים נשותיהן משא"כ מיתה דשכיח הוא כמ"ש בכמה דוכתא ובע"כ דמשמע לי' דאף למאי דלא שכיח ראוי לחוש א"כ לפ"ז יש לחוש שמא גירש ע"ת ושמא אירע לו אונס ובע"כ כמ"ש דאף בדיעבד תצא מכהן ומקלקלא לנפשה שפיר. אחרי כותבי זה ראיתי בפרש"י כתובות ב' ע"ב ד"ה לא שמי' מתיא וז"ל והוי גיטא ותנשא לאחר וגם לכהונה נפסלה מהיום והדבר תמוה למה פרש"י כן דגם לכהונה נפסלה דפשיטא אם מותרת לאחר פשיטא דאסורה לכהן וגם הוא ק"ו דמה אם לקולא הוי גט ומותרת להנשא מכ"ש לחומרא דמהני דהרי אפי' ריח הגט פוסל לכהונה ומה לשון וגם שכ' רש"י וגם בכל הסוגיא דמזכיר לשון דהוי גט לא כתב רש"י כן רק הכא וזה צריך טעם אך נראה דז"כ רש"י כיון דעיקר הטעם דאין אונס בגיטין הוא משום תקנה דרבנן ובע"כ משום דאמרינן אפקעינהו רבנן וכו' וא"כ תינח להנשא לאחר מותרת מטעם אפקעינהו אך לכהן אדרבא כיון דאפקעינהו רבנן לקדושין ראוי שתהי' מותרת אף לכהן ולכך שפיר פרש"י דאף דמותרת לאחר מטעם דאפקעינהו מ"מ אסורה לכהן מהיום ולכך א"ש לשון וגם והיינו משום דהי' קשה לרש"י דלמה האריך שמואל בלשונו לומר לא שמי' מתיא הול"ל בקיצור הוי גט אך הנה אם הי' אמרינן דלכהן מותרת א"כ הי' מועיל בביאתו למקצת דאם לא בא כלל א"כ הוי הגט מה"ת ולא הי' צ"ל אפקעינהו והיתה אסורה אף לכהן אבל אם באמת בא רק דפסקא מברא ואמר חזו דאתאי כיון דמה"ת נחשב ביאה וצריכין לבא לטעם דאפקעינהו א"כ שוב מותרת אף לכהן א"כ הועיל במקצת דביאתו למקצת דברים להתירה לכהן ולכך קמ"ל שמואל לישנא יתירא דלא שמי' ביאה כלל וז"ש ל"ש מתיא והוי דינו כאילו לא בא כלל ואז אסורה אף לכהן וז"ש רש"י מדאמר שמואל בלשונו ל"ש מתיא מוכח דקיי"ל דהוי גט ממש לכל דיניו גם לכהן וא"ל דרש"י פי' כן לס"ד דהי' סבר דמדינא אין אונס בגיטין מדין תורה אבל למסקנא דהוא מכח תקנה באמת מותרת אף לכהן ומעשה דשמואל הוי מטעם דהוא אונס דשכיח דז"א דגם להס"ד הי' יודע דטעמו רק משום תקנה וכמ"ש רש"י בריש הסוגיא וכדמפרש בגמ' טעמא דמהיכי תיתי מה"ת יהי' עדיפי גיטין משאר דברים דמהני בהו טענת אונס ובע"כ דגם להס"ד הוא רק מטעם תקנה רק דתחלה סבר דרבא למד כן ממתניתין וברייתא ואח"כ דחה דרבא מסברא דנפשי' אמר אך זה ידע גם להס"ד דהוא רק מטעם תקנה ואעפ"כ כתב רש"י דמלשון שמואל מוכח דאסורה לכהן והרי להס"ד הי' סובר דטעמא דידי' משום דאין אונס בגיטין מוכח דגם בזה אסורה לכהן ובע"כ כוונת רש"י אף בדיעבד דלענין לכתחלה פשיטא דאסורה משום מ"ע וכדומה ובע"כ דקמ"ל רק לענין דיעבד וא"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

האלף לך שלמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה