אור ברסלב
האושר שבנשואין - לגבר פרק ראשון - ושמח את אשתו

האושר שבנשואין - לגבר

פרק ראשון - ושמח את אשתו

פתח דבר

א. החזון איש במכתבו האיר לנו הדרך לבנין הבית; ''נקי (יהיה לביתו שנה אחת) ושמח את אשתו אשר לקח'', חובה. כיצד משמחה? טבע שלה להתענג על חנה בעיניו, ואליו עיניה נשואות. עליו להשתדל להראות אהבה וקרוב ברבוי שיחה ורצוי, (ומה שאמרו ''אל תרבה'' וכו' באינו צריך לרצוי מדבר, ולא בשנה ראשונה שצריך להשתדלות התאחדות, שזה כונת היצירה ''והיו לבשר אחד'', ואמרו שכינה וכו'). לפעמים התיחסות בכבוד וחרדת דרך ארץ מראה חסרון קרוב, וצריך להתיחס ביחוס יותר קרוב, אשר יחוס מכבד לא ימצא לו מקום, ובדיחות וקלות יותר אהוב מכבד ראש וחרדת הכבוד. וצריך להתאמץ להתנהג באפן יותר מקרב וביחוס יד ימין לשמאל, שאינו דבר חוצי אלא עצמי. אין לדבר בלשון נוכחות, אלא בלשון נוכחי. להודיע ביציאה לאן הולך, ובשובו מה עשה, וכיוצא בזה בדברים קטנים. ובדברי חזוק לשמח לב. וצריך לבקש רחמים, כמו שאמרו: ''בכל דרכיך וכו' והוא יישר וכו'''.

ואף על גב שבמבתב זה נותן הוראות לאברך בשנתו הראשונה לנשואיו, זה שיך גם לכל משך החיים, ובפרט כשלא נהג כן בשנה הראשונה, הנה כעת צריך להתחיל שנה ראשונה מחדש, כדי להתוות את הקשר הנכון ואדני האהבה למשך כל חיי הנשואין.

ושמח את אשתו וכו', החנוך במצוה תקפ''ב כתב משרשי המצוה כי האל ברוך הוא עלה במחשבה לפניו לבראת העולם וחפצו שיתישב בבריות טובות הנולדות מזכר ונקבה שיזדוגו בהכשר, כי הזנות תועבה היא לפניו, על כן גזר עלינו העם אשר בחר להיות נקרא על שמו, שנשב עם האשה המיחדת לנו להקים זרע שנה שלמה, מעת שנשא אותה, כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב, עד שיבא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת וכל ענינה דרך זרות, כי כל טבע ברב יבקש ויאהב מה שרגיל בו, ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאשה זרה ויפנה אל האשה הראויה לו מחשבתו, ויכשרו הילדים שתלד לו ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו וכו'.

והנה כל זה חובה, וכמו שכתב החזון איש, ובלא זה לא ירגיל הטבע עמה וכו', וזה היסוד לכל חיי הנשואין ותולדותיו. וכל שכן שצריך ליזהר ולסור מהרע שלא יסתכל על נשים אחרות ויחפש יפי חוץ לביתו. אדרבה, השם יתברך הטביע בבריאה חן אשה על בעלה, כמו שכתוב בסוטה (דף מז.) עין שם בפרוש רש''י. וצריך להרגיש שאשתו בעלת חן בעיניו מכלם, וזו היפה בנשים. ואף שכתוב ''שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל'' (משלי ל''א), הכונה שאין החן והיפי עקר אלא יראת ה', אבל אין זה מבטל, אדרבה, צריך לבקש מאשתו שתתקשט לפניו, כדי שתמצא חן בעיניו.

וכמו שכתוב בתענית (דף כג:) שאשתו של אבא חלקיה יצאה לפניו מקשטת בתכשיטין, ואמר להם, כדי שלא אתן עיני באשה אחרת. וכן תקן עזרא שיהיו רוכלין מחזירין בעירות להביא בשמים ותכשיטין לנשים להתקשט בהן לפני בעליהן, כמו שכתוב בבבא קמא (דף פ''ב.) ואף כשהיא נדה התירו לה להתקשט לפני בעלה, כדי שלא תתגנה עליו, וכמו שכתוב בשבת (דף סד:) ובשו''ע יו''ד סימן קצ''ה ס''ט. וכן מותר לו להסתכל בפניה אף שנהנה בראיתה, ובתנאי שלא יהרהר בה. וכל שכן שמותר להסתכל בבגדים צבעוניים שעליה, עין בשו''ע שם סעיף ז' וברמב''ם פרק כ''א מהלכות אסורי ביאה הלכה ד'.

וכן יש ליזהר משחוק וקלות ראש עם נשים, כמו שכתוב באבות פרק ג' משנה י''ג: ''שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה'', ואפלו עם קרובותיה, כגון: אחיותיה וחמותו וכדומה. וכל שכן שכנות, (וממילא גם אשתו תזהר בזה, ואין צריך להעיר לה על זה, אלא היא תלמד ממנו להזהר בזה). וכן כשבאים לבקור חברים או קרובים, יש להקפיד שהבעלים ישבו בחדר אחד והנשים בחדר אחר, כדי שלא יתנו עיניהם במה שאינו שלהן. ובכל ענינים אלו ודומיהן, כגון: טיולים ובקורים ומסבות וכדומה, צריך שימת לב והתיעצות איך לעשות. וכל זה כדי שכל מעשה אשה אחרת וענינה יהא דרך זרות. וירחיק דרכו מאשה זרה ויכניס ציורה ופעלה של אשתו בלבו, ועל ידי זה תגדל אהבתו אליה. וכמו שכתב החנוך. ולכן יש להזהר בשנה ראשונה למעט בבקורים של זוגות, כגון חברים וכדומה, ובן להמנע מלהתארח בשבת אצל זוג אחר, כיון שעדין לא נכנס ציורה ופעלה של אשתו בלבו. וכל שכן שיש להזהר שלא לילך לטיולים עם זוגות, ובכל הדומה לזה, ישמע חכם ויוסף לקח.

וצריך לשבח אשתו בין על יפיה ובין על בגדיה ותכשיטיה ואפוריה וכדומה, וכן צריך לשים לב לזה, כדי שיכנס יפיה בלבו. ואם לא ישבחנה על זה היא תמנע מלהתקשט לפניו, שהיא תסבר שאין כדאי לה לטרח אם בעלה לא שם לבו לזה, ויבא חס ושלום להפך, שבבית היא תלך עם בגדיה הפשוטים, ובחוץ תתקשט ותלבש את בגדיה היפים, כמנהג הנשים שאין רוח התורה נוחה מהן. ועל ידי שישבחנה (ויבקש שתתקשט לפניו) היא תעשה רצונו.

ועוד שצריך להדגיש לה תמיד שהיא יפה בעיניו, והיא מוצאת חן בעיניו, כיון שזו מהות האשה, כמו שכתוב בתענית (דף לא.) שאין האשה אלא ליפי, ואפלו זקנה מתקשטת, עין במועד קטן (דף ט:) ועוד שאם היא תרגיש שאינה יפה מספיק בעיני בעלה, אין לך פגיעה גדולה מזו. ואף כשהיא נדה מתר לשבח אותה על בגדיה היפים, אבל לא ישבח יפי גופה, כדי שלא יבא לידי חבה והרגל דבר, אלא יאמר לה שהיא מוצאת חן בעיניו, ויש להקפיד בכל זה לפחות פעם אחת ביום.

ב. ''כיצד משמחה''? - ''טבע שלה להתענג על חינה בעיניו, ואליו עיניה נשואות''. בתנא דבי אליהו רבה פרק ט', איזו היא אשה כשרה, כל שעושה רצון בעלה. השם יתברך הטביע באשה רצון לסיע לבעלה, כמו שכתוב: ''אעשה לו עזר כנגדו'' (בראשית ב', י''ח), וכן הטביע בה תשוקה לבעלה, כמו שכתוב: ''ואל אישך תשוקתך'' (בראשית ג, ט''ז) יש לאשה רצון לבשל ולאפות ולערך שלחן ולסדר הבית ולכבס ולגהץ וכדומה, ועקר מחשבתה בשביל בעלה, שיהנה וישמח. ובפרט שזה יהיה לו לעזר. וצריך להכיר לה טובה על כל מה שעוזרת לו, עין ביבמות (דף סג.) במה אשה עוזרתו לאדם וכו'.

ובדבר זה צריך לשמחה על ידי ששם לב למעשיה ומעריך אותה ומשבח אותה על כל פעלה ופעלה שהיא עושה. ויש בזה גם משום הכרת הטוב שהיא חובה כלפי כל אדם. ועוד שעל ידי שמשבח אותה נותן לה ספוק ורצון להמשיך ולעזר לו, אבל אם אינו משבח אותה על כך, היא מרגישה שהיא מנצלת ושהיא כשפחה בבית, שהרי לבעל מובן וברור שהיא צריכה לעשות זאת, שהרי אפלו אינו משבחה. ולכן לא מספיק שיכיר לה טובה בלבו, אלא צריך שיאמר לה זאת וישבח אותה בכל פעלה שעושה, אף בדברים קטנים שאינו מיחס להן חשיבות, כיון שלה הן חשובים שהיא עקר הבית.

וכמו שאמר הגר''י מסלנט זצ''ל: לומר לאשה שהמרק שבשלה הוא טעים, הוא כמו שאומרים לראש ישיבה שהתרוץ שלו על הרמב''ם הוא נפלא, כי המרק זהו ה''שעור'' שהאשה מכינה עבור בעלה! והאשה מחכה לתשומת לבו על כל יגיעתה בבית, ובפרט שזה בשבילו, ובזה הוא נותן לה עוד כח להמשיך להכין לו:

ושבחים אלו צריך לתן לה כל יום וכמה פעמים, על כל ארוחה, נקיון, סדור הבית, כבוס וגהוץ על כל מה שנהנה ממנה ישבח אותה. וצריך שהדברים יצאו מן הלב בשמחה ובחיוך, שדברי אמת נכרים ובפרט לאשתו. וצריך להדגיש לה שבזכותה הוא גם בריא וגם לומד ועושה מצות, והוא שמח ומאשר בזכותה, ובפרט בעת שלומד הוא לומד בשמחה בזכותה ומתעלה בלמוד בזכותה.

ואף כשהיא נדה צריך לשבח אותה ואת מעשיה, ואדרבה, צריך להרבות אז בשבחים (המתרים), כיון שהיא מרחקת ממנו ומצטערת, שיש לה כעין הרגשת אשמה שהיא גרמה לטמאה זו, ולכן צריך לעודדה. וכן כתב החיד''א בספר עבודת הקדש במורה באצבע סימן ג' אות ק''ט, שהיא מצטערת מאד על זה ובעי למעבד לה ניחא.

וכן צריך לשבח אותה על מדותיה הטובות וצניעותה ויראת שמים. כמו שנאמר: ''אשה יראת ה' היא תתהלל'' שזו עקר מהותה ולא החן והיפי, ועל ידי זה נותן לה כח להמשיך במעשיה הטובים, ובפרט יש לשבח אותה על אהבת תורה שיש בה, ושהיא שולחת אותו לשעורי תורה, שהרי מסירות לתורה אינו קל לאשה, ובפרט שהיא מטפלת בילדים, וכן היא רוצה שבעלה ישב עמה, ולכן צריך להכיר לה טובה על זה, וליתן לה את הכח בשבחיו שתתן לו להוסיף בלמוד התורה, וזה בדוק ומנסה. ועוד שעל ידי שבחים אלו יעריך את אשתו ויאהב אותה.

ולא יהא כעמי הארץ שמחפשים בנשותיהם חסרונות ואת זה מבליטים, ובעבור זה מתוכחים ורבים. אלא אדרבה, את חסרונותיה יכסה ויצניע, שהרי למי אין חסרונות, וכי הבעל משלם? (וצריך למצא הזמן והדרך איך לעלות ולתקן חסרונות, לא על ידי תוכחה גלויה, ובפרט לא לפני הנשואין, ולא בשנה ראשונה. והיותר נאות בזה שיהא בדרך רמז, כגון: לומר לאשה שלמד או שמע שעור על זה ויש לו צער שהוא חסר בזה, כגון: מלשון הרע וכדומה, ואני רוצה ללמד עמך הלכות אלו ומוסר על זה, עזרי לי לתקן זאת, וממילא היא תתקן זאת). וצריך להתבונן במעלותיה ולהכיר לה טובה על זה, ועל ידי זה יאהב אותה ויחיו בשלום.

ובעקר צריך לשבח אותה על תכונותיה הטובות ומדות טובות שיש בה, וחכמה ותבונה שהשם יתברך חנן אותה, שאלו שבחים מהותיים ועקריים, וצריך לשים לב לתכונותיה, כדי לשבח אותה על זה. ועל ידי זה היא מתחברת אליו ומתמסרת אליו, שהיא שמחה ומאשרת על שכל מהותה ופנימיותה מוצאת חן בעיניו, ולא רק פעלותיה ומעשיה החיצונים והגשמיים. ולכן לא ישבח רק את מעשיה ויפיה, אלא גם את תכונותיה הפנימיות צריך לשבח, וזה העקר. ואדם קרוב למי שמשבח אותו.

ביבמות (דף סג.) מספר שאשתו של רבי חיא היתה מצערת אותו, וכשהיה מוצא דבר הראוי לה, היה מניח זאת בסודרו ונותן לה, (עין בבן יהוידע שם שבא לרמז לה על חשיבותה שנותנת לו ללמד תורה, ולכן הניח זאת בסודר המיחד לחכמים). שאלו רב, הרי היא מצערת אותך. וענה לו, דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא. הרי שצריך להעריכה אף שמצערת אותו, דיש לעין במעלותיה ואותן לשבח. ועין עוד להלן פרק ב' אות א' בענין הכרת הטוב לאשתו.

ג. למדנו מכאן, שצריך ליתן לאשה מתנות, (לא רק בזמנים ידועים, כגון: בחגים וביום נשואין, ויום הלדת וכדומה), אלא כל פעם שמזדמן לו ואפלו מתנה קטנה, דבר הראוי לה, ומה שהיא אוהבת ושמחה בו, כדי שתדע שהוא חושב עליה בכל פעם ואוהב אותה. ועל ידי זה הם נקשרים יחד. ולכן יש להרבות במתנות תדיר, ואפלו בדברים קטנים, כגון ממתק, דבר מאכל, פרחים וכדומה, לפחות פעם אחת בשבוע, ולא יחוס על ממונו, דאדרבה, בזכות זה יתברך ויעשיר. וכמו שכתוב בבבא מציעא (דף נט.) אמר ר' חלבו, לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר: ''ולאברם היטיב בעבורה'', והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו (כבדו לנשותיכם כדי שתתעשרו).

ומן הראוי מידי פעם לצרף למתנה מכתב המודיע את הערכתו ואהבתו אליה, שהרי זה בעקר מה שהאשה רוצה להרגיש מבעלה, היא אינה צריכה את כיסו אלא את לבו שהוא אוהבה וחושב עליה, ובשבילה המכתב שכתב לה חשוב יותר מן המתנה. וכשהיא נדה יכתב לה רק מה שמותר לומר לה. וכן מתר ליתן מתנה לאשתו נדה (כשאינו נותן בידיה), עין בכרתי ופליתי סימן קצ''ה ס''ק א', אבל לא יתן לה מתנה המיחדת ביניהם להרגל דבר או לקרוב (כגון: בשמים וצבעי אפור וכדומה, אבל תכשיטים ובגדים ופרחים וכדומה מתר). וכשקונה לה בגדים ותכשיטים, רצוי שהבעל ילך עם אשתו, כדי שהיא תבחר מה שמתאים לה, ובזה ימנע עגמת נפש על שקנה לה דבר שלא מתאים.

ואף שלפעמים יחשב שהוא מגזים בשבחים ומתנות אליה, ויש שהאשה מעירה שהוא מגזים בזה, ואומרת לו שאין צרך שיתן לה מתנות וישבח אותה כל כך, הרבה פעמים זה נובע מרצון לקבל עוד, או שהיא מנסה אותו איך יגיב על זה, ועוד שהיא רוצה שיעשה זאת באיכות יותר טובה, שישבח אותה מכל לבו ולא רק ימלמל תודה שגרתית. ועל זה צריך לשים לב שלא יראה שגרתי, אלא מכל הלב. ואף שבתחלה אינו יכול תמיד לשבח מכל הלב, לא ימנע מזה, שעל ידי זה יתרגל לשבח אותה ויבא במשך הזמן לשבח אותה מכל לבו, (דמתוך שלא לשמה יבא לשמה), ובפרט שהאשה רוצה לשמע את השבחים, ועוד שהוא מחיב להכיר לה טובה על כל מה שעושה בשבילו, כדלהלן פרק ב' אות א'.

ד. ''עליו להשתדל להראות אהבה וקרוב ברבוי שיחה ורצוי'' הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ''ל (בעל מחבר ספרי ''קהלות יעקב'') כותב אל אברך: ''כידוע עקר תקות האשה בעולמה היא שיהא לה בעל האוהב אותה, וכשהיא רואה שזה אינו, כמעט שקרוב לפקוח נפש מרב צער ויגון על היותה גלמודה כאלמנות חיות''. ולכן כותב החזון איש: ''עליו להשתדל להראות אהבה וקרוב'' שזה כל תקותה וצפיותיה של האשה. לא מספיק שהוא אוהבה בלבו, אלא צריך להשתדל כל פעם ובכל יום ויום להראות אהבה וקרוב, שהרי עושה הרבה בשביל בעלה. וכמו שכתבנו לעיל, שצפיתה שאכן זה יגרם לו לאהב אותה, כמו שהיא אוהבת אותו, וכשהיא רואה שזה אינו לא רק שהיא מאכזבת על שכל עמלה וטרחתה בבית בשביל בעלה היה לריק, אלא שהיא מרגישה בודדת וגלמודה בלי שתוף עם בעלה. וזו מהות האשה, כמו שכתוב בקדושין (דף מא:) ''טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו'', ולכן כמעט שקרוב לפקוח נפש מרב צער ויגון. וכבר שמעתי על כמה מקרים שהגיעו נשים לדכאון נפשי ר''ל, משום שהבעל לא הראה מספיק אהבה וקרוב.

''רבוי. שיחה ורצוי'', כיון שמהותה של האשה זה דבור. וכמו שכתוב בקדושין (דף מט:) ''עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, מהן נטלו הנשים תשעה קבין''. ונשים דברניות, כמו שכתוב בברכות (דף מח:), שעקר הדבור גורם לאנשים להתחבר, ולכן האשה מרבה לדבר, כדי שיתחברו עמה, ובפרט בדבור עם בעלה, כדי שבעלה יתחבר אליה ויבין אותה. וכיון שזו מהותה לדבר, ובפרט שהיא רגשית וצריכה להביע לאחרים את רגשותיה ועסוקיה ודאגותיה וחויותיה, צריך הבעל להקשיב לה ולהיות סבלן בשמיעתו את דבריה, אף שאינן מענינין אותו וחושש מבזבוז זמן ובטול תורה, שעל ידי זה מקל עליה. וכמו שכתוב ביומא (דף עה.) על הפסוק (משלי י''ב כ''ה) ''דאגה בלב איש ישחנה'' ישיחנה לאחרים וישיחנה מדעתו, שעל ידי שמספר לאחרים דאגתו יוקל לו. (ואף שיש בדבריה לשון הרע בשעה שהיא מתרתחת על אחרים, מתר לשמע דבריה בלי להאמין ולקבל, כדי להרגיע אותה, ואולי גם להוציא הגנאי מלבה). וכן כשהיא מתפרצת וטוענת נגד הילדים או נגדו, צריך לשמע ולהראות שהדברים כואבים לו ולטכס עצה לשפר זאת. ועדיף לשמע אותה כל פעם ובכל ערב, כדי שיוקל לה, וגם כדי שלא יצטברו לה הרבה טענות נגדו, שאז יהא קשה להרגיעה ולתקן הדבר.

וכן צריך הבעל להראות לה שהוא שתף ברגשותיה, ולהיות אזן קשבת לבעיותיה, ולא להראות לה שדבריה הם לטרח בעבורו, כגון: שהוא מפסיק אותה, או מראה לה פנים חמוצות, או שמסתכל בשעון שמראה לה בזה שדבריה הם לטרח, שאז היא מאכזבת על שלא אכפת לו ממנה, וכן על ידי זה הוא נועל את הדלת לדבורים אלו, והיא תאלץ לשפך שיחה לפני משפחתה או חברותיה במקום שהשתיקה שם יפה. וצריך הבעל ליתן לה לדבר בצורה נינוחה ובלי לחץ, כגון: בזמן שיש כבר שקט בבית, ורצוי לטיל עמה מידי פעם שעל ידי זה היא נינוחה וקל לה להוציא את מה שמעיק לה. וטוב שהבעל יזום זמן לדבר עמה, ויזמין אותה לדבר עמו או לטיל עמו כדי לדבר, ובזה מראה לה שרוצה בזה ואין לו בזה טרח, אלא הנאה וענג והוא רוצה להתחבר אליה.

נמצא שבדבורים אלה יש הרבה תועלת: א. הם נקשרים יחד שיש להם שתוף ברגשותיהם, שהוא מספר לה והיא מספרת לו על חויותיהם, וזה מרגיל הטבע עמה, כמו שכתב החנוך כדלעיל. (ולא יספר לה דברי גנאי עליו, כגון: שפגעו בו וכדומה). וכן רצוי לשתף אותה בלמודיו, כגון: מסקנת ההלכה, או בנושאים בו עוסק, כדי שתרגיש את למודו וזה מוסיף הרבה אהבת תורה, וכן ספוק במסירותה ללמודיו שהיא שומעת מה שלומד, (וכן למוד בבית עם חברותא מוסיף הרבה באהבת תורה ומסירותה, שהיא חשה ומרגשת את הריתחא דאורייתא, וזה בדוק ומנסה). ב. על ידי זה מקל עליה כדלעיל. ג. על ידי זה הם פותרים בעיות שונות, כגון: הילדים, פרנסה וכו'. ובפרט זה מועיל לקשר שביניהם לחזקו ולאמצו ולתקן החסרון מצדו ומצדה.

וכן על ידי הדבורים הוא יכול להתיעץ עמה על בעיותיו, וכמו שכתוב בבבא מציעא (דף נט:) ''איתתך גוצא גחין ותלחוש לה'' ופרש רש''י, אשתך קטנה כפף עצמך ושמע דבריה. (עין שם בגמרא שמדבר גבי יעוץ עמה). ובברכות (דף כז:) אף שמנו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא אמר, איזיל ואימליך באינשי ביתי, עין שם שהתיעץ עם אשתו. ועין בבראשית רבה פרק י''ח סימן א', שדרשו מן הכתוב: ''ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה'' (בראשית ב' כ''ב), שנתן בה בינה יותר מן האיש. והיינו, שהיא מבינה דבר מתוך דבר ומתבוננת בכל דבר לפרטיו הקטנים. וזה מסיע לה בתפקידה בבית בנהול הבית וגדול הילדים וחנוכם. (שרה שמה לב שישמעאל מצחק עם יצחק, ואמרה ''גרש את האמה הזאת ואת בנה''. וכן רבקה שמה לב שיעקב ראוי לברכות ולא עשו), ולכן טוב להתיעץ עמה שהיא מתבוננת לפרטי הענין, ועין בברכות (דף י:) שהאשה מכרת באורחין יותר מן האיש, והיינו משום שיש לה בינה יותר מן האיש.

ה. אמנם צריך מאד להזהר בדבוריו עמה, שמא יצער אותה על ידי דבור תוקפני או שמוכיח אותה או שמזכיר לה את עברה או את טעותה. וכן כשבא לביתו ורואה שארוחת צהרים או ערב לא מוכנה והוא רעב או שהוא מזדרז, לא יכעס או יעיר לה, דיש ללמד עליה זכות שמא אותו יום היא לא הרגישה טוב ושאר סבות המעכבות. וכן גבי נקיון הבית או שהבית אינו מסדר כמצוי שאין הנשים מספיקות הכל, וכן אם חסר לו חלצה מגהצת וכיוצא בזה. ויש אפנים שאסור כלל להעיר, אלא צריך לעשות זאת בעצמו, כמו בזמן שהיא אינה מרגישה טוב או בערב שבת, עין בשו''ע סימן ר''נ. ואף שלפעמים מתר להעיר, צריך הרבה שימת לב איך אומר את הדברים ומתי. יש זמנים שלא כדאי כלל להוכיח, ובפרט בזמן לחץ או מתח ביניהם, או בערב שבת וערב יום טוב, הדברים לא מועילים אלא אדרבה מוסיפים מריבה וצער, ולפעמים עדיפה השתיקה.

בבבא מציעא (דף נט.) אמר רב, לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה וכו', שערי דמעות לא ננעלו. נמצא שאונאת אשתו חמור מסתם אונאה, עין שם, ופרש רש''י באונאת אשתו באונאת דברים לצערה, אונאתה קרובה לבא, פרענות אונאתה ממהר לבא. ובבראשית רבה פרשה ע''א סימן א': יעקב על שחרה אפו ברחל שאמרה לו ''הבה לי בנים'', וענה לה ''התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן'', אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך עונין את המעוקות? חייך שבניך עומדים לפני בנה. וכן לא יערך השואות עם אחרים, כגון: למה אין את עושה כאחותי, או כאמי שזה פוגע בה.

וכן לא יוכיח אותה בפני אחרים, כגון: משפחה. ואדרבה, לפני אחרים צריך להצדיק את אשתו דהיא כגופו, וצריך להגן עליה אף שדעתה אחרת ממנו, ואף שברור לו שהיא טועה, (אלא אם כן היא עומדת לעבר אסור), ורק בביתם יסביר לה את טעותה בעדינות כדלעיל, וזה בונה את הנשואין שהיא רואה שהוא מגן עליה לפני אחרים אף שאינו סבור כמותה.

וכן אם ההורים שלו מדברים נגד אשתו, אסור לו לילך לשם אפלו לבד, שהרי צריך להתאחד עם אשתו ולהיות לצדה. ועוד שאסור לילך למקום שאומרים שם לשון הרע, ועין להלן אות ו' דבור המתחיל: וצריך.

ולכן יתבונן לפני כל משפט שאומר לה, אם כדאי לאמרו או לא. ועדיף לפעמים למעט בדבור, דלא הכמות בדבור פועלת אלא האיכות, שעל ידי שמשבח אותה או משתף אותה בחויות, ובעקר שומע אותה זה גורם שנקשרים. ואדרבה, יקבע זמן ללמד בערב, זמן מסים בכולל ערב, ובשנה ראשונה רצוי שלא ילמד בערב מחוץ לביתו, אלא ילמד בביתו, ורצוי עם חברותא, כדי שיהא בלמוד ברכה ורצף ורצינות. ועוד שעל ידי זה אשתו תשמע ריתחא דאורייתא ותגבר בה אהבת התורה בראותה מקרוב את למוד בעלה (ולא רק מידיעה). ואם אינו יכול ללמד על ידי חברותא ילמד לבד בקול רם, כי הקול מעורר הכונה והערנות ללמוד, וגם תגבר באשתו אהבת התורה כדלעיל, ויהא זמן זה ''קדש לה''' בלי הפרעות. ועל ידי זה יזכה בכתר תורה שלומד בלילות, כמו שכתוב בשלחן ערוך יו''ד סימן רמ''ו סעיף כ''ג. וכן יש ברכה בביתו ואין שולטים בביתו מזיקים ופרענות, עין בסנהדרין (דף צב.) ובשלחן ערוך שם סעיף כ''ד. אמנם לא יזניח את אשתו משום שעוריו ולמודיו בערב, אלא יקדיש כל ערב זמן לדבר עם אשתו ולאכל עמה כדלעיל.

וכן רצוי ללמד עם אשתו בכל יום הלכות (נדה, שבת, לשון הרע וכדומה), ולא יהא עקר למודם רק בהלכות, אלא בלמוד שמביא לפתוח שיחה ולקשר נפשי, כגון: למוד מוסר והשקפות בספר כארחות צדיקים וחובת הלבבות וכדומה. וכן בשבת ילמד עמה בכל סעדה.

יש להזהר, בשנה ראשונה בפרט, לא להעיר לאשתו הערות, דכל שמעיר לה זה גורם ביניהם נתק, שהיא מרגישה שנעשה לה רב, ועוד שהוא עדין לא משלם ומעיר לה. ורק אחר שהם יתאחדו כראוי אחר שנה ראשונה, כדלעיל, ההערות יעשו רשם ויוסיפו איחוד ביניהם אם יעיר לה כראוי וכדלעיל, כגון: ראוי או כדאי לעשות כך. ולא יאמר לה בלשון תוקפנית למה עשית כך, ויכול לומר לה אנחנו נעשה כך! שהוא כולל אותו עמה. ואדרבה, היא תרצה שבעלה יעיר לה, כיון שהם מאחדים והיא רוצה לעשות רצונו, אבל לפני כן הוא רק מצער אותה בהערותיו. ואם הדבר נראה לו חמור יתיעץ עם רב אם להעיר לה וכיצד להעיר לה. ולפעמים רצוי לא להעיר בפה אלא על ידי למוד בצותא. ואם מצוי ביניהם כעס ומריבות יזהרו שלא יעירו זה לזה, אלא בכתב, כשיש צרך גדול, וזה ימנע כעס, וכן על ידי זה ימנע מהערות שלא מכרחות שהרי הוא מבקר את מה שכותב, ובפרט דהוי בניחותא ולא מתוך כעס וריב, וזה בדוק ומנסה.

אם היה ביניהם ריב או אי הבנה, ישתדל מיד לפיסה ולרצותה, וראוי לומר לה שלא התנהג כראוי והוא טעה ומצטער על זה ופעם הבאה ישים לב לזה, שהרי אין האשה רוצה לריב עם בעלה, דסתם אשה כשרה היא ורוצה לעשות רצון בעלה, אלא משום שפגע בה או שלא התיחס אליה כראוי, היא מעירה לו או שגם היא אינה מתיחסת אליו כראוי, ואם כן אם יאמר לה שהוא טעה ומודה באמת אינו טועה. ואף אם הוא בטוח שהוא צודק יאמר שטעה, כדי להפסיק המריבה, ולמחרת יכול לברר אצל רבו מי טעה, ואם היא טעתה יכול לומר לה בשם רבו את טעותה (אם שאל כראוי), ואז אין כבר כעס. ועין להלן פרק ג' אות ה'.

וכתב רבנו יוסף חיים בספר ''חקי הנשים'', שאם הבעל מודה בטעות אל יסבר שהוא מוריד בזה את כבודו, ואשתו תנצל זאת להשתרר עליו, אלא אדרבה, היא תעריך את מדותיו שמודה בטעותו ומוריד מכבודו בשביל האמת, והיא תוריד מכבודה כפלים כדי לכבדו.

ובכל אופן של מריבה לא ילך לישן עד שיפיס את אשתו, דאם הוא מתעלם ונותן לה לישן בלא לפיסה, הוי פגיעה גדולה בה שהוא מתעלם ממנה ולא אכפת לו ממנה. ואף אם אשתו תאמר לו שמחר נדבר על זה וכעת אין לה כח, לא יכנע מהר, דלפעמים היא אומרת זאת רק כדי לנסותו, אלא יאמר לה שהוא אינו מסגל לישון עם מריבה, והכל לפי הענין.

ובפרט יש להזהר ממריבה בז' נקיים, וכל שכן לפני הטבילה, וכן בערב שבת או בליל שבת יש ליזהר ממריבה, שהיצר הרע מנסה לחרחר ריב ומוסר את נפשו על זה. כמו שכתב בספר כף החיים לרבנו חיים פלאג'י סימן כ''ז אות ל''ה בשם החיד''א, ולכן לא יעורר אז שום מחלקת והקפדה, ואדרבה יבקש שלום. וכמו שכתוב בשבת (דף לד.) דצריך למימרינהו בניחותא.

ויש שסוברים שאם אין מריבות בבית זה סימן שהם בשלום ואין צריך לעבד על שלום בית, וזו טעות חמורה, שהשלום בבית אינו המנעות ממריבות, אלא צריך לעשות הכל כדי שלא יבאו למריבות. כמו שכתוב בשבת (דף כג:): שנר שבת דוחה נר חנכה ויין קדוש, דשלום בית עדיף אף שאין מריבה אלא רק למנע ממריבה, שמא יתקל בעץ ואבן ויאשים אותה. שלום בית אינו שלא יהיה ריב, אלא שיהיה שלום ביניהם. ועוד שהקשר בין איש לאשתו צריך להיות תמיד בעליה ולא במצב עומד, וזה מתחיל משנה ראשונה. וכמו שתקנו לנו חז''ל בברכת הנשואין: ''אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רנה, דיצה וחדוה, אהבה ואחוה, שלום ורעות'' שזו דרך עליה בקשר ביניהם, עד רעות שזו אחדות גמורה. וכתב בספר החרדים שהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו רק במקום שיש שלום.

לפעמים אף אחר שנתפיסו מזכירה האשה לבעלה את הריב, או טעיות שעשה בעבר. אין לבעל להתרגז עליה על שמעלה זכרונות שאינם טובים, שכן טבעה כמו שכתוב בנדה (דף לא:) שהאיש מקבל פיוס ואין האשה מקבלת פיוס, כיון שנבראה ממקום קשה, הרגש שלה אינו מתפיס מהר, אלא צריך להוסיף פיוס על פיוס, ולהוכיח לה שהוא תקן את זה ולא יחזר שוב על הטעיות.

ו. התאחדות החזון איש כתב שצריך להשתדל להתאחד, שזו כונת היצירה: ''והיו לבשר אחד'', והיינו כדי לקים את התכלית, ''אעשה לו עזר'', שהאשה תהיה לו לעזר, גם בחלק חייו הגשמיים וגם בחלק הרוחני, כגון: למוד תורה וכדומה, וגם בחנוך הילדים. ולצרך זה צריכים בני הזוג להיות מאחדים בדעותיהם, אף על גב שכל אחד בא ממשפחה אחרת ויש לו הרגלים אחרים ואפי שונה, צריכים להתאחד. וכמו שכתוב בבן סורר ומורה, איננו שומע בקולנו, ולא כתוב בקולותינו דהיינו ב' קולות, דאם כן אינו אשם אלא הוריו אשמים שאינם מאחדים בדעתם, ואיך יתחנך הילד. ולכן צריך קולנו קול אחד שהם מאחדים בדעותיהם, ורק אז כשאינו שומע להם יש להטיל את האשמה עליו.

וענין ההתאחדות זה על ידי שידע שאשתו היא השתפה לו בכל הלך חייו, ולא הוריו ומשפחתו. וכמו שכתוב: ''על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד''. וצריך להגן על אשתו ולהיות מאחד עמה אף שעל ידי זה הוא נוגד את רצון הוריו, כיון שהם גוף אחד. כגון: שלא לילך לבית הוריו לשבת כשאשתו מתנגדת, ולהגן עליה מהאשמות של משפחה וכדומה.

וצריך לאהב אותה יותר מהורים ואחים. (עין לעיל אות ה' דבור המתחיל: וכן). עין הגר''א במשלי (ט''י,), שאף על גב שבתחלה עלה במחשבה לבראות שנים, לבסוף נבראו בגוף אחד, כדי שתהא אהבה ואחוה ביניהם יותר מאחיו ושאר קרוביו, שיהיו גוף אחד ממש כאיש אחד בלב אחד אהבה מלב ונפש, ואז אף שהם ב' גופים הם קשורים בלב ונפש, ולכן שניהם נשמה אחת שנתחלקה לשנים והאשה משלימה אותו. וכמו שכתוב בזהר הקדוש (עין במה שכתב האר''י ז''ל בשער הפסוקים פרשת שמות, ובראשית חכמה שער הקדשה פרק ט''ז), שלנקבה אין לה כח עצמי, וצריך שבעלה יזון ויפרנס ויספיק לה כל צרכיה, ולכן הצרכו להתחבר יחד ולהיות עצם מעצמו ובשר מבשרו, כדי שגם אחר שתנסר מאחוריו ותחזר ותנשא לו, יהיה לו אהבה גמורה עמה וחשק גמור להספיק צרכיה, כי אשתו כגופו דמיא.

ולכן כתב החזון איש שצריך להתאמץ להתנהג באפן יותר מקרב וביחוס יד ימין לשמאל, שאינו דבר חוצי אלא עצמי, האשה אינה נחשבת כקרוב משפחה, כאב ואח או כחבר ורע, שהוא דבר חוצי, אלא הם גוף אחד ונשמה אחת וכדלעיל. ולכן ביבמות (דף סב:) אוהבה כגופו כי זה גוף אחד. וכן כל מה שמפריע לאשה או כואב לה, צריך להרגיש שזה מפריע גם לו וכואב לו, כי הם גוף אחד. ועוד שאם היא תצטער או תחלה נמצא שהוא מפסיד, שהרי אינה יכולה להיות לו לעזר בשלימות. וכן שכן בענינים רוחניים כשהיא חסרה גם נשמתו חסרה, שהם נשמה אחת. ולכן צריך למחות באנשי ביתו דהוא נתפס על אנשי ביתו כי היא חלק מנשמתו. וצריך לומר זאת בניחותא, כדי שיקבלו ממנו, כמו שכתוב בשבת (דף לד.). ויש לשמע את בעיותיה ולנסות לפתר אותם ולחזק אותה. כמו שכתב החזון איש ובדברי חזוק לשמח לב. וככל שיחזק אותה בין מבחינה גשמית ובין מבחינה רוחנית הם יתאחדו יותר והיא תהא לו לעזר.

ולכן צריך לשמח אותה, שעל ידי זה היא נשלמת גם בגופה וגם ברוחה, כידוע. ובעקר בזמן חליה או מצביה הקשים, כגון: הריון ולדה וזמן נדתה, שראשה ואיבריה כבדים עליה, הוא צריך לחזק אותה מבחינה גשמית, כגון: לעזר לה ולהגיש לה וליתן לה תרופות המחזקות. וכן מבחינה רוחנית לעודדה וליתן לה כחות שתוכל לסבל ולא תרד בנפשה.

כשהאשה אומרת שהיא עיפה או שקשה לה, אל תתן לה עצות, היא אינה מצפה שתאמר לה לכי לישון או אל תעשי זאת, ואם יאמר לה כן זו טעות עצומה, והיא תאמר אינך מבין אותי ואינך מסכים עם קשיי, אלא כונתה כשאומרת שקשה לה שתסכים עם הקשי שלה, וכן תסכים עם בעיותיה, ואז זה מקל עליה שהיא מרגישה שאתה נושא עמה בעל. ועין להלן פרק ג' אות ד'.

ועקר ההתאחדות בין בני הזוג אינו בגוף ובחיצוניות וביפי, דהוי אהבה תלויה בדבר, וכשאי אפשר להתאחדות זו, כגון: בזמן נדתה או כשמזדקנים, כל ההתאחדות נמוגה ויש ביניהם ריחוק ומריבות, כמו שמצוי בזוג מבגרים. אלא עקר ההתאחדות צריכה להיות בלב ונפש, מתוך הערכה פנימית והכרת הטוב ושימת לב למדות הטובות, כגון: אהבת תורה וכדומה, שזה גורם לאהבת נפש וקשר פנימי, ואז הם מאחדים בלב ונפש גם במצבים קשים ועד זקנה ושיבה. ועין להלן פרק ב' אות א' במכתבו של הגר''י קנייבסקי זצ''ל.

איחוד זה אפשר לעשות על ידי בדיחות וקלות ושחרור הרגשת הזרות, אבל רציניות וגנוני כבוד ודרך ארץ אין לו מקום בין בני הזוג, אלא לאנשים זרים. אבל לאשתו שהיא כגופו, וכמו שכתוב: ''והיו לבשר אחד'', צריך לשחרר את כל ההרגשות החוצצים, בין בלב, כגון: הפער שביניהם שיש להם אפי שונה וכדומה, וצריך להגיע לאחוד דעות, ובין בגוף, צריך שחוק וקלות ראש המרגילה ביניהם, לא מיבעיא כשהיא טהורה, אלא אף כשאינה טהורה וצריך להתרחק ממנה, אין להוסיף בהרחקות שאינן מבארות בפוסקים. ואדרבה, צריך שתהיה הרגשה קלה של בדיחות, דבורי שבח, חיוכים והכרת הטוב כדלעיל אות ב'. אוירה של שמחה ביניהם מאחדת הרבה, אבל רצינות ותוכחה ודאגה אינה מאחדת כלל.

ועוד על ידי שהוא משתף אותה בכל עניניו הם מתאחדים, כגון: להודיע ביציאה לאן הולך ובשובו מה עשה, אם מאחר צריך להודיע לה שלא תדאג, וגם בזה הוא משתף אותה בעניניו. וכן לשתף אותה בלמודיו באיזה נושא הוא עוסק וההלכות שנתחדשו לו. וכן להתיעץ עמה כדלעיל אות ד'. וכן בעניניו הכספיים לשתף אותה, כגון: חשבון משתף וכדומה.

תוכן העניינים

האושר שבנשואין - לגבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה