אור ברסלב
האושר שבנשואין - לגבר פרק שני - אהבה וכבוד

האושר שבנשואין - לגבר

פרק שני - אהבה וכבוד

פרק ראשון - ושמח את אשתו

א. ביבמות (דף סב:) תנו רבנן, האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו וכו', עליו הכתוב אומר ''וידעת כי שלום אהלך''. ויש לעין מאי כגופו, ועוד מה החדוש בזה הרי בכל אדם נאמר: ''ואהבת לרעך כמוך'', ודרשו חז''ל כמוך ממש. האבן עזרא על הפסוק: ''ואהבת לרעך כמוך'' פרש שאין כונת התורה שיאהב אותו ממש כאת עצמו, אלא שירצה שכל הטוב שהוא רוצה לעצמו יהיה גם לרעו. לכן כתוב: ''לרעך'' ולא ''את רעך'', עין שם. ולפי זה יש לומר שהחדוש בגמרא שאת אשתו צריך לאהב כגופו ממש, כיון שהם שתפים בחיים גם מבחינה גשמית, כמו שכתוב: ''על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד'', וגם מבחינה רוחנית, שהרי הם נשמה אחת, עין לעיל פרק א' אות ה'.

וכמו שכתב החזון איש: וצריך להתאמץ להתנהג באפן יותר מקרב וביחוס יד ימין לשמאל, שאינו דבר חוצי אלא עצמי, עין לעיל שם באריכות. ולכן אמר אוהב את אשתו כגופו ולא כמוהו, דהוי כגוף אחד. וענין הכבוד שצריך ליתן לשני כמוהו, אצל אשתו יתן כבוד יותר ממנו. וכמו שכתוב מכבדה יותר מגופו.

וכן פרש הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ''ל (בעל מחבר ספרי ''קהלות יעקב'') את הגמרא הזאת האוהב את אשתו כגופו וכו', וזה לשונו: ''וברור שאין כונת חז''ל לאהב אשתו מצד אהבה הטבעית לנשים, אלא לאהבה מסוג אהבת חברים, כי היא חברתו ואשת בריתו, ויש להם ענינים משתפים, וכל אחד מסיע ונסתיע זה לזה. וכן האהבה מצד הכרת טובה, שיציר בדעתו אלו לא היה משיג אשה בשום אפן והיה נשאר גלמוד, כמה צער למכאוביו היה לו מזה, ועל ידי אשתו הוא מסדר בהחיים שלו. וענין הכרת הטובה הוא גדול לאין שעור. ובחז''ל במשנת רבי אליעזר פרק ז' אמרו, שכל הכופר בטובתו של חברו, לסוף כופר בטובתו של קונו, ועין שם שהחמירו מאד בזה. ועל אהבה כזו חיבו חז''ל, ואהבה זו אינה ממידת התאוה כלל, רק מאחת המדות הטובות שמחיבים בזה. ולכונה זו כשמשתדלים לשמחה בשעת החבור ולפניה ולאחריה אין זו מגנה חס ושלום, רק מצוה, ואפלו לא היה משעבד לזה, וכל שכן כשמשעבד לזה על פי דין'', עד כאן לשונו במכתב.

מבאר שיסוד האהבה לאשתו זה מצד הכרת טובה אליה, שהיא מסיעת לו והוא מסדר בהחיים שלו, ובזכותה זוכה להרבה מעלות לא רק גשמיות שהוא מסדר בחייו, אלא גם מעלות רוחניות. כמו שכתוב ביבמות (דף סב:) אמר רבי תנחום אמר רבי חנילאי, כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה וכו'. במערבא אמרי בלא תורה, בלא חומה וכו', דכתיב: ''נקבה תסובב גבר'' וכו', והיינו שהיא שומרת אותו שלא יחטא. וכמו שכתוב שם (דף סג). אמר רבי חייא, דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא, ופרש רש''י הרהור עברה. ושם (דף סג.) אשכחיה רבי יוסי לאליהו אמר לו, כתיב אעשה לו עזר, במה אשה עוזרתו לאדם. אמר לו, אדם מביא חטין, חטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו? הרי שעל ידה זוכה גם לרוחניות, להאיר עיניו בתורה ובעבודת השם, וגם לגשמיות שמעמידתו על רגליו.

וזה מחיב את הבעל להתבונן במעלת אשתו ובעזרתה לו, ולא לקבל את עזרתה כדבר המובן מאליו, וכשגרה שזו תפקידה, אלא להעריך את עזרתה לו ושזכה לשתף כזה. ולכן צריך להכיר טובה להקדוש ברוך הוא שנתן לו עזר זה ולא להיות כפוי טובה כלפיו, כאדם הראשון שאמר ''האשה אשר נתת עמדי'', מכאן שהיה כפוי טובה, עין ברש''י. וכן להודות בזה לאשתו, וכמו שעשה רבי חייא שם שאף שאשתו צערה אותו קנה לה מתנות ונתן לה אותם דרך כבוד, משום הכרת הטוב ''דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא''. ולא מספיק להודות בלבו על טובה זו ולהכיר ערכה, אלא צריך להודות לאשתו על זה על ידי שנותן לה מתנות, וכן משבח אותה ומשמח אותה, בין בדברים כמו שכתב החזון איש ''עליו להשתדל להראות לה אהבה וקרוב ברבוי שיחה ורצוי'', עין לעיל פרק א' אות א' בענין לשבח אותה על מעשיה, ובין במעשים של אהבה וקרוב ורצוי, וזו האהבה מצד הכרת הטובה, וענין הקרוב והרצוי עין להלן אות ג'.

ב. מכבדה יותר מגופו רש''י פרש בגמרא שם יותר מגופו דזילותא דאיתתא קשה מדגברא, דהאשה פגיעה יותר מהגבר. והיינו דעל כל אחד נאמר: ''יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך'' (אבות פרק ב' מ''ה), ובשבת (דף לא.) דעלך סני לחברך לא תעביד, ואדם מזהר באונאת חברו, כמו שכתוב: ''ולא תונו איש את עמיתו'' (ויקרא כ''ה י''ז), אמנם הכבוד לאשתו הוא יותר מכל אדם ואף מעצמו, כיון שהיא רגשית ופגיעה יותר מהגבר, שאם הבעל פוגע בה ואינו מכבד אותה כראוי לה היא נפגעת מאד, לא רק משום שהיא אשה ואשה פגיעה יותר, אלא משום שהיא אשתו והיא מסיעת לו בגשמיות וברוחניות כדלעיל, ואם אינו מכבדה כראוי היא מרגישה שהיא כשפחה ומעשיה כלפי בעלה מובנים מאליו בלי הכרת: הטוב והערכה אליה. ולכן הגמרא כללה את שני הדינים ביחד אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו, שהסבה שצריך לאהב את אשתו כגופו משום שהיא מסיעת לו ושתפה בחייו הרוחניים (נשמה אחת) והגשמיים (אעשה לו עזר כנגדו), זו הסבה גם למכבדה יותר מגופו, דכיון שהיא מסיעת לו ושתפה בחייו, אם לא יכבדנה כראוי ויותר מכל אחד, היא תפגע כדלעיל.

וענין הכבוד לאשה זה בין בדבור ובין במעשה, בדבור על ידי הכרת הטוב שמשבח אותה ומעריכה על כל מה שמסיעת לו בין בגשמיות ובין ברוחניות כדלעיל פרק א' אות ב'. וכל שכן שיש להזהר שלא לפגע בה בדבריו, וכמו שכתוב בבבא מציעא (דף נט.) אמר רב, לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה. ופרש רש''י אונאת דברים לצערה, הרי צריך להזהר שלא להזכיר לה חסרונות שמצא בה או במשפחתה, כיון שהיא נפגעת מהר יותר מאדם אחר כדלעיל, ובפרט שזה נראה סותר להכרת הטוב שחיב לה.

והכבוד במעשה אינו בגנוני כבוד חיצוניים, כגון: שתכנס בפתח ראשונה ושתלך לפניו, וכמו שחושבים עמי הארץ, אדרבה, בגמרא בברכות (דף סא.) מבאר שאין צריך לכבדה בזה, אלא הבעל הולך ראשון ולא אחריה. אלא הכבוד יותר מגופו הוא במה שיש לו שצריך לתת לה את הטוב, כגון: אכל משבח, כרית טובה, ואם יש לו רק כרית אחת (כגון: שהשניה רטבה וכדומה), יתן לה את הכרית הטובה. ועין בראשית (י''ב ח') גבי אברהם ''ויט אהלה'', ופרש רש''י בשם המדרש ב''ר שם, ''אהלה'' כתיב, בתחלה נטע את אהל אשתו ואחר כך את שלו.

וכן בשאר עניני חסד צריך להקדים את אשתו, דיש שאדם עושה הרבה חסדים, אבל בשביל אשתו אין לו זמן לעזר ולסיע לה. וכבר ידוע מאמרו של רבנו חיים ויטל זצ''ל, שאדם כזה יעלה לגן עדן וירצה שכרו משלם על החסד שעשה, ויאמרו לו שאינו בעל חסד כלל, כיון שלא עשה חסד עם אשתו. ונאמר בישעיה (נ''ח ז') ''מבשרך לא תתעלם'', ואשתו כגופו. ולכן צריך להיטיב לה יותר מכל אחד, דעניי עירך קודמים ועני קרוב קודם לעני רחוק, עין בבא מציעא (דף ע''א.)

הרמב''ם בהלכות אישות פרק ט''ו הלכה י''ט מבאר, מכבד את אשתו יותר מגופו, שאם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו. וכן כתב המהרש''א ביבמות, ומכבדה יותר מגופו, דהיינו להלבישה בגדים מכבדים יותר ממנו, כדאמרינן קרי למאני מכבדותיה. וכן מבאר בחולין (דף פד:) על הפסוק ''טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט'', לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו וילבש ויתכסה במה שיש לו ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם. וכתב המהרש''א, דאם אין לו צריך להלוות בשבילם, דהוי ענין כבוד על ידי מלבושים נאים כדלעיל.

ג. ''שארה כסותה וענתה לא יגרע'' (שמות כ''א י') הגר''י קנייבסקי זצ''ל מבאר דדין עונה אינו רק חיוב משום שעבוד, אלא דין אוהבה כגופו, ולכונה זו כשמשתדלים לשמחה בשעת החבור ולפניה ולאחריה אין זו מגנה חס ושלום, רק מצוה. והיינו דענין החבור אינו מצד אהבה הטבעית לנשים, אלא יסודה בהכרת הטוב ונתינה לאשה. וכמו שמחיב ליתן לה מזון וכסות, משום הכרת הטוב וכן כדי שתמשיך לסיע לו, כן מצות עונה יש בזה משום הכרת הטוב. וכן הוא נותן לה בזה כח ודחף להמשיך לסיע לו. ואין זו נתינה גשמית אלא נתינה רוחנית, והיינו שארה הוי נתינה גשמית, כסותה זה כבוד, כמו שכתוב: ''מאני מכבדותי'', ובזה מכבדה יותר מגופו כדלעיל. והרי מוסיף והולך דכבוד הוי ערך יותר ממזון גשמי, ואם כן ''ענתה'' הוי מזון רוחני שמראה לה שהוא אוהבה, ובזה בעקר היא מרגשת אם הוא אוהב אותה או אוהב את עצמו. וזו עקר תקות האשה בעולמה שיהא לה בעל האוהב אותה, וזה נותן לה דחף ורצון לעזר ולסיע לו אף שיש לה קשיים רבים כדלעיל פרק א' אות ד'. ולכן כתב שם ואהבה זו אינה ממדת התאוה כלל, רק מאחת המדות הטובות שמחיבים בזה שאין הוא נוטל בזה אלא מעניק לה הכרת הטוב והערכה.

בנדרים (דף כ:) ''וברותי מכם המורדים והפושעים בי'', אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות בני אסנ''ת משגע''ח, בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה וכו'. היסוד לכלן שאינו נותן לה אלא רק נוטל ממנה, והוי פגיעה בה שהיא מרגישה מנצלת ואת העקר לא העניק לה. ולכן גם הבנים היוצאים ממעשה זה רק נוטלים ולא נותנים לה' והם פושעים ומורדים. ועין רש''י בנדה (דף יז.) דבור המתחיל אנס שנה, מתוך שהוא נאנס בשנה אינו מתאוה לה כל כך, ומשמש לקיום מצות עונה בעלמא או לרצותה, ולבו קץ בה. והוא מבני תשע מדות דאמרו בנדרים (דף כ:) וזה מאותו טעם שאז אינו נותן לה כדלעיל. ועין ברמב''ם בהלכות דעות פרק ה' הלכה ד' ''ולא יהיו שניהם, לא שכורים ולא עצלנים, לא עצבנים ולא אחד מהן, ולא תהיה ישנה (הוסיף זאת, והכל מטעם הנ''ל, עין במשנה ברורה סימן ר''מ ס''ק ח'), ולא יאנס אותה והיא אינה רוצה, אלא ברצון שתיהם ובשמחתם, יספר וישחק מעט עמה כדי שתתישב נפשה'' וכו' (עין בברכות דף סב. גבי הרצוי). ושם בהלכה ה' ''כל הנוהג מנהג זה לא די שקדש נפשו וטהר עצמו ותקן דעותיו (שיהא נותן ולא נוטל, וזהו אדמה לעליון, עין בהקדמה), אלא שאם היו לו בנים יהיו נאים ובישנים ראויין לחכמה ולחסידות. וכל הנוהג במנהגות שאר העם ההולכים בחשך, יהיו לו בנים כמו אותם העם''. ולכן ישתדל לשמחה בשעת החבור ולפניה ולאחריה כדלעיל, שבזה מראה לה אהבתו והוא נותן לה יחס והערכה ואינו כנוטל שנטל והלך לו.

הרמב''ן מפרש חיוב ''שארה לא יגרע'' לא כרש''י דהוי חיוב מזונות, אלא חיוב ספוק צרכיה הנפשיים המטלים על בעלה, והיינו משום שהאשה תלויה בבעלה, כמו שכתב החזון איש ואליו עיניה נשואות, ואף אחד אינו יכול להיטיב לה בספוק צרכיה הנפשיים כמו בעלה. ולכן אמרו חז''ל אוהבה כגופו, דלא הוי רק משום מצות ''ואהבת לרעך כמוך'' כדלעיל, שבזה כלם יכולים להיטיב לזולת. אלא רק הוא מקים את נפשה על ידי שמיטיב לה ומראה לה אהבתו, שעקר תקות האשה בעולמה היא שיהא לה בעל האוהב אותה, וכשהיא רואה שזה אינו חשך בעדה עולמה כדלעיל. ואם כן בכל פעלה ודבור שעושה למענה, בין בדבר גשמי, בין בדבר נפשי הוא מחיה אותה, ולכן הזהר ''שארה כסותה וענתה לא יגרע'' שרק בו היא תלויה.

תוכן העניינים

האושר שבנשואין - לגבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה