אור ברסלב

דרכי תשובה - ד· רבי צבי הירש שפירא

סימן קד

סימן קג

סעיף א:

א עכברא דדברא עבאה"ט מ"ש מהש"ך דגם דדברא הוי ספק אי נטל"פ בתערובות ועי' במנח"י כלל כ"ב ס"ק כ"ה מ"ש בזה וכ' דלא נחשב לספק רק בנפל לחלא ושיכרא אבל בשאר משקים יש להקל בהפ"מ דהוי ודאי נטל"פ עיי"ש ועשפ"ד סק"ד שהביאו וכ' ולי נראה שאין להקל עכ"ל ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"א ובפיה"ק סק"א מ"ש בזה והעלה דבכל דבר שבשר דעלמא הוי נ"ט לשבח גם עכברא דדברא הוי נ"ט לשבח ובדבר דהוי בשאר בשר דעלמא נטל"פ הוי גם עכברא דדברא נטל"פ דלא גרע משאר בשר עיי"ש: ועיין בפר"ח סק"א וסק"ד שכתב דבין בדין זה ובין בהא דסעי' שאח"ז בנפל לשאר משקים יש להחמיר שלא להכשיר אא"כ יטעמנה אבל בלא טעימה אין להכשיר עיי"ש ועי' בפרי תואר סק"א שהאריך בזה והעלה דכיון דהוי ספיקא דאוריי' יש להחמיר בדדברא בכל דבר שיטעמנו קפילא ואם רואין שאינו פגום לגמרי אסיר כדין ספיקא דאורייתא ואין להתיר בדדברא בשום גווני אלא ע"י טעימת קפילא אם אומר ודאי שהוא פגום לגמרי שרי אבל אם אומר שהוא ספק יש לאסור עיי"ש ועי' בהגהות הח"ס במהד"ק מ"ש בזה והביא מדברי התוס' דבשכר לא מהני טעימת קפילא כיון שהוא מתחזק ומבואר מזה תבנא לדינא כך דבשיכרא וחלא לא מהני טעימה וביין שמן ודבש לא צריך, טעימה אך בשאר דברים מהני טעימה וצריך טעימה עיי"ש: (ב) מספקא לן אם משביח. ומ"מ אזלינן לחומרא גם בדרבנן בזה וכן לא מצטרף ספק זה לשאר ספק דלהוי ס"ס משום דהוי ספק חסרון ידיעה. ש"ך ושפ"ד סק"ד ועי' ביד יהודה בפיה"ק סק"ב (ועי' בדברינו להלן סי' ק"י בדיני ס"ס ס"ק שע"ג):

ג בשכר. עי' ביד יהודה בפיה"א ובפיה"ק סוף סי' זה שהעלה דכל מה שנמצא בסי' זה דשכר משוי להעכבר לנ"ט לשבח הוא רק בשכר שהי' בימי חכמי הש"ס שהי' נעשה מתאנים והי' לו חמיצת טובא וכמו שאינו רואין שחז"ל כוללין אותו בגמ' עם חלא כיון שהוא דומה לחומץ וכן נמצא גם כעת במדינת רוסיא מין משקה שקורין חלעבנ"י קווא"ס שהוא כמו חומץ משא"כ בשכר שלנו שעושין אותו עכשיו משעורים וחמיצת של השכר הוא מעט ורפה וגם עושין אותו מבושם וי"ל שהוא דומה ליין ומי דבש ועיי"ש עוד שכתב שיש לעיין ביי"ש אם הוא דומיא דשכר וחלא לענין זה דאע"ג דהוא חריף מאד ומעמיד הבשר שלא יסריח מ"מ י"ל דהוי נטל"פ כיון שמקפידים בו שיהא מבושם ובשר וכיוצא בו הוא מפסיד טעמו וריחו וסיים שכן מסתבר להקל ביי"ש עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל נ"ד סעי' י"ד שכ' בהחלט דיין שרף דינו בזה כמו חלא ושיכרא ע"ש:

ד אם לא שהה בתוכו מעל"ע. עי' בחמודי דניאל הלכ' תערובות הב' אות ל"א שכ' בעובדא שהי' מים בכלי ערב שבת ובישלו ממנו לצורך שבת ועשו כל המאכלים לצורך שבת ולמחרת נמצא עכבר בהכלי ולא הי' ששים במים כנגדו וכ' שיש להתיר הכל מטעם ס"ס שמא עתה נפל ואת"ל קודם הבישול שמא לא נכבש מעל"ע עיי"ש וע"ל סי' ק"ה (ס"ק כ"ט ול'):

ה בין שנחתך וכו' בין שנימוח. עי' ביד יהודה בפיה"א סק"ג ובפיה"ק סק"ד שכתב דמלשון המחבר משמע לכאורה דבין שנחתך לחתיכות דקות ובין שנימוח לתוכו לגמרי ונעשה משקה בעינן שהה מעל"ע דוקא וכו' אבל לדינא ז"א דכשנימוח בתוכו לגמרי ונעשה משקה בודאי א"צ מעל"ע ובאמת דלאו דיקא בנימוח לגמרי דכל שהתחיל להיות נימוח יש לאסור גם בפחות ממעל"ע וכן בכל דברים הרכים אשר דרכם להיות נימוח כמשקה עיי"ש (ועי' בדברינו להלן סי' ק"ה ס"ק כ'):

ו ויכול לסגנו היינו במסננת של בגד דוקא. ב"י בשם המרדכי והביאו בהגהות הח"ס ליו"ד במהד"ק:

ז שיהא ששים בהיתר כנגד העכבר. עי' בחמודי דניאל הלכות תערובות הב' אות ל"א שכ' דא"צ לשער נגד עורו של עכבר דעכבר לא נחשב בש"ס חולין דף קכ"ב ע"א בין אלו שעורותיהן כבשרם וכ' דמ"מ אפשר לומר דעור הפרסות ושאר עורות שמנו חז"ל בש"ס שם שהם כבשר גם בעכבר הם כבשר וסיים בצ"ע עיי"ש:

ח הכל אסור ואין שם ביטול וכו'. כ' בכנה"ג בהגהות הטור אות ב' ונראה בעיני שלא אמרו כן אלא בחומץ ושכר שהוא צומתו ואינו מסריח אבל בשאר משקין שהוא מסריח בהם אפי' יבא מן השרץ לתוך פיו אין בו איסור תורה אלא מדברי סופרים ואין לגזור בד"ס שמא יבא לתוך פיו ומסננין עכ"ל ועיי"ש עוד בהגהות ב"י אות ט':

ט ודוקא בשרץ. עבאה"ט ופת"ש ומ"ש הבאה"ט מהט"ז דאפי' בשאר איסורין כל שא"א לבררו לא מהני ס' עי' בשו"ת שער אפרים סי' פ"ז ועמ"ז סק"א שכתב בכוונת הט"ז דגם יבש ביבש כל שניכר האיסור במראית עין אע"פ שא"א לבררו מחמת דקותו וקטנותו לא בטל מן התירה עיי"ש איברא כי בנקה"כ השיג על הט"ז בזה והעלה דכל שא"א לבררו ולהסירו גם ע"י סינון מותר אפי' אם ניכר האיסור המעורב בו עיי"ש ועי' במנחת כהן חלק ב' מספר התערובות פרק ג' שהשיג על הנקה"כ והביא ראיות לדעת הט"ז להחמיר עיי"ש אמנם יעוין בת"ח כלל פ"ה דין י"ז שמבואר שם להדיא דאם א"א לבררו אע"פ שמכירו מותר עיי"ש ועי' במנח"י שם ס"ק נ"ז מ"ש בזה וסיים לדינא דהיכא דליכא הפ"מ נכון להחמיר דלא מהני ביטול כל שעדיין ניכר האיסור אע"פ שא"א לבררו עיי"ש ועי' בכנפי יונה מ"ש בענין זה ובמ"ש בזה לדינא עיי"ש ועי' בפר"ח סק"ג שמסכים לדינא דדיקא כשאפשר לסננו אסיר בלא סינון משום דיבש דלא בטל בלח אבל כשאי אפשר לסננו דהיינו שנתערב במאכל עב כגון עדשים וגריסין נימוחים וכיוצא דהוי הרוטב עבה והעכבר נימוח ונחתך לחתיכות דקות מאד כמו המאכל מותר עיי"ש והסכים עמו הפרי תואר וכ' שאין לזוז מדברי הפר"ח בזה ימין ושמאל עיי"ש ועי' בהגהות הח"ס מהד"ק שהביאו לדינא וכתב דאין חילוק בכל זה בין שרץ לשאר איסורין ובין שיעור כעדשה או פחות או יותר עיי"ש ועי' בחוו"ד בביאורים סק"א מ"ש בזה והעלה דהעיקר לדינא כל שיש שיעור למלקות כגון כעדשה משרץ או בכזית בכא"פ משאר איסורין וניכר האיסור אע"פ שא"א לבררו אסור אבל בדבר דלית בי' שיעור למלקות מותר כל שא"א לבררו אף שניכר האיסור עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ד מה שהרבה להשיב ע"ד החוו"ד בזה ועיי"ש במ"ש בזה לדינא ועי' בחמודי דניאל הלכות תערובות הב' אות ל"ב בעובדא שאכלה חתול נר של חלב ונפלו הפרורים לתוך שאור שעושין ממנו לחמניות שקורין בייגי"ל והשאור הי' כמה מידות (טעפ) ונתערבו הפרורין וא"א לבררם והכשיר כל הלחמניות משום דכשאופים נתבטלו הפרורים בס' בכל הבייגי"ל דחלב שמן הוא וניתח ונמחה ומפעפע בכולו ועוד אפי' יאסרו כמה בייגי"ל בטלים הם ברוב היתר שאופים מהם הרבה מאות ואין אדם א' אוכלן וגם מוכרים להרבה נכרים דהא אין שם פירורין כ"כ שיאסרו כולם ועיי"ש בהלכות בב"ח אות כ"ג מ"ש עוד מזה: ומ"ש הפת"ש מהתפאל"מ דוקא שרץ משמונה שרצים עי' בדברינו לעיל ריש סי' פ"ד:

י בשאר איסורין. עבאה"ט מ"ש מהד"מ דבשרץ חיישינן שמא נשאר כעדשה והט"ז חולק עליו ועי' בבאר הגולה אות ו' מ"ש ע"ד הט"ז בזה ועי' באורח מישור סק"א מ"ש ע"ד הבאה"ג בזה ודחה דבריו בשתי ידים עיי"ש ועי' בתשו' הרשב"א המיוחסת להרמב"ן סי' קנ"א שרצה השואל לומר כן דכעדשה משרץ חשיב בריה ולא בטל והוא ז"ל השיב שדבר פשוט הוא דאפי' יותר מכעדשה בטל ולא הוי בריה עיי"ש ועי' מזה במנחת כהן חלק ב' מספר התערובות פרק ג' מ"ש בזה באריכות:

סעיף ב:

יא אם נפל ליין ושמן. עש"ך סק"א וסק"ד דביין ושמן ודבש גם עכברא דדברא בודאי פוגם ועי' במ"ז סק"ב שכ' כן לדינא עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ובפיה"ק ריש סי' זה:

יב ליין ושמן. ופשוט הוא מדברי כל הפוסקים שדבש דינו בכ"מ כיין ושמן לענין זה :

יג או לשאר משקין. כתב בדברי שאול ויוסף דעת הנה בש"ע לא מוזכר רק יין ושמן ושאר משקים אבל לא מבואר אם במים הוי עכבר נ"ט לשבח אמנם מטעם שכתב הרמב"ם דאלו דברים צריכין להיות מבושמים משמע דבמים אינו נטל"פ ואסור וכן משמע מלשון המהרש"ל ביש"ש פרק גה"נ עיי"ש וראה זה מצאתי בתשו' הרצב"ש ז"ל בשו"ת יכין ובועז חלק א' סי' ל"ב שכ' להדיא דמים דינו כמו יין לענין זה עיי"ש: (יד) לשאר משקין. עבאה"ט מ"ש מהמהרש"ל להחמיר בשאר משקים ועפר"ח סק"ה שהשיג על המהרש"ל וכ' דהעיקר לדינא להתיר בעכבר דמתא בשאר משקין עיי"ש ועי' באה"ט להלן סק"ז שכ' מהט"ז דבמקום הפסד גדול יש להקל בשאר משקין חוץ משכר וחומץ ועי' במ"ז סק"ה שכ' מהמנח"י דא"צ הפסד גדול דסגי הפסד קצת בשאר משקין והשיג עליו ופסק דבעינן הפ"מ דוקא עיי"ש אכן בחידושי הגרעק"א ז"ל כתב מדברי הרמ"א בת"ח דגם בלא הפ"מ יש להקל בשאר משקים עיי"ש וכ"כ בס' בית מאיר מדברי הרמ"א להלן סוף סי' ק"ז שהכריע להקל בשאר משקים או מאכלים ע"פ המנהג אפי' בלא הפ"מ עיי"ש:

טו פוגם בודאי. עי' בס' מנחת פתים שכ' שצ"ע בעכבר שנפל לקדירה יין אם הקדירה נאסרה כמו בכל דבר פגום דלעיל סי' ק"ג סעי' ב' ברמ"א דאע"ג דהאיסור נטל"פ והמאכל מותר מ"מ הקדירה אסורה ועיי"ש במ"ש בזה: (טז) ואין צריך ס' לבטל פליטתו. עי' במנחת כהן חלק א' מספר התערובות פרק ט' (בד"ה ונ"ל) שכ' דאם נמצא בתבשיל עכבר המנהג הפשוט להתיר אם זרק גוף העכבר אף שאין שם רוב היתר נגד כל גוף העכבר משום שהוא מדברים המאוסים דקיי"ל להלן סי' ק"ז שאין פליטת דברים אלו אוסרת אפי' כשאין שם רוב היתר כנגד פליטתן עיי"ש אמנם מדברי הרמ"א כאן מבואר דבעינן ס' לבטל פליטתו של העכבר אע"פ שזרק גוף העכבר וכ"כ בס' בית יהודה (להמהר"י עייא"ש ז"ל) במנהג ק"ק ארגי"ל דעכבר או חתול שנפל לתוך תבשיל רותח אע"פ שזרקו העכבר צריך בתבשיל ס' כנגדו כי דינו כדין שאר נבילה דצריך ס' לבטל פליטתן עיי"ש וכ"כ בשו"ת ויאמר יצחק חלק א' ביו"ד סי' נ' בעובדא שהעלו מן הבור חתול מת וידוע שהי' נכבש שם מעל"ע וכתב דכיון שיש בודאי במי הבור ס' נגד החתול מותר המים שבבור אבל אם אין ששים בודאי נאסרו המים ואין סברה להתיר המים גם באין ס' משום דהחתול הוא נטל"פ דזה לא ניתן לומר עיי"ש: (יז) לבטל פליטתו. לאו דוקא פליטתו דאפי' אם נתערב ממשו רק שנמחה לגמרי סגי ברוב כמש"ל סי' ק"ג ובסעי' שאח"ז. יד אברהם והיינו לדעת המחבר אבל לדעת הרמ"א מבואר דבעינן ס' לבטל פליטתו וכמש"ל (בס"ק שאח"ז:) :

יח לשומן נמי דינא הכי. עי' מנח"י כלל כ"ב ס"ק כ"ו שכתב דהחמאה דין שומן יש לה לענין זה עיי"ש:

ים ויש מחמירין בשומן. עפר"ח סוף סק"ה שכ' דהעיקר לדינא כדעת המחבר להתיר בשומן עיי"ש אמנם יעוין במ"ז סק"ב שכ' דהעיקר להחמיר בשומן ודלא כהפר"ח עיי"ש ועי' בשו"ת דבר אלי' חיו"ד סי' ל"ה שנשאל בא' שהתיך שומן מעוף לערך רביעית או מעט יותר ועירה בכל פעם מעט מהנתבשל אל תוך כלי אחרת עד שלא נשאר בכלי ההתכה כ"א החתיכות קטנות של בשר גריווי"ן ומצא תולע גדול בין הגריווי"ן לאחר שעירו השומן באופן שבודאי לא הי' ששים בהגריווי"ן נגד התולע ואסר המורה כל השומן כיון שעירו לתוכה בכל פעם מהשומן שנ"נ ומורה א' מערער עליו להתיר את הכל כיון דקיי"ל שדברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם כנמלים וזבובים וכו' שנתערבו בתבשיל סגי ברוב וכתב דהמורה המתיר טעה דמלבד שדעת הש"ך לעיל סי' פ"ד דתולעים לא מקרי דברים המאוסים הנה בלא"ה טעה דלו יהיבנא דהוי מדברים המאוסים הלא הוא מונח בשומן ובשומן קיי"ל שדינו כמו חלא ושיכרא דמשביח ואף שהט"ז מקיל בתולעים שבפירות לא הקיל רק בשאר תבשיל אבל לא בשומן דהא אפי' עכברא דמתא דבודאי נטל"פ אפ"ה בשומן קיי"ל דמשביח מכ"ש בתולע דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא בודאי דאין להקל כלל עיי"ש באריכות (כ) שומן בקדירה. עפת"ש מ"ש לענין פליטה מחיים ועי' בשו"ת גור ארי' יהודה חיו"ד סי' צ"ח מ"ש בענין זבוב חי שנפל לתבשיל אם אוסר וכתב דבודאי יש להתיר דאין פליטה מחיים עיי"ש ועי' בשו"ת עמודי אש בקונטרס דיני או"ה סי' י"ג אות ט"ו ועי' בשו"ת פרי יצחק (מהה"ג מפעטערסבורג) סי' כ"א מ"ש בדברי הח"ס ותשו' גור ארי' יהודה הנזכר והשיג ומדחה דברי הרב גא"י הנזכר והעלה שיש להחמיר ולאסור דיש פליטה מחיים עיי"ש באריכות אמנם יעוין בשו"ת טוטו"ד קמא סי' קנ"ה שהעלה בכמה ראיות דאין להחמיר כלל וכ' שכן שמע מהגאון מהר"י ז"ל מליסא בעל החוו"ד ששחק על האומרים שיש פליטה מחיים ורוצים לאסור בליעה מן החי והביא דברי הח"ס הנזכר ודחה ראיותיו והביא ראיות להתיר עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת עמודי אור סי' נ"ד שהתפלא על ספר מגדול א' שנשא ונתן בזה אם יש פליטה מדבר חי דאיך יעלה על הדעת להסתפק בזה דהא דבר ברור הוא דכל זמן שהוא תי אינו מפליט כלל דאטו אם יכבוש אבר מן בע"ח או אדם בתבשיל צונן מעל"ע או בציר כדי שיתנו על האש וירתיח יאסר התבשיל וזה לא ניתן להאמר וה"ה אם נפל לרותח אין שום מקום לאסור עיי"ש ועי' בשו"ת ברכת יוסף חיו"ד סי' ל' שנשאל ביורה רותחת של חלב שעמדה אצל האש ובשעה שהעבירה מעל האש פרחה תרנגולת ממקום גבוה ונפלה ברגל א' לתוך יורה ונכוה רגלה עד שכמעט ממש נתבטל הרגל מחיותו ואין על רגל זה יכול עוד לדרוס ולהלוך בו ונגד זה הרגל שנכוה יש ס' רק עד שאר העוף אין ס' ויש חשש שנבלע בו פליטה מבע"ח של כל העוף והשיב דנגד המקום שלא נכוה בודאי א"צ ששים כי מהחי אין יוצא שום טעם אך נגד הרגל שנכוה בודאי צריך ס' כיון דהוי אבמה"ח וכיון שיש ס' נגדו הכל שרי עיי"ש וכ"כ בשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' ל"ט מ' ומ"א דבנפל בע"ח לרותחין שרי וכמנהג העולם שאין אומרים בתוחב יד אדם ברוטב רותח או בלחם חם בעת הלקחו מן התנור שיאסר היד את הרוטב או את הלחם דהרי הרבה פוסקים ס"ל דבשר אדם חי אסור מדאורייתא אלא ודאי דבעל חי אינו מפליט וראי' זו שגורה בפי העולם עיי"ש באריכות ועי' מזה בשו"ת בית יצחק (מהגאון מלבוב נ"י) חלק או"ח סי' כ"ט אות ז' ובשו"ת ארץ צבי סי' ל"ב ובס' שדי חמד בחלק אסיפות דינים מערכת הדל"ת סי' ז' ועי' מזה עוד בס' ערוגות הבושם סי' יו"ד ובספרו שו"ת שם ארי' חלק אבה"ע סוף סי' נ"ז ועי' בס' שדי חמד בחלק פאת השדה בכללים מערכת הבית סי' ד' אות י"ד מה שהאריך לדחות דברי הרב ערוגות הבושם הנזכר ועיי"ש עוד באותיות שאח"ז שהאריך טובא בדברי החתם סופר המכר ועיי"ש במ"ש בזה לדינא ועי' מזה עוד בדברים לעיל סי' פ"ג (ס"ק ס') וסי' פ"ז (ס"ק ל"ח):

כא ויש לספק. עבאה"ט מ"ש דלא הוי ס"ס ועי' בחכמת אדם כלל נ"ח סעי' ו' במוסגר שהניח זה בצ"ע עיי"ש ועי' בדברינו להלן סי' ק"י בדיני ס"ס (ס"ק שס"ט) ועי' בעקרי הד"ט סי' ז' אות ל"ז שהביא מתשו' רב מובהק א' בכת"י בעובדא שעמד בכלי א' יין ולקחו מהיין ונתנו ממנו לתוך חומץ ואח"כ מצאו בהיין שנשאר בכלי עכבר ויש ספק אימת נפל העכבר אם קודם שלקחו מהיין לערבו בתוך החומץ או אח"כ וכ' דכיון דהוי ספק אימת נפל וגם את"ל שקודם שנתנו ממנו בחומץ נפל ג"כ יש סברה להתיר כיון דקיי"ל דדוקא בחומץ שבוחי משבח אבל ביין פוגם א"כ אף שלאחר שעירבו בחומץ שבוחי קא משבח מ"מ כיון שהיין שנפל בו מתחלה מותר גם החומץ מותר עיי"ש:

כב אפי' יש ס'. עבאה"ט ועי' בכנפי יונה ובשו"ת כח שור סי' ס' סמוך לסוף התשו' מה שהתפלאו ע"ד הרמ"א בזה והעלו דלדינא אין לחוש להחמיר בזה אלא כל שיש ס' נגד העכבר יש להקל עיי"ש באריכות אבל למעשה חלילה לסמוך ע"ד להקל נגד הרמ"א ושפ"ד אשר מימיהם אנו שותים ובגוף דברי הכנפי יונה והכח שור עי' בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' פ' שהסביר הטעם שמחמירים בדין זה לאסור אפי' כשיש ס' עיי"ש (והביאו בפת"ש לעיל סי' צ"א סק"ה בקצרה):

כג יש ס' בשומן. עבאה"ט מ"ש משום דכל מה שמערה ונוגע בעכבר נאסר ועי' במ"ז להלן סי' ק"ה סק"ו (בד"ה אם) ושפ"ד כאן סק"י שכ' דבע"כ מיירי בעירוי שלא נפסק הקילוח שאז העמוד היורד למטה הוא נוגע תמיד להעכבר ונאסר כל משהו ממנו במקום נגיעתו אפי' יש ס' נגד העכבר ונ"נ אבל בנפסק הקילוח אינו נאסר רק כדי קליפי עיי"ש:

כד וכן נמצא העכבר עליו. ופשוט הוא דאם נמצא העכבר עליו וניכר למעלה מקום הליכת העכבר דבודאי מותר דהא ניכר שכשהי' קשה נפל ולא חיישינן שזה נפל כשהי' רך וההיכר מהליכת העכבר הוא מעכבר אחר שהלך שם אח"כ דמהיכי תיתי דנחזיק ריעותא לתלות בעכבר אחר שלא ראינהו מעולם וכן אם לא ניכר למעלה שום מקום היכר מהליכת העכבר דאז בודאי אסור דהוי סימן שכשהי' רך נפל אלא דהרמ"א מיירי בע"כ שלא דקדקו לראות למעלה ולא השגיחו ועי"ז יש ספיקות הללו אבל אם דקדקו להשגיח על כל הנ"ל בודאי דהכל לפי הענין וגם צריכין להבחין הכל לפי המקום והזמן אם יכול להיות כך ולא יתקשה בתוך מעל"ע. יד יהודה בפיה"א סק"ח ובפיה"ק ס"ק י"א ועי' עוד בדברינו להלן (ס"ק כ"ו) מ"ש מהבינת אדם בזה:

כה בנטילת מקום. עשפ"ד סק"ז שכ' דהא דצריך נטילת מקום הוא רק לחומרא בעלמא דמדינא סגי לי' בקליפה עיי"ש:

כו ולא מחזקינן איסור וכו'. עש"ך סק"ז שכתב מהת"ח דכ"ז כשבא לפנינו כשהוא קשה אבל אם בא לפנינו כשהוא רך אסור דחיישינן שמא נכבש יום שלם ועי' בבינת אדם שער רוב וחזקה סי' ל"ד שהקשה דאפי' בא לפנינו כשהוא רך מדוע לא נימא עכשיו נפל דהא קיי"ל דבמקום שיש חזקה ברורה לכ"ע אין מחזיקין מזמן לזמן (והבאתי דבריו בזה להלן סי' ק"ה ס"ק ל') והכא הרי הי' חזקה ברורה שלא הי' העכבר בהשומן בשעה שהתיך אותו ובשלמא כשבא לפנינו כשהוא קשה וידוע שהי' רך יום שלם וכן כשידעינן בודאי שנפל לתוכו כשהי' רך כגון שנמצא בשולי הקערה אתי שפיר דכיון דבע"כ לא נפל ברגע זו שעכשיו הוא קשה וע"כ נפל מקודם ויען שלא ידעינן אימתי מחזקינן איסור למפרע אבל בבא רך לפנינו די"ל עכשיו ברגע זו נפל קשה מדוע נחזיק ריעותא למפרע וכ' דצ"ל דבע"כ שאני הכא בנמצא עכבר דמסתבר דכיון דהני עכברי רשיעי תיכף כשמריחים מאכל קופצים ע"כ תולין דנפל כל מה דאפשר לתלות שנפל קודם דהו"ל כמו מקוה שמוחזק לן שדרכו להתחסר ע"כ א"א להעמיד השומן על חזקתו עיי"ש ומבואר מדבריו לדינא דבע"כ נקטו דין זה בנמצא עכבר וכאמור אבל אם נמצא שאר דבר איסור בהשומן אפי' בבא לפנינו כשהוא רך אין להחזיק איסור למפרע ואי"ה להלן סי' ק"ה יתבאר עוד מזה ועי' בדברינו לעיל סי' פ"ז (ס"ק צ"ט) ועי' במשמרת שלום להלן סוף סי' ק"ה בחידושי דינים אות ל"ג שכתב שהי' עובדא לפניו באשה שכבשה אתרוגים ולימיני"ס הרבה במים בתוך כלי זכוכית (שקורין סלאו"י) כנהוג לכבוש אותן על כמה ימים קודם שמרקחין אותן ואחר שעמדו כמה ימים בכלי הנ"ל עם המים בשאפ"י טלטלה הכלי והעמידוהו בחדר אחר על החלון ואחר שעמד שם כחצי מעל"ע לקחה אותן לעיין עליהם אם ראויים לרקחם ומצאה שמונח בתוכם עכבר מת גדול ואין בהמים והפירות ס' נגדו וכתב דבזה לכאורה פשוט לאסור בזה דיש הוכחה שבע"כ מונח כאן איזה שעה כי במעט רגע לא ימות העכבר בבואו למים א"כ כיון שכבר יצא מחזקה דמעיקרא זמן מה כיון דא"א לומר עכשיו נפל ומת ממילא צריכין לחוש ולהחזיק למפרע שהי' מונח שם שיעור כבישה אך יש לדין בזה דלמא העכבר פוגם בהן דחוץ מחלא ושיכרא וכו' ובנ"ד י"ל דהמים ע"י שנכבשו בו האתרוגים והלימיני"ס החריפים קצת נעשו המים חמוצים וחריפי קצת ויש לומר דיש להם דין חלא ושיכרא וכו' ועיי"ש בתשו' הגאון מבערזאן נ"י ע"ז ובמ"ש הוא נ"י על דברי הגאון הנ"ל ובמ"ש בזה לדינא עיי"ש באריכות:

כז שיעור כבישה. עבאה"ט מ"ש אבל אם בודאי ידוע לנו שהשומן הי' תחלה רך רק שיש ספק שמא תוך שיעור כבישה נתקשה וכו' וכן אם ידוע שהי' רך יום שלם ולא ידעינן אם הי' העכבר וכו' ועי' בבינת אדם שער רוב וחזקה סי' ל"ד מ"ש בביאור ענין זה וכחב שזה תלוי במקום עמידתו אם הוא במקום קר או במקום חם כדקיי"ל דבכ"מ אזלינן אחר המצוי ולכן אם עומד במקום חם שראוי להסתפק בו שמא הי' רך כל מעל"ע ואז אמרינן כיון שהי' השומן חם ורך בתחלה מעמידין אותו על חזקתו הראשונה אע"פ שעכשיו הוא קשה ונקרש לפנינו כיון שחזקה זו שהי' רך הוא חזקה ברורה ובזה לכ"ע אמרינן דעכשיו נשתנה אבל אם השומן עומד במקום קר דיותר מצוי שנקרש קודם מעל"ע אזלינן אחר המצוי עיי"ש:

כח כבישה. עבאה"ט מ"ש אבל אם בודאי ידוע שהשומן הי' תחלה רך וכו' ועשפ"ד סק"ז שנסתפק אם טלטל את הכלי עם השומן ממקום למקום ונמצא עתה העכבר דבזה יש לומר דממקום למקום לא מחזקינן איסורא אף אם בא לפנינו השומן כשהוא רך ולא החליט לדינא עיי"ש ועי' בהגהות יד אברהם שכ' בפשיטות להקל בכה"ג וז"ל ונ"ל דאפי' לדידן דמחמרינן בין בזה ובין בזה מ"מ אם בתוך מעל"ע נשאו כלי זו עם השומן ממקום למקום ושם נמצא העכבר יש להתיר אפי' אם בא לפנינו רך ולא ידעינן אימתי נפל דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום ואמרינן כאן נמצאת כאן היתה עכ"ד וכ"כ בשו"ת פרי תבואה סי' נ"ז בשומן אווזות שעמד בקדירה בחדר כמה ימים וכל פעם שהתיכו שומן של אווזא עירו לתוך הקדירה זו בעודו רותח ולקחו מאותה הקדירה כמה פעמים ליתן לתוך מאכל וזה כמו ד' ימים שהכניסו קדירה זו עם השומן לתוך בית החם ונתרכך השומן וביום הרביעי כשבאו להסתפק מהשומן ותחבו הכף בעומק הרגישו שמונח דבר קשה בשולי הקדירה והוציאו משם והנה הוא עכבר שנפל לתוך השומן ובין הכל יש ששים בשומן נגד העכבר ונסתפק השואל אם להתיר כיון שיש לחוש שמא הי' בו העכבר קודם שנתרבה השומן עד ששים וכיון שעירו עליו רותח בכל פעם נמס הכל ונוגע תמיד העירוי בעכבר ונאסר הכל ואפי' כשיש תמיד ס' בשומן נגד העכבר לא מהני וכתב דלספק זה אין לחוש כלל דכיון דהעכבר לא נמצא עד שעמד הכלי בבית החם והוי ממקום למקום דלא מחזקינן ריעותא ע"כ אין להחמיר כלל אמנם לפמ"ש להלן סי' ק"ה (ס"ק ל') מהפרמ"ג והבינת אדם דהא דלא מחזקינן איסור ממקום למקום הוא רק היכא דהי' לו חזקה מבוררת אבל אם לא הי' לו חזקה מבוררת גם ממקום למקום מחזקינן איסור עיי"ש ממילא בנ"ד כיון שכבר הבאתי לעיל (ס"ק כ"ו) מהבינת אדם דבע"כ לא יתכן הדין דאסרינן כשבא לפנינו כשהוא רך רק אם נחליט דבעכבר איתרע החזקת היתר שמתחלה וחשבינן דלא הי' לו חזקה מבוררת כנ"ל ממילא דגם בזה יש להחמיר אפי' אם טלטלהו ממקום למקום דבלא הי' לו חזקה המבוררת מחזקינן איסור אפי' ממקום למקום וכאמור וצ"ע:

כט שהשומן מאוס לאכול. עט"ז סק"ד שכ' דר"ל באין ששים אבל כשיש ששים אפי' הוא מאוס מותר אך בש"ך סק"ח כתב דאם הוא מאוס לדידי' אפי' כשאינו מאוס לאחרים מ"מ כל שעכ"פ לדידי' הוא מאוס אסור להדליקו למצוה אפי' יש ששים או אפי' מאה כל שהוא מאוס עליו עדיין ועשפ"ד סק"ח ובמ"ז סק"ד שכתב להשוות דעת הט"ז עם הש"ך דבפחות מס' אע"פ שאינו מאוס אסור להדליקו למצוה וכשהוא מאוס אע"פ שיש ס' אסור עיי"ש ועי' בס' משמרת שלום בשפ"ד שם מ"ש בזה ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"י מ"ש ע"ד הפרמ"ג בזה ועי' באו"ח סי' קנ"ד סעי' י"ב מדינים אלו (ל) שהשומן מאוס לאכול. עבאה"ט סוף סק"ז ועי' במש"ל (בס"ק) הקודם) וע' בס' אלי' זוטא על הלבוש סי' קנ"ד סק"ו שכ' דהעיקר תלוי אם הוא מאוס לאחרים דאם אין כאן מאוס לאחרים אע"פ שמאוס לדידי' מותר להדליקו בבית הכנסת עיי"ש אמנם בספרו אלי' רבא שם ס"ק י"ח כתב שבספרו א"ז העלה דהעיקר תלוי אם הוא מאוס לדידי' דאם אינו מאוס לדידי' אע"פ שמאוס לאחרים מותר להדליק עיי"ש וכפי הנראה יש ט"ס בא' מספריו או בא"ז או בא"ר ועמ"ז סק"ד שהביא דברי האלי' זוטא והא"ר הנ"ל והוא ז"ל מסתבר לי' יותר דבריו שבא"ר הנ"ל דהעיקר תלוי בדידי' דאם הוא מאוס לדידי' אסיר אף כשאינו מאוס לאחרים ואם אינו מאוס לדידי' אע"פ שהוא מאוס לאחרים שרי להדליק בו עיי"ש אמנם בפרמ"ג או"ח סי' קנ"ד במ"ז סק"ו הניח הדבר בצ"ע דאפשר דלגבי בהכנ"ס כל שמאיס לאחרים שייך להא דהקריבהו נא לפחתך ודוקא לביתו לנר שבת וחנוכה ויא"צ וכדומה שרי כל שאין מאוס לדידי' ועיי"ש עוד בא"א ס"ק י"ט (ועי' במ"ז לעיל סי' פ"ד סק"ב) ועי' בס' שערי דעה סק"ד מ"ש בענין סתירת הא"ר מספרו הא"ז וכ' דנראה שהט"ס הוא בספרו א"ר כי הס' א"ז הדפיס בחייו ואם הי' הט"ס בא"ז הי' מזכיר בספרו א"ר שבא"ז נפל ט"ס וגם הוא מסתבר כן מצד הסברה אמנם לדינא סיים שיש להכריע בזה ע"פ שיקול הדעת בסברא דאם ידוע גם לאחרים מתערובות זה והוא מאיס להם אז יש להחמיר דאע"פ שאינו מאוס לדידי' אסיר להדליק אכן כשאין התערובות ידוע לאחרים אע"פ שאם הי' נודע להם הי' מאוס להם אפ"ה כיון דעכשיו אין ידוע להם ולדידי' אף שיודע אינו מאוס אצלו אזלינן בתר דידי' ומותר אכן בדבר הניכר והנראה לכל המיאוס אע"פ שאצלו אינו מאוס ודאי דלא אזלינן בתר דידי' ובטלה דעתו אצל כל אדם עכת"ד:

לא אסור להדליקו. לאו משום דאסור באכילה דא"כ נאסר ג"כ להדליק בביהכנ"ס בחלב (בציר"י) או בחמאה מטריפה וכיוצא אלא משום דמאוס הוא וכו' אסור נמי לגבוה. מ"ז שם:

לב להדליקו ג"כ בבהכ"נ. וה"ה לכל נר מצוה אסור אם הוא מאוס כגון לנר חנוכה ונר שבת. מ"ז שם בשם האחרונים. ועי' בסלת למנחה כלל כ"ב דין י' שכתב בשם הס' תורת האשם דה"ה נר של הבדלה ושל תלמוד תורה ונר של חולה וכתב הסלת למנחה דמ"ש התורת האשם דגם נר של חולה אסור לא נהירא דלא הוי לענין זה נר של מצוה דלא שייך לומר בזה הקריבהו נא לפחתיך דזה הוא רק לצורך חולה לתשמישו עכ"ד ועי' בערך השלחן אות ו' מ"ש בזה:

לג בבית הכנסת. עי' בס' מאורי אור בחלק באר שבע על ש"ס ברכות בחידושי הלכות שם דף ל"ח שכ' דמסתבר דדוקא נרות שמדליקין לכבוד בית הכנסת משא"כ נרות של מתים ואף שמדליקין אותו בביהכנ"ס שאינם רק לזכרון אין לחוש לזה אמנם אותן נרות של שעוה שמעמידין לתפלה לכבוד המתים וכן נרות של שמן שמעמידין סמוך לארון הקודש לכבוד התפלה באלו יש ג"כ לחוש משא"כ בשאר נרות של שמן שעושין לכבוד המתים אף שמדליקין אותן בבית הכנסת עיי"ש אמנם יעוין במ"ז שם שלא נחית לחלק בכך אלא דנר יא"צ הוא בכלל נר מצוה דאסור אם הוא מאוס עיי"ש:

סעיף ג:

לד דברים המאוסים. עבאה"ט מ"ש דתולעים לא מקרי דברים המאוסים ועי' בדרישה כאן שכתב לחלק דבפרי שגדל בו התולע או הזבוב דאינו מאיס לאכול עמו לא הוי' נטל"פ וכ"כ הש"ך לעיל סי' פ"ד סק"ל דתולע שבפרי הוי נ"ט לשבח עיי"ש ולפ"ז גם לדברי הב"ח שמתיר בהפ"מ וכן לפמ"ש הבאה"ט דהמנהג להקל מ"מ בתולעים או זבובים הגדלים בפירות בעצמם אם הוא באופן שנאסרו דהיינו שפירשו כמש"ל סי' פ"ד יש להחמיר בכ"מ אפי' בהפ"מ איברא כי בט"ז לעיל סי' פ"ד ס"ק ט"ו וס"ק ל"ב כתבו דגם תולע הגדל בפרי הוא מאוס והוי נטל"פ עיי"ש וכן הסכים המנח"י כלל מ"ו ס"ק כ"ח וכ"כ בפרי תואר שם ס"ק כ' ובשו"ת מהר"ם מלובלין סי' כ"ז ובשו"ת שב יעקב סי' כ"ט עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ד' ובתשו' בעי חיי חיו"ד סי' קל"ז שהאריך בענין זה וכ' לחלק בין תולע שנתגדל עם הפרי ובין תולע שבא מבחוץ דבתולע שבא מבחוץ אף שנמצא בתוך הפרי הוי נטל"פ אמנם גם תולע שנתגדל עם הפרי לא הוי נ"ט לשבח אלא אם אכלו עם אותו הפרי אבל אם נפל התולע בפ"ע לתבשיל הוי נטל"פ עיי"ש ועי' מזה בס' קול אלי' חיו"ד סי' י"ב ובשו"ת עדות ביעקב סוף סי' ג' וסי' ד' שכ' לדינא דהתולעים שבפירות הוא מהדברים המאוסים ואין אוסרים פליטתן עיי"ש אמנם בס' עושה שלום חיו"ד ערך תולעים כ' בשם רב גדול א' להלכה דהא דקיי"ל דתולעים הוי נטל"פ דוקא בתולעים הבאים מעלמא אבל בתולעים המתהוים מהאוכל עצמו יש בהם טעם האוכל עצמו והוי נ"ט לשבח עיי"ש ועי' מזה בס' ערך השלחן אות ח' ובס' בן אברהם סי' נ' אות ל"ח ועי' ביד יהודה סוף סי' זה שהניח בצ"ע בזה עיי"ש ועי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ע"ו ועי' בשו"ת זרע יעקב סי' כ"ח ובשו"ת סם חיים בליקוטים דף י"א שכ' לדינא דהתולעים שבפירות לא הוי בכלל דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם והוי נ"ט לשבח ואוסרין פליטתן עיי"ש וכ"כ בס' בית דוד חיו"ד סוף סי' כ"ח עיי"ש ועי' בשו"ת תפארת אדם סי' י"ט בדגים המטוגנים בשמי על המחבת ונמצא תולעת בפי א' מהם או על גביהם מאותן התולעים שדרך להמצא בפי איזה מיני דגים והביא דברי הרב עדות ביעקב הנ"ל ולדינא כ' דאין לסמוך עליו כיון דרובא דרבוותא חולקין עליו דכיון שאנו רואין שהעכו"ם אוכלין התולע ההוא בודאי לא הוי מדברים הפגומים והוי כמו שאר ברי' שאוסר פליטתו אמנם לדינא מצדד שם בלא"ה להקל מטעם ס"ס שמא לא הי' זו החתיכה שהתולע דבוק בה חוץ לרוטב בשום פעם ואף את"ל שהי' פעם א' חוץ לרוטב ונאסרה אותה חתיכה שמא הלכה כרש"י דאין אותה חתיכה אוסרת השאר עיי"ש במה שהאריך בזה ובמ"ש בזה לדינא :

לה שנפשו של אדם קצה בהם. עי' בס' מעין גנים (להרב מהר"א די אבילה) בחידושיו ליו"ד בסי' זה שכ' וז"ל נראה דדוקא כשכל אדם בדל מהם אבל אם אין כל אדם בדל מהם רק רוב בני אדם בדלים ומקצת אינם בדלים מהם לא בטלו ברובא וצריך ס' לבטלו דטעם כעיקר דאורייתא וכו' ולכן אלו התולעים שאוכלין הגוים הנמצאים בתוך חרסי האדמה והם נמצאים בין הירקות צריך לבטל טעמם בס' דאף שרוב בני אדם בדלים מהם ומאוסים עינינו הרואות שהישמעאלים אוכלין אותם וכו' עכ"ד אמנם יעוין בפר"ח להלן סוף סי' קט"ז שכתב לחלק שם בי הדברים שנחשבים שם ובין שאר דברים המאוסים דבכל הדברים הנחשבים שם אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם אבל בשאר דברים המאוסים דאיכא דמימאסי בהו ואיכא דלא מימאסי בהו למאן דלא מאוס לי' שרי עיי"ש והיינו דבעלמא לא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם וממילא דה"ה בהני תולעים אע"כ שהישמעאלים אוכלים אותם מ"מ למאן דמימאסי שרי כיון דלא בטלה דעתם אצל כל אדם ומכ"ש בנ"ד כיון דלרוב בני אדם ממאיסו בודאי דלא אמרינן בטלה דעתם אצל כל אדם וע' בס' שדי חמד בחלק הכללים מערכת הבי"ת אות ע"ט ובחלק פאת השדה בכללים מערכת הב' סי' ה' וצ"ע:

לו קצר בהם. עי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קנ"ד בדג שנמצא בתוכו צפרדע הנקרא זאב"ע והי' מעל"ע בתוך הדג לאחר מיתת הדג והטריף חכם א' את הדג וקמו עליו עוררין וכ' שם דיפה הורה המורה ועיי"ש באמצע התשו' שכ' דגם מה שאמרו המעררים דצפרדע הוי נטל"פ מי יודע זה הרי בש"ך סי' ק"ז כ' דרוב הפוסקים ס"ל דדברים המאוסים לא הוי נטל"פ וטעמם אוסר וע"כ מחמיר הש"ך באין הפ"מ וכו' ואולי מין השרץ הזה בהדג הוי נ"ט לשבח ועכ"פ בספר אם הוא נטל"פ או לשבח נמי אסור כדין ספק דאורייתא לחומרא ועיי"ש עוד בסו' רכ"ב בקדירה של תנור בית החורף ששואבין ממנו מים חמים תמיד ונמצא בו צפרדע ומצדד שם ג"כ לכל צד עיי"ש ולא הזכיר כלל לחשוב שהצפרדע הוא מהדברים שנפשו של אדם קצה בהם שוב ראיתי בס' מגדים חדשים סי' ק"ז אות ב' שהביא דברי הטוטו"ד הנזכר והתפלא עליו דהי' לו להתיר כיון דעכ"פ הוי ספק אם הצפרדע הוא נטל"פ ובעובדא דשם הוי רק חשש איסור, דרבנן דחנ"נ בשאר איסורין אינו אלא מדרבנן א"כ הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא והניח בצ"ע עיי"ש ועי' בדברינו לעיל סי' ב' (ס"ק מ"ה):

לז וזבובים. ע' בשו"ת הרדב"ז חלק א' סי' מ"ז בזבוב שנפל לתבשיל והצריך ס' כנגד הזבוב מפני שהוא מסופק אם זבוב משביח או פוגם התבשיל וכתב דאע"פ שהא בעצם דבר המאוס אעפ"כ אפשר שטעמו משובח עיי"ש (וע"ל סי' ק' סק"מ ולהלן סי' ק"ז ס"ק כ"ד):

לח ויתושים. וה"ה פרעושים דפרעושים ויתושים שניהם שוים, מאורי אור בחלק קו טהור בחידושיו לסימן זה (דף קי"א ע"ב מהס') ועי' כדברינו לעיל סי' ק' סק"ה (וס"ק ל"ו):

לט נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו. ע"ל סי' פ"א סעי' ה' בענין דבש דבורים אע"פ שגופי הדבורים מעורבין בו ומרתיחין אותו עמהם מותר משום דהוי נטל"פ ועיי"ש בשפ"ד ס"ק כ"ז שהביא מדברי התוס' דאף שרגלי הדבורים נשארים שם אין איסור דרגלי הדבורים הוי כעצמות שאין בהם שום טעם עיי"ש ועי' בס' זר זהב על האו"ה כלל מ"א סק"א שכתב דמה"ט יש להמליץ במה שבקיץ נראה בחמאה כמה פעמים רגלי הזבובים מעורבים וא"א לזהר ולברור דיש להקל בזה מה"ט כמו ברגלי הדבורים המעורבים בדבש שאין איסור עיי"ש:

מ ונמחה גופן לתוכו. ובזה לא בעינן נמחה לגמרי כמש"ל ריש סי' זה גבי עכבר דשם הוי שרץ דשיעורו בכעדשה משא"כ בשרצים שבסעי' זה ששיעורם בכזית כשאינם שלימים ע"כ א"צ שיהא נמחה לגמרי. יד אברהם. (ועי' בדברינו לעיל סי' פ"ד ס"ק א'):

מא אם ההיתר רבה עליו. עבאה"ט מ"ש אפי' יש בו כזית בכא"פ ועשפ"ד סק"ט דבע"כ אין חילוק בזה בין אם הוא פגום מעיקרא או משביח ולבסוף פוגם כל שההיתר רבה עליו דהיינו חד בתרי או אפי' רק משהו יותר מחצי אפ"ה שרי גם בכזית בכדי אכילת פרס עיי"ש:

מב ההיתר רבה עליו. עבאה"ט מ"ש דהמהרש"ל וב"ח איסרים גם בזבובים ויתושים ועי' בחידושי הגרעק"א שכ' שדעת המהרש"ל להחמיר אף ביין ושמן ודבש אף דעכברא ודאי פוגם מ"מ אין לדמות זבובים ויתושים לעכבר ועיי"ש במ"ש בזה לדינא והניח בצ"ע:

מג מותרים. ודע דאף מי שחוכך לומר בסימן הקודם דכשהגדיל האיסור מידתו של היתר עד שהוא נהנה יותר בגודל המידה מפגימת הטעם אסור מ"מ כאן מודה דכיון שנפשו של אדם קצה בהם אף שנהנה במה שהגדיל מידת ההיתר אין, לאסור ש"ך ס"ק ט' מהב"י ועי' בס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק) סוף סי' זה:

מד מיהו בחלא ושכרא יש לחוש. עי' ביד אברהם מ"ש לענין קדירה שבישל בה תבשיל שנימוחו בה זבובים אם מותר נבשל בה חלא ושיכרא לכאורה הי' נראה לאסור כיון שהטעם של הזבובים הבלוע בקדירה יתן טעם טוב בהחלא ושיכרא אבל לדינא אין להחמיר בזה לענין טעם הנפלט מן הכלי שהרי הרבה פוסקים ס"ל דזבוב אין בו טעם כלל ואינו איסר אפי' בחלא ושיכרא וכמ"ש בב"י סי' ק"ז עיי"ש ועי' בדברינו לעיל סי' צ"ב (ס"ק מ"ה):

מה בחלא ושכרא. ולדעת הש"ך לעיל סק"ה יש החמיר גם בשאר משקים חוץ מיין ושמן ודבש. הגהות הח"ס מהד"ק :

מו יש לחוש. עמ"ז סק"ו שכ' דאף שכ' הרמ"א דנוהגין להקל מ"מ בחלא ושיכרא אסיר מספיקא וכדעת הרמ"א כאן והש"ך להלן סוף סי' ק"ז וכתב עוד ואינו יודע על מה סמכו העולם להתיר אף בחלא ושיכרא ובעל נפש צריך לזהר אף בלא בישול רק בקר כי לפעמים שוהין מעל"ע או כשיעור שיתן על האור וירתיח וצריכין לדקדק בזה עיי"ש ועי' ביד יהודה סוף סי' זה שכ' דאף דמחמרינן בחלא ושיכרא כנ"ל מ"מ עכ"פ כיון שיש מקילין יש לחשבו לספק גמור וכשיש עוד ספק א' הו"ל ס"ס וכל זה בשכר שהי' בימי חכמי הש"ס וכו' אבל בשכר שלנו יש להקל (וכמש"ל ס"ק ג') עיי"ש:

תוכן העניינים

דרכי תשובה - ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה