דרכי תשובה - ד· רבי צבי הירש שפירא
סימן קג
סעיף א:
א כל דבר שטעמו פגום. עשפ"ד סק"ד שנסתפק בבב"ח וכלה"כ שלוקין אף שלא כדרך אכילה אם נסרח ונפסד מאכילת אדם ונפל להיתר באין רוב מה דינו וסיים בצ"ע (וע"ל סק"ו) אמנם יעוין בחוו"ד בביאורים סק"ג שכ' דבנסרח אפי' באיסורי הנאה פקע איסורו עיי"ש וכ"כ בס' שבילי דוד בפתיחה להלכ' תערובות אות י"ג לדינא עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' פ"ז ס"ק ה'):
ב דבר שטעמו פגום. עי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ע"ה שעמד על המחקר בהא דקיי"ל בכ"מ דכל איסורין אין לוקה עליהם שלא כדרך הנאתן אם דוקא במידי דאכילה או דגם באיסורי משקים לא לקי אלא כדרך שתייתן די"ל דדוקא באוכלין כיון דעיקר דין זה למדו חז"ל ממשמעות אכילה וע"כ אמרינן דבב"ח דלא כתיב בי' אכילה לקי גם שלא כדרך הנאתן ולפ"ז באיסורי משקים דלאו אוכל הוא לקי אף שלא כדרך הנאתן ועיי"ש במ"ש בזה והביא מכמה מקומות דבכל משקין בעינן שיהיה ראוי לשתי' וכשנסרח עד שלא חזיא לאדם אין שם משקין עליהם ולא חשוב שתי' ופטור וסיים דמ"מ אכתי צריך הדבר תלמוד עיי"ש באריכות:
ג שטעמו פגום. עי' ביד יהודה בפיה"ק סק"ב שהביא מדברי הרמב"ם בפי' המשניות (בע"ז פרק השוכר) דמשמע מדבריו דאין חילוק בין אם הוא פגום בטעמו או בריחו דאף אם לא פגום בטעמו רק בריחו או שמעורב בו דבר שריחו רע ואדם קץ בו מחמת הריח הרע גם זה בכלל נטל"פ עיי"ש: (ד) פגום. עי' פר"ח סק"ח שכ' דדבר שהוא ספק אם הוא פוגם בתבשיל או משביח אם הוא איסור תורה אסור ואם הוא איסור דרבנן או אפי' איסור דאורייתא רק שהי' מין במינו ואיכא רוב היתר דחד בתרי בטל מן התורה וא"כ הדר הו"ל ספיקא דרבנן אין להחמיר בספיקו עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל נ"ד סעי' י' שהביאו וכתב דכל זה דוקא אם נפל איסור ולא ידעינן מה הי' האיסור דאפשר שהי' לפגם בתבשיל זה אבל אם ידעינן מה שהי' האיסור רק שאין יודעין אם דבר זה פוגם או משביח אין להקל דהא הו"ל ספק חסרון ידיעה ולא נקרא ספק ואף בדרבנן אסור וכמ"ש הש"ך בסי' שאח"ז סק"ד דספק אי פגום הוי ספק חסרון ידיעה עיי"ש:
ה אינו אוסר תערובתו. פי' רק לענין התערובות הוא שיש להקל אבל לאכלו בעינו אסור בכ"מ עכ"פ מדרבנן. מנחת כהן חלק א' מספר התערובות פרק ט'. ועי' בשו"ת הרדב"ז חלק ג' סי' תרי"ז (בדפוס חדש סי' אלף מ"ג) שכ' דנטל"פ אע"פ שאינו אסור אלא מדרבנן מ"מ עכ"פ חשוב יש לו עיקר מן התורה עיי"ש והנ"מ ידוע לענין כמה דברים:
ועיין עוד במנחת כהן שם ובמשנה למלך פרק ח' מהלכ' מאכלות אסורות הלכה י"ח שכתבו דאף דקיי"ל לענין תערובות בנטל"פ דאין חילוק בין אם נפגם לגמרי ובין שלא נפגם אלא מעט מ"מ כשהאיסור בעין יש חילוק ביניהם דבנפגם לגמרי ונפסד מאכילת אדם הוא מותר מן התורה באכילה רק מדרבנן אסור אבל בנפגם רק מעט וראוין למאכל אדם ע"י הדחק אסור מה"ת לאכלו בעינו עיי"ש ועי' בשפ"ד סק"ד שעמד על המחקר בנפגם רק קצת שאמרנו שאסור מה"ת אם לוקין על אכילתו והביא ראי' מלשון הרמב"ם דבראוי לאכילת אדם אף ע"י הדחק מלקי נמי לקי באכלו בעינו עיי"ש: אמנם בעיקר הדין שכ"ל דאף שנפגם לגמרי אסור לאכלו בעינו מדרבנן עי' במנחת כהן שם שעסק כן דנבילה שנסרחה לגמרי אף שהוא מותרת מן התורה מ"מ אסורה מדברי סופרים כל שהוא בעין אע"פ שאינה ראוי' למאכל אדם כלל עיי"ש ועי' הפר"ח סק"א שהשיג ע"ד המנחת כהן הנ"ל והעלה דכל שנפגם לגמרי אין כאן שום איסור אפי' מדרבנן אפי' לכתחלה אלא משום בל תשקצו הוא דאית בי' עיי"ש אמנם בפרי תואר סק"ב ובסק"ד מדחה ראיות הפר"ח ופסק דהעיקר כדעת הרב מ"כ הנ"ל לדינא עיי"ש וכ"כ בכנפי יונה לדינא עיי"ש ועי' במ"ז סק"א מ"ש בזה וכ' במוסגר די"ל נ"מ בין המ"כ ובין הפר"ח לענין אי שרי לערבו בידים דלטעם המ"כ אסור כמו שאסור בשאר איסור דרבנן לערבו בידים כדי לבטלן אבל לטעם הפר"ח אפשר דשרי לערב בידים שלא יהא מאוס ומ"מ סיים שאין זה מוכרח ועיי"ש עוד בדבריו בשער התערובות חלק ג' פרק ו' ועי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ע"ב שהאריך טובא בזה ועיי"ש במ"ש בזה לדינא ועי' בדברינו לעיל סי' ק' (ס"ק ה') מ"ש לענין בריה שהיא פגומה מתולדה ולענין ברי' שנפגמה אח"כ:
ועיין בשו"ת זרע אברהם חיו"ד סי' כ"ו שנשאל בקצת חלאים שיש בנשים שאמרו הרופאים שרפואתן שישתו מרה מן הבהמה כשהוא חמה וסמוך ליציאתה מן גוף הבהמה ובפרט משל חזיר מעלה טפי ויש כמה נשים שצריכין לתרופה זו ובבית המטבחיים לא נמצא מרות מבהמות כשרות ככל הצורך לכל הנשים שצריכין לתרופה זו ונשאל אם מותר ליקח מבהמות טריפות ונבילות ומשל חזיר ועיי"ש במ"ש בזה והעלה דמרה זו כיון שאינה ראוי' למאכל אדם כלל פשיטא דמותר לשתות לרפואה גם מבהמה טמאה נבילה וטריפה ואין בזה שום בית מיחוש עיי"ש באריכות וכיוצא בזה כתב ג"כ בס' ערוגות הבושם לעיל סי' פ"א אות א' ב' י"ג בדבר מה שמצוים הרופאים כמה פעמים לחולים לשתות לרפואה מררת חי' טמאה שקורין ביבע"ר גא"ל וכן אותן שמצוים להם לשתות שומן דג טמא שקורין פישאיי"ל שנעשה מדגים טמאים והשומן הזה פגום מאד בריחו וטעמו ואינו ראוי לשתיי' כלל בשום אופן כידוע והעולם נוהגים היתר אפי' לחולה שאב"ס וכתב שם כמה צדדי היתר להקל לקחת הרפואות הללו ע"פ רופא שאומר שצריך אפי' בחולה שאב"ס ואין לחוש עיי"ש באריכות וכ"כ בשו"ת מהרי"א הלוי חלק א' סי' נ"ב ובתשו' אדמו"ר דברי חיים חלק ב' ביו"ד סי' נ"ב עיי"ש:
ו תערובתו. היינו אפי' אם האיסור הוא רוב אע"פ שהוא בעין מ"מ כל שנמחה לא גזרו להפסיד היתר המועט. ט"ז ומ"כ ופר"ח ומ"ז שם. ומבואר מדבריהם דכל שלא נמחה ואפשר ללקטו ולהסירו מתוך התערובות אפי' נפגם לגמרי אסור לאכלו עד שילקטנו ויסירנו מתוך הקדירה. (וכ"ז בנפגם לגמרי אבל בנפגם רק במקצת נשתנה דינו ויתבאר בסעי' שאחר זה]: (ז) אלא שפוגם תערובתו. עי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ע"ד שנסתפק בתבשיל של איסור שעירב בה דבר המאוס כגון קיא צואה אי חשוב שלא כדה"נ דברמב"ם כ' בלשונו רק אם ערב דבר מר או הסריח והבאיש א"כ י"ל דוקא אלו אבל מידי דמאוס שנתערב באיסור לא חשוב שלכדה"נ והביא ראי' דדוקא בנתערב דבר מר והסריח אבל בנתערב בו דבר המאוס שאינו מר ולא הסריח לא חשוב שלא כדה"נ עיי"ש ועי' בס' בגדי שש הספרדי אות ג' שהביאו ומדחה ראייתו עיי"ש:
ח שפוגם תערובתו. עי' בשו"ת בית שלמה חלק ב' מחלק או"ח סי' צ"ו שנשאל ביי"ש חמץ שעבר עליו הפסח שנפל לתבשיל של בשר אם הוא אוסר כיון שהוא נטל"פ והביא מדברי הח"צ סי' כ' שכתב דיי"ש בתבשיל לא הוי נטל"פ וגם א"א לדון בענין נטל"פ מכח סברה מה שלא נזכר בפוסקים וכיון דלא נזכר בפוסקים להתיר ביי"ש שנפל לתבשיל ע"כ אין להקל בו לאחר הפסח עיי"ש ועי' בס' מנחת פתים כאן מ"ש בזה והביא מדברי האשכול דמשמע מדבריו ג"כ דלא הוי נטל"פ אלא מה שאמרו חז"ל וסיים דמדברי שאר הפוסקים לא משמע כן עיי"ש:
ט תערובתו. עש"ך להלן סוף סי' קל"ד ועשפ"ד סק"ו מ"ש בדברי הש"ך בזה ועיי"ש בדין השלישי שכתב שמתבאר מדברי הש"ך שם דבנתערב איסור בתבשיל ונעשה התבשיל פגום עי"ז מותר התבשיל בין לאכלו בעצמו או ליתנו לדבר שהאיסור ג"כ פוגם בו אבל בדבר שהאיסור משביח בו אסור אם אין ס' במאכל השני בצירוף המאכל הראשון נגד האיסור וא"צ ס' גם נגד התבשיל הראשון כיון דהי' לפגם היתרא נינהו ולא נ"נ ולכתחלה אסור ליתנו לתבשיל שהאיסור משביח בו אפי' יש ס' כנ"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ד ובפיה"ק ס"ק ט"ז מ"ש בזה וכ' דמ"מ בדיעבד אם נתנו לתבשיל שהאיסור משביח בו אפי' במזיד ויש ס' כנ"ל יש להקל שלא לדונו כדין מבטל איסור לכתחלה אמנם אם הי' בתבשיל ראשון לשבח בודאי אסיר ליתנו לתבשיל שני דהוי בו לפגם ואם עבר ונתן במזיד בודאי דינו כדין מבטל איסור לכתחלה אך אם נתן בשוגג מותר ולא אמרינן דהא התבשיל הראשון ר"נ דאמרינן אין הנאסר וכו' עיי"ש (ועי' בפת"ש סק"ב):
י מותר. כתב בפרי תואר סוף סק"ו וכל דבר דאיכא פלוגתא בין הפוסקים אי הוי האיסור נטל"פ או לאו אזי במין בשאינו מינו אזלינן לחומרא ובמין במינו ויש רוב לקולא עכ"ד אמנם לפמ"ש הש"ך בסי' שאח"ז סק"ד גבי ספק פלוגתא דמשביח או פוגם די"ל דהוי בכלל ספק חסרון ידיעה עיי"ש ממילא דגה בזה יש להחמיר אפי' במין במינו ויש רוב וצ"ע: (יא) החשובים. ודברים שאינם חשובים אך שיעור ביטולם הוא למעלה מס' כגון תרומה וערלה וכלאי הכרם דעת הב"י שמותר בהם הנטל"פ ולדינא יש להקל בתערובות לח בלח אבל ביבש ביבש או יבש בלח שממשו קיים בפ"ע אין להקל זולת ביש כדי ביטול כפי שיעורם יד יהודה סק"ג:
יב או כיוצא בה. עפת"ש מ"ש דדשיל"מ אפי' פגום בעצמו לא בטל ושכן כ' בתפל"מ בשם האו"ה ועי' בס' זר זהב על האו"ה כלל ל"ב סק"ב שהביאו וכתב דמדברי האו"ה שם דין ו' משמע להיפך עיי"ש:
ומ"ש הפת"ש מהפרמ"ג ותשו' פנים מאירות דבריה שהיא סרוחה ופגומה בעצמה אינה בטלה (וענין זה הי' בהעלם עין מהרב בעל הגהות צבי לצדיק שהתפלא למה החמירו האחרונים בענין המילבי"ן ושאר תולעים דהא הם פגומים ומדוע לא יבטלו עיי"ש ולא ראה דברי גדולי האחרונים הנזכרים) וכ"כ בבית מאיר ובביאור הגר"א סק"ב דהרמ"א שכ' דבריה שנפגמה ה"ז בטלה היינו רק בברי' חשובה כגון עוף טמא או עכברא דדברא שהי' חשוב מתולדתה ונפגמה אח"כ אבל ברי' שהיא פגומה מתולדה כגון זבוב או תולעת וכיוצא אע"פ שאינה ראוי' לאכילת אדם כלל אינה בטלה דהא התורה אוסרתה גם כשהוא באופן זה עיי"ש (ובגליון מהרש"א כאן):
ועיין בפר"ח סק"א שכ' עוד יותר מזה דדברים המאוסים מצד עצמן כגון עכברא ויתושין וכיוצא אע"פ שהסריחו לאחר מותן ביותר אפ"ה אסורין מן התורה ופליטתן אוסרת אע"ג דהוי נטל"פ גמור דהא חזינן דהי' מעיקרא פגום וסרוחה והתורה אוסרתה א"כ מה לי סרחון דידהו או סרחון דאתי מעלמא ואפי' לא הי' מעיקרא נסרח לגמרי ואח"כ נסרחו לגמרי אפ"ה תו לא פקע שם איסורא מינייהו ובמלתייהו קיימא כדמעיקרא ומלקי נמי לקי עלייהו עיי"ש ועי' בפרי תואר סק"ב מ"ש ע"ד הפר"ח בזה ולדינא העלה בזה דאם נסרחו אח"כ עד שנפסלה מאכילת אדם אינו לוקה רק שאסורין באכילה עיי"ש ועי' במ"ז סק"ב שהתפלא ג"כ ע"ד הפר"ח בזה והביא מדברי האו"ה דמבואר מדבריו דעכברא דמתא אע"פ שהוא מאוס ופגום מעיקרו אפ"ה אם נסרח אח"כ בטל חשיבותייהו והניחו בצ"ע עיי"ש ועי' בחוו"ד בביאורים וחידושים סק"ג שכ' כן בהחלט לדינא דנמלה ושרץ ושאר בריות המאוסים ופגומים מעצמם בתולדה אם נסרחו ונפגמו אח"כ מכמות שהי' אפי' רק פגם מועט מ"מ כיון שנתקלקלו מכמות שהי' מתולדתן בטל חשיבתן עיי"ש:
יג כיוצא בה. עבאה"ט ופת"ש ועשפ"ד ס"ק י"ד (בד"ה הנה מתשובה) שהוכיח מתשו' הרמ"א דה"ה דבר המעמיד אף שנטל"פ לא בטל כמו בריה עיי"ש:
ומ"ש הבאה"ט מהש"ך כגון חהר"ל עפר"ח סק"ב שמבואר מדבריו דגם לענין חהר"ל בעינן שיפגום לגמרי עד שאינו ראויה לגר עיי"ש ועי' במ"ז סק"ב שמתמה עליו בזה דהא לענין חהר"ל ודאי כל שנסרח רק קצת תו אינו ר"ל וא"כ כל שפוגמין התבשיל תו בטלין עיי"ש:
ומ"ש הפת"ש לענין דשיל"מ עמ"ז סק"ב (בד"ה ודע) שכ' לחלק בזה דאם נפגם כ"כ עד שנפסל מאוכל אדם בטל הוא דעפרא בעלמא הוא אבל אם לא נפסל לגמרי מאכילת אדם וראוי עדיין קצת ודאי כל דהוי דשיל"מ לא בטל וכן הדין בחמץ בפסח עיי"ש וכיוצא בזה כתב ג"כ החוו"ד בביאורים וחידושים סק"ב עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"ק סק"ד שכתב שיש להקל בכל אלו להתיר בהם הנטל"פ רק בתערובות טעמן לבד אבל לא בתערובות ממשן עיי"ש:
יד אינן בטלים. עבאה"ט מ"ש אבל כשהן בעצמן פגומין וסרוחין בטל חשובותייהו ובטלים ועט"ז שכ' דהן בטלין ברוב ועמ"ז שם שכ' דר"ל דהיכא דלא נסרחו לגמרי רק במקצת אז צריך עכ"פ רוב אבל בנסרחו לגמרי אפי' רוב אין צריך עיי"ש (וע"ל סק"ו):
סעיף ב:
טו א"צ שיפגום לגמרי. עי' בדברינו לעיל סי' צ"ב (ס"ק קפ"ח) מ"ש לענין נר של חלב (בציר"י) אם הוא נטל"פ ועי' בד"ק לעיל סי' ס"ד ס"ק י"א שכתב שהי' עובדא לפניו בסכין שהי' מלוכלך בחלב (בציר"י) במה שחתכו בה חלב ולאחר שעבר עליו שנה חתכו בה מלח ומלחו בה בשר והי' תערובות בכל הכלים והפ"מ והורה להקל להתיר הכלים אחר מעל"ע ע"י ס"ס ספק שהחלב נפסל מאכילת כלב כי כן נוטה הדעת בחלב שאינו מהותך ששהה הרבה כ"כ וספק שהי' ס' בהבשר ובכל התבשיל נגד בעין חלב שהי' על הסכין עיי"ש:
ולענין עוף שבלעה או שאכלה חלב (בציר"י) ואח"כ הקיאו אם יש עליו דין חלב וכן מה הדין אם נתעכל החלב במעי' קצת ועדיין ניכר במראיתו ובמשמושו שהוא חלב אם יש עליו עוד תורת איסור חלב עי' בפר"ח ובשפ"ד ובכנפי יונה לעיל סוף סי' פ"ג ובבאר הגולה לעיל סוף סי' ס"ח ובדברינו לעיל סי' ס"ח שם (ס"ק):
טז אפי' פוגם קצת. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דדבר שאינו נותן טעם לא לשבח ולא לפגם אסור ועי' בפרי תואר סוף סק"ד שפסק כן לדינא אמנם במנחת כהן בס' התערובות חלק א' פרק י' ובפר"ח סק"ב השיגו על הש"ך בזה והביאו ראיות להקל ויותר מזה התפלא הפר"ח שם כי הש"ך בעצמו כתב להלן סוף סי' קי"ד על היתר הכרכום וז"ל בארצות האלו שהכרכום הוא יבש כעץ א"כ אפי' ימצא חוט בשר יבש לית לן בה וכמש"ל סי' פ"ז סק"י בהגה גבי עור קיבה שנתייבש כעץ שרי עכ"ל הש"ך וזה היפך מ"ש כאן עיי"ש ועי' במנח"י כלל פ"ה סק"ע שהשיג ג"כ על הש"ך בזה אך כתב שיש לחלק בזה בין שיש לו טעם בעצמותו רק שאינו נותן טעם בקדירה ובין דבר שהוא ממש כעץ ואין לו בעצמותו שום טעם דדבר שהוא כעץ שאין לו שום טעם כגון קיבה שנתייבשה ונעשה כעץ בעלמא שאין לו שום טעם בפני עצמו אינו אוסר חוץ מגיד הנשה אע"פ שהוא כעץ ואין שום טעם הנה הוא גזירת הכתוב לאסרו אף בכה"ג משא"כ בשאר איסורין אכן בדבר שיש לו טעם בפני עצמו רק שאינו נותן טעם בתבשיל זה לא לשבח ולא לפגם זה אוסר עיי"ש ולפ"ז שפיר יתכן ג"כ הפסק של הש"ך דלהלן סי' קי"ד בכרכום דהבשר שבתוכו כיון שנתייבש עד שנעשה כעץ ואין לו בפ"ע ג"כ שום טעם שפיר אינו אוסר. ועשפ"ד סק"ב מ"ש לתרץ דברי הש"ך הנזכר להצילו מתמיהת האחרונים וכ' לחלק בזה בין אם נתערב ממשו של איסור או שאין בו אלא טעמא דבנתערב ממשו של איסור ונימוח ממשו בתבשיל אז אם אינו נותן טעם לא לפגם ולא לשבח אסור דלאכלו בפ"ע י"ל דאפי' איסור תורה אית בי' ע"כ בנתערב בתבשיל צריך ס' מדרבנן עכ"פ משא"כ אם אין בו ממשו של איסור אינו איסר אפי' מדרבנן גם בדליכא ס'. ועיי"ש עוד שכ' דגם בנתערב ממשו אפי' בנתערב באינו מינו אפ"ה כיון שאינו נותן טעם בהתבשיל א"צ ס' כ"א מדרבנן ע"כ אם יש ספק אם נתערב יש להקל אפי' אין ס' כדין כל ספיקא דרבנן עיי"ש: (יז) פוגם קצת. עי' ביד יהודה בפיה"ק סק"ב שהביא מדברי הרמב"ם דבדברים שצריכין להיות מבושמים כגון יין ושמן ודבש אם מערב דבר אשר יתקלקל ריחו הוא בכלל נטל"פ ומה"ט קיי"ל דכשמערב שומן הבשר או הדגים ביין הוא נטל"פ עיי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק ע') :
יח איסור מועט.
עבאה"ט ועי' פרי תואר סק"ב שכתב מהאו"ה דה"ה דאין חילוק בין לח ליבש ובין במינו ובין שלא במינו עיי"ש ועי' מזה בדברינו להלן (ס"ק ל"ד): (יט) מועט. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דאין חילוק בין נמחה ללא נמחה ועי' שפ"ד סק"ב ועי' בהגהות הגאון החתם סופר ז"ל מהד"ק דהטעם דמותר גם בלא נמחה דאע"ג דפוגע בגוף האיסור והוא לא נפגם לגמרי ולא נסרח עדיין כנבילה אפ"ה שרי כיון דבאמת קיי"ל דיבש ביבש בטל ונהפך האיסור להיתר גמור אי לאו דיתן טעם לכשיבשלם משא"כ שלא יתן אלא טעם פגום וכ' דלפ"ז ממילא נשמע לדינא דכשאינו נמחה ועתיד להשביח אסור אפי' בשעת הפגם משום שהוא פוגע בגוף האיסור והוא אינו בטל עדיין דעתיד ליתן טעם משובח עכ"ד:
כ אבל איסור מרובה לתוך היתר מועט וכו'. עי' בס' מנחת כהן בספר התערובות חלק א' פרק ט' שכתב דאפילו האיסור הוא רוב נגד ההיתר ונמחה בעין בהתערובות אפ"ה לא גזרו חז"ל להפסיד היתר המועט עיי"ש והביאו במ"ז סק"ב ועי' בחוו"ד בביאורים סק"ד שכ' דהא דמשמע דכשנפגם לגמרי אפי' איסור מרובה מותר קשה להבן הטעם דהא כשהאיסור הוא בעין אפי' נפגם לגמרי הוא אסור מדרבנן עכ"פ א"כ איך סברה דכשיפיל בתוכו טפה אחת של היתר שיהא מותר דבע"כ צריך לומר דמיירי שנופל האיסור לתוך ההיתר באופן ששייך לומר קמא קמא בטל ולפ"ז נשמע ממילא דכשנפל בבת אחת או היתרא לגו איסורא אסור כשהאיסור מרובה עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"י שהשיג על החוו"ד שדוחק לומר שהטוהמ"ח מיירי רק בנפל מעט מעט אלא גם בנפל בב"א או היתרא גו איסורא מיירי רק דבע"כ לא אמרו להתיר להדיא לאכילה כל שאין עכ"פ מחצה על מחצה אא"כ צריך לו לאיזה רפואה אפי' אין בו סכנה ועיי"ש במ"ש עוד כמה חילוקי דינים בזה ועי' בס' גן נעול כפתור א' פרח י"א אות ד' באמצע התשו' מ"ש בענין זה והעלה בביאור הענין דבע"כ דכל שאינו אוכל האיסור בעין רק בתערובות היתר אף שההיתר הוא מיעוט והאיסור הוא מרובה אפ"ה כל שנפגם לגמרי ואינו ראוי למאכל אדם מותר אפי' מדרבנן דאף דאכלה במתכוין אפ"ה אמרינן דדעתו רק על ההיתר שלא נפסל מאכילת אדם אבל על האיסור שנפסל לאכילת אדם אין דעתו לאכול רק מחמת שרוצה לאכול ההיתר הוכרח לאכול גם האיסור הואיל ואל אפשר בענין אחר אבל אם אוכל האיסור בעיני' בלי שום תערובות היתר כלי אף שנפסלה מאכילת אדם אפ"ה כיון שאכלה במתכוין אחשבי' בעיניו ע"כ אסור עכ"פ מדרבנן עיי"ש באריכות:
כא איסור מרובה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך וכן צירו של איסור ועט"ז סק"ג ושפ"ד סק"ב דצירו של איסור הוי כמו גופו וממשו של איסור עיי"ש (וע"ל ס"ק כ"ה):
כב אין אומרים נטל"פ מותר היינו אע"פ שמתקלקל ההיתר בטעמו יותר במה שמשביח עי"ז בגודל מידתו אפ"ה כל שעדיין ראוי הוא לגר אסור כל שאין רוב כנגד האיסור. יד יהודה בפיה"א סק"ז ובפיה"ק סק"ט: (כג) ער שיפגם לגמרי. עי' במנחת כהן חלק א' מספר התערובות פרק ט' (בד"ה והנה כששלשתי) שכ' דמלשון המחבר בזה דמשמע דכל שנפגם לגמרי מותר אפי' האיסור הוא רוב ראוי לידע דזה דוקא באיסור משובח או באיסור פגום שהי' משובח מעיקרו ונפגם שבב' דברים אלו הוא מיירי בסי' זה אבל באיסורין שהם פגומים מעיקרן כגון עכברים ושקצים שנפלו לתבשיל ודאי אסור הכל אם אין שם רוב היתר לבטל את גופם וכו' וכל שאין בהיתר רוב הרי הוא כאלו הם בעינם עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' ק' ס"ק ה'):
כד שיפגם לגמרי וכו' ואם אין שם ממשו של איסור אלא טעמו. עש"ך סק"ה ועי' פרי תואר סק"ג וד' מ"ש בזה וסיים לדינא דהיכא דאינו פגום לגמרי אם אין שם אלא טעם דהיינו שנפל בשר נבילה לקדירה של היתר והכירוהו וזרקיהו אפי' הי' החתיכה נבילה מרובה מההיתר ואפי' יש בהקדירה רוב טעם איסור אפ"ה היכא שאינו בעין רק בתערובות שרי אכן אם נתערב גופו של איסור בקדירה והוא בעינו בין שהוא נימוח בין לא נימוח בעינן רוב היתר ואי איכא רוב היתר שרי אפי' בשאינו מינו ואי ליכא רובא אסור מדאורייתא אפי' במין במינו דהוי כאלו אכלו בעינא והתורה לא התירה אלא אם אינו אכלה בעינא וכל זה בלא נפגם לגמרי אכן אם נפגם לגמרי עד שאינו ראוי לגר אפי' נתערב הגוף בין נימוח בין לא נימוח מותר גם מדרבנן עיי"ש וכ"כ במ"כ חלק א' מס' התערובות פרק ט' ובמ"ז סק"א עיי"ש ועי' בשלחן גבוה לעיל סי' פ"ג ס"ק י"ב מחודש ב' שכ' מתשו' עדות ביעקב בדבר דגים קטנים הנקראים סארדינא"ב בלע"ז ששכיח להיות תולעת בפיהם והמולחין אותם מנקרים תחלה התולעת שבפיהם ואח"כ מולחין הדגים מפני שהתולעת טמא ובדיעבד אם לא ינקר התולעת תחלה ונמלחו הדגים כן עם התולעת משליך אח"כ התולעת לעת האוכל והשאר מותר דהתולעת נטל"פ הוא ואין בליעתו אוסר הדג עיי"ש וע' בדברינו לעיל סי' פ"ד (ס"ק קפ"א) :
כה ואם אין שם ממשו של איסור אלא טעמו. עי' ביד יהודה בפיה"א סק"ט ובפיה"ק ס"ק י"א שכ' שצריך לתת קץ וגבול איזה נקרא ממשו של איסור ואיזה נקרא טעמו ולא ממשו דהא באמת זה דבר שא"א הוא שיהא טעמו בלא ממש כלל וכ' דבע"כ לומר ולחלק בזה דבדבר שידעינן בודאי שאין פליטתו אלא מעט כנגד הדבר המעורב בו וא"א לעולם להיות שיפלוט כ"כ עד שיהא הפליטה רוב אז אע"פ דבעלמא מחמרינן לשער נגד כולו מ"מ בנ"ד כשהוא נטל"פ אין מחמירין כיון שעכ"פ בודאי אנו בטוחים שיש רוב נגד האיסור אבל בדבר שיכול להיות שפליטתו הוא יותר מהדבר שנתערב בו כגון בשר שמן שהשומן בעצמו דרכו להיות נימוח ונמס ואם יהא מעט מים יכול להיות שהפליטה הוא יותר מהמים זה נידון כממשו ואסיר כיון שהוא כגופו של איסור עיי"ש:
כו ויש מי שחוכך. הנה מדעת המחבר שכ' דעה הא' בסתמא ודעה הב' בלשון ויש מי שחוכך נראה מבואר דס"ל כדעה הא' דאפי' אם נהנה במה שהגדיל האיסור מידתו של היתר אפ"ה כל שהוא פגום בטעמו קצת מותר אכן הת"ח סוף כלל פ"ה הביא דעה זו של הר"ן בתחלה ואח"כ הביא דעת הרשב"א שחולק ועי' בדברי זקיני הלבוש שפסק להדיא כדעת הר"ן בזה עיי"ש (וכן נראה דעת הט"ז באו"ח סי' תרי"ב סק"ז עיי"ש) ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"י ובפיה"ק ס"ק י"ב שכתב דכיון דהרמ"א בהגה בש"ע כאן סתם ולא כתב שיש להחמיר כדעת הר"ן נראה דהמקיל בזה כדעת הרשב"א לא הפסיד עיי"ש וצ"ע:
כז שאם הגדיל האיסור. ומ"מ אם אירע כן שנפל לתבשיל והשביח התבשיל תחלה בגודל מידתו יותר ממה שפגמו בטעמו והכירוהו וזרקו ולא נשאר בהתבשיל ממשו רק טעמו חזר הדין דאפי' פגום רק קצת יש לו דין נטל"פ. חגורת שמואל סק"ב וה"פ:
כח בגודל מדתו. עי' בשו"ת צמח צדק סי' פ' (בד"ה ועוד כיון דע"י) שכ' דלאו דוקא במשביחו עי"ז בגודל מידתו דה"ה אם משביחו עי"ז בדבר אחר כגון בנותן חלב בתוך היין אע"פ שהחלב פוגם את היין מ"מ כיון שמשביח ע"י צלילתו שמצליל את היין טפי ממה שמפסיד ע"י פגימת טעמו אסור עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סוף ס"ק כ"ב שהתפלא על הצמח צדק בזה מדברי הרמ"א להלן סוף סי' קל"ד דחומץ או דם שנותנין במלח כדי ללבנו מותר מטעם נטל"פ עיי"ש :
כט השביח ולבסוף פוגם עשפ"ד ס"ק י"ד שהוכיח מדברי הרמ"א בתשו' סי' נ"ד דאם הי' משביח ולבסוף פוגם בידי עכו"ם מותר ועיי"ש בפרמ"ג במה שמפקפק בענין זה ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ח מ"ש ע"ד הרמ"א בזה:
ל או פוגם ולבסוף השביח. עי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"א ובפיה"ק ס"ק ט"ו שכתב דנראה דאפי' פוגם מתחילה בתוך התבשיל לגמרי עד שאינו ראוי לגר אם משביח אח"כ אסור מדאורייתא דכיון דלא נפסל האיסור בעצמו זולת שהתערובות מפגימו מתחלה וכיון שדרכו להיות חוזר ומשביח אח"כ לא יצא כלל מה"ת מתורת נבילה כיון שעומד כן להשביח עיי"ש:
לא פוגם ולבסוף השביח. עי' ביד יהודה שכתב ממשמעות הפוסקים דבע"כ לא אסור אלא אם טעם האיסור בעצמו השביח ואינו פוגם עוד בטבעו. אבל אם ידעינן שהאיסור נשאר פגום בעצמו מחמת רוב ההיתר אינו נרגש פגם האיסור מותר דהא אינו אוסר אלא בטעמו וכאן אם הי' מרגישין טעמו הי' פגום עיי"ש וכעין סברה זו כתב ג"כ בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ס"ט במה שעמד שם על המחקר בפת משאור של איסור כגון תרומה וכלאי הכרם אי אסור מן התורה ולקי עלי' שהרי אמרי' בש"ס ביצה דף ו' דשאור אינו ראוי לאכילת אדם והסמ"ג כתב בהלכ' חמץ דאינו נקרא שאור עד שיפסול מאכילת אדם והוא כנבילה מסרחת וכ' שם דלכאורה אין ללמוד שאר איסורין מחמץ דהתם אסר הכתוב בפירוש החומץ גם בכה"ג משא"כ בשאר איסורין ואע"ג דקיי"ל בכ"מ דפוגם ולבסוף השביח אסור וה"נ כי דלבסוף כשמערבין אותו עם העיסה אינו פוגם אסור דז"א דפגם ולבסוף השביח דאסור אינו אלא כשמשביח מאליו כגון חומץ ע"ג גריסין רותחין ונצטנע משא"כ כשהשביח ע"י תערובות שאין גוף השאור השביח בטעמו רק שפגימת הטעם של השאור אינו נרגש מחמת העיסה שרבה עליו כיון דהותר בעודו פגום שוב אינו חוזר וניער להיות איסור ע"י תערובות ועיי"ש במ"ש עוד בזה וסיים שעדיין צריך הדבר תלמוד:
לב ולבסוף השביח עבאה"ט מ"ש שהכנה"ג והפר"ח חלקו על הש"ך וכ' דאף קודם שישביח אסור ועי' בתפארת למשה שהשיג ג"כ על הש"ך בזה והעלה דאפי' עדיין פגום הוא ולא השביח עדיין מ"מ כיון שהפגם הוא ע"מ להשביח ועתיד להשביח כאילו כבר השביח דמי ואסיר עיי"ש ועי' שפ"ד סק"ז שכ' דלדינא יש לצדד כדעת הש"ך להקל כיון דליכא איסור תורה עיי"ש ועי' בפרי תואר סק"ה מה שהאריך בזה ולענין הלכה סיים דמין במינו ויש רוב יש לסמוך על המקילין להתיר בשעת שהוא פגום אבל במין בשאינו מינו יש להחמיר ולאסור גם קודם שמשבית וכל זה דוקא במשביח מעצמו אבל אם אינו משביח מעצמו רק ע"י שנתערב דבר מתוק כגון דבש וכיוצא בו שמחזיר הדבר שמתערב בו למתוק שהשבח לא ממנו הוא בכ"מ שרי בשעת הפגם אפי' במין ואינו מינו עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"א ובפיה"ק ס"ק ט"ו מ"ש בזה והעלה דאין חילוק בזה בין אם השביח אח"כ מעצמו או ע"י דבר אחר ואפי' אם השביח אח"כ מעצמו מותר בשעה שהוא פגום עיי"ש ועי' בדבריו בהשמטות להלכ' תערובות שבסוף הלכ' שחיטה בהשמטות לסי' זה מ"ש עוד בזה באריכות:
לג השביח. עבאה"ט סוף הס"ק מ"ש מהפר"ח ומ"מ נראה לי דמין במינו ואיכא ודאי רוב וכו' ועי' במנחת כהן חלק ב' מספר התערובות פרק ב' שעמד על המחקר באיסורין הפוגמים התבשיל בין הפגומים מעיקרן בין המשובחים מעיקרן רק שנפגמו במקצת באופן שעדיין יש שם איסור עליהם מן התורה אם נתערבו בהיתר יבש ביבש מין בשאינו מינו אם צריך ס' בהיתר לבטל כיון דקיי"ל בכ"מ דגם יבש ביבש צריך ס' במין בשאינו מינו או אם בטלים ברוב היתר אפי' מדברי סופרים כיון שלא שייך החשש שאם יבשלם יתן טעם וכתב דיש להחמיר להצריך ששים גם בזה כיון ששייך בזה הטעם של הרמב"ם ורבינו ברוך דמין באינו מינו גם ביבש ביבש צריך ס' כיון שאפשר להכיר האיסור ולבודקו הואיל ואינן דומין זה לזה וכו' וזה הטעם שייך גם בדברים הפגומים וכו' מאחר שאפשר להכירן קצת בתוך ההיתר עיי"ש באורך ועיין במ"ז סוף ס"ק ב' שהביאו והניחו בצ"ע עיי"ש: (לד) אסור. ובין במשביח ולבסוף פוגם ובין בפוגם ולבסוף משביח קודם שהשביח אין בו איסור תורה רק מדרבנן הואיל וחל שם איסור על התערובות בין בתחלה בין בסוף לא שייך להתירן. שפ"ד שם. ומה"ט כתב ביד אברהם דבכ"מ לא אסור אלא אם ידעינן בודאי שסופו להשביח אבל בספיקו אין לאסור עיי"ש אמנם בגוף דברי הפרמ"ג שהחליט דהוי רק מדרבנן עי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק י"ד מ"ש בזה והניח בצ"ע עיי"ש ועי' בערוגות הבושם אות ג' מה שהאריך בזה וכ' שדבר זה תלוי בפלוגתת הפוסקים הרשב"א והתוס' ועיי"ש במה שעמד על המחקר בבב"ח אם יש איסור כשהי' פוגם בשעת בישול ואח"כ השביח מי נימא דאסור כמו בכל איסורים או אפשר דגבי בב"ח העיקר הוי הבישול מה שמתבשלים יחד הבשר עם החלב א"כ כיון דבשעת בישול לא הי' איסור כיון שהי' אז פגום לכן גם עתה כשנשבח אח"כ שלא בשעת בישול לית לן בה ואינו נאסר מן התורה ובאות שאח"ז האריך עוד בזה והעלה דבשאר איסורין השביח ולבסוף פוגם אינו אסור רק מדרבנן אבל בבשר בחלב יש להחמיר דאסור מן התורה ואסורים גם בהנאה אף בעת שהוא פוגם ובפוגם ולבסוף השביח אינו אסיר רק מדרבנן כיון שנפגם והותר אינו חוזר וניעור לאסור מן התורה רק מדרבנן עיי"ש באריכות (ועי' בדברינו לעיל סי' פ"ז ס"ק ה'):
לה י"א אע"ג. עפת"ש מ"ש מתשו' כנסת יחזקאל ותשובת גבעת שאול ועי' בשו"ת רבינו חיים כהן ז"ל חיו"ד סי' כ"א שהאריך ג"כ לדחות דברי הכנסת יחזקאל בזה ודעתו ג"כ להתיר בזה בפשיטות עיי"ש:
לו מ"מ הקדירה אסורה. עי' ביד יהודה בפיה"א סי' י"ב ובפיה"ק ס"ק י"ז מ"ש מהאו"ה כלל ל"ב דאפי' לאחר מעל"ע אסור לבשל בה אך כתב דמ"מ נראה דאם הי' האיסור רק דבר מועט והי' קדירה גדולה עד שא"א שלא יהי' בהתבשיל השני ס' נגד האיסור יש להתיר הקדירה לאחר מעל"ע לכל דבר עיי"ש:
לז הקדרה אסורה. עפת"ש מ"ש מתשו' נו"ב ועי' בפרמ"ג או"ח בהנהגות הנשאל באו"ה סדר ב' אות ח' שכ' דאם בישלו בשר נבילה בכלי ראשון עם מים ותחבו בו כף ואח"כ תחבו הכף הזה לתבשיל דבש בכלי ראשון מותר הכל אע"ג דהמים נעשה נבילה לדידן מ"מ אין הנאסר יכול לאסור יותר מהאיסור עיי"ש ועשפ"ד כאן סוף סק"ו:
ומ"ש הפת"ש מהחוו"ד שהשיג על הנו"ב במה שאסר הכלים וצוה לעיין בס' בית יהודה ר"ל כי בס' בית יהודה כ' שם לדחות דברי החוו"ד במה שהשיג על הנו"ב בזה אמנם לדינא הסכים להחוו"ד להתיר הכלים וכדעת השואל של הנו"ב אבל לא מטעמי' רק מטעם נ"ט בר נ"ט עיי"ש באריכות שוב ראיתי בס' תוספות ירושלים לעיל סי' צ"ד סעי' ה' שהתפלא ג"כ על הנו"ב במה שדחה דעת הרב השואל שהתיר הכלים דהא כיון שפוגם ביין דמי להך דסי' צ"ג סעי' ה' שם דבאיכא ס' הכל שרי דכיון דהיין לא נאסר א"כ שני הטעמים בין של בשר ובין של חלב הוא נ"ט בר נ"ט דהתירא עיי"ש: (לח) הקדירה אסורה עפת"ש ועי' במנח"י כלל פ"ה ס"ק ע"ג שכתב משמעות הת"ח שם והאו"ה דהשי' בתבשיל שפגום מעיקרא ג"כ הקדירה אסורה ואפי' לדבר שג"כ פוגם משום דגזרינן בכלים נטל"פ אטו נ"ט לשבח אך כתב דממשמעות הרשב"א וש"פ אינו כן וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' במ"ז סק"ו מ"ש ע"ד המנח"י בזה וכתב לחלק דהיכא שהאיסור בפ"ע הוא משובח רק בהוא נטל"פ בהתבשיל כיון שבישלו בהקדירה חלב טריפה ביין שהחלב פוגם ביין בזה שפיר כנים דברי הת"ח והאו"ה דראוי לגזור בזה נטל"פ אטו נ"ט לשבח ויש לאסור הקדירה אבל אם בישלו בהקדירה דבר איסור שהוא פגום בפ"ע והוא פגום לגמרי עד שאינו ראוי לגר כלל ודאי דהכלי שרי וכ' די"ל דאפי' לא הוי פגום לגמרי עד שאינו ראוי לגר אלא נפגם רק קצת עד ביתן טעם פגום בכל התבשילין כל שהוא פגום כן מעיקרא שרי הקדירה עיי"ש והנה ביד אברהם כ' דכשהוא פגום רק קצת אפי' פגום מעיקרא אסורה הקדירה עיי"ש אבל לא הביא דברי הפרמ"ג הנ"ל אמנם בשפ"ד סוף ס"ק י"א כתב הפרמ"ג בעצמו בשם הת"ח דאם בלע הכלי איסור שראוי קצת לאכילה אסור הכלי עיי"ש והיינו כדברי היד אברהם הנ"ל ועי' ביד יהודה שם מ"ש בזה לדינא:
לט אסורה. עפר"ח סק"ט דכתב הטעם שמא יבשלו אח"כ מאכל שהאיסור הוא נותן טעם לשבח בהתבשיל עיי"ש וכ"כ במ"ז שם בהאו"ה ועיי"ש עוד במ"ז שכתב בשם האו"ה עוד רבותא יותר דלא בעינן דוקא שיהא האיסור בעין בקדירה זו אלא אפי' לא הי' מעולם האיסור בעין בקדירה זו כגון שבישלו איסור בתבשיל הפוגם אותו בקדירה ואח"כ הסירו האיסור מתוך התבשיל ונתנו התבשיל בקדירה אחרת אפ"ה נאסרה גם הקדירה האחרת דחיישינן שמא יבשלו בה תבשיל שיהי' נ"ט לשבח דטעם האיסור הבלוע בה עומד בפ"ע ואף שבתבשיל הי' לפגם מ"מ טעם האיסור עצמו לא נפגם עיי"ש ועי' בשו"ת תפארת אדם הספרדי חיו"ד סי' י"ג מ"ש בחתיכת חלב (בציר"י) שנפלה לתוך כלי של קאוו"ע רותח וכתב שם דהקאוו"ע בודאי מותר כיון שהחלב פוגמו אכן לענין הכלי יש לעיין דלפי מ"ש הפר"ח דהטעם שהקדירה אסורה הוא מחשש שהאיסור יתן טעם לשבח בהתבשיל שמבשל אח"כ לכאורה לא שייך כאן דהא כלי זו דרכה להשתמש בה רק לקאוו"ע לבד ומעולם אין מבשלין בה תבשיל אחר אמנם לפי דברי האו"ה כלל ל"ב מבואר שאין להקל גם בכה"ג שכ' שם הטעם משום דדוקא התבשיל מתירין משום דהוי נטל"פ כיון דלגבי התבשיל הוי דיעבד ונטל"פ שרי בדיעבד אכן לגבי הכלי הוי לכתחלה ולפ"ד מבואר אפי' בידוע שמבשלים בה אח"כ רק אותו מין תבשיל שהאיסור הוא נטל"פ אפ"ה אסור לכתחלה אבל לדינא השיג על האו"ה והעלה מדברי הפוסקים דלכ"ע לא גזרינן לאסור מלבשל בכלי זו דבר שהוא נטל"פ באיסור זה וכל שאין דרך להשתמש באותו כלי רק דבר שהוא נטל"פ באיסור זה אין אוסרין הקדירה ולא חיישינן שישתמש בו שאר תבשילין שנותן האיסור בהם טעם לשבח ואח"כ מביא דברי הט"ז לעיל סי' צ"ט ס"ק ט"ו שהעלה בדעת הרשב"א דכלי שהוא בלוע איסור מרובה אע"פ שהוא נטל"פ בפליטתו אסור להשתמש בו לכתחלה והשיג עליו וכתב שאין דבריו מוכרחין והעלה לדינא להכשיר הקדירה לבשל בה קאוו"ע עיי"ש ונלפענ"ד דכ"ז דוקא בכלי שכבר היתה מיוחדת מקודם לדבר שנותן בו טעם לפגם. אבל להורות לכלי שלא היתה מיוחדת מתחלה לכך ליחדה מכאן ולהבא ורק לדבר שנותן בו טעם לפגם חלילה להקל כי מפשטות דברי הש"ס נראה שלא עלתה על דעתם לומר דבר כזה להתיר קדירה רק לדבר א' שהאיסור הוא נטל"פ לגבה וכדמשמע בש"ס ע"ז דף ע"ה ע"ב דפריך למ"ד נטל"פ מותר געולי עכו"ם דאסר רחמנא במדין היכא משכחת לה אמר ר"ח ברי' דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י דלא נטל"פ הוא ופריך מכאן ולהבא ישתרו ומשני גזירה שאינו ב"י אטו ב"י עיי"ש ולדבריו הדק"ל אמאי אסרה התורה לגמרי הו"ל לומר שיקבע הכלי שלא להשתמש בה רק שמן או דבש ואז גם אם נשתמש בה בשר נבילה באותו יום הוא נטל"פ כמבואר שם לעיל דף ל"ו ע"א גבי שמן של עכו"ם למאי ניחוש לה אי משום עריבו הבשר פוגם את השמן ומסריחו וכן להדבש עיי"ש ועי' ש"ס חולין דף קי"א ע"ב בפינכא דרב אמי דמלח בי' בשרא ותברא לה עיי"ש ולפי האמור למ"ל להשחית ממון ישראל לשבר כלי בחנם הו"ל להחזיק ולהשתמש בה רק דבר אחד מדברים שהם נטל"פ בבשר כנזכר ובע"כ דזה אין סברה להתיר כלי רק לדבר א' כיון שמהדרך לשמש בכלי בכל מיני תבשילין ואין להקל בזה כלל:
מ נאסר התבשיל השני. כתב בשו"ת תפארת אדם חיו"ד סי' י"ד וז"ל נלפע"ד דהיינו בענין שהאיסור בפ"ע נותן טעם לשבח בהיתר הב' וא"כ אפי' שההיתר הא' נטל"פ בהיתר הב' מ"מ האיסור נ"ט לשבח בהיתר הב' אפי' בהיותו מעורב עם ההיתר הא' דהיינו שההיתר הא' פוגמו מצד עצמו והאיסור משביחו מצד עצמו ואפשר דאף בסתמא אמרינן הכי כל שאין אנו יודעין שנטל"פ בהיתר הב' אבל אם אנו רואין שאע"פ שהאיסור הי' נ"ט לשבח מצד עצמו בהיתר הב' מ"מ מחמת שנתערב בהיתר הא' נולד לו טבע אחר ההרכבה זו שהוא פוגמת ההיתר הב' אז גם ההיתר הב' מותר וה"פ לפענ"ד עכ"ל:
מא התבשיל השני. ואפי' אם הוסיף אח"כ היתר בתבשיל הראשון עד שהי' בו ס' נגד האיסור אפ"ה לא הותרה הקדירה ועדיין צריכין ס' בתבשיל הב' נגד האיסור יד יהודה בפיה"א ס"ק י"ד ובפיה"ק ס"ק י"ח:
מב ס' נגד האיסור הראשון. עי' בשו"ת כור הבחינה סי' ט' מ"ש בדבר הפלפול וספק שהי' בין חכמי עירו בדין נפל איסור פגום לקדירה דקיי"ל שהוא מותר מה הדין אם נפל מאותו מין איסור הטוב יותר מהראשון ומשביח גם להראשון רק שיש ששים נגד האיסור השני נפל אבל גם מד הראשון ליכא ששים אם אמרינן חוזר וניעור וכיון דנגד שני האיסורים ליכא ששים אסור או שנאמר שהאיסור השני לא יוכל לעשות שני פעולות להשביח הראשון ולחזור ולניער דהא האיסור השני צריך לעשות ב' פעולות להשביח ולנער ומצינו בש"ס ופוסקים רק חוזר וניער לבד או משביח לבד אבל שני ענינים ביחד לא מצינו ועוד דיש לומר דאף אם נימא דיכול לעשות ב' פעולות דלמא אין האיסור השני יכול לעשות פעולתו להשביח פגם הראשון רק כשיש שיעור גדול מאיסור המשביח משא"כ בשיש ששים נגדו נחלש כחו ולא יוכל להשביח טעם הראשון כלל ועיי"ש במ"ש בזה באריכות:
מג נגד האיסור הראשון. עפת"ש מ"ש מהלב"ש וכדברים אלו כתב ג"כ החוו"ד בביאורים סק"ו וחידושים סק"ט שיש לשער בזה לפי ערך עובי חרסית הקדירה מהאיסור כפי המדומה דהיינו שאם חרסית הקדירה מחזיק כשיעור התבשיל שבתוכה כגון שהתבשיל הי' נ' זיתים וגוף חרסית הקדירה ג"כ מחזיק נ' זיתים דאז הקדירה בולעת הטעם של כל הנ' זיתים ויש בה כל טעם האיסור אבל אם לא הי' גוף הקדירה רק כשיעור חצי מהתבשיל א"צ ס' רק נגד חצי האיסור דכיון דלא נ"נ א"צ לשער רק לפי ערך שיעור המדומע וכיון שלא בלעה מכל מה שבקדירה רק החצי לא בלעה מהאיסור ג"כ רק חצי עיי"ש ועי' בשו"ת בית שלמה חלק או"ח סי' פ"ז בהגה שהביא דבריו בזה וקלסוה וכ"כ בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קי"ז עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' צ"ג ס"ק י"ב):
מד האיסור הראשון. עבאה"ט מ"ש מהש"ך כיון שהי' פגום לא נ"נ ועי' בהגהות אמרי ברוך שכתב דהיכא שנפל איסור הפגום לתבשיל ואח"כ נפל מקצתו לתבשיל אחר שהאיסור הוא לשבח צ"ע אם לא משערין לפי המדומע עכ"ל אמנם בהגהות להחוו"ד בחידושים ה"ק י"א כ' בפשיטות דא"צ לשער נגד כל האיסור רק לפי ערך המדומע עיי"ש ועי' בס' מגדים חדשים אות ד' מ"ש בזה:
מה אם נערו התבשיל וכו'. דוקא בכה"ג הוא דהוי נ"ט בר נ"ט אבל אם נפל איסור לתבשיל הפוגם ומן אותו תבשיל נפל לתבשיל אחר שג"כ האיסור פוגם הגם שאין גוף האיסור בתבשיל השני אין לחשבו לנ"ט בר נ"ט דפליטת אותו הדבר הוא ממש. יד יהודה בפיה"ק סק"ב:
מו לא נאסרה הקדרה עבאה"ט מ"ש מהט"ז דלאו דוקא וכו' דאפי' בחד נ"ט לפגם מחשב נ"ט בר נ"ט ושרי ועי' בנקה"כ שהשיג על הט"ז דבע"כ בעינן שיהי' הכף בלוע ג"כ מאיסור פגום אבל בלא"ה אסור דאנן קיי"ל לעיל סי' צ"ה דלא שרי נ"ט בר נ"ט אא"כ יש ג' נ"ט בר נ"ט עיי"ש ועי' במנח"י כלל פ"ה ס"ק ע"ד שהביאו וכתב דמשום הא לא קשה על הט"ז דהא רק לכתחלה בעינן ג' נ"ט אבל בדיעבד קיי"ל דסגי בב' נ"ט והכא לענין הכלי מקרי דיעבד אך דבלא"ה נכונים דברי הרמ"א דבעינן ב' נ"ט לפגם דמשום נ"ט בר נ"ט אין להתירו דאם הי' הכף בלוע מאיסור שאינו פגום יש לחוש שמא הקדירה בלע איסור מהכף עצמו בלי אמצעי דתבשיל עיי"ש ועי' בפר"ח ס"ק י"א מ"ש בזה ולדינא הסכים להט"ז עיי"ש ועי' במ"ז סק"ו מ"ש בדברי הנקה"כ והמנח"י הנ"ל ולדינא כ' שיש לצדד להקל בזה כדעת הט"ז מיהו בקדירה של מתכות דאפשר בהגעלה יש לומר דהוי כלכתחלה יש לחוש לדעת הנקה"כ דבעינן ג' נ"ט ע"כ בעינן בע"כ שיהי' הכף בלוע ג"כ מאיסור פגום עיי"ש וכדברים אלו כתב ג"כ בשפ"ד סק"י דבכ"ח יש להורות כהט"ז דכל שיש ב' נ"ט בכלי שרי דהוי דיעבד אך בכלי מתכות צ"ע עיי"ש: (מז) בדבר שאין לו טעם. לאו דוקא דאין לו טעם כלל דכל הדברים המאוסים עד שאינם ראוים לאדם כלל מחמת מאוסן אע"פ שיש להם טעם אין אוסרין הקדירה. יד יהודה בפיה"א ס"ק ט"ז וה"פ:
מח שמתיכין בו הדבש. ע"ל סי' פ"א סעי' ח' ובדברינו שם (ס"ק צ"ג): (מט) אע"פ שיש שם רגלי הדבורים. לאו דוקא רגלי הדבורים דהם עצמות בעלמא דגם בנתבשל בה הדבורים בעצמם או שאר דברים המאוסים ופגומים לגמרי לא נאסרה היורה. שפ"ד ס"ק י"א ויד יהודה בפיה"ק ס"ק כ"א (והגהות צבי לצדיק) ועי' בהגהות הח"ס במה"ק שכ' דמ"מ חילוק יש בין רגלי הדבורים להדבורים עצמן דכשאין שם אלא רגלי הדבורים שאין בהם טעם כלל מותר היורה לבשל בה אח"כ כל מה שירצה אבל כשנתערב גוף הדבורים בהדבש והתיכו ביורה אע"ג דהדבש שרי דהוי נטל"פ כדלעיל סי' פ"א סעי' ח' אבל היורה מיהא אסור לבשל בה שוב חלא ושיכרא עי"ש: (ב) וכל כיוצא בזה. מיהו לכתחלה בודאי אסור לבשל כקדירה דבר איסור הנטל"פ ואם בישל במזיד יש לדונו כדין מבטל איסור לכתחלה ולאסור הכלי רק אם הי' שוגג אין לאסור הכלי. יד יהודה בפיה"א סוף ס"ק ט"ז: סעיף ג:
נא אלא ע"י דבר אחר. עי' בס' זר זהב על האו"ה כלל ל"ב סק"א שכתב דמלשון הש"ע בזה משמע לכאורה דבעינן דוקא שגם האיסור יהי' פוגם קצת אך שאין בכחו לפגום הקדירה רק ע"י חסרון או יתרון מלח ותבלין נפגם האיסור יותר אבל אם האיסור הוא בעצמו מוטעם ומשובח רק שהקדירה הוא עתה פגומה מחמת חסרון או יתרון מלח ותבלין לא מהני אמנם מלשון פסקי הרא"ש והאו"ה שם דין ה' מבואר דאפי' האיסור הוא מוטעם ומשובח בפ"ע רק שע"י חסרון או יתרון מלח ותבלין הוא לפגם ג"כ מותר ולדינא העלה שהוא מחלוקת הפוסקים כי דעת כמה פוסקים משמע דס"ל להחמיר בזה דבעינן דוקא שגם האיסור יהי' פגום קצת וע"י יתרון או חסרון תבלין נעשה פגום לגמרי ולא זולת עיי"ש:
גב לא הי' כח באיסור לפגום עבאה"ט מ"ש דה"ה איפכא וכו' ועי' בחידושי הגרעק"א ז"ל שכתב דבאופן כזה כשהוא פוגם בעוד שלא נתן בו תבלין ומלח יש לדון דמותר להוסיף לכתחלה עד ס' וליתן אח"כ מלח ותבלין שישביח ואין בזה משום ביטול איסור לכתחלה וכו' וסיים בצ"ע לדינא עיי"ש:
נג כח באיסור לפגום. עבאה"ט מ"ש מהש"ך ה"ה איפכא כשהוא פגום מפני שאין שם מלח ותבלין ועי' בס' מנחת פתים שכ' דמ"מ זה דוקא היכא שהתבשיל גופא ראוי לאכלו בלי מלח רק שהאיסור שנפל בו פוגם בלי מלח בזה הוא דשרי אבל היכא דהתבשיל גופא לא חזיא בלי מלח אף דגם האיסור פגום בלי מלח אסור דהא אין האיסור מפסיד דבר דגם מבלעדו פגום בלי מלח עיי"ש:
נד לפגום. עבאה"ט מ"ש מהאו"ה ועשפ"ד סק"ו:
סעיף ד:
נה שמן ודבש. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דלדידן בלא"ה מותר דסתם כלים של עכו"ם אינם ב"י ועי' בס' מנחת יהודה (מהרב מהרי"ל אופינהיים ז"ל) שכ' שע"ז סומכים בכל גלילותינו להתיר הדבש שקונין מהעכו"ם אע"פ שהעכו"ם מבשלין איתן בכליהן והרי ברמ"א סתם לאסור במקום שאין הפסד גדול דסימנין שהרמ"א לא החמיר רק לגבי בשר עצמו אבל לגבי בלוע שבכלי אין להחמיר כלל וע"כ בסתם כלי של עכו"ם דקיי"ל דהוא אינו ב"י אין להחמיר אפי' לכתחלה עיי"ש:
נו ודבש. וכיוצא בזה אשכחן גם להלן סו' קל"ד סעי' ט' דתאנים עם יין הוי נטל"פ ועי' במ"א או"ח סי' תמ"ז סק"ו דחטין ושעורים ועיסת חמץ בבאר מים הוי' נטל"פ עיי"ש:
נז של עכו"ם. עבכנה"ג לעיל סי' פ"ז בהגהות ב"י אות מ"ג שכתב שפעם אחת הביאו התוגרמים דבש בנודות של עיר ואסר הדבש כיון שהי' הנוד בצד הבשר לפנים שיש שם תלתלי בשר דאע"ג שנתייבש והוי כעץ בעלמא מ"מ כיון ששהה הדבש בהנוד מעל"ע חוזר ומתרכך ונותן טעם בהדבש ע"כ יש לאסור אכן אם הי' לצד השיער אין להחמיר עיי"ש ועי' בשפ"ד סי' פ"ז שם ס"ק כ"ב שנותן פנים מסבירות לפסק זה של הכנה"ג דלצד השיער אין לחוש דהעור לחוד אין בו טעם כ"כ ויש לסמוך בכה"ג אמ"ד דבשר בדבש פוגם עיי"ש ועי' בשו"ת פרח מטה אהרן חלק ב' סי' ל"ג שהביא ג"כ מנהג זה לחלק בין אם הי' לצד השיער ובין אם הי' לצד הבשר עיי"ש אמנם יעוין בס' בית דוד הספרדי חיו"ד סי' מ"ה שכ' דבשמן ודבש כיון דיש פוסקים דהוי נטל"פ בבשר ע"כ יש לסמוך להקל גם כשהי' לצד הבשר עיי"ש ועי' בשלחן גבוה בסי' פ"ז שם מה שהאריך בדברי הכנה"ג ותשו' פמ"א הנזכר והעלה דמצד הדין אין שום איסור גם בהושם הדבש בנוד מצד הבשר כי כבר נודע כי עור הנודות מתקנים אותם כעין עיבוד עד שנעשה כעין עורות המנעלים שאין בהם טעם בשר כלל ואפי' כששורין אותו הרבה ימים לא יוצא ממנו שים טעם ואותן שנוהגין להחמיר בזה הוא מנהג בטעות ונשאלין ומתירין להם ובדיעבד או לצורך חולה אע"פ שאין בו סכנה יש להתיר אפי' בלא התרה והביא שם מה שנתוכח עם הגאון מו"ה משה ארמילאוו ז"ל שדעת הגאון הנ"ל דלא הוי מנהג טעות אלא מנהג ותיקין הוא ע"כ אפי' בדיעבד ובהפ"מ אין להקל אכן לחולה אע"פ שאב"ס אם לא נמצא אחרת יש להקל ונדפס תשו' זו בספרו שו"ת דבר משה ח"א סי' י"א והוא ז"ל כתב לו להשיב ע"ד והרב דבר משה חזר וכתב לו לחזק דבריו בזה עיי"ש באריכות גדול:
נח מותרים עי' בס' דברי יוסף סי' תל"ז שהאריך בענין הציקארי"ע שנודע שהעכו"ם מערבין בה שומן חזיר בשעת בישול הווארצלי"ן ודעת השואל דהציקארי"ע לא נ"נ דהוי נטל"פ כיון שאינו ראוי אז למאכל אדם ואין ראוי למאכל אדם רק לאחר שמערבין אותה בקאפפ"ע ואז בטל השומן בס' והוא השיב דז"א דמנין לומר שהוא נטל"פ אלא שאין נאכל כעת כל זמן שהוא חי וצריך עדיין תיקון ובישול והלא נודע דעת הפוסקים שאין לנו לחדש מדעתינו לומר שהוא נטל"פ מה שלא נזכר בפוסקים ועיי"ש במ"ש בזה והעלה לאסרה בפשיטות וכתב דאפי' לדעת הרמ"א בתשו' דס"ל דשמן בשומן חזיר פוגם מ"מ בזה גם הרמ"א מודה דאסור עיי"ש ועי' בס' שבילי דוד בהתשו' שבסוף הס' שרצה השואל שם ג"כ לומר הכי והוא ז"ל השיב דכיון דגם קודם הבישול אין הציקארי"ע כעפר בעלמא וקצת ראוי הוא לאכילת תינוק לא יצא מכלל אוכל גם כשהוא חי וכיון שהשומן חזיר נותן בו טעם אמרינן בי' חנ"נ עיי"ש ועי' שם עוד בתשו' מבן המחבר שהאריך טובא בזה ובסוף סיים תבנא לדינא דהציקארי"ע שעושין מלפת שקורין ריבי"ן יש להתיר כי יבואר לעיל סי' צ"ו דלפת משנה טעם הבשר וא"כ כיון דבלא"ה אין כאן טעם גמור רק טעם קלוש וא"כ קודם הבישול לא נ"נ וממילא דשרי לבטל לכתחלה במו בבשמים ופלפלין דהוי נטל"פ דקיי"ל דשרי לבטל לכתחלה אולם הקאפפ"ע שעושין במאשי"ן ע"י מה שמערין על הציקארי"ע יש להחמיר כיון דנתבשל מעט בעירוי קצת ונ"נ ע"כ גם בציקארי"ע הנעשה מלפת יש להחמיר ועוד דכיון דנתבשל י"ל דע"י הבישול אין הלפת משנה הטעם ומ"מ אין למחות ביד המקיל גם בכה"ג כי י"ל דמיד שעירבו השומן עם הציקארי"ע קודם שמערין עלי' לעשות קאפפ"ע דאז הוא עדיין חי ומשנה הלפת טעם השומן ושוב אינו נאסר דטעמו נפגם אמנם בציקארי"ע שעושין מווארצלי"ן בזה כשעושין הקאפפ"ע במאשי"ן הוא איסור ברור אבל כשמבשלין הקאפפ"ע בקדירה שנותנין הציקארי"ע לתוך קדירה של מים באופן שיש ס' שרי אף בציקארי"ע של ווארצי"ן אך בכל זה יש לכל בעל נפש לזהר אך בציקארי"ע שעושין מריבי"ן ומבשלין הקאפפ"ע בקדירה מים באופן שלא נ"נ אין כאן שום חשש וישתו ענוים וישבעו עיי"ש באריכות ועי' בס' דברי יוסף סוף סי' תקע"ז שהביאו והתפלא עליו במ"ש דהציקארי"ע של לפת שקורין ריבי"ן אף שנתערב בו שומן חזיר אין אסיר כיון שהלפת משנה טעם הבשר זה אינו כי מבואר ברש"י דדוקא טעם הנפלט מסכין הוא שיש כח בלפת לשנה את טעמו משא"כ שומן בעין שיש במאכל אין שום סברה לומר דהלפת משנה את טעמו או מקליש את טעמו ע"כ אין שום צד להתיר גם את הציקארי"ע שעושין מלפת שקורין ריבי"ן עיי"ש:
נט מפני שהבשר פוגם. עבאה"ט מ"ש דהמחבר בא לאשמעינן דבשר פוגם שמן ודבש ור"ל לאו דוקא בטעם הבלוע בכלי אלא גם אם נתערב בו בשר בעין מותר מטעם זה. שפ"ד ס"ק י"ג. ועי' בשו"ת הרמ"א סי' נ"ד שמתיר השמן זית שמושחין את החביות בשומן חזיר משום דשומן חזיר הוי נטל"פ בהשמן עיי"ש והביאו בשפ"ד ס"ק י"ג לדינא עיי"ש ועי' במנח"י כלל ע"ה ס"ק ל"ד מ"ש בענין זה בדבר השמן זית שיש חשש שמערבין בו שומן חזיר והאריך בדברי הרמ"א בתשו' שם ודברי הש"ך כאן והעלה דהיכא שידעינן בודאי שנתערב בו שומן חזיר או שיש חשש פליטת כלים ב"י יש לחוש לדברי הש"ך לאסור השמן אבל מן הסתם אין לחוש וכן אין לחוש לחשש שמושחין החביות בשומן חזיר עיי"ש ועי' בס' באר יעקב בהתשו' שנדפס שם בסי' זה בדברי הרב השואל שם שמפקפק שם ע"ד המנח"י שדעתו להתיר השמן הזית המובא מאיטלי"א כל שלא ידעינן בודאי שמערבין בו שומן חזיר ודעת הרב השואל שם לאסור כל שמן זית שמביאין ממרחקים עד שיתברר שלא עירבו בו שומן חזיר אמנם הגאון בעל באר יעקב האריך בתשו' שם לדחות דברי השואל שם ומתרץ דברי המנח"י והעלה דהעיקר להקל ולהתיר כל שמן זית שמביאין ממרחקים בסתמא כל שלא ידעינן שעירבו בו שומן חזיר עיי"ש באריכות ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ח וס"ק כ' ובפיה"ק ס"ק כ"ה דלדידן בזמה"ז אין לסמוך להקל לצרף לסניף דשומן חזיר בשמן פוגם דכל שיש חשש שמערבין בו שומן חזיר אין להתירו דיכול להיות שבקיאין כעת לטהר אותו שלא ירגיש בו שום טעם וריח ויהי' כמו שמן ממש וגם אולי באמת נרגש בו טעם חזיר ואף אם אוכלין אותו כל ישראל ואומרים שאין מרגישין בו טעם חזיר קשה לסמוך על הטעימה די"ל דישראל אינו בקי בטעם חזיר ושומן חזיר ואף על עכו"ם אין סומכין כעת בטעימה אמנם מסתמא אין לחוש לתערובות דבר טמא ואוכלין אותו כמו שהי' אוכלין אותו בימי חכמי הש"ס והתירו להדיא השמן של עכו"ם ויהי' מאיזה טעם שיהי' עיי"ש ועי' בשו"ת אדמו"ר דברי חיים חלק א' ביו"ד סי' ב' שהאריך בפלפולו בדבר השמן המובא ממרחקים ויצא קול שמערבין בו שומן חזיר וכ' דמסתמא אין לחוש כיון דרובא דעלמא בכל המדינות השמן כשר בלא שום זיוף רק במדינה אחת יש רינון וקול ששם מזייפין כל זמן שלא ידעו במדינותינו שמביאים השמן משם דייקא כל השמנים כשרים בלי פקפוק מטעם רוב ומטעם קרוב ואין לחוש לזיוף אך במקום שידוע שהחנוונים מביאים ממדינה שאומרים שמזייפים שם י"ל דהוי קבוע ואסור עיי"ש באריכות:
אמנם בגוף דברי הרמ"א שם בתשו' ההוא שכ' א' מהטעמים שמתיר השומן שמערבין בו שומן חזיר הוא משום דפשוט הוא דכל שומן חזיר הוי בכ"מ נטל"פ גם בלא תערובות דדבר מאוס הוא ביותר מכל שרצים שבעולם עד שאמרו חז"ל שלא יאמר האדם אי אפשי בבשר חזיר וכו' ולא אמרו כן בשאר שרצים ש"מ שזה ידוע טפי שהוא פגום בעצמו עיי"ש עי' בשפ"ד שם שכ' שהוא צ"ע כי הוא דבר חדש ולא נמצא כן בשום ספר ומסתימת הפוסקים משמע דהוי נ"ט לשבח ואם נפל בשר חזיר או שומן חזיר לתבשיל אוסר עד ס' עיי"ש ועי' ביד יהודה שש מ"ש לחזק דברי הפרמ"ג בזה והעלה שכן עיקר לדינא דהא אנו רואין שהוא עולה על שלחן מלכים עיי"ש ועי' בהתשו' שבסוף הס' שבילי דוד חיו"ד מ"ש בדבר הציקארי"ע שנודע שמפטמין אותה בשומן חזיר והביא שם דעת חכם א' שרצה להמציא היתר עפ"ד הרמ"א להלן סי' קי"ד סעי' ד' מה שמושחין היורה של שכר בשומן חזיר הוי לפגם וכיון דאמרינן דחזיר נטל"פ בשכר מכ"ש בקאפפ"ע שצריך להיות מבושם ולא אמרינן דהציקארי"ע משוי אותו לשבח דלא אמרינן כן רק בדבר חריף והוא מדחה דבריו ומביא דברי השפ"ד הנ"ל והביא עוד ראיות לדבריו דאין שום צד להקל מכח דברי הרמ"א בתשו' הנ"ל אלא אף אם מאוס הוא מ"מ הנה התורה אסרה ואם נפל פחות מס' בודאי אסור מן התורה ומכ"ש כאן בציקארי"ע כיון שאנו רואין שהאומן נותן בו השומן כדי להשביחו ואף את"ל שאין הציקארי"ע מאכל מ"מ עכ"פ כיון שנותנין הציקארי"ע בקאפפ"ע נותן בו טעם טוב וטעם זה משביח גם טעם השומן אשר בציקארי"ע ועיי"ש בתשו' מבן המחבר שם שכתב ג"כ ראיות שאין לסמוך ע"ד הרמ"א הנ"ל להקל בענין זה כלל עיי"ש:
ועיין עוד בתשו' הרמ"א שם בסיף הסי' שכתב בדבר הדגים שקורין אותן לאקסי"ן אף שיש הרבה בני אדם שאומרים שמושחין אותן לפעמים בשומן חזיר אין לחוש דהוי נטל"פ והמחמיר בזה אינו אלא מן המחמירין עיי"ש ועי' שפ"ד שם שכ' דאף דבגוף הדבר שכתב הרמ"א דהוי נטל"פ אין לסמוך כמש"ל מ"מ לדינא אף דהוי נ"ט לשבח אין לאסור הלאקסי"ן דאין לחוש לדברי האומרים הנ"ל דאחזוקי איסורא לא מחזקינן עיי"ש ועי' בתשו' שאילת יעב"ץ חלק ב' סי' כ"ט מ"ש בדברי הרמ"א בזה וכ' דאף אם אמת הדבר שמושחין אותו בשומן אין אוסר רק כדי קליפה כיון דאין מושחין אותו אלא לאחר שנתייבש ואינו בולע אז רק כדי קליפה אמנם כיון שלא נודע בבירור אין לחוש ואפי' נודע שיש קצתן מושחין וידועין הן והשאר לא נודע אם מושחין א"צ לפרוש המסופקין כל שאין דרך כולם לעשות כן ומותר לקנות מכולן אפי' בבתיהן כדקיי"ל בעלמא דמתבואה אחת מצלת על כולן אכן אם נודע בודאי שקצתן ואפי' רק א' מושח בשומן חזיר ואפי' ידוע ג"כ שהשאר אין מושחין ואין מכירין מי הוא המושח ומי המה שאינם מושחין אסור לקנות ממקום קביעות לכתחלה ובדיעבד צריך ליטול ממנו כ"ק אבל מן הפורש ממקום קביעתו מותר לקנות אם הרוב בודאי אין מושחין אע"פ שמקצתן בודאי מושחין ובעל נפש יחוש לדבר בכ"מ ויטול ממנו כדי קליפה לעולם עיי"ש:
ס שהבשר פוגם. ופשוט מדברי כל הפוסקים דלאו דוקא בשר דה"ה שומן בשר הוא פוגם בשמן והדבש ועי' ברמב"ם בפיהמ"ש בע"ז פ' השוכר עיי"ש ועשפ"ד להלן סי' ק"ה סק"ב (בד"ה תשובה) דה"ה כבד שנכבש ביין י"ל דמותר היין משום דדם ביין הוי נטל"פ עיי"ש:
סא ומסריחו. ומשמע דגם אם מערב אותו אח"כ במאכל אחר אינו חוזר להשביח ולעולם הוא עומד בפגמו וסרחנו ומותר דהא שמן ודבש אינם דברים שעומדים לאכילה בעצמם רק עומדים לתת אותן בתבשילין אחרים וזה דוקא בשמן ודבש בבשר וכאמור משא"כ בחלב (בקמ"ץ או בציר"י) או בשר ביין שכ' הרמ"א בסוף סי' זה דג"כ הוי נטל"פ בזה הוי דוקא כשהיין הוא בעצמו אבל אם נתנו לתבשיל אחר יכול לחזור ולהשביח ואסיר. יד יהודה בפיה"ק ס"ק כ"ג מהאו"ה:
סב וכן לדבש. כתב בס' בית יהודה (להה"ג מהר"י לאנדא ז"ל) שאלה בשר שבלעה חלב (בקמ"ץ) ונפל לדבש רותח אם נאסר הדבש כיון דקיי"ל דבשר בדבש הוא נטל"פ או אם נימא דאף דלא נאסר מחמת הבשר מ"מ נאסר עכ"פ מחמת טעם החלב שבבשר שנעשה גוף איסור ועיי"ש במ"ש בזה ולדינא סיים דכיון דטעם חלב שבבשר הוא נ"ט לשבח בהדבש נאסר הדבש עיי"ש: (סג) לדבש. עט"ז סק"ג שהביא קושית הב"י שהרי העולם מבשלים בשר עם דבש והוא משבית והביא ב' תירוצים א' תירוץ הב"י דהשבח הוא רק ע"י התבלין והבצלים אבל אם הי' בשר ודבש לבדם הי' פוגמין והב' הוא תירץ של הב"ח דכשהעולם מבשלין בשר עם דבש הוא רק כפי מנהג העולם שהדבש הוא מועט והבשר הוא הרבה וכיון שהבשר הוא עיקר הדבש משבית אבל אם הי' הרבה דבש ומעט בשר דאז הדבש הוא עיקר בודאי שהבשר פוגם את הדבש ועפר"ח ס"ק ט"ו שדעתו כדעת הב"ח בזה עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ט ובפיה"ק ס"ק כ"ד שכ' שכן עיקר לדינא כהב"ח והפר"ח עיי"ש: (סד) לדבש. עי' בפרי תואר סק"ו שכ' דלשיטת המרדכי לאו דוקא בשר דה"ה כל דבר אישור כגון דם וחלב (בציר"י) ג"כ פוגם בדבש ועיי"ש במ"ש בזה ועי' במנחת פתים מ"ש בענין זה וסיים דמ"מ מסתימת הש"ע משמע דדוקא בשר פוגם בדבש ולא חלב (בציר"י) ושאר איסורין וסיים בצ"ע עיי"ש: (סה) דבשר אינו פוגם וכו'. עי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק כ"ה דפשוט הוא דלדעה זו אין נ"מ בין בשר לשומן איסור דגם שומן חזיר אינו פוגם הדבש עצמו עיי"ש:
סו ובמקום שאין הפסד. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דאפי' בהפסד גדול יש להחמיר היינו בידוע שיש בו בשר או עכ"פ שנתבשלו בכלי בשר ב"י אבל בסתמא גם הרמ"א מודה דמותר לקנות גם דבש עצמו של עכו"ם דהא סתם כלי של עכו"ם אינו ב"י וכמ"ש הבאה"ט בס"ק הקודם מהש"ך וה"פ:
סז שאין הפסד. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דבשמן גם הי"א מודים דפוגם ועי' בתשו' הרמ"א שם שמבואר מדבריו דלהי"א אלו גם בשמן יש חילוק בין שמן קרוש ובין שמן שלוק ונעשה משקה דבע"כ גם שמן בבשר או בשומן אינו פוגם אלא כשהוא שלוק ונעשה משקה אבל קודם שנשלק ונעשה כמשקה אפשר לומר דהוי נ"ט לשבח כמו בדבש דלא הוי נטל"פ אלא כשנעשה משקה עיי"ש והביאו בשפ"ד ס"ק י"ד ועיי"ש במ"ש בזה ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ד מ"ש בזה והעלה דלדינא בע"כ אין לחלק בין אם הוא שלוק או לאו דכיון דכל שמן שלנו אף אם הוא שלוק דרכו להיות נקפה במעט קרירות וכשמחמים אותו מעט הוא נפשר תיכף ע"כ כל שמן נידון לעולם כמשקה ובכ"מ הוי נטל"פ בבשר או בשומן עיי"ש:
סח בשר. דוקא בשר עצמו ביין אבל תבשיל של בשר ביין או דג ביין הוא משביח מתחלה ועד סוף. קהל יהודה (להרב מהר"י אשכנזי) מהרמב"ם בפי' המשניות:
סט או חלב. עפת"ש מ"ש לענין אם ר"ל בציר"י או בקמ"ץ ועי' בישועות יעקב סק"ב שכ' בפשיטות דגרסינן חלב בציר"י עיי"ש אמנם בשו"ת צמח צדק סי' פ' שמבואר מדבריו שהבין דר"ל חלב בקמ"ץ עיי"ש אך בנו של הגאון הצ"צ הנ"ל בקו"א כתב ע"ז שאין זה מדברי אביו ואין זה כת"י עיי"ש ועי' בשו"ת מאמר מרדכי (מהגאון מדיסלדארף ז"ל) סי' ל"ח ול"ט שכ' שכן עיקר כדעת בנו שחס על כבוד אביו ז"ל בזה ושכן עיקר לדינא שתיבת חלב הוא מנוקד בציר"י עיי"ש וכ"כ בהגהות אמרי ברוך ובהגהות הגה"ק בעל ישמח משה ז"ל ובהגהות יד שאול ובנימוקי רי"ב וביד אפרים ועי' בחוו"ד בביאורים סק"ח שהביא ג"כ דברי הנו"ב הנזכר לדינא עיי"ש ועי' בס' תשובה מאהבה חלק ג' בגליון היו"ד כאן שהתפלא על הנו"ב ועל החוו"ד שנעלם מהם דברי הצ"צ שכתב דר"ל חלב בקמ"ץ עיי"ש ובמכת"ה לא ראה דברי בנו של הצ"צ הנ"ל ועי' בחכמת אדם כלל נ"ג סעי' י"ז שפסק דבין חלב בציר"י ובין חלב בקמ"ץ הוי ספיקא דדינא ויש לדין שניהם כדין ספק אם הוא נטל"פ או נ"ט לשבח עיי"ש וממילא לפמש"ל (ס"ק י') לחלק בדבר דאיכא פלוגתת הפוסקים בין מין במינו ובין מין בשאינו מינו ממילא דבנ"ד דבמין במינו ויש רוב יש להקל בין בחלב בציר"י ובין בחלב בקמ"ץ אבל במין בשאינו מינו אין להקל דעכ"פ מידי ספק לא נפקא אולם לפי מ"ש שם מהש"ך דהוי בכלל ספק חסרון ידיעה גם במין במינו ויש רוב אין להקל ועדיין הדבר צ"ע ועי' בס' דברי יוסף חלק ב' סוף סי' תל"ו וסי' תשכ"ג באריכות מזה:
ע הוי לפגם ומותר. ופשוט הוא דכל זה במערב חלב סתם ביין כמו שהוא מתולדתו וכמובן אמנם עכשיו בעוה"ר גדול המכשילה שנותנין ע"פ רוב לתוך היין אותו המשקה הנקרא גליצירי"ן בל"א והוא נעשה מחלב (בציר"י) ע"י תחבולות מלאכת הכעמ"י שמנקין אותו ע"י בישול ותחבולות עד שמפרידין ממנו כל הפסולות מכל טעם חלב שבו וגם ריחו של חלב אין מרגישין בו ונעשה מתוק לחיך עד שממתקין בו היין ונכשלים בו כמה בי"י ששותין היינות הללו בחזקת כשרות ונכשלין באיסור כרת ר"ל וכן ראיתי זה לפני עשרים שנה בערך שנדפס קונטרס אזהרה מהרב הגאון מו"ה שמעון סופר ז"ל אבד"ק קראקא על דבר היינות שמערבין בהם גליצירי"ן כדי למתקו שיזהרו מלשתוהו וכ' שם תוכחת מגולה על המקילין שנכשלים באיסור כרת והנה ראיתי בשו"ת יד מאיר סי' ד' שראה זה הקונטרס ומתמה על הגאון איך הפריז על המדה שמקלל את כל מי ששותה יין זה שיש בו איסור כרת והעלה בפלפול דהא דקיי"ל דלא מהני טעימה הוא רק בנודע בודאי שנפל איסור בתוך היתר אז אין לסמוך על טעימה אבל בסתם יין שקונין שיש ספק שמא לא נפל איסור לשם כלל והיינו שלא עירבו בו כלל בזה ודאי לכ"ע דסמכינן אטעימה ע"כ מהני בזה גם טעימת ישראל אם טועם ישראל ואמר שאין בו טעם חלב אין שום סברה לאסור היין עיי"ש באריכות ואני מתמה איך לא חש לקמחי' לכתוב דבר זר כזה דמהני טעימה לזה וכי יש לזה הגליצירי"ן עוד טעם חלב או ריחו הלא כבר הקדמנו שאין לו עוד שום טעם וריח של חלב רק הוא מתוק עד שיוכל להשלים מתיקות היין וכטעם טוב ומתוק בתולדה הנהו וא"כ מה מהני הטעימה לזה ושמעתי ממה שאמרו לי סוחרים מפורסמים הבקיאים באומנות זה כי בחנו וניסו אותו שאם ממזגין היין אם הגליצירי"ן באומנות היטב אז גם חכמי הכעמיקי"ר אינם יכולין להבחין ביין טוב ומתוק אם המתיקות היא בתולדה או שהוא מתיקות זר של הגליצירי"ן וא"כ איך יטעום איש פשוט ויבחין בהיין אם נתנו בו גליצרי"ן הלא אם ירגיש איזה מתיקות יחשוב שהוא מתיקות הטבעי של היין ולכן חלילה לסמוך ע"ז להקל כלל באיסור כרת ובעוה"ר בפרצת הדור בודאי אסור לשתות שום יין שיש בו מתיקות עד שיודע ממי לקחו היין שהוא איש מהימן ובר סמכא שח"ו לא יצא מתח"י מכשול אבל בסתמא אסור לשתותו וכן שמעתי שיש כמה פאבריקען שעושין מיני יי"ש הנקרא ליקע"ר או רזאר"ע) עם צוקער מעורב בסימנים שונים ונותנין בהם זה הגליצירי"ן להטעים אותו ביותר וכן שמעתי שיש פאבריקי"ן שעושין השכר היקר וגם בו מעורב מן הגליצירי"ן הנזכר והנה אם כפי הנראה נותנין ממנו רק מעט ובודאי יש ששים בהיין או בהיי"ש נגד המעט גליצירי"ן שנותנין בו הא כיון דעבידא לטעמא לא בטל והנה הגם שהט"ז הביא בסי' צ"ח ס"ק י"א מהאו"ה דשומן לא הוי עבידא לטעמא אמנם יעוין בפר"ח שם ס"ק כ"ד שהביא מלשון הרמב"ם בפיהמ"ש למס' ערלה דחשיב גם שמן בכלל דברים העשוים לתבל הקדירה והדבר תלוי בכוונות הנותן דאם נתנו בקדירה כדי לתבל אותה אינו בטל עיי"ש ובמנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק ס"א. וחוץ מזה הנה פשוט דברי האו"ה שכ' דשומן לא עבידא לטעמא ובטל בס' הוא בע"כ רק אם אין מרגישין טעמו אבל אם מרגישין טעמו בודאי דכ"ע מודים דלא בטל ועש"ך שם ס"ק כ"ח ובהיין והיי"ש הנ"ל בודאי נותנין גליצירי"ן עד שיהיה מרגישין הטעם של המתיקות וא"כ בודאי דלא בטל ועיי"ש בשפ"ד ובשער התערובות חלק ג' פרק א' דיש כמה רבוותא דס"ל דכל שמרגישין טעמו לא בטל מה"ת עיי"ש ע"כ בודאי דכל ירא שמים ירא ויחוש לנפשו שלא יכשל באיסור כרת חלילה ויזהר באזהרה יתירה שלא יתגעל נפשו ביין וביי"ש ובשכר שלא נודע לו בבירור שאין בו חשש תערובות הגליצירי"ן וידע כי בנפשו הוא ולהשומע ינעם:
עא לפגם ומותר. ודוקא אותו התערובות עצמו מותר אבל אם מערב אותו אח"כ לתבשיל אחר שמשביח בו אסור. יד יהודה בפיה"ק ס"ק כ"ג וס"ק כ"ז מהאו"ה עיי"ש (וע"ל ס"ק מ"ב):
עב ומותר. עי' רמב"ם בפיהמ"ש בע"ז פ' השוכר שכ' דדבש ביין הוי לפגם וכן יין בשמן ועש"ס בע"ז שם דף ל"ח ע"ב משחא שליקא דארמאי למאי ניחוש לה אי משום אערובי מיסרי סרי ופירש"י משום אערובי שמא נתערב בו יין נטל"פ הוא וכ"כ שם הר"ן ומבואר מדבריהם כן דיין בשמן הוי נטל"פ ועי' בפרי תואר סק"ו מ"ש בזה ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ט מ"ש ע"ד הפרי תואר בזה ובסוף דבריו סיים אך בלא זה לא ידענו איך שייך כלל עירוב יין בשמן דהא שמן אינו מתערב כלל עם שום משקה כמבואר ברמב"ם הלכ' תערובות מהתוספתא וסיים ואולי ע"י בישול הוא מתערב יפה וצ"ע עיי"ש:
סעיף ה:
עג קדרה שאינה ב"י. פרטי דינים של קדירה ב"י יתבאר להלן סי' קכ"ב סעיף ב' אי"ה כי שם מקומו:
עד אחר שנתבשל בה האיסור. וה"ה אם עמד בה מעל"ע אם הוא דבר לח כמבואר לעיל סי' צ"ג (ס"ק ל"ו):
עה שעבר עליה מעל"ע. כל זה הוא דוקא בכלי אבל אוכל שקיבל טעם הוי תמיד לשבח ואוסר לעולם:
עו שנתבשל בה האיסור. ואם עמד התבשיל בהקדירה לאחר הבישול כמה שעות עד שנצטנן מחשבין המעל"ע ליחשב אינו ב"י מעת שנצטנן האיסור שלא הי' היס"ב עוד ובא לגדר פושרין. פת"ש לעיל סי' צ"ג סק"ה בשם החות יאיר ויד יהודה כאן בפיה"ק ס"ק כ"ט:
עז האיסור. עי' בדברי שאול ויוסף דעת לעיל סי' צ"ד ס"א בעובדא שבא לפניו בכף שקיבל טעם חלב תרבא ונשאר איסור והי' אינו ב"י ותחבו לתוך קדירה של היתר ולא הי' ששים בתבשיל כנגד הכף והדיינים התירו הכל הקדירה והתבשיל והוא ז"ל התווכח עמהם והורה לאסור הקדירה דכיון דקיי"ל דנ"ט בר נ"ט אסור בבליעת איסור מכ"ש דנטל"פ דאינו ב"י אסור בבליעת איסור דדוקא בב"ח מותר אינו ב"י שאינו יכול לחול עליו שם בב"ח לאחר שאינו ב"י משא"כ בשאר איסורין שכבר נאסר אין להתיר רק התבשיל אבל הקדירה שקיבלה טעם פגום מכלי שאינו ב"י משאר, איסורין אסור להשתמש באותה כלי עוד לכתחלה דהא נטל"פ אסור לכתחלה עיי"ש באריכות אמנם הנה המעיין יראה שהוא דבר חדש שלא נמצא בשום מקום ומעולם לא שמענו חומרא זו ומלשון הטוהמ"ח בזה הנך רואה שכ' בלשונם וכיון שעבר עלי' מעל"ע אחר שנתבשל בה האיסור נקראת אינה ב"י ומתחלה אמר דכל קדירה שאינה ב"י חשיבה טעמה לפגם ואינה אוסרת מבואר דאפי' בבליעת איסור חשובה טעמה לפגם ואינה אוסר ומסתימת הלשון ואינה אוסרת משמע להדיא דאפי' כלי אינה אוסרת וה"פ לפענ"ד ואין להחמיר כלל : (עח) שאם לא הדיחה. עבאה"ט מ"ש דסתם כלים אמרינן שהי' נקיים ועי' בפרמ"ג או"ח בהנהגות הנשאל באו"ה סדר ב' אות ט' שמבואר מדבריו דדוקא אם אי אפשר לשאול סמכינן אסתמא אבל אם אפשר צריך לשאול אם היתה הקדירה מודחת ועיי"ש במנחת שי שכתב הטעם דלא אפשר לידע ואינו שואל הוי כמעלים עין מן האיסור עיי"ש:
עט לא הדיחה. עבאה"ט מ"ש. דסתם כלים הם נקיים ועשפ"ד לעיל סי' צ"ה סק"א שכ' מהאו"ה והת"ח דלא ס"ל כן אלא דמסתמא אינה מודחת אך דבאו"ה כתב דמסתמא יש ס' נגד הטיח שעל הקדירה עיי"ש אמנם יעוין בתורת יקותיאל סק"ג שכ' שאין לתת כלל בזה לדינא דבכ"מ יש ס' בתבשיל נגד לכלוך מרק שעל דפנותיה דהכל הוא לפי הענין עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ג ובדבריו כאן בפיה"א ס"ק כ"ד ובפיה"ק סק"ל מ"ש בזה ועי' בדברינו לעיל סי' צ"ה שם (ס"ק מ"ז):
פ לכ"ע שרי. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דאפי' איכא ממשית בעין אין הבלוע שבתוך הקדירה נ"ט לשבח ועשפ"ד ס"ק ט"ז דאין חילוק בכל זה בין כלי מתכות לחרס עיי"ש:
סעיף ו:
פא שאם שמו פלפלין וכו' הכל אסור. עי' בשו"ת שיבת ציון סי' ל"ב שרצה השואל לומר דאמרינן דחורפי' מחליא לי' לשבח הוא רק מדרבנן והוא ז"ל מדחה דבריו דכיון דחז"ל עמדו על הנסיון ויודעים שבדבר חריף גם נטל"פ הוי לשבח ממילא דהוי מדאורייתא עיי"ש ועפרמ"ג בשער התערובות חלק ג' פרק י' (בד"ה עוד יש לעיין) שעמד ג"כ על המחקר בזה בהא דנטל"פ בדבר חריף אוסר אם הוא מן התורה או רק מדרבנן ואת"ל שהוא מה"ת אי דוקא בקורט של חלתות או ה"ה בשאר דברים חריפים הוי ג"כ מן התורה ועיי"ש במ"ש בזה וסיים ומ"מ יראה דבודאי אף בשאר דברים חריפים לדידן מה"ת נטל"פ אסור עכ"ל ועיי"ש עוד שכ' דבספק אם נפל משאר דברים חריפים אף אם נחליט דהוי מה"ת אפ"ה מותר מטעם ס"ס שמא לא נפל ואת"ל נפל שמא הלכה כהמ"ד דלא הוי ד"ח אלא קירט של חלתית עכ"ד:
פב בקדרה של איסור. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דדוקא רובו דבר חריף בעינן ופשוט הוא דהכל הוא לפי הענין דיש דברים חריפים הרבה אשר גם אם הם מעט הכמות משוה לחריף גם לרוב הכמות וכן יש אשר הם חריפים הרבה וע"י הבישול נתבטל החריפות כבצלים וכיוצא. יד יהודה בפיה"ק ס"ק ל"ג ועי' בדברינו לעיל סי' צ"ה (ס"ק מ"א):
פג שאינה בת יומא. עי' תורת יקותיאל סק"ב שכתב דפשוט הוא דה"ה אם תחב כף שאינו ב"י בקדירה ואח"כ שמו בו פלפלין נמי אסור מה"ת עיי"ש: (פד) הכל אסור וכו'. עי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק כ"ו שהלשון הכל אסור צריך ביאור דהא הקדירה בלא"ה אסורה ולומר דהקדירה חוזר להיות נ"ט לשבח כאלו הי' ב"י גם זה אינו כמ"ש הש"ך להלן סי' קכ"ב אלא דבע"כ צריך לומר דבא לאשמעינן דגם אם יש שאר דברים בקדירה שאינן חריפים אסורין ועיי"ש בפיה"ק ס"ק ל"ד שכתב דלפ"ז גם אם נפל תבשיל זה למאכל שאינו חריף אוסר כיון דכבר נעשה לשבח עיי"ש:
פה דחורפיה משויא ליה לשבח. עי' בפרמ"ג בשער התערובות חלק ג' פרק ו' (בד"ה עוד אבאר לך) שכ' וז"ל נטל"פ בדבר חריף דקיי"ל דאסור דחורפי' מחליא לי' לשבח לאו בכל נטל"פ הוא כן דמאכל הנפסד מאוכל אדם ונפל לדבר חריף אף שאין פוגמו יש להתיר דמ"מ מאוכל גופא פקע שם איסור מיניה וכו' עכ"ד:
סעיף ז:
פו הוחמו בה מים. היינו שהי' רותח שהיס"ב. תורת יקותיאל סק"ד עי"ש:
פז מים. עמ"ז ס"ק י"א ושפ"ד ס"ק י"ח שכתב דוקא מים אבל אם בישלו בשר ואחר לילה חלב ואחר מעל"ע מבשר בישלו בה שנית חלב בודאי אסיר לכ"ע ולא מהני כלל היתרה דלילה וחשבינן מעל"ע מבשר ועיי"ש עוד לעיל סי' צ"ד בשפ"ד סק"ב ובחידושי הגרעק"א כאן ועי' בעצי לבונה שכתב דאפי' בהפ"מ אין להקל בזה כלל עיי"ש ועי' בס' בית יהודה (להג' מהר"י לאנדא ז"ל) שמתמה ע"ד הפרמ"ג בזה דהא אף שהחלב שבישל בתוך מעל"ע מהבשר נ"נ מ"מ הא החלב שנתבשל בקדירה זו פעם שנית לאחר מעל"ע מהבשר אין בה טעם בשר דהא הוא לאחר מעל"ע וטעם הבשר פגום רק שקיבלה טעם חלב שנתבשל מתחלה בתוך המעל"ע לחלב זו ומשום זה לא הוי רק איסור דרבנן דאף דהחלב שנתבשל בראשונה נ"נ מדאורייתא מ"מ אינה אוסרת החלב שנתבשל פעם שנית כ"א מדרבנן דהוי מין במינו ובמינו א"צ כ"א מדרבנן וכיון דלא הוי רק לתא דרבנן הול"ל גם בזה דלינת לילה פוגמות וכ' לתרץ די"ל בזה דאף דהוי מין במינו אפ"ה לא סמכינן אהא דלינת לילה פוגמת דבע"כ לא אמרו להקל בזה אלא בבישול מים בתוך מעל"ע לבב"ח משום דהמים לא נ"נ אלא מדרבנן ע"כ שפיר אמרו דבאיסור דרבנן סמכינן על המ"ד דס"ל דלינת לילה פוגמת אבל בבישל חלב לאחר לינת הלילה מבשר כיון דהחלב נ"נ מדאורייתא לא סמכינן על הסוברים דלינת לילה פוגמת עיי"ש:
פח אם עברה לילה. עבאה"ט מ"ש דוקא לילה ועשפ"ד ס"ק י"ט שכ' דהיינו מתחלת הלילה עד עמוד השחר עכ"ד אמנם בחכמת אדם כלל נ"ה סעי' ד' כ' דהיינו מתחלת השקיעה עד שהאיר היום עכ"ל ועי' בשו"ת משכן בצלאל אות מ' סי' ר"ו אות קטן מ"א ועי' מזה עוד בדברינו להלן (סוף ס"ק פ"ט): (פט) אע"ג דאח"כ הוחמו המים. עבאה"ט מ"ש מהט"ז מאחר דיש פוסקים דס"ל דלילה א' פוגם אע"ג דלא קיי"ל כן וכו' ועי' במנח"י כלל נ"ט סק"ט שכתב דבמקום הפ"מ יש לסמוך בכל ספק על דעת ר"ת הנזכר דכשעבר לילה א' הוי נטל"פ ושרינן בהפ"מ מטעם ס"ס ומה"ט כתב בבישלו בשר בקדירה ועבר עליה לילה א' ובתוך מעל"ע בישלו חלב והי' ספק אם זה הוא הקדירה שבישלו בה בשר אתמול שיש להתיר מטעם ס"ס עיי"ש והביאו בחידושי הגרעק"א ז"ל וכיוצא בזה כתב בסלת למנחה כלל ס"ו דין א' שיש לצרף ספק זה שמא הלכה כר"ת דלינת לילה א' פוגמת לספק אחר לס"ס עיי"ש ועי' בפרמ"ג או"ח בהנהגות הנשאל באו"ה סדר ב' ס"ק י"ב שכתב לחלק בזה בין איסור דאורייתא לדרבנן דבאיסור דרבנן יש להקל לחשבו לספק שמא הלכה כר"ת אבל באיסור תורה אין להקל לחשבו לספק גמור לצרפו לס"ס דהא הלכתא גמירא לן דמעל"ע בעינן עיי"ש ומבואר שדעתו כן בהחלט דבאיסור תורה אפי' יש עוד ספק אין להקל דאין מצטרפין ספק זה לס"ס כיון דאינו ספק גמור אמנם לעיל סי' צ"ה במ"ז ס"ק י"ד כתב להיפך דבכ"מ אין להחמיר בזה אלא בדליכא עוד ספיקא אבל אם יש שם עוד ספק בין שיש ספק אם בישל בקדירה זו האסורה או שיש ספק אם הי' בדרך שנאסר כגון אם הי' היס"ב וכיוצא יש לסמוך על דעת ר"ת דלינת לילה פוגם עיי"ש והביאו בלב"ש בחידושי דינים סעי' מ"ט לדינא עיי"ש אכן בסי' זה במ"ז ס"ק י"א הוא כנסתפק ועמד על המחקר אם יש להקל בזה ומצדד להקל וכתב וז"ל נסתפקתי קדירה בלועה איסור זית ולאחר מעל"ע בישל בה בשר ולא הי' ס' בתבשיל הב' נגד הזית איסור שבישלו בה בראשונה ונפל הבשר לתבשיל ויש ס' בהתבשיל נגד האיסור הא' מהו מי אמרינן כיון דבדין דחנ"נ בשאר איסורין יש הרבה מקילין א"כ יש לסמוך על סברת ר"ת דלילה פוגם וכו' אי לא וכעת צ"ע אם להתיר בהפ"מ נסיים ויראה להחמיר עיי"ש ועי' בעצי לבונה סוף סי' זה מ"ש בדברי הפרמ"ג בזה ובמ"ש בזה לדינא ועי' בחכמת אדם כלל נ"ה סעי' ה' שפסק לדינא להלכה ולמעשה דאם בישלו חלב היום בשחרית ועבר עליה לילה ולמחר בשחרית בישלו בה בשר ואינו יודע אם כבר עבר מעל"ע או שמא הוא עדיין בתוך כ"ד שעות יש להתיר בהפ"מ מטעם ס"ס שמא כבר עבר מעל"ע ואת"ל לא עבר עדיין שמא הלכה כדעת הפוסקים דלינת לילה פוגם עכ"ל עיי"ש ועי' בדברינו לעיל סי' צ"ד (ס"ק פ"ב) מ"ש עוד מזה מהמנח"י איברא כי בגוף הדבר שכ"ל מדברי האחרונים להתיר בספק אם שהה מעל"ע מטעם ס"ס ספק אם שהה מעל"ע וספק שמא הלכה כר"ת דלינת לילה פוגם עי' בס' יד אלימלך סי' כ"ז שהניח זה בתימא דהא הו"ל ס"ס משם א' עיי"ש וכבר קדמו בזה בשו"ת שואל ומשיב תניינא חלק ד' סי' קפ"ט והאריך בענין זה עיי"ש אמנם יעוין בס' משמרת שלום לעיל סי' צ"ד במ"ז ס"ק י"ד (בא"ד ה') מ"ש ע"ד הגאון שואל ומשיב בזה וכתב שם עוד דהכא לאו משום ס"ס ממש קא אתינין עלה אלא משום דכל שיש עוד איזה ספק פסקינין כר"ת וכמ"ש הת"ח דאע"ג דלא קיי"ל כר"ת בזה היינו בודאי איסור אבל בספק פשיטא דיש לסמוך עליו ועיי"ש עוד בחידושי דינים שבסוף סי' זה אות ב' ובהגה שבגליון שם מה שהאריך בזה בפלפול:
וכתב שם עוד ודע דכל מ"ש להקל לצרף דעת ר"ת לספק דלינת לילה פוגם הוא רק ע"ד משל כשבישלו אתמול בצהרים וכעת שוב בזמן הזה ואין בירור אם יש מעל"ע שלם אבל אם בישלו אתמול בלילה והיום שוב בלילה בערך זמן אין להקל דאין כאן אלא ספק א' אם יש מעל"ע דאם אין מעל"ע גם הספק שמא לינת לילה פוגם ליכא כיון דלא עבר עלי' לילה שלמה וכמ"ש הכרתי בסי' זה ס"ק י"א דכל הלילה בעינן מתחלת שקיעה עד אור היום וגדילה מזו מבואר בפלתי להלן ריש סי' ק"ה דלשיטת ר"ת ששה שעות מלילה זו וששה שמות מלילה שני' אין מצטרף למשוי לי' לפגם דלר"ת בעינן שעבר עלי' לילה כסדר בשלימות עיי"ש:
צ דאח"כ הוחמו המים. עבאה"ט מ"ש מהש"ך לחלק בין אם הי' הלינת לילה בין האיסור למים וכו' ועי' בחידושי הגרעק"א ובחוו"ד בביאורים ס"ק י"א מ"ש בביאור דברי הש"ך בזה ועי' בהגהות אמרי ברוך על החוו"ד שם מ"ש בזה:
צא ובמקום הפסד. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דר"ל אפי' במקום הפסד קצת ועי' בדגול מרבבה מ"ש דהש"ך כ' זה רק להרמ"א לשיטתו עיי"ש ועי' בעצי לבונה שכ' ג"כ הכי לדינא דמ"ש הש"ך דסגי הפסד קצת היינו לדעת הרמ"א אבל לדעת הש"ך עצמו אינו כן אלא צריך לינת לילה או הפסד מרובה דוקא עיי"ש:
צב בשאר איסורים. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דבשאר איסורין אפי' קודם לינת לילה וכו' וכ' במ"ז ס"ק י"א דר"ל דבשאר איסורין כיון דרבו הדיעות דלא נ"נ הלכך אף דקיי"ל דנ"נ מ"מ עכ"פ בהפסד קצת כל שיש מעל"ע מבישול האיסור אף שלא הי' כלל לילה בין איסור למים ובין מים לתבשיל ע"ד משל שבישלו האיסור בחצי היום ומים בחצי הלילה ואח"כ בישלו בה תבשיל לאחר חצי היום שרי עכ"ד:
צג רק שיהיה מעל"ע מזמן בישול האיסור. עי' בס' ערוגות הבושם אות ט' שכתב יש לי בזה מקום עיון בכ"מ שמוזכר מעל"ע לענין כלים שאינם ב"י דהיינו כ"ד שעות דלפי מה דאיתא בפסחים דף י"ב דלר"י אדם טועה ג' שעות ולר"מ ב' שעות א"כ למה סגי במעל"ע מצומצם דהיינו כ"ד שעות ניחוש דטועה ב' או ג' שעות ביום אתמול וגם היום טועה כן ויש מקום לטעות ד' שעות לר"מ ולר"י ששה שעות ולא מצינו בשום מקום שנצטרך להוסיף עוד שעות על המעל"ע משום דלמא טועה הוא וכמו כן כל בעלי הוראה אינם מדקדקים רק שיהי' מעל"ע ואם עבר מעל"ע לשעה מכשירין ולמה לא ניחוש דלמא מטעה קטעי השואל וזה לא דמי להא דלעיל סי' ס"ט בפת"ש סק"ל שמדחה דברי הס' לוית חן לענין בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה פחות חצי שעה דהתם לא הוי רק חומרת הגאונים משא"כ הכא דהוי חששא מדינא ועיי"ש במ"ש בזה וסיים בצ"ע ועי' מזה בדברינו להלן סי' ק"ה (ס"ק י"ח):