אור ברסלב

דרכי תשובה - ד· רבי צבי הירש שפירא

סימן קי

סימן קט

סעיף א:

א דבר חשוב. עי' פרי תואר סק"ג שהעלה דהא דקיי"ל דדבר חשוב לא בטל הוא רק בדבר שאסור בהנאה אבל במידי דאסור רק באכילה ולא בהנאה אפי' דבר חשוב בטל עיי"ש אמנם יעוין בשפ"ד סק"ב ובמטה יהונתן ובערך השלחן אות ה' שהשיגו על הפרי תואר בזה והעלו בראיות דדבר חשוב לא בטל אפי' בדבר שמותר בהנאה עיי"ש:

ב חשוב. עבמ"ז לעיל סי' ק"ב סק"ב שכ' מהפרישה דאפשר שלא אמרו דבר שדרכו למנות לא בטל רק כשהי' שם איסור קבוע עליו אבל לא בדבר שלמחר יהי' מותר ועיי"ש במ"ז שסיים דסברתו של הפרישה טובה ולפ"ז נראה דה"ה כל הדברים החשובים כמו בע"ח וחהר"ל וכו' עיי"ש ועי' בדלתי תשובה לעיל סי' ק"א ס"ק ט"ו שהתפלא על הפרמ"ג במה שכייל חהר"ל בהדי הנך דבתוס' ביצה דף י' משמע דבמה שאמרו דבע"ח לא בטלו אין חילוק בזה ואפי' איסורו רק מחמת איסור מוקצה ג"כ בע"ח לא בטלו והניח בצ"ע עיי"ש וכבר קדמו בזה בס' זכרון אברהם (מהגאון מו"ה אבלי הכהן ז"ל) לעיל סי' ק"א שם והביא ראי' הנ"ל ועוד כמה ראיות דבע"כ אפי' אם האיסור יש לו היתר לאחר זמן אפ"ה כל שדרכו למנות לא בטל והעלה כן לדינא להלכה למעשה ובפרט שגם הדרישה שממנו הוציא הפרמ"ג קולא זו לא כתב זאת להלכה רק בדרך אפשר ע"כ אין לסמוך להקל בזה כלל עיי"ש: (נ) אוסר. עי' פרי תואר שם שהעלה דדוקא באיסור דאורייתא הוא דלא בטל דבר חשוב אבל באיסור דרבנן ובפרט בדבר שעיקרו מדרבנן בטל עיי"ש ועי' בשפ"ד שם שהשיג עליו והעלה דגם באיסור דרבנן לא בטל עיי"ש ועי' בהגהות הח"ס לעיל סי' ק"א שהביא ראי' מהתוס' לחלק בזה בין חד דרבנן לתרי דרבנן דבחד דרבנן שייך דין דדבר שבמנין לא בטל אבל בתרי דרבנן בטל (ועי' בדברינו לעיל סי' ק' ס"ק י"ד וסי' ק"א סק"ב):

ד במינו בכל שהוא. עי' ביד יהודה בפיה"א ובפיה"ק ריש סי' זה ולעיל סי' ס"ט בפיה"א ס"ק ס"ג אות ד' דבדין דדבר חשוב אין חילוק בין איסור להיתר ור"ל דגם בנתערב בעודו היתר ונעשה איסור אח"כ לא בטל ועיי"ש עוד שעמד על המחקר בנתערב חתיכה ד"ח של איסור הנאה בתוך איסור אכילה אי שייך בי' ג"כ דין דדבר חשוב אם נימא דכיון דאינו ראוי לישראל לאכלו לא מקרי דבר חשיב ולדינא העלה להחמיר דאוסר כל התערובות בהנאה עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' ק"א ס"ק ה' ומשם תלמדנו):

ה בכל שהוא. עי' בס' שנות אליהו (מהגר"א) על משניות סדר זרעים בפרק ג' דערלה שם דלמאי דמשני בציפורתא אינה בטילה מדאורייתא עיי"ש ומבואר מדבריו דהא דדבר חשוב אינו בטל הוא מדאורייתא וכיוצא בזה כתב ג"כ במשנה למלך פרק א' מהלכ' משכב ומושב הלכה י"ד שכ' ואולי דשאני דבר חשוב שאין לו ביטול מה"ת וכמ"ש התוס' בסוף מעילה דמטבע חשוב ולא בטל מה"ת עיי"ש וע' בשערי דעה סק"ג שהתפלא על דבריהם בזה דמבואר ברמב"ם בפרק ט"ז מהלכ' מאכלות אסורות וכן הוא פשוט בכל הפוסקים דהא דדבר חשוב לא בטל אינו אלא מדרבנן ומ"ש המל"מ מהתוס' בסוף מעילה כבר תירץ הפלתי לעיל סי' ק' לנכון עיי"ש ועי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ק"ח ק"ט ק"י שהאריך טובא בענין זה והביא ג"כ כמה ראיות דהא דדבר חשוב לא בטל אינו אלא מדרבנן עיי"ש ועי' בדברינו לעיל סי' ק' (ס"ק י"ד) וסי' ק"א (סק"ב):

ו בכל שהוא. עבאה"ט מ"ש מהש"ך שצ"ע על הרמ"א למה לא הגיה גם כאן דדבר חשוב אוסר אפי' שלא במינו ועי' בס' מנחת כהן בשער התערובות חלק ג' שהשיג על הש"ך בזה והעלה דבכיון לא הגיה הרמ"א כאן משום דדוקא בדין דבריה וחהר"ל הוא שיש להחמיר גם באינו מינו משא"כ בדבר תשוב גם הרמ"א ס"ל דדוקא במינו אוסר עיי"ש אמנם יעוין בפר"ח סק"א שכ' דהעיקר לדינא כהש"ך דגם באינו מינו דבר חשוב לא בטל וכתב דמשכחת לה דין זה באינו מינו כגון שהי' כאן אגוזי פרך ורימוני בדן וכיוצא וא' מהם הוא של ערלה וכדומה ואח"כ שכח איזה מהן דכולן אסורות. וכל זה אם התערובות הוא דבר חשוב וכאמור אבל אם אירע כה"ג שנתערב אגוזי פרך בדברים שאינם חשובים לא נאסר כל התערובות דלא אסור רק הדבר חשוב אבל הדברים שאינם חשובים שרי דומיא דנחתך מהתערובות של חהר"ל הנ"ל בסי' ק"א עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ב ובפיה"ק ס"ק שהתפלא על הפרמ"ג במ"ש דבנתערב דבר חשוב בדברים שאינם חשובים ושכח איזהו האיסור דאז רק הדברים שאינם חשובים מותרין אבל הדבר חשוב אסור דהא הו"ל ספק אם האיסור דבר חשוב כלל וממילא דכולן מותרין אפי' הדבר חשוב דהא קיי"ל דספיקא דרבנן לקולא וכמ"ש הרמ"א להלן עיי"ש:

ז שהוא. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דלא מהני הולכת הנאה לים המלח בשאר איסורין ועי' במנח"י כלל מ' סק"א מ"ש בדברי הש"ך בזה וסיים בצ"ע עיי"ש:

ומ"ש הבאה"ט מהש"ך שדברים האסורים בהנאה אפי' נתערבו באלף כולן אסורות בהנאה עשפ"ד סק"ב שכ' ודע דאם דבר האסור בהנאה נתן טעם בתבשיל פשיטא דמותר התבשיל בהנאה ואם נתערב חלב (בקמ"ץ) האסור בהנאה שיש בו טעם בשר וכדומה בשאר חלב או באינו מינו ואין ס' נגד האיסור יש לעיין אם אין ס' אי שרי בהנאה או דבעינן חוץ מדמי איסור שבו מי נימא טעם כעיקר לא שייך באיסור הנאה דדוקא באכילה אמרינן טעם כעיקר דחיך אוכל יטעם משא"כ בהנאה וכו' ואפשר דאפי' חוץ מדמי איסור שבו נמי לא מהני הואיל ויש בו ממשות איסור אם הוא איסור תורה וכו' וסיים ויראה בהפ"מ לצדד ולהקל עכ"פ חוץ מדמי איסור שבו וצ"ע עכ"ל ועי' במשמרת שלום (בא"ד ג') שכ' דכל זה מיירי בע"כ שאין בהחלב הב' ששים נגד החלב הא' אבל נגד טעם בשר שנבלע בהחלב הא' יש בהחלב הב' ששים דאל"כ פשיטא דהכל אסור בהנאה וכמ"ש במ"ז לעיל סי' פ"ז סק"ב עיי"ש ועי' במ"ז לעיל סי' פ"ז שם בד"ה יראה לי ובפתיחה להלכ' בב"ח בד"ה שוב ראיתי] אמנם יעוין בחוו"ד ריש סי' זה בבאורים סק"ב וחידושים סק"ב שכתב בפשיטות דמותר למכור הכל לנכרי חוץ מדמי איסור שבו אפי' בלח בלח דבאיסור הנאה לא אמרינן טעם כעיקר עיי"ש ועי' בהגהות יד שאול להלן סי' קל"ד סעי' ד' מ"ש בשם הרז"ה ומ"ש ע"ד בזה ועי' בס' יוסף אומץ (מהה"ג מו"ה יוסף יהודה מברעסלא ז"ל) תלמיד הגרעק"א בסיף הס' השייך לאו"ח סי' תמ"ז שהעתיק שם תשו' הגאון מקעמפנא ז"ל מסי' קצ"ט עד סי' ר"ג שהאריך בדין זה אי אמרינן טעם כעיקר לאסור בהנאה וכתב שם שפעם א' בא עובדא לפני הגאון מהר"ז ז"ל שנזחל חלב תחת קדירה של בשר ולא הי' בבשר ששים נגד החלב ובתוך הקדירה הי' בשר בהמה עם בשר עוף והורה דהכל אסור בהנאה והוא ז"ל אמר לו כי יש להתיר הבשר עוף בהנאה יען כי על בשר העוף ליכא איסור הנאה משום בב"ח רק כיון שקיבל טעם מבשר בהמה הנאסר בהנאה ולענין זה לא אמרינן טעם כעיקר ע"כ רשאי למכור הבשר עוף לעכו"ם והשיב לו שהוא נתגדל אצל אביו הגאון בעל פתח הבית ותמיד כשבא לפניו שאלה כזו הי' אוסר כולו בהנאה גם הבשר עוף והוא ז"ל פלפל דמדינא אין לאסור הבשר עוף בהנאה עיי"ש באריכות: אמנם בעיקר הדין שכ' הבאה"ט דמותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו היכא דליכא למיחש שמא יחזור וימכרנה לישראל אתר עי' במנח"י כלל מ"ו ס"ק ל"ד שהעלה דלא שרי למכור לעכו"ם דבר איסור אלא במקום הפ"מ דוקא או היכא דאיכא עוד צדדים בלא"ה להקל אבל שלא בהפ"מ אין להקל בלא צדדים היכא שיש חשש שמא יחזור וימכרנה לישראל דהוי בכלל מבטל איסור לכתחלה עיי"ש וכ"כ במקור חיים על הלכ' פסח ריש סי' תס"ז עיי"ש ועי' בשו"ת נו"ב תניינא חיו"ד סי' קפ"ו שכתב דגם באיסור דרבנן חיישינן שמא יחזור וימכרנה לישראל עיי"ש ובשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' ס"ו ועי' עוד בשו"ת נו"ב שם סי' קצ"ג שכתב דכל זה בחד דרבנן אבל בתרי דרבנן יש לצדד להקל עיי"ש:

ועבשפ"ד סק"ב שכתב וז"ל עוד אבאר לך דבר חשוב האסור בהנאה דמוכר חוץ מדמי איסור שבו ודאי דבעינן למכור הכל ביחד ואסור למכור חדא חדא ולהשליך האחרונה או הראשונה ואף שהעכו"ם יודע שמוזיל גבי' שרי כיון דמה"ת חד בתרי בטל ומדרבנן הוא מיהו אי לא בטל חד בתרי דהוי איסור תורה יש לעיין בי' דשמא דוקא עכו"ם שאינו מכירו מותר ועי' בכו"פ סק"א שכתב דבעינן שהעכו"ם לא ידע כמה יש בתוכו דאל"כ יחזיק לו טובה וצ"ע וכל זה בשאר איסורין אבל חמץ בפסח אפי' חטה בתרנגולת שורפין הכל מפני חומרת חמץ עכ"ל ועיין בספר דברי יוסף סי' תשס"ח מה שפלפל בזה ועיי"ש במ"ש בזה לדינא עיי"ש באריכות:

ומ"ש הבאה"ט בריש הס"ק ואפי' בכמה אלפים לא בטל עי' בדברינו לעיל סי' ק"ב (ס"ק ט"ז):

ח אגוזי פרך. עבאה"ט מ"ש מהש"ך ב' פירושים מהו אגוזי פרך וכתב בשפ"ד סק"ג דאע"ג דדין דדבר חשוב לא הוי רק מדרבנן ובכ"מ ספיקו לקולא מ"מ בזה יש להחמיר כב' הפירושים דכיון שאין אנו יודעין איזה מהפירושים עיקר ע"כ יש להחמיר בשתיהן עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"ק סק"ד שכתב דפשוט הוא שאין בספק זה אלא אגוזים הגדולים אבל הקטנים אף החשובים שקליפתן רכה לא הוי בכלל דבר חשוב כיון שאין הדרך למכרן כלל רק במדה או במשקל ולא הוי דבר חשוב ובלא זה אינם בכלל זה כיון שאינם נקראים כלל אגוזים בלשון הקודש רק לוזים עיי"ש:

ט וחביות סתומות. עי' בס' הוספות ירושלים שהביא מדברי הירושלמי פרק ג' דערלה דחבית של בעה"ב אף על פי שאינה מגופה יפה נקראת סתומה אבל חבית של חנוני אינה נקראת סתומה עד שתהא מגופה יפה ומשמע שם דאם נתערב אצל חנוני חבית שאינה מגופה יפה ולקחה הבעה"ב ממנו בטלה בכשיעור אף דאצל הבעה"ב נקראת סתומה מ"מ אזלינן בתר שעה שנתערבה עכ"ד:

י סתומות. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דוקא גדולות וכו' ועפר"ח סק"ד שהשיג על הש"ך ופסק דאף חבית קטנה ופתוחה של יי"נ לא בטל עיי"ש ועי' בכו"פ ובחוו"ד בביאורים סק"ב מ"ש בדברי הפר"ח בזה עיי"ש ועשפ"ד סק"ד שמדחה כל דברי הפר"ח והעלה דהעיקר כהש"ך עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ד ובפיה"ק סק"ה מ"ש בזה ולדינא העלה דלדידן דקיי"ל דהעיקר תלוי בדרכן למנות הנה ביין כיון שאנו רואין דהיינות החשובים דרכן ליתנם בכלי זכוכית חתומים כדי שיעמדו ימים רבים וכן נמכרים תמיד במנין ע"כ אם נתערב כלי יין כזו של איסור בשל היתר לא בטל וכ"ז כשהם סתומות אבל אם הן פתוחות בטילין. וכ"ז בשל יי"נ אבל כלי עם חמאה לא הוי דבר חשוב אף כשהוא בכלי גדולה וסתומה דאין לחמאה ענין כלל להכלי כמו שאר דבר גוש דלא שייך בו ענין כלי ולא ענין פתוחות וסתומות עיי"ש ועי' בדברינו לעיל סי' ק"א (ס"ק מ"ג) מ"ש עוד מזה:

ועכו"פ סק"ה שכ' דאם יש חביות פתוחות וסתומות ולא נודע אם של יי"נ הוא הסתום או לאו אסיר כיון דאתחזק איסורא עיי"ש ועשפ"ד סק"י שהשיג עליו והעלה דבכה"ג אזלינן לקולא בדרבנן עיי"ש:

יא וככרות עמ"א סי' תמ"ז סק"מ דמצה שלימה לא בטילה דהוי דבר שבמנין ועיי"ש עוד בסי' תנ"א ס"ק ל"ז:

יב של בעה"ב. עי' בס' בית דוד הספרדי חלק או"ח סי' קצ"ו שכ' דמה שאמרו דככרות של בעה"ב לא בטל היינו ככר אפוי אבל אם נתערב בעודו עיסה לא חשיב ובטל וכדקיי"ל לענין חהר"ל בסי' ק"א דחתיכה חי' לא תשיב חהר"ל עיי"ש ועי' בס' ערך השלחן אות ד' שהביאו וכתב דלדידן דקיי"ל לעיל סי' ק"א כדעת רוב הפוסקים דס"ל דחתיכה חיה הר"ל נמי לא בטילה ממילא דה"ה ככר של בעה"ב אפי' נתערב בעודו עיסה לא בטל עיי"ש: (יג) בעל הבית. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דכעת גם של נחתום חשובים ולא בטילין ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ה ובפיה"ק סק"ו דאפי' הם קטנים כיון שכעת גם הקטנים אינם נמכרים אלא במנין לא בטל ודוקא בשלמה אבל פרוסה בטל ועיי"ש בפיה"א שכתב דכל זה הוא בסתם פת הנילוש במים אבל בפת הנילוש בשומן או בחמאה גם בפרוסה הו"ל ראוי' להתכבד והכל הוא לפי הענין עיי"ש:

יד וכן בעלי חיים. כ' ביד יהודה בפיה"א ס"ק ו' ובפיה"ק סק"ז דחילוק יש בין חשיבות דבע"ח לחשיבות דחהר"ל דכשנתערבו כמה עופות שחוטין הגם דאינם בטילים מחמת חהר"ל מ"מ כל האברים שבפנים כיון שאינם ראוים להתכבד וכן הביצים שבפנים ובפרט הביצים שלא נגמרו בודאי בטלין אבל בנתערבו העופות בעודן חיים שהכל נגרר אחר החיות של הבע"ח גם הבע"ח גם האברים הפנימיות והביצים שבפנים אינם בטילין ועיי"ש שכתב דאם נתערבו בעודן חיין ונשחטו במזיד אז כל שנמצא בפנים הו"ל בכלל מבטל איסור לכתחלה אבל הביצים שהטילה מחיים מותר מטעם פירש עיי"ש:

טו בעלי חיים ואף בעלי חיים קטנים וכחושים בע"ח חשיבו שפ"ד סק"ז. ועי' בט"ז סק"ב שכתב דלפעמים אם הבע"ח הוא כחוש ואינו ראוי לאכילה אין לו חשיבות מצד חהר"ל אפי' הוא שלם עיי"ש ועי' בהגהות יד שאול שהביא ראי' דכל זה הוא רק לענין חהר"ל אבל מצד בע"ח ואף שהוא כחוש אינו בטל מצר בע"ח עיי"ש ועי' בדברינו להלן (ס"ק ל') ולעיל סי' ק"א ס"ק ל"ב):

טז חיים. עי' בצל"ח ביצה דף ג' שכ' דבע"א שהוא נבילה מחיים אע"פ שהוא חי מ"מ כיון שהוא נבילה מחיים בטל חשובות דבע"ח ממנו ובטל עיי"ש והביאו ביד יהודה בפיה"א סק"ו וכתב דזה דוקא בנבילה שהיא מטמאה מחיים אבל באינה מטמאה מחיים אע"פ שאין השחיטה מועלת לו מ"מ לא עדיף מטריפה דחשיב בע"ז ולא בטל ועיי"ש בפיה"ק סק"ז שכתב כן להלכה דכל שהוא חי עדיין אע"פ שהוא טריפה או אפי' נעשה נבילה ע"י פסיקת הגרגרת או נקיבת הוושט שאין השחיטה מוטלת לו להוציא מידי נבילה וכן אפי' נפל מ"מ כל זמן שאינו מטמאה מחיים בכלל בע"ח הוא ואינו בטל עיי"ש:

יז אע"פ שדרכן למנות. עבאה"ט ועי' פרמ"ג בשער התערובות חלק ג' פרק ב' (בד"ה ודע דהר"מ) שכתב דאף לדעת המחבר דס"ל דחוץ מאותן ז' דברים אף דבר שבמנין ודרכו תמיד למנותו נמי בטל מ"מ מודה המחבר דאם אפשר למוכרו בהפסד מועט צריך למכרן לעכו"ם עיי"ש:

יח באותו מקים ובאותו זמן:

עש"ך לעיל סי' ק"א ס"א י"ג ובדברינו שם (ס"ק ס"ד):

יט דכל דבר שבמנין. עשס"ד לעיל סי' ק"א סק"ז שכתב דבע"כ ענין דבר שבמנין לא שייך אלא בדבר בינוני לא מאוס ולא חהר"ל משא"כ בדבר המאוס אע"פ שהוא דבר שבמנין הוא בטל ואם הוא חהר"ל הלא בלא"ה לא בטל משום שהוא חהר"ל אפי' אינו דבר שבמנין עיי"ש ועי' בס' זכרון. אברהם (מהגאון מו"ה אבלי הכהן ז"ל) לעיל סי' ק"א שם שהתפלא על הפרמ"ג בזה במ"ש בפשיטות שבדבר המאוס לא שייך דין דבר שבמנין דמה ענין המאוס לבטל החשיבות דמנין דאטו אם נתלכלכו הבע"ח עד שהוא טורח להדיח לכלכותו יתבטל זה דבר שלא ניתן להאמר עיי"ש אמנם יעיין בס' מגדים חדשים לעיל סי' ק"א אות ה' שהביאו ומדחה דבריו דמה שהתפלא כל הפרמ"ג דלפי דבריו בע"ח שנתלכלך יתבטל אינו דחיי' כלל דשאני בע"ח דיש בו חשיבות מצד שהוא בע"ח ע"כ שפיר אינו מועיל מה שנתלכלך לבטל ממנו חשיבות דבע"ח משא"כ בדבר שבמנין דהעיקר דאינה בטילה אינו רק משום שמצדד חשיבותה מונין אותה אינה בטילה וא"כ ממילא היכא שהוא מאוס עד שאינה חשובה בעיני בני אדם דבע"כ דמה שמונין אותה אינה מצד חשיבות רק משום טעם אחר ולכן שפיר בטל ממנה החשיבות דדבר שבמנין ושפיר בטל והביא שם גם מתשו' טוטו"ד תליתאי סי' ר"ג שדעתו ג"כ הכי לדינא דדבר המאוס לא שייך בי' דין דבר שבמנין עיי"ש:

כ דבר שבמנין עי' בס' יד אלימלך סי' א' באמצע הדיבור שכתב דפשוט הוא דטחול של עגל הוי דבר שבמנין כיון שהשוחטים מוכרים אותם במנין עיי"ש לדרכו:

כא דהיינו שדרכו למנותו. עי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ר"ג שנשאל בשני כליות של בהמה טריפה שנתערבו בששה עשר זוגות כליות כשרים וכתב דלכאורה הי' נראה לאסור דהא הוי דבר שבמנין דדרכו למכור הכליות תמיד רק במנין אמנם לדינא כתב שיש לצדד להקל בזה כיון שכתב הש"ך בסק"ט דמה דלא הוי חהר"ל לא הוי נמי דבר שבמנין והרי לענין חהר"ל קיי"ל דמה שחסר לו תיקון גדול לא הוי חהר"ל ממילא דכליות לא נחשב דבר חשוב אף שנמכרים במנין כיון שהם מחוסרים ניקור החלב וזה נחשב מחוסר תיקון גדול אף שראוי לפני עכו"ם בלא תיקון הניקור זה לא מהני דמה שראוי לאורח עכו"ם לא הוי חהר"ל כמ"ש הפרמ"ג (עי' בדברינו לעיל סי' ק"א ס"ק ל"ג וס"ק ס"ט) אך כתב דלא מלאו לבו להתיר להדיא כיון דמדברי הפרמ"ג בשפ"ד ס"ק י"א גבי בהמה שהופשטה אע"פ שלא נבדקה מוכח מדבריו דמה שמחוסר מעשה הניקור משים הא לא נחשב מחוסר מעשה גדול וכיון שלא הי' הפסד גדול ע"כ אסר כל הכליות אבל אם הי' הפ"מ ושעת הדחק יש לסמוך על היתר זה להקל וסיים שכן הסכימו עמו חכמי העיר עיי"ש באריכות:

כב שדרכו לכנותו תמיד. עבאה"ט ופת"ש ומ"ש הפת"ש מהמנח"י עי' במ"ז סק"א ובשפ"ד לעיל סי' פ"ו סק"י ובדברינו שם (ס"ק ל"ב) ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ד' שכתב וז"ל י"א דרגל של נבילה שנתערבה ברגל כשרה אפי' אם לא נטלו טלפיה כולן אסורין ולא בטלין משים דהוי דבר שבמנין ואפי' באלף אלפים לא בטל שדרך העולם למנות שנים או ג' רגלים ואנו נוהגין לבטלם כדפי' לעיל דבטל והכי הוי המסקנא וכו' עכ"ל והכנה"ג לשיטתו דגריר תמיד בתר הוראות הב"י אבל לדידן דקיי"ל כדעת הרמ"א שכל דבר שדרכו למנותו תמיד לא בטל פשוט הוא דבודאי גם רגל לא בטל כיון שדרכו למנותו תמיד ואינו נמכר במשקל רק במנין וכן ראיתי ביד יהודה בהשמטות שבסוף הס' סי' ק"א סוף סק"ט שכתב דברור הוא דכעת הוי רגל בהמה גסה דבר שדרכו למנותו תמיד כיון דמוכרין אותו תמיד במנין עיי"ש (כג) למנותו תמיד. עי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ק"ח שעמד על המחקר בענין המטבע אי הוי בכלל דברים החשובים דלא בטלה אפי' באלף והביא ראי' דהוי דבר חשוב עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת יהודה יעלה (למהר"י קובו) חיו"ד סי' ח' מ"ש בדברי הרב חק"ל בזה ומדחה ראיותיו ועיי"ש במ"ש בזה לדינא:

כד תמיד. עבאה"ט ופת"ש ומ"ש הבאה"ט סוף סק"ו דכרכשתא בטלה כיון דאין אוכלין אותה אלא ע"י מילוי עי' במ"ז שם שכתב דאף שנתמלא אפ"ה בטלה כיון דהכרכשתא שהוא טריפה אינה ר"ל בלא המילוי עיי"ש ובשפ"ד לעיל סי' ק"א ס"ק י"ב (ועי' בדברינו לעיל סי' ק"א ס"ק ע"ד) ומ"ש הפת"ש משו"ת תשו' מאהבה עי' בדלתי תשובה סק"ה מ"ש בזה:

כה ואזלינן בספיקו לקולא. עבאה"ט מ"ש מהש"ך כלומר אם יש בו ספק אם היא דבר חשוב או לאו ועשפ"ד לעיל סי' ק"א וכאן סק"י דר"ל דאפי' יש בו ספק אם הוא דבר חשוב או לא הוי ספק חסרון ידיעה וכ"ש אם הוא ספק אם הי' האיסור דבר חשוב או לאו ונתערב וה"ה אם יש ספק אם נפל כלל האיסור דאזלינן לקולא אם יש רוב עיי"ש:

ועיין בכו"פ שכתב זה היכא דלא אתחזק איסורא אבל באתחזק איסורא כגון שנתערב חבית יי"נ בין הרבה חביות כשרות וא' מהחביתין הוא גדול וסתום ולא נודע אם זה הוא של יי"נ ולא בטל כיון שהוא דבר חשוב עיי"ש ועי' בשפ"ד שם שהשיג עליו וכתב דכולן מותרין דגם בכה"ג אזלינן בספיקו לקולא עיי"ש וראיתי דאתי לידי הכו"פ של הגאון בעל בית מאיר ז"ל וראיתי שכתב בכת"י על הגליון של הכו"פ שם וז"ל ולפענ"ד כולן מותרין חוץ מן הגדול ומטעם ממ"נ כמו בסי' ק"א סעי' ז' וזה ברור עכ"ל ואח"כ כתב שם דאם נתערב כמה חביות גדולות וקטנות ונתערב חבית א' של יי"נ ואינו יודע אם הוא מהגדולים או מן הקטנים אז כולן מותרין עכ"ד וכ"כ בחוו"ד בחידושים סק"ז דכשנתערב דבר איסור בין דברים חשובים ואינם חשובים וספק אם הדבר חשוב הוא האיסור או הדבר שאינו חשוב הוא האיסור מותר כיון שנולד הספק מצד התערובות עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ח. ומ"ש הבאה"ט אבל בשאר ספיקות אזלינן לחומרא עי' בחוו"ד שם וביד יהודה בפיה"ק ס"ק ט' דר"ל דאם הוא ודאי דבר חשוב אך יש ספק אם הוא אסור אינו בטל עיי"ש:

סעיף ב:

כו בעלי חיים שנתערבו וכו'. היינו כשלא נאסרו מתחלת ברייתן דאל"כ אפי' נשחטו לא בטלו משום ברי' אפי' כשהם קטנים. מזמור לדוד (להרב מהרד"פ ז"ל) וה"פ וע"ל סי' ק' סעי' א':

כז שנשחטו בשוגג. עבאה"ט ומ"ש מהש"ך אבל נשחטו קודם שנתערבו אפי' במזיד בטלין עי' בחגורת שמואל ס"ק ל"ב שהתפלא על הש"ך בזה דמה ענין שוגג או מזיד קודם שנתערבו והניח בצ"ע עיי"ש ועי' בשפ"ד ס"ק י"א וי"ב ממ"ש בביאור דברי הש"ך בזה דר"ל אם נשחטו לאחר שנתערבו רק קודם שידע מהתערובות ואז שפיר שייך לומר אפי' אם נשחטו במזיד בטלין דקודם שידע לא שייך דין מזיד דכיון שלא ידע מהתערובות הוי כשוגג עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ט מ"ש בביאור דברי הש"ך בזה דר"ל ששחט אותם קודם התערובות ע"מ כן שאם יתערב בהם איסור לא יהי' דבר חשוב ויתבטל ואשמעינן דגם בכה"ג שפיר בטל דכל שעושה קודם שנתערב לא חשוב מבטל איסור במזיד עיי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק כ"ט): (כח) בשוגג. עבאה"ט ועי' בשו"ת נפש חיה חיו"ד שנשאל בעובדא דבעה"ב א' שדר בכפר ונולד לו בכל שנה בכורים בעדרו ולא הי' יודע למכרם קודם לעכו"ם ולא כל דיני בכור ואח"כ למד בנו אצל מלמד פרשת כל הבכור ושאל הבן לאביו מה נשתנה מדוע הוא לא נהג כן ובכן בא לשאול כי כעת נמצא בעדרו שני ספק בכורים ובעדרו יש ששה כבשים שנולדו בשנה זו וביניהם יש הב' ספק בכורים הנ"ל ואינו ניכר והנה קודם שנודע לו מאיסור בכורים מכר כל הכבשים לעכו"ם לסרסם כמשפטן בכל שנה וכבר נעשו בעלי מומין מחמת הסירוס והוי השאלה אם יש להתירן עי"ז כיון שצוה להנכרי לסרסם הו"ל כמטיל מום במזיד וכתב שם דזה פשוט דזה מקרי הטלת מום בשוגג לפי שלא ידע כלל שיש כאן איסור בכורים ועדיף מאומר מותר וכו' אך הדבר שצריך לדון בזה הוא מה נעשה אם לאחר השחיטה ימצא א' מהתערובות טריפה אם יהי' מותר בהנאה לפי הדין דקיי"ל בסי' ש"ז דבכור בעל מום שנשחט ונמצא טריפה אסור בהנאה וצריך קבורה וא"כ הכא יהי' בכל התערובות הזה הדין כן דהא בע"ח אינם בטלים ואף דהוי רק ספר בכור והו"ל ס"ס וכו' הלא קיי"ל דספק א' בגוף וספק א' בתערובות ג"כ אסור וכתב דלכאורה נראה להתיר בפשיטות לפי המבואר בסי' ק"א סעי' ג' דאם נתערבה חהר"ל בשאר חתיכות ונחתכה חתיכה א' דלא הוי חהר"ל אותה החתיכה מותרת והיינו היכא ונחתכה בשוגג וכן בסי' ק"י סעי' ב' מבואר דאף דבע"ח חשיבו ולא בטלו מ"מ נשחטו בשוגג בטל חשיבותייהו וא"כ ה"נ לענין הכבשים אם ישחוט א' מהם ותמצא טריפה תהי' מותרת בהנאה דכיון שנשחטה בטל חשיבותה דבע"ח ממנה וראוי להתכבד ג"כ לא הוי למ"ד דכבש בעורה או כבש שלם לא הוי חהר"ל ואף דלא מהני זה אם שחט בשוגג ולא במזיד הכא מותר לשחוט גם לכתחלה דהוי כשוגג דהא אם היא כשרה מותר לאכלה א"כ השחיטה מותר לכתחלה ואח"כ אם אירע שתמצא טריפה כבר הי' נתבטלה מחשיבותה ואינה ר"ל ולא בע"ח והוי כנתבטלה מחשיבותה בעודה בהיתר וכו' אך לפי היתר זה עכ"ת ב' האחרונים יהי' אסורים כמ"ש במ"ז לעיל סי' ק"א ס"ק י"ד דאם ישארו שנים שוב לא יהא שייך מרובא פריש ועיי"ש במ"ש עוד בזה וצדד דבזה יש להתיר משום ס"ס וסיים ולדינא מכל הני היתירים דלעיל הוריתי אפי' אם ימצא א' מהם טריפה למכור לעכו"ם והנלענ"ד כתבתי עכ"ל:

כט בשוגג. עבאה"ט ועי' ביד יהודה שם ובפיה"ק סק"י שכתב דלפעמים גם בנשחטו במזיד מותרין כגון שנתערב ודאי טריפה או ספק טריפה בין הכשרות ואינו מכירו ויכול להיות שע"י השחיטה יתברר אח"כ איזה הוא הטריפה כגון שיודע שבהמה אחת ניקב מבחוץ לתוך המעיים ונתרפא העור מבחוץ עד שאינו ניכר איזה הוא דיכול להיות דלאחר השחיטה ימצא הנקב בפנים דאז בודאי מותר אף לכתחלה לשחוט אותם כדי שאולי יוכל להתברר עי"ז מי הוא הטריפה ואז ממילא אף אם אירע שלא נתברר ולא ניכר מי הוא הטריפה מ"מ שפיר בטל כיון דסוף כל סוף כבר נשחט בהיתר דהא לא עשה זאת כדי לבטל האיסור עי"ש:

ל ודוקא בע"ח קטנים וכו'. עי' בס' ויעש אברהם (מהשו"ב מלונדן ז"ל) סי' י' שהעתיק תשובה מרב גדול קדמון אחד (מכתב יד שנמצא בבית עקד הספרים באקספארד) בעובדא שנתערב כבש טריפה בין כשרות וכו' שהטריפה בטילה ברוב כשרות וכתב שם ואם יבא בעל דין לחלוק ויאמר הרי הכבש אסור הוא חשוב והוא מאת שדרכו למנות וכו' דז"א דלא שייך לומר דהכבש הוא מאת שדרכו למנות אלא מכבש מופלג במינו כעין הכבשים הבאים מספרד שדרכו למנות לעשירים אבל בסתם כבש לא הוי דרכו למנות לעשירים עיי"ש אמנם הנה הרואה יראה שהרב המשיב הנ"ל אע"פ שהאריך בזה לא כתב זאת אלא לסניף ולא סמך עצמו על היתר זה רק משום שכבר נאכל כבש אחד לעכו"ם ותולין שהטריפה נאכל וכן אנו רואין מדברי הפוסקים הראשונים והאחרונים דבהמה שלימה או עוף שלם בודאי הוי דבר שבמנין אף שהוא רק כשאר סתם בהמות ועופות אף שלא הי' ראוי' להתכבד מחמת גדלו או מחמת שמנו וה"פ וברור ועי' בדברינו לעיל (ס"ק ט"ו) דבע"ח אפי' כחושים לא בטלים ועי' עוד בדברינו לעיל סי' ק"א (ס"ק ל"ב):

לא תשע חנויות. עי' בס' בית יצחק (להגאון בעל תשו' בנ"ע ז"ל) בשער הקבוע סי' ט' (בד"ה וקרוב) דלאו דוקא בט' חניות דה"ה אם עומדים בשוק י' מוכרי בשר כל א' מוכר על שלחן מיוחד הדין כן עיי"ש לדרכו ועי' בס' מקור מים חיים וביד יהודה בפיה"ק ס"ג י"ג דה"ה בחנות א' שיש בה ט' בהמות שחוטות וא' נבילה וניכרים הבהמות השחוטות והנבילה כל א' במקומו הו"ל קבוע ואם לקח ואינו יודע מאיזה לקח אסור עיי"ש : (לב) חנויות עי' בבינת אדם שער הקבוע סי' ח' שכתב דמבואר מדברי הש"ס דענין קבוע שייך בין במידי דלא נייד ובין במידי דנייד והיינו במידי דלא נייד כגון ט' חניות שמונח בהם בשר או ט' צבורים חמץ שמונחים זה אצל זה בציבור א' או שכל א' מונח במקום מיוחד בענין שכן דרכם שיהי' מונחים כך ובמידי דנייד היינו אנשים או בע"ח וכתב דפשוט הוא דבמידי דנייד אין חילוק בין עומדים כולם במקום א' בין אם מהלכים דכל שהם בכנופיא א' בעדר א' בין בשדה ובין ברה"ר ואף שפרשו מקצתן מזוית זו לזוית אחרת מ"מ כיון שדרך הבע"ח בכך לא מקרי פירש דכל זמן שהם בכנופיא חדא אפי' אם יוצאין מן הדיר או מן החצר דרך הפתח בזה אחר זה מ"מ כיון שיצאו כולם בכ"מ שילכו יש להם דין קבוע אם לא שיפרש מקצת מן הכנופיא בפירש גמור עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק כ"א שאין דעתו כן וכתב דבע"ח שהם ניידים והולכים לא הוי קבוע אא"כ הם ברפת אחת או בחצר א' אבל אם הם בשוק או בבקעה רק כ"ז שהם עומדים במקום א' או מונחים במקום א' הוי קבוע אבל כשהם מהלכין לא הוי קבוע עיי"ש ועי' בשו"ת בית אפרים חלק אה"ע סי' י"א ובשב שמעתתא שמעתא ד' פרק א' משמע דעתם כדעת הבינת אדם שם ששניהם לדבר אחד נתכוונו בענין אשה שהדרישה שיצא ממנה דם אלא שאינה יודעת אם יצא מן המקור או מן העליה וכתב דאע"ג דרוב דמים באים מן המקור אין לילך בזה בתר רובא כיון דהמקור והעלי' המה קבועים בהאשה הו"ל קבוע ולא שייך לומר דניזל בזה בתר רובא עיי"ש באריכות ולפי דבריהם היינו ג"כ משום דהמקיר והעליה שניהם קבועים במקומם בתוך מעי האשה דהוי כעין רפת וחצר ע"כ אע"ג דכל האשה היא ניידת תמיד ממקום למקום אפ"ה ס"ל דשייך לדן בה דין קבוע. אמנם בחידושי עוררתי בזה דמדברי הש"ס תמורה דף ל"ד ע"א משמע לכאורה דבכה"ג לא הוי קבוע דקאמר שם האורג מלא סיט מצמר בכור בבגד ידלק הבגד משיער הנזיר ופטר המור בשק ידלק השק וכו' ופריך וליבטל ברובא אמר רב פפא בצפורתא פירש"י שעשה מן האיסור צורת ציפור בשק דמיפה לכולו שק ולא מיבטל עיי"ש ואם נימא דגם בדבר הנייד שייך די, קבוע קשה מה פריך ולמ"ל לאוקמי' כשעביד בה צפורתא תיפוק לי' כיון שהחוט הזה של צמר ושיער הארוג בבגד או בשק הוא קבוע ועומד במקום מיוחד בהבגד או בהשק וא"א לנתקו למקום אחר ממקום אריגתו שם א"כ הו"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי ובודאי דהבגד הוי כענין מחיצה כמו האשה דהוי מחיצה לגבי המקור והעליה וכאמור הן אמת דלדעת הריטב"א שהביא האס"ז בכתובות דף ט"ו לא קשה מידי שכתב וז"ל ודע דלא אמרינן קבוע אלא כשניכר האיסור לעצמו כהאי ט' חניות אבל בדבר המעורב שאינו ניכר ליכא למימר הכי שא"כ אין לך איסור בטל בהיתר ואנן קיי"ל חד בתרי בטל עכ"ל א"כ אין ראי' כלל לנ"ד דכיון דהחוט הוא מעורב בין שאר החוטין ואינו ניכר לא שייך בי' דין קבוע ושפיר פריך דליבטל ברובא אמנם לדעת הט"ז באו"ח סי' תרע"ג סק"ו בנר חנוכה שנתערב בין ב' שמשים דלא בטל הואיל והוי קבוע מבואר דגם בדבר המעורב ואינו ניכר הוי קבוע ואף דבאמת כתבתי להלן (ס"ק פ"ח) דלא קיי"ל כהט"ז בזה מ"מ עכ"פ זאת נשמע דבע"כ לדעת הט"ז וסייעתו בכה"ג שכל הצבור הוא נייד אע"פ שהם במחיצה אחת לא הוי קבוע ובתשו' הארכתי בזה וצ"ע לדינא (ועי' בדברינו לעיל סי' צ"א ס"ק ס"ז):

לג מוכרות בשר שחוטה. עשפ"ד ס"ק י"ד בחקירה הב' מה שמצדד אם נימא כיון דגלי קרא דלא ניזל בתר רובא בקבוע כ"ש דלא ניזל בתר חזקה דרובא וחזקה רובא עדיף או דלמא היכא דגלי גלי וכו' והביא מכמה מקומות וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בחוו"ד בחידושים ס"ק י"ב שכתב בפשיטות דלא אזלינן בקבוע בתר חזקה עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' רי"ג מזה ועי' בס' בית יצחק (להגאון בעל תשו' בנ"ע ז"ל) בשער הקבוע סי' י"ד שהביא ראי' דבמקום שיש חזקה להתיר לא מהני דין קבוע לאסור כלל עיי"ש:

לד ואחת מוכרת בשר נבילה כתב בכרתי ס"ק י"א נראה דמיירי דהחנות דהמוכר טריפות הוא בגלוי ויודעים הכל שבזה החנות מוכר טריפות באופן שכל הבא לקנות שם בשר א"צ לומר לו שהוא טריפה כיון שהכל יודעין שבחנות זה מוכרים תמיד רק בשר טריפה דאל"כ איך יתכן שאין ידוע ממי לקח הלא המוכר לא מכר לו סתם דאטו ברשיעי עסקינן וכיון דא"ל שהוא טריפה איך יתכן שאינו יודע ממי לקח וע"כ צ"ל דמיירי בחנות כה"ג שאותו המוכר א"צ לומר לכל קונה שהוא טריפה והוא שכח אח"כ אם לקח בהך חנות כלל וכו' ואפשר דמיירי דאותו החנות הוא של עכו"ם עיי"ש ועי' בס' בית יצחק (מהגאון הנ"ל) בפתח השער אות ב' (בד"ה וראיתי) שכתב דכל שהוא באופן שיוכל להכיר ביניהם איזהו המוכר כשרה ואיזה הוא המוכר טריפה אף שהוא אינו יודע ולא נתן דעתו להתבונן להבחין ביניהם מ"מ מקרי ניכר האיסור והוי קבוע עיי"ש:

לה מוכרת בשר נבילה. ואם הי' ספק איסור הנה מדברי הרמ"א להלן סעי' ד' מבואר דגם בספק טריפה יש לאסור בכה"ג אמנם יעוין בט"ז או"ח סי' תר"ה סק"ד שכתב דאין אומרים איסור קבוע אלא אם יש איסור ודאי משא"כ היכא דליכא איסור ברור עיי"ש ועי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ק"ה שעמד על המחקר בזה ועיי"ש במ"ש בזה והעיר מכמה מקומות עיי"ש ועבשפ"ד ס"ק י"ד בחקירה הא' שעמד ג"כ בזה על המחקר וכתב דהדבר תלוי אם מהני ס"ס בקבוע או לא ואם לא מהני ס"ס בקבוע גם במוכרת ספק טריפה אסור וכתב די"ל דכיון דלא מהני רובא בקבוע כ"ש דס"ס לא מהני עיי"ש ועי' בס' בית יצחק הנ"ל בשער הקבוע סי' ג' מה שהתפלא על הפרמ"ג בזה דממ"נ אם נאמר דקבוע כמחצה על מחצה דמי א"כ עכ"פ הוי כתערובות חד בחד וא"כ לאותן הסוברים דספק א' בגופו וספק א' בתערובות הוי ס"ס אין מקום להסתפק בדין זה דבע"כ מיירי דוקא במוכרת ודאי טריפה אבל במוכרת ספק טריפה מותר מטעם ס"ס אלא אפי' להמ"ד דספק א' בגוף וספק הב' בתערובות אסור מ"מ בזה יש להתיר וכו' עיי"ש באריכות ועי' בס' פתח הדביר חלק א' סי' ל"ב אות י"ג מ"ש בזה והביא ג"כ ראיות מכמה מקומות דאפי' היכא דחנות א' מוכרת ספק איסור ולא אתחזק איסורא איתא לדין קבוע וכו' וכתב שם לחלק בזה בין ספק איסור דליכא רגלים לדבר להחמיר ובין ספק איסור דאיכא רגלים לדבר עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת שאילת שלום תניינא סי' צ"ב ועי' בס' שדי חמד בחלק הכללים מערכת הב' כלל צ"ז מ"ש ע"ד הרב שאילת שלום בזה שנעלם ממנו דברי השפ"ד הנ"ל (ועי' מזה בדברינו להלן ס"ק פ"ד):

לו בשר נבילה. עשפ"ד ס"ק ל"ז שעמד על המחקר אי בעינן דוקא שבשעת הקביעות הי' חל האיסור והביא מדין דט' צבורין מצה וא' חמץ קודם פסת ובא עכבר ושקל קודם זמן איסורו אם נימא דקודם זמן איסורו שרי א"כ דין זה מיירי רק באירע כן בפסח אבל קודם פסח כיון דבשעה שלקחו לא הי' נ"מ דכולו היתר הוא לא שייך דין קבוע והביא ראיות לכאן ולכאן וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בדברינו להלן (פ"ק ע"ה) מ"ש עוד מזה: (לז) נבילה. עי' בס' בית יצחק הנ"ל שם סי' ו' שנסתפק באם לא הי' ידוע שהי' בשר נבילה אז בהחנות הטריפה ובשר כשר בהחניות הכשירות בעת שלקח מן הקבוע כגון שידענו שיש ט' חניות מוכרות בשר כשירה וא' מוכרת בשר טרפה וראינו א' יוצא מן המקילין ושכח אח"כ מאיזה מקולין לקח ואינו יודע אם הי' אז בשר טריפה במקולין של איסור ואם הי' אז בשר כשר במקולין של היתר בעת שלקח מן הקבוע אם לאו ועיי"ש במ"ש בזה וצדד די"ל דלא אמרינן קבוע אא"כ היה ודאי איסור קבוע בחנות בעת שלקח ובודאי היתר קבוע בחניות של היתר משא"כ באינו יודע כלל א"כ אין זה מיעוט ורוב במציאות דהא עיקר הטעם דקבוע כמחצה על מחצה דמי משום דהאיסור ניכר במקומו ודבר שאין לו ביטול הוי כמחצה על מחצה משא"כ כאן שנולד לנו הספק אם הבשר הזה הי' מהחנות האסורה א"כ אם הי' ספק אם הי' שם בהחנות ההוא בשר טריפה ואם הי' בשר כשר בהחניות המותרות או לא י"ל כיון דבלא הי' כלל איסור ידוע והי' ספק בדבר בזה שפיר י"ל כיון דהמותרות הם תמיד רוב בודאי יותר נוטה לומר דחתיכה זו הוא כשרה ומסתמא הי' בשר ברוב החניות ולא במיעוט או אפשר לצדד כיון דעכ"פ קבוע חנות א' המוכרת טריפה ביניהם אף דלא ידעינן אם הי' שם בשר כלל ג"כ אמרינן כל קבוע כמחנה על מחצה דמי ועיי"ש במ"ש בזה וסיים וז"ל ולכן נלענ"ד דאין זה קבוע וכיון שלא מצאתי דבר זה מפורש בפוסקים מסתפינא להקל ומ"מ באם הי' להיפך ט' חניות מוכרת בשר נבילה ואחת כשרה דבזה ג"כ אמרינן קבוע כמש"ל ודאי דאין לחושבו ספק להקל עכ"ל: (לח) לקח מאחת מהן. עי' בס' לשון למודים חלק או"ח סי' רמ"ב שהביא מהס' מקראי קודש שמתמה על דברי הר"ן המובא בב"י או"ח סי הרפ"ח לענין עיירות שמסופקים אם הם מוקפות חומה וכו' שהורו הגאונים שהולכין אחר רוב עיירות ותמה דאיך הולכין בזה בתר רובא דהא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ותירץ הרב לשון למודים דלא אמרינן דין קבוע אלא היכא דשקל או שפירש לפנינו מהקבוע אבל היכא שהדבר שאנו דנין עליה לא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות דכל עיר ועיר באפי נפשה קיימא אזלינן בתר רובא עיי"ש ועי' בשער המלך פרק א' מהלכות מגילה שהביאו וכתב דמדברי הר"ש מקינון בס' כריתות מוכח דלא כוותי' שהקשה שיאסר כל העולם בחרישה ובזריעה דלמא נחל איתן הוא ותירץ דכיון דלא ידעינן היכן הוא הנחל אותן ערפו שם העגלה לא שייך דין קבוע הרי דאע"ג דכל שדה ושדה קאי באפי נפשי' ולא יצא מתוך הקבוע אפ"ה אם לאו שאין האיסור ניכר הי' שייך בה דין קבוע עיי"ש וכן נלענ"ד מדברי הט"ז או"ח סי' תרע"ג סק"ו שכתב דנר חנוכה שנתערב בב' שמשים הוי קבוע ולא בטל עיי"ש משמע דפשיטא לי' דאף דלא שקיל ולא פירש מהקבוע שייך בו דין קבוע וצ"ע: (לט) מאחת מהן. עשפ"ד ס"ק י"ד (בסוף חקירה הא') שכתב דדוקא בלקח רק מאחת מהן אבל בלקח בג' חנויות אם אין החתיכות ר"ל מותר דממ"נ ב' כשרות הן וחד בתרי בטל ומה בכך שהי' קבועין מ"מ עכשיו בטלין כדין יבש ביבש עיי"ש וכדברים אלו נמצא גם בפרי תואר סוף ס"ק י"א עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ג ובפיה"ק ס"ק י"ד שהביא מדברי הר"ת בספר הישר שמבואר שם דאין להקל בזה רק באיסור דרבנן אבל באיסור דאורייתא בכה"ג אע"ג דלכאורה מה לי במה שהי' קודם קבוע הרי השתא בטל מ"מ כיון דכל אחת נאסרה בפ"ע בעת הלקיחה ולא מחמת התערובות דהשאר לא אמרינן דהשתא בטל ברוב שיחזור להתיר מחמת התערובות ומי יבא להקל אחר הר"ת עיי"ש וצ"ע:

מ מהן. אפי' לקח חתיכה שאינה ר"ל שפ"ד ס"ק י"ד וה"פ:

מא ואינו יודע מאיזה מהן לקח. עכו"פ סק"ז שעמד על המחקר אם גם בתר קורבא לא אזלינן בקבוע דלכאורה נראה כיון דחזינן דקבוע דוחה רובא והרי רובא עדיף מקורבא כ"ש היא דגם קורבא דוחה הקבוע אמנם לדינא לא החליט וכתב דמידי ספיקא לא נפקא עיי"ש וע' בשפ"ד ס"ק י"ד בחקירה השלישית שעמד על המחקר ג"כ בזה ולא החליט לדינא עיי"ש ועי' בחוו"ד בחידושים ס"ק י"ב בב' בפשיטות דלא אזלינן בתר קורבא בקבוע עיי"ש ועי' בס' בית יצחק הנ"ל בשער הקבוע סי' ה' מ"ש בזה ועי' בשב שמעתתא (מהגאון בעל קצה"ח ז"ל) שמעתא ד' פרק ב' ובשו"ת בית אפרים חלק אה"ע סי' י"א מ"ש בזה וכתב שיש סברה לומר להיפך כיון דדין קבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ודוקא רוב הוא דלא מהני במקום קבוע אבל קורבא מהני וכתבו שם פנים לכאן ולכאן עיי"ש ועי' בס' שערי דעה סק"ה שהאריך בענין זה והביא מדברי התוס' בבבא בתרא דף כ"ג ע"ב בד"ה רוב דמבואר מדבריהם דבקבוע גם בתר קורבא לא אזלינן ובסוף דבריו כתב וז"ל אך באמת בעיקר הסברה כמדומה אני אומר דלא מהני קבוע לענין קורבא דבשלמא לענין רוב יש עכ"פ קצת סברה לומר כיון דקבוע במקומו עומד חשיב ולא בטל וזה שייך אם באנו לדין מכח ביטול ברוב אבל כשנדון מצד קורבא אין שום סברה לומר בה דין קבוע וצ"ע עכ"ל ולענין דינא נלפענ"ד שדבר זה תלוי בפלוגתת רבנן ור"ש דש"ס סנהדרין דף ע"ט ובכתובות שם בנתכוין להרוג את זה והרג את זה דר"ש ס"ל נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור משום דאמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו ורבנן דס"ל דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב ילפי מהאי קרא דוארב לו פרט לזורק אבן לט' ישראל וחד מצרי ביניהם דהוי קבוע ולא אזלינן בתר רובא והקשו בתוס' (בכתובות שם בד"ה וכל קבוע) לר"ש דס"ל נתכוין להרוג את זה והרג א"ז פטור אפי' בכולן ישראלים עד שיאמר לפלוני אני מתכוין מנ"ל דין קבוע כמחצה על מחצה דמי ותירצו דלר"ש מיירי בט' ישראלים וחד מצרי ואמר לאותו שעומד שם אני מתכוין דפטור מטעם קבוע עיי"ש ועי' בהפלאה שם (בד"ה פרט לזורק אבן) דהכוונה הוא שאינו מכיר איזה הוא הישראל ואיזהו המצרי ועיי"ש במ"ש בביאור דברי התוס' בזה עיי"ש הרי מבואר דלרבנן דס"ל נתכוין להרוג א"ז והרג את זה חייב מיירי הקרא שהי' ניכר הישראלים לעצמם והמצרי לעצמו רק שזרק אבן לתוך החבורה סתם ונפל האבן על א' מהם דלולא הקרא הוי אזלינן בתר רובא וכיון שרוב החבורה ישראל נינהו הוי כנתכוין להרוג ישראל זה והרג ישראל אחר דחייב ואתי קרא דוארב לו דבכה"ג פטור משום דהוי ספק אם נתכוין להרוג את ישראל דאין כאן רוב ישראלים כיון שיש שם גם מצרי א' קבוע במקומו הוי כאלו הי' מחצה ישראל ומחצה מצריים והנה אם נימא דבתר קורבא אזלינן גם בקבוע א"כ קשה מדוע דיינינן לי' כספק אם נתכוין להרוג את ישראל הלא בכל כנופיא לא ימלט שלא יהי' אחד מהכנופיא קרוב אליו יותר מחבירו וא"כ אם הי' המצרי עומד מצד השני של הכנופיא ובצד של הכנופיא הפונה לצד של הזורק הי' עומד ישראל ניזל בתר קורבא ונימא דלישראל העומד קרוב אליו יותר נתכוין ויהא חייב בכה"ג אף בקבוע וא"כ הו"ל לחלק באופן עמידת החבורה של האנשים בזה ומדלא מפלגינן בזה בע"כ משמע דאין חילוק בעמידת מקום הישראלים והמצרי ואפי' הי' עומדים הישראלים בהצד הפונה להזורק והמצרי עומד בהצד השני אפ"ה דיינינן לי' כמחצה על מחצה וכאמור. אולם לר"ש דלדירי' איירי הקרא באינו מכיר איזה הוא המצרי כמש"ל מהתוס' וההפלאה הנה לא שייך לומר דניזל בתר קורבא דכיון שלא נודע איזה הוא המצרי איך נודע באיזה מקום הי' עומד בקרוב או ברחוק ממנו ואין ראי' דלא אזלינן בתר קורבא במקום קבוע וי"ל דבהי' מכיר ויודע איזה הוא המצרי וידעינן שהי' עומד ברחוק יותר אצלו משאר הישראלים אזלינן בתר קורבא וחייב אפי' בעמדו בקביעות ומעתה ממילא רווחא שמעתא אליבי' דהלכתא דלפמ"ש הרמב"ם בפרק ד' מהלכות רוצח הלכה א' דנתכוין להרוג את זה והרג א"ז פטור וכר' שמעון ממילא דאין לנו ראיה מהקרא דמהני קבוע גם לענין קורבא וכיון דאין לנו ראי' מהקרא מהיכי תיתי לא ניזל בתר קורבא אפי' במקום קביעות כיון דכל ענין קביעות הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו אמנם לדעת הר"ן בחידושיו לסנהדרין שם (בד"ה ורבנן אמרו) שחולק על הרמב"ם בזה והעלה דהעיקר. כרבנן לדינא דנתכוין להרוג א"ז והרג את זה חייב עיי"ש ממילא שיש לפסוק גם בזה כוותייהו דבמקום קבוע גם בתר קורבא לא אזלינן אמנם הנה לדברי הש"מ בכתובות שם מבואר דגם לרבנן מיירי באינו מכיר איזה הוא המצרי ולפמש"ל מבואר דלכ"ע יש להורות דלא מהני קבוע רק לענין רוב אבל בתר קורבא אזלינן אפי' במקום קבוע שפירש שם דברי הגמ' (דלא כפירש"י) וז"ל פרט לזורק אבן לתוך חבורת אנשים והכה אחד מהם ומת דאין ידוע אם מצרי הרג אם ישראל הרג שפטור מטעם כל קבוע וכו' עכ"ל הרי מבואר דגם לרבנן מיירי בלא ניכר מקום קביעות הישראלים (דאם היו ניכרים במקום קבועים הרי יכול לידע מי הוא הנהרג וכמובן) וממילא דלכ"ע יש לנו לומר דלא מהני קבוע לענין קורבא דאין לך בו אלא חידושו כנ"ל. ומעתה ממילא מובן דלענין דינא לפמ"ש הט"ז סק"ה והש"ך ס"ק י"ח דהעיקר כדעת הב"ח דאף בלא נודע מקום הקביעות במקומו הוי קבוע כמחצה על מחצה ועי' בפלתי ס"ק י"ב שכתב שכן משמע דעת הרמ"א להלן סי' קי"ד סעי' י' עיי"ש ולפי האמור בע"כ צ"ל א' משתי אלה או משום דקיי"ל כר"ש הנ"ל שכ' התוס' דלדידי' מתוקמא הכי קרא דוארב לו שאינו מכיר מי הוא המצרי וכמש"ל מההפלאה או אף אם קיי"ל כרבנן רק דהפי' בגמרא הוא כמ"ש השיטה מקובצת דגם לרבנן מיירי באינו מכיר מי הוא המצרי וכנ"ל וממילא דלדינא העיקר כדעת הסוברים דלא מהני קבוע רק לענין רובא אבל בתר קורבא אזלינן אפי' בקבוע ודו"ק (ועי' בדברינו להלן ס"ק מ"ב):

מב מאיזה מהן לקח. עי' בפר"ח ס"ק י"ג שהביא בשם המרדכי והר"ש מקינון שהקשו דהא הסנהדרין קבועין הן בלשכת הגזית ואזלינן בתר רובא ותירצו דלא שייך כל קבוע אלא היכא דאיכא ספיקא לברר הדבר כגון גבי ט' חנויות שלקח ואינו יודע מאיזה לקח וכן בזרק אבן לט' ישראלים ומצרי א' ביניהם שאינו יודע על מי זרק אבל אם נתכוין ואומר לאותו ישראל אני מתכוין חייב אע"פ שהמצרי עומד ביניהם וה"נ בסנהדרין כיון דיודעין ורואין מי הם המזכים ומי הם המחייבים דין הוא שנלך אחריהם בתר רובא ועיי"ש שהביא עוד תירץ על זה בשם המהרי"ק והמרדכי דלא הוי קבוע כיון דדיבורא דנפיק מפומייהו נייד הו"ל ככולהו נייד ואין כאן קבוע מש"ה אזלינן בתר רובא עיי"ש:

ובחידושי אמרתי לתרץ עפ"ד הט"ז לעיל סי' ק"א ס"ק י"ד ע"ד הר"ן בסוף פרק גה"נ שכתב לענין חתיכת נבילה הראוי להתכבד שנתערבה בין שאר חתיכות כשרות הר"ל דאפי' נחתכו רובן אין תולין לומר שהאיסור הוא מהרוב שנחתך ויהא הכל מותר אלא אמרינן דכל הנחתכות מותרות והשלמות אסורות והביא הט"ז על זה שם בשם מהרא"י בהגהות ש"ד ומפרש דבריו דאע"ג דבכל דוכתא תולין ברוב מ"מ הכא איכא למימר אדרבה כל שנשתנה מקדמותו מן הרוב הוא והוי כמו כל דפריש מרובא פריש ונמצא שהאיסור שהוא המיעוט לא נשתנה והופרש מקדמותו וכתב על זה הט"ז דאין לומר הטעם משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי דהרי יש כאן שני קביעות לפניך הא' הוא בחלק שנחתך והשני שנשאר שלא נחתך וא"כ טפי הי' לומר שהאיסור הוא בחלק שנחתך כי חלק זה הרוב נגד הקבוע השני עכ"ל ומתמה עליו בס' זרע על המשניות בפ"א דערלה (והביאו הגאון מלבוב ז"ל בהגהות יד שאול על הט"ז שם) על מ"ש דתולין שהאיסור הוא בחלק שנחתך כיון שהוא הרוב דהרי קיי"ל דדין קבוע מדחה דין רוב לגמרי והיכא דקבוע לא אזלינן בתר רובא א"כ אכתי דברי מהרא"י בתירוצו מיותרין והו"ל לתרץ בפשיטות כיון דהוי קבוע לא אזלינן בתר רוב הנחתך עיי"ש (ועי' בס' טהרות הקודש על זבחים דף ע"ב בד"ה אמר ר' אושיעא שהאריך ג"כ בדברי הט"ז בזה עיי"ש) ולפענ"ד נראה בביאור הענין עפמ"ש בענין פלוגתת רש"י עם השיטה מקובצת בש"ס כתובות בשמעתין (בד"ה פרט לזורק אבן) ומפרש שם השיטה מקובצת דרש"י ס"ל דמ"ש בש"ס פרט לזורק אבן וכו' מיירי דהזורק הי' מכיר את המצרי הא' ואת הט' ישראלים וגם מכירין את הנהרג שהוא ישראל ואינו מצרי רק שאנו מסתפקים בכוונת זה הרוצח אם הי' כוונתו על איזה ישראל או על המצרי נתכוין ונפל האבן על ישראל אבל השיטה מקובצת הביא פי' אחר דהיינו שזרק אבן לתוך החבורה והרג א' מהם ואין אנו מכירין את הנהרג אם הוא ישראל או מצרי עיי"ש ואמרתי בחידושי שיש נ"מ לדינא בין פירש"י לפירוש השיטה מקובצת אי דיינינן דין קבוע היכא שאותה הדבר בעצמה שאנו מסופקים בה הוא בעצמה אינה קבוע רק שמדבר אחר שהוא קבוע באנו לדון על אותה הדבר שאנו מסופקים בו אם גם בכה"ג אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי דלדעת רש"י דהקרא דוארב לו וקם עליו מיירי שמכירין את הנהרג ויודעין שהוא ישראל רק שאנו מסתפקים אם נתכוין לישראל או למצרי וע"ז אתא הקרא דוארב לו דלא ניזל בתר רובא מטעה קבוע הרי מזה שלאותה המחשבה של הרוצח שאנו מסתפקים בה אם נתכוין כך או כך הנה בזו המחשבה אין דנין ענין הקביעות רק על החבורה ועי"ז אנו שופטים את מחשבתו ואפ"ה אמרינן שהוא פטיר מטעם קבוע הנה מבואר מזה שיש ראי' מה"ת דלא בעינן שבאותה הדבר בעצמה שאנו מסופקים בה יהי' שייך ענין הקביעות כנ"ל מש"ה גם לענין שאר דברים כן הוא אבל לדעת השטה מקובצת דהקרא דוארב לו בא היכא דזרק אבן לחבורת אנשים והרג א' מהם ואין ידוע אם ישראל הוא או מצרי ועל זה אתי הקרא דלא אזלינן בתר רובא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והנה כיון שכבר נודע מ"ש הר"ן דדין קבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו וא"א ללמוד ממנו רק דומיא דקרא ממילא נשמע דלית לן גילוי לדין קבוע רק בכה"ג שאותה דבר בעצמה שאנו מסופקים הוא בעצמה הוא קבוע (כמו שאמרנו שאותו הנהרג שאנו דנין עליו אם ישראל או מצרי הוא בעצמו קבוע) ממילא דאין לנו ראי' לדון דין קבוע מדבר אחד לשפוט בו דבר אשר הוא בעצמו שאנו מסופקים בו אינו קבוע כנ"ל ודברים אלו יתייחדו עם דעת הרשב"א שהביא הטור בפי' דברי הש"ס היינו תשע חנויות וכו' ובנמצא הלך אחר הרוב דר"ל דכשפירש לפנינו הרי נולד הספק בקביעות וה"ל כאילו הוא עדיין במקום הקביעות בעודו בתוך המקולין דהוי קביע שם אבל אם לא פירש לפנינו שלא נולד הספק במקום הקביעות בטל ברוב עיי"ש והיינו כדאמרן לדעת השטה מקובצת דלא שייך בכה"ג קבוע כיון שצריכין לדין ממה שהחנויות הם קבועות לאסור עי"ז הבשר שאינו בתוך הקביעות וכדאמרן ולפי ההצעה הלזו שפיר נכונים דברי הגהות ש"ד הנ"ל כי לדברי הר"ן (בפרק גה"נ שם) לשיטתו בע"כ צריך לומר שהוא ס"ל דהפי' בגמ' פרט לזורק אבן לגו כדעת השיטה מקובצת שזרק אבן לתוך חבורת אנשים והרג, א' מהם ואינו יודע אם ישראל או מצרי דהנה כבר כתבתי לעיל (ס"ק מ"א) בענין אי אזלינן בקבוע בתר קורבא או לאו שהוא תלוי בפלוגתת רש"י והשיטה מקובצת הנ"ל דמאן דס"ל כדעת רש"י בפי' דברי הגמ' שם ס"ל שדין קבוע דוחה גם דין קורבא אבל מאן דס"ל כדעת השיטה מקובצת בפי' דברי הגמ' הנ"ל ס"ל דלא שייך ענין קבוע בקורבא וכנ"ל והנה כיון דחזינן להר"ן ז"ל בקדושין דף ל"ז לענין ספק ערלה בארץ דס"ל דבתר קורבא אזלינן אפי' במקום קביעות וכמ"ש הגאון בעל בית אפרים ז"ל בתשו' חלק אה"ע סמוך לסוף סי' י"א דבע"כ כן הוא דעת הר"ן עיי"ש באריכות לדרכו וממילא להמש"ל בע"כ דס"ל הפי' בגמ' דפרט לזורק אבן לגו כמ"ש השיטה מקובצת וממילא דס"ל כדעת הרשב"א דכל שאותו הדבר בעצמו שאנו מסופקים בה אינה קבוע לא אמרינן בה כמעמ"ד כנ"ל וא"כ ממילא בנידון החתיכות הר"ל שנחתכו רוב מהן שאנו מסופקים בהם אם הם מהכשרות או מהטריפות הרי הן בעצמם שוב אינם קבועים רק שאנו דנין מאותן שנשארו בקביעתם והם שלמים על אותן שנחתכו בזה ס"ל לשיטתו הנ"ל דאין דנין דין קבוע וכנזכר ומעתה שפיר נכונים דברי הט"ז הנ"ל ודברי המהרא"י מוכרחים ודו"ק ומעתה מתורץ קושיות הקדמונים הנ"ל מהא דאזלינן בסנהדרין בתר רוב דעות אע"פ שהם קבועים ויושבין כחצי גורן עגולה דבזה לא שייך דין קבוע כיון שאותו הרוצח שאנו מסופקים בו אם הוא חייב או פטור הוא אינו קבוע ורק הסנהדרין הם ולא שייך לדון בזה דין קבוע כמחצה על מחצה וכאמור אבל תירוץ זה לא יתכן רק לשיטת השיטה מקובצת בפי' דברי הגמ' פרט לזורק אבן לגו וכנ"ל ובע"כ תירוצם של הקדמונים מוכרח לשיטת הסוברים כדעת רש"י בפי' דברי הגמ' פרט לזורק אבן לגו וכנ"ל ודו"ק העתקתי זה מחידושי כי יש בו נ"מ לדינא:

מג הרי זה אסור. עי' בס' בית יצחק (מהגאון מהרי"א ז"ל) בשער הקבוע סי' ט"ו שעמד על המחקר אם א' לקח מן המקולין ואינו יודע מאיזה מקולין לקח דלדידי' אסור מדאורייתא כיון שלקח מן הקבוע אם מותר אותה חתיכה לישראל אחר שלא ראה הפרישה דלדידי' מקרי פירש ממילא שלא בפנינו ושריא לי' או דלמא כיון שלהישראל שלקח מהקביעות אסורות אין סברה שיהי' חתיכה אחת אסורה לזה ומותרת לאחרינא ועיי"ש במ"ש בזה ובסוף דבריו הביא לשון השפ"ד ס"ק י"ח שמבואר מדבריו דאם לקח ישראל מהמקולין ונאבד מידו ומצא אחר דמותר משום דאזלינן בתר רובא ומוכח לכאורה מדבריו דאף דאסור לאותו ישראל שלקח מן המקולין מ"מ לאחרינא מותר אבל מדבריו אין ראי' לנ"ד די"ל דהפרמ"ג מיירי באופן שכל חנות ידועה וניכרת במקומה וא"כ יכול להיות שמי שלקח מן הקבוע יודע מאיזה חנות כשרה הוא ונמצא שלא חל שם איסור על החתיכה זו כיון דאזלינן בתר רובא הוי כודאי שהוא מהחנות הכשרה ואמרינן דמן הסתם הישראל שלקח מן הקבוע יודע שלקח מא' מהחנויות הכשרות משא"כ בנ"ד שידוע לנו שאותו ישראל שלקח שכח מאיזה חנות לקחו אצלו מחזקינן לספק טריפה א"כ שוב אין סברה להתיר לאחר ולומר שאצלו הוא ודאי כשרה עיי"ש:

מד זה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דכל קבוע כמחצה על מחצה בין לקולא ובין לחומרא וט' חניות מוכרות נבילות וא' כשרות נמי לא הוי אלא ספק ועשפ"ד ס"ק ט"ו דנ"מ למ"ש הרמ"א להלן סעי' ח' דבספק איסור מותר התערובות הב' אבל לענין התערובות הא' ודאי דאין נ"מ ועיי"ש עוד שכתב דבפירש לפנינו צ"ע אם אמרינן דלקולא נמי אמרינן דכמחצה על מחצה דמי ולא הוי אלא ספק איסור כיון שי"א דלא הוי אלא קבוע דרבנן עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק ט"ז שכ' דכיון דכל שאר הפוסקים חולקים על הר"ן וס"ל דהוי קבוע גמור כמו בלקח מן הקבוע ע"כ יש להקל דגם בפירש לפנינו מהקבוע לא הוי רק ספק איסור עיי"ש:

וכתב שם עוד בשפ"ד ודע דט' נבילה וא' כשרה נהפוך הוא בלקח מקבוע הוי ספק ופירש הוי ודאי איסור ומלקי עלי' ולענין לקח קודם שנודע הטריפות וכן בפירש לפנינו תלוי בפלוגתת הפוסקים וצ"ע כי יש אומרים דלא הוי קבוע אלא מדרבנן עכ"ד:

מה אסור שכל קבוע כמע"מ. זהו הנקרא קבוע מה"ת ואסיר מספיקא מן התורה ואפי' להסוברים בכ"מ דספיקא דאורייתא מדרבנן הוא לחומרא מ"מ הכא כ"ע מודים דאסור מה"ת משום דאיקבע איסורא. שפ"ד ס"ק י"ד ועי' בס' מכתב לחזקיה דף נ"ז ע"ב מ"ש מזה ועי' בס' בית יצחק הנ"ל בפתח השער אות ב':

מו שכל קבוע. עבאה"ט מ"ש מהש"ך שיש חילוק בין אם תולדת הספק הוא מצד עצמו או מצד ברירת החנויות ועי' במנח"י כלל מ"ג ס"ק מ"ג שהשיג על הש"ך בזה כי מלשון הרשב"א שם מבואר שאין דעתו לחלק בכך אלא כל שלא נולד הטריפות עד אחר שלקח אף שהספק הוא שאינו יודע מאיזה חנות לקח הו"ל כפירש ממילא ומותר אא"כ נולד הטריפות ונודע קודם שלקח רק שאותו איש שלקח לא ידע שיש בחנות נבילה אז אסור דמ"מ הרי מן הקבוע לקח ואסור עיי"ש:

מז קבוע. עבאה"מ מ"ש מהש"ך בפלוגתת הפוסקים אי אמרינן קבוע למפרע ועי' בפרי חדש ס"ק י"ג שהעלה שכן עיקר לדינא כדעת הר"ן וסייעתו דלא אמרינן קבוע למפרע עיי"ש ועשפ"ד ס"ק י"ד מ"ש בדברי הש"ך והפר"ח בזה וסיים דאם כי בקבוע הניכר צריך עיון אם יש לסמוך להקל גם בלקח קודם מ"מ אין לגעור במי שפוסק להקל בהפ"מ אף בקבוע הניכר מה שלקח עיי"ש. ולענין אי אמרינן קבוע היכא דאין האיסור ניכר עי' בדברינו להלן (ס"ק פ"ח) מ"ש בזה באורך:

מח במחצה על מחצה. עי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ל"א מ"ש לענין ירקות שמביאים העכו"ם מהגנות והפרדסים וידוע שיש ירקות נזרעים תחת הגפנים והם כלאי הכרם אם יש לחוש לקבוע (והבאתי דבריו להלן ס"ק ס"ז) ועי' בס' מים חיים (להפר"ח) בחידושיו לגטין שהביא מדברי הרמב"ם שמבואר מדבריו דמחובר לקרקע לא חשוב קבוע ובטל אבל דעת רש"י בגטין דף נ"ד הוא דמחובר חשובה ולא בטלה עיי"ש ועי' בשו"ת פרי הארץ חלק ב' סי' י"ג שהביא כדברים אלו בשם הרב מהר"י מלכו דבמחובר אי הוי דבר חשוב ולא בטלה תלוי בפלוגתא ועיי"ש בפרי הארץ מ"ש ע"ד בזה באריכות ועי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ק"ז שהביא דברי הפר"ח בס' מים חיים ושו"ת פרי הארץ הנזכר וגם הביא מתשו' אדמת קודש חלק ב' סי' י"ד שהרבה להשיב ע"ד הרב הפר"ח הנזכר דאין זה פלוגתא דבזה כ"ע מודים לדעת רש"י דמחובר חשוב הוא ולא בטל והוא ז"ל האריך בזה בפלפול והעיר מכמה מקומות ועיי"ש בזה לדינא:

מט על מחצה. עי' בס' בית יצחק (מהגאון בעל ב"ע) בפתחי השער אות ב' שנסתפק בהא דעשתה תורה כל קבוע כמחצה על מחצה אי הוי כמחצה ממש לכל מילי היינו גם לענין אשם תלוי אם הי' ט' חתיכות של שומן וא' של חלב וכל א' ידוע וניכר במקומו ואכל חתיכה א' ואינו יודע איזה מהם אם חייב אשם תלוי ועיי"ש במ"ש בזה וסיים בצ"ע:

נ דמי. עי' בס' בית יצחק שם סי' ז' שעמד על המחקר אם שייך דין קבוע באיסור דרבנן וכתב דלכאורה כיון דקיי"ל דקבוע כמחצה על מחצה דמי א"כ דמי לאיסור דרבנן שנתערב חד בחד והרי קיי"ל דבהי' ספק בתערובות אסור וכמ"ש הש"ך בדיני ס"ס אות כ"א דבאיסור דרבנן שאתחזק איסורא אסור בתערובות חד בחד אבל אם הי' האיסור ניכר במקומו ולא הי' כאן תערובות א"כ הרי הו"ל ספיקא דרבנן ממש דקיי"ל ספיקא דרבנן להקל אבל פשוט הוא דז"א דמבואר מכמה מקומות דגם באיסור דרבנן יש להחמיר בספק בקבוע ועיי"ש במ"ש עוד בזה באריכות:

נא אבל בשר הנמצא בשוק. עפת"ש מ"ש מתשו' בית אפרים וחיו"ד וכנסת יחזקאל ונו"ב לענין אם יש בחנות א' יותר משאר הט' חנויות אי אזלינן בתר רוב חנויות או אחר רוב בשר ועי' בישועות יעקב בארוך סק"ג שכתב כדעת החוו"ד דאפי' איכא בחנות הנבילה הרבה בשר נבילה יותר ממה שיש בשר כשר בכל הט' חנויות אפ"ה כשר דאזלינן בתר רוב המוכרים עיי"ש אמנם יעוין בבינת אדם בשער הקבוע סי' ט"ז שהביא ראי' דאזלינן בתר רוב בשר ולא בתר רוב חנויות וכתב שהתראה פא"פ עם הגאון בעל חוו"ד והתווכח עמו בענין זה והראה לו להחוו"ד ראייתו והחוו"ד לא הי' לו מה להשיב ע"ד בזה עיי"ש וכ"כ בבית מאיר לדינא דאזלינן בתר רוב בשר עיי"ש ועי' בשפ"ד ס"ק כ"א שסיים בצ"ע בזה עיי"ש ועי' בהפלאה כתובות דף ט"ו ע"א (בד"ה בגמ' מנ"ל לר' זירא) מ"ש בזה ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ב ובפיה"ק ס"ק י"ג מ"ש בדבריהם בזה ולדינא סיים בצ"ע עיי"ש ועי' בס' בית יצחק הנ"ל סי' ח' שהאריך להשיג על דברי הרב בינת אדם הנזכר והעלה דהעיקר כדעת החוו"ד הנזכר לדינא דאזלינן בתר רוב חנויות עיי"ש אך כתב לחלק בזה דכל זה בסתם תנויות המוכרים בשר לבני העיר והם מספיקים בשר לכל בני העיר ואז שפיר אמרינן דאף שבחנות האחת יש יותר בשר ממה שיש בהט' חנויות מ"מ כיון שבני העיר הלוקחים באים לקנות אצל בעלי החנויות אמרינן שהוא מהרוב הבאים לקנות אצל בעלי החנויות וחשבינן שהמוכרים שמכרו לקונים שבעיר הם רוב אבל אם ידוע שרוב החנויות לא יספיקו לרוב קוני הבשר שבעירו והחנות האחת מספקת לכולם בזה בודאי צדקו דברי הרב בינת אדם דאזלינן בתר רוב בשר ולא בתר רוב חנויות אך נסתפק שם בדין זה אם מספר החנויות הם שוים רק שבכמות הבשר יש בא' רוב מחבירו ונמצא חתיכות אי אזלינן בתר רוב בשר והוי כודאי בין לקולא ובין לחומרא או דהוי רק ספק כיון דמספר החנויות הם שוים והביא ראי' דאף שהבשר שבחנות א' הוא יותר מחבירו מ"מ כיון שהבשר שבא' מספיק לבני העיר והלוקחים הולכין בשוה לזו כמו לזו הו"ל ספק השקול עיי"ש:

ועיין בהגהות הרש"ש בכתובות דף. י"ד ע"ב במשנה אם רוב אנשי העיר וכו' שכתב דדוקא לענין ביטול לא מהני אותן שאינן בכלל ספק אבל לענין כל דפריש מרובא פריש מהני אפי' אותן שאינן בכלל הספק והביא ראי' לזה ומה"ט כתב דאם בחנות המוכרת בשר שחוטה הי' ארבעים חתיכות מרובעות ועשרה משולשות ובחנות המוכרת בשר נבילה לא הי' אלא עשרים חתיכות וכולם משולשים ונמצאת חתיכה משולשת כשרה דאף אותן שלא נכנסו בספק מצטרפין לרוב וסיים שהדבר צריך עדיין תלמוד עיי"ש ועי' בס' מנחת פתים שהביאו וכתב דלפ"ד הכנסת יחזקאל והנו"ב המובא בפת"ש הנזכר דאין נ"מ ברוב החתיכות רק ברוב החנויות אם כן אפילו היה בחנות אחת ארבעים משולשים ג"כ לא אמרינן כל דפריש אמנם בלא"ה דינו של המהרש"ש תמוה וראייתו אינה מוכרחת וגם בשפ"ד ס"ק כ"א מבואר ג"כ דאותן שאינן בכלל הספק לא מהני גם לענין כל דפריש וכו' ודלא כהרש"ש עיי"ש (ועי' במקומות שציינתי לעיל סי' ק"ט ס"ק מ'):

נב בשר הנמצא בשוק. עפת"ש ועי' בס' מנחת פתים שכ' ונראה פשוט דכל דפריש היינו גם אם ידוע שלקח מכל חנויות גם מחנות המוכרת טריפה והוא לקח קודם שנודע הספק בשר מכל החנויות וע"ד משל לקח מכל חנות חתיכה אחת ומחנות אחת לקח עשרה חתיכות ואח"כ נודע שהי' טרפה בחנות א' ג"כ אמרינן כל דפריש מרובא פריש דהיינו שאותן י' חתיכות שלקח הם בודאי מהרוב כשרות ולא מהחנות הטריפה אף שודאי לקח גם מהטריפה מ"מ אמרינן שלקח המיעוט מהטריפה והרוב דהיינו עשר חתיכות מרובא לקח ונ"מ לענין ביטול ברוב כגון אם נתערבו כל החתיכות עכ"ל:

נג הנמצא בשוק. עבאה"ט במוסגר מ"ש מהפר"ח דאפי' נמצא קרוב לנבילה וכו' ופשוט הוא דזה דוקא לגבי רוב אבל אם אין שם אלא שני חנויות אחת מוכרת בשר נבילה ואחת מוכרת בשר שחוטה בודאי אזלינן בתר קורבא כמבואר בשאלתות פ' ויקרא. יד יהודה בפיה"ק ס"ק י"ז ועי' בשו"ת אדמו"ר דברי חיים חלק ב' חיו"ד סי' נ' באמצע התשובה שכתב דבר חדש דלא אזלינן בתר קורבא רק בדבר העומד במקומו אבל בדבר הנייד והולך לא שייך לומר דנלך בתר קורבא דלא שייך קורבא רק אם מספקינן אם בא זה החפץ ממקום פלוני או ממקום זה אז אמרינן כיון שזה המקום הוא סמוך הסברה נותנת שבא מן הקרוב אבל אם אינו דבר קבוע ועומד במקום א' בעצמו רק שידוע שהנושא הדבר ההוא היא סמוך לכאן לא שייך קורבא והביא ראי' לדבריו עיי"ש (וע"ל ס"ק מ"א):

נד בשוק. ר"ל ואינו יודע ממי נפל אכן אם ראינו שנפל מיד ישראל שקנה הבשר במקולין רק שזה הישראל שנפל הבשר מידו אינו יודע מאיזה מקולין לקח בודאי אסור דכיון שנאסר לזה ממילא אסור לכל העולם. יד יהודה בפיה"א ס"ק ט"ו ובפיה"ק ס"ק י"ט ועי' בדברינו לעיל (ס"ק מ"ג) מ"ש בזה (וע"ל ס"ק ע"ו):

נה או ביד עכו"ם. עבאה"ט מ"ש דלקחו קטן דינו כלקחו עכו"ם ועשפ"ד ס"ק י"ת שכתב שענין זה צריך ביאור דהא ממ"נ אם ראינו יוצא ממקולין אף עכו"ם אסור ואם לא ראינו יוצא ממקולין ונמצא בידו לאחר שפירש אף בגדול ישראל לישתרי כיון שלא נפל הספק בקביעות וכתב דבע"כ ברורן של הדברים כן הוא דאם נמצא ביד עכו"ם או ביד קטן אין אנו מחוייבים לשאול לו כל זמן שלא ראינו יוצא ממקולין אבל בנמצא ביד ישראל גדול וה"ה בקטן חריף ולא ראינו פירש ממקולין כל זמן שהוא לפנינו מחוייבים לשאול לו דכל דאיכא לברורי צריכין לברר עיי"ש (ועי' מזה בפרי תואר סק"ח) ועיי"ש בשפ"ד בסוף הס"ק שכתב דבעיקר הדין דאם שאל לעכו"ם ואומר שהוא מטריפה צ"ע אם צריך להאמינו עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק ט"ז ובפיה"ק ס"ק י"ט שכתב דאם אומר שלקח מטריפה בודאי נאמן לאסור כל זמן שלא יצא מתח"י והוא ודאי טריפה עיי"ש:

ומ"ש הבאה"ט בשם הפר"ח דוקא קטן שאינו חריף אבל קטן חריף וכו' עי' ביד יהודה בפיה"א שם שצריך לעיין בהא דאמרינן דקטן דינו כגדול אי דוקא היכא ששולחין לו לקנות מפורש מחנות הכשרה אז נאמן אבל אם מעצמו לקח הקטן בשבילו אולי יש לחוש שמא לא דקדק בעת קנייתו וכתב דנראה דגם בלקח בשבילו לא חיישינן אם הוא חריף שיודע ומכיר היטב אמרינן דמסתמא דקדק בעת שקנה לקנות מההיתר כיון שהחנויו' המוכרות בשר כשר ידועה הוא עיי"ש:

ומ"ש הבאה"ט בסוף הס"ק דהוי כנמצא ביד ישראל גדול עי' בכנפי יונה שכתב מהרוקח דבנמצא ביד בור אע"פ שהוא גדול דינא כנמצא ביד עכו"ם וקטן וכ' ע"ז דוקא בור אבל ביד ישראל מבין אע"פ שאינו יודע ממי לקחו לא אמרינן כיון שאנו מוציאין את הבשר מידו הו"ל פירש ממקום קביעתו ושרי לאחרינא ודוקא לדידי' אסור כיון שהוא לקחו ממקום קביעתו אבל לאחרינא שרי דזה אינו דכל דאסור לאחד מישראל הוא אסור לכולם ולא מצינו האסור לזה ומותר לזה אלא בקנסות כגון המבטל איסור או המבשל בשבת וכו' עיי"ש ועי' מזה בדברינו לעיל (ס"ק מ"ג):

נו ביד עכו"ם. עי' בבית מאיר שכתב דמסתימת לשון המחבר משמע אפי' נמצא ביד עכו"ם בביתו אבל מדברי התוס' סוף פרק קמא דכתובות משמע לכאורה דדוקא בשוק שרי דאז חשיב כפירש משא"כ אם הי' נמצא בביתו של העכו"ם דאז הדר לנחותא וחשוב קבוע ועיי"ש במה שצדד בזה:

נז עכו"ם. כתב בגליון מהרש"א יש להסתפק אם הדבר אסור גם לעכו"ם כגון ט' חניות מוכרות אבמה"ח וכתב לעיין בקצה"ח סי' רצ"ב סק"ב עיי"ש וז"ל הקצה"ח שם ולענ"ד נראה דע"כ לא אמרו לחלק בין לקח עכו"ם ללקח ישראל אלא בלקח מתשע חניות מוכרות בשר שחוטה וא' בשר נבילה דכיון דאיסור נבילה ליכא בעכו"ם ומש"ה לא הוי בי' קבוע כיון דאין הספק נוגע אליו כלל אבל באיסור גזל דעכו"ם מצווה כמו ישראל וחמיר בי' איסור גזל דאזהרתן הוא מיתתן א"כ מה לי לקח ישראל ומה לי לקח עכו"ם וא"כ אפי' לקח שלא בפניו אמרי' בי' דין קבוע כמחצה על מחצה וכו' עכ"ל ועי' בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' י"ז באמצע התשובה שהשיג מ"ד הקצה"ח מזה וכ' שם בעובדא שגנב העכו"ם מן הקבוע דאין לומר שיש לדון מיד מי גנב כיון דגם לב"נ אסור לגנוב דז"א דנהי דאסור לו לגנוב מ"מ לאחר שכבר עביד איסורא וגנב אין כאן נ"מ לענין איסור מש מי גנב מזה או משל זה כי הכל חד איסור ואין הספק רק בין הבעלים משל מי גנב ולא נפל הספק משל מי ביד העכו"ם וכו' ואי משום מצות השבה יש להסתפק אם לגבי ב"נ יש חיוב להשיב ועוד הרי יוכל להטיל הנגינה ביניהם ועשה את שלו והם יקחו ביניהם ע"פ הדין וכתב דלאו דוקא לעכו"ם כן הוא דגם בישראל שגנב הוי כפירש שלא בפנינו כיון שאין לגנב נ"מ של מי הוא דהא יכול להניח הגניבה והם יקחו ע"פ הדין אמנם עמד שם על המחקר מה יהי' הדין בהי' בא' מהחנויות נבילה שנתנבלה בשחיטה ונמצא ביד עכו"ם בני מעיים די"ל דאסור לישראל דבזה שפיר הוי כפירש לפנינו דהא בב"מ נפל הספק בעודו ביד העכו"ם או אפשר יש לומר כיון דלגבי ב"נ לא אמרינן קבוע כמחצה על מחצה דמי א"כ אין לדון במה שהוא ביד העכו"ם כפירש לפנינו כיון דלהעכו"ם אין נ"מ בענין הקביעות ולדידי' אזלינן בתר רובא וכיון שלא נודע לנו הספק רק לאחר שכבר פירש מן הקביעות מותר וסיים דמסתבר יותר לאסור וכמ"ש הקצות החושן כן בעיקר הסברה דכל שיש נפקותא להעכו"ם ולקח מן הקבוע הוי כפירש לפנינו עיי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק ע"א):

נח מותר. עבאה"ט מ"ש אפי' היא חהר"ל ועשפ"ד ס"ק י"ד (סוף חקירה הא') שכתב וז"ל ודע דאם לקח מג' חנויות ג' חתיכות וא"י מאיזה מהם לקח אם הן ראוין להתכבד אין בטלות ואם אינן ר"ל מותר דב' כשרות הן וחד בתרי בטל ומה בכך דקבועין הן מ"מ עכשיו בטלין כדין יבש ביבש וכו' עכ"ל אמנם להלן ס"ק ט"ז סיים בזה בצ"ע עיין שם (ועי' בדברינו לעיל ס"ק ל"ט מ"ש עוד מהפרמ"ג בזה):

נט כיון. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דוקא כשהחנות הא' ניכרת בפ"ע אבל וכו' חיישינן שמא יקח מן הקבוע ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק ט"ז ובפיה"ק ס"ק י"ח וי"ט שכתב שצ"ע אם אירע בזה בקבוע שאינו ניכר ונמצא בשר בשוק ויוכל להיות שנפל מיד ישראל רק שאין אנו יודעין באיזה מקולין קנה הבשר אם י"ל ממ"נ אם לא נודע מתחלה בשעה שקנה הבשר שיש טריפות בחנות א' הרי הו"ל פירש קודם שנודע הטריפות וכשר ואם נודע כבר שיש חנות א' טריפה מסתמא ישראל אינו לוקח איסור וכתב דכל זה באינו יודע ממי נפל אכן אם ראינו שנפל מיד ישראל פשוט הוא דאין לחוש כלל דמסתמא מכשרה לקח וסיים דכל זה הוא רק באין בשר כשר ביוקר מבשר נבילה אבל בלא"ה יש לחוש בכ"מ עיי"ש:

ס שרוב החנויות מוכרות בשר שחוטה. עי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ק"ד שעמד על המחקר בהא דקיי"ל בט' חנויות מוכרות בשר שחוטה וא' מוכרת בשר נבילה דבנמצא הלך אחר הרוב מה הדין בט' חניות מוכרות של חולין וא' תרומה או ערלה וכלאי הכרם אי שרי די"ל דדוקא ביבש ביבש דעלמא דחד בתרי בטל שרי בזה משא"כ בתרומה דלא בטל רק במאה וא' בעינן מאה חנויות של היתר ובשל ערלה וכלאי הכרם בעינן ר' חנויות של היתר אבל בפחות מזה אסור כיון דלא מהני בהו רוב דעלמא או דלמא היתר דפריש מן הקבוע אלים טפי מרוב דעלמא כדקיי"ל בש"ס זבחים דף ע"ג דכל הדברים החשובים שנתערבו אפילו באלף לא בטל ואפילו הכי, אי פירש אמרינן דמרובא פריש ושרי ועיין שם במה שכתב בזה והביא מתשובת מהרשד"מ חלק יורה דעה סימן רצ"ג ותשובת המבי"ט חלק ג' סי' קכ"ז דלענין זה לומר כל דפריש מרובא פריש גם בערלה וכלאי הכרם ותרומה ברוב דחד בתרי סגי להו ולא הוצרכו לענין זה שיהיה ק' או מאתים של היתר עיי"ש: (סא) מוכרות בשר שחוטה. אבל אם רוב החנויות מוכרות בשר נבילה הוי ודאי איסור ומלקי עליה כמש"ל (סוף ס"ק מ"ד) מהשפ"ד:

סב דכל דפריש מרובא פריש והיינו כיון דנייד הלך אחר הרוב דהשתא לאו קבוע הוא ולא נולד הספק אלא כשפירש ש"ך ס"ק י"ט. ור"ל דהגם דהשתא לא נייד הוא מ"מ כיון דא"א לבא לכאן אלא ע"י דנייד ממקום הראשון אמרינן כיון שבעת שהתחיל להיות נייד כבר הותר דמסתמא מהרוב פריש ממילא אע"פ דהשתא לא נייד אינו יוצא מהיתרו הראשון. יד יהודה בפיה"ק ס"ק כ"א עיי"ש:

סג דפריש עי' בבינת אדם שער הקבוע סי' ט' שעמד על המחקר מה נקרא פריש וכתב דבקבוע במידי דנייד כגון בכנופיא של ט' ישראלים וא' מצרי או בקביעות דעדר של כבשים דהוי קבוע אע"ג דנייד ועי' בדברינו לעיל ס"ק ל"ב) אז ברור שנקרא פירש היכא שהוא בענין שנראה שאינו עוד בכנופיא חדא עם האחרים עיי"ש ועי' מזה בס' בית יצחק הנ"ל שער הקבוע שי' י"ב:

סר דפריש עיין בבינת אדם שם שכתב דאם היה ט' צבורין וכו' וא' וכו' ופירש א' מן הציבורין לזוית אחרת בסמוך לו צ"ע אם זה מקרי פירש ועיי"ש עוד שכתב לחלק דבמקולין כיון שהדרך לטלטל הבשר שם ממקום למקום לראות השמינה הו הוא אם רזה ומחזירין אותו להטבח א"כ הרי דרכו בכך לטלטלו בכל המקולין כל זמן שהוא עדיין בתוך המקולין לא הוי פירש עד שיצא לגמרי מהמקולין אכן במקום שמוכרין אווזות שחוטות על השלחן וע"פ מקרה הניחו אווזא א' בפ"ע על השלחן שהניחה לבדה א' מן הלוקחין או המוכר או הלוקח זה לא מקרי פירש דכל זמן שהיא מונחת על השלחן אע"פ שנפרדה מהכנופיא לא מקרי פירש אכן אם נפלה א' מהם על הקרקע זה מקרי פירש עיי"ש וכ"כ ביד יהודה בפיה"א ס"ק כ"א לדינא דבקביעות דחנויות לא מקרי פירש עד שיצא לגמרי מהחנות וכל זמן שלא יצא לגמרי מהחנות רק שפירש ממקום למקום באותו חנות לא מקרי פירש אכן אם דנין על כמה חתיכות שהם קבועות בחנות א' שכל א' יש לו מקום קביעות בחנות ההוא או בבית זה אז כל שפירש בדרך פרישות הוי בכלל פי'. וכל זה הוא בדברים שאינם בעלי חיים אבל בבע"ח אם כולם הקביעו ברפת א' או בחצר א' כל זמן שלא יצא מהרפת או מהחצר לא הוי פירש עיי"ש ועי' בס' בית יצחק הנ"ל סי' ט' מה שהאריך בבשר שהיה קבוע במקולין ונפרש שם בחנות ההוא למקום אחר שאין דרכו להיות מונח שם וכתב דלא מיבעיא דאם פירש ע"י המוכרים שמטלטלין אותו ממקום למקום במקרה לא על דעת שיהיה במקום שיתפרש דבודאי לא מקרי פירש כלל וזה דומיא דאמרינן בש"ס אשה הדרה לניחותא אלא אפי' אם פירש למקום אחר שרוצה שיהיה שם באותו מקום עד שיהיה נמכר ג"כ לא מקרי פירש דכל זמן שהוא בחנות גם כשפירש באיזה מקום שיהיה שם בהחנות ההוא לא מקרי פירש כלל ועי"ש עוד שכתב דקרוב עוד לומר דאפי' אין המוכרים קבועים בחנות אלא עומדים בשוק כל א' מוכר על שלחן מיוחד ונמצא בשר על הארץ סמוך לשלחן א' מהם במקום שקונה לו ד' אמותיו לא מקרי פירש כל שלא יצא עדיין מרשותו ונפרש בפירש גמור שנעקר ממקום זה למקום אחר שלא ע"ד לחזור דכל שנמצא בסמוך לו אמרינן שעדיין דעתו עליו ושכוח שיחזור ויזכור עליו ויטלנו מן הארץ ויחזירנה לשלחן ודומה להא דאמרינן בש"ס אשה הדרא לניחותא והוי עדיין קביע גמור אמנם בסוף דבריו סיים דנראה דעת הרשב"א דזה נקרא פירש דדוקא בטלטלו במקולין עצמו ממקום למקום ס"ל דלא הוי פירש אע"ג דס"ל דעיקר הפרישה הוא שיפרוש ממקום שרגיל להיות מתחלה מ"מ במקולין אמרינן דכל שהם עדיין במקולין נקרא בכ"מ שהה במקום הקביעות כיון שכל המקולין הוא מיוחד וקבוע לבשר משא"כ כשמוכרין בשר בשוק שכל א' יושב על שלחן מיוחד כיון שבשוק אין דרך לטלטל ממקום השלחן למקום אחר כל שפירש משם או נפל לארץ מקרי פירש עיי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק צ"ו):

סה מרובא פריש. עי' בס' בית יצחק שם שכ' לענין אם פירש חתיכה א' מאחת מהחנויות ונמצאת סמוך לחנות א' באופן שנראה ודאי שמחנות זה פירשה ואח"כ נשכח מאיזה חנות הוא וכתב וז"ל ועוד נראה דלא מקרו פירש אלא אם במקום שנמצא שם היה ספק מאיזה מקום הוא נפרש מן האיסור או מן ההיתר אבל כל שבמקום שהוא נמצא ופירש שם אין כאן ספק שבודאי בא מן החנות שנמצא אצלו א"כ בעת שנולד הספק היה במקום הקביעות ולכך בנמצא בחנות עצמה אף שהיה מונח בארץ כיון שידוע שהוא באותו חנות ואין כאן ספק האיך יהיה נקרא פירש אף שאח"כ נשכח מאיזה חנות היה וכו' הוי קבוע ודאי דלא שייך לומר דהוי פירש כלל וזה ברור לדעתי עכ"ל: ועיי"ש עוד שכתב דאם נמצא במקולין שמוכרת בשר טריפה בשר על הארץ מוצנע שלא במקום ששאר הבשר טריפה מונח ואינו יודע אם הוא מהבשר טריפה שבמקולין זה או שגנב א' גנבו במקולין כשרה והצניעו שם והביא מדברי הש"ס בב"ב דף כ"ד ע"א האי חצבא דחמרא דאשכח בפרדיסא דערלה וכו' והביא שיטת הפוסקים בהאי דינא דש"ס שם וסיים אמנה בדין חנויות נראה דהכל מודים בזה שיש לאסור דדוקא התם גבי עינבי דניכר שגנבו. הענבים ויש קצת סברה לומר שלא היה מצניע שם כיון שגנב משם רק דבעינבי אין זה ברור שלא יצניעו שם וכיון דאיכא למימר דלפעמים דרך להטמין שם ע"כ יש מחלוקת הפוסקים אם תולין דהוא ודאי מאותו הכרם או לאו משא"כ בנמצא בשר מושלך בחנות האסורה ואין ידוע אם היה בדרך גניבה או שנפל מעצמו ע"ג קרקע ודאי דניכר הדבר שהוא משל אותו החנות ואין שייך לומר כאן דניזל בתר רובא. אמנם אם היה הבשר מוצנע וניכר הדבר שהוא בדרך גניבה בהא דמיא ממש להאי דעינבי בפרדיסא ותליא במחלוקת הפוסקים ולפי מה שהכריע בש"ע להחמיר משום דקרוב יותר לומר דהוא מן אותו הכרם א"כ בנמצא בחנות הטריפה יש להחמיר אכן אם היה רוב החנויות מוכרות בשר טריפה ואחת מוכרת בשר כשר ונמצא בחנות הכשרה נלענ"ד דאין להקל כיון דבאשר"י מפורש דגם בזה אזלינן בתר רובא וגם בהגהות אשר"י התיר מטעם ספק ערלה א"כ ס"ל דהוי ספק ממש ודאי דיש להחמיר דנראה דגם הטור והמחבר כתבו כן רק לחומרא ולא לקולא עכ"ל: (סו) פריש. עש"ך מ"ש כיון דנייד לא קבוע הוא וכו' ועי' בבינת אדם שער הקבוע סימן י' שהעלה דהא דאמרינן בכ"מ כל דפריש מרובא פריש לאו דוקא פריש ממש אלא כל שנשתנה הדבר מכמות שהי' מתחלה הו"ל כפריש אך דוקא שינוי גמור בעינן שאינו חוזר כגון אם נשחט א' מהבהמות וכיוצא אבל אם הלכו בהמות ברחוב בכנופיא א' ובהמה א' מהם עמדה מעט או ששכבה זה לא מקרי פירש כיון שדרכן בכך וכן כל כיוצא בזה וכתב דלפ"ז ממילא נשמע לדינא דאם היה במקולין איזה בהמות שלימות וחתך הקצב המיעוט מהם לחתיכות כדרך הקצבים והרוב נשאר שלם ולאו דוקא שלימות ממש דאפילו נחתכו לשנים או לרביעים ורק שהמיעוט נחתך לחתיכות קטנות אמרינן דכל מה שנחתך לחתיכות קטנות הוי כפירש אך בסוף הקשה על זה מאיזה מקומות והניח בצ"ע עיי"ש אמנם יעוין בס' בית יצחק הנ"ל סי' י"א ובסי' ל"ד וביד יהודה בפיה"א ס"ק כ"א שהשיגו על הבינת אדם והעלו דדוקא פירש ממש בעינן דע"י דנייד הוי פירש אבל דבר שנשתנה מקדמותו במקומו אפי' מחיים למיתה לא הוי פירש עיי"ש:

סז זהו דין תורה. עי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ל"א שכתב דעיר שיש בה גנות ופרדסים רבים ובאחת מהם יש ירקות נזרעות תחת הגפנים והם כלאי הכרם והביא עכו"ם באותו העיר ירקות למכור מותר ליקח ממנו ולא חיישינן שמא מאותה גינה שהוא כלאי הכרם הם דכל דפריש מרובא פריש ולא הוי קבוע אלא כשהביאו העכו"ם הירקות בחנויות וכמו בשר שנמצא ביד עכו"פ שאם רוב מוכרי בשר הם ישראל דמותר ואע"ג דבבשר קיי"ל באמת להחמיר גם ברוב טבחי ישראל הנה רוב הפוסקים חולקים על הרמב"ם ומתירין גם בבשר ואע"ג דקיי"ל להחמיר מ"מ עכ"פ הבו דלא להוסיף עלה ואין להחמיר רק בבשר ולא בשאר איסורין עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק מ"ח) מ"ש עוד מזה:

סח דין תורה. עי' כו"פ ס"ק י"ג שהביא מהשיטה מקובצת מהרא"ש דבכ"מ דקיי"ל להתיר משום כל דפריש מרובא פריש לא הוי היתר ודאי מן התורה אלא מספק דהתורה התירה ספק זה ומה"ט העלה דאם יש עוד ספק להחמיר יש לאסור דהוי ס"ס לאסורא עיי"ש ועשפ"ד ס"ק ל"ז (בד"ה שאלה) שעמד בענין זה בט' חנויות מוכרות בשר כשרה והא' מוכרת בשר נבילה ופירש א' ואח"כ נתערבה איתה חתיכה חד בחד עם טריפה ודאית אם כל א' מהחתיכות יש עליהן דין טריפה ודאית או רק ספק טריפה ויש בזה כמה נ"מ והביא דברי הכו"פ המכר והשיג ע"ד והעלה בראיות דכל דפריש מרובא פריש דאמרינן בכ"מ הוי מה"ת דין ודאי בין לקולא ובין לחומרא עיי"ש ועי' בשו"ת טומו"ד תליתאי סי' ר"י מ"ש בדברי הכו"פ והפרמ"ג בזה ובמ"ש בזה לדינא עיי"ש באריכות ועי' בס' בית יצחק הנ"ל שם סי' כ' מ"ש ג"כ ע"ד הכו"פ והפרמ"ג הנ"ל וכ' דאדרבה מסתבר בנ"ד כיון שהתורה אמרה אחרי רבים להטות וכל דפריש מרובא פריש מה בכך דלא נפקא מידי ספיקא מ"מ עכ"פ כיון שהתורה התירה אותו לגמרי וגם מדרבנן אין בו איסור הרי הו"ל ודאי היתר האיך נצטרף ספק זה לספק אחר לחשבו לב' ספיקות לאיסורא ועיי"ש במ"ש עוד בזה באריכות:

סט אבל חכמים אסרוהו. ומ"מ אם נתערב אח"כ ברוב בטל אפי' הוא חהר"ל כיון שאינו אסור אלא משום חומרא. ט"ז סק"ג וש"ך בכללי ס"ס אות י"ז וכתב בחידושי בית מאיר דהיינו במקום שכל השוחטים וכל המוכרים הם ישראל עיי"ש ועי' בדברנו לעיל סי' ס"ג באריכות מענין זה (ע) כל דפריש מרובא פריש. עי' בתשו' מהרי"ל סי' קס"ט על שאלת התה"ד בסי' קס"ח אם נשחטו צאן הרבה לא' כ' צאן ולא' ט"ו צאן ולא' ה' וכל א' מכיר את שלו ואח"כ הותזו ראשיהן ולקח כל א' צאן שלו ולא ידעינן הי' מינייהו קדים ונמצא טריפות בראם א' מהם אם יש לדמותה ולומר דבאותן של כ' הי' הטריפות דלדידיה אית לי' רובא וכהאי מעשה דהא"ז (המובא בחו"מ סי' רצ"ב) דלא' הי' כ' אתרוגין ולא' י' ולא' ה' ובא אנס וגזל איזה אתרוגים והסיר הסימנים ופסק הא"ז דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ואלו שגזל הי' של זה שהי' לו כ' והשיב המהרי"ל דזה לא דמי לדינו של הא"ז בהך דאתרוגים דבשלמא אם הי' נפרש כבש א' הי' אמרינן עליה כל דפריש מרובא פריש כיון שהוא פרוש מהנשארים משא"כ כאן שכל הכבשים עדיין בקביעתן רק הראש נפרש ואין זה אלא שנתגלה עי"ז שכבש א' מהכבשים הוא טריפה ואין כאן פירש כלל ואין לומר דיש לתלות דבשל כ' הי' הטריפה משום דתולין בכ"מ דאיסורא ברובא איתא גם ז"א דודאי אם הי' כולן מעורבין ופירש המיעוט למקום אחר הי' שייך לומר איסורא ברובא איתא משא"כ בנ"ד דכל חד וחד הי' שלו מבורר מהיכא תיתי מעבד הני מיעוט והני רוב הלא הללו קבועים הם כמו הללו וכל קביע כמחצה על מחצה דמי אך מה שיש לדין בזה ולמצא היתר יש לדין על תחלת המעשה כשהי' הצאן בחיים קידם השחיטה ואגלאי מלתא למפרע דחד שחיטה טריפה הוי בינייהו ונימא כל הני דשחטיה המיעוט פריש מרוב דהרוב כשרות הי' הואיל ופירשו קודם שנולד הספק לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע אמנם גם על זה יש לגמגם דלא ידעינן מאן קדים עכת"ד ועי' בבינת אדם שער הקבוע סי' י"ד וט"ו שהעתיק תשו' מהרי"ל בזה ועיי"ש במ"ש בביאור דבריו בזה וכתב דמדברי המהרי"ל הנזכר יצא לנו דב' קצבים ששחטו א' שחט ב' בהמות וא' שחט א' ולאחר ששחטו והפשיטו בהמה א' למקולין וקודם שנודע שיש שום טריפה נתערבו הבני מעיים של כל הג' הבהמות ואח"כ נודע שיש טריפה בא' דבזה לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש לתלות שהטריפות הוא בשל ב' דכיון שכל א' מבורר בשלו נעשה קבוע וכמחצה על מחצה דמי וכתב שם דלפ"ז נשמע ממילא דלאו דוקא בשל ב' קצבים אלא אפי' הי' הג' בהמות של אדם א' רק שהי' בעין שבהמה אחת הי' בפ"ע ומבורר לו שאינו נכנס בגדר התערובות עם הב' ומונחת בפ"ע דג"כ לא אמרינן דהטריפה הוא בהב' אמנם לדינא צ"ע כי מדברי הב"ח משמע דלא ס"ל כהמהרי"ל אלא גם אם כל א' מבורר בשלו ולא הי' בתערובות כלל מ"מ אמרינן כל דפריש מרובא פריש וכו' ועוד דבלא"ה אין ללמוד מדברי המהרי"ל אלו למעשה שהרי השואל כתב להמהרי"ל שם שאינו שואל הלכה למעשה רק בדרך לימוד וא"כ גם התשו' אינה למעשה רק בדרך פלפול עיי"ש:

תוכן העניינים

דרכי תשובה - ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה