אור ברסלב

דרכי תשובה - ד· רבי צבי הירש שפירא

סימן קט

סימן קח

סעיף א:

א חתיכה. עי' במשנה למלך פרק ז' מהלכ' מעילה במה שנתווכח שם עם הרב מהר"ח אלפאנדרו ז"ל שכתב דביטול לא שייך אלא לבטל איסור ברוב היתר אבל לא היתר באיסור דאם הרוב הוא איסור לא בטל ההיתר שיהפך לאיסור דנהי דאיסורא איכא אבל לחייבו מלקות או כרת או קרבן לא שמענו דאף דאיכא מ"ד דהיתר מצטרף לאיסור לחייבו בעונשין היינו דוקא באיסור לח בלח ומין בשאינו מינו משום דטעם האיסור נתפשט בהיתר ונעשה כולו איסור משא"כ ביבש ביבש דאף שהאיסור הוא רוב לא שמענו מעולם שאם אכל א' מהתערובות שיתחייב שום עונש אף שאסור מה"ת עיי"ש לדרכו ועי' בשו"ת אהל יוסף סי' כ"ט מ"ש להשיג ע"ד המל"מ בזה עיי"ש באריכות ועי' במנחת כהן בחלק א' מספר התערובות פרק א' שכתב דאם נתערב איסור במיעוט היתר או אפי' מחצה על מחצה במין במינו אין חייבים עליו מלקות או כרת אלא בתנאי שיאכל בודאי מן האיסור כזית כגון אם נתערב בכל זית היתר זית איסור ואכל ב' זיתים וכן אם נתערב זית א' היתר בשני זיתים של איסור צריך שיאכל זית וחצי עיי"ש ועי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' צ"ו מה שהאריך בדברי המשל"מ והמנחת כהן הנ"ל ועיי"ש במ"ש בדבר החקירה שנסתפק בכזית של חלב שחסר ממנו מעט ונפל מעט שומן בתוכו ונתערב והשלימו לכזית ואכלו אי לקי עליהו ועיי"ש במה שהאריך בזה בפלוגתת מהר"ח אלפאנדרו והמשל"מ הנזכר ועיי"ש במ"ש בזה לדינא ועי' בפרמ"ג בשער התערובות חלק א' פרק א' בחקירה הב' שנסתפק בזה בחתיכה של היתר שנתערבה בב' של איסור אם אמרינן דכמו דקיי"ל בחתיכה א' של איסור בין ב' חתיכות של היתר דנהפך האיסור להיות היתר מכ"ש לחומרא דאמרינן דהוי ככולו איסור ולוקה על כל א' מהם מגזירת הכתוב אחרי רבים להטות וליבעי אח"כ רוב נגד כל התערובות או דאין היתר נהפך לאיסור והביא מדברי הגאון בעל מנחת כהן הנ"ל שכתב דאיני לוקה על כל א' מהם דלא נהפך ההיתר לאיסור לגמרי והשיג עליו והביא מדברי הרשב"א שמבואר מדבריו דנהפך ההיתר לגמרי לאיסור והוי כאלו הוא ודאי של איסור אמנם בסוף הפרק שם חזר והביא דברי המ"כ שם בפשיטות שאין היתר נהפך לאיסור וסיים בצ"ע ועיי"ש עוד להלן בחלק ג' פרק ה' (בד"ה באופן) שכתב שדבר זה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' עיי"ש ועי' עוד בדבריו בפרמ"ג או"ח בפתיחה הכוללת חלק ב' פרק א' בשיטה הב' סוף אות ה' שהביא ראיה דרוב איסור מהפך ההיתר המיעוט להיות כגופו של איסור ודלא כהמנחת כהן ועיי"ש עוד בהנהגות הנשאל באו"ה סדר ב' אות נ' ובסי' תל"ט במ"ז סק"ה שכתב דאפשר דלוקה אם אכל א' מהם עיי"ש וכיוצא בזה כתב ג"כ בשפ"ד להלן סי' ק"י ס"ק ט"ו וסוף ס"ק ל"ז (בד"ה אמנם) דמלקי נמי לקי עלי' עיי"ש אמנם באו"ח סי' תמ"ז בא"א סוף ס"ק י"ח כתב דאין לוקה באכל חד מהם עיי"ש ובסי' תצ"ז במ"ז סק"ד כתב דאפשר אף אם נאמר דלענין מלקות לא הוי בודאי איסור ואם אכל א' מהם אינו לוקה אבל לענין איסורא הוי כאלו אכל ודאי איסור ועיי"ש עוד בסי' תנ"ב בא"א סק"ו ועי' מזה עוד בדבריו בספרו שושנת עמקים כלל י"ד (בד"ה ודע) ועי' בס' תפארת ישראל על המשניות פרק ט' דבכורות משנה ז' ס"ק נ"ב מ"ש בזה ועי' בס' זכרון אברהם (מהגאון מו"ה אבלי הכהן ז"ל) ריש סי' זה מה שהאריך בזה והעלה בראיות מדברי הש"ס והפוסקים הראשונים דהעיקר לדינא דההיתר נהפך לאסור עיי"ש ועי' בשו"ת רשמי שאלה חיו"ד סי' ל"א וסי' ל"ב מה שהאריך מאד בענין זה ועי' בס' מנחת חינוך מצוה ג' סק"א ובס' שערי תורה חלק ג' כלל ב' פרט י"א ובס' דרכי הוראה חלק ב' פרק ל"ז ובס' דברי יוסף סי' תרצ"ב אות ז' ובס' ערוגות הבושם לעיל סי' צ"ב אות ח' ועי' בס' שבילי דוד בפתיחה להלכ' תערובות אית ג' מ"ש בחקירה זו וכתב דמ"מ נ"ל ברור דאפי' לדעת הרב בעל מנחת כהן הנ"ל אם נתערב יבש ביבש מיעוט היתר ברוב איסור ואכל חתיכה א' שיש בו כזית לוקה דאף דלא נתהפך ההיתר לאיסור עכ"פ כיון דבטל שוב אזלינן בתר רוב ואמרינן דמאיסור אכל אבל בלח בלה שאכל כזית מן התערובות כיון דלא נתהפך ההיתר לאיסור הרי ליכא כזית מאיסור לחוד עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' צ"ב ס"ק ל"ו וס"ק נ"ט):

ועיין בדברי הרמ"א לעיל סי' צ"ב סעי' ד' במ"ש דביבש ביבש לא אמרינן בשום איסור חנ"נ מבואר מדבריו דאפי' להמחמירים בזה דנהפך ההיתר לאיסור מ"מ אם נפל התערובות הזה בין שאר חתיכות היתר א"צ לבטל רק האיסור אבל חתיכות ההיתר א"צ ביטול כלל ומסתימת הרמ"א משמע דאפי' אם האיסור הוא רוב נגד ההיתר הדין כן דלא נהפך ההיתר להיות איסור ועי' בפרמ"ג. בשעה"ת שם שמעורר בזה ועיי"ש במ"ש בביאור ענין זה ובמ"ש לחלק בזה ועי' בשבילי דוד שם באות שאח"ז מ"ש בזה:

ב שאינה ראויה להתכבד. אבל אם הוא ר"ל בין במינה ובין שלא במינה לא בטלה אפי' באלף כדלעיל סי' ק"א ולהלן סי' ק"י. ש"ך סק"א. וכתב ביד אברהם וז"ל ונ"ל שאם נתערבה חתיכה א' הר"ל עם עוד ב' חתיכות היתר ואח"כ נחתכה א' מהם לב' דאסור ממ"נ אם הוא היתר הרי האיסור עדיין בשלימות והיא החתיכה הר"ל שאינה בטלה ואפי' את"ל שהאיסור נחתך אין להתיר שהרי אין כאן רוב חתיכות של היתר כדי לבטלה שהרי נתרבה א' של איסור דקיי"ל חוזר וניעור אף ביבש וכו' ואפי' נחתכה מתוכו כדמוכח בפרק ה' דתרומות גבי סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין טחנו והותירו וכו' ומ"ש בש"ע לעיל סי' ק"א דכל הנחתכות מותרות היינו שנשאר עדיין רוב חתיכות היתר נגד האיסור וכו' משא"כ כשאין רוב אין ממ"נ עכ"ד וראיתי לחכם א' שמעורר ע"ז דכל זה הוא רק אם אזלינן בתר רוב מספר החתיכות אבל לפמ"ש הפת"ש לעיל סק"א בשם תשו' חב"י וכן נראה דעת הפרמ"ג בשפ"ד סק"ו דלא אזלינן בתר מספר החתיכות רק בתר רוב כמות האיסור וההיתר (עי' בדברינו להלן ס"ק כ"ד) א"כ אין דברי היד אברהם עולין כהוגן דאף אם נחתך חתיכת האיסור לב' מ"מ עדיין איכא רוב היתר בכמות עכ"ד והוא פשוט:

ג ראויה להתכבד. ואם נתערבו ב' חתיכות מבהמה אחת שנטרפה א' הוא חהר"ל והב' אינו ר"ל אם אמרינן דעכ"פ אותה שאינה ר"ל בטלה ברוב עי' בט"ז להלן סי' ק"י סק"ה ובש"ך בנקה"כ שם ובדברינו שם (ס"ק ק'): (ד) שנתערבה באחרות. כתב במ"ז סק"א ודע דביבש ביבש דקיי"ל חד בתרי בטל לא בעינן סמוכין ומוקפין אלא כל שיש ג' חתיכות וא' מהם טריפה אזלינן בתר רוב אפי' א' בבית ושנים בעלי' עכ"ל וכדברים אלו כ' גם בשער התערובות חלק ג' פרק ג' (בד"ה ומדי) וכ' דאפי' נאבד או נאכל א' מהם דאע"ג דהשתא ליכא כ"א ב' והוי ספיקא דאורייתא דהא עכשיו ליכא רוב מ"מ כבר חזרו כולן להיות היתר דהא מן התורה מותר אף לאכלן יחד רק מדרבנן הוא דאוסר הרשב"א וכו' עכ"ד ועי' בחוו"ד להלן סי' ק"י בביאורים סק"ג והנה בבינת אדם בשער הקבוע סי' ד' השיג על הפרמ"ג בזה וכתב שהציע דבריו לפני הגאון בעל בית מאיר והסכים לדבריו וסיים שאין לסמוך ע"ד הפרמ"ג להקל בזה אפי' בהפ"מ עיי"ש ובסוף סי' ה' אמנם בס' בית יצחק (מהגאון מהרי"א ז"ל) שער הקבוע סי' ל"ה וביד יהודה לעיל סי' ע' בפיה"א ס"ק י"א ובדע"ת סי' ל"א ס"ק י"ג ובס' ערך שי להלן סי' קי"א סעי' ז' העלו בראיות דהעיקר לדינא כהפרמ"ג בזה דלא בעינן סמוכין עיי"ש ועי' בתמידי דניאל הלכ' תערובות הא' אות ה' דפשיטא לי' כ דלא בעינן שיהי' שלשתן ביחד אלא אפי' כל א' מונח במקום אחד אפ"ה מצטרפין ועיי"ש שכתב וז"ל דאם הי' כאן במקום א' ב' חתיכות ובמקום א' ג' חתיכות וידוע שנתערב כאן חתיכה אחת של איסור ואינו ידוע אם נתערב במקום שיש ב' חתיכות (ונמצא שאין שם רק א' של היתר וא' של איסור) או במקום שיש ג' (ויש שם ב' של היתר והג' הוא היתר ובטל חד בתרי) נראה דהג' חתיכות מותרות דהא נתבטל בהן והב' אסורות ולא תלינן שנתערב בהג' כיון שיש כאן ספק דאורייתא דהא לא נתבטל ואפשר דאדרבה אמרינן שהאיסור נתערב בכל הג' חתיכות (היינו שהתערובות שיש בה ב' חתיכות מצטרף עם התערובות שיש בה ג' חתיכות) דמה לי שמונח במקום א' או בשני מקומות וכולן מותרין (ר"ל גם התערובות של הב' חתיכות המותרין) ולא דמי לאיסור שנפל בקדירה ונתבשל דלא תלינן שנפל לאותה קדירה שיש בה כדי לבטל אלא באיסור דרבנן דשם אם נפל לאותה קדירה אין הקדירה האחרת מצטרפות לזה כלל אכן כאן כל הג' חתיכות חד הוא עכ"ל וע' בס' שבילי דוד בפתיחה להלכ' תערובות אות ז' וע' בשו"ת מנחת יהודה חיו"ד סי' כ' שכתב שיש לדבר הרבה בדבר זה שכ' הפוסקים דיבש ביבש בטל ברוב אפי' א' מונח בבית וב' מונחים על העלי' דכיון שכל א' מונח במקום מיוחד א"כ הרי הו"ל קבוע ועיי"ש במה שפלפל בזה באריכות:

ועיין בס' אבני שהם (להרב מו"ה אברהם הירץ הספרדי ז"ל) שכ' דפשוט הוא דאע"ג דקיי"ל דחד בתרי בטל אפי' כשאינם מעורבין זה דוקא אם נתבשלו הג' חתיכות בג' קדירות כל א' בקדירה בפ"ע אבל אם נתבשלו ב' חתיכות בקדירה א' והחתיכה הג' נתבשלה בפ"ע בקדירה אחרת לכ"ע לא בטל דהא ליכא כאן חד בתרי כלל דחד בחד הוא דאם נימא דא' מהב' חתיכות שנתבשלו ביחד היא אסירה ממילא שגם חברתה אסורה כיון שקבלה טעם מהאיסור ואף ספק השקול לא מקרי דאדרבה הוי רובא לאיסורא וסוף כל סוף שניהם דהיתר בודאי ליכא עיי"ש באריכות וה"פ:

ה באחרות. עי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' צ"ה שעמד על המחקר אם הא דיבש ביבש בטל ברוב דוקא אם הב' חתיכות של היתר הם של אדם א' אבל אם הב' חתיכות של היתר כ"א הוא של אדם אחר י"ל דלא בטל דדוקא אם שניהם של היתר הם של אדם א' מסתבר דהתירה התורה שלא להפסיד רוב היתר של זה מפני המיעוט איסור משא"כ חד בחד דהאיסור וההיתר בספק שקול קיימו וא"כ אם הב' חתיכות של היתר הם כל או"א מאדם אחר י"ל דלא התירה התורה כיון דלגבי כל או"א בפ"ע אין כאן רוב היתר נגד מיעוט האיסור ומנ"ל דגם בכה"ג התורה התירה ועיי"ש במ"ש בזה והעיר מכמה מקומות ועיי"ש במה שמסיים בזה לדינא ועי' במ"ז שם שעמד על המחקר בחתיכת איסור של ראובן שנתערבה בב' של שמעון מהו וכתב דפשוט הוא דיבש ביבש חד בתרי בטל אפי' של ב' בני אדם אך כתב שיש לעיין אי חייב שמעון לשלם לראובן דמים בעד החתיכה ההיא וכתב דלפי דברי המהרש"א בביצה דף ל"ח שכ' דכל איסורין לית להו בעלים דמפקרי להו משמע דא"צ לשלם לו אמנם דברי המהרש"א צ"ע דפשוט הוא דנבילה יש לה בעלים ובודאי דצריך לשלם לו דמי חתיכה מעליא אמנם א"צ להרים אותה חתיכה או ליתן לו חתיכה אחרת כנגדה כמו בתרומה דבזה מצי לסלוקי בזוזי מיהו אם נתערב יבש ביבש מאיסורי הנאה בזה י"ל דאינו מחויב לשלם לשמעון בעד החתיכה כיון דאיסור הנאה הוא לאו מידי חסרי' ואפקורי מפקיר לי' אכן אם התערובות (של חתיכת איסור של ראובן שנתערב בב' חתיכות של שמעון) הוא בבית שמעון א"צ שמעון לשלם לראובן כיון דזכתה לו חצירו לשמעון. עיי"ש וכעיין דברים אלו כתב ג"כ בשו"ת חקרי לב לעיל שם סי' צ"א עיי"ש ועי' בשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' ל"ט ובס' אמרי בינה בדיני בב"ח ותערובות סוף סי' י' ועי' בס' ערך שי ריש סי' זה שמפקפק בדברי הפרמ"ג במ"ש דאם התערובות הוא בבית שמעון כולן של שמעון הם והעלה בראיות דאין חצרו של שמעון זוכה לו בחתיכה זו שלא מדעתו מכמה טעמים עיי"ש ועי' בשו"ת עמודי אור סי' נ"ה שנסתפק בחתיכת איסור של ראובן שנתערבה ברוב חתיכות היתר של שמעון כמה דמים יפרע שמעון לראובן אם דמי חתיכת נבילה כמו שהיתה שוה קודם שנתערבה שהי' דמי' מועטין או כפי שהוא שוה עכשיו אחר התערובות שדמיו נשאר חתיכות הכשרות שהן ביוקר והביא ראי' מירושלמי שישלם לו רק דמי חתיכת נבילה ומה ששוה עתה יותר יחלוקו עיי"ש באריכות:

ו מין במינו. ולענין אי אזלינן במין במינו בתר שמא או בתר טעמא ע"ל סי' צ"ח סעי' ב' ובדברינו שם ועי' במנחת כהן בחלק ב' מספר התערובות סוף פרק ב':

ז במינו. אבל שלא במינו צריך ס' כדבסמיך בהגה. ש"ך סק"ב. ועפרמ"ג בשעה"ת חלק א' פרק א' (סוף ד"ה והנה יבש ביבש) ובחלק ג' פרק ג' (בד"ה והנה) ובפרמ"ג או"ח סי' ש"י בא"א סק"ח ובסי' תצ"ח ס"ק כ"ח שכ' דכל מה דקיי"ל דבמין בשאינו מינו צריך ס' הוא רק במידי דאכילה ומלתא דתלוי בטעם אבל בדבר שאינו מידי דאכילה ואינו תלוי בטעם שפיר בטל ברוב אפי' במין בשאינו מינו עיי"ש וכ"כ לעיל סי' ק' במ"ז סק"א (ד"ה והנה) דכי אמרינן במין בשאינו מינו טעם כעיקר דאורייתא הוא רק במידי דאכילה דתלוי בטעמא אבל דבר דלאו בר אכילה הוא אף אינו מינו בטל ברובו עיי"ש ועי' מזה בשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים סי' תכ"ה ובס' יד יהודה לעיל סי' ס"ט בפיה"א סק"ס ובס' משמרת שלום בשעה"ת חלק א' אות ז':

ח יבש ביבש. עבאה"ט מ"ש דקמח בקמח מקרי לח בלח ועי' בפר"ח סק"ג ובמנחת כהן חלק ב' מספר התערובות פרק א' ובמנח"י כלל ל"ט סק"ג ובמ"א או"ח סי' תצ"ח סק"ז שכתב ג"כ דקמח בקמח מקרי לח בלח עיי"ש ועי' במשנה למלך פרק א' מהלכ' מטמאי משכב ומושב הלכה י"ד אמנם בדגול מרבבה באו"ח סי' ת"ל שם הביא בשם מהרש"ל דקמח בקמח הוי יבש ביבש עיי"ש וכן נראה דעת זקיני הלבוש ז"ל המובא בפרמ"ג או"ח במ"ז סי' תנ"ג שם סק"ב עיי"ש ועי' בתורת יקותיאל סק"א מ"ש בענין זה באריכות וסיים בצע"ג לדינא כיון שהוא פלוגתת הפוסקים עיי"ש ועי' בכנפי יונה מ"ש בזה ובסוף סיים לענין דינא דלדידן דקיי"ל כהרשב"א שלא יאכל אדם אחד פשיטא שיש להחמיר דהוי כמו לח בלח ואסור אם אין ששים אא"כ ידוע שהקמח של איסור לא נבלל כלל באופן שהוא מונח במקום מיוחד ואין מקומו ידוע שבלי ספק דבכה"ג שרי לאכול חלקיו אחת אחת כיון שאין האיסור מבולבל אלא הוא במקום א' ובכל פעם שאוכל אפשר שאין בו מן האיסור כולם עיי"ש ועי' בפרמ"ג או"ח סי' תנ"ג במ"ז סק"ב (בד"ה שוב) שכ' דלחומרא יש להחמיר דקמח בקמת מקרי לח בלח לענין שצריך ששים ולא סגי ברוב אבל לא לקולא והיכא שיבא קולא עי"ז לא אמרינן דהוי כלח בלח אלא מחמרינן לומר דהוי כיבש ביבש עיי"ש לדרכו וכ"כ בס' יד יוסף על הלכ' פסח ברביד הזהב סי' תמ"ז ס"ק י"ט (בד"ה והתם) דהוי ספיקא דדינא אי הוי לח בלח הלכך צריכין לילך לחומרא לכל צד דצריך ששים וגם אמרינן חוזר וניעור כדין יבש ביבש עיי"ש באורך ועי' בספרו דברי יוסף סי' תר"ו מה שהתווכח שם בזה עם הגאון בעל שבילי דוד והביא ראיות לחזק דבריו בזה עיי"ש באריכות ועיי"ש עוד להלן בסי' תשס"ד בתשו' להגאון הנ"ל מ"ש בענין זה באריכות ועי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' קנ"ט ועי' בשו"ת אורי וישעי סוף סי' ה' שכ' דאם כי העיקר לדינא דקמח בקמח הוי לח בלח מ"מ לסניף יש לצרף דעת הפוסקים דמקרי יבש ביבש היכא שיש עוד היתרים עיי"ש ועי' מזה בשו"ת שואל ומשיב קמא חלק ג' סי' ר"ו ובתליתאי חלק א' סי' ס"ג ובשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד ריש סי' קכ"ד שכתב לענין מלח דאם הוא גס קצת הוי יבש ביבש אבל אם הוא נדוך היטב כקמח הוי לח בלח עיי"ש וע' בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' שי"ט מ"ש לענין קמח בקמח ואפר באפר:

ועיין בס' דרכי הוראה במילואים שבסוף הס' סי' ז' שהעלה בראיות דכל מה דאמרינן דקמח בקמח הוי לח בלח הוא רק כשנתערב קמח עם משום שמתערבים ומתבוללים יפה אבל אם נתערב קמח עם דבר לח מחשב הקמח ליבש לגבי לח אמיתי דקמח לגבי מים נחשב לגוש ושכן הסכים עמו רבו הגאון דהא עינינו רואות שאם נשפך מים לקמח נעשה במקום ההוא עיסה וניכר המקום בהעיסה עד כמה נתפשט המים ונעשה עיסה ובמקום שהקמח יבש ניכר שאינו נבלל כלל עם המים ואין מקום לספק בו כלל כמו שאר בלוע לח ביבש עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל נ"א סעי' כ"ד שכ' דעיסה הנילושה בקמח עם מי ביצים הוי ג"כ לח בלח והבאתי דבריו לעיל סי' צ"ב (ס"ק ס"ב) ועיי"ש במה שהבאתי מכמה גדולי המחברים שהשיגו עליו וכ' דהוי כדין יבש בלח עיי"ש:

ועיין בפרי תואר סק"א וכו"פ סק"ג שכ' דבמין במינו הואיל ואפי' הוי לח מה"ת סגי ברוב רק מדרבנן הוא דצריכין ס' בלח ע"כ בקמח בקמח יש לסמוך על המקילין דהוי יבש וסגי ברוב עיי"ש ועי' בס' זכרון אברהם (מהגאון מו"ה אבלי הכהן ז"ל) שהעלה שכן עיקר לדינא להקל כי הפוסקים המקילין בזה הם רוב נגד המחמירים עיי"ש ועשפ"ד ס"ק י"ב מ"ש בזה וסיים דמ"מ קשה להקל נגד דעת הש"ך ורוב הפוסקים דס"ל דהוי כלח בלח ועיי"ש עוד בדבריו בשער התערובות חלק ג' פרק ג' וכ"כ בחכמת אדם כלל נ"א סעי' כ"ג לדינא עיי"ש איברא כי במ"א סי' תצ"ח ס"ק כ"ח כ' גבי אפר דבטל ברוב אע"ג דקיי"ל בכ"מ דקמח בקמח הוי לח בלח מ"מ בזה כיון דעיקר איסורו הוא רק מדרבנן שפיר בטל ברוב עיי"ש וכ"כ שם לעיל סי' ש"י סק"ח ועי' בערך השלחן או"ח סי' תצ"ח שם אות ז' שהוכיח מדברי המ"א הנזכר דה"ה בכל איסור דרבנן שעיקר איסורו הוא רק מדרבנן כגון מין במינו לח בלח בטל ברוב עיי"ש אכן במחצית השקל שם כתב בכוונת המ"א דדוקא לענין קמח בקמח סמכינן באיסור שעיקרו מדרבנן ע"ד הפוסקים דהוי יבש ביבש אבל בלח בלח ממש גם המ"א מודה דאף שעיקר איסורו הוא רק מדרבנן בעינן ששים עיי"ש והביאו בס' שדי חמד חלק הכללים סי' ת"א עיי"ש:

ועיין בשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סוף סי' קל"ט שנשאל אי שאור בעיסה מקרי יבש ביבש או לח ביבש וכתב שם לחלק דאם נפלה קודם שנתחמצה העיסה מקרי לח ביבש דשאור לטעמא עבידא דהשאור יהיב טעמא בהעיסה להחמיצו והו"ל כלח אבל אם לאחר שכבר נתחמצה העיסה נפל לתוכה שאור מקרי יבש ביבש דממשו איכא ולא טעמא עיי"ש:

ועיין בפרמ"ג או"ח סי' תמ"ז במ"ז ס"ק י"ח שכ' דפשוט הוא והחוש יעיד על זה דכל מ"ש דקמח בקמח הוי כלח בלח היינו בסתם קמח אבל בקמח ממצה אפויה לא הוי כלח בלא אלא כיבש ביבש ועיי"ש עוד בס"ק שאח"ז וכיוצא בזה כתב גם במנחת כהן ריש חלק ב' מספר התערובות דבכ"מ דאמרינן דקמח בקמח הוי לח בלח הוא דוקא בקמח בקמח ממש אבל אם אינו בקמח ממש אפי' הם דקים מאד כגון חיטין ושעורים ואורז ודוחן וכיוצא נקרא יבש ביבש בין לקולא ובין לחומרא וכו' עכ"ל והביאו במנח"י כלל ל"ט סק"ג ובפר"ח סק"ג ובשפ"ד שם סוף הס"ק ועיי"ש בשפ"ד שסיים בזה דה"ה חרדל ושומשמין וכדומה ג"כ מקרי יבש ביבש עיי"ש ועי' עוד בפרמ"ג בשעה"ת שם מ"ש לענין אפר באפר דהיינו אפר בב"ח (דהא קיי"ל דאפר בב"ח אסור) באפר כירה אי מקרי לח בלח ועיי"ש במ"ש בזה ועי' עוד בדבריו באו"ח סי' תס"ז במ"ז ס"ק י"ח (בד"ה שאלו) שכתב דקאפ"ע אף שנטחן עד אשר דק עכ"ז לא מקרי לח בלח דלא נטחן כ"כ דק מאד כמו קמח וכן בקמח אם לא ריקד הקמח והוא עם הסובין אינו נבלל יפה במו קמח הנרקד ולא מקרי לח בלח עיי"ש וכיוצא בזה כתב ג"כ ביד יהודה בפיה"א סק"א ובפיה"ק סק"ג דסובין אע"ג שהם דקין מאד מ"מ אי אפשר לחשבו ללח ממש דהא מ"מ הרי אפשר לקבל כל קורט וקורט בפ"ע עיי"ש ועי' בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קכ"ד לענין מלח שהוחמו על האש בקערה חולבת שאינו ב"י וכו' באופן שנאסר המלח רק כדי קליפה ורצה השואל לומר בפשיטות דהוי דינו כדין יבש ביבש בטל ברוב והוא ז"ל השיב דפשוט הוא דמלח שנדוך היטב הדק דינו כקמח בקמח דהוי כלח בלח אף במלח שמולחין בו בשר כיון דקיי"ל דאסיר למלוח במלח דק כקמח וצריך להיות גס קצת י"ל שדינו כיבש ביבש כמו שומשמין וחרדל דקיי"ל דהוי יבש ביבש עיי"ש. ועי' בבית מאיר שכ' דכל מ"ש דבדברים דקים וקטנים שנתערבו דהוי כיבש ביבש ואין בילה אין לסמוך ע"ז רק לחומרא אבל לא לקולא לכן אם נתערבו דברים קטנים כגון תבואה ואם נימא דיש בילה והוי חומרא צריכין להחמיר שדינו כלח בלח דיש בילה עיי"ש וכ"כ במקור חיים סי' תס"ז בביאורים סק"ז עיי"ש: ועיין בשלחן גבוה לעיל סי' ס"ט ס"ק מ"ה מחודש ה' ובסי' זה מחודש ב' שהביא מתשו' כרם שלמה סי' י"ב בשר שנחתך דק דק לפשטדי"ל ואח"כ נודע שהי' שם חתיכת בשר שלא נמלח ואין בשאר בשר ס' כנגד אותה חתיכה ופסק להתיר משום דהוי יבש ביבש דחד בתרי בטל ועיי"ש עוד בסי' ס"ט במ"ש בזה מהרב המובהק מו"ה יוסף חזן ז"ל שוב ראיתי בס' בית דוד הספרדי חיו"ד סי' מ"ז שנשאל בבשר שנחתך דק דק ונתערב בה חתיכה שלא נמלחה וכתב שם דאם לא נחתך דק דק כ"כ ואפשר להפריד כל חתיכה בפ"ע הוי יבש ביבש ובטל אבל אם נתרסק טובא עד שא"א להפריד החתיכות ולאכול כל חתיכה בפ"ע נחשב כלח בלח וצריך ס' עיי"ש באריכות ועי' בערך השלחן אות ג' שהביאו והביא מדברי הב"י בתשו' אבקת רוכל סי' רט"ו דאפי' נחתך דק דק דא"א להפריד כל חתיכה בפ"ע יש לו דין יבש ביבש אמנם הוא מצדד דלדידן דקיי"ל כרוב הפוסקים דקמח בקמח הוי כלח בלח גם בזה יש להחמיר ועיי"ש במ"ש בזה בספק אם אפשר להפריד החתיכות זו מזו כנ"ל אם יש להקל בדין זה כיון שיש לו תקנה לצלותו הו"ל דשיל"מ עיי"ש: ועיי"ש עוד ביד יהודה שהעלה דבע"כ לא אמרו דקמח בקמח הוי כלח בלח אלא אם עירב הקמת זה עם זה אבל בסתמא בנפל א' לחבירו אינו מתערב זה בזה כלל והקמח שנפל הוא עומד למעלה על הקמח שמונח מכבר ואינו מתערב זה בזה כלל ודינו כיבש ביבש אך כתב דמ"מ לקולא לא יסמוך ע"ז לחשבו יבש ביבש אף שלא ערבו בידים כיון דטבע של קמח שמעלה אבק ודבר דק כזה שמעלה אבק יכול להתערב עם השאר עיי"ש:

ט ביבש. כ' במנחת כהן ריש חלק ב' מספר התערובות וז"ל וראוי שתדע שזה שאמרנו שיבש ביבש חד בהרי בטל ומותר אף מדברי סופרים אין צריך שיהי' דברים יבשים ממש בלא מים אלא אפי' נתבשלה חתיכת איסור בשתי חתיכות היתר עדיין יש להם דין יבש ביבש להבטל האיסור ברוב כיון שכל חתיכה עומדת בעצמה ובתנאי שיהי' ס' ברוטב ובחתיכות ההיתר נגד החתיכה האסורה כדי לבטל הטעם הנפלט ממנה עכ"ל ועי' בשו"ת בית יצחק (מהגאון מלבוב נ"ה חלק א' מיו"ד סי' ק"י שעמד על המחקר אם נתערבה קדירה א' של תבשיל ורוטב של איסור בין ב' קדירות עם תבשיל ורוטב של היתר אם קדירה האסורה בטלה כדין יבש ביבש דבטל חד בתרי או דינם כלח בלח כיון שהתבשילין לח בלח הם וכתב שיש לפשוט דין זה מהא דמבואר להלן סי' קל"ד סעי' ב' ברמ"א דבנתערב חביות קטנות של יי"נ חד בתרי בטל הרי דאע"ג דיין ביין הוי לח בלח והרי בלח בלח גם במין במינו בעינן ששים ואמאי בטל חד בתרי ובע"כ דכיון שהם בחביתין דינו כדין יבש ביבש ובטל ברוב וכתב שם בעובדא דידי' שעמדו ג' קדירות של בשר ורוטב על הכירה ונשפך חלב תחת אחת מהקדירות ולא נודע תחת איזה קדירה נשפך החלב ואין בשום א' מהקדירות ס' כנגד החלב וכתב דלכאורה נראה ג"כ דהקדירה שנאסרה בטלה ברוב בב' קדירות של היתר אמנם לדינא ז"א דכיון שהחלב נתנה טעם בקדירה א' שלא הי' בה ס' כנגד החלב ויש טעם חלב והב' קדירות היתר אין בהם טעם חלב רק טעם בשר לבד א"כ הו"ל מין בשאינו מינו בטעמא ובעינן ס' אף ביבש ועיי"ש במה שהאריך בזה וסיים שכן עיקר לדינא דכל הג' קדירות אסורות באכילה אך רשאי למכור לעכו"ם ולקבל מעות עבור ב' קדירות ותבשילין כדין איסור הנאה שנתערב שמותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבה עיי"ש:

י דהיינו שאין נבלל. עט"ז לעיל ריש ס' ק"ד ובדברינו שם (ס"ק ט'): (יא) שאין נבלל האיסור עומד בעצמו. ביצים עם ביצים אם הם שלימים יבש ביבש ואם הם שבורים אזי החלבונים שהם מתערבים יפה יחד הי' לח בלח אבל החלמונים דכל חד וחד לחודא קאי מקרי יבש ביבש אא"כ הם טרופים יחד הוי לח בלח. פר"ח סק"ב ועי' בכנה"ג לעיל סי' פ"ו בהגהות ב"י אות מ"ה ובס' בגדי שש הספרדי לעיל סי' פ"ו שם סוף אות ב' מ"ש בזה : (יב) נבלל פי' דתערובות לח בלח מקרי היכא דגוף האיסור או טעמו מתערב ונבלל יפה עם ההיתר לגמרי באופן שכל חלק מן התערובות יש שם איסור והיתר מעורבין יחד כגון שמן בשמן (עי' בס"ק שאח"ז) ויין ביין שנבללים וכן חתיכת איסור שנתבשלה עם חתיכת היתר והוסרו החתיכות ונשאר רק הרוטב שהמרק והרוטב מתפשט ונבלל זב"ז וכל כיוצא בזה. פר"ח שם. ועי' במנחת כהן ריש חלק א' מס' התערובות ועי' בשו"ת עמודי אור סי' נ"ב שכתב שם לענין אווזא ספק טריפה שנתערבה בין רוב כשרות והפשיט עורן והותך השומן וכתב שם דקודם ההותך נתבטל ברוב אע"פ שמדרך הנהוג לפרר השומן לחתיכות קטנות אפ"ה יש לו דין יבש ביבש דהא קיי"ל אין בילה כ"א ליין ושמן עיי"ש לדרכו:

יג והאיסור עומד בעצמו. כתב הב"י וז"ל ודע דהא דאמרינן יבש ביבש חד בתרי בטל היינו לאפוקי דבר לח או נימוח ומתפשט אבל כל דבר שעומד בעצמו אלא שהוא מעורב עם אחרים מקרי יבש ביבש עכ"ל (ועי' מזה במנחת כהן ריש חלק ב' מספר התערובות בד"ה וראוי) ועי' ביד יהודה שם שכתב דהא דקיי"ל דבדבר לח יש בילה זהו רק בסתמא אבל אין זה כלל בכל מקום דיש דברים שאינם מתערבין זה בזה כגון שמן וכל דבר שמן שדרכו לעמוד למעלה על כל משקה וכן יש כמה דברים שהם בטבען כבידין אשר דרכם ליפול למטה ואף אם יערב א' בחבירו יפה אם יעמוד זמן מה יצלול אחד מחבירו או יעלה למעלה או יפול למטה ויוכל להבחין לקבל מזה שלמעלה או יניחו להצליל למטה עיי"ש:

יד עומד בעצמו. עבאה"ט מ"ש אלא שהוא מעורב וכו'. וזה הכלל נקוט בידך לעולם אין היבש מתבטל בלח ואין הלח מתבטל ביבש כיון שאינם נבללים זה בזה וה"ז כאלו הוכר האיסור. חכמת אדם ריש כלל נ"א ועי' בשו"ת התניא שבסוף הש"ע שלו סי' י"ח:

ועיין במ"ז לעיל סי' צ"ב ס"ק ט"ז שעמד על המחקר בהא דקיי"ל דיבש בלח או לח ביבש אין לו ביטול כל שהאיסור מובדל וניכר ולפיכך קיי"ל דזית איסור וזית היתר שבישלו בס' זיתי רוטב היתר דהרוטב מותר אבל החתיכות אסורות כיון שהאיסור מובדל מן הרוטב ולא נתערב בהלח מה הדין אם נפל כשיעור זית א' של רוטב איסור לקדירה שיש בה שלשים זיתי רוטב היתר וגם ל' זיתים דבר גוש היתר אם נימא דהגוש שרי כיון שיש בין הכל ס' לבטל הזית רוטב איסור אבל הל' זיתי רוטב אסורים דהא אין יבש מבטל לח וכ"ת אה"נ א"כ נימא דגם הל' זיתי גוש יהי' אסור דהרוטב נ"נ ויאסר הרוטב לכל הגוש וכ"ת אה"נ דהא בדוכתא טובא משמע דאף באיסור צלול שנפל להיתר מצטרף הכל לבטל וכו' ובסוף דבריו מסיים סוף דבר אני נבוך כעת בזה עיי"ש ועי' בהגהות הגאון מהרש"ק ז"ל על הפרמ"ג שם מ"ש בביאור דין זה ולדינא העלה דאין לחוש להחמיר בזה כלל ושפיר הדין דגם הל' זיתי היתר הגוש מצטרפין לבטל הזית רוטב של איסור עיי"ש ועי' במ"ז לעיל סי' צ"ט סק"ג שכתב הפרמ"ג בעצמו ואלו בצלול אף הגוש מצטרף ואף הרוטב מותר אף שאין ברוטב לבדו ס' וכו' עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' קל"ד בשאלה הב' בעובדא שהיו ממלאים דגים בבצלין ותבלין ואח"כ לקחו לובן ביצה שנשפך מעט ממנו ואינו יודע כמה ועירבו בהמילוי וחתכו ביחד ומלאו הדגים ואח"כ מצאו על החלמון טפת דם ולא ראו אם הי' הדם על הקשר או לאו והדגים נתבשלו במים וקרוב לודאי הוא שבהדגים בצירוף המים הי' ס' כנגד הלובן ביצה אבל בהדגים לבדן קרוב יותר שלא הי' ששים נגד החלבון ועיי"ש במ"ש בזה והעתיק דברי המ"ז הנ"ל וגם דבריו שכ' בהגהות הפרמ"ג שם וכתב דבנידון דידן כיון שהי' להיפך דהדבר איסור הי' בגוש ודאי דאין הלח מצטרף להתיר גם את הגוש ובפרט דכאן יש לאסור את הגוש בלא"ה כיון דכבר נאסרו המולייתא בצונן כיון דהוי דבר חריף ודוחקא ע"כ אין להתיר רק הרוטב אבל הדגים יש לאסור עיי"ש באריכות:

טו בעצמו. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דאפי' יש ס' דין החתיכות כיבש וכו' ועפרמ"ג בשער התערובות חלק א' פרק ג' (בד"ה וע' בש"ך) שכ' דאף דמה"ת החתיכות אסורות אפ"ה סגי כשיש ברוטב ס' כנגד החתיכה האסורה לבד וא"צ ברוטב ס' נגד שתיהן דביבש לא אמרינן חנ"נ מיהו אם הי' ב' של איסור וא' של היתר י"ל דאמרינן אחרי רבים להטות ונהפך ההיתר לאיסור י"נ דצריך ברוטב ס' נגד שלשתן אמנם לענין הלכה יש לצדד להקל דלא נהפך ההיתר לאיסור ביבש וסגי בס' נגד האיסור לבד וסיים בצ"ע עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק א'):

ועיין במנחת כהן חלק ב' מס' התערובות פרק ג' שכ' וז"ל מדברי הש"ך אלו יש ללמוד דה"ה ביבש דאינו מינו כגון חתיכות איסור שנתבשלה עם עשרים או שנשים חתיכות היתר דאינו מינו אע"פ שיש בהן ובמרק שיעור ס' נגד החתיכה האסורה אינה בטלה כיון שאין בחתיכות עצמן ששים עכ"ל ועי' במנח"י כלל ל"ט סק"ד שהביאו וכתב שכל דבריו הם נגד משמעות הפוסקים דכיון דכל הטעם דמין באינו מינו ביבש דצריך ששים הוא משום שמא יבשלם ויתן טעם והכא כיון שיש ברוטב ובחתיכות ששים כנגד האיסור נתבטל האיסור אע"פ שהוא מין באינו מינו עיי"ש ובסלת למנחה וכן כתב בחוות דעת לדינא דבמין באינו מינו ביש ס' בצירוף הרוטב מהני וכמ"ש המנח"י עיי"ש אמנם יעוין בערך השלחן אות י"א שמדחה דברי המנח"י וכתב דהעיקר כהמנחת כהן דהא בזה יש חשש שמא יבשלם ויתן טעם דהיינו לאחר בישול זה יחזור ויבשל אותם שנית בלא רוטב דהא חתיכות נבילה אוסרות כמה קדירות זו אחר זו עיי"ש ועי' בשפ"ד סק"ד שהביא דברי המנח"י בזה וסיים דמ"מ לדינא צ"ע בהפ"מ אם יש לצדד לסמוך על המנח"י להקל בזה עיי"ש ועי' בכנפי יונה שכתב בהחלט לדינא כדברי המנח"י בזה עיי"ש וכ"כ בס' בית יהודה (להרב הג' מהר"י לאנדא ז"ל) לעיל סי' ק"ד סעי' א' עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' שכ"ח אות ב' וסי' תשס"ה אות א' שהביא ראיות לזה שכן עיקר לדינא דא"צ שיהי' ס' בהחתיכות לבדן אלא דגם הרוטב מצטרף לס' עיי"ש אמנם יעוין בחכמת אדם כלל נ"א סעי' י' וביד יהודה בפיה"א סק"ב ובפיה"ק סק"ד שכ' שאין לסמוך כלל ע"ד המנח"י בזה דהעיקר כדברי המ"כ דבמין בשא"מ צריכין החתיכות עצמן ס' אפי' בהפ"מ עיי"ש וכן ראיתי בס' זר זהב מהגאון בעל אורח מישור ז"ל כת"י על היו"ד שהאריך בזה והעלה גם כן בסברות וראיות להחמיר שהאינו מינו אינו מצטרף לס' ובעינן שיהי' בהמינו בעצמו ס' וצ"ע:

ועיין בש"ך לעיל סי' ס"ט ס"ק נ"ז שמבואר מדבריו דחתיכת בשר שקבלה טעם מאיסור אינו מינו ונאסרה שנתערבה ברוב חתיכות כשרות דלא בטל ברוב וצריך ששים כיון שיש בחתיכה זו טעם איסור שייך הגזירה דשמא יבשלם ויתן טעם עיי"ש והנה בשערי תשובה סי' תמ"ז ס"ק ל"ח הביא תשו' זקינו הפני יהושע להקל בזה דסגי ברוב עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קכ"ד שכ' בפשיטות להחמיר בזה דצריך ס' ועיי"ש בהג"ה מבהמ"ח אות א' שהתפלא על השערי תשובה הנזכר שהעתיק בפשיטות דברי הפ"י ולא זכר דברי הש"ך הנ"ל ושכן הוא הסכמת כל האחרונים להחמיר כדעת הש"ך עיי"ש וכ"כ במ"ז סק"ב ובשער התערובות חלק ב' פרק ב' לדינא דאם נבלע כזית חלב או דם בחתיכה ונתערבה עם ב' חתיכות היתר אם יש ששים בין הכל נגד הכזית דם או חלב מתבטל החתיכה ברוב ואפי' בב"ח הדין כן אבל אי ליכא ששים נגד החלב אסור דגזרינן שמא יבשלם יתן טעם ואף דדם שבישלו אינו אלא מדרבנן מ"מ הואיל ועיקרו מדאורייתא לא מקלינן כו' עיי"ש ועי' מזה בשו"ת בית יצחק (מהגאון מלבוב נ"י) חלק א' מיו"ד סי' ק"י מאות א' עד אות ד' באורך:

טז בעצמו. עי' בשו"ת תפארת אדם הספרדי סי' כ"ד דף ל"ט ע"א שכתב וז"ל ומעין זה נראה דה"ה חתיכות איסור דאורייתא שנתערבה בב' חתיכות שאינן אסורות אלא מדרבנן ה"ז בטלה לענין שגם היא אינה אסורה אלא מדרבנן דאיסור דאורייתא שבה בטל ומותר מן התורה עכ"ד ועי' מזה בשו"ת יהודה יעלה (להמהר"י קוב"ו ז"ל) חיו"ד סוף סי' ה':

יז אלא שנתערב. עי' כנה"ג בהגהות הטור אות ג' שכ' דלא אמרינן יבש ביבש חד בתרי בטל אלא באיסור שנתערב עם ודאי היתר אבל איסור שנתערב עם ספק היתר לא אמרינן חד בתרי בטל וה"פ עכ"ד וע' בפרמ"ג בשער התערובות ריש חלק א' ובשפ"ד כאן סק"ו ולעיל סי' מ"א שעמד על המחקר בזה בג' בהמות שניטל מהם כזית מהכבד בא' ממקום מרה ומהב' ממקום הכליות ומהג' ממקום חיותא אם נימא דהא ממ"נ ב' של היתר הם ורק א' הוא של איסור דהא מדינא לא אסורה רק בהמה אחת דלא הוי הטריפות רק בכזית שבמקום א' וא"כ יהי' שלשתם כשרים מכח ביטול ברוב וכתב שם מדברי הכנה"ג הנ"ל דלא שייך ביטול בכה"ג דבעינן שיהי' הרוב היתר מבורר וכאן כיון שכל א' מעיקרא בספק איסור קאי והיא אסורה מספק הו"ל כודאי איסור תורה עיי"ש ועי' בס' שבילי דוד בפתיחה להלכ' תערובות אות ב' מ"ש להשיג ע"ד הפרמ"ג הנזכר עיי"ש ועי' עוד בשפ"ד לעיל סי' ק"ה סק"ל שהביא ג"כ דברי הכנה"ג הנ"ל שפסק דלא אמרינן חד בתרי בטל אלא היכא שהרוב הוא היתר בודאי עיי"ש ועי' בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' י"ב באמצע התשו' (בד"ה וע' בפרמ"ג) שהביא דברי הפרמ"ג בשער התערובות הנ"ל והשיג עליו מסברה דנפשי' וכתב דלדעתו נראה דגם אם אין היתר מבורר בטל ברוב עיי"ש אמנם יעוין בחידושי הגרעק"א לעיל סי' ק"ה סעי' ט' שהביא כן מתשו' הרשב"א סי' ער"ב שכתב להדיא דלא אמרינן חד בתרי בטל אלא היכא דהרוב הוא מותר בודאי עיי"ש ועי' בס' דלתי תשובה סק"ו שהביא בשם רב גדול א' שאם נתערב טריפה ודאית בין שני חתיכות ספק טריפה לא אמרינן שהודאי טריפה בטילה בב' ספק טריפה להוי כולן דין ספק איסור אלא שעל כל א' יש ס"ס לאיסורא שמא זו היא הודאי טריפה ואת"ל דהוא מהשנים הספיקות אכתי ספק שמא היא טריפה ודאי והיכא דהוי ס"ס לאיסורא הוי ודאי טריפה כמ"ש בשפ"ד להלן סי' ק"י ס"ק ל"ז עיי"ש. שוב ראיתי בס' שערי תורה חלק ג' כלל ג' פרט ד' שהרחיב הדיבור בזה והאריך טובא בענין זה ועיי"ש במ"ש בזה לדינא ועי' בס' משמרת שלום בפתיחה להלכ' תערובות שנסתפק בעובדא שבישלו בשר בלא מליחה שסברה שכבר נמלח כדת ואכלו הבשר על קערות וטעלע"ר כנהוג ושלש פעמים בישלו מבשר זה והשתמשו בהכלים והיה שם ב' קערות וג' טעלע"ר שהם בדמות ותואר א' וכשנודע שהבשר לא נמלח נסתפקו אם בכל פעם לקחו קערה וטעלע"ר אחר וא"כ השתמשו בכולן או שבכל הג' פעמים לא השתמשו רק בקערה וטעלער א' ובב' מהם לא השתמשו כלל בכל הג"פ ואינו יודע איזה הוא מה דין הכלים אם שייך לומר בזה חד בתרי בטל כי לפי דברי הכנה"ג והפרמ"ג הנ"ל לא שייך ביטול בכה"ג כיון שאין כאן רוב היתר בבירור דהא אפשר שהשתמשו בכולן והביא שם תשו' גאוני זמנינו ועיי"ש במ"ש בענין זה ובמ"ש בזה לדינא:

יח שנתערב. עי' בחוו"ד לעיל סי' ק"א בביאורים סק"ה שכתב דלא שייך ענין ביטול ברוב רק במקום שהספק נולד מכח התערובות ואם לא הי' רק א' לא הי' ספק ורק שמכח התערובות נולד הספק אז שייך ביטול ברוב דומיא דסנהדרין שאמרה תורה אחרי רבים להטות שיש רוב מזכים ומיעוט מחייבים ואלו לא הי' רק המזכין או המחייבין לא הי' ספק רק מפני ששניהם לפנינו נולד הספק בזה שייך ביטול ברוב משא"כ בדבר שאפילו אם לא הי' רק א' ג"כ הי' ספק ויש כמה חתיכות כאלו שהן ספק איסור בזה לא שייך ביטול ברוב דהא כל חד וחד אסור מדאורייתא משום ספק שנולד עלי' עיי"ש לדרכו ועי' בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ע' מ"ש להשיג על דברי החוו"ד הנ"ל עיי"ש אמנם יעוין ביד יהודה לעיל סי' ס"ט בפיה"א ס"ק ס"ג אות ב' וסי' ק"א בפיה"א סק"ט שמדחה דברי הבית אפרים בזה והעלה דהעיקר לדינא כמ"ש החוו"ד ועיי"ש עוד שכתב דלפעמים יש מציאות גם אם הספק בא מכח התערובות ואעפ"כ לא שייך ביטול ברוב דדוקא בעינן שיהא האיסור חל רק על גוף מיוחד והספק הוא מחמת התחלפות הגופים דלא ידענא איזה גוף הוא האיסור בזה הוא דשייך ביטול ברוב משא"כ אם הגופים לא נתערבו כלל זב"ז דידעינן כל א' מה הוא רק הספק נולד לנו על כל א' בפ"ע אם עלי' חל האיסור כגון שני אחים שחלקו בנחלת אביהם א' נטל י' טלאים והב' נטל ט' טלאים וכלב דלא ידעינן איזה הוא המחיר נגד הכלב או האומר פרוטה א' שבכיס זה הקדש ויש שם כמה פרוטות ולא ידעינן איזה נתפס בהקדש דכל א' הוא בספק ואיננו מחמת ההתחלפות הגופים בזה לא שייך ביטול ברוב עיי"ש ועי' בס' דלתי תשובה לעיל סי' ק"א סק"ד באריכות: (יט) ואינו מכירו. עי' בדברי זקיני הלבוש באו"ח סי' תרל"ב סוף סעי' א' שכ' לענין ביטול איסור ברוב דקיי"ל דלא בטל אא"כ לא ניכר האיסור בזה הוא רק מדרבנן דבאמת מה"ת גם אם האיסור ניכר בטל ברוב דהא מסנהדרין גמרינן דחד בתרי בטל ושם ידעינן מי הוא המזכה ומי הוא המחייב עיי"ש ועי' בט"ז שם סק"ג שמתמה עליו דבהדיא כתב התוס' בחולין פ' גה"נ דהיכא שהאיסור ניכר אע"פ שהוא מעורב לא בטל מה"ת עיי"ש וכ"כ הפרמ"ג במ"ז שם לדינא דכל שהאיסור ניכר גם מה"ת לא בטל עיי"ש ועי' מזה בשי"ת חתם סופר חלק או"ח סי' קע"ח ובס' חקר הלכה ערך ה' בכללי הוראה אות א':

כ מכירו. עי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ב' שכתב מתשובת הרשב"ץ על ראובן שהי' חבר העיר ומקבל פרס מן הקהל ונדר הנאה ממקצת יחידי הקהל אסור ליקח הפרס מן הקהל דאע"ג דהיחיד שנדר הנאה מהם אינם נותנין לו לידו כלל מ"מ כיון שנותנין חלקם מס לקופת הקהל הרי המעות שלהם מעורב במעות הקהל והו"ל היתר מעורב באיסור דאע"ג דיבש ביבש חד בתרי בטל מ"מ הכא אסור מטעם דשיל"מ וכו' ומורו הרב כתב שביטול זה במעות לא ברירא לי' דבשלמא לענין איסור שייך ביטול שאלו היינו מכירין חתיכת האיסור היינו אוסרין אותה והשאר הי' מותר אבל הכא במעות לא שייך זה דבכל מטבע ומטבע יד כולם שוה ויש לכל א' חלק בה ואפי' היינו מכירין שאין מטבע של זה שנדר הנאה ממנו הלא הם כשותפים בכל המעות והא מטי לי' הנאה מיני' ובכה"ג לא שייך ביטול עיי"ש:

כא חד בתרי בטל כתב בפרי תואר סק"ב וז"ל ומחצה על מחצה אין לנו מדאורייתא ראי' לא לאיסור ולא להיתר וחז"ל הוא דאסרוהו מספק עכ"פ וכדברים אלו כתב ג"כ לעיל סי' צ"ט ס"ק י"ב דמחצה על מחצה הוא ספק וכבר גילו דעתם הרמב"ם והראב"ד דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן אבל מדאורייתא לקולא עיי"ש באריכות ועי' במהרי"ט אלגאזי בחידושיו על הרמב"ן הלכ' חלה שהחזיק במעוז דברי הפרי תואר בזה והעמיד על יסוד זה בנין חומה עיי"ש אמנם יעוין בפרמ"ג בשעה"ת חלק א' פרק ג' שהביא דברי הפרי תואר הנזכר וכ' וז"ל ולי נראה ח"ו לומר כן דודאי מן התורה אסיר כל שאין רוב משהו עכ"פ דקיי"ל מחצה על מחצה אינו כרוב וכו' מיהו באיסור דרבנן חד בחד שנתערב ואי אפשר לצמצם או חתיכה גדולה וקטנה ואינו יודע איזהו איסור ואיזהו היתר צ"ע עכ"ל ועי' במנחת כהן חלק ב' מספר התערובות פרק א' (סוף ד"ה ודע שזה) שכ' דאם הם שתי חתיכות א' של איסור וא' של היתר ואין ניכר בין זו לזו אז אם הוא איסור של תורה ואכל ישראל חתיכה אחת מהם מביא אשם תלוי ואם הוא איסור של דבריהם אסורות שתיהן מספק ולא שרינן מכח ספיקא דרבנן ולקולא כיון דאתחזק איסורא עכ"ד ועי' בס' בן אברהם על דיני ספיקות סי' ל"ח מ"ש בענין זה באריכות:

כב חד בתרי. עפת"ש מ"ש לענין אי בעינן כפל ממש אי בכל דהו טפי ממחצה סגי ומ"ש בשם הפרמ"ג בפתיחה ועשפ"ד כאן סק"ו שסיים בזה בצ"ע לדינא עיי"ש ובפרמ"ג או"ח סי' ק"ס במ"ז סק"ה ועי' מזה בס' ערך השלחן הספרדי אות ד' ובחלק או"ח סי' תנ"ד אות ב' ועי' בשו"ת מהרלב"ח סי' פ"ח שנשאל בענין זה וכתב שיש לחלק דבדברים הנבללים בעינן כפל ממש דוקא חד בתרי ולא סגי במה שיש מעט יותר אבל בדברים שאינם נבללים כגון חתיכות אפי' יש רק חתיכה א' יותר שיש יותר בהיתר מבאיסור בדברים שאינם נבללים גם בד' של איסור וה' של היתר סגי עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ה' ובפר"ח סק"ד שהביאו והתפלא עליו במה שהחליט דבדברים שאינם נבללים לא בעינן כפל ממש ולדעתם בעינן בכל גווני כפל ממש אפי' בחתיכות שאינם נבללים עיי"ש אמנם במנחת כהן חלק ב' מספר התערובות פרק א' פסק דבכל מקום לא בעינן כפל ממש אלא כל שחתיכה א' גדולה מחברתה סגי עיי"ש וכ"כ בחידושי הרז"ה (מהגאון מו"ה וואלף אלעסקר ז"ל) להלן סי' קי"א סעי' ג' עיי"ש ועי' בפרי תואר סק"ב שכ' ג"כ דהעיקר לדינא כהפר"ח דבכ"מ סגי במשהו טפי ממחצה על מחצה וכל החולק עליו בזה הוא כחולק על התורה ק"ו עיי"ש ועי' בפלתי סק"ב ובכרתי סק"ד ובמנח"י כלל ל"ט סק"ב שהכריעו דבאיסור תורה בעינן כפל ממש דוקא אבל באיסור דרבנן גם ב' חתיכות בג' בטל עיי"ש ועי' בס' זכרון אברהם (מהגאון מו"ה אבלי הכהן ז"ל) בריש סי' זה שהעלה דהעיקר לדינא להחמיר דבעינן כפל וכתב שם שהי' עובדא לפניו בב' אווזים שנמצא טריפות בא' מהם וא' הי' גדולה וא' קטנה והי' הרבה צדדים ומצדד שם אם יש לצרף גם דעת המ"כ לסניף דא"צ כפל ולהכשיר הקטנה אמנם למעשה הי' ירא לצרף דעת המ"כ אפי' לסניף ואסר הכל וסיים שכן ראוי להורות ועיי"ש עוד בש"ך סק"ו שכ' דמ"מ ברור הוא דמדאורייתא לא בעינן כפל רק במעט יותר סגי רק מדרבנן בעינן כפל ממש בכל איסורים ואפי' באיסור דרבנן עיי"ש וע' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ק"כ מ"ש בזה באריכות וע' בשו"ת זקיני פני יהושע המובא בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ס"ה מ"ש בזה ועי' בס' ידות נדרים (להגאון מלבוב ז"ל) ביד שאול סי' רצ"ג במהד"ב סוף סק"א מ"ש ע"ד הפנ"י בזה וכה ראיתי בס' זר זהב על היו"ד כת"י מהגאון בעל אורח מישור ז"ל שהאריך בזה והעלה דבאיסור דאורייתא בעינן כפל ממש אמנם יעוין בחוו"ד בחידושים סק"ג שכתב בפשיטות לדינא דכל שהוא טפי ממחצה סגי לי' עיי"ש ולא חילק בין איסור דאורייתא לדרבנן ומשמע דעתו דאפילו באיסור דאורייתא כדין כן וכ"כ ביד יהודה בפיה"א סק"ד ובפיה"ק סק"ו לדינא עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' ק"ס ובשו"ת אור יצחק סי' י"ב ובשערי תורה חלק ג' כלל ב' פרט ט' ובשו"ת שערי רחמים חיו"ד סי' ט' מ"ש בזה באריכות ועי' מזה בס' שדי חמד חלק הכללים מערכת הח' כלל ע"ט באורך ועי' בס' בית יצחק (להגאון מהרי"א ז"ל בעל תשו' ב"ט) בשער התערובות סי' מ"ח ועיי"ש בסי' מ"ט שכתב דלפי שיטת הש"ך דא"צ כפל דכל שההיתר גדול יותר סגי נראה דאם הי' האיסור קטן וההיתר גדול דשניהם אין ר"ל ונאבד אחד מהם ועתה יש ספק אם האיסור נאבד וזה הוא החתיכה הגדולה לגבי החתיכה של איסור או שההיתר נאבד וזהו הקטנה לגבי החתיכה של היתר דבכה"ג בודאי דהנשאר מותר ממ"נ אם הוא היתר אין חשש ואם הוא איסור הרי כבר נתבטל ואפי' לדעת הרשב"א דס"ל דאין האיסור חוזר להיות היתר היינו דוקא לאכול כל התערובות ביחד משום דעכ"פ מתהני מאיסורא משא"כ בנאבד א' מהם ואין ידוע ואין ניכר עכשיו אם זה הוא האיסור וההיתר גדול ממנו או זה הוא ההיתר והאיסור הי' קטן ממנו אבל לדינא העלה דאחת באחת אינו בטל אפי' קטנה בגדולה ועיי"ש במ"ש עוד בזה וכ' לחלק בזה כמה חילוקי דינים עיי"ש באריכות:

כג חד בתרי בטל. עי' בשו"ת חתם סיפר חלק או"ח סי' ק"מ שכתב בדרך כלל דלא שייך רובו כולו רק היכא דאיכא רובו מתוך כולו כגון בסנהדרין ומה"ט רוב ציבור שחטאו מביאין כולן פר וכן לענין טומאה הותרה בציבור וכן בשחיטה אבל באם צריך לאכול כזית מצה לא מהני אם אכל רובו וכן במקוה לא מהני אם יש רוב מ' סאה אבל מיעוט מים שאובין בטלין דהוא רובו מתוך כולו עיי"ש לדרכו ועי' בס' חתן סופר חלק א' בשיטת רוב וקבוע שעמד ע"ד הח"ס בזה מכמה מקומות דלא משמע לחלק בכך ועי' בס' שבילי דוד בפתיחה להלכ' תערובות אות ה' מה שפלפל בזה בדברי החתן סופר והעיר מכמה מקומות ובמה שיש נ"מ לדינא בזה בכמה ענינים עיי"ש באריכות:

ועבשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' צ"ב שעמד על המחקר לפי מה דקיי"ל בכ"מ דרובו מתוך כולו בעינן לפי מה דקיי"ל להלן דבתערובות יגש ביבש הידיעה גורם הביטול וכל זמן שלא נודע האיסור אינו בטל מה יהי' אם נתערב חתיכת איסור בב' חתיכות היתר ולא נודע התערובות, עד שבא עובד כוכבים או כלב ואכל אחת מן התערובות אם הב' חתיכות מותרות דהא בשעת הידיעה אין כאן רוב בפנינו ורובו מתוך כולו בעינן וסיים בצ"ע: (כד) בתרי. עבכנה"ג בהגהות הטור אות ה' מ"ש לענין אי בעינן רוב בכמות או במספר ועיי"ש במ"ש לענין אם יש ג' חתיכות וא' מהם היא גדולה יותר מהב' קטנות ולא נודע אם האיסור החתיכה הגדולה או שהוא א' מהב' קטנות וכתב שם דבע"כ בעינן רוב מנין ורוב בנין ואם א' היא גדולה מב' הקטנות כל שיש להסתפק שמא הגדולה היא הטריפה לא בטל דאין כאן רק רוב מנין ולא רוב בנין עיי"ש ועי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' צ"ח שעמד ג"כ בזה והעלה בראיות דלגבי ביטול איסור ברוב רוב בנין עיקר דהיינו כמות האיסור נגד כמות ההיתר והשיג על הכנה"ג שכתב דתרווייהו בעינן רוב מנין ורוב בנין דז"א דסגי ברוב בנין אפי' בלא רוב מנין ועיי"ש עוד בסי' שאח"ז שכתב דאם הי' לא' שתי חתיכות א' של חלב וא' של שומן והאחת גדולה וא' קטנה ואינו יודע אם הקטנה היא של חלב או הגדולה היא של חלב דבכה"ג אמרינן דודאי הגדולה אסורה מספק אבל הקטנה מותרת ממ"נ דאם היא של היתר מותרת ואם היא של איסור גם כן מותרת דבטלה בגדולה של היתר דאיכא רוב בנין עיין שה ועיין בשפתי דעת סק"ו ובשער התערובות חלק א' פרק א' (בד"ה אשכחנא) מ"ש בזה ומצדד לכאן ולכאן ולא החליט לדינא עיי"ש אמנם יעוין ביד יהודה בפיה"א סק"ד ובפיה"ק סק"ו שהעלה דכל שיש ספק שמא הגדולה היא של איסור אע"פ שיש לתלות ג"כ דהקטנה היא של איסור לא מהני דאין כאן רוב דזה הוי רק כמחצה על מחצה עיי"ש וכיוצא בזה כ' ג"כ ביד אברהם דאם נתערב חד בחד ואח"כ נפרד א' לב' ואינו יודע איזהו אפי' אם נתוסף אח"כ חתיכה של היתר דאם הי' נפרד הי' שרי (כמ"ש הרמ"א לעיל סי' צ"ב סעי' ה' דלא אמרינן ביבש ביבש חנ"נ ואם ניתוסף אח"כ היתר שרי) מ"מ בנ"ד אסור כיון שיש ספק דלמא האיסור נפרד ואין כאן רוב היתר ברור עיי"ש (ועי' מזה בדברינו להלן ס"ק מ"ג):

כה בטיל. עי' בשו"ת מהרי"ט חלק א' סי' ו' שכתב שם אגב אורחי' דבאיסור הנאה לא שייך ביטול כל דמתהני עיי"ש לדרכו ועי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' צ"ג שהביאו ומבאר דבריו בטעמו ונמוקו במה דפשיטא לי' זאת אמנם לדינא הוא מתפלא עליו והעיר מכמה מקומות דמבואר בפשיטות דגם באיסורי הנאה אמרינן דיבש ביבש ברוב במינו ובאינו מינו בששים עיי"ש באריכות:

כו כל אחת בפני עצמה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דה"ה דמותר לאכול א' וב' או ב' ואחד וכ"כ הפר"ח סק"ה עיי"ש אמנם בפרי תואר סק"ג השיג ע"ד בזה והעלה בראיות דבע"כ לא שרי לאכול רק חדא דוקא אבל חד ותרי ותרי וחד אסור לאכול עיי"ש ועי' במנחת כהן ריש חלק ב' מספר התערובות מ"ש בזה וכתב דאם כי מדינא נראה דאין איסור לאכול שתים בבת אחת ומ"ש הש"ע כל א' בפ"ע הוא רק לאפוקי שלא יאכל שלשתן בבת אחת וכמו שסיים אבל לא יאכל שלשתן יחד אמנם כיון שמדברי הרשב"א נראה דס"ל שאסור לאכול שתים בב"א ע"כ נראה דלכתחלה אסיר לאדם א' לאכול שתי חתיכות ביחד אלא אוכלן אחת אחת עיי"ש איברא כי בשפ"ד סק"ז פסק כהש"ך שכן כתבו האחרונים עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ו:

כז אבל לא יאכל שלשתם יחד. עבט"ז סק"א שכתב מהרשב"א וז"ל חד בתרי בטל דכתיב אחרי רבים להטות ולא החמירו רבנן להצריך ששים כיון שאינו ראוי להתכבד רק שהחמירו שלא יאכל שלשתן כאחד וכו' עכ"ל ומבואר מלשונו שזה רק מדרבנן הא מן התורה אף להרשב"א מותר לאכול כולן ביחד ועי' בשערי תורה חלק ג' כלל ב' פרט ב' אות ז' מה שהאריך בזה ועפרמ"ג בשער התערובות פרק ב' (בד"ה והנה) שכתב כן בהחלט דלא אסור לאכול כולן ביחד רק מדרבנן אך כתב דזה דוקא במינו אבל שלא במינו אף שנודע ונתבטל מן התורא ברובא מ"מ כשבישלן יחד הוי איסור תורה דטעמא לא בטל וטעם כעיקר מה"ת עיי"ש ועי' בחוו"ד בביאורים סק"ח שכתב דלאו דוקא אם בישלן יחד אלא גם אם נתערב חתיכת איסור בין ב' חתיכות היתר יבש ביבש בצונן ואכל שלשתן יחד הוי איסורא דאורייתא עיי"ש אמנם יעוין בס' מקור מים חיים ובס' בית יהודה (להרב מהר"י לאנדא ז"ל) שהרבו להשיב ע"ד החיו"ד בזה ודחו ראיותיו והביאו ראיות דאפי' אוכל שלשתן יחד לאו איסורא דאורייתא הוא אלא מדרבנן עיי"ש והנה בהגהות יד שאול בסעי' שאח"ז הביא מדברי הגהות ש"ד שמבואר מדבריו דמ"ש הרשב"א שאסור לאדם א' לאכול שלשתן הוא מדאורייתא עיי"ש אמנם יעוין בדברי יוסף סוף סי' תשס"ז שמדחה דברי היד שאול שאין מדברי הגהות ש"ד ראיה כלל עיי"ש: (כח) לא יאכל שלשתם יחד. כתב במנחת כהן שם וז"ל והנה אם נתערבו חתיכות הרבה של איסור עם חתיכות של היתר וידוע שההיתר הוא רוב שבטל האיסור בתוכו אם בישל לצד א' כמנין חתיכות ההיתר שיש שם והשאר לצד אחר הכל מותר ואם בישל לצד א' יותר ממנין חתיכות ההיתר והשאר לצד אחר הרי אלו אסורות שהרי בודאי נתבשל שם חתיכה אסורה כגון שנתערבו ד' חתיכות של איסור עם ה' חתיכות של היתר אם בישל ה' חתיכות לצד א' וד' לצד הב' הכל מותר שהרי י"ל שהחמש שבישל יחד כולן של היתר הן אבל אם בישל ששה חתיכות לצד א' והשאר לצד אחר כל הששה חתיכות אסורות שהרי בודאי יש שם חתיכה אחת אסירה מצריך כנגד כולה לבטל פליטתה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ועפרמ"ג בשעה"ת שם שכ' וז"ל ואם נתערב ב' בג' אסיר לאכול ג' ביחד דודאי איכא א' דאיסור וכ"כ במ"כ והוא פשוט עכ"ל ומ"ש אסור לאכול ג' ביחד פשוט הוא דהוא ט"ס וצריך לומר אסור לאכול ד' ביחד דבג' אינו אוכל איסור בודאי וכמ"ש הפרמ"ג בעצמו בשפ"ד ס"ק ז' וז"ל אם נתערב ב' חתיכות בג' מותר לאכול ג' לאדם א' אבל לא' ד' אסור דאז א' דאיסורא עכ"ד:

כט יאכל עי' חוו"ד בביאורים סוף סי' זה שכ' דגם באיסור דרבנן במין בשאינו מינו אף שהש"ך מתיר מ"מ לאכלם יחד אסור דכל דמרגיש טעם האיסור בכדי אכילת פרס אפי' באיסור דרבנן אסור עיי"ש ועי' בס' בית יהודה (להה"ג מהר"י לאגדא ז"ל) שהביאו והשיג עליו והעלה דבאיסור דרבנן במין בשאינו מינו כאמור מותר לאדם א' לאכול שלשתן עיי"ש: (ל) שלשתם יחד. עי' בס' קהל יהודה הספרדי שעמד על המחקר בספק איסור שנתערב חד בתרי אם מותר לאכלם יחד ואפשר דגם בספק איסור אסור לאכול שלשתן יחד שהרי סוף סוף אוכל ספק איסור דאורייתא וכתב שלא מצא גילוי לדין זה עיי"ש ועי' ביד אברהם דנראה דפשיטא לי' להקל שכתב וז"ל ועוד נראה לי דיבש ביבש שנתערב חד בתרי ונפל מהתערובות א' לב' אחרים ותערובות הב' שרי לאדם א' לאכול כולן וא"צ להשליך אחד שהרי מ"מ יש כאן ספק שמא אותו שנפל היתר הוא ואין כאן איסור כלל דמה לי אם יש כאן ודאי איסור אלא שאינו יודע אם אוכל האיסור שנפל או אם אוכל ודאי מה שנפל אלא שאינו יודע אם הוא איסור עכ"ל והנה אף שדבריו אינם מובנים כלל דבכה"ג גם החתיכה הנופלת בעינו מותר לאכול דאמרינן מסתמא פירש מרובא דהא אין כאן לא קבוע ניכר ולא קבוע שאינו ניכר כיון דהחתיכות אינן ראויין להתכבד מ"מ יהי' איך שיהי' עכ"פ זה נראה מדבריו דפשיטא לי' דגם בספק טריפה מותר לאדם א' לאכול שמם ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' רל"ח דמבואר מדבריו דבספק איסור שנתערב חד בתרי אף שא"צ להחמיר להשליך א' מ"מ עכ"פ יש להחמיר שלא לבשלן יחד דאם בישלם ביחד הוי ודאי ספק איסור עיי"ש ועי' בס' מגדים חדשים אות ג' שהביאו וכתב שדבריו צ"ע דיש לצדד להתיר גם לבשלם יחד עיי"ש: (לא) להשליך אחד או ליתן לעכו"ם. ר"ל דבאיסורי הנאה ישליך א' ובאיסורי אכילה יתן לעכו"ם. ד יהודה בפיה"א סק"ח ובפיה"ק סק"ט: (לב) או ליתן לעכו"ם. עי' ביד יהודה שם שהביא מדברי האו"ה דאם נתערב חתיכת איסור אכילה של חבירו בב' חתיכות היתר שלו כיון דמחויב להחזיר לחבירו אחד שוב א"צ ליתן א' לעכו"ם דדוקא ליתן לכתחלה לישראל ויתלה בו האיסור אינו נכון אבל כאן כיון דבע"כ צריך ליתן לחצירו א' שוב יכול לתלות בזה האיסור אבל אם היא חתיכה שאסורה בהנאה דאז א"צ ליתן לו דבר תו צריך להשליך א' דייקא עיי"ש:

לג אלא חומרא בעלמא. עי' בשו"ת עמודי אור סי' נ"ב בעובדא ששחט בע"ב א' עשרה אווזות והפשיט עורן והותך השומן בד' קדירות ואח"כ כשאכלו הבשר מצאו שנשבר העצם במקום צוה"ג וחזר ונקשר באופן דהוי ספק טריפה והבשר נאכל ונשאל על הכלים ועל השומן וכתב דהכלים שבישלו בהם הבשר בודאי כשרים בפשיטות דהא לא נתבשלו הכל ביחד וחד בתרי בטל ולא שייך לאסור משום חהר"ל כיון שכבר נאכלו ונידון השומן יש ג"כ להקל דיש כאן ספק שמא לא נבללו החתיכות שומן ויש בקדירה א' כל השומן מזה הספק טריפה ויותר מסתבר כן דהא לא כיוונו לבלול החתיכות דקות של שומן קודם ההיתוך ויש ספק מעליא שמא נפל האיסור רק לקדירה אחת וא"כ הרי רק קדירה אחת לבדה אסורה וכיון שנתערבה בשלש קדירות של היתר זה מקרי תערובות יבש ביבש וחד בתרי בתל (ופשיטא דקדירה של שומן לא מקרי חהר"ל) ואי משום דהוי ספק שמא נבללו החתיכות ונפל האיסור לכל הד' קדירות ולאחר שניתך השומן שצריך ס' אין בכל אחת מהן ס' מ"מ הרי בספק בכה"ג במין במינו היכא דאיכא רוב היתר שרי וכ' דבזה נראה להתיר כל הד' קדירות וא"צ להשליך א' כיון דהא שצריכין להשליך א' הוא רק חומרא בעלמא כמ"ש הרמ"א ובנ"ד גם אותה קדירה שאנו דנין עליה שיש בתוכה כל השומן האסור עכ"פ איכא רוב נגדו שהרי עכ"פ יש בכל קדירה שומן מב' אווזות וחצי א"כ י"ל דבכה"ג אין להחמיר כלל כיון שאין כאן כלל חתיכה אסורה מן התורה ובפרט דהוי רק ספק איסור ועיי"ש מ"ש עוד בזה: (לד) כשנתערב במינו. כתב במ"ז סק"ב וז"ל אם נבלע הזית חלב או דם בחתיכה ונתערבה עם ב' חתיכות היתר אם יש ששים בין הכל נגד הזית דם וחלב תו מתבטל החתיכה ברוב ואפי' בבב"ח הדין כן אם אינה ר"ל אבל אי ליכא ששים נגד החלב תו גזרינן אם יבשלם יתן טעם ואף דקיי"ל דם שבישלו וכו' הואיל ועיקרו דאורייתא לא מקילין בי' עכ"ל:

לה אבל שלא במינו עבאה"ט מ"ש מהש"ך דמשכחת לה כגון שיש ב' או ג' מינים ונודע שא' מהם אסור וכו' ועי' בדגול מרבבה שכתב דלדעת הב"ח המובא בש"ך להלן סי' ק"י ס"ק י"ד מקרי זה קבוע שאינו ניכר דלא בטל עיי"ש וכדברים האלה כ' ג"כ בש"ע התניא בתשו' שבסוף הש"ע שלו סי' י"ח והניח להש"ך בצע"ג וכתב דאין להקל בזה גם ביבש בלח כיון דאינו מתערב יפה והתערובות ניכר אף שהאיסור אינו ניכר מ"מ האיסור אינו מתערב יפה שהאיסור מובדל ומופרש עיי"ש ועי' ביד יהודה לעיל סי' ע' בפיה"א ס"ק י"א מ"ש לתרץ דברי הש"ך בזה עיי"ש:

ומ"ש הבאה"ט דמשכחת לה בב' מינים שמחולקים בשמן וכו' עי' בשפ"ד סק"ח מ"ש ע"ד הש"ך בזה והניחו בצ"ע ועי' בדבריו בשעה"ת חלק א' פרק ב' מ"ש עוד מזה וגם שם סיים בצ"ע עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ט ובפיה"ק ס"ק י"א מ"ש בזה באריכות ועי' במנחת כהן בחלק ב' מספר התערובות פרק ב' (בד"ה והנה ראוי) שכ' שיש עוד מציאות לזה כגון שהי' האיסור דבר קטן עד שנתערב בתבשיל ונאבד ואינו ניכר ועוד אפשר כגון שיש הרבה מינים חלוקים בשמם ובטעמם ועכ"ז הם דומים זה לזה ושוים במראיתם זל"ז ודבר זה נמצא הרבה בזרעים ובפירות שהם מינים חלוקים ועל כל זה הם דומים זל"ז וכיוצא בזה כתב הרשב"א שיש דגים טהורים דומים לטמאים בראשם וכן יש עכבר דומה בצורתו למינים טהורים עיי"ש:

לו שלא במינו. עמ"ז לעיל סי' ק"ג סק"ב שעמד על המחקר באם נתערב יבש ביבש באינו מינו וא' נטל"פ בחבירו אי בטל ברוב דהא לא שייך הטעם שמא יבשלם יתן טעם דא"נ יבשלם ליכא נ"ט וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בפ' זכרון אברהם (מהגאון מו"ה אבלי הכהן ז"ל) לעיל סי' צ"ו (בד"ה כתב הפ"מ) מ"ש ע"ד המ"ז בזה וסיים ג"כ בצ"ע עיי"ש:

לז במינו. עי' בחמודי דניאל הלכ' תערובות הא' אות ד' באמצע הדיבור שכ' דלכאורה נראה דאם נתערב יבש ביבש מין באינו מינו בפחות מששים (ואינה מהר"ל) ואח"כ נפל א' מן התערובות למינה ונתבטל שם ברוב מותר גם התערובות דשלא במינו דתלינן דהאיסור נפל למינו וכן אם נפל ונתערב בשאינו מינו אלא שבתערובות השני יש ששים מותר גם התערובות הראשון אמנם באמת זה אינו דהא קיי"ל דלא אמרינן חולין שהאיסור נפל אלא בנפל שם ונאבד מן העולם אבל כל שישנו בעולם אמרינן אדרבה דמן הרוב נפל והאישור נשאר בתערובות הא' עיי"ש (וע"ל סי' ק"י סעי' ז' ובדברינו לעיל סי' ק"א ס"ק פ"ה):

לח ואינו מכירו. עי' בש"ך להלן סי' רצ"ט סק"א במה שהתווכח שם עם זקיני הלבוש ז"ל שכתב שם דלדעת העט"ז בב"ח שנתערב יבש ביבש לא בטל כיון שכל א' הוא מופרד מחבירו ואין הטעמים מתערבים והקשה עליו הש"ך והוכיח דגם בב"ח בטל יבש ביבש עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת אמרי נועם (מהגאון מו"ה יואב ז"ל) סי' י"ג שהתפלא על הש"ך בזה דהא לא משכחת כלל שיהי' ביטול לבב"ח ביבש ביבש דמ"ש הש"ך ראי' מסתימת הפוסקים דגם בב"ח ביבש בטל אינו ראי' כלל כי הפוסקים לא דברו אלא בגווני דנופל בו שם ביטול משא"כ בב"ח ביבש לא יצויר בו ביטול כלל דהא ביטול לא שייך אלא היכא שכל א' נכנס בספק משא"כ בבב"ח הרי יכול לאכול כל א' בפ"ע וכיון דכל חד באפי נפשי' לא נכנס לכלל איסור בודאי אסור לאכלם יחד ע"י ביטול וזה גרע טפי מדשיל"מ דאפי' בהנך גווני דדשיל"מ בטל הוא זה לא בטל כיון דנראה וניכר לעין וכל א' בפ"ע שריא וביחד אסור פשיטא דאסור לאכלם יחד ע"י ביטול ואפי' כשנפסק לחתיכות דקות שא"א לאכול כל או"א בפ"ע מ"מ בע"כ כל שאינו דק כקמח ויש באפשרי אפי' בקושי גדול להפריד כמה פרורים כל א' לעצמו אפי' ע"י טרחא גדולה לא שייך בי' ביטול דלא אשכחן קילא בשביל טרחא רק לענין דשיל"מ וכו' משא"כ בנ"ד סברה גדולה דמדאורייתא לא שייך בי' ביטול כיון שכל פירור ופירור שהעין שולט בו וידעינן בי' שיש תקנה להפרידו איך נתיר איסור תורה בשביל טרחא עיי"ש באריכות (ע"ל בס"ק שאח"ז) :

לט ואינו מכירו.

עי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' צ"ד מה שהאריך בדין יבש ביבש שנתערב ואינו מכירו אבל הבקי בדבר יכיר האיסור כגון שנתערב חתיכת חלב בב' חתיכות של שומן דאומן בקי יוכל להכיר איזהו של חלב אם אמרינן דאפ"ה בטל דהתורה לא הטריח אותו לחזור אחר בקי או דלמא כל שאפשר לברר האיסור אפי' באלף דהוי כניכר האיסור לא בטל לעולם וכן אם הי' אדם שהי' יודע בטב"ע או בסימן איזה הוא של חלב ואיזה הוא של שומן והלך למקום אחר ואין בידינו לברר אי שרי די"ל דכל שיש בעולם אדם א' שמכיר האיסור ולדידי' לא בטל בשום צד גם לדידן לא בטל או דלמא כל דלגבי דידן הוי תערובות גמור בטל ברוב ועיי"ש במ"ש בזה והביא מכמה מקומות ועיי"ש במ"ש בזה לדינא:

מ ואינו מכירו. כתב בפר"ח סק"ז ודע דהא דיבש ביבש במין בשאינו מינו אית לי' ביטול בס' דוקא בדלא ידעינן ולא מינכר האיסור עכ"ל וכיוצא בזה כתב ג"כ הפרמ"ג בשער התערובות חלק ג' פרק ג' (בד"ה ומדי דברי) דבדבר הניכר לא שייך ביטול אפי' הי' ב' חתיכות של היתר ונפל ביניהם חתיכה א' של איסור ולא ניכר אך חתיכה א' מהג' ניכרת שהוא של היתר ואין ספק רק בין שנים מהם נמי אין ההיתר מצטרף כיון שהוא ידוע ומינכר ואין נכנס בגדר הספק כלל עיי"ש וכיוצא בזה כ' ג"כ שם בסוף חלק א' דאם נתערב חתיכה א' של איסור עם חתיכה א' וחצי של היתר כיון דהחצי החתיכה ניכרת שמשל היתר הוא אינה נכנסת בגדר הספק ואינה מצטרפת לבטל ברובא עיי"ש (וע"ל סי' ק"י ס"ק נ"א) ועי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' ק"ס באמצע התשו' מ"ש בענין זה באריכות ועי' בדברי שאול ויוסף דעת בעובדא שבא לפניו שבחשו מצות במכתשת בשומן בכף שאינו נקי מחמאה והי' עוד חמאה בעין עליו ורצו לבשלו לעשות חרעמזלי"ך ואסר דבעת שהי' צונן נתקנח על המצה מכותשת החמאה והשומן וכל א' הוא עומד בפ"ע ואינו מעורב א"כ לא שייך צירוף בעוד שהוא צונן ולבשלו אח"כ אסור דהו"ל מבטל איסור לכתחלה ואף להוסיף עליו ולבטל אסור עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת אמרי נועם (מהגאון מו"ה יואב ז"ל) סי' ג' בעובדא שפררו עוגה שנלושה בחמאה ועוגה שנילושה בשומן ופיררו אותם דק דק ונתערבו עד שא"א להכיר איזה פירור של חמאה ואיזה של שומן ויש בא' מהם ששים לבטל חבירו ונשאל אם מותר לבשלם או שצריך לאכלם כך וכתב דכיון דאיכא ס' שרי לבטלו דדמי להא דלעיל סי' פ"ד סעי' י"ג גבי דבש דאף דהדבש ראוי לאכילה בלא חימום מ"מ כמה שהוא חפץ במאכל מבושל מקרי אצלו לא אפשר בענין אחר וא"כ לא מקרי מבטל איסור לכתחלה עיי"ש: (מא) מכירו. עפר"ח שם דמ"מ לא מהני ביטול רק היכא דליכא למיקם אטעמא דאיסורא אבל אי איכא למיקם אטעמא כגון חתיכה בלועה מחלב שנאסרה ונתערבה עם חתיכות אחרות או כלי חולבת שנתערבה בכלים אחרים של בשר דבהני גווני איכא למיקם אטעמא דאיסורי' והו"ל כאיסור הניכר שאין לו ביטול ועוד דכשיאכל אותה חתיכה ירגיש טעם החלב בפיו וסיים ודברים אלו הם קלורין לעין ונכונים וברורים עכ"ל ועיי"ש עוד בדבריו לעיל סי' ק"ב סק"ח שכ' לאסור בכלי חלב שנתערב בכלי בשר משום דאפשר להכיר האיסור למטעמיה לקפילא ארמאה ולאיסור דאפשר להכיר לא מהני ביטול עיי"ש ועי' בפלתי לעיל סי' ק"ב סוף סק"ה שהשיג על הפר"ת דזה לא הוי איסור הניכר עיי"ש ועבשפ"ד סק"ט שהביא ג"כ לדברי הפר"ח הנזכר והתפלא עליו דלדידן דלא בקיאין ולא סמכינן אקפילא בין לקולא ובין לחומרא ממילא דגם לקולא אמרינן דלעולם לא יבא לידי נתינת טעם כיון דאי אפשר למיקם אטעמא עיי"ש איברא כי לעיל בשער התערובות כתב הפרמ"ג בעצמו בחלק ג' פרק ג' (בד"ה ומדי דברי ובד"ה והנה) שדברי הפר"ח בזה המה אמת וצדק שכן הוא דאף לדידן דלא סמכינן אקפילא היינו להקל וכו' ועוד סוף סוף טועם איסורא דכל שירגיש הטעם וחיך אוכל יטעם הוי ניכר האיסור ועיי"ש עוד בחלק א' סוף פרק הב' והנה בחוו"ד לעיל סוף סי' ק"א החליט לדינא דמין באינו מינו ביבש אף שאפשר להתברר ע"י טעימת קפילא א"צ לברר ומותר לאכול כולם ואותה חתיכה שירגיש בו טעמא דאיסורא יזרקנו והשאר מותר לו ודלא כהפר"ח עיי"ש אמנם יעוין בס' בית יהודה (להה"ג מהר"י לאנדא ז"ל) בחידושיו ליו"ד לעיל סי' ק"א מה שהשיב ע"ד החוו"ד בזה וגם ע"ד הפרמ"ג בשפ"ד שם שכ' דאנן לא סמכינן אטעימת קפילא אפי' לחומרא והעלה דהא דאמרינן דאנן לא סמכינן אטעימת קפילא אפי' לחומרא היינו דהיכא שיש ששים אמרינן דמסתמא אין בו טעם וא"צ להטעימו לקפילא אולי יש בו טעם אבל היכא דודאי יש כאן חתיכה א' שמרגישין בה טעמא דאיסורא אין שייך בו ביטול כלל דהוי כניכר האיסור דהא יכול להכיר ע"י טעימת קפילא עיי"ש באריכות ועי' ביד יהודה בפיה"א לעיל סי' ס"ט ס"ק ס"א (בד"ה ועוד) שהתפלא ג"כ על החוו"ד בזה והעלה דהעיקר לדינא כהפר"ח וכמו שהסכים עמו הפרמ"ג בשער התערובות שם ומ"ש הפרמ"ג במקום אחר דלא כהפר"ח הוא רק לפלפולא בעלמא ועיי"ש שכתב דמ"מ אין צריכין לברר ע"י טעימה אלא היכא דאפשר לברר האיסור מתוך ההיתר שיהי' האיסור בפ"ע וההיתר בפ"ע כגון שנתערבו איזה חתיכות גדולות ואפשר להתברר ע"י שיטעום העכו"ם מקצת מכל חתיכה וחתיכה דאף שיפסיד ע"י אכילת העכו"ם מקצת מכל חתיכה מ"מ כיון שיציל השאר בודאי צריכין לברר אבל אם אי אפשר להתברר עד שיפסיד כל ההיתר כגון שנפרד לחתיכות דקות כגון שאי אפשר להטעים מקצת מכל חתיכה וחתיכה לעכו"ם וא"א לידע איזה פרור הוא של איסור אלא אם יאכל הקפילא כל התערובות ואז ירגיש איזה הוא של איסור בזה א"צ לברר וליתן לקפילא ומותר לישראל לאכול כל התערובות דתערובות מעליא הוא ובטל ואף שסוף סוף כשיאכל ירגיש טעם האיסור מ"מ קודם שמרגיש נחשב להיתר ומותר לאכול וכשיבא לפיו האיסור וירגישו אז צריך להסירו עיי"ש באריכות ועי' בחמודי דניאל הלכ' תערובות הא' אות ב' מ"ש בדין זה באריכות וע' בדלתי תשובה לעיל סי' צ"ח סק"ו ועי' עוד ביד יהודה בסי' זה בפיה"א סק"ט באריכות ועי' בחידושי הגאון מהרא"ל צינץ על הלכ' בב"ח ותערובות לעיל סי' ק"ב דף כ"א וכ"ב ועי' בדברינו לעיל סי' צ"ח (ס"ק מ"ה) וסי' ק"ב (ס"ק מ"א) מ"ש עוד בדין זה:

ועיין בפת"ש לעיל סי' ק"א סק"ג שהביא מהנו"ב קמא חלק יו"ד סי' ל' בעובדא שאפו קרעפלי"ך עם חמאה בתשעה אגני נחושת ובתוכם הי' ב' בעקעלי"ך שנאפה בהם עם שומן והורה שבטלים ברוב ועי' בחכמת אדם כלל נ"א סעי' י"ב שהביאו ועי' בדברי שאול ויוסף דעת שהתפלא השואל ע"ד החכמת אדם שהעתיק דברי הנו"ב והפר"ח הנ"ל סמוכין דהא לדברי שניהם אין להם ישיבה אחת דלדברי הפר"ח אין להקרעפלי"ך ביטול זה בזה כיון שאפשר לבא לידי היכר שכשיאכל ירגיש טעם החמאה והשומן והנו"ב מתיר ע"י ביטול גם בלא טעימה והשיב שאין דברי הפר"ת מתנגדים לדעת הנו"ב דגם הנו"ב מודה לסברת הפר"ח דבעובדא דהנו"ב שהקרעפני"ך יש להם רק בלוע מחלב ושומן ולא הי' שם לא בשר ממש ולא גבינה ממש בזה גם הפר"ח מודה שאין להחמיר כיון שהשומן או החמאה הוא רק טיחה בעלמא אין מקים להרגיש אם הוא שומן או חמאה דאין הטעם נרגש כ"כ להבחין אם הוא של שומן או של חמאה עיי"ש:

מב אפי' יבש ביבש צריך ששים. עש"ך סק"ט דהוא משום שאם יבשלם יתן טעם ועי' בשו"ת אור יצחק סי' י"ג שעמד על המחקר בנתערב מין באינו מינו יבש ביבש לאחר הבישול אם צריך ס' כיון דלא שייך שאם יבשל יתן טעם דהא לא יבשלו עוד ועיי"ש במ"ש בזה וכתב דלדעת הש"ך משמע דס"ל דגם בכה"ג לא מהני רוב כמו דמצינו בכל עניני גזירות חז"ל לא פלוג וכו' ה"נ אמרינן לא פלוג ולא חלקו חכמים בתקנתם ואפי' היכא דכבר נתבשלו נמי אמרינן דצריך ששים ועי' בס' מגדים חדשים לעיל סי' ס"ט אות כ"ה וכאן אות ד' שכתב ג"כ מתחלה דמסתבר לומר דבבשר שכבר נתבשל ואח"כ נתערב י"ל דא"צ ששים וסגי במין בשאינו מינו ברוב דהא לא שייך לומר דכשיבשלם יתן טעם אמנם לדינא סיים כיון דלא נמצא בשום פוסק לחלק בזה בין חי למבושל משמע דגם בדבר שכבר נתבשל חיישינן שמא יבשלם עוד הפעם ויתן טעם עיי"ש אמנם הנה בלא"ה אין כאן מקום לנטות להקל דהא יש עוד טעם של הרמב"ם ורבינו ברוך דהטעם דמין באינו מינו לא מהני רוב כיון שניכר האיסור וגזרו חז"ל שיצטרך ס' כדי שיבדקו הרבה אחר האיסור ועי' במנחת כהן ספר התערובות בחלק ב' פרק ב' (בד"ה ומצאתי) שכתב שיש לחוש להב' טעמים לחומרא עיי"ש לדרכו ממילא גם בנ"ד מה לי אם כבר נתבשל הא עדיין שייך הטעם כיון שמכירו ע"כ אין להקל כלל וכמשמעות פשטות לשון הפוסקים והוא ברור ופשוט לדינא:

מג יבש ביבש. עי' בשפ"ד לעיל סי' ק"ב ס"ק י"ד שכתב דאם נתערב ג' חתיכות מין באינו מינו דהיינו חתיכה קטנה שאין בה רק כזית בב' חתיכות גדולות שכל א' יש בה כשיעור ל' זיתים ואח"כ נודע שהחתיכה א' אסורה ואינו יודע איזהו האסורה יש להקל דאע"פ שיכול להיות שא' מהגדולות היא אסורה וא"כ אין בהתערובות ששים נגדה אפ"ה אין להחמיר כיון דא"נ א' מהגדולות הוא האיסור מ"מ הוי רוב וא"כ ממילא דליכא חששא רק שמא יבשלם ויתן טעם דהוא רק מדרבנן וזה לא הוי רק ספק דרבנן דשמא הקטן הוא האיסור וספק דרבנן להקל ומ"מ לבשל שלשתם יחד אסור עיי"ש והביאו בחידושי הגרע"א כאן לדינא ועי' בדבריו לעיל סוף סי' ק"ב מ"ש עוד בזה:

מד צריך ששים. עפת"ש מ"ש מתשו' הגרעק"א ז"ל ועי' במנח"י כלל מ"ג סוף ס"ק כ"א שכ' בפשיטות להקל בנפל א' לים עיי"ש אמנם בחוו"ד בביאורים סק"ד הביא מהרשב"א דלא מהני בזה בנפל א' לים עיי"ש והנה מדברי הגאון רעק"א בתשו' זו שהעתיק הפת"ש נראה לכאורה כמ"ש החוו"ד שמפלפל אם יש לדמותו לדין נשפך עיי"ש ותיפק לי' דבלא"ה יש להכשיר בעובדא דידי' כיון שנאבד מקצתו יש לתלות שהאיסור נאבד ובע"כ דבזה אין תולין אמנם יעוין בשו"ת אבן שתי' חיו"ד סי' מ"ח במוסגר שכ' דלשון הגרעק"א בתשו' שם צריך תיקון דבע"כ לא מיירי שם שנאבד בשוגג באופן שיכולין לתלות שהאיסור נאבד כי הוא לא נחית לדון בזה דבע"כ. מיירי שם שאיבד במזיד או כיוצא באופן אחר שא"א לתלות שהאיסור נאבד דאם מיירי שנאבד באופן דמהני ומועיל בלא"ה יש להתיר בזה בפשיטות מטעם ס"ס שמא הי' ששים ושמא האיסור נאבד אלא דבע"כ כל דברי הגרעק"א קאי בעובדא זו משום שעי"ז נולד הספק אם הי' מתחלה ששים בהתערובות או לא עיי"ש ועי' בקונט' אוהל מועד ש"ב סי' פ"ה שהביא שם תשו' מרב א' שעמד ג"כ ע"ד הגרעק"א ז"ל בזה בלא"ה יש להתיר בזה בפשיטות מטעם ס"ס שמא הי' ששים ושמא האיסור נאבד עיי"ש וסיים בצ"ע אמנם להלן שם סי' ק"ה הביא תשו' הגאון בעל גנזי יוסף ז"ל שמתרץ שהגרעק"א מיירי בגווני דלא שייך לומר דאיסורא נפל כגון שלא נפל לאיבוד אלא לתערובות אחרת שאין שם כדי לבטל דאם נימא דנפל שם אתה אוסר תערובות הב' ובכה"ג בע"כ שניהם אסורים משא"כ אם נימא שהי' ס' בתערובות הא' ממילא שניהם מותרין וא"כ לא שייך לצרף לס"ס שמא דאיסורא נפל לתערובות הב' דא"כ אתה אוסר תערובות הב' ועוד י"ל דנ"מ בדברי הגרעק"א שם דמשום שנפל א' לים אין מותר אלא שנים ולדברי הרמ"א בסי' ק"י אין מותר לאדם א' לאכול ואפי' לב' בני אדם ביחד ומשום ביטול בס' מותר גם לאדם א' לאכול ביחד או אחד אחד אמנם בגוף סברת הגאון רעק"א ז"ל הוא מפקפק שם במ"ש שההיתר אינו יוצא מחזקתו דהא ביבש ביבש אין ההיתר נאסר כיון שלא נבלע בו איסור ועיי"ש במ"ש להקל בזה עיי"ש:

ועיין שפ"ד סק"ח שנסתפק בענין זה כשנתערב חד בתרי מין בשאינו מינו יבש ביבש ע"ד מש. ששחט כמה מינים ונתנבל א' מהם ואינו יודע איזהו ונפל א' מהם לים או נאכל בשוגג אם מותר שוב לאדם א' לאכול שנים שנים לדידן דבעינן באינו מינו גם ביבש ביבש ס' אם נימא כיון דכל הטעם דבאינו מינו צריך ס' לדידן הוא משום שמא יבשלם ויתן טעם וא"כ בכה"ג דלא שייך שמא יבשלם ויתן טעם דהא תלינן דאיסורא נפל לים שרי או אם נימא דרק במינו תלינן דאיסור נפל לים כיון דרק משום חומרא בעלמא אסור לאכול שנים שנים ולעולם לא יבא לידי איסור דאורייתא ע"כ מקילין בנפל א' לים משא"כ במין באינו מינו דחיישינן שמא יבשלם ויתן טעם ויבא לידי איסור דאורייתא אכתי איכא למיחוש שמא האיסור לא נפל וכשיבשלם יבא לידי נתינת טעם ולדינא סיים שנראה לאסור אף בהפ"מ עיי"ש ועי' בס' ערך שי שהביא דברי הפרמ"ג בזה וכתב דדוקא בנפל רק א' לים הוא שיש להחמיר כמ"ש הפרמ"ג כיון דיש לומר איסורא ברובא אשתאר ולחומרא אבל אם נפל מחצה או נאכל מחצה מותרין השאר דיבש ביבש ברוב אפילו באינו מינו עיי"ש ועי' בשו"ת אבן שתי' שם בבשר של בהמה גסה שנתערב בה בשר של בהמה דקה יבש ביבש ונחתכה לחתיכות קטנות וקודם הבישול נודע שבהמה דקה נטרפה וא"א להכירה וגם כבר לקחו קצת מהחתיכות ואכלו אותם קודם שנודע התערובות וגם לאחר שנודע התערובות בישלה המשרתת כל החתיכות בקדירה אחת לצורך סעודת ברית מילה ויש ספק ג"כ אולי יש ששים בהיתר נגד האיסור ועיי"ש במ"ש בזה ומצדד להקל כיון שיש תרתי למעליותא שיש ספק שמא הי' ששים וגם כבר נפל א' מהתערובות עיי"ש באריכות:

מה שישים. כתב הב"ח סעי' ג' דבע"כ צריך ששים חתיכות בלא הוא ואע"ג דממילא דכשיבשלם לא צריך ששים חתיכות כיון דאיכא נמי צירוף מים אפ"ה כיון דעכשיו החתיכות הם בלא צירוף מים בעינן שיהי' עכשיו ביבש ס' חתיכות עיי"ש והביאו בשפ"ד עיי"ש:

מו ואין חילוק בכל זה. עש"ך סק"ה מ"ש לענין איסור הנאה אי חד בתרי בטל ביבש ביבש ועי' במנח"י כלל ל"ט סקט"ז ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ג ובפיה"ק סק"ג מ"ש בזה:

מז בין אם האיסור מדרבנן. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דאיסור דרבנן יבש ביבש אף שלא במינו א"צ ס' ובטל ברוב ועפר"ח סק"ז שהסכים עם הש"ך בזה ועי' בש"ך בכללי ס"ס אות כ"ב שכ' הש"ך בעצמו דהיכא שאין הפסד כ"כ יש להצריך גם באיסור דרבנן ששים באינו מינו עיי"ש ועי' בתורת השלמים בדיני ס"ס שם ס"ק ל"ח ובמנח"י כלל ל"ט סק"י שהביא דברי הרב מנחת כהן שהשיג על הש"ך והסכים עמו שכן עיקר כדעת הרב בהגה דאפי' בהפ"מ מין באינו מינו לא בטל חד בתרי וצריך ששים דוקא אפי' באיסור דרבנן עיי"ש והביאו הבית מאיר וכתב שראיות המנח"י נכונה ודלא כהש"ך עיי"ש ועי' בישועות יעקב סק"א ועי' בביאור הגר"א סק"ח שהשיג ג"כ על הש"ך בזה עיי"ש ועי' בל"י סק"ה שכתב דבהפ"מ יש לסמוך על הש"ך עיי"ש אמנם בפרמ"ג בשער התערובות חלק ב' סוף פרק א' כ' דאין להקל בזה ונראה מדבריו דר"ל אפי' בהפ"מ ועי' בשפ"ד סק"ט שכתב מהמנחת כהן שם דאפי' באיסור הנטל"פ דעתו להחמיר וסיים בצ"ע לדינא בכל זה עיי"ש ועי' בכנפי יונה ובס' שערי דעה סק"ג מ"ש בזה ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"א ובפיה"ק ס"ק י"ד מ"ש בזה והעלה דהעיקר כדעת המחמירים בזה ואין בענין זה אף קולא באיסור דרבנן אלא שאין לחלק כלל בזה בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן וכמ"ש הרמ"א עיי"ש (ועי' מזה בדברינו לעיל סי' צ"ח ס"ק כ"ב) ועי' עוד בפרמ"ג בשעה"ת פרק ב' (בד"ה ויצא לנו) שכתב דאם נבלע כזית תרבא בחתיכות בשר ונאסרה ונתערבה החתיכה בשאר חתיכות בשר הנה פשוט הוא דא"צ בתערובות ס' רק כנגד הכזית תרבא וא"צ ס' כנגד כל החתיכה דהא גוף הבשר הוי מינו עם שאר בשר ונגד התרבא שהוא אינו מינו הלא אם יש ס' אך נתערבה החתיכה באינה מינה הנה לדעת הש"ך כאן כיון דאיסור דרבנן גם באינו מינו ביבש ברובא ה"ה כאן דהא הא דחנ"נ בשאר איסורין הוא מדרבנן לדידן אבל לדעת החולקין על הש"ך וס"ל דאף באיסור דרבנן ביבש בעינן ס' באינו מינו ה"ה כאן בעינן ס' נגד כל החתיכה עיי"ש:

מח אם האיסור מדרבנן. עבאה"ט מ"ש דלענין דלא סגי חד בחד אין חילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן ועי' בש"ך להלן בדיני ס"ס אות כ"א דאפי' נתערב איסור דרבנן חד בחד ונאבד א' מהם אין אומרים בזה ספק דרבנן להקל עיי"ש ועי' בס' צמח החדש באו"ח בחידושים שבריש סי' תמ"ח אות ד' וה' שהעלה דאפי' הם שו שני בני אדם ובאו לשאול בזה אחר זה אין להקל גם בנאבד אחד מהם עיי"ש באריכות:

ועיין בת"ח כלל ל"ט דין ב' דאפי' א' הוא של ישראל והב' של עכו"ם אין לסמוך להקל בחד בחד אפי' באיסור דרבנן עיי"ש ועי' בפלתי סק"ה מ"ש בזה ועי' בס' צמח צדק החדש שם אות ב' שכ' בענין זה וז"ל ואע"פ שמשמעות האחרונים להחמיר וכו' מ"מ נלפענ"ד דע"כ לא החמירו אלא כשהאיסור והיתר הוא של ישראל רק שרוצה להאכיל א' לעכו"ם בהא לא שרינן לי' והטעם משום דדמי לשני שבילין ובאו לשאול בבת אחת דשניהם טמאים אבל כשההיתר הוא של ישראל והאיסור הוא של עכו"ם ונתערבו ואח"כ חלקו והישראל לבד בא לשאול על שלו י"ל דכ"ע מודו דשרי דדוקא היכא דהב' הוא של ישראל ויבא לשאל למחר משא"כ העכו"ם לא יבא לשאול וכו' עכ"ד אמנם אח"כ באות ג' ד' ה' ו' מצדד בזה וכתב דהעיקר לדינא דאפי' בתערובות איסור דרבנן חד בחד יש להחמיר אפי' בב' בני אדם אפי' בשל עכו"ם עיי"ש:

מט האיסור מדרבנן, עבאה"ט מ"ש מהש"ך לענין מין בשאינו מינו באיסור דרבנן (וע"ל ס"ק מ"ז) ועש"ך לעיל סי' ס"ט ס"ק נ"ז שמצדד דבאיסור דבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה כיון שאינו אסור מדינא והוא רק חומרת הגאונים יש להקל גם במין בשאינו מינו ברוב עיי"ש ועי' במנח"י כלל ב' ס"ק ו' ובשפ"ד בסי' ס"ט שם דהיכא דהוי רק משום חומרא יש להקל אפי' שלא בהפ"מ ועיי"ש במ"ש עוד בזה:

נ מדרבנן. עבאה"ט מ"ש מהש"ך ועי' בפרמ"ג בשער התערובות שם שכתב דכל זה ביבש באינו מינו אבל בלח בלח גם הש"ך מודה דצריך ס' גם במין במינו אפי' באיסור דרבנן ואפי' בהפ"מ אין להקל עיי"ש ועי' מזה בדבריו בראש יוסף חולין דף צ"ט ע"ב ועי' מזה עוד במ"ז לעיל סי' פ"א סק"ה שמבואר מדבריו דכל זה בודאי איסור דרבנן אבל בספק איסור דאורייתא שנעשה ספק מדרבנן ע"י גלגול ולא נודע בזה יש להקל בהפ"מ עכ"פ כאשר יראה המעיין שם שפסק לדינא כדעת המהריב"ל דבאיסור דרבנן אפי' לח בלח סגי במין במינו ברוב ומה"ט פסק שם לענין חלב מבהמה ספק טריפה. שנתערבה בתוך חלב היתר ולא נודע הספק עד לאחר התערובות שיש להתיר בהפ"מ מטעם דמה"ת מין במינו ברוב והוי ספיקא דרבנן ע"י גלגול בלא נודע עיי"ש ועי' בס' משמרת שלום בשער התערובות שם ועי' בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קל"א בעובדא שנתערב שומן מאווזא ספק טריפה בשומן מעשרה אווזות כשרות והתיכו השומן ושפכו כל השומן לכלי א' וכתב דכיון שהוא רוב ונתערב קודם שנודע התערובות יש להקל בהפ"מ אך אם לא הרתיחו השומן מאווזא זו ביחד עם השומן מהעשרה אווזות הכשרות רק שפכו למעלה השומן מאווזא זו על השומן הכשר שלמטה ונקרש צריך ליקח מלמעלה השומן כפי שישער שהי' מהאווזא הנ"ל וימכרנה לעכו"ם ושאר השומן אף שיש בו חשש שנתערב מהשומן הנ"ל בתוכו מותר עכ"ד ודע דלמעשה צריך המורה להתיישב כשבא לפניו עובדא כזו כי כל דברי הגאון בית שלמה בעובדא דידי' נכונים רק אם נחליק לפסק הלכה כדברי המהריב"ל שהביא הפרמ"ג שם ולהלן בדיני ס"ס אות י"ט אבל לפמש"ל בדברינו בדיני ס"ס (ס"ק שי"א) מהיד יהודה שהשיג על פסק זה והעלה דאיסור דאורייתא שנתגלגל לדרבנן אין להקל כלל לכאורה ממילא דבמין במינו צריך ס' מדינא כשהוא לח בלח אמנם י"ל דכיון דלא הי' מעיקר הדין ספק טריפה בעובדא דידי' רק מחומרא בעלמא החמיר ע"כ י"ל לכ"ע יש לסמוך ע"ד לסניף להקל אבל באמת היכא דהוי ספק איסור מעיקר הדין עפ"ד היד יהודה הנ"ל אין להקל וצ"ע:

תוכן העניינים

דרכי תשובה - ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה