אור ברסלב

דרכי תשובה - ד· רבי צבי הירש שפירא

סימן קב

סימן קא

סעיף א:

א כל דבר שיש לו מתירין וכו'. כתב בפרי תואר סק"א וז"ל וצריך לתת לב דהיכא דנתבטל איסור ויכול למכור התערובות בדרך שאין לו שום הפסד אם מצריכין אותו לעשות דהו"ל כדבר שיל"מ והגם דאיכא טירחא ובטירחא מועטת כזאת מקרי דשיל"מ וכו' או נאמר אין לנו אלא מה שאמרו חז"ל בדבריהם כיון שאין הדבר אלא גזירת חז"ל ונראה כי אוריי' למיעבד אכריחו לא מכרחינן עכ"ל ועי' בפרמ"ג בשער התערובות חלק ג' פרק ב' (בד"ה ודע) וז"ל והנה בודאי בכל ביטול האיסורים כיון שנתבטל אף שאפשר למוכרן לעכו"ם בלי הפסד כלל א"צ למכור ולא שמענו מעולם שיאמר אדם בהיפך זה עכ"ל והנה מה שסיים ולא שמענו מעולם שיאמר אדם בהיפך זה הוא תמי' שלא זכר לדברי הפרי תואר הנזכר ועי' בס' כסא אלי' חיו"ד סי' צ"ט שפסק דלא הוי דבשיל"מ במה שיכול למכרו לנכרי עיי"ש והיינו כדברי הפרמ"ג הנזכר ועי' בס' מזמור לדוד (מהרב מו"ה דוד פארדו ז"ל) דף פ"ד מ"ש בדברי הפרי תואר הנזכר וכתב וז"ל חומרא זו לא נמצאת ולפענ"ד אין לה על מה לסמוך דדבר ברור הוא דלא נקרא דשיל"מ אלא שיחזור אחר זמן או ע"י תיקון להיתרא הראשון להיות מותר באכילה לגמרי ומה ענין מכירה לזה הלא ע"י המכירה לא תחזור להיתר אכילה. ועוד דדבר שיל"מ הוא כגון דבר דהשתא אתסור אלא שאחר זמן יבוא ההיתר וכו' או שבידו לתקן וע"י התיקון יחזור להיתר ואין זה שייך לכאן דלא נאסר מעולם למכרו וכו' עכ"ל ועי' בבינת אדם שער או"ה סי' נ"ד שכתב שם באמצע דבריו דאין לומר דימכרנה לנכרי והוי דשיל"מ דכיון דצריך טירחא והוצאה לא חשוב דשיל"מ עייי"ש והנה מדבריו מבואר דאם הוא בגווני שכתב הפרי תואר דאין לו שום הפסד והטירתא למכרה רק מועט הוא שהקונה עומד אצלו גם הוא מודה דהוי דשיל"מ אמנם לפ"ד הפרמ"ג והכסא אלי' והמ"ל הנ"ל גם בכה"ג לא הוי בכלל דשיל"מ וא"צ למכרו ועי' בס' בית יהודה (להה"ג מהר"י לאנדא ז"ל) בחידושיו ליו"ד בסי' זה מ"ש בזה ומבואר ג"כ מדבריו דאפי' לא יצטרך למכרו בזול ולהפסיד א"צ למכרו כאשר יראה המעיין שם ועי' בדברי אא"ז הגה"ק זצללה"ה בס' בני יששכר במאמרו חודש אדר (מאמר שקל קודש דרוש ז') מה שהאריך בענין ביטול איסורים ברוב או בס' שהוא כדי לברר הניצוץ הקדוש הטמון באותה חתיכה האסורה וסיים וז"ל ע"כ לדעתי הצעירה אין זה מדרך החסידות מה שכמה אנשים נוהגין סלסול בעצמם שלא לאכול משום מאכל שהי' עליו שאלת חכם הגם שהוא דבר פשוט ומבואר דינו להיתר כגון ע"י תערובות בששים וכיוצא כי לדעתי אדרבה מצוה הוא וכו' ומה שאמרו חז"ל לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם היינו דוקא במלתא דתליא בסברא וכמ"ש הפוסקים עכ"ל ומבואר מדבריו דמי שנתערב אצלו דבר איסור בס' אזי מדרך התורה הוא שלא למכרו אלא אדרבה מצוה יש לאכול ממנו בעצמו:

ב דבר שיש לו מתירין וכו' אינה בטלה עי' ביד יהודה לעיל סי' ס"ט בפיה"א ס"ק ס"ג אות ו' ובכאן בפיה"א סק"ב ובפיה"ק סק"ב שהעלה דלא החמירו חז"ל לאסור דשיל"מ אלא אם בא לעשות מעשה ע"י הביטול לאכלו אח"כ או כיוצא בזה מעשה אחרת בזה הוא שהחמירו חז"ל עליו שלא לעשות המעשה עכשיו כיון שיכול לעשותה למחר בהיתר גמור ויהי' בשב ואל תעשה אבל היכא דקודם הביטול הוצרך לעשות מעשה רק לאחר הביטול נפטר מלעשות המעשה ונשאר בשוא"ת אין מחייבין אותו לומר קום ועשה המעשה ולא תסמוך על הביטול זה לא אמרו דכל שהוא בשוא"ת שפיר יכול לסמוך על הביטול עיי"ש לדרכו:

נ שיש לו מתירין וכו' אינה בטלה. עי' בצל"ח פסחים דף י"ז סי' ק"ח שכתב לענין ספק משקה לטמא כלים שעמד שם בדבר טומאה בדברים שיש להם טהרה במקוה אם אמרו בה דין דשיל"מ וכ' דלדעת הסוברים דחומרת דשיל"מ לאו דוקא כשההיתר בא ממילא ע"י הזמן אלא גם כשההיתר בא ע"י מעשה חשוב דשיל"מ ממילא ה"ט נמי בטומאה בכלים שיש להם טהרה במקוה איתא לחומרת דשיל"מ להחמיר בספיקו עיי"ש אמנם בשו"ת שואל ומשיב קמא חלק ג' סי' רכ"א כ' דלענין טומאה לא שייך חומרא דשיל"מ לענין ספק טומאה דרבנן דלא מיבעיא לדעת התה"ד שהביא הרמ"א דבדבר שאינו רק טעם ולא ממשו של איסור לא שייך דשיל"מ פשיטא דלא שייך בטומאה דשיל"מ דהא לא ניכר ממשו של איסור ולא עדיף מטעם אלא גם להש"ך שחולק על הרמ"א בזה מ"מ זה דוקא באיסור אבל בטומאה כיון דקיי"ל דבספק טומאת משקין לא גזרו חז"ל שוב הוא טהור גמור דעל זה לא גזרו וכל שלא גזרו אין כאן שים טומאה וכו' ועיי"ש (בד"ה והנה) מ"ש עוד בזה והביא דבריהם בס' שדי חמד בחלק הכללים מערכת הד' סי' ל"ו:

ועיין בשו"ת היכלי שן ס' נ"ג שנסתפק אי אמרינן נמי בספק שלא ע"י תערובות הך דינא דדבר שיל"מ וכתב דלכאורה הדבר תלוי בפלוגתת הר"ן ורש"י דלהר"ן שכתב הטעם דדשיל"מ לא בטל משום דהוי מין במינו דלא בטל זה לא שייך אלא בספק שע"י התערובות משא"כ בשאר ספק אבל לדעת רש"י דעד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר שייך גם בזה עיי"ש באריכות: איברא כי בט"ז סק"ח כתב דבדבר שיל"מ אין להשגיח על שום סברה לקולא מה"ט עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר וכ' שם דמה"ט לא אמרינן בדבר שיל"מ אין הנאסר יכול לאסור טפי מן האיסור עיי"ש אכן בשו"ת פני ארי' סי' ג' באמצע התשו' כ' שדבר זה תלוי בפלוגתת הר"ן והתה"ד ולדעת הר"ן כן הוא דאמרינן בדבר שיל"מ שיכול הנאסר לאסור אפי' במקום שאין האיסור עצמו יכול לאסור אבל לדעת התה"ד לא כן הוא והעלה שכן עיקר לדינא שלא יפה כח הנאסר מכח האוסר אפי' בדבר שיל"מ עיי"ש באריכות: (ד) שיש לו מתירין. עי' בס' העמיק שאלה על השאילתות פ' לך שאילתא ט' סק"ג שכ' דלא מצינו חומרא זו דישל"מ במקום מצוה עיי"ש לדרכו ולא ידעתי כוונתו אם ר"ל שכל החומרא דדשיל"מ לא מצינו במקום מצוה או דקאי אמאי דסליק מיני' בפלפולו שם בענין מילה שלא בזמנו שיש ס"ס וכתב שם די"ל דלא מהני ס"ס כיון דהוי דשיל"מ וע"ז סיים הדברים הנ"ל וא"כ י"ל דכוונתו רק לענין חומרא זו דלא מהני ס"ס בדשיל"מ במקום מצוה אבל שאר החומרות דקיי"ל להחמיר בדשיל"מ שייך גם בדבר מצוה אמנם לא מסתבר כלל לחלק בין שאר חומרות דמחמרינן בדשיל"מ ובין חומרא זו דס"ס לא מהני במקום שיל"מ וכנראה כוונתו דבכ"מ אין לדין דין דשיל"מ בדבר מצוה:

ה שיש לו מתירין. עי' בשו"ת תורת חסד (מהגאון מלובלין ז"ל) חאו"ח סי' ל"ח שכ' מהגאון רעק"א ז"ל לענין איסור מלאכה בפורים שאין להקל בט"ו מחמת ספיקא דרבנן ולקולא דזה הוי דשיל"מ דיכול לעשות מלאכה למחר ובדשיל"מ גם ספיקא דרבנן לחומרא והוא ז"ל השיג עליו דבכ"מ לא מצינו להחמיר אפי' בספק דרבנן בדשיל"מ רק בדבר פרטי אבל לא להחמיר בדבר גדול כזה שיהא כל היום אסור בעשיית מלאכה משום שיכול לעשות למחר עיי"ש ועי' בס' שדי חמד בחלק הכללים מערכת הד' סי' צ"ו שהביאו וסיים ומובן מזה דכל ספק באיסור מלאכה בחוה"מ או באבילות לדעת הגרעק"א הוי דשיל"מ ולדעת הגאון תורת חסד לא חשיב דשיל"מ וצריך להתיישב ולחשב בפוסקים בענינים אלו עכ"ל:

ו לו עשפ"ד ס"ק י"א שכתב אגב אורחי' דזה לא קשה מהא דקיי"ל דגים שעלו בקערה של בשר דמותר לאכלן בחלב מטעם נ"ט בר נ"ט דאיך התירו לאכלו לכתחלה עם מין ההיפך הא הוי דשיל"מ די"ל דלא אסרה תורה טעם ב' כלל ואף בלא ביטול הוא מותר אך הקשה בהא מדוע שרינן לעיל סי' צ"ט בחלב שנפלה למים אם יש ס' מותר לבשל בו בשר והא הוי דשיל"מ וכתב די"ל דהתם כיון שכבר מבוטל היתר בהיתר קודם שבא לידו דשיל"מ ושוב אינו חוזר וניעור עיי"ש ועי' בס' ערוגות הבושם סוף סי' זה מ"ש בדין נ"ט בנ"ט בדבר שיל"מ:

ז מתירין. עי' ביד אברהם בגליון להלן סעי' ג' שהביא ראי' מדברי הש"ס ביצה דף ד' ע"ב גבי עצים שנשרו לתוך התנור ביו"ט דהיכא דמקלי קלי איסורא אפי' בדבר שיל"מ בטל ונ"מ לענין ריחא מלתא שדעת הרמ"א להלן סי' ק"ח להחמיר באיסור האוסר במשהו כגון דשיל"מ ואלו בזה אחר זה אין להחמיר דהו"ל מקלי קלי איסורא וכל זה בשאר איסורי' אבל בהקדש יש להחמיר אף אי מקלי קלי איסורא עיי"ש:

ח כגון ביצה שנולדה ביו"ט. ואין חילוק בזה בין יו"ט אחר שבת ובין סתם יו"ט דאפי' בסתם יו"ט דלא אסור אלא מדרבנן אינו בטלה במינו וכן אפי' ביו"ט ב' דרבנן הדין כן ועי' בפרי תואר סק"א וביד יהודה בפיה"ק סק"ג ועי' בדברינו להלן (ס"ק י"ג וס"ק כ'):

ט ביצה שנולדה ביו"ט. עבאה"ט של מהרי"ט סק"א שכתב מהב"י דאם טחו חלות ביו"ט בביצה שנולדה ביו"ט יטול מכל חלה כדי נטילה שהוא כעובי אצבע ואז החלה מותרת לאכול ביו"ט ומה שחתך כדי נטילה יאכל למחר עכ"ד ועי' בשעה"ת להפרמ"ג חלק ב' סוף פרק ג' שכתב כן לדינא בפשיטות עיי"ש אמנם יעוין בהגהות מהרש"ק ז"ל על הפרמ"ג שם שהתפלא עליו וכ' שלא ידע למה החמיר הפרמ"ג להצריך נטילה הלא קיי"ל דסיכה רק משהו בעלמא הוא לכן העלה דסגי בקליפה עיי"ש ועי' בס' משמרת שלום ע הפרמ"ג בשער התערובות שם (בד"ה הכנה"ג) שכ' ג"כ שיש לסמוך להקל להתיר החלות ע"י קליפה עכ"פ עיי"ש אמנם יעיון בס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק) שכ' וז"ל ולי נראה דהחלות מותרות לגמרי דסיכת החלות אין בהם שום ממש ואין דמי לליבן מאכל וכו' דסיכה לאו כלום הוא ומשהו בעלמא קרי לה ואע"ג דבדבר שיל"מ גם משהו אסור זהו כשהעיקר האיסור הוי ממש אך שע"י התערובות נעשה משהו כגון שנתערבה באלף מ"מ לא בטל אבל לא כשעיקר האיסור הוא משהו וכו' ועוד שהרי נתבאר דבמקום שהמאכל מתקלקל אין דנין דין דשיל"מ וזה ידוע דהחלות כשיניחוהו למחר תאבד הטעם דפת חמה עדיף הרבה טפי וצ"ע עכ"ד ומ"מ גם לפי דבריו עכ"פ צריך לקלוף מעט במקום שניכר הסיכה של הביצה שכ' לעיל בדברינו סי' ס"ו (ס"ק מ"ו) דעכ"פ קליפה צריך לכ"ע:

י שראויה למחר. פשוט הוא מדברי כל הפוסקים דלאו דוקא למחר דה"ה אם יהי' מותר לאחר כמה ימים נקרא דשיל"מ דכל שהאיסור הלוי בהזמן ולאחר זמן יחזור להיתרו לא בטל וכדמשמע מדברי הרמב"ם פרק ט"ו מהלכ' מאכלות אסורות הלכה ט' המובא ברמ"א סוף סי' זה דמש"ה לא בטל חמץ בפסח בס' משום דהוי דשיל"מ דלאחר פסח מותר מדאוריי' עיי"ש ומבואר דאע"ג דלא יהי' שרי רק לאחר ז' ימי החג אפ"ה נקרא דשיל"מ וכיוצא מבואר מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש בפרק ב' דבכורים משנה ב' דכשנתערב מעשר שני או בכורים לא בטל דהוי דשיל"מ כיון שיכול להעלותן לירושלים ולאכלן שם עיי"ש ומשמע דאפי' הוא כמה ימים לפני חג השבועות זמן הבאת בכורים והוא רחוק כדי הילוך כמה וכמה ימים אפ"ה נקרא דשיל"מ ויותר מזה מבואר במ"א או"ח סי' תרע"ז ס"ק י"ב דהנותר משמן חנוכה הוי דשיל"מ כיון דיכול להשהותו לשנה הבאה עיי"ש ובמחצית השקל שם ומבואר דאפי' להשהות שנה שלימה הוי דשיל"מ וכן משמע להלן בסעי' שאח"ז דביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות לא הוי דשיל"מ כיון שאין המתיר בודאי וכו' וכ' הפר"ח סק"ז בשם הצמח צדק סי' ס"ט דר"ל דסד"א דהוי דשיל"מ כיון שיכול להשהות יב"ח עד שתצא התרנגולת מכלל ספק טריפה ויאכלנה בהיתר ברור לזה קמ"ל דלא מקרי דשיל"מ כיון שאין המתיר שדאי עיי"ש ומבואר דלולא זאת דאין המתיר בודאי הוי דשיל"מ אע"פ שצריך להמתין יב"ח וכאמור [אמנם לפמ"ש להלן (ס"ק ל"ה) בלא"ה לא שייך לומר משום דיכול להשהות התרנגולת יב"ח הוי דשיל"מ כיון שצריך להוציא הוצאות להאכילה כל יב"ח]:

יא אם נתערבה. עפת"ש מ"ש לענין אי אמרינן בדשיל"מ כל דפריש מרובא פריש והביא מדברי המ"א סי' תקי"ג ס"ק י"ג שכתב דלא אמרינן בדשיל"מ כל דפריש וכו' ועי' בס' בגדי שש להלן סי' ק"י אות ה' שעמד על המחקר בזה וכתב שדבר זה יהי' תלוי בפלוגתת הפוסקים אם אמרינן באיסור דרבנן דין חהר"ל דלדעת המחבר דס"ל דאפי' באיסור דרבנן אמרינן דחהר"ל לא בטל ואפ"ה פסק דבנמצא הלך אחר הרוב א"כ ה"ה בדשיל"מ אמרינן דבנמצא הלך אחר הרוב אף שגם דשיל"מ שייך גם באיסור מדרבנן אבל לדעת החולקין שם על המחבר וס"ל דחהר"ל באיסור דרבנן בטל א"כ אין ראי' ממה דקיי"ל בחהר"ל בנמצא הלך אחר הרוב דאם אמרו זה בחהר"ל הוא משום שכן באיסור דרבנן בטלה גם בחהר"ל ע"כ מקילין גם קולא זו דבנמצא הלך אחר הרוב משא"כ בדשיל"מ דקיי"ל דאפי' בדרבנן לא בטל לכך לא אמרינן ג"כ כל דפריש מרובא פריש עיי"ש ועי' ביד יהודה להלן סי' ק"י בפיה"ק ס"ק ס"ט שכ' בפשיטות דאף אם פירש קודם שנודע האיסור לא אמרינן בדבר שיל"מ כל דפריש מרובא פריש עיי"ש ועפרמ"ג או"ח בפתיחה הכוללת להלכ' יו"ט חלק ב' פרק א' אות כ"ח שהביא דברי המ"א הנ"ל וכ' בשם היש"ש דס"ל דאין הולכין בדשיל"מ בתר רובא וכ' הוי יודע דאם נולדו ט' קופות ביצים בחול וקופה א' נולדה ביו"ט אחר שבת ופירש א' מהם בזה יש להקל דברובא דאיתא קומן י"ל דכ"ע מודים דהולכין בתר רובא אפי' בדבר שיל"מ דעדיף טפי מרובא דליתא עיי"ש:

אמנם בגוף דברי המ"א הנזכר עי' במחה"ש שם שהביא בשם השיטה מקובצת מהריטב"א בשם רבו דאמרינן גם בדשיל"מ כל דפריש וכו' עיי"ש וכ"כ בפרמ"ג או"ח סי' תל"ט בא"א סק"ב לדינא דאמרינן בדשיל"מ כל דפריש מרובא פריש ועיי"ש עוד בסיף סק"ה (ועי' מזה בשו"ת בן יהודה סי' צ"ו ועי' במשנה למלך פרק ז' מהלכ' מעילה הלכה ו') וכ"כ בש"ע התניא באו"ח סי' תקי"ג בקו"א סק"ב דהעיקר לדינא דאזלינן בדשיל"מ בתר רובא ודלא כהמהרש"ל וכמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' רצ"ג דאף בחדש שהוא דשיל"מ אזלינן בתר רובא עיי"ש אמנם בשו"ת שואל ומשיב קמא חלק ב' סי' ב' העלה דהעיקר לדינא להחמיר דלא אזלינן בדשיל"מ בתר רובא כל דלא אתחזק התירא כיון שנוכל לצאת מידי ספק אם נמתין למחר ועיי"ש במ"ש לדחות דברי הצל"ח המובא בפת"ש כאן ועיי"ש עוד בחלק א' סי' רל"ז ועי' בשו"ת שאילת שלום קמא סי' ג' באמצע התשו' שכתב דלצורך יש לסמוך להקל בזה עיי"ש ועי' בשו"ת תורת חסד (מהגאון מלובלין ז"ל) חלק או"ח סי' י"ח ובשו"ת מנחת משה חיו"ד סי' כ' וסי' כ"ג מ"ש בזה ג"כ לחלק דהיכא שהספק הוא בדשיל"מ גופא כגון ביצה שנולדה ספק היום ביו"ט ספק אתמול לא אזלינן בתר רובא אבל אם הספק הוא בבהמה אם היא כשרה או לאו או שהיא טריפה ולענין זה אנו מחזיקין אותה לנבילה מחמת הרוב אז מותר לשחוט אחריו בנה או אמה דבכה"ג לא מחמרינן בדשיל"מ ואמרינן דמהני רוב גם בדשיל"מ ועיי"ש עוד בתורת חסד שהביא מהיש"ש דבאיכא תרי רובא בודאי מהני בכ"מ גם בדשיל"מ ועיי"ש עוד שנסתפק אם אמרינן כן גם בדאיכא חזקה בהדי רוב א' אי חשיב לענין זה כתרי רובא להתיר בדשיל"מ עיי"ש:

יב בין שלימה. עמ"א סי' תקי"ג סק"ז שכ' דאם בישל ביצה שנולדה ביו"ט שלימה בקליפתה עם שאר ביצים אפי' ס' אין צריך ועי' במחה"ש שם שכ' דמשמע מדברי המ"א דאפי' שלא בהפ"מ שרי אמנם לפ"ד הרמ"א ביו"ד סי' פ"ו סעי' ו' מבואר דאין להתיר בלא ס' אלא בהפ"מ דוקא עיי"ש ועי' ביד יהודה לעיל סי' ע' בפיה"א ס"ק י"ב. ועי' להלן (ס"ק כ"ח וס"ק נ"ד):

יג בין מרופה. עי' בקונט' וועד חכמים ש"א סי' פ"ב בעובדא שאירע שנולדה ביצה ביום א' דר"ה ועירבו וטרפו הביצה עם הרבה ביצים וכ' דלכאורה כיון שהיתה ביצה טרופה והי' העובדא ביום א' דר"ה י"ל דשפיר בטלה ולא הוי דשיל"מ לפי המבואר בש"ס נדה דף י"ז דביצה קלופה שעבר עלי' הלילה בלא קליפה רוח רעה שורה עלי' א"כ אם נמתין עד לאחר ר"ה יאסרו כולם משום רוח רעה ודוקא ביו"ט של גליות שיכול לאכלם בלילה שפיר הוי דשיל"מ משא"כ בנ"ד ביו"ט של ר"ה דקיי"ל נולדה בזה אסורה בזה אם ימתין עד לאחר ר"ה יאסרו כולם משום רוח רעה דמלשון הגמ' משמע דגם בדיעבד אסור ועיי"ש במה שכ' בזה אמנם לדינא הביא מדברי המרדכי דאין המנהג לחוש להך סכנה משום דהך רוח רעה לא שכיח בינינו ע"כ נראה דאף מאן דמחמיר על עצמו וקפיד בזה משום סכנה מ"מ עכ"פ לענין דשיל"מ יש להחמיר שלא יהי' חומרא קולא עיי"ש:

יד אינה בטלה אפי' באלף. עט"ז סק"א דלא הוי רק גזירה דרבנן אבל מדאורייתא חד בתרי בטל אפי' בדשיל"מ ועפר"ח סק"א ולעיל סי' ק' סק"ג ובמ"ז סק"א ועי' מזה בשדי חמד חלק הכללים מערכת הד' סי' מ' באריכות: (טו) בטלה. עי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ג' שכתב בשם הר"א מלוניל בס' תמים דעים דלא אמרו חז"ל דשיל"מ לא בטל אלא בדבר שאסור לכל העולם כעת אבל בדבר שגם כעת אינו אסור לכל העולם לא שייך דין דשיל"מ עיי"ש ועשפ"ד סק"ב שהביאו והתפלא עליו דהרי נדרים הוי דשיל"מ אף שמותר לכל העולם חוץ מזה שנדר ממנו עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת נודע ביהודה תניינא חיו"ד סי' נ"ג שהביא כדברים האלו בשם המהרש"ל ביש"ש ביבמות פרק ח' סי' ל"ד והתפלא מהא דנדרים הוי דשיל"מ ועיי"ש במה שמתרץ דברי המהרש"ל בזה ועי' ביד יהודה בפיה"א סוף סי' זה מה שהתפלא על הרב השואל ועל הנו"ב הנזכר ועיי"ש במ"ש לחלק בענין זה:

טז אפי' באלף. עי' בשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים סי' תקנ"ו שכ' לולא דמסתפינא מחברייא הוי אמינא דהא דקיי"ל בכל דבר דלא בטל אפי' באלף הוא רק באופן שאפשר לבא לידי נתינת טעם באיזה אופן שיהי' אבל בדבר שא"א לבא לידי נתינת טעם בשום אופן לא גזרו דלא ליבטל ובזה מתרץ מה שקשה לי מעולם להאוסרין בפסח בצונן במשהו איך שותין האנשים היושבים על הנחלים כמו עיר דובנא וכדומא שכל מימיהם הם מנחל שוטף והלא על כל הנחלים עומדים ריחיים וטוחנין מאל"ץ בפסח שהוא חמץ גמור והאבק מהקמח נתפזרה במים ולדברי הפוסקים הרי נאסר כל הנחל ובע"כ לחלק כדאמרינן דהוא משום דכל שאי אפשר לעולם לבא לידי נתינת טעם לא גזרו חז"ל דלא בטל כלל עיי"ש ועי' ביד יהודה על הלכ' שחיטה בהשמטות להלכ' תערובות שבסוף הס' סי' ק"ה שהביאו וכ' שהוא סברה אמיתיית כי כן מבואר להדיא בריטב"א ע"ז בהא דמים במים במשהו הוא דוקא בתלושין אבל אם נפלו מים אסורין לנהר לא נאסר הנהר ושכן הורו רבו ז"ל הלכה למעשה בכומר שזרק מים של ע"ז לבאר דאינו נאסר במשהו עיי"ש באריכות ועי' בס' ערר שי לעיל סי' י"ג שהוכיח ג"כ דבנפל איסור משהו במים המחוברים לקרקע בטל דא"א להחמיר ולאסור דהוי גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה דאלת"ה אם חמץ או שאר איסור דשיל"מ נפל בסוף העולם לנהר יאסר כל הנהר ויאסרו כל המעיינות ג"כ דארעא חלחולי מחלחל ובע"כ דלא גזרו להחמיר במים המחוברים עיי"ש:

יז ואפי' ספק וכו' עש"ך סק"ב ולהלן סי' ק"י ס"ק נ"ו דאפי' ס"ס לא מהני בדשיל"מ ועשפ"ד סק"ג מ"ש בזה ואי"ה להלן סי' ק"י סעי' ח' יתבאר דין זה ועיי"ש בדברינו (ס"ק קצ"ד):

יח ספק. עי' בפר"ח או"ח סי' תצ"ז ס"ק ג' ובפמרמ"ל בפתיחה הכוללת להלכות יו"ט חלק ב' פרק א' אות כ"ז שכתב דהא דקיי"ל דבדשיל"מ אפי' בספיקא דרבנן לחומרא זהו דוקא בספק מעשה כמו ספק אם נולדה ביו"ט אבל בספק פלוגתא או בעיא דלא אפשיטא אף בדבר שיל"מ אזלינן לקולא בדרבנן עיי"ש וכ"כ השאגת ארי' סי' ס' ובשו"ת מהר"י לבית לוי סי' ל"א ובכנפי יונה ובתשו' הגרעק"א סי' ס"ה ועיין שם בהגה מבהמ"ח אות א' ובחידושיו ליו"ד סוף סי' ט"ו (בד"ה העיקר) וביד אברהם להלן סי' ק"י על הש"ך ס"ק נ"ט ועי' בשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' ג' מ"ש בזה באורך ועי' בדברינו להלן סי' ק"י (ס"ק קצ"ז) ובדיני ס"ס (ס"ק שכ"א ושכ"ב): (יט) אם נולדה ביו"ט. עי' ביד יהודה בפיה"א סק"ה ובפיה"ק סק"ה שהעלה דכל מה דמחמרינן בדשיל"מ לאסור גם בספיקו זה דוקא באיסור חפצא דכיון דהאיסור תלוי בהחפץ אמרינן דאם הוא דשיל"מ שלאחר זמן יהא מותר לגמרי מחמרינן שלא יאכלנה עתה אף בספק איסור אבל באיסור גברא כיון שהחיוב או האיסור רביע עלי' בזה וכיוצא בזה ובכל עת יכול לבא לספיקות כאלו לא גזרו עליו חז"ל מחמת דשיל"מ עיי"ש לדרכו:

כ נולרה ביו"ט. עי' במ"א או"ח סי' תקי"ג סק"ד שמצדד להקל בזה בנולדה בסתם יו"ט דדוקא ביו"ט אחר שבת יש להחמיר דהוי ספק בדאורייתא עיי"ש ועמ"ז כאן סוף סק"ד שהביאו וכתב שדבריו דחוקים עיי"ש ועי' בב"ח שכתב דבמקום הפסד מרובה יש לסמוך אמקילין בביצה שספק אם נולדה ביו"ט (היינו בסתם יו"ט) שנתערבה באחרות עיי"ש אכן בש"ך סק"ב השיג עליו ועי' במנח"י כלל ע"ד סק"ב שכ' דאין דברי הש"ך שהשיג על הב"ח שהקיל בהפ"מ מוכרחים להמעיין בש"ס ופוסקים עיי"ש אכן בשפ"ד להלן סי' ק"י ס"ק נ"ט כתב בפשיטות להחמיר בכ"מ כדעת הש"ך עיי"ש וכ"כ ביד יהודה בפיה"ק סק"ו דלאו דוקא ביו"ט אחר שבת אלא אפי' בספק אם נולד בסתם יו"ט יש להחמיר בכ"מ עיי"ש אמנם בחכמת אדם כלל נ"ג סעי' י"ש כ' דאין להחמיר בזה אלא ביו"ט אחר שבת וספק אם נולדה ביו"ט אבל ביו"ט דעלמא יש להתיר לצורך גדול והראה מקום לדברי המ"א הנ"ל עיי"ש ועי' בש"ע התניא באו"ח הלכ' יו"ט שם סעי' ד' שכ' דביו"ט א' (אפי' לא הוי ביו"ט אחר שבת) יש להחמיר אפי' לצורך גדול אכן ביו"ט ב' של גליות (דלא הוי אחר השבת) יש להתיר התערובות אם הוא צריך לביצים הללו לצורך שמחת יו"ט עיי"ש ובקו"א שם אות ב':

כא ונתערבה באחרות. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דאפי' בב' תערובות אסור בדשיל"מ ועי' בדברינו להלן סי' ק"י (ס"ק קצ"ג):

כב אסורות. עי' בפרי תואר סק"א שכתב דבכ"מ לא החמירו לאסור גם בספיקו בדשיל"מ אלא דוקא בדבר דאתחזק איסורא אבל אם לא אתחזק איסורא והספק הוא בעיקר הדבר אם הוא מותר או אסור כל דהוי ספיקא דרבנן ולא חל האיסור מעיקרו לא גזרו חז"ל עליו משום דשיל"מ דכל כי האי דשרי מעיקרא לא חדשו בו רבנן חומרא עיי"ש לדרכו אמנם בשפ"ד לעיל סוף סי' ק' (בד"ה הבדל) כ' דבדשיל"מ אין הבדל בין אם הספק הוא בגוף האיסור או לאו בכ"מ הולכין להחמיר כיון שאפשר לאכול בהיתר בלי ספק כלל עיי"ש ולא הביא דברי הפרי תואר הנזכר וצ"ע:

כג ואם נתערבה בשאינה מינה. עי' בפרמ"ג בשער התערובות חלק ג' סוף פרק ב' שכ' ממשמעות הש"ע בדוכתא טובא דאף דשיל"מ בלי שום מעשה רק הזמן ממילא קאתי אפ"ה שלא במינו בטל עיי"ש ועשפ"ד ס"ק י"א שכתב די"ל דדוקא בדבר שיל"מ ע"י שימתין למחר דהיינו שההיתר תלוי בזמן ועכשיו אין שום צד היתר בזה הוא דמחלקינן בין מינו לשאינו מינו אבל בדבר דאמרינן דהוי דשיל"מ הואיל ויש עצה לאכלו תיכף באופן ההיתר כגון בפת שאפאו עם הצלי לדעת הרי"ף דהוי דשיל"מ הואיל ויכול לאכלו עכשיו עם בשר בזה הוי דשיל"מ אפי' באינו מינו ואינו בטילה עיי"ש:

כד נתערבה בשאינה מינה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דהכא אזלינן בתר שמא ועי' מ"ז סק"ב שכ' שאלה ביצה שנולדה ביו"ט שנתערבה בביצות עופות ממינים אחרים וכן דגים שניצודו ביו"ט ונתערבו במינים הרבה מדגים מהו דינם. תשובה נראה לי דהביצים כולם אסורים משום דשיל"מ דהוי מין במינו בשמא אבל בדגים בכה"ג דשני מינים אם הם שלמים הוי אינו מינו אם יש עכ"פ ששים בטל דלא שייך בו דין דבר שיל"מ עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ז ובפיה"ק סק"ט מ"ש בזה והעלה ג"כ דביצים מכמה מיני עופות הוי תמיד מין במינו בשמא אפי' שלימים ואם נתערב כמה מיני עופות ודגים תלוי אם הם שלימים אם לאו דכשהם שלימים נחשב מין באינו מינו ואם נחתכו הו"ל מין במינו ואם נתערבו כמה מיני עופות או דגים שלימים ונחתכו לאחר שנתערבו אם נודע מקודם שנחתכו כבר נתבטלו ואם לא נודע מקודם צ"ע ומ"מ לדינא יש להקל ועיי"ש עוד שהעלה דשאור של חטין ושאור של שעורים וכן חלא דחמרא וחלא דשכרא הוי מין במינו אבל עיסה או קמח או פת א' של חטין וא' של שעורים הוי שני נים ועיי"ש עוד שהעלה דאם קנה לו זה השם לאחר שנתערב הו"ל ג"כ מין במינו מיהו אם התערובות גרם לו שיקנה השם של זה הדבר שנתערב בו אז לא נחשב מין במינו אלא אם כן בא לו זה השם בעוד שלא נתערב עיין שם באריכות: ודע דמ"ש כאן דבאינה מינה בטל בס' ר"ל שהיא אינו מינו בין בשמא ובין בטעמא אבל אם הוא אינו מינו רק בשמא אבל בטעמא הוא מינו בודאי דסגי ברוב וא"צ ס' וכמבואר לעיל סי' צ"ח סעיף ב' עיין שם:

כה בשאינה מינה בטל בס'. עפרמ"ג או"ח סי' של"ה בא"א סק"ד שהעלה מדברי המ"א שם דכל דשיל"מ באינו מינו דצריך ס' אם נתרבה אח"כ לא אמרינן חוזר וניעור דהואיל ואינו אסור אלא ליומי ולמחר יהי' מותר ובכה"ג לא אמרינן חוזר וניעור אמנם לדינא אינו מחליט הדבר עיי"ש ועי' בשפ"ד כאן ס"ק י"א שכ' בפשיטות דבשיל"מ לא אמרינן חוזר וניעור עיי"ש לדרכו אמנם במקור חיים סי' תמ"ז בביאורים ס"ק ח' כ' להיפוך דגם בדשיל"מ שייך דין חוזר וניעור עיי"ש וע' בס' מנחת פתים לעיל סי' צ"ט שהביא דברי הפרמ"ג באו"ח שם וכ' דמדברי המ"א שם אין ראי' די"ל דהמ"א מיירי רק לענין טלטול ובזה שפי' אפי' באינו מינו אינו חוזר וניער וכו' אבל בדשיל"מ במיני דאכילה שפיר חוזר וניער עיי"ש באורך קצת ועי' בשו"ת שואל ומשיב תליתאי חלק א' סי שפ"ד מ"ש בזה באריכות: (כו) מינה. עי' במ"ז לעיל סי' צ"ה סק"ה (בד"ה שאלה) דמבואר מדבריו דפשיטא לי' דאם נפל דשיל"מ למינו ואינו מינו דאמרי ס"ק את מינו כאלו אינו ויותר ראיתי בס' ערוגות הבושם אות ז' שמצדד דאם נתערב דשיל"מ במינו בששים דלא בטל שיהא מותר לערבו באינו מינו ולבטל דכשנתערב במינו ואינו מינו אמרינן סלק את מינו כאלו אינו ושאינו מינו רבי עליו ומבטלה ולא הוי' כמבטל איסור לכתחלה דהא אין כאן איסור כיון שנתבטל במינו בששים רק שהחמירו משום שיכול לאכלו בהיתר אבל בזה אין שום איסור דנימא דאסור לבטל לכתחלה עיי"ש ועי' בס' חקר הלכה אות ד' ערך דשיל"מ שנסתפק בדשיל"מ שנתערב עם עוד איסור א' שהוא מינו כגון ביצה שנולדה ביו"ט וביצה טריפה שנפלו צנ"ט זיתי ירקות או בטל או לאו דזה לא דמי לשאר דשיל"מ שנתערב במינו ואינו מינו שכתב הפרמ"ג דסלק את מינו כאל אינו ואינו מינו רבה עליו ומבטלו דהכא אם נימא סלק את מינו כאלו אינו יאסר מטעם דליכא ס' ובע"כ צריך אתה לבא לאיסורים מבטלין זה את זו והם מין במינו ודשיל"מ וסיים בצ"ע עיי"ש אמנם לפמש"ל סי' צ"ח (ס"ק ל"ט מכמה גדולי המחברים דבדבר שיל"מ לא אמרינן סלק ממילא דאין נ"מ בכל דברי המסברים הנ"ל בזה (וע"ל ס"ק נ"ד מ"ש עוד מזה) ועי' בשו"ב שואל ומשיב תליתאי חלק סי' שפ"ד:

כז בטלה בס'. ודע דאם בישלה באינה מינה דבטלה בששים להמחבר לעיל סי' צ"ח ביו"ט בעלמא אם נתערבה בפחות מס' מותר להוסיף בידים עד ששים. שפ"ד סק"ו:

כח בס'. היינו בביצה קלופה אבל באינה קלופה א"צ ס' אפי' משהו ליכא וכל זה בדיעבד אבל לכתחלה אסור לבשלה עם שאר ביצים אפי' באינה קלופה. שפ"ד שם. ועי' בדברינו לעיל (סק י"ב) ולהלן (ס"ק נ"ג): (כט) מיהו אם לבנו בה מאכל. עשפ"ד סק"ג שכתב מהיש"ש חולין פרק כ"ה סי' פ"ח דאם נתערבה ביצה זו שנולדה ביו"ט בכמה ביצים אחרים ולבנו איתם מאכל ויש מכולן טעמא וחזותא אע"פ שמביצה הא' לבד לא הי' בהתבשיל טעמא וחזותא אפ"ה אסור התבשיל דכיון דדשיל"מ אפי' באלף לא בטל נעשו כולן גוף האיסור והפרמ"ג המה על זה דמשמע מדבריו דגם בנתערבה הביצה ביותר מס' ביצים אוסרין אח"כ התבשיל אך ביותר מששים כיון דעביד לחזותא רהרי קיי"ל לעיל סי' צ"ב דדבר הנאסר במשהו לא נ"נ וסגי אח"כ בס' וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בס' משמרת שלום בא"ד ג' מ"ש ע"ד השפ"ד בזה ועי' ביד אברהם להלן סעי' ג' באמצע הדיבור שכ' דאם נתערב איסור לח מדשיל"מ בהיתר לח ואח"כ נתערב מזה התערובות בהיתר אחר לח נאסר גם התערובות הב' במשהו עפ"ד הט"ז סי' צ"ב ס"ק ט' דבלח בלח אמרין תרי משהו שהרי יש משהו מהתערובות הראשון בהשני עיי"ש ובזה נראה לי דגם הפרמ"ג מודה לאסור וה"נ (ל) אם לבנו בה מאכל. עי' באה"ט מ"ש כיון דלחזותא עביד לא בטל ועי' בשו"ת הר"ן סי' ע' מ"ש לענין חזותא אי מלתא הוא או לאו ומסיק דהיא בעיא דלא איפשיטא בב"ק דף ק"א ונקטינן שאיסורא דרבנן לקולא עיי"ש ועי' במנחת כהן חלק ג' פרק ג' מ"ש בענין זה ולדינא העלה דכל דבר שנעשה לחזותא כל שנותן בו מראה הו"ל כאלו הוא נותן טעם וחשוב כאלו האיסור הוא בעין ואינו בטל אבל דבר שלא נעשה לחזותא כלל כגון יין אדום של איסור שנתערב ביין לבן או במים של היתר כל שאינו נותן בו טעם אע"פ שמראהו עדיין ניכר מ"מ כיון שלא נתנו היין לתת בהם מראה ה"ז בטל עיי"ש אכן בעיקר הדין הדבר שהחליט דכשנעשה לחזותא המראה פוסל בו אע"פ שאין הטעם נרגש עי' במנח"י כלל ע"ד סק"ה שהשיג על המ"כ בזה והעלה בראיות דאפי' באיסור דאורייתא אמרינן חזותא לאו מלתא הוא ואם נתבטל הטעם ואינו נרגש אף שנעשה לחזותא ועדיין ניכר החזותא לאו מלתא הוא ומותר זולת בבגד דקיימא לצביעה בזה שייך חזותא משא"כ במידי דאכילה דבטעמא תליא מלתא כל שאין הטעם נרגש אמרינן דחזותא לאו מלתא הוא אפי' מדרבנן עיי"ש וכ"כ בס' זכרון אברהם (מהגאון מו"ה אבלי הכהן ז"ל) לדינא עיי"ש ועי' בפר"ח סק"ה מ"ש בענין זה וכתב לחלק בין איסור דאורייתא לדרבנן דבאיסורי דאורייתא אזלינן לחומרא ולחוש לחזותא אבל באיסור דרבנן חזותא לאו מלתא הוא עיי"ש ועי' בכ' חק לישראל בהשגותיו על הפר"ח שכ' לחלק בזה בין איסורי אכילה לאיסורי הנאה דבאיסורי הנאה שפיר יש להחמיר בזה משא"כ באיסור אכילה עיי"ש ועי' בהגהות הגאון הח"ס ז"ל שכ' שאין לזוז מפסק הפר"ח בזה ודלא כהמנח"י עיי"ש ועי' בשו"ת שיבת ציון סי' ב' ובס' אמרי בינה בדיני בב"ח ותערובות סי' ז' ובשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ס"ז וס"ח וע' מזה בס' מי נדה (מהגאון מהרש"ק ז"ל) על מס' נדה דף ס"ב ע"ב ובספר פתח הדבור חלק ג' סי' רס"ד אות ד' (בד"ה והנה לפי רהיטא) ועי' בכנפי יונה שהאריך בענין זה והעלה ג"כ דבאיסור הנאה אמרינן חזותא מלתא הוא אפי' באיסור דרבנן אבל בדבר שאינו אסור בהנאה רק באכילה אמרינן דחזותא לאו מלתא עיי"ש באריכות ועי' בפרי תואר סק"ג שכתב ג"כ כעין זה וכתב דמ"מ אפילו באיסור הנאה לא אמרינן דחזותא מלתא אלא במקום דידעינן בנפשי' דאית לי' הנאה מצבע אבל היכא דלית לי' הנאה בהצבע אפי' באיסורי הנאה אמרינן חזותא לאו מלתא וכתב שם דמ"מ גם בדבר שהוא מותר בהנאה לפעמים אוסרין משום הצבע היכא דמרגישין הטעם מעט רק שאינו טעם גמור או אי אית בי' ג"כ חזותא בצירוף תרווייהו חזותא וקצת טעמא מחמרינן גם בדבר שאינו אסור בהנאה אבל גם זה הוא רק מחומרא בעלמא עיי"ש ועי' בביאור הגר"א סק"ו ובפלתי סק"ג שהשיגו ג"כ ע"ד הפר"ח הנזכר וכ' לדינא דחזותא אינו אלא כמשהו ואינו אוסר רק באיסורי משהו עיי"ש וכ"כ החוו"ד ריש סי' זה לדינא עיי"ש ועמ"ז לעיל ריש סי' ק' מ"ש בדברי המנח"כ והפר"ח והמני"י הנ"ל ומצדד להחמיר דגם באיסורי אכילה חזותא מלתא הוא ולא בטל אף בשאר איסורים ויש מקום לומר דהוי איסור דכיון דניכר המראה מה"ת לא בטל ומיהו אם יש ג"כ ביצים כשרים ובלא הכשרים לא הי' חזותא יראה להתיר אף באיסור תורה וגם כ' דאף שאין בידינו להכריע להקל בחזותא מ"מ עכ"פ זאת אומר דאם לבנו מאכל בביצת נבילה כמו שעושין ברוסיא במשקה שקורין בארש"ט שמלבנים יש להקל שיכול אף לכתחלה להרבה עד שיהא החזותא בטל וזה בביצת נבילה דהוי רק איסור דרבנן אבל בביצת טריפה דהוי איסור תורה לא מהני תקנה זו ואסור להוסיף בידים עיי"ש ועי' בשבילי דוד אות מ"ש בדברי הפרמ"ג בזה ועי' בשו"ת שעד נפתלי סי' ק' ובשו"ת חקרי לב חלק א' חיו"ד סי' רי"ג (דף ט"ז ע"ב) ובשו"ת עמודי אש בדיני או"ה סי' י"ג אות י"ג מ"ש בענין זה באריכות ובמ"ש בזה לדינא עיי"ש:

וכתב שם עוד בכנפי יונה ודע דגם בדבר שנאסר משום חזותא לא אמרו אלא מראה גמור אבל אם אין שם רק שינוי מראה מעט לכ"ע שרי דודאי שינוי מראה אינו מזיק דהא א"א שטפה א' לא ישנה מראיתה במקצת עד שאין נרגש לעין הרואה ועל כל זה אינו אוסר עד שיהא מראיתו ניכר עיי"ש: ועיין בנשמת אדם להלכ' פסח סי' כ"ה שכתב לאסור בפסח היין שמסננין אותו על נייר צבוע מחשש שמעורב בהצבע יי"ש וע"י הסינון נעשה בו מראה ואסור בדבר האסור בהנאה ובמשהו עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ח שהביאו והשיג עליו כי אין בזה שום איסור וכן במה שרבים פורשים משתיית קאפפ"ע בפסח מחשש שצובעים אותם ויש חשש שמערבים יי"ש בהצבע גם בזה אין לחוש דזה עדיף מחרכו קודם זמנו דהצבע כבר נתייבש לגמרי ואין בה שים ממשות והתערובות חימוץ שבו הוא כעפרא ועיי"ש בפיה"ק סק"י מ"ש בגוף הדין דחזותא מלתא הוא או לאו עיי"ש:

ועיין בשו"ת שואל ומשיב תליתאי חלק א' סי' ל"ע שנשאל ע"ד צביעת היי"ש רזאל"ע שהפאבריקי"ן צובעין אותן בצבע הנעשה מתולעים הנקראים קאצינעלי"ן אם מותרין כיון שיש ספק אם כבר עבר עליהם יב"ח וכ' דנראה לאסור עפ"ד הפרמ"ג דבדבר הניכר לא שייך ביטול במאכלות אסורות ובסוף דבריו דחה זה דיש לומר דכיון דלאחר יב"ח התולעים מותרים שוב אין האיסור ניכר דדלמא הוא אחר י"ב חודש ולדינא כ' שם דלצבוע היי"ש בזה לכתחלה בודאי אסור דהוי כעושה ס"ס בידים אכן אותן היי"ש הצבועים שכבר נצבעו בו יש להתיר עיי"ש:

ועיין בשו"ת שאילת שלום תניינא סי' ט"ו (בד"ה וגם) שכ' ע"ד הצ"צ והמנח"י בענין החלב חטה שנותנין בהיין כדי לצחצחו שאסור משום דחזותא מלתא הוא וכתב הוא ז"ל דלדעתו לא שייך בזה דין חזותא דדוקא בביצה שליבנה בה מאכל דניכר מראה הביצה במאכל אמרינן דחזותא מלתא הוא ולא בטל אבל בנדון דהצ"ל הנזכר כיון דלא ניכר מראה החלב חטה בהיין כלל דהא החלב חטה אין עושה פעולה כי אם להצליל היין מן השמרים המעורבים בו ויעמוד על מראיהו העצמי ואין שייך לדין הזה דין חזותא עיי"ש:

לא לבנו בה מאכל. עבאה"ט מ"ש דכל שנותנין זה בזה לתקן מקרי מין במינו ועי' במ"א או"ח סי' תקי"ג סק"ז שכ' דדוקא בשניכר המראה אז אמרינן דאם בא לתקן הקדירה נחשב למין במינו ולא בטל אבל אם אינו ניכר במראה אלא בטעם בטל אע"פ שבא לתקן הקדירה כגון מים ומלח בעיסה עיי"ש ובמחה"ש שם ועי' בשפ"ד סק"ו שכ' דנראה דעת הש"ך דגם אם אינו ניכר במראה כלל רק בטעמי לבד מקרי מין במיצו ולא בטל עיי"ש ועי' בש"ע התניא ז"ל בהלכות יו"ט שם סעי' ז' ובקו"א סק"ב שהעלה כן בראיות לדינא דכל שנותנין בקדירה כדי לתקן הקדירה מקרי מין במינו אפי' אינו ניכר במראה וכתב דהך בא לתקן אין פירושו שיש בו כדי לתקן דאם נתן הביצה בתבשיל לתקנו ויש בה כדי לתקן אינה בטילה אפי' בדבר שאין לו מתירין ועוד כיון שיש בה ס' כנגדה היאך אפשר שתתן טעם אלא דמיירי שבביצה זו בלבד. אין בה כדי לתקן אלא ע"י שמערב עמה דברים אחרים ומ"מ כיון שהיא באה בתבשיל לתקנו נחשבת מין אחד עם התבשיל ודבר שיש לו מתירין במינו לא בטל עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ט ובפיה"ק ס"ק י"א מה שהאריך בזה ובמ"ש בזה לדינא:

לב שמלאוה בתרנגולת אינה בטלה. עט"ז סק"ו שכ' דמ"ש הרמ"א שמלאוהו בתרנגולת הוא כי היכא דלהוי ממשו של איסור ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"י ובפיה"ק ס"ק י"ב מה שהאריך בביאור ענין זה דגבי מילוי מה הוא ממשו של איסור דהא אם לקח המילוי לא נשאר בהתרנגולת רק הטעם לבד והגם דנאסרת מחמת שהביצה מבשמת נמי את גוף התרנגולת מ"מ הא ממשו אין כאן וגם גוף הדבר קשה שיתבשם התרנגולת ביותר מס' ואף דלפעמים נותנין מעט ביצה בבשר הרבה שחותכין דק דק אינו אלא לדבק בעלמא ואם יש ס' בהמילוי עצמה נגד הביצה בודאי מותר ואם אין ס' בהמילוי עצמה ממילא המילוי נ"נ דאע"ג דאינו דבוק בתולדה מ"מ כיון שדרך הביצה להיות בשם וכיון שמעורב בכל המילוי בודאי דכל המילוי נ"נ וצריכין ס' נגד כל המילוי אף בודאי דכל הקדירה מצטרף לס' ואין צריך בהעוף עצמה ס' וכתב דכ"ז הוא בביצה אסירה וכאמור אך במה ששכיח לפעמים שנותנן בהמילוי ביצה ואח"כ נמצא שיש בה קורט דם בזה אין להחמיר לומר בה דכל המילוי נ"נ כיון דחנ"נ אינו אלא מדרבנן לא מחמרינן בביצה שנמצא בה ק"ד כמבואר לעיל סי' ס"ו אלא אמרינן דסגי בס' נגד הביצה לבד וכל הקדירה מצטרף לבטל הביצה אך עכ"ז המילוי עצמה אסורה כיון שע"י הבישול נקרש הביצה במקומו עיי"ש:

לג אינה בטילה. עט"ז להלן סי' רי"ו סק"ז שכ' דבדבר שיל"מ לא שייך ההיתר דזה וזה גורם עיי"ש ועי' בס' עצי לבונה שם ובשו"ת שבסוף הס' אבני מלואים סי' ו' וביד מלאכי בכללי הדינים אות רי"ד ובשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' רכ"ג (בד"ה תו הקשה) ועי' בס' שדי חמד בחלק הכללים מערכת ז' כלל ה' מ"ש בזה באורך:

סעיף ב:

לד כשהמתיר עתיד לבא. עפת"ש מ"ש מהצמח צדק ושכן הסכימו עמו הפר"ח והמנח"י ועי' בפרמ"ג בשער התערובות חלק ג' פרק ב' (בד"ה אמנם ובד"ה וגם) מ"ש ע"ד הצמח צדק בזה. ועי' עוד במנח"י שם שכתב בשם מהר"י הלוי בתשו' סי' ל"א דלא מקרי דשיל"מ אא"כ היתר שיבא אח"כ הוא היתר ברור אבל אם לא יבא אח"כ ההיתר בבירור רק שיהי' עדיין בספק פלוגתא דרבבתא אע"פ שעתה הוי האיסור ברור לא אמרינן שימתין כדי שיהי' אח"כ עכ"פ רק ספק איסור ולא מקרי דשיל"מ והוא ז"ל השיג עליו דגם בכה"ג מקרי דשיל"מ דכל מה דאפשר לעשות בהיתר עדיף עיי"ש והביאו במ"ז סק"ז בקצרה עיי"ש ועי' מזה בס' בית מנחם סי' ד' וה' באריכות ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"א ובפיה"ק ס"ק י"ג מ"ש בזה ולדינא העלה דיש חילוק בזה בין אם יהי' אח"כ ספיקא דאורייתא או רק מדרבנן דאם יהי' אח"כ איסור מחמת ספיקא דאורייתא נכונים דברי המהר"י הלוי הנ"ל דלא הוי דשיל"מ אכן אם אח"כ יהי' אסור רק מספיקא דרבנן אע"פ שכעת ג"כ אסור רק מדרבנן מ"מ כיון שאח"כ יהי' רק ספיקא דרבנן שפיר הוי דשיל"מ וכמ"ש המנח"י עיי"ש. ומ"ש הפת"ש מהפרמ"ג ותשו' הגרעק"א באמר קונם עלי וכו' ונתערבה דאיסור נדר לא חל כלל כיון דלא הוי בכולל וכו' עי' בחוו"ד בביאורים סוף סי' זה ובס' זכרון אברהם (מהגאון מו"ה אבלי הכהן ז"ל) ובשו"ת בית שלמה חאו"ח סי' קי"ג אות ט' ע"ש ע"ד הפרמ"ג בזה ועי' במ"ש עוד מזה הפרמ"ג בעצמו באו"ח בהנהגות הנשאל באו"ה סדר א' אות כ"ה וסדר ג' אות ל"ג ובפתיחה, הכוללת להלכות פסח חלק ב' בדיני תערובות בשיטה הששית אות ט"ז:

לה של ספק טריפה. עבאה"ט ומה שהביא הקושיא מר' משה מלבוב עי' בשו"ת כנפי יונה סי' י' מה שהאריך בקושיות הבאה"ט בזה אמנם הנה קושיא זו כבר מפורסמת הוא מהגאון בעל עבודת הגרשוני ועי' בשו"ת צמח צדק סי' ס"ט ובכו"פ מ"ש בזה ועי' במ"ז סק"ז מ"ש ע"ד הצ"צ והכו"פ בזה ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ב מ"ש ע"ד בזה ועי' בס' מנחת יהודה (מהרב מהרי"ל אופינהיים) ותמצא שם תירץ אחר לקושיא זו דר"ל ולא אמרינן דאם נמתין אפשר שתטמין התרנגולת ויותרו כולם או שפחי' התרנגולת י"ב חודש דמשום הא אין לו דין דיש לו מתירין לפי שאין המתיר בודאי וגם אין בידו עכ"ד ועי' בדברינו להלן (ס"ק ס"ב) שכ' מהס' ערוגות הבושם דבבעה"ח בלא"ה לא שייך לומר דהוי דשיל"מ להמתין עד שיחי' ומותרין כיון דמזונתן עליו וצריך להוציא הוצאות לאכלם: אמנם בעיקר הדין שהמציא הבאה"ט דביצה ספק טריפה שנולדה ביו"ט לא הוי דשיל"מ עי' בצמח צדק שם שכ' דגם בביצה ספק טריפה שנולדה ביו"ט הוי דשיל"מ והסכימו עמו הפר"ח סק"ו והמנח"י ס"ק י"א עיי"ש ועי' בס' תפארת למשה שמתרץ ג"כ דברי המחבר כמ"ש הבאה"ט ומ"מ לדינא סיים בצ"ע עיי"ש בפרמ"ג בשער התערובות חלק ג' פרק ב' (בד"ה דשיל"מ) מ"ש בזה אכן כאן במ"ז שם העתיק דברי הצמח צדק הנ"ל וכ' שכן הסכימו עמו הפר"ח והמנחת יעקב עיי"ש:

ועיי"ש בתשו' צמח צדק שנסתפק אם נמצא ספק של ב' איסורים בדבר א' ואיסור א' הוא דבר שיל"מ ואיסור הב' הוא דבר לו מתירין אם האיסור שיל"מ גורר את האיסור שאין לו מתירין לאסרו או דלמא דהאיסור שאין לו מתירין גרור להאיסור שיל"מ להתירו ופסק להחמיר דסוף כל סוף שייך לומר עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר ואמרינן שהאיסור שיל"מ גורר להאיסור שאין לו מתירין לאסור עיי"ש ועי' בשו"ת היכלי שן סי' כ"א וכ"ב מה שפלפל בדברי הצ"צ בזה באריכות ועיי"ש במ"ש בזה לדינא: (לו) שאין המתיר בודאי. כתב בנקה"כ וז"ל מצאתי בגליון או"ה בכת"י של אבי זקני על הא דכתב האו"ה חתיכה שנאסרה מחמת תיק"ו לא אמרינן שיל"מ כשיבא אלי' דזה לא מקרי דשיל"מ לפי שאז אגלאי מלתא שלא נאסרה מעולם ולא דמי לביצה שנאסרה ויש לה מתירין וכ' רמ"א עליו בגליון ולא אמרינן וכו' הטעם דאינו בודאי שיבא לידי היתר כדאמרינן גבי ביצה ספק טריפה דשאני התם דהוי האיסור ברור כל ימי הספק לכן שגם ההיתר יהי' אחריו דאי אבל כאן שהאיסור אינו ברור דהא אליהו יכול לבא בכל שעה מיד והתם לא נוכל לומר טעם דהכא דהא ע"כ הצרכנו לאסור שם פעם אחת מכח ספק כל י"ב חודש א"כ אפי' איגלאי מלתא למפרע דלא הוי טריפה מקרי שפיר דשיל"מ אי לאו טעמא דהתם וכן נראה לי עכ"ל ומבואר מזה דדוקא בספק טריפה כיון שבע"כ צריך להמתין י"ב חודש או עד שתתעבר ותלד אז צריכין לידע שהמתיר עתיד לבא בודאי אבל בשאר ספק איסור שעתיד להתברר ויכול להיות שיתברר באותה שעה בלי המתנת זמן מה אז אע"פ שאין המתיר עתיד לבא בבירור הו"ל בכלל דשיל"מ סעיף ג :

לז כלי. עפת"ש מ"ש מהצל"ח דדוקא גבי ענין אכילה שייך דשיל"מ משא"כ בענין טלטול לאיזה צורך כיון שיכול לטלטלו היום וגם מחר לא הוי דשיל"מ ועי' במלא הרועים ערך דשיל"מ אות ו' שהביא דברי הצל"ח בזה וסיים דכל זה הוא לטעם רש"י אבל לטעם הר"ן משום דהוי מין במינו אין לחלק בזה וראוי להיות אסור בהנאה ובטלטול היום וגם למחר עיי"ש אמנם הנה במ"ז לעיל סי' צ"ט ס"ק י"ב (בד"ה ומדי דברי) הקשה ע"ד הש"ס ביצה דף ד' ע"ב כי מהפך בהיתרא מהפך ופרש"י והרא"ש דהאיסור בטל ברוב והיכי בטל והא הוי דשיל"מ וסיים ע"ז וז"ל ואם היינו אומרים דדבר שיל"מ לא בטל היינו אכילה אבל טלטול בעלמא לא אמרו כנראה ממרוצת דברי הר"ן פ"ק דיו"ט הוי אתי שפיר עכ"ל ומבואר מדבריו דגם לטעם הר"ן לא שייך בטלטול דין דשיל"מ יעי' בשו"ת תורת חסד (מהגאון מלובלין ז"ל) חאו"ח סי' ל"ח אות ג' מ"ש בזה וכתב דמדברי הש"ך סק"ח לא משמע דס"ל כדברי הצל"ח מדהוצרך להשהות הכנים מעל"ע משום דשיל"מ שהרי גם בכלים שייך האי סברה שיכול להשתמש בהן היום וגם מחר עיי"ש ועי' מזה בשו"ת שואל ומשיב קמא חלק ב' סי' תק"נ ובחלק ג' סי' כ"ח (בד"ה והנה) ובסי' קנ"א איברא כי בנו"ב תניינא חלק או"ח סי' ע"ה השיג שם רב א' על דבריו בצל"ח שם מדברי תוס' בעירובין והודה לו הנו"ב שמדברי התוס' יש שתירה לחילוקו אבל דבריו אינם נסתרים בזה כי הוא כתב לחלק כן רק לדעת רש"י ואין אחריות דברי התוס' עליו ועי' עוד בדבריו בחלק אה"ע שם סי' ל"ח (בד"ה ואחר) שהעמיד יסוד על סברה זו לענין ספק מעוברת חבירו דלא שייך לומר דהוי דשיל"מ אחר כ"ד חודש שהרי יכול להיות עמה תוך זמן ואחר זמן עיי"ש ועי' בשו"ת עמודי אש בקונטרס דיני או"ה סי' ז' אות ה' ובשדי חמד חלק הכללים מערכת הד' סי' פ"ו מה שהאריכו בענין זה ובמ"ש בזה לדינא ועי' בס' מגדים חדשים אות ד' מ"ש בדברי הצל"ח בזה והעלה דבע"כ גם לדברי הצל"ח היכא דאין צריך רק שהייה מועטת או רק הוצאה מועטת או טירחא קלה אף שיכול לעשות בשעה זו וגם לאחר זמן אפ"ה הוי דשיל"מ ועיי"ש במה שההפלא על הפת"ש בזה באורך ועי' מזה בס' דלתי תשובה לעיל סי' פ"ט סק"א :

לח שנאסר בבליעת איסור. כתב ביד אברהם כי זה מיירי שבלעה איסור שאין לו מתירין אבל אם בלעה איסור שיל"מ כגון חמץ בפסח תלוי בפלוגתת הפוסקים אי טעמא בטל בדשיל"מ דלדעת הרמ"א גם בכה"ג בטל אבל לדעת המחמירים דגם טעמא לא בטל בדשיל"מ בודאי אם בלע הכלי איסור שיל"מ אינה בטלה עיי"ש:

לט בבליעת איסור. עבאה"ט מ"ש מהש"ך שצריך להסיר כלי א' לחומרא ועי' בשו"ת דברי מנחם סי' ס"ג בכלי חרס של בשר שנתבשל בו חלב בתוך מעל"ע שבשלו בו בשר וידעינן בודאי שהחלב שנתבשל כעת הי' בה ששים עד הבשר שנתבשל בו תוך מעל"ע לבישול החלב ואח"כ נתערב אותו הכלי בין שאר כלים של חלב ואינו ניכר ועיי"ש במה שהאריך בזה וסיים כיון דלדעת הבעה"ט אפי' הי' הכלי ניכר הי' מותר לבשל בה חלב כיון דהתירא בלע וגם הוא אחר מעל"ע כעת ואף דלא קיי"ל כהבעה"ט מ"מ בכה"ז שנתערב אפשר דכ"ע מודים דלאחר מעל"ע מותרים כל הכלים ומה שהש"ך כתב דלחומרא יש להסיר כלי אחד מ"מ הכא יש לומר דמודה דלענין זה עכ"פ יש לסמוך על הבעה"ט שלא ליצטרך להסיר אחד מהם ועוד דגם הש"ך לא כתב רק בכלי שנבלע בה איסור דלית לי' פסידא דבלא"ה כלי א' טריפה הי' משא"כ בנ"ד בנתערב כלי בשר בין כלי חלב או איפכא בודאי גם הש"ך מודה דאין צריך להסיר אך יען כי המהר"י בן לב מחמיר יותר בכלים של בשר וחלב וגם העולם נוהגין שלא להגעיל מבשר לחלב או איפכא וא"כ יהי' נראה בעיני המון כדבר תימא ע"כ יש להחמיר להסיר כלי א' מהם אע"פ שהוא שלא לצורך כלל עיי"ש באריכות:

מ ואינו ניכר בטל ברוב. ומטעם דבר שבמנין אין לאסרו דהא כלי הוא דבר שבמנין כיון שאין איסורו מחמת עצמו ובכל הדברים החשובים בעינן איסור מחמת עצמו. מ"ז סק"ח:

מא ניכר. עבאה"ט ופת"ש ומ"ש הבאה"ט מהב"ח שהשיג על המהר"י בן לב בענין קערה של חלב שנתערב בקערות של בשר דס"ל דלא בטל ברוב והב"ח תפס עליו וכו' עפר"ח סק"ח שכתב דכלי חלב שנתערב בכלים של בשר בלא"ה אינו בטל כיון דמצינו למיקם אטעמא למטעם קפילא והו"ל כאיסור הניכר שאין לו ביטול עיי"ש וכ"כ עוד להלן סי' ק"ט סק"ד עיי"ש ועי' בשו"ת בשמים ראש סי' שנ"ב ועי' בכו"פ סוף סק"ה שהשיג על הפר"ח דזה לא הוי בכלל איסור הניכר עיי"ש איברא כי בשער התערובות חלק ג' פרק ג' נותן פנים מסבירות לדברי הפר"ח בזה (והבאתי דבריהם להלן סי' ק"ט ס"ק מ"א) (ועי' בדברינו לעיל סי' צ"ח ס"ק מ"ה) ועי' מזה בס' בן אברהם על דיני ספיקות סוף סי' מ"ט באריכות ועי' בחמודי דניאל הלכ' תערובות הא' אות ב' מ"ש בדברי הפר"ח בזה ומדחה ג"כ ראיותיו עיי"ש ועי' בחידושי הגאון מהרא"ל צינץ על הלכ' בב"ח ותערובות דף כ"א וכ"ב מ"ש בדין זה וסיים לדינא דכלי של חלב שנתערב בכלי בשר אף שהפלתי יפה כתב בזה דא"א לנו לסמוך אטעימת קפילא אפי' לחומרא מ"מ יש לנו להחמיר ולחוש לדברי הפר"ח עכ"פ דכ"ז שהכלי הוא ב"י לא יבשלו בו דשמא אם יבשלו בו יהי' נטעם האיסור ונרגש ונהי דהוי ספיקא מ"מ הרי ספיקא דאורייתא לחומרא והיכא דאיכא לברורי צריך לברר אבל לאחר מעל"ע כיון דמה"ת שרי לא מטריחינן לברורי כלל עיי"ש באריכות:

מב בטל ברוב. עבאה"ט סוף סק"ו ומה שסיים גם הט"ז פסק שיש להכשיר כל הכלים ע' בט"ז סק"ח שכ' דאה שמתירין הכלים מ"מ אסור לערב התבשילין מכל הכלים כדין יבש ביבש דלהלן סי' ק"י דאסור לאכלן כולן ביחד ומה"ט צריכין לזהר להכשיר תיכף הכלים ולא ישהנו זמן מרובה דיש לחוש שמא בזמן מרובה ישתכח התערובות ויבא לערב התבשילין שמתבשל בכל הכלים של התערובות ויבא לידי איסור עיי"ש ועשפ"ד סק"ח (בד"ה ומה) שמתמה על הש"ך סק"ח שמביא מהב"ח בקערה חולבת בין קערות בשר דבטלה אמאי הא באינו מינו אפי' יבש צריך ששים מטעם שאם יבשלם יתן טעם ועכ"פ ליבעי ששים ותירץ דלא שכיח הוא לערב יחד ע"כ בטל ברוב עיי"ש ומשמע מדבריו דאם הוא בגווני שיש לחוש שיתערב יחד בודאי צריך מדינא הגעלה אמנם יעוין בס' בית אברהם (מהגאה"ק מהר"א מטשעכאנאווע זצללה"ה) בחידושי פוסקים דף צ"א ע"ג שמתרץ קושיות הפרמ"ג בזה כיון דמדינא יבש ביבש בטל ברוב וכל תבשיל בפ"ע הוא מותר רק אח"כ שיערב כל התבשילין יחד יהי' אסור הנה אז הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא כיון דעד שעת התערובות הי' מותר מן התורה כל א' ואחר בפ"ע מטעם ביטול ברוב וכתב דגם מ"ש הט"ז דאסור לערב התבשילין מכל הכלים אינו נראה דדוקא בסי' ק"ט דהוי גוף האיסור יש פוסקים דסוברים דאסור לבשל אחר הביטול דע"י הבישול נעשה לח בלח דצריך ששים משא"כ הכא דלא הוי אלא טעמא בעלמא וכיון דקודם התערובות מהתבשילים אין על הכלים שם איסור וגם לא על התבשיל א"כ גם אח"כ אי אפשר לחול עליו שם איסור דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא אלא דבכלים שאפשר שידיחם יחד בזה יש להחמיר אפי' לאחר מעל"ע דהא מ"מ איכא איסורא דרבנן גם באינו ב"י עיי"ש:

מג ברוב. עבאה"ט ופת"ש מ"ש בדברי המהרי"ל שצריך להגעיל הכלים ועי' בפר"ח שם שמבואר מדבריו לדינא דבמין במינו צריך להשהותן מעל"ע ולאחר מעל"ע כולן מותרין בלי הגעלה ובמין בשאינו מינו בע"כ צריך להגעילן כולם עיי"ש ועי' בפרי תואר סק"ד מ"ש בזה ולדינא העלה דהיכא דהוי רק איסור דרבנן א"צ הגעלה ומ"מ גם במין במינו והאיסור אינו אלא מדרבנן אי מצי להגעיל כולם בלי הפסק רק מעט מן המעט יש להחמיר לחוש לדעת המהרי"ל בזה עיי"ש ועי' במנח"י כלל ל"ט סק"ז שכתב ג"כ שיש להצריך הגעלה אך כ' דכשמגעיל כלי א' סגי עיי"ש ועי' בבינת אדם שער או"ה סי' ס"ו מ"ש בזה ומצדד לחלק בין אם נאסרה הכלי מאיסור דאורייתא או מאיסור דרבנן עיי"ש ועשפ"ד סק"ח מה שהאריך בזה וסיים סוף דבר הכל נשמע דיראה לומר לכאורה דכשנתערב כלי שבשלו בה בשר נבילה עם כלי שבישלו בה בשר שחוטה בטל ברוב כדין יבש ביבש מין במינו וכלי חרס דלא שייך בה תקנה דהגעלה די לחוש לחומרא להסיר כלי א' ושאר הכלים ישהנו מעל"ע דלענין זה נמי דשיל"מ הוא ובכלי דשייך בי' הגעלה יגעול כל הכלי ולא מהני במגעיל רק א' לבד ואם נתערב כלי בשר בין חולבות עכ"פ ס' בעינן שמא ידיחם יחד וכו' וצ"ע עכת"ד ומבואר מדבריו דבכלי בשר בשל חולבות או כלי איסור בהיתר במין בשאינו מינו בע"כ צריך ס' כלים והיכא דליכא ס' בע"כ צריך להגעיל כולם ובכלי חרס דא"א בהגעלה אסור כל התערובות אמנם בחוו"ד בביאורים סק"ג וחידושים סק"ז כי דאם כי לכאורה הי' נראה לחלק בין אם הבלועות הם ממינים שוים בין אם הם ממינים שאינם שוים דאם הבלועות שוים והאיסור שנבלע בכלי א' היא מין במינו בבלוע של שאר הכלים יש להחמיר לכתחלה להגעיל הכלים שאפשר בהגעלה ובכ"ח שא"א בהגעלה מותר אבל בבליעות ממינים שאינן שוין כגון כלי בשר שנתערבה בין כלים חולבות יש לאסור בכ"ח שא"א בהגעלה דהא שייך החשש דכשיבשל יורגש טעם האיסור ויהי' ניכר האיסור אבל מסתימת הפוסקים נראה דבכ"מ מהני שהויי מעל"ע ויש להקל גם כשהבליעות הם ממין בשאינו מינו כגון מבשר ומחלב אם הוא בכ"ח דא"א בהגעלה דכל שיש רוב מהני ואין לאסרן דכיון דמשהי אותן מעל"ע סגי עיי"ש ועי' בהגהות הגאון מהרש"ק ז"ל על הפרמ"ג שהשיג ג"כ על הפרמ"ג בזה והעלה דכל שיש רוב סגי ואין צריך ס' וישתמש בכולן כמין הכלים שהם רוב ואם אין הפסד יסיר אחד אבל ביש הפסד א"צ להסיר כלל וישתמש הכל כפי הרוב ולא כפי המיעוט עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ד ובפיה"ק ס"ק ט"ז מה שהאריך בזה והעלה ג"כ דאפי' כשהבליעות הם מין בשאינו מינו לעולם סגי ברוב וא"צ ס' אלא שצריך להשהותן מעל"ע וגם צריך להגעיל כלי א' ובכלי חרס דא"א בהגעלה יסיר כלי א' והמחמיר שלא להשתמש בהם כלל תע"ב. וכל זה אם נתערבו תוך מעל"ע אבל אם נתערבו אחר מעל"ע מותרין לגמרי וכן מותר לאחר המעל"ע לערב התבשילין זה בזה ועיי"ש עוד ולעיל סי' ס"ט ס"ק צ"א שכתב דאם נתערב כלי עץ א' שנבלע בו איסור ע"י אש שאין לו תקנה בהגעלה וללבנו א"א בין שאר כלי עץ שנאסרו ע"י שנבלע בהם איסור ע"י חמין שיש להם תקנה בהגעלה אע"פ שכעת כולם אסורים אפ"ה בטל הכלי דלא מהני לה הגעלה בין שאר הכלים דמהני להו הגעלה ויגעיל כולם א' א' עיי"ש:

ומ"ש הפת"ש מהכו"פ דגם אם הוא כעת איסור דאורייתא וכשימתין יהי' אסור רק מדרבנן הוי דשיל"מ וצריך להמתין כמו בחמץ בפסח אע"פ דלאחר הפסח עדיין אסור מדרבנן עשפ"ד סוף ס"ק הנ"ל מ"ש ע"ד הכו"פ בזה ועי' במ"ז סק"ז שכ' ג"כ דאם מרויחין במה שממתין מאיסור דאורייתא לדרבנן הוי דשיל"מ עיי"ש ועי' מזה עוד בדבריו בפרמ"ג או"ח סוף סי' תס"ז במ"ז בקיצור דינים אות ה' ואות ו' שכתב דאם אחד בישל דם דגים מכונס הרבה בכלי עם קשקשים דשרי כמ"ש ביו"ד סי' ס"ו ונפל מעט דם בהמה שיש ששים הנה אם הי' בכלי ראשון בודאי שרי אך אם הי' בכלי שני דאינו מבשל י"ל דהוי דשיל"מ שיבשל וירויח מדאורייתא לדרבנן דדם שבישלו אינו מדרבנן ואף שי"ל דלא הוי דשיל"מ כיון שצריך הוצאה מעט עצים מ"מ אם דרך המאכל לאכול חם ונתקרר ודרכו בלא"ה להתם ורוצה לאכול דאין רשאי לאכלו עד שיחמם עיי"ש ועי' בשו"ת שואל ומשיב תליתאי חלק ג' סי' כ"ו שהביא כן גם מדברי הר"ן ורש"י דמשמע מדבריהם דכל שיש לו מתירין לאחר זמן שלא יהי' אסור מה"ת אע"פ שנשאר גם אח"כ איסור דרבנן מקרי דשיל"מ עיי"ש אמנם יעוין ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ב ובפיה"ק ס"ק י"ד שהעלה בראיות דלדינא אין להחמיר דכל שלא יהי' ניתר לגמרי אע"פ שלא יהי' אח"כ רק איסור דרבנן לא הוי דשיל"מ עיי"ש ועי' בס' שדי חמד חלק הכללים מערכת הד' סוף סי' פ"ד שהביאו וציין לדברי הפרמ"ג או"ח סי' תרע"ז בא"א ס"ק י"ב דבדבר שלאחר זמן יהי' מותר מן הדין ורק משום חומרת הפוסקים נשאר באיסורו נקרא דשיל"מ דלא החמירו הפוסקים באופן דאתי מיני' קילא לענין דשיל"מ וציין לתשו' ח"צ סי' פ"ו ומראה מקום לכמה מקומות בזה עיי"ש:

מד ואין דנין אותו בדשיל"מ. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דמ"מ צריך להשהות הכלי עד שיהי' אינם ב"י דאז שרי מן התורה ועי' בשו"ת צל הכסף חלק ב' ביו"ד סי' ד' שכתב דמסתבר להקל שא"צ להמתין עד אחר מעל"ע עיי"ש ובמח"כ נעלם ממנו דברי הש"ך בזה כאשר יראה הרואה שם ועי' בשו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב' סי' ע"ד (בד"ה גם מה שכתב) מ"ש בדברי הש"ך בזה ועי' בחמודי דניאל הלכ' תערובות הא' אות י"ג שכתב דלפ"ז ממילא דה"ה בכ"מ דמתירין כלי ע"י ס"ס צריך לשהות עד שלא יהי' ב"י ולא דמי לדין דנמצא קערה חולבת בין כלים של בשר דלעיל סי' צ"ה דמתירין הכלים מיד דהתם ה"ט משום דלא מחזקינן ריעותא ועיי"ש בדבריו בהלכ' תערובות הב' אות ז' מ"ש עוד מזה באריכות:

מה דנין אותו כדשיל"מ עבאה"ט מ"ש דמ"מ לענין שיצטרך להשהות הכלי מעל"ע שלא יהי' ב"י לזה הוי דשיל"מ ועי' בשו"ת חסד לאברהם תניינא חיו"ד סי' כ"ט בעובדא שתחבו כף חולבת ב"י בקדירה של בשר ולא הי' ס' לבטל והוא לא ידע ואכלו הבשר ונתערבה קדירה זו בב' קדירות אחרות של בשר ובלילה לקחו אחת מהקדירות ובישלו בה בשר שנית ואח"כ ראו כף חולבת מלוכלך ברוטב של בשר ונזכר שתחבו בבוקר בקדירה של רוטב ולזה רצה השואל לומר דכיון דכתב הש"ך דכלי של איסור שנתערבה ברוב לא בטילה וצריך להשהות כולן מעל"ע משים דהוי דשיל"מ א"כ ממילא כיון שנאסרה הקדירה לבשל בה היום משום דשיל"מ ממילא דגם התבשיל אסור והוא ז"ל מדחה דברי השואל בשתי ידים והעלה דאין לאסור התבשיל מכמה טעמים וגם נראה דלא שייך לדון בזה דשיל"מ רק לענין להתיר הבישול בכלי זו לכתחלה כיון שאינו רוצה להנות מטעם שבכלי רק מהכלי עצמה הוי דשיל"מ ע"י שהיי' מעל"ע אבל בתבשיל זה שנבלע בו טעם המאכל של איסור לא שייך בזה דשיל"מ דהרי טעם האיסור לא הי' לו מתירין אלא שישהה עד שיבטל טעמו וזה לא חשוב דשיל"מ עיי"ש באריכות:

מו לפי שצריך להוציא עליו הוצאות. חבל אם אין צריך להוציא עליו הוצאות אע"פ שהדבר עדיין מחוסר מעשה ואין ההיתר בא כ"א ע"י מעשה מ"מ כל דהוי בידו לעשות מעשה זו ולא הוי שום צד איסור בעשייתו הו"ל דשיל"מ כן הוא פשוט בפוסקים ועי' בט"ז להלן סי' שכ"ג סק"ב וביד יהודה כאן בפיה"א ס"ק י"ג ובפיה"ק ס"ק י"ז ועי' בחכמת אדם כלל נ"ג ריש סעי' כ"ג שמבואר מדבריו דמ"מ היכא דאיכא טורח גדול דמי לוין דאיכא הפסד גדול דלא הוי דשיל"מ:

מז הצריך להוציא עליו הוצאות. עי' בשערי דעה סוף סק"ג שהוכיח דדוקא כשצריך להוציא הוצאות עי"ז לאבוד הוא דלא הוי דשיל"מ אבל במה שצריך להוציא הוצאות לקנות דבר שלא יאבד ממנו עי"ז שפיר הו"ל דשיל"מ דהא לכאורה קשה בהא דש"ס ב"מ פ' הזהב דפריך ונייתי דמאי דלכאורה קשה דהא בע"כ יהי' צריך לקנות הדמאי מע"ה ויוציא הוצאה ובע"כ צ"ל דזה לא חשיב הפסד במה שצריך לקנות כי לא יפסיד כלל ע"כ לא חשיב הוצאה עיי"ש:

מח הוצאות עי' בפרי תואר ס"ק ה' שכ' שיש להסתפק אם האיסור מתקרר וצריך להוציא הוצאות לחממו אי הוי בכלל דשיל"מ לדעת הרשב"א ולדינא כ' דבהפסד מועט כזה לא מקרי הפסד ויש להחמיר עיי"ש:

מט יש מי שאומר וכו'. עי' בחידושי הגרעק"א שהביא בזה דעת המהרש"ל ביש"ש (חולין פרק ח' סי' פ"ז) שחולק דגם היכא שהמאכל מתקלקל מקרי דשיל"מ עיי"ש אמנם יעוין בב"ח ובמנח"י כלל ע"ד ס"ק י"ח שהביאו דברי המהרש"ל הנזכר ודחו דבריו וכ' שאין לזוז מהכרעת המחבר דהיכא שמאכל יתקלקל לא חשוב דשיל"מ עיי"ש ועי' בשו"ת תשואות חן סוף סי' כ"ז שכ' דכיון דבגוף ההיתר שאם נתקלקל המאכל לא אמרינן דשיל"מ חולק המהרש"ל וס"ל דאף כשמתקלקל המאכל חשוב דשיל"מ ע"כ נכון לבעל נפש להחמיר לעצמו אם אין המאכל מתקלקל לגמרי עיי"ש וכיוצא בזה כתב ביד דוד בהגהות ב"י אות י"ד בשם הס' קהל יהודה דקלקול קצת לא נתבאר מה דינו ויש להחמיר כיון דגם בנתקלקל לגמרי איכא מאן דאסר עיי"ש ועי' בשו"ת תורת חסד (מהגאון מלובלין ז"ל) על האו"ח סי' כ' סוף אות ג' שכ' בפשיטות בשם האחרונים דאפי' אם יתקלקל המאכל ונפגם במקצת שייך ג"כ חומרת דשיל"מ אם לא כשנתקלקל לגמרי עיי"ש וע' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' קמ"ח שנשאל כמה יהי' שיעור של קלקול אם צריכין שיתקלקל לגמרי או דסגי במה שמתקלקל מעט והשואל הביא מהפרמ"ג דבעינן שיתקלקל לגמרי (ונראה שט"ס תי' פרמ"ג וצ"ל כו"פ כי בפרמ"ג לא נמצא זה רק בכו"פ ס"ק י"ב) והרב השואל רצה לדחות סברה זו והוא ז"ל האריך בראיות לחזק דין זה להחמיר דבמה שמתקלקל קצת כשימתין עד למחר חשוב שפיר דשיל"מ ולא בטל ממנו דין דשיל"מ אלא אם מתקלקל הרבה עיי"ש ועי' בפרי תואר סק"ה שמבואר מדבריו להדיא דלא בעינן שיהא נתקלקל לגמרי שאינו ראוי לשום אדם אלא דגם כשעדיין ראוי לגר אפ"ה בטל ממנו דין דשיל"מ עיי"ש ועי' במ"ז בסי' שאח"ז סק"ב ובשפ"ד שם סק"א ועי' מזה בס' שדי חמד חלק הכללים מערכת הד' סי' ל"ז באורך ועי' בס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק) שהביא מדברי הראשונים שכ' דלחם הוי דשיל"מ דאינו מתקלקל בהמתנה יום א' וכ' דנראה דזה דוקא בלחם מצה וגלוסקאות וכיוצא שאינם מתקלקלים אבל בלחם חטה חמץ הדבר ידוע שמתקלקל בהמתנה גם ביום א' שביום השני מאפייתו אין טעמו. כביום שנאפה ע"כ אין לדין בו דין דשיל"מ וכמו כן בפשטיד"א וכיוצא בזה ג"כ לא שייך דין דשיל"מ כיון שמתקלקל גם בהמתנת יום א' ע"כ אם עירבו ביצה שנולדה ביו"ט עם שני ביצים אחרים ועשו מהם פשטיד"א לא שייך דין דשיל"מ דבודאי יאבד טעמו כשימתין למחר דאין טעמו טוב רק כשהוא חם אך בסוף דבריו סיים בצ"ע כיון שכתב הכו"פ דדוקא כשהמאכל מתקלקל הרבה עיי"ש אמנם הנה המעיין בכו"פ שם יראה ממה שהביא ראי' מהא דביצה שנולדה ביו"ט הוי דשיל"מ דיכול להמתין למחר והלא הדבר ידוע כי ביצה בת יומא הוא משובח יותר ובע"כ בעינן שיתקלקל הרבה אבל במה שמתקלקל מעט ויצא מכלל ביצת בת יומא בזה חשוב עדיין דשיל"מ אמנם הנה יען כי אנו רואין שלחם חטה וכן פשטיד"א מתקלקל הרבה יותר בהמתנת יום א' מביצה בת יומא כי על ביצה בת יומא לא שכיח כלל מי שיקפיד משא"כ על לחם ופשטיד"א שהכל מקפידים טובא והוא נ"מ גדולה בעיני העולם ע"כ נראה דגם להכו"פ יש להקל דלא הוי דשיל"מ וצ"ע:

נ אם האיסור בעין. כגון ביצה וכיוצא בה. ביאור הגר"א ס"ק י"א: (נא) האיסור בעין. עי' במשנה למלך פרק ה' מהלכ' מעילה שכ' בדעת הרא"ש דכל דלא אתחזק איסורא אע"ג דהוא דשיל"מ אזלינן בתר רוב עיי"ש ועי' בס' שמחת יהודה הספרדי סי' ט' שהביאו והוכיח שדעת הרשב"א דאפי' לא אתחזק איסורא לא אזלינן בדשיל"מ בתר רובא ועיי"ש במה שהאריך בזה ובמ"ש בזה לדינא:

נב או שיש עדיין ממשות וכו'. כמו מים ומלת ביאור הגר"א ס"ק י"ב: (נג) אבל טעמו בטל. עבאה"ט ופת"ש ועי' בשו"ת הרדב"ז בחדשות סי' תקס"ב ועי' ביד דוד בהגהות ב"י אות ב' מ"ש מהרדב"ז סי' תפ"ז עיי"ש ועי' בשלחן גבוה או"ח סי' תמ"ז ס"ק ל"ד מחודש י"ד ועי' במנחת כהן חלק ג' מס' התערובות פרק ב' ובפר"ח סק"ט שכ' שכן עיקר לדינא כדעת הב"ח והש"ך עיי"ש וכן נראה דעת הפרמ"ג בשפ"ד סק"ט להחמיר בזה עיי"ש וע' בס' לחם יהודה (להרב מהר"י עייאש ז"ל) בפרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות מ"ש בזה באריכות ועי' עוד בשפ"ד לעיל סי' צ"ב סוף סק"י ובשער התערובות חלק ג' סוף פרק ב' (בד"ה ודבר שיש לו מתירין) ובפרמ"ג או"ח סי' תקי"ג בא"א סוף סק"ו וסי' שי"ח במ"ז סוף ס"ק ט"ו וכ"כ הלב"ש בחידושי דינים ס"ק רנ"ט לדינא עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל נ"ג סוף סעי' כ"א שכ' דבמקום שאין צורך גדול יש להחמיר בדשיל"מ גם בטעה לבד עיי"ש ועי' עוד במ"ז לעיל סי' פ"ו סק"ט (בר"ה ודע) שנסתפק אם נולדה ביצה ביו"ט ובישלה בקליפתה עם שאר ביצים שאינן קלופות מי נימא דהא דקיי"ל דביצה בקליפתה אין אוסרת דמיא בעלמא פולטת היינו דטעם קלוש הוא ואין בו כדי ליתן טעם א"כ בתורת ביטול קאתינן עלה ולפ"ז בדשיל"מ לא מהני ביטול ואסור או דלמא דמ"ש דמיא בעלמא הוא ר"ל שאינו טעה כלל רק מיא וזיעה בעלמא הוא ואין בו כח לצאת ואף משהו לא הוי ובדשיל"מ נמי נמי שרי עיי"ש איברא כי כאן במ"ז סק"ו כתב הפרמ"ג בפשיטות דאפי' משהו לא הוי עיי"ש וכ"כ באו"ח בסי' תקי"ג שם בא"א סק"ז דבאין קלופין שרי דאפי' משהו לא הוי עיי"ש ועי' מזה במשמרת שלום לעיל סי' פ"ו במ"ז סק"ט שם. ועי' במנח"י כלל ע"ד סק"ח מיקל הרבה בדין זה דהיכא דליכא רק טעמא לחוד כגון שגוף האיסור ניטל משם רק שפלט שם טעם אותו הטעם אינו חמור כ"כ לאסור בשביל דבר שיש לו מתירין אלא אם נימוח ונתערב גוף האיסור אף דליתא בעיני' בזה יש לו דין דשיל"מ עיי"ש וכ"כ החוו"ד לדינא (ותמהני שלא הביא דברי המנח"י שכבר קדמו בזה) והנה בכנפי יונה השיג ע"ד המנח"י וכ' דמעיקרא ליתא להאי חילוק כלל עיי"ש אולם יעוין בש"ע התניא באו"ח סי' תקי"ג סעיף ה' ובקו"א כם סק"ג שכ' שכן הוא נכון לפסק הלכה כמו שהכריע המנח"י עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק ט"ו ובפיה"ק ס"ק י"ח מ"ש בזה והעלה דהעיקר לדינא כדעת המחמירים לכן כל בעל נפש יחמיר לעצמו בכל ענין אך הרוצה לסמוך על הרמ"א בזה לא יקיל זולת ביבש שבולע מיבש אבל לא בלח הנבלע ביבש וכן לא ביבש הנבלע בלח כיון שהפליטה היוצאה מהיבש הוא בעין בהלח עיי"ש: (נד) בטל. עי' בס' ערוגות הבושם אות ז' שעמד על המחקר אם אמרינן חנ"נ בדשיל"מ ונ"מ דאם נתערב דבר שיל"מ במינו בששים דלא בטל ואח"כ נתערב הכל באינו מינו דבאינו מינו בעל דאמרינן סלק את מיני' כאלו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו א"כ לא בעינן באינו מינו רק לבטל האיסור לבד וא"צ ששים נגד הכל וכ' דמדברי הנקה"כ נראה דס"ל דאמרינן בדבר שיש לו מתירין חנ"נ עיי"ש אמנם בגוף הדבר דפשיטא לי' דאמרינן סלק בדשיל"מ ע"ל (ס"ק כ"ו) ולעיל סי' צ"ח (ס"ק ל"ט) שהבאתי דעת כמה מחברים דלא אמרינן בדשיל"מ סלק וא"כ אין נ"מ בכל דבריו וצ"ע: (נה) אם אין איסורו מחמת עצמו. עבאה"ט ופת"ש ומ"ש הפת"ש מתשובת פני ארי' עי' בנקודת הכסף שעמד בסברה זו וכ' ומ"מ מדברי מהרא"י ומהרש"ל נראה להדיא דאפי' (אם האיסור הנבלע הוא) אינו מינו של החתיכות כיון דהחתיכה שנבלע בה האיסור הוא מינו דהחתיכות לא בטל דמאחר שיהא מותר לאחר זמן אין חילוק עכ"ל (ובתשו' פני ארי' שם לא הביא כלל לדברי הנקה"כ בזה) ועי' בשפ"ד סק"י שנותן קצת פנים מסבירות לזה עיי"ש וכנראה שהוא פשוט בעיניו הדבר שכן הוא וכל שהחתיכה הוי מינו של שאר החתיכות שייך בו דין דשיל"מ אע"פ שגוף האיסור הנבלע בהחתיכה שאנו דנין עליהם הוא אינו מינו ועי' בפלתי סק"ז אמנם ביד יהודה בפיה"א ס"ק ט"ז ובפיה"ק ס"ק י"ט העלה דהעיקר לדינא לחלק בכך דאם הבלוע שהחתיכה נאסרה ממנה הוא אינו מינו של החתיכות לא מחמרינן בזה לדין דין דשיל"מ ואף אם נאסרה החתיכה מהבלוע באופן דאמרינן בי' חנ"נ מחמת הבלוע מ"מ אמרינן אין הנאסר וכו' אבל אם הבלוע הוא מינו של התערבות הב' בין ביבש ובין בלח שייך בי' דין דשיל"מ עיי"ש ועי' מזה בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' ס"ז באריכות:

נו אע"פ שי"א דמקרי דשיל"מ. עבאה"ט מ"ש והעיקר אינו כן דלא הוי דשיל"מ הואיל ולצלי לא נאסר ועי' בחוו"ד לעיל סי' ס"ש בביאורים ס"ק י"ט שכתב לחלק בזה בין הא דמעשר שני חשוב דשיל"מ לאכלו בירושלים אף דלירושלים לא נאסר מעולם וכתב דהוא משום דבעינן דוקא שיהא לו מתירין לדבר שהי' חשוב איסור מקודם ומעשר שני קודם שבא לירושלים הי' עליו שם איסור וכשבא לירושלים הותר משא"כ בחתיכה זו דלא הי' עלי' שם איסור דהא מותר לאכלה באומצא וכשנצלה לא הותר שם האיסור דלא הי' עלי' שם איסור מעיקרא רק לקדירה ועל זה לא יהי' לה היתר עיי"ש ועי' ביד יהודה שם בפיה"א סק"ס ובפיה"ק שם ס"ק צ"ב שכ' דמדברי החוו"ד הנזכר מבואר דהיכא שהי' מתחלה אסור לאכול באומצא והי' עלי' שם איסור כגרזן שהי' בו דם שפירש הוי דשיל"מ ולא בטל וז"א דאין חילוק בין אם חל עלי' שם איסור בתחלה או לאו ואפי' הי' בו דם שפירש שאסור באומצא רק בצלי ג"כ לא הוי דשיל"מ עיי"ש אמנם לפמש"ל סי' ס"ט (ס"ק צ"ו) דלדידן בלא"ה הוי הפסד גדול אם אין מתירין אותו רק לצלי כי אין אנו יודעין איך לתקן הצלי שיהא ראוי לאכילה בודאי אין לה היתר מטעם הי"א שכ' המחבר דכל היכא שהמאכל מתקלקל לא הוי דשיל"מ וכדברים אלו כתבתי ג"כ ע"ד הרב ערוגות הבושם לעיל סי' פ"ז סוף אות א' שכתב דאם נכבשה תתיכת בשר בחלב ונאסרה ונתערבה אותה חתיכה בחתיכות אחרות אע"ג דיבש ביבש בטל ברוב או בס' מ"מ אסורים כל החתיכות בבישול דהוי דשיל"מ בצלי דצלי אינו אסור מה"ת ואע"ג דאכתי אסור עכ"פ מדרבנן שפיר מקרי דשיל"מ וכמ"ש הפוסקים דחמץ בפסח הוי דשיל"מ אחר הפסח אע"ג דגם לאחר הפסח אסור עכ"פ מדרבנן משום חמץ שעבר עליו הפסח עיי"ש ולפי האמור הנה מלבד מש"ל סי' פ"ז (ס"ק י"ג) דהעיקר כהסוברים דגם צלי הוי דרך בישול ואסור מה"ת אלא אפי' למ"ד דצלי לא הוי אלא מדרבנן מ"מ לפמש"ל לא הוי דשיל"מ כיון דלדידן נתקלקל החתיכה כשצולין אותה ואינה ראוי אצלינו עוד למאכל וכנזכר:

נז כל איסור שלא הי' ניכר וכו' עי' במשנה למלך פרק א' מהלכות מטמא משכב ומושב הלכה רד ובס' דורש לציון דרוש י"ג דף פ' ופ"א ובהגה מבהמ"ח שם ועי' בשיורי ברכה סוף סי' זה שהביא על דברי הרמ"א בזה במ"ש כל איסור שלא הי' ניכר וכו' שמצא כת"י לרבני המערב שכתבו דל י"א כגון שהי הרבה ביצים במקום א' ובאת תרנגולת וישבה עליהם ואין אנו מכירים אותה ביצה לא מקרי דשיל"מ עכ"ל ועי' בשו"ת יהודה יעלה (להמהר"י קיב"ו) חי"ד סי' ו' שהאריך טובא בעובדא כזו בכמה דפין ועיי"ש במ"ש בזה לדינא אמנם יעוין בשפ"ד לעיל סי' צ"ב סוף סק"ח שמבואר מדבריו דהא דאמרינן דכשלא הי' ניכר האיסור מקודם אף שהוא דשיל"מ בטל זה דוקא כשלא הי' ניכר האיסור במציאות בפ"ע אלא שנולד מעורב אבל כשהי' האיסור ניכר במציאות בפ"ע אלא שלא נודע לנו עד אחר שנתערב שפיר אמרינן בכה"ג דשיל"מ עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' ק"א סק"ו):

ועיין בס' מקור חיים על הלכ' פסח סי' תמ"ז בביאורים סוף סק"ח דאם נתערב קמח חטים בקמח שעורים ואח"כ נדר אחד מקמח חטים דהוי בכלל דשיל"מ עיי"ש ועי' בגליון מהרש"א שנסתפק בזה ומצדד לכאן לכאן עיי"ש ותמהני שלא הביא מדברי המקור חיים הנ"ל ועי' בפרמ"ג או"ח בפתיחה למ"ש סי' תמ"ז (בד"ה שאלה) ועי' בחידושי הגרעק"א שהביא דברי המקור חיים הנזכר והשיג עליו בפשיטות דכיון דבתחלת חלות האיסור הי' מעורב בהיתר ולא הי' נקרא עליו שם איסור מעולם לא הוי דשיל"מ עיי"ש וכדברים אלו כתב ג"כ ביד יהודה לעיל סי' ס"ט בפיה"א ס"ק מ"ג אות כ' וכאן ס"ק י"ט עיי"ש ועי' בס' מנחת פתים מ"ש בזה אמנם יעוין בס' ערך שי שהביא דברי הגרעק"א הנזכר והעלה שדברי המקור חיים הם עיקר ונכונים לדינא ואין קושיות הגרעק"א כדאי לדחות דברי המקור חיים מדינא עיי"ש ועי' בשו"ת חוות יאיר סי' קל"ג שכתב בפשיטות דאם נתערבה האם ואח"כ שחט בתה מותר לשחוט ביום א' מן התערובות כיון שבשעה שנעשה איסור כבר הי' בתערובות ולא הי' האיסור ידוע מקודם בפ"ע אף רגע א' עיי"ש והביאו במ"ז ס"ק א' והסכים עמו עיי"ש ועי' בשו"ת נאות דשא סי' כ"ה ובס' שדי חמד חלק הכללים מערכת הד' סי' ל"ז ועי' בשו"ת דבר משה מה"ת סי' נ"ח מה שהאריך בענין זה ובמ"ש בזה לדינא ועי' בס' חקר הלכה אות ד' ערך דשיל"מ אות ח' שנסתפק בביצה שנולדה בשבת שלפני יו"ט דאסורה ביו"ט משום הכנה ונתערבה בשבת אי הוי דשיל"מ כי יש להסתפק מאימת חל איסור הכנה דאם מתחיל עוד בשבת ומשעה שנולד רביע עלי' האיסור לאכול ביו"ט אז שפיר הוי דשיל"מ אכן אם נימא דהאיסור מתחיל רק ביו"ט שאסור ביו"ט לאכול דבר שהוכן בשבת שלפניו ואז יש לומר דלא הוי דשיל"מ כיון דבשעת חלות האיסור דהיינו ביו"ט כבר הוא בתערובות ואף דגם בשבת הי' אסור משום מוקצה ונולדה בשבת גופי' מ"מ זה הוי איסור אחר ואותו האיסור של שבת חלף והלן לו ועתה שהאיסור שכעת משום הכנה שאסור ביו"ט הוא בא לעולם ע"י תערובות וסיים בצ"ע אמנם בגוף הדבר שהניחו האחרונים להנחה מוחלטת דכל שנולד האיסור בתערובות לא אמרינן דשיל"מ עי' בס' ערך שי שהתפלא על גוף דברי האחרונים בזה מה שמדמין דיניהם לדינו של המרדכי שהביא הרמ"א כי הלא המחבר לא כתב דינו רק כלח ולא ביבש וגם בלא"ה לא דמי דיניהם לדינו של המרדכי עי"ש באורך ועי' בשו"ת בכורי שלמה חיו"ד סי' ב' וסי' י' מה שהאריך בענין זה שם תשו' הגאון מקוטנא ז"ל שהוכיח כן בפשיטות מדברי הרמ"א באו"ח סי' תמ"ז דהא דאמרינן דאיסור הנולד בתערובות לא הוי דשיל"מ הוא רק בלח בלח משא"כ ביבש ביבש אפי' נולד האיסור בתערובות אינו בטל ועיי"ש בסי' ה' וסי' ז' מה שהאריך בזה:

נח שלא היה ניכר קודם שנתערב עבאה"ט מ"ש מהש"ך וכן חביות מלאה ענבים שלמים וכו' ועי' בס' בית האוצר בש"ך ס"ק י"ב שהניח זה בצ"ע דזה הוי כמו מין בשאינו מינו ולא שייך דבר שיש לו מתירין דהא אפי' חמרא חדתא בענבי אי אזלינן בתר שמא הוי מין בשאינו מינו עיי"ש: (נט) ניכר קודם שנתערב. עבאה"ט מ"ש מהש"ך כגון גיגית מלאה ענבים וכו' ועי' ביד יהודה לעיל סי' ס"ט בפיה"א ס"ק ס"ג וכאן ס"ק י"ח ובפיה"ק ס"ק פ"א שהעלה דכיון דבסמ"ג ובמרדכי לא נזכר דין זה רק באיסור דרבנן בגיגית ענבים וכו' שהוא איסור מוקצה שאסור רק מדרבנן ושכן הוא דעת כמה פוסקים דבדאורייתא יש להחמיר גם בכה"ג ע"כ כל בעל נפש יש להחמיר על עצמו שלא לסמוך ע"ז רק באיסור דרבנן עיי"ש: (ס) קודם שנתערב. עי' פלתי סק"ח שהעלה דדוקא שההיתר הי' ניכר מקודם רק האיסור לא הי' ניכר אבל אם ההיתר ג"כ לא הי' ניכר ובאו לעולם מעורבין אפילו אם אין לו מתירין לא בטל עיי"ש ובמ"ז לעיל סי' ס"ט ס"ק ל"ה במוסגר ובשו"ת נו"ב תניינא חיו"ד סי' נ"ד ובחוו"ד כאן בביאורים סק"ז ועי' בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קל"ז שכ' שהדבר ברור כשמש שכן הוא עיקר לדינא עיי"ש ועי' מזה במשמרת שלום במ"ז סק"א (בא"ד ג') ובחידושי דינים שבסוף סי' הקודם אות י"ב ובמקומות שציין שם (ועי' בדברינו לעיל ס"ק נ"ז וסי' ק"א ס"ק ו'):

סא שנתערב. עבאה"ט מ"ש כגון גיגית מלאה ענבים וכו' ועי' ביד יהודה שם שהעלה דבע"כ אין להקל בזה רק בדומיא דגיגית ענבים וכו' אשר מתחלה לא הי' עלי' שם איסור כלל דמתחלה הי' כל הענבים היתר גמור והאיסור מוקצה רבוע על היין שנולד אח"כ ואיסור זה לאו איסור פרטי הוא על דבר מיוחד דהא בכל דבר שבעולם שייך איסור מוקצה בכל א' לפי ענינו. אבל בדבר שיש בו איסור פרטי על זה הדבר בעצמו כגון חלב לגבי בשר או בשר לגבי חלב מכ"ש חמץ קודם פסח וכל כיוצא בזה אע"פ שאיסורן בא בתערובות מ"מ לא הוי נולד האיסור בתערובות כיון שגם מעיקרא עמדה באיסור שאסרה התורה ועיי"ש מ"ש עוד בענינים אלו כמה חילוקי דינים:

סב בטל אע"פ שהוא דשיל"מ. עי' בדברינו לעיל (ס"ק נ"ז) שהבאתי מתשו' חוות יאיר סי' קל"ג דבהמה שנתערבה באחרות ושחט לברתה דמותר לשחוט מהתערובות דלא הוי דשיל"מ כיון שבא האיסור לעולם בתערובות עיי"ש ועי' בכו"פ אות ח' ועי' במ"ז סק"א מ"ש ע"ד החו"י והכו"פ הנ"ל ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קס"ד ובשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קל"ז ובמהרי"ט אלגזי להלכות בכורות להרמב"ן פרק ג' ועי' בס' משמרת שלם במ"ז סק"א ועי' בערוגות הבושם אות ג' שכ' דבלא"ה לא קשה מדוע לא אמרינן בספק או"ב דהוי דשיל"מ דבבעלי חיים בלא"ה לא שייך לומר שיל"מ להמתין עד שיהי' מותרין כיון דמזונותן עליו וצריך להוציא הוצאות לאכלם עיי"ש (ועי' מזה בדברינו לעיל ס"ק ל"ה):

סג מי שנדר מדבר אחד. עפת"ש מ"ש מהמהרי"ט רוקא בכה"ג וכו' אבל אם אסר דבר על חבירו בקונם וכו' ועי' בשו"ת מוצל מאש סי' ה' שמצדד בזה דלא כהמהרי"ט עיי"ש ועי' בס' בגדי שש הספרדי אות ו' מ"ש בדברי המהרי"ט ותשו' מוצל מאש הנזכר והביא ג"כ ראיות דכל שהבעלים בעיר אע"פ שנתערב לאדם אחר נקרא דשיל"מ כיון שהבעלים בעיר ויכולין להתיר ודלא כהמהרי"ט וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק כ"ג שפסק בהחלט כדעת המהרי"ט ולא מיבעיא לדעת הר"ן דהאוסר דבר על חבירו בקונם ועבר ונהנה ממנה דהנהנה לוקה דבודאי לא מקרי דשיל"מ אלא אפי' לדעת הרמב"ם דהמהנה לוקה מ"מ הא לדידי' אינו אסיר רק לחבירו וחבירו א"א לשאול עליו ולא הוי אצלו דשיל"מ עיי"ש ועי' בחידושי הגרעק"א ובגליון מהרש"א שכ' דאם אסר הדבר לעצמו וגם לאחרים י"ל דאף להמהרי"ט גם לאחרים אינו בטל עיי"ש:

סד שגדר מדבר א'. עפת"ש מ"ש מתשו' בית יעקב וחשובה מאהבה דוקא נדר אבל נשבע לא הוי דשיל"מ דלא הוי מצוה לאתשיל ומ"ש מהחוו"י במי שנדר מחבית יין ונשבע שלא יהיר נדרו וכו' וכתב דלדעת הבית יעקב הנ"ל גם זה לא הוי דשיל"מ מאחר שהי' כאן שבועה ועי' מזה בכנפי יונה ובשו"ת תשובה מאהבה חלק ג' סי' של"ו ושל"ז מ"ש עוד בזה ועי' בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קכ"ג מ"ש בזה ועי' בשו"ת בית שלמה חאו"ח סי' קי"ג אות ט' שהסכים להבית יעקב דשבועה לא הוי דשיל"מ עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת חוות יאיר סי' ק"ל שכתב דאם נדר מאיזה דבר ונשבע שלא ישאל על נדרו הוי דבר שיל"מ לשאול מקודם על השבועה ואח"כ על הנדר כיון דמצוה לשאול על הנדר לצורך מצוה יכול ג"כ לשאול על השבועה עיי"ש ועי' בס' בגדי שש אות ח' מ"ש ע"ד החו"י בזה ועי' ביד יהודה שם ס"ק כ"ד שכתב לדינא כהחו"י עיי"ש:

סה מדבר אחד וכו'. היינו שנדר מיין זה ונתערב ממנו טפה בחבית אף באינו שוה בטעמא אבל הוא שוה בשמא הו"ל מין במינו כגון שנדר מחומץ יין ונתערב בחומץ שכר דהו"ל מין במינו ושייך דין דשיל"מ ולא בטל ודוקא אם אמר חומץ יין זה אבל אם אמר חומץ יין סתם ונתערב ברוב חומץ שכר מותר דתו לא מקרי חומץ יין. ואם אמר חומץ יין שאני טועם או חומץ יין זה שאני טועם ונתערב בחומץ שכר אם יש בהחומץ שכר ס' הגם דשוה בשמא מ"מ כיון שאין בו טעם חומץ יין עוד מותר. יד יהודה בפיה"ק ס"ק כ"ב ועיי"ש בפיה"א ס"ק י"ט:

תוכן העניינים

דרכי תשובה - ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה