פרק שלישי - נושא בעול עם חברו
א. באיכה (ג, כ''ז) ''טוב לגבר כי ישא על בנעוריו'', ופרשו חז''ל באיכה רבה (ג' ט'), זה עול אשה. וצריך להבין מהו עול אשה, למה נחשב עול, ולא משמע משום שחיב לדאג לה לפרנסה ''שארה כסותה וענתה לא יגרע'', אלא עצם מהות האשה זה עול כשנושא אותה עול אשה. והנה מלבד מה שהאשה תלויה בבעלה ואליו עיניה נשואות, ולכן הוא צריך לספק לה את כל צרכיה על ידי דבורים ושבחים ומתנות ועדוד, וכמו שכתוב לעיל פרק א' וב'. העול הוא גם להכיר את מהות האשה, כי היא אינה שוה לו, ועליו להכיר את תכונותיה ומדותיה, כדי להיטיב לה לפי זה, שהרי זה התכלית שבנשואין לגמל חסד עם אשתו, כמו שכתוב בהקדמה.
הפסוק אומר ''אעשה לו עזר כנגדו'' (בראשית ב' י''ח), ופרש הספורנו ''כנגדו'' שהאשה שונה ממנו, שאם היתה שוה לו לא היה ראוי שיעבד וישרת אחד מהם לחברו, ונמצא כיון שאינם שוים כל אחד משלים את זולתו, ואם כן צריך להכיר את השני שבין אשתו לו, כדי להיטיב לה לפי מה שהיא צריכה.
והנה יש הרבה הבדלים בין האיש לאשה, באפי ובהרגלים שכל אחד קבל והתרגל אצל הוריו, בין בהלכות, בין בהשקפות ובין בהנהגות, כגון: עדות שונות, או שקבלו מרבנים אחרים. וצריך להבין שיש כאן עוד משהו עם הרגלים שונים, ואין הרגליך מחיבים אותה, שהיא התרגלה לנהג אחרת, ואי אפשר לשנותה בקלות לפי הרגליך. אף שיש דברים שהאשה צריכה לנהג כמנהגי בעלה, צריך לידע במה כן ובמה לא, ואיך לעשות זאת, כדי שלא יגרם על ידי זה ריב ומתח. וכל שכן שאת ההבדלים באפי ובמדות קשה מאד לשנות, וצריך להתרגל לאפי שלה ולהרגלים שקבלה מבית הוריה, ואין טעם להתוכח או להעיר על זה, ובפרט שאין בזה אסור מצד הדין. וכל שכן בעניני הבית שרצוי שהבעל יתרגל להרגלי אשתו, כיון שהיא עקר הבית, וקל לה להנהיג את הבית לפי הרגליה, כגון: צבעי הכלים של בשרי וחלבי, עניני שבת וכדומה.
וכן מצוי שלאשה יש טבעים הדומים להורים שלה שהיא התרגלה ולמדה משם, שהם הפך הרגלי הבעל, כגון: רשלנות או אדישות לסדר וכיוצא בזה, או להפך שיש לה סדר מופתי בקפדנות, וכיוצא בזה הרגלים המרגיזים את הבעל. וצריך בזה הרבה סבלנות וארך רוח לקבל אותה איך שהיא ולא להעיר לה, שדברים כאלו קשה מאד לשנות, ורק אחר הרבה שנים אחר שנקשרו זה לזה יכולה האשה להתרגל להרגלי בעלה ולעשות רצונו, ופזיזות בהערות אליה אחר הנשואין אינו מועיל כלום, אלא רק מרחק ביניהם.
ב. וכן יש מדות המצויות בטבע הנשים מחמת הרגש שיש בהן, או בינה יתרה שנתנה בהן, שהיא בוחנת כל דבר לפרטים וביסודיות, שזה עלול לקומם את הבעל, וצריך לידע שאלו תכונות האשה והשם יתברך הטביע זאת בכל אשה, כדי שתוכל לנהל את הבית בכל פרטיו, וכן תוכל לגדל ילדיה, שלזה דרוש רגש ובינה יתרה להבין כל אחד ואחד לידע מה צרכי ילדיה וצרכי הבית, שהרי היא עקר הבית, כמו שכתוב בשבת ד(ף קיח:) לעולם לא קראתי לאשתי אשתי אלא ביתי.
ולכן יש דברים שאם הבעל לא שם לב שזה נגד תכונתה של אשתו וזה יכול לקומם אותה, הוא יכול לפל במריבה גדולה על דבר שנראה לו פעוט, כגון: סדר בבית בחפציו ובבגדיו אחר שהורידם, ובספרים אחר שלמד בהם, או בכלים אחר שאכל, וכן היא רוכשת כל מיני כלים וחומרי נקוי וכדומה לבית שנראים לו שהם מיתרים, וסובר שיש בזה ''בל תשתית'' או מותרות, וכן הנקיון והסדר לפני פסח שהאשה מאד מדקדקת בזה, החלפת גליונות בארונות שנראה לו מיתר, ועוד הרבה הנהגות של האשה. וצריך הבעל לידע שזהו מהותה של האשה מחמת הרגש ובינה יתרה שהשם יתברך חנן אותה, והכל לטובה, ואין לו כלל להעיר לה על זה. וכן מה שצריך להמתין לה בדרך כלל כשצריך לצאת יחד לחתנה או לנסיעה וכדומה, מחמת שהיא מתעכבת על פרטים, כגון: לבוש, או לקיחת חפצים, או נקיון הילדים, והבעל לחוץ מאד מחמת שממתין לה ונראה לו שהם מאחרים. לא יעיר לה אז, כיון שזה מהותה, אלא אדרבה יעזר לה במה ששיך, ובזמן שממתין לה ילמד וימתין לה בסבלנות.
בכל זה אם הבעל יעיר לאשתו יכול להביא לידי מתח ביניהם ואף למריבה על דבר שנראה לו שטותי, והאשה רואה זאת כאי התחשבות עמה ושאינו מבין כלל את צרכיה, וחושב רק על עצמו וזמנו, וכל זה משום שאינו מבין את השני של האשה ממנו. וצריך לידע שסדר ונקיון הם במהותה של האשה, ואינו מועיל לשכנע אותה שעל פי השבל הוא צודק, כיון שהאשה לא פועלת על פי השכל שלו, אלא על פי הרגש שלה, וצריך להבין לרוחה ולהתחשב ברגשותיה, וצריך להתרגל למציאות זו.
וכן מחמת שליטת הרגש אצל האשה יש לה פחדים, כגון: דאגה על אחור הבעל או הילד להגיע לבית, ומחמת הפחד האשה מדמינת שמא קרה דבר גרוע, כגון: תאונה וכדומה, וכשמגיע בעלה לבית היא מתלוננת על שאחר, ואינו מועיל לשכנע אותה שזו תופעה מצויה מחמת סבות רגילות, כגון: שעשה חסד או המשיך בלמוד או שעכבו שוטר וכדומה, ושאין לה לחוש לסכנה שאינה מצויה, כיון שאין האשה פועלת בזה על פי השכל וההגיון, אלא על פי הרגש. ולכן נמוק שכלי יכול לצערה יותר שאינו מבין לנפשה ואינו נושא בעול עמה. ולכן לא יתרגז עליה אלא צריך להתנצל על שגרם לה צער ולא הודיע לה על שיאחר, ובאפן זה צריך להשתדל מכאן ולהבא להודיע לה שמאחר, כגון: על ידי טלפון לביתו או לשכנים, כדי למנע ממנה צער ופחדים. ועל ידי זה אשתו תעריך אותו שהוא מתחשב בה ומבין לרוחה.
מאותו טעם מצוי שהאשה מפחדת מאד מעכברים ומחיות קטנות וקטנטנות שרואה בבית, עד שנכנסת לבהלה ואבוד עשתונותיה, וכן היא רגישה לפעמים ונגעלת מראית פצע או קיא וכדומה. ואם אין הבעל מבין לרוחה ובתכונותיה הוא יכול לבישה שהיא מתנהגת כילד קטן ושאין לה שכל בקדקדה. זו טעות, צריך להכיר את תכונותיה ולא לנסות על פי הסבר שכלי לשנות את טבעה, אלא אדרבה צריך לעודדה ולעזר לה להתגבר על מה שגורם לה פחד.
ובכל מצבים אלו אסור להוכיח אותה, כי זה לא יעזר זהו טבעה, ואדרבה הוא מביש אותה ומלבין פניה ומצער אותה. ונאמר בבבא מציעא (דף נט.) לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה, והגם שכל אשה אונאתה קרובה, כון שהיא רגישה יותר ונעלבת מהר מכל אחד, מבעלה היא נעלבת ומתפעלת יותר. וכמו שכתב המהר''ל בנתיבות עולם חלק ב' אהבת הרע עמוד נ''ז: שיהיה הבעל נזהר באשתו דוקא, כי אשתו מפני שהבעל מושל עליה דמעתה מצויה ביותר, מה שאין כן מאדם אחר שאינה מקבלת כל כך התפעלות. ועין בכתובות (דף סב:) שרב רחומי למד אצל רבא במחוזא, הוא היה רגיל לחזר לביתו כל ערב יום כפור. פעם נמשך השעור ואחר לבא הביתה, אשתו היתה מצפה לו, (וכששמעה צעדים חשבה) עכשו הוא בא, עכשו הוא בא, ולא בא. חלשה דעתה, ירדה דמעה מעיניה, הוא ישב על הגג (קומה עליונה), נשבר הגג מתחתיו ומת. ועין בפרוש רש''י בבבא מציעא (דף נט.) שפרש אונאתה קרובה לבא, פרענות אונאתה ממהר לבא.
ג. במדרש רבה (בראשית י''ח ג'), מבאר שהאשה יצאנית (פרסנית) שנאמר: ''ותצא דינה''. והיינו שזה צרך נפשי באשה לצאת מביתה ולבקר אצל קרובים וידידים (שכנות). וגם על זה נאמר: הוי נושא בעול עם חברו, צריך לסיע לה לצאת, כגון: ללוותה לבקורים כשהיא מבקשת זאת מבעלה, או לשמר על הילדים כדי לאפשר לה לצאת לבקורים או לשעורים. ולפעמים אם מונע ממנה לצאת היא עצורה בנפשה ואין לה למי לשפך את רגשותיה וחויותיה, והוא גורם לה בזה לתסבוך נפשי וצער גדול. והיו נשים שהגיעו לדכאון נפשי מחמת זה.
רצון זה של האשה לצאת לקרובים וידידים נובע משתי סבות: א. לצאת מעול הבית שנראה בעיניה לפעמים כבית האסורים, בגלל העול הכבד הרובץ עליה שם, כגון: טפול בילדיה, ובפרט כשאינה עובדת ואינה רגילה לצאת מביתה מתמת ילדיה. ב. היא רוצה חברה כדי לספר לה בעיותיה וחויותיה ולהתיעץ עמה, וכן לשמע מה שקורה סביבה ובחוג שלה. עין במדרש רבה שם שהאשה היא ציתנית שנאמר: ''ושרה שומעת פתח האהל'', ופרש במתנות כהנה ציתנית מבקשת לשמע כל דבר. הבעל יכול לסיע לה בזה כשהוא יוצא עמה לטיל, ושומע את בעיותיה ומדבר עמה לפי צרכה, ובזה נושא בעול הנפשי ומונע ממנה לחץ, ועל ידי זה הם נקשרים והוא נעשה לה כחבר לשפך נפשה לפניו, ואינה צריכה לרבוי חברות כדי להתיעץ עמהן. אמנם בזה לא מספיק שהבעל ישמע אותה, אלא צריך שייעץ לה ויעזר לה בבעיותיה, וכן צריך לספר לה מה שקורה מסביבם, כדי שתסתפק בדבור עמו.
וכן האשה קשורה מאד עם בית הוריה ובפרט בתקופה הראשונה לאחר הנשואין, כמו שכתוב בכתובות (דף עא:) וזה גם נובע מהרגש שלה שיש לה קשר רגשי עם בית הוריה, והיא מבקשת מבעלה להתארח אצל הוריה לעתים תכופות יותר ממה שהוא מבקר אצל הוריו. ולכן אם בקשה ממנו לילך עמה לבית הוריה, לא יסרב, ובשום אפן לא יאמר לה שמשעמם לו שם וכדומה שהוא פוגע בה. ולעולם לא ידבר נגד הוריה או משפחתה, שבזה מרחיק אותו ממנה, אלא צריך לשבח את הוריה. וכן היא מנהלת עם הוריה שיחות ארכות בטלפון, או שנמצאת שם כל יום אם הם גרים בקרבת מקום, ומצוי שמחמת זה הבעל מתקומם ומתקוטט עמה על שנראה לו שאינה אוהבת אותו, וקרוביה חשובים לה יותר ממנו, ולכן הוא מונע ממנה קשרים עם קרוביה ורוצה לכלותה בביתו. בזה הוא פועל נגד טבעה ואינו מועיל כלום. אדרבה, היא תתרחק ממנו ותלך יותר לקרוביה. הבעל צריך לידע שזה טבעה, ורק על ידי התאחדות ביניהם שנוצרת על ידי רבוי שיחה ורצוי וטיולים ותשומת לב ושבחים לאשתו, היא תהא קשורה אליו ותשפך את לבה לפניו, וממילא תפחית את הקשר שלה להוריה, כמו שכתב הגר''א במשלי (ט' ו,), שתהא קשורה בבעלה יותר מאל אביה ואמה.
ד. על האשה, בפרט בזמננו, מטל עוד כבד עבודות הבית וגדול בנים, ולפעמים אף עול הפרנסה שהיא צריכה לעבד כדי לסיע לבעלה, ואת עקר העול היא נושאת לבדה בלא סיוע מבחוץ, כגון: שפחות (עין בכתבות דף נט:), וכן לבעלה אין אפשרות לעזר לה הרבה. ולפעמים היא מתקוממת על זה שקשה לה מאד לשאת עול זה, ובעלה אינו מסיע לה כפי הצרך שהיא מרגישה.
הבעל צריך לישא עמה יחד בעול זה ולסיע לה לפי הצרך, ובפרט בזמני לחץ, כגון: בערבי שבתות וימים טובים, או כשאינה מרגישה טוב, או עיפה מאד. וכן צריך לסיע לה מבחינה נפשית, להתענין בשלומה ובצרכיה, להציע עזרה, לשבח את מעשיה ומדותיה וכדומה, ועל ידי זה נותן לה כח וספוק במעשיה, והיא תעשה הכל בקלות ובשמחה. אבל אם הבעל עוזב אותה לנפשה ואינו מתענין בעבודות הבית, היא מרגשת שכל העול שלה שיך רק לתחומה ואין לו שיכות לעול זה, ואז זה מכביד עליה ביותר שכל הנטל נופל רק עליה, ועל זה נאמר: ''נושא בעול עם חברו''. וכשהבעל מתענין בה ומשבח את מעשיה ומסיע לה, היא מרגישה הקלה שהיא אינה לבד בעול זה, אלא העול מתחלק לשניהם, ועצם ההצעה שלו לבא לעזרתה נותן לה כח וספוק שהיא מרגשת שהוא נושא בעול עמה, ופעמים רבות היא מותרת על עזרתו בפעל, ודי לה בהרגשה זו שאכפת לו ממנה והוא רוצה לסיע לה. ועין לעיל פרק א' אות ו' דבור המתחיל: כשהאשה.
ה. על ידי הרגש שבאשה היא מדקדקת במצות ויש לה מדות טובות ואמונה תמימה יותר מן האיש, כמו שכתב בספר אזנים לתורה של הרה''ג ר' זלמן סורוצקין, ''הרגש שבלב והבינה התלויה בו, ובדבר זה עולה האשה על האיש, כי רגשות האשה מפתחים הרבה יותר מרגשות האיש''. האשה בלב מבין וברגש מפתח מסגלת יותר מהאיש להכיר את מי שאמר והיה העולם, ולכן אמרו חכמים בסוטה (דף יא:) בזכות נשים צדקניות שבאותו דור נגאלו ממצרים. ומבאר בספרים שגם בזכות נשים צדקניות נגאל במהרה בימינו אמן. לאשה יש אמונה תמימה ולכן היא מסגלת לעמד בזמני לחץ בנסיונות קשים יותר מהאיש, ולכן היא נוטלת על עצמה עול כבד לסיע לבעלה ולגדל הילדים מתוך סבל של הריונות ולדות, וצער גדול בנים.
וכן זה נכר בדקדוק במצות, כגון: שמירת השבת וההכנות לשבת, דקדוקים בהלכות נדה והטבילה, חרדה לבטול תורה של בעלה, וזה מלוה בהערות לבעלה, ומחמת זה הוא מרגיש שיש משהו מעליו וזה מקומם אותו. הבעל צריך לידע שזה אפיה של האשה ומטרתה לסיע לבעלה, לא רק מבחינה גשמית אלא גם מבחינה רוחנית, ולכן היא מרגשת בעול זה להיות לו לעזר כנגדו להוכיח אותו ולהיות כנגדו, כדי שזה יהא לו לעזר. מטרתה שבעלה יעלה במעלות התורה והיראה ואל לו להפגע מהערותיה, אדרבה, צריך לקים רצונה ולעלות ולדקדק במצות זה לטובתו. וצריך להתחזק בלמוד מוסר והלכות כדי שיקים את חיובו. ושלא יהא ללעג וקלס בפי אשתו שאינו יודע החיובים עליו, או שאף שיודע אותם אינו מקימם. ואף שנראה לו שהיא מחמירה עליו יותר מדרגתו והיא מדקדקת על דברים קלים, לא ינזף בה. צריך הרבה שקול הדעת ויעוץ עם חכמים איך להעיר לה ואיך להתיחס להערותיה.
וכן האשה אינה מסגלת להבין פזור חפצי הבעל וחסר סדר בכליו, וכל שכן חסר סדר בזמנו, כגון: שקם מאחר לתפלה או לעבודה, מאחר לסדר או לשעור וכדומה. אף שיש לו הצדקה מכח שקול שכלי שישן מאחר וכדומה, כיון שהיא רגשית אין זה מתקבל על לבה. וכל שכן כשהיא משכימה לצרך עבודה או לטפול בילדיה ובעלה ממשיך לישון, זה מקומם אותה והיא רבה עמו על זה. ולפעמים ערכו יורד בעיניה והיא מאכזבת מיחסו לתפלה או ללמוד, וזה פוגע והורס את כל צפיותיה שיהא לה בעל תלמיד חכם שתסיע לו. ואף שאינו בר הכי היא מצפה שיהא מסדר בחייו ויקום עמה ולא אחריה. וכן אם מבטל זמנו בערב ואינו לומד זה מכעיס אותה. וצריך הבעל להבין את רגשותיה וצפיותיה ולממש את זאת. ולא לריב עמה על שהיא ''מתערבת'' לו בחייו, הרי היא רוצה לטובתו וזה כל מטרתה אעשה לו עזר.
אשה דרכה להעיר ולבקר את בעלה, ויש לה תכונה להעיר לו אף שאינו אשם, ואז הוא מתחיל להתוכח עמה על שהוא צודק. הבעל צריך לידע שגם באפן שמרגיש שהיא מעירה לו על לא עול בכפו, לא להתוכח אתה ולא להגיב על הערותיה, כיון שהיא אינה מתכונת נגד הבעל, אלא זה טבעה, ובפרט בזמן לחץ וקשי מחמת הילדים וכדומה, וצריך לתן לה להתרוקן, כדי שירוח לה ולא תהא לחוצה.
ויש שהאשה אינה מסכימה ליחסו והתנהגותו כלפי ילדיו, כגון: שהכה אותם או הענישם שלא לצרך וכדומה. אין לו לנזף בה על תגובתה, ובפרט לפני הילדים אסור לו להראות שאינה צודקת, אלא צריך להתיעץ יחד מה היא הדרך הנכונה, ובפרט שלאשה יש בינה יתרה ומבינה בנפש ילדיה, מה מקרב אותם ומה מרחק אותם, והיא נמצאת רב היום עמהם ויודעת צרך כל בן ובן. ואם אינו יודע ומבין בזה אל יתביש לומר איני יודע, או טעיתי, וישאל גדול בתורה איך צריך לנהג. אין זו בושה להתיעץ עם חכם, ואדרבה, צריך להרגיל את ביתו לשאל דעת תורה, אבל לא יתיעץ עם קרובים או חברים ובפרט כשאינם גדולים בתורה. ועוד שלפעמים זה גובל בחסר צניעות לספר עניניו עם אשתו לזולת, וגם אינו מועיל בדרך כלל, אלא נשאר רשם רע עליו או על אשתו.
ו. ולסיום הכל תלוי ברצון הבעל שאם הוא ישתדל ללמד ולישם דברים אלו, ממילא גם אשתו תהא לו לעזר ותכבד אותו ותעניק לו את מה שמגיע לו. ולכן לא כתבתי הדרכות לאשה, שבדרך כלל היא תלויה בבעלה, שאם הוא מישם את חלקו כלפיה היא גם תישם את חלקה כלפיו. וכמו שכתב רבנו יוסף חיים בספרו חקי הנשים. וצריך לשאף לשלמות הבית שיהא בו ששון ושמחה, גילה, רנה, דיצה וחדוה, אהבה ואחוה, שלום ורעות, ואז השכינה תשרה בבית וגם הילדים יהיו הגונים, שזה היסוד לחנוך ילדים. ואף שהשתדל בשלום בית ונראה לו שלא הצליח, אל לו להתיאש, אלא להמשיך להשתדל, שאפלו בענינים גשמיים אין להתיאש, כמו שכתב החפץ חיים על התורה בפרשת תולדות בענין הבארות, וכל שכן בענינים רוחניים, עין שם.
וצריך לבקש רחמים כמו שאמרו: ''בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך'', צריך להתפלל שהשם יתברך ינחהו ב רך טובה איך להתנהג כלפי אשתו בכל מצב ומצב. וכן שיחונן את אשתו בדעה נכונה בכל מצב שהוא, ויצליחו בהשתדלותם; קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'''.
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם:
סוף הספר