אור ברסלב

דרכי תשובה - ד· רבי צבי הירש שפירא

סימן קא

סימן ק

סעיף א':

א חתיכה הראויה להתבכד. עבכנה"ג בהגהות הטור אית א' ובמ"ז סק"א שכתבו מהמהרש"ל דמ"ש בפוסקים חהר"ל היינו לפני אורחים יקרים וחשובים עיי"ש ועי' בשלחן גבוה סק"א שכ' דר"ל דבעל אותה חתיכה מתכבד בה לפני אורחים עיי"ש:

ועיין עוד בכנה"ג שם שכ' דהשיעור שיהא נקרא ראויה להתכבד היינו אין רגילין אינשי יקירי למיכלינא עיי"ש ועי' בשלחן גבוה שם שמפקפק בדברי הכנה"ג בזה דא"כ נתת תורה ביד כל אדם לומר חתיכה זו אינם רגילין אינשי יקירי למיכלינא ויש לה ביטול בס' (כי הלא עדיין לא נודע עד היכן שיעור החשיבות של האיש החשוב לומר עליו כי הוא זה אם אינו ראוי לפנינו אע"כ שהוא ראוי לכל שאר אנשים שחשובים קצת לא מקרי חהר"ל) אלא דהפי' הוא דכל חתיכה דלא מתביישי אינשי להוציאה לפני האורח בפני עצמה יהיה האורח מי שיהיה קרינן שפיר חהר"ל עיי"ש (ועיין מזה עוד בדברינו להלן ס"ק ס"ד):

ב הראויה להתכבד. עפת"ש מ"ש לעיין בתשובת שאילת יעב"ץ אי הא דחהר"ל לא בטלה הוי דאורייתא ועיין בארעא דרבנן אות רל"א שכתב מדברי הרמב"ם פרק ט"ז מהלכ' מאכלות אסורות הלכה ט' דהוי רק מדרבנן עיי"ש וכ"כ בעקרי הד"ט חיו"ד סי' י"א אות ו' מהפחד יצחק ועי' במנחת כהן חלק ב' משער התערובות פרק א' ובמ"ז לעיל ריש סי' ק' (ובדברינו שם ס"ק י"ד):

ג לא בטלה. אבל הרוטב שבקדירה אם יש ס' כנגד החתיכה האסורה בטלה. כדלעיל סי' ק' סעיף ב' שלחן גבוה סוף ס"ק כ"ב ועי' מזה בדברינו לעיל בסי' הקודם (ס"ק ל"ז) ולהלן בסי' זה (ס"ק פ"ז):

ד ואפילו אם היא אסורה בהנאה, עבאה"ט מ"ש מהש"ך דמותר למכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהם ועש"ך להלן סי' ק"י סק"ב שכתב דמ"מ לא שרי אלא אם הוא באופן שאין לחוש שהעכו"ם ימכרנה אח"כ לישראל אחר ועי' מזה בדברינו להלן סי' ק"י שם (סק"ז בד"ה אמנם):

ה אם היא אסורה בהנאה עבאה"ט ועי' בפרי תואר סק"ב שכ' דאם נתערב איסור הנאה באיסור אכילה כגון חתיכת בב"ח שנתערב בב' חתיכות של נבילה שמותרים בהנאה אף שהוא חהר"ל בטלה דלא גזרו חז"ל דחהר"ל לא בטלה רק לגבי איסור אכילה ולא לגבי איסור הנאה בלא אכילה דכל שאין בה לישראל היתר אכילה לא מקרי חהר"ל עיי"ש ועי' בכו"פ ריש סי' זה שהביאו והשיג עליו והביא ראיות דגם לענין איסור הנאה לבד גזרו חז"ל דחהר"ל לא בטל וסיים שיש להחמיר בזה עיי"ש אמנם בחוו"ד בביאורים ריש סי' זה נותן פנים מסבירות לדעת הפרי תואר להקל בזה עיי"ש ועי' בשו"ת נו"ב קמא חיו"ד סי' ט"ז (בד"ה והנה) שהסכים מתחלה לדברי בנו הרב דלא בעינן שתהיה מותר באכילה וראוי להתכבד לפני ישראל דגם אם הוא אסור באכילה ור"ל לפני עכו"ם מקרי חהר"ל ואח"כ חזר בו והביא ראיה דבעינן שתהיה מותר באכילה ור"ל לפני אורחים ישראל דוקא עיי"ש ועי' בס' ערוגות הבושם ריש סי' זה שהביא דברי הנו"ב הנזכר והביא מדברי הד"מ ריש סי' זה שמשמע דגם אם הוא ר"ל לפני אורחים עכו"ם מקרי חהר"ל ועיי"ש עוד במה שהשיב ע"ד הנו"ב הנ"ל וכ"כ בשפ"ד סוף סק"א דצריך להיות ר"ל לפני אורחים ישראלים אך בשער התערובות חלק ג' פרק ב' (בד"ה ומה שיש מהחקירה) נסתפק בדין זה וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בישועות יעקב ריש סי' זה שכתב בפשיטות להחמיר בזה דגם מה שראוי לאורח עכו"ם מקרי חהר"ל אע"פ שאינו ראוי לישראל ואינו בטל עיי"ש (וע"ל ס"ק ח') וכ"כ בנמוקי הגרי"ב עיי"ש ועי' בס' מחנה ישראל בחידושיו ליו"ד ריש סי' זה מ"ש בזה אמנם יעוין בס' שבילי דוד בפתיחה להלכות תערובות אות ו' שהוכיח והביא ראיות לדעת הפרי תואר דכל שאין בה היתר אכילה לישראל אע"פ שמותר בהנאה ויכולין למכרה לעכו"ם ולפני העכו"ם הוי חהר"ל לא מקרי חהר"ל ושפיר בטל עיי"ש ועי' בבית מאיר ריש סי' זה ועי' בשו"ת ארץ צבי חיו"ד סי' ב' בעובדא ששחט קצב א' במקולין הרבה בהמות ואחר בדיקת הריאה נמצא שהיה ביניהם כמה טריפות וכמה כשרות ואח"כ נודע שהיה א' מהבהמות אסור בהנאה מחמת שהוא בכור ונפל ספק על כולם גם על הטרפות אם מותר למכרן לעכו"ם והאריך בדברי הפרי תואר והכו"פ הנ"ל ולדינא העלה דהוי ספיקא דדינא ובעלמא יש להקל כיון דדין חהר"ל אינו אלא מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא ומ"מ היכא שיש עוד ספק אחר להחמיר יש לאסור דהא קיי"ל דהיכא דאיכא ס"ס להחמיר אף בדרבנן אזלינן להחמיר ע"כ בנ"ד יש לאסור הכשרות גם בהנאה אבל הטריפות מותרין בהנאה דהא על הכשרות יש ס"ס לחומרא שמא הלכה כדעת הפוסקים דלעולם הוי חהר"ל אף לגבי איסור הנאה גם כשנתערב בין האסורים באכילה כנ"ל וא"כ הרי הו"ל חהר"ל אפי' כשהבכור הוא בין הטריפות ואת"ל דהיכא דהוא בין הטריפות לא חשיב חהר"ל מ"מ אכתי יש ספק שמא הבכור הוא בין הכשרות ולכ"ע הוי חהר"ל כ"כ הכשרות אסורות בהנאה אבל הטריפות מותרין בה אם דליכא בהם רק ספק א' להחמיר שמא כדעת הפוסקים דהוי חהר"ל וכיון דלא הוי רק ספיקא דרבנן אזלינן לקולא עיי"ש באריכות אמנם יעיון בשו"ת חסד לאברהם קמא חיו"ד סי' כ"ח בעובדא כזו והסכים בפשיטות לדברי הרב שהורה להקל להתיר הכשרות באכילה והטריפות בהנאה אף דהוי חהר"ל כיון דתולין הקלקלה שהוא תערובות הבכור במקולקל שהוא בין הטריפות וממילא דלא הוי חהר"ל כיון דגם לאחר שנתבטל אסור באכילה והוא ז"ל הוסיף דאף אם לא היה שם רק שלשה בהמות ובתוכן הבכור שנתערב בהן ונטרפו שנים מהם ואחת מהם כשרה ואח"כ נודע שאחד מהם הוא בכור דהטריפות מותרות בהנאה והכשרה מותרת באכילה וטעמא דמלתא דהטריפות מותרות בהנאה משום דהבכור בטל ברוב בהמות שהם שנים אלו אחת כשרה ואחת טרפה דגם שניהם מותרין בהנאה דהא זו הטריפה לא הוי חהר"ל והכשרה מותרת באכילה שאני אומר שהבכור הוא מן הטרפות הואיל ומן התורה בטל הבכור ברוב אף דשנים הנותרים אסורות משום טריפה מ"מ כיון דקיי"ל דאיסורין מבטלין זה את זה א"כ גם אם נחוש שבכור זה היא הכשרה ג"כ בטל ברוב טריפות מה"ת ואזיל מיניה איסור בכור מן התורה ואין כאן רק איסור דרבנן ע"כ שפיר אמרינן שאני אומר שהבכור הוא מן הטריפות ועיי"ש במה שפלפל עוד בזה באריכות ועיין בשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' ל"ו שנשאל ג"כ בעובדא כזו והביא מדברי הפרי תואר הנ"ל ונותן פנים מסבירות לדעתו שבדבר האסור בהנאה שנתערב בדבר האסור באכילה ומותר בהנאה לא הוי בכלל תהר"ל ודעתו ג"כ להקל בזה לגמרי ועיי"ש במ"ש בביאור דברי הפרי תואר הנ"ל שדבריו עיקר לדינא עיי"ש באריכות:

ו שאם תתבטל היתה מותרת. עי' במ"ז לעיל סי' ס"ט ס"ק ל"ד וכאן בשפ"ד סק"ה שהביא מדברי האו"ה כלל ז' דין ג' דחתיכה שלא נמלחה ונתבשלה בין אחרות בטלה אפי' היא ר"ל הואיל והי' תחלת ביאתו לעולם ע"י תערובות וכשנולד האיסור בתערובות חהר"ל בטל ועיי"ש במ"ז שכ' שהוא דין חדש עיי"ש ועי' עוד בדבריו לעיל סי' צ"ב בשפ"ד סק"ח מ"ש עוד בדברי האו"ה בזה והביא מתשובת משאות בנימין סי' ל"ז ול"ח בעובדא די"ד כבשים שנשחטו ונמצא אח"כ מים בראש כבש א' שכתב דאין להתיר רק מטעם ס"ס אבל בלא"ה הי' אסורים כל הי"ד כבשים כיון דהוי חהר"ל וגם הביא מדברי הב"י להלן סי' ק"י מתשובת הרא"ש בריאה שנתערבה בין הריאות ונמצאת א' ספק טריפה דלא שרי רק מטעם ס"ס אבל בלא"ה היה אסור משום דלא בטל דהוי חהר"ל הרי דאע"ג דלא הוברר מקודם הביטול אפ"ה שייך דין חהר"ל וכתב דבע"כ לא קאמר האו"ה רק בעובדא דידיה שנתערב בשר שלא נמלח עם בשר שנמלח ונתבשל דאין האיסור מתחיל אלא לאחר שנתערבו דהאיסור מתחיל רק בשעת בישול ובאותה רגע הו לא מינכר החתיכה משא"כ היכא שהיה האיסור מקודם אלא שלא נודע עד לאח"כ שפיר הוי חהר"ל עיי"ש לדרכו. איברא כי במ"ז ריש כי' שאח"ז מתמה על דברי האו"ה הנזכר מדברי הש"ס מעילה דף כ"א דמשמע להדיא דאף בלא הוכר האיסור מעולם אפ"ה ההר"ל לא בטל ולא מצא מענה עיי"ש וכה ראיתי ביד יהודה לעיל סי' ס"ט ס"ק ס"ג אות ב' ג' וד' שהאריך להביא ראיות מדברי הפוסקים הראשונים דלא ס"ל באמת כדעת האו"ה הנזכר וגם הנה חזינן להרמ"א וכל גדולי האחרונים שלא הביאו דברי האו"ה לדינא לכן העלה שיש להחמיר לדינא דאף אם נולד האיסור בתערובות אם הוא חהר"ל לא בטל עיי"ש וכ"כ בסי' זה בפיה"א סק"ח לדינא ועיי"ש עוד בדבריו לעיל סי' צ"ב בפיה"א ס"ק י"ד ובפיה"ק סק"כ ועי' בס' דברי יוסף סי' תש"ה אות ה' מ"ש בזה באריכות ועי' במה שהאריך בזה בס' גנזי יוסף על הפתיחה כוללת להפרמ"ג בהנהגות הנשאל סדר ב' אות ל"ד ס"ק י"ז:

ז מותרות. עי' בשו"ת חות יאיר סי' קל"ג שמבואר מדבריו דבכ"מ לא אמרינן דדבר חשוב לא בטל אלא אם נתערב איסור בהיתר אבל אם נתערב בעודו היתר בהיתר ה"ז בטל אף שהוא דבר חשוב ור"ל עיי"ש (וכיוצא בזה כתב ג"כ בשפ"ד בסי' שאח"ז ס"ק י"א לענין דשיל"מ עיי"ש) אמנם יעוין ביד יהודה בסי' ס"ט שם אות ד' ואות ו' ובריש סי' זה שהאריך והביא ראיות דאין חילוק בזה בין איסור להיתר דאף בהיתר אין חהר"ל בטלה כיון דחז"ל לא תלו טעם דחהר"ל לא בטל מחמת חומרת איסורו רק מחמת חשיבות הדבר עצמו א"כ מה לי היתר או איסור עיי"ש:

ח וראויה להתכבד. עי' בביאור הגר"א סק"ד דבע"כ בעינן שיהא ראוי להתכבד לאחר הביטול משא"כ חתיכות איסור שנתערבה בחתיכות קדשים דאף אם תתבטל עדיין אסורה לזרים ואינה מותרת רק לכהנים זה לא מקרי ראויה להתכבד עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק ה'):

ט אינה אסורה רק מדרבנן. עי' בפרי תואר להלן סי' ק"י סק"ג ובערך השלחן שם אות ה' ועי' בחוו"ד בביאורים סק"ב דכל זה דוקא בחד דרבנן אבל דבר שהוא תרי דרבנן בטל עיי"ש וכ"כ בהגהות הגאון הח"ס וכן נראה דעת הכו"פ ריש סק"ב עיי"ש לדרכו אמנם יעוין ביד יהודה בפיה"א סק"ג ובפיה"ק סק"ו שמדחה ראייתו של החוו"ד בזה והעלה דאין חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן ואפי' תרי דרבנן אינה בטלה עיי"ש:

י אסורה רק מדרבנן. עי' בכו"פ שהעלה דמ"מ אין להחמיר להדיא רק באיסור דרבנן שהוא אסור באכילה וגם בהנאה אבל באיסור דרבנן שאינו אסור רק באכילה ומותר בהנאה יש לצדד ולהקל בצירוף עוד סניף עיי"ש אמנם יעוין בבית מאיר מה שכתב לדחות דברי הכו"פ בזה עיי"ש: (יא) רק מדרבנן. עש"ך להלן סוף סי' ק"י בכללי הס"ס אות י"ז שכתב דמ"מ אין להחמיר רק באיסור דרבנן שאסור מדינא כגון ביצת נבילה וכיוצא אבל בשר שנתעלם מן העין דאינו רק חומרא בעלמא אם נתערב ברוב שרי אע"פ שהוא חהר"ל עיי"ש ועי' בס' גילוי דעת בסוף הספר בעובדא שנתערב חתיכת בשר שנתעלם מן העין ביו"ט ברוב בשר בשוגג והורה דאף דגם חהר"ל בטל ברוב באיסור דבשר שנתעלם מן העין מ"מ בנ"ד כיון שנתערב ביו"ט הרי הוא אסיר משום מוקצה כמ"ש בשפ"ד לעיל סי' צ"ט ס"ק י"א ודשיל"מ לא בטל ע"כ אין להורות היתר עד מוצאי יו"ט עכ"ד: (יב) ואם הוא ספק. עש"ך סק"ב שכתב דדוקא ספק אם הוא חהר"ל אבל אם הוא ודאי חהר"ל וספק אם הוא אסור לא בטל כדלקמן סי' ק"י סעיף ט' ועי' בפרמ"ג או"ח בהנהגות הנשאל באו"ה סדר ב' אות ל"ד שכתב דחלב (בקמ"ץ) שנפל על חתיכת בשר רותחת והיא כחושה באופן דמדינא לא נאסרה רק כ"נ כמש"ל סי' ק"ה סעי' ד' וה' רק דלדידן דאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן מחמירים לאסור עד ס' ונאסרה כולה מספק שמא הוא שמן אם הוא חהר"ל לכאורה לפי דברי הש"ך דספק איסור דהוי חהר"ל לא בטל ה"נ בזה לא בטל אמנם לדינא יש להקל בזה כיון דמדינא סגי בכ"נ וששים הוי רק חומרא בעלמא שפיר אמרינן גבי ספק איסור בזה חהר"ל בטילה וכתב שדין זה לא יצוייר רק להמ"ד דחלב (בקמ"ץ) כחוש הוא דלהמ"ד שמן אף אם החתיכה כחושה נאסרה כולה מדינא וגם בעינן שהכ"נ לא יהיה חהר"ל עיי"ש ובמקומות שציין בזה במשמרת שלום בחידושי דינים שבסוף סי' זה סוף אות ט"ו:

יג הוא ספק. עי' בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סוף סי' נ"ד דכל זה בספק חהר"ל לפני אורחים וכאמור אבל בחשיבת בריה אם אינו בקי להכיר אם הבריה שלם או נחסר ממנה מעט ראוי להחמיר בזה ככל ספק חסרון ידיעה דגם בדרבנן לא מחשב לספק עיי"ש (וע"ל בס"ק שאח"ז):

יד אם היא ראויה להתכבד. עש"ך ס"ק י"ג דהדבר תלוי בראות עיני המורה אם הוא חשיב להתכבד באותו מקום לא בטל ואם לאו בטל ואם יש ספק אזלינן לקולא עכ"ל ועי' מנח"י כלל מ' ס"ק י"ט שכתב דמשמעות לשון הש"ך בזה משמע דאף אם מסתפק המורה אם הוא חהר"ל מקרי ספק דרבנן והשיג עליו והעלה דבע"כ לא מיירי כאן שנסתפק המורה אם הוא חהר"ל דא"כ הו"ל ספק חסרון ידיעה ולא מקרי ספק כלל אלא דבע"כ מיירי שנסתפק מה שהיה בשעת התערובות כגון שיש לפניו כמה חתיכות הר"ל וביניהם יש חתיכות קטנים שאינם ר"ל ולא ידענא אם האיסור הוא מהחתיכות הקטנים או מהגדולים הר"ל בכה"ג הוא שיש להקל לחשבו לספק עיי"ש אמנם יעוין בפרי תואר סק"ד שכתב שיש לצייר ספק חהר"ל שכ' הרמ"א בזה בתרי אנפי א' במה שתלוי הספק בפלוגתא הפוסקים כגון כל חתיכת בשר נבילה דהוי לדעתם חהר"ל כל זמן שלא נימוח משא"כ לדעת שאר הפוסקים א"נ יצוייר בחתיכה שיש פנים לומר שהיא חהר"ל ואנשי אותו המקום אינם יודעים לומר בה דבר ברור ודבר זה לא הוי ספק הבא מחמת חסרון ידיעה דכל דלגבי אותן אנשים הדנים עליה לא הוי בעיניהו זה הדבר חהר"ל לא גזרינן דלא ליבטל אע"פ שיכול להיות דלגבי אחרינא במקום אחר הוי ר"ל כי בדין זה דחהר"ל אין דנין אלא העת והמקום ולכן אם אנש אותו המקום מסתפק בו אם הוא חהר"ל הו"ל כספק חסרון ידיעה לכל העולם עיי"ש וכן הסכים במ"ז סק"ב ובשפ"ד ס"ק י"ג לדינא דזה לא הוי ספק חסרו ידיעה וכמ"ש הפרי תואר ודלא כהמנח"י עיי"ש ועיין ביד יהודה בפיה"ק סק'א ועי' בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' נ"ד מה שהאריך בענין זה וסיים דאם כי בספק חהר"ל יש להקל מ"מ עכ"פ צריך המורה להשכיל ולדרוש אם יש באמת ספק אם היא חהר"ל ולא יהיה כבודה עלילות להקל עיי"ש:

טו אזליגן לקולא עבאה"ט מ"ש דחומרא זו דחהר"ל אינה אלא מדרבנן עפת"ש סק"א ובדברינו לעיל (ס"ק ב') ולהלן סי' ק"י (ס"ק ה'): (טז) לקולא. עי' בשו"ת ביד שלמה חלק א' מיו"ד סי' קל"ה באמצע התשובה שהוכיח מדברי רש"י בעירובי דף ל"ה דהיכא שיש שני איסורי דרבנן יחד גזרו חז"ל להחמיר גם בספיקא ומה"נ כתב בחתיכה ספק טריפה שנמלחה עם רוב חתיכות אחרות מין במינו ואינו מכיר החתיכה גם קודם שנתערבה אם היא חהר"ל וכתב שיש להחמיר דכיון שיש שני איסורי דרבנן חדא מצד המליחה דהוי לח בלח ומדרבנן בעינן ס' וגם מצד גוף החתיכה שנתערבה והוי חהר"ל ולא בטיל מדרבנן ובכה"ג גזרו גם בספיקו עיי"ש ובהגה מבהמ"ח אות א' שציין בזה לכמה מקומות דאשכח בכה"ג להחמיר עיי"ש: סעיף ב':

יז אלא א"כ איסורה מחמת עצמה, עפרמ"ג או"ח במ"ש סי' שי"ח סוף סק"ג שעמד על המחקר באם בישל במזיד בשבר חתיכה והיא חהר"ל ונתערבה עם שאר חתיכות אם לא בטילה משום דהו חהר"ל או דלמא הואיל ואין אסורה מחמת עצמה ממש בטילה אמנם נראו דהוי חהר"ל גם בכה"ג כמו חטאת ואשם והמודר הנאה דגוף החתיכה אסורה ור"ל דרק בקבלה החתיכה טעם איסור הוא דלא הוי חהר"ל עיי"ש:

יח כגון נבילה. עפת"ש מ"ש מתשובת מהר"י הלוי דאפי' היא כחושה מאד ועי' בט"ז לעיל סי' מ"ח ס"ק י"ח איברא כי בט"ז להלן סי' ק"י סק"ב נראה להדיא דכל שכחוש טובא לא מקרי ר"ל אפי' הוא שלם ועי' בס' מנחת פתים מ"ש בזה והוכיח מדברי הש"ס ב"ב דף כ' שיש חילוק בזה בין עוף לבהמה דבבשר בהמה אם היא כחושה ביותר אינו ר"ל אף שהוא ראוי עדיין לאיזה אדם לאכילה אבי בעוף בעינן שלא יהא ראוי לשום אדם מחמת כחישתו ועיי"ש במ"ש לענין דגים שהם כחושים וכתב דנראה דדגים אף שהם כחושים מקרי ר"ל וסיים בצ"ע בכי זה עיי"ש:

יט ובשר בחלב. עפת"ש מ"ש מתשובת נו"ב במעשה שאפ קרעפלי"ך וכו' ועיין בחוו"ד בביאורים סיף סי' זה מ"ש ע"ד הנו"ב בזה ועי מזה ביד אפרים ועי' בהגהות אמרי ברוך על החוו"ד מ"ש ע"ד החוו"ד בזה וכתב דבע"כ לא התיר הנו"ב הקרעפלי"ך רק בעובדא דידיה שלא היה גבינה בהקרעפלי"ך רק חמאה הבלועה והמילוי היה דבר אחר לא גבינה דביש גבינה הנאסרת בעצמותה מדין בב"ח אפשר שדנין בה דין חהר"ל אף שהגבינה בעצמי כשהיתה נפרדת מהקרעפלי"ך לא היה ראוי להתכבד עיי"ש ועי' בס' בית יהודה (להרב מהר"י לאנדא ז"ל) בחידושיו לסי' זה מ"ש בדברי זקינו הנו"ב ז"ל בזה וכתב דבע"כ צריכין לומר דהנו"ב מיירי שנתערבו הקרעפלי"ך לאחר שנאפה הקרעפלי"ך וקודם האפייה היה ניכר הבעקטלי"ך שהיה משוחים בחמאה והיו ידועים בפ"ע רק אח"כ לאחר האפייה נתערבו אבל אם נתערבו הבעקעלי"ן קודם האפיי' ולא היה ידועים לא שייך לומר חהר"ל דהא ידוע מדברי האו"ה היכא דתחלת ביאתו לעולם היה ע"י תערובות לא שייך דין חהר"ל וה"נ דהרי נאסרו הקרעפלי"ך רק אחר האפייה ואז לא היה ניכר והוי בתחלת ביאתו לעולם ע"י תערובות אלא דבע"כ מיירי דכשנאפה ועדיין היה הקרעפלי"ך בעקעלי"ך והיו ניכרים רק אח"כ לאחר האפיי' נתערבו עיי"ש ועי' בדברינו לעיל (ס"ק ו') מ"ש בזה. ועי' להלן סי' ק"ט (ס"ק מ"א בד"ה ועיין בפת"ש) עוד בדברי הנו"ב בזה:

כ ובשר בחלב. היינו כגון שנבלע בשר בחלב ל אם שמו חלב בעיסה ואפו בכלי הבלוע מבשר או משומן מקרי שפיר ור בלוע ולא הוי ר"ל ולא דבר שבמנין. נימוקי הגרי"ב בשם הת"ש. ועיין ערך שי שכתב דעיסה שנילושה בחמאה ושומן של בהמה ואפאה ועשה לחמים כיון שיש בה משום לא תאכל כל תועבה הוי העיסה איסור מחמת זה ויש לה דין חהר"ל אך כשנתערבה קודם האפיי' בעודה עיסה י"ל דהוי שמא הלכה כהפוסקים דחתיכה חיה שאינה מבושלת מתבטל ושמא טיגון לית משום בישול בב"ח ובסוף סיים דאפשר י"ל גם בנתערבה אחר האפיי' יש ביטול דשמא גם בבישול לית ביה משום לא תאכל תועבה כמ"ש בפלתי סי' סק"א עיי"ש:

כא בחלב. עבאה"ט מ"ש ששניהם גוף א' איסור במנח"י כלל מ' סק"י שכתב דדוקא בנאסר ע"י ביכול הוא דהוי איסור פו אבל בנאסר ע"י כבוש ומליחה דינו רק כאלו קבלה טעם האיסור מדבר אך במוסגר שם הניח בעצמו בצ"ע מדברי האו"ה כלל כ"ה דין ה' שפסק בב"ח שנאסר ע"י כבישה מקרי איסור מגופו עיי"ש ועי' בחוו"ד לעיל סי' בחידושים סק"ג בסיפו שכתב לדינא דבב"ח הנאסר רק מדרבנן לא שייך דין "ל אמנם יעוין בחידושי הגרעק"א שהביא מדברי הט"ז סק"ד דמבואר מדבריו ח דרבנן יש בו דין חהר"ל עיי"ש אמנם בענין זה כבר הרחיב הדיבור ה"ג בהגהות ב"י אות ה' והעלה לדינא בראיות דגם בב"ח דרבנן כגון עיף בחלב או בשר בחלב שחוטה או ע"י מליחה וכבוש שייך דין חהר"ל ש ועי' בפרי תואר סק"ג שהביא דברי הכנה"ג הנזכר והשיג עליו כי אף רו חז"ל על בשר עוף בחלב ושאר בשר בחלב דרבנן מ"מ לא גזרו שיהא ר מחמת עצמי והעלה דלא שייך בב"ח דרבנן דין חהר"ל עיי"ש אמנם סק"ג ובשפ"ד סק"ג העלה דהעיקר כדעת הכנה"ג הנזכר דגם בב"ח נן שייך דין חהר"ל דגם בב"ח דרבנן הוי גוף א' של איסור עיי"ש וכדברים כתב ג"כ בפתיחתו להלכות בשר בחלב (בד"ה חתיכה נ"נ) עיי"ש ועי' עוד ריו בשפ"ד ריש סק"ו ועי' בקונטרס אוהל מועד ש"ב סי' מ"א אות ב' חכם א' שם בענין זה ועיי"ש עוד בסי' ס' אות ה' מזה. והנה החוו"ד אורים לעיל סוף סי' פ"ז ובסי' צ"ה בביאורים סק"ה הביא ראיות דבב"ח נן לא הוי איסור מחמת עצמו רק כאיסור בלוע עיי"ש לדרכו אמנם כאן זה בביאורים סק"ג כתב דמ"ש הט"ז דמעמיד בעור קיבת נבלה הוי ר"ל ם איסיר בב"ח מיירי בע"כ שיש טעם בשר בחלב עיי"ש הנה מבואר מדבריו שיש טעם בשר בחלב אע"פ דלא הוי דרך בישול ואינו אסור כ"א מדרבנן ה שייך בו דין תהר"ל ולא זכר כלל ממ"ש בעצמו לעיל סוף ס' פ"ז ובסי' שם שוב ראיתי בהגהות הגאון רעק"א ז"ל על החוו"ד בסוף סי' פ"ז שם ב' שעמד ע"ד החוו"ד בזה וכתב דהעיקר לדינא כדבריו בסי' זה להחמיר ש ועי' במקור מים חיים ובמטה יהונתן בחידושיו לסעיף א' (סוף ד"ה אינה אסורה רק מדרבנן) וביד יהודה בפיה"א סק"ד מ"ש בזה ועיין בשו"ת אבן הראשה סי' ו':

ין בפרמ"ג או"ת בהנהגות הנשאל באו"ה סדר ב' אות ל"ד שכתב דאם חתיכה נכבשה מעל"ע בחלב והיא חהר"ל ונתערבה באחרות ונתבשלה מיבעיא למ"ד דלא אמרינן חהר"ל בב"ח רק כשנאסר מה"ת דוקא אבל לא ר עוף וכבוש (כנ"ל) נתבטלה החתיכה אף דעכשיו לאחר שנתבשלה הוא מה"ת והוא חהר"ל אפ"ה בטלה כיון דלא ניכר שעה א' קודם תערובות האיסור דאורייתא וכשנעשה איסור דאורייתא כבר היה נתערב ע"כ בטלה אלא אפי' להמ"ד דס"ל דבבשר עוף בחלב וכבוש שייך דין חהר"ל דלכאורה דכיון דהוי חהר"ל לא בטילה ואסורים כולם בהנאה אבל לפמ"ש אתיין לדינא דכולן מותרין בהנאה כיון דלא היה ניכר מעולם אצל החתיכה בפ"ע איסור ההנאה וקודם התערובות היתה מותרת בהנאה ולא נאסרה בהנאה רק לאחר התערובות ויצוייר עוד דברים אלו בחתיכת צלי שאצל אש או שהעבירו רותח מן האש ונשעך עליה חלב קר וכדומה דקיי"ל דאסיר בצלי כדי נטילה בכחוש ונתערבה באחרות דבטלה דקיי"ל דכדי נטילה אינה ר"ל ואח"כ נתבשלה החתיכה עם שאר החתיכות אע"פ שנאסרה כל החתיכה ע"י הבישול דאין הגעלה באוכלין אפ"ה בטלה היא כיון דלא ניכר בה האיסור שנאסרה כולה קודם שנתערבה עיי"ש ועי' בגנזי יוסף שם ס"ק י"ז מה שהרבה לתמוה ע"ד הפרמ"ג בזה והעיר מכמה מקומות דלענין חהר"ל לא בעינן שיהא ניכר האיסור קודם שנתערב עיי"ש באריכות אמנם יעוין במנחת שי שם שהשיב על כל דברי הגנזי יוסף בזה והעלה דהעיקר כדעת הפרמ"ג ושב הדין של הפרמ"ג על מקומו בשלום עיי"ש ועיין מזה בדברינו לעיל (ס"ק ו') מ"ש בזה באריכות:

כב שקבלה טעם מאיסור. עבאה"ט מ"ש מהט"ז לענין גבינה של עכו"ם ועי' בט"ז שכתב דאם החשש הוא רק מה שעירבו בו חלב טמא ודאי דלא הוי חהר"ל דהא חלב טמא אינו מעמיד אלא מצד מה שנשאר מעט בין הנקבים שזה וזה ודאי לא הוי חהר"ל עכ"ד ועי' בנקה"כ שהשיג עליו ודעתו דגם באין בה רק חשש תערובות חלב טמא נקרא איסור מגופו ושייך בו דין חהר"ל ועי' במנח"י כלל מ' סק"ב מ"ש בדברי הט"ז והנקה"כ בזה ולדינא העלה דבמקום הפ"מ יש לסמוך להקל בזה כיון דבלא"ה יש מסתפקים אי גבינה מקרי חהר"ל עיי"ש אמנם יעוין בכנפי יונה שהשיג עליו והעלה דהעיקר לדינא דגבינות של עכו"ם הוי כמו שאר איסור מגופו כיון דחז"ל גזרו איסור עליהם נחשבו כמו גוף האיסור ודלא כהמנח"י עיי"ש ועי' בפר"ח סק"ד שהסכים ג"כ דהוי איסור מחמת עצמו דהא אפי' אם העכו"ם מעמידין אותן בעשבים ופרחים דליכא חשש איסור כלל אפ"ה גזרו חז"ל על גבינות העכו"ם והוי איסור מחמת עצמו ויש לו דין חהר"ל עיי"ש ובמחצית השקל סק"ה ועי' בכו"פ שכתב כן בהחלט לדינא דגזירת חז"ל היה לאסור הגבינות ועשאו כגופו של איסור עיי"ש ועי' במ"ז סק"ד מ"ש בזה ולדינא העלה דאם הוא גבינה שלימה באופן שאין מקוה לצרף לסניף דעת האומרים דגבינה לא הוי חהר"ל (כמש"ל מהמנח"י) יש להחמיר ולהורות כמ"ש הנקה"כ והפר"ח וכן בגבינה שקורין האלענדר"ש בודאי יש להחמיר ושאר גבינות הכל לפי המקום ולפי הזמן אם הוא ר"ל אין להקל אכן אם לקח ישראל חלב מעכו"ם ועשה ממנה גבינה זה ודאי לא מקרי איסור מגופו דלא נולד באיסירו דעירב תלב טמא שבז אינו ר"ל וזה ודאי בטל ואין בו דין חהר"ל עיי"ש:

ועיין עוד בט"ז שמבואר מדבריו דגבינה שיש בה חשש שנתערב בה חלב מבהמה טריפה יש להחמיר דהוי חהר"ל ועי' במ"ז שם שכתב דמ"מ אין להחמיר אלא אם עירבו חלב מטריפה כשיעור שיהא בחלק הגבינה מהטריפה כדי שיהא ר"ל עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ב ובפיה"ק סק"י שהעלה להחמיר בזה אף אם אין בה חלב טריפה רק כדי לעשות איזה חתיכה גבינה אפילו קטנה מכשיעור הר"ל עיי"ש מלתא בטעמא:

ועיי"ש עוד ביד יהודה שנסתפק באם העמיד גבינה באיסורי הנאה דכל הגבינה אסורה בהנאה אי הוי איסור מחמת עצמו לענין חהר"ל כיון שנגמר ע"י איסורי הנאה כדקיי"ל בפ"ג דמס' ערלה גבי בגד שצבעו בקליפי ערלה וכיוצא דפליגו ר"מ ורבנן אם הוא אסור בכל שהוא הרי חזינן משם דכיון שנגמר באיסור ע"י דבר הנאסר בהנאה נחשב כגופו של איסור וה"נ במעמיד באיסור הנאה יש לומר כן אבל לדינא כתב שאין להחמיר כיון שכל הענין דחהר"ל אינו אלא מדרבנן אין להוסיף עליו עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' פ"א ס"ק נ'):

כג טעם. עבאה"ט מ"ש לתמוה על סוף דברי הט"ז וע' בכו"פ ובחידושי הגרע"ק הגרע"ק שהתפלאו ג"כ על הט"ז בזה ועי' בחוו"ד סק"ג שעמד ג"כ ע"ד הט"ז בזה ונחית לבאר דבריו אבל אין תירוצו עילה רק לתרץ קושיות הכו"פ אבל לקושיות הבאה"ט (והקושיא הב' של הגרע"א) לא הועיל כלל בתירוצו ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"י ולעיל סי' ס"ט ס"ק ס"ג אות י"א מ"ש בדברי הט"ז בזה:

כד אין לה דין חהר"ל. עבאה"ט מ"ש מהש"ך כיון דאין האיסור הנבלע בה ר"ל ועשפ"ד סק"ד שכתב דאפי' אם הבלוע בא מבב"ח ע"ד משל אם היה בב"ח ושאר דברים בקדירה אין על השאר דין חהר"ל וה"ה טפת חלב שנפלה על חתיכה ואין בהחתיכה ס' כנגד הטפה ואח"כ נפלה החתיכה לקדירה בשר ואין בהקדירה ס' נגד אותה החתיכה אף דקיי"ל דנאסרו שאר התערובות שבקדירה מ"מ אין עליהם דין חהר"ל כיון שכנגד הטפה יש בהם ס' תו הוי שאר הבשר שנאסר מחמת אותה החתיכה כשאר איסורים עיי"ש:

כה דין חהר"ל. ואפי' למ"ד דטעם כעיקר מן התורה ולוקה על כל כזית מהיתר אפ"ה לא מקרי חהר"ל ולא דמי לב"ח והחילוק קל להבין. פרמ"ג בשער התערובות חלק ג' פרק ב' (בד"ה חהר"ל):

כו שלא נמלחה. ונתבשלה בלא מליחה ולא היה ס' ונאסרה מדם של עצמה לא מקרי איסור מחמת עצמה יד יהודה בפיה"ק ס"ק י"ב:

כז בטלה. ע"ל סי' ס"ט סעיף י"ד:

כח חתיכה שלא נאסרה רק כדי קליפה וכו'. כתב במ"ז לעיל סי' ס"ט ס"ק ל"ה וז"ל שאלה חתיכה בשר שנפלה על גבינה חמה להמחבר דאין אוסר בלא רוטב בכחוש כ"א כ"נ או לדידן חם לצוק דתתאה גבר ואוסר כ"ק ואח"כ נתערבה זאת החתיכה עם שאר בבישול מה הדין. תשובה לפי מ"ש מהר"ם מלובלין ז"ל וכו' דאמרינן איסור דבוק כה"ג וכו' וחהר"ל הוא א"כ לכאורה בב"ח יש לאסור הכל ואמנם יראה להתיר כפי הטעם הב' של או"ה דכל שתחלת ביאתו לעולם ע"י תערובות לא אמרינן חהר"ל וכאן קודם הבישול הקליפה לא היתה ר"ל ולאח"כ לא ניכר בטילה שפיר חד בתרי כל שיש ס' בין הכל נגד החתיכה האסורה אף בחהר"ל וכדאמרן עכ"ל אמנם לפמש"ל (ס"ק ז') שיש הרבה חולקים על האי כללא של האו"ה דגם בחתיכה הראוי להתכבד אם בא האיסור לעולם ע"י תערובות לא הוי חהר"ל וכ' שם דלדינא יש להחמיר דגם בבא לעולם ע"י תערובות הוי חהר"ל דלא בטל א"כ הדר דינא דגם בחתיכה בשר הנאסרה ע"י חלב רק כ"נ או כדי קליפה שייך דין חהר"ל דלא בטל:

כט רק כדי קליפה. עי' בחכמת אדם כלל נ"ג סוף דין ז' דה"ה בנאסרה כדי נטילה לא הוי חהר"ל ובטלה שהרי גם הנטילה אינו ר"ל עיי"ש: (ל) כדי קליפה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דלא משכחת רק בב"ח ועי' ביד אברהם שכתב שיש מציאות לזה גם חוץ מבב"ח כגון בעובר שהוציא את ידו וחתך האבר דלעיל סי' י"ד סעיף ב' דמקום החתך אסור וכן באבר המדולדל דלעיל סי' נ"ה סעיף ה' דמקום החתך אסור דבזה הוי דהקליפה דמקום החתך הנזכר איסור מחמת עצמו ועוד משכחת לה במבשל בשבת ע"י עירוי שנאסרה כ"ק מצד עצמה עיי"ש:

לא בטלה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דיש פוסקים ס"ל דאם יקלפוהו יהיה חהר"ל לא בטיל ועי' בפר"ח סק"ז שכתב כן בהחלט לדינא דאם הקליפה הוא ר"ל לא בטלה עיי"ש והנה בכרתי סק"ד ובפלתי סק"ו פסק להקל דאפי' הקליפה ראויה להתכבד בטלה עיי"ש אמנם בשפ"ד סק"ו העלה דבב"ח דהוי הקליפה גו איסור אם הוא חהר"ל לא בטלה עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' תש"ו: סעיף ג':

לב תרנגולת. עשפ"ד סק"ז שהביא מדברי התוס' דעופות קטנים לא מקרי חהר"ל ועיי"ש במ"ש בזה ועי' בדברינו להלן סי' ק"י (ס"ק ט"ו) שהבאתי מהשפ"ד והגהות יד שאול דכל זה הוא כשנתערב לאחר שחיטה והחשיבות הוא רק מצד חהר"ל אבל בנתערב קודם שחיטה שיש עליו בעה"ח אף שהוא קטן וכחוש אינו בטל:

לג בנוצתה. עפת"ש מ"ש בחתיכה שאינה מנוקרת דמה שראוי לעכו"ם לא מקרי חהר"ל ועי' בדברינו לעיל (סי' ה' וס"ק ח') ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"י ובפיה"ק ס"ק כ"ג שכתב דכל בלא ניקר מחלב אבל בלא ניקור מגידי דם כיון דמדינא אין צריך להסירן או לחתכן כמבואר לעיל סי' ס"ה וחתיכה בעלמא לא הוי מעשה אכן בגידין של ספק אם הם מחמת חלב או דם יש להקל כיון דהוי ספק חהר"ל עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ר"ג ועי' בדברינו להלן (ס"ק ס"ט) ולהלן סי' ק' (ס"ק ט"ו):

לד בטלה שהרי אינה ראויה להתכבד. עי' פלתי לה סי' ק"י סק"ו שכתב דגם תרנגולת בנוצתה אם היא שלם באברים הפנימיים שי עכ"פ האברים הפנימיים שלהם לא בטלין דהוי חהר"ל ויש להניח התרנגול בנוצתה והכבש בעורו שהוא כשר אבל האברים הפנימיים צריך להוציא מתוך דהוי חהר"ל ולא בטלין עיי"ש לדרכו ועי' בשפ"ד להלן סי' ק"י שם ס"ק. י שפקפק בזה דיש לצדד ולומר דכיון דכל בשר העוף והכבש בטל ומותרין דלא הוי חהר"ל ה"ה אברים הפנימיים שדי בתר כל הגוף ובטלין א"נ יש לומר להיפך דכיון דאברים הפנימיים אסורים ה"ה כל הכבש והעוף עיי"ש ועי' ביד יהודה בסי' ק"י בפיה"א סק"י שהעלה דהעיקר לדינא כדעת הכו"פ דהאבר הפנימיים אין להם שייכות עם הגוף בענין זה והאי לחודא קאי והאי לחודא ק עי"ש: (לה) ראויה להתכבד. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דגם דבר שבמנין הוי ועיין בכו"פ שהשיג על הש"ך והעלה דהוי דבר שבמנין דאין הנוצה והעוף מבטל מהכבש והאווז דין דבר שבמנין עיי"ש אמנם יעוין בשפ"ד סק"ז שכתב דהעיקר לדינא כהש"ך והכין הלכתא עיי"ש והנה בס' זכרון אברהם (מהגאון מו"ה אבלי הכהן ז"ל) מדחה דברי הפרמ"ג והביא ראיות לדעת הכו"פ וד כהש"ך אמנם יעוין בערוגות הבושם שדחה דברי הכו"פ והעלה דהעיקר לדין כהש"ך עיי"ש:

ועיין עוד במ"ז סק"ו שכתב דאווזא פטומה ושמנה מאוד עד שא"א לאכול כך עד שיפשוט השומן מעליה אף דכל זמן שלא הפשיט עורה לא נחשב חהר"ל מ"מ עכ"פ דבר שבמנין מקרי וזה לא דמי לנוצה דגם דבר שבמנין שייך ביה דבזה לא מחוסר מעשה גדול כמו בנוצה עיי"ש ולהלן סי' ק"י בס' סק"ב ושפ"ד שם ס"ק י"ג ועי' מזה בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' כ"ד באריכות (לו) ואע"פ. עפת"ש מ"ש מתשובת הרדב"ז ועי' מזה בשו"ת זרע אמת חלק ב' סי' ו' ועי' בס' עצי לבונה שכתב שיש לחלק בזה בין ודאי איסור לס' אסור דבספק טריפה שנתערב יש להתיר אף שלא נודע עד לאחר שנעשה חהר"ל דאף שזה מגרע דהא הידיעה גורמת הביטול והוי עתה ראויה להתכבד מ"מ כיון דלא נודע הספק טריפות עד לאחר התערובות יש להתיר בהפ"מ דהוי ס"ס וכו' וגם יש דעות כהמחבר להלן סי' ק"ט דבנתערבו קודם מותר ס"ס בלא נודע עד אח"כ עיי"ש והביאו ביד דוד בהגהות ב"י אות ו' לדינא עיי"ש:

לז) שאחר שנתערבה. עי' פת"ש מ"ש מהרדב"ז ועי' בפרי תואר סק"ה כתב דתרנגולת בנוצתה שנתערבה באחרים ולא ידענא מטריפתה אלא לאחר שהסירו הנוצה אינה בטילה דבכל דבר שבטל ברוב העיקר הוא הידיעה דהידיעה גורמת לו שר בטל עיי"ש והסכים עמו בשפ"ד סק"ח וכתב דמ"מ בצירוף עוד סניף יש לצדד בהפ"מ ושעהד"ח להקל בזה אף שלא נודע רק לאחר הסרת הנוצה וי"ש מיהו להלן סי' ק"י ס"ק י"ג כ' בהחלט להחמיר בזה דבעינן דוקא שנודע התערובות בעודו בנוצה אבל אם נודע לאחר שהסירו הנוצה הוי חהר"ל וסיים דאף שדעת הכו"פ נראה דלא ס"ל כן מ"מ להלכה נראה ודאי כמ"ש עיי"ש וכ"כ בי"ד בשפ"ד סי' ק"ט סוף ס"ק י"ג ועי' בס' שערי דעה סק"ג שכתב דלכאורה קשה על דבריהם בזה במ"ש דאם לא ידעינן עד אחר שהסירו הנוצה נעשית חהר"ל דהא לדעת המחבר אף שידענו לאחר הסרת הנוצה מ"מ כל שלא ידענו זה קודם הבישול כבר נתבשלה דהא לדעה הראשונה לא חשיבה ר"ל אלא אם היא מבושלת ולדעה שנית הרי גם בנוצתה חשיבה ר"ל אלא דנ"מ לדעה הראשונה על המחבר אם לא נודע עד אחר הבישול אף שנתערבה בנוצתה וכו' ועיי"ש מ"ש בזה לדינא ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ח ובפיה"ק ס"ק ט"ו מ"ש בענין זה והעלה דכיון שיש הרבה פוסקים דס"ל דביטול איסור אינו תלוי בידיעה כלל ע"כ היכא שיש עוד צד להתיר כגון בכבש שלם או אווזא שלמה וכיוצא שיש דעות דלא מקרי חהר"ל יש להקל עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' קס"א ענין השכיח כמה פעמים במקולין שנמצא טריפות בבני מעיים של בהמה אחת אח"כ נתערבו הבהמות ולא נודע מאיזה בהמה הוא והוא הפ"מ להטריף הכל קצת לומדים רצו לסמוך אהא דכבש בעירו בטל א"כ נתבטלה הטריפה בין כשרות בעודן בעורן ואף שלא נודע עדיין התערובות הנה נודע דעת הב"ח מובא בש"ך להלן סי' ק"ט דאף בלא נודע נתבטל וה"ה נמי בזה וכתב דז"א בזה גם לדעת הב"ח אין להקל דגם הב"ח דוקא אם היה מסירין הבני מעיים ודם הסרת העור דאז אם לא נודע לנו קודם לא היה אפשר להכיר מי הטריפה כן נעשה התערובות קודם שהסיר העור בזה ס"ל להב"ח דלא אזלינן בתר דיעותינו ואף קודם שנודע נתבטל אבל בלא לקחו הבני מעיים עד שהוסר העור א"כ כל זמן היותם בעור לא נחשב תערובות כלל דהא קיי"ל בכ"מ שאפשר הכיר האיסור אף שלא ניכר עדיין הוי כאלו כבר הוכר וה"ה הכא כל זמן והיה הבני מעיים בתוכו אם היינו בודקין היה ניכר א"כ לא היה אז בכלל תערובות ואימת נעשה התערובות לאחר שהוסר העור ולקחו ממנו הבני מעיים אז כבר הוא ר"ל ואינו בטל ע"כ אין לסמוך לצרף דעת הב"ח בזה להקל בענין זה כלל עיי"ש באריכות ועי' מזה עוד בדבריו במהדורא תליתאי סי' רל"ט אריכות ועי' בחמודי דניאל הלכות תערובות הא' אות ד' שכתב שם אגב אורחיה ז"ל ומ"מ נראה אם נתערבה תרנגולת אחת טריפה בין הרבה כשרות ולא נודע התערובות עד שהסירו הנוצה מכמה תרנגולת ויש באותן שלא הסירו מהן הנוצה כדי לבטל האיסור הכל מותר אע"ג דהידיעה הוא אחר שהסירו הנוצה וקודם הידיעה לא נתבטלו ואם היה מסירין הנוצה מכל התרנגולת קודם הידיעה היה כולן אסורין כמ"ש מ"מ כאן תלינן שמהאיסור לא הסירו הנוצה ונתבטל דשעת הידיעה הוא כשעת הנפילה ובשעת הנפילה בודאי תלינן לקולא כמש"ל סי' קי"א סעיף ה' ועוד כיון דעכשיו בשעת ידיעה יש לנו ספק אם האיסור חהר"ל מותר וכו' וכיון דכאן בשעת נפילה היה בודאי אינה ר"ל אלא דאין אנו הולכין אחר שעת נפילה כיון דלא נודע ולא נתבטל אלא אחר שעת ידיעה ובשעת ידיעה היא ספק אם הוא ר"ל בודאי מותר הוא ועוד דהא כאן איכא למימר דאותן שנשתנו מן הרוב הוא כמו כל דפריש מרובא פריש והאיסור לא נשתנה ובטל כאן לא נקרא שם איסור על התערובות ודמי שפיר לשעת נפילה דתלינן דנפל באותן שיש בהם כדי לבטל וכו' ואם הסירו הרוב קודם הידיעה ולא נשאר אלא ב' שאין האיסור יכול לבטל בהן אותן שלא הסירו הנוצה מותרין ממ"נ כמו נתרסק אחד מהן ואותן שהסירו אסורין וכו' ואם היה כאן כמה תרנגולת שלא הסירו מהן הנוצה וכמה שהסירו מהן הנוצה ונתערבה תרנגולת אחת טריפה ואינו ידוע אם הטריפה היתה בנוצתה ונתערבה בין אותן שלא הסירו מהן הנוצה או שהיתה בלא נוצה ונתערבה בין אותן שהסירו מהן הנוצה בודאי מותר וכו' ובודאי תלינן שנפל למקום שנתבטל וכו' ועוד דהוי ספק אם החתיכה ראויה להתכבד או לא דתלינן לקולא וכו' עכ"ל:

ועיין עוד בשפ"ד להלן סי' ק"ט שם שכתב ודע דבאווזות פטומות ששוחטין הרבה ביחד ולפעמים מוצאין בבני מעיים של אחת ספק טריפה כמו קוץ וכדומה יש עצה ע"פ שורת הדין שיהיה כולן כשרין שבעוד הנוצות עליהן יטול מהם הבני מעיים ולא יעיין בהם ואז יערב האוזות יחד קודם שרואה וממילא שאם ימצא בא' מהמעיים טריפות וכו' מיבטל בטל חד בתרי כיון שעדיין הנוצה עליהן ולא הוי חהר"ל ואף לאחר שהסיר הנוצה כיון שכבר נודע התערובות קודם מיבטל בטל אבל אם לא יעשה כן אם יהיה נודע התערובות לאחר הסרת הנוצה ודאי הוי עכשיו חהר"ל וכו' ולא הוי בזה מבטל איסור לכתחלה דהא אינו מחויב למיבדקיה דאי בעי משליך המעיים (ועי' בדברינו לעיל סי' מ"ו ס"ק צ"ו) וסיים וז"ל ומיהו אין לעשות כן וגם לאו חסידות הוא אבל באווזות שמפטמין בשבולת שועל וכדומה שיש תקנה לבדוק הוושט וכו' ודאי דאסור לעשות כן דהוי מבטל איסור לכתחלה וכו' עכת"ד:

לח הסירו הנוצה. עי' בחמודי דניאל הלכות תערובות הא' סוף אות ה' מ"ש בזה:

לט אא"כ היא מבושלת. עי' בשו"ת מקום שמואל בחידושי דינים לסי' זה שהבית מדברי הדו"פ שמבואר מדבריו לחלק בין בשר בהמה לבשר כוף דבשר עוף כיון דרכיך וחזי למיכול באומצא כדאיתא בש"ס שבת פרק מפנין משא"כ בשר בהמה והשיג עליו מדברי הרמב"ם בהלכות שבת דמוכח שלא לחלק בכך עיי"ש ועי' בשו"ת שערי דעה חלק ב' סי' קמ"ח שהביאו והביא ראיה לדברי הדו"פ הנ"ל עיי"ש ויש בזה נ"מ גם לדידן לענין ספק כמש"ל (ס"ק מ"ז בד"ה ועיין במ"ז) ועי' בדע"ת סי' מ"ט ס"ק י"ט ובספרו שו"ת מהרש"ם בהוספות שבסוף חלק ב':

מ היא מבושלת. פי' שהיתה מבושלת כבר כתקונה בשעת התערובות. פר"ת סק"י (וע"ל ס"ק ל"ז):

מא כבש שלם. עבאה"ט מ"ש אפי' הפשיט עורו ועשפ"ד סק"ט שכתב דזה להמחבר אבל לדידן אם הפשיט העור הוי חהר"ל עיי"ש אמנם יעוין במנחת כהן חלק ג' מס' התערובות פרק ג' שהעלה דהעיקר לדינא דכבש שלם לא הוי חהר"ל אפי' אם הופשט העור עיי"ש ועי' בשו"ת שבות יעקב חלק ג' סי' ס"ח שכ' דבהפ"מ יש להקל בכבש שלם אף שהופשט מעורה עיי"ש ועי' בשו"ת שב יעקב סי' ל' שמיקל ג"כ בזה בצירוף סניף היכא דלא היה האווזא טריפה ודאי לכ"ע עיי"ש:

מב שלם. עבאה"ט ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ז' שכתב מהרשב"ש והרדב"ז דה"ה אווזא שלימה הוי חהר"ל עיי"ש ויותר מזה ראיתי בשו"ת נחלת יעקב סי' ו' (בתשובת הגאון מו"ה יצחק זעליקמאן חפץ מקרומנה) באמצע התשו' דבמקומו היה המנהג לכבד אורחים באווזא שלימה דוקא ע"כ אם נחתכה האווזא לשנים יש מקום לומר דבטל חשיבותייהו ולא הוי חהר"ל וסיים דהמקיל לא הפסיד והמחמיר תע"ב עיי"ש הנך רואה דלפ"ז אדרבה אם אינה שלימה אינה חהר"ל מעיקר הדין ועי' ביד יהודה שם מ"ש בענין זה והעלה דהכא הוא לפי המקום והזמן ובמקומות דאין דרך לכבד באווזא שלימה בודאי דלא הוי חהר"ל אבל בר אווזא או תרנגולת שלימה הוי חהר"ל לפ"ע ונ"מ מכל זר גם לדידן אם לעשות מזה איזה סניף כגון שנתערבו קודם שהוסר הנוצה ונודע אחר שהוסר הנוצה עיי"ש (וע"ל ס"ק ל"ז):

מג חתיכה גדולה. עשפ"ד סק"ב שכתב מהאו"ה דכלי גדול של חמאה טריפה שנתערבה בכמה כלים גדולים של חמאה הוי חהר"ל ואינה בטילה וכתב שאין הדבר בהחלט רק בכלי גדול דהוי ודאי חהר"ל אבל חתיכה גדולה של חמאה אין הדבר בהחלט אי הוי חהר"ל ויש לדין בזה הכל לפי המקום ולפי הזמן עיי"ש ועי' ביד יהודה בפהי"א סוף סק"ב מ"ש בזה והעלה דבזמן הזה כיון שאין דרך לאכול חמאה בפ"ע אין מקום לתת על חמאה בפ"ע דין חהר"ל כלל ע"כ גם כלי גדול של חמאה יש להקל דלא הוי חהר"ל עיי"ש ועי' בחמודי דניאל הלכות תערובות הא' אות ה' מ"ש בענין זה וכתב דחתיכות שומן נראה דבטל דלא עבידי אינשי דאכלו שומן בעיניה אבל כלי מלא שומן שנתערבה אפשר דחשוב ולא בטל וכן י"ל ג"כ לאידך גיסא דשפיר בטל ולא הוי חהר"ל כיון דמ"מ אין אוכלין השומן בפ"ע וגם אינו דבר שבמנין דאין דרך למכור כלים עם שומן במנין ואע"פ שמנין משקל הלטרות מ"מ אין כל ליטרא נפרד בפני עצמה ואין ניכר בחתיכה שומן אם יש בה ליטרא או לאו ע"כ לא דמי לשאר דבר שבמנין וסיים בצ"ע:

מד גדולה יותר מדאי. עי' בחמודי דניאל שם סוף אות הנ"ל שהעלה דלדעה זו (שהוא הרשב"א) בע"כ לומר שאנו דנין החתיכה רק כמו שהוא לפנינו ואף אם נשתנה אח"כ אין קפידא שכתב הטעם משום דאין דרך להניח לפני אורח א' אלא חתיכה ראויה ובינונית אבל לא חתיכה גדולה יותר מדאי וא"כ אכתי הו"ל להתנות שלא יחתוך אח"כ הבשר לחתיכות ראויות רק שיאכלנה כך גדילה או שיחתכנה לחתיכות קטנות יותר מדאי דאם יחתוך אותן לחתיכות ראויות יאסר ומדלא מפרש דצריך לזהר בזה בע"כ דאין קפידה בזה דכל שלפנינו עכשיו אינה ר"ל ובטל וגם אם תשתנה אח"כ שיתתכנה לחתיכות ראויות להמחבר אינו חוזר ונאסר עיי"ש לדרכו ולדינא ע"ל (בס"ק שאח"ז ולהלן ס"ק ע"ז):

מה ויש חולקים בכל זה. והיינו כי הי"ח אלו ס"ל דא"צ שיהא ראוי לכבד בו עכשיו אלא כל שהיא גדולה כ"כ שיהא ראוי לכבד בו אחר תיקונו חשוב חהר"ל גם קודם תיקונו. עט"ז סק"ה. ועי' בדברינו להלן (ס"ק ע"ז) מ"ש בזה לדינא:

מו חולקים בכל זה. עי' במנחת כהן חלק ג' מספר התערובות פרק ג' שהעלה להקל בחתיכה גדולה יותר מדאי זולת בחתיכה בינונית אף שהיא חיה אז אין להקל עיי"ש אמנם אנו אין לנו אלא הכרעת הרמ"א שסיים וכן נוהגין כדעת היש חולקין ככל הנזכר במחבר והיינו דחתיכה גדולה יותר מדאי הוי חהר"ל ואין להקל ועי' בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' צ"א ובדע"ת סי' ל"א סק"י:

מז בכל זה. עשפ"ד סק"ח שנסתפק אם יכולין לצרף לסניף הדעה הראשונה דחתיכה חיה לא מקרי חהר"ל וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ט ובפיה"ק ס"ק ט"ז מ"ש בענין זה והעלה דכיון דהרא"ש דחה דעה זו בשתי ידים וכן המחבר בעצמו פסק להלן סי' ק"י דגם חתיכה חיה מקרי ר"ל ע"כ אין לעשות שום סניף מדעה זו עיי"ש וכ"כ בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קכ"ו ובהגהות חכמת שלמה בסעיף שאח"ז שלא לצרף לסניף הדעה דחתיכה חיה לא הוי חהר"ל עיי"ש ועי' בישועות יעקב סק"ז ובס' דלתי תשובה סק"א ובדעת תורה חי' מ"ט ס"ק י"ט ועיי"ש עוד בבית שלמה בתשובה שאח"ז שכ' דכל זה הוא רק בודאי איסור אבל בספק איסור שנתערב ולא נודע עד אחר שנתערב בזה יש להקל ולצרף לספק שמא העיקר כהרשב"א דס"ל דחתיכה חיה לא הוי חהר"ל להוי ס"ס עיי"ש באריכות:

ועיין במ"ז ס"ק י"א שכתב וז"ל אווזות פטומות ושמנות מאוד ודאי אין עור ר"ל כ"א ע"י התכה והם לא דברו אלא בראוי כך עכ"ל ועי' בחוו"ד בחידושים ס"ק י"ב שהביאו ונראה שהסכים עמו אמנם יעוין בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קכ"ו שכתב דאף שהחוו"ד העתיק דברי הפרמ"ג כאן להלכה מ"מ אנא לא ס"ל כן דמה חילוק יש בין כבש שלם וחי דמחוסר ניתוח וגם בישול ואעפ"כ מקרי חהר"ל וה"נ אף שמחוסר התכה הוי חהר"ל ובאמת שהפרמ"ג בעצמו חזר בו להלן בשפ"ד סוף סי' ק"ט שכתב שוב עיינתי בתשו' מהר"ם מלובלין דמשמע מדבריו דהוי חהר"ל אע"פ שמחוסר התכה עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ד"ר בעובדא שנתערב חתיכה חיה טריפה בין כמה חתיכות וכ' דלכאורה הא דמחמרינן דאפי' חתיכה חיה הוי חהר"ל הוא רק אם רוצה לבשלן כולן יחד אבל אם רוצה לאכול כל או"א בפ"ע אין להחמיר דהא על כל או"א איכא ס"ס שמא מהכשרה הוא ושמא העיקר כהפוסקים דחתיכה חיה לא מקרי חהר"ל וא"כ כבר נתבטלה בשאר החתיכות מיהו מלשון הרמ"א משמע דלגמרי פסק דחתיכה חיה מקרי חהר"ל אך כתב דמ"מ נראה דאם נתערב ספק טריפה בכה"ג יש להקל ולהתיר לאכול כל או"א בפ"ע דאיכא ספיקא טובא דלמא אינה טריפה כלל ודלמא זו מהכשרה הוא ודלמא הלכה דחתיכה חיה לא הוי חהר"ל ומכל שכן בלא נודע הטריפות עד אחר שנתערב וכו' עיי"ש ועיי"ש עוד בטוטו"ד שמצדד באווזות חיות שמנות מאד עד שאי אפשר לאכל כך מבושלין עד שיסיר העור תחלה דיש להקל דלא הוי חהר"ל כיון דהעור אינו ראוי לאכול כ"א ע"י התכה א"כ הרי העור בטל דבע"כ לא ס"ל להפוסקים דחתיכה חיה הוי חהר"ל רק בדבר שראוי עכ"פ לאכול לאחר הבישול ויהיה חהר"ל משא"כ בשומן דממ"נ אם נידון כפי מה שהוא עכשיו אינו ראו כיון שהוא חי ואם לאחר שניתך שוב יהיה נמיס לגמרי ולא הוי חהר"ל וגם א לא יתיכנו רק יתייבש כ"כ עד שיהא ראוי לאכילה ג"כ לא יהיה חהר"ל שיהי' נצטמק מאד וכו' ולפ"ז י"ל דאפי' אווזא שלימה מפוטמת כשהיא חיה בטלה כיון דלאכול כך עם השומן א"א רק צריך להסיר העור תחלה א"כ ממילא דהוי כתרנגולת בנוצתה דמחוסר מעשה גדול ולכ"ע בטלה בכה"ג והש"ע והפוסקים שכתבו דאווזא חיה הוי חהר"ל מיירי רק באווזא שראויה לאכלה כך עם שמנה וכו' אך גם בזה יש לפקפק דהא גם באווזא שמינה כזו יש הכנפים והקוליות וכדומה דלא מסירין השומן מהם שראוים לאכילה כך והוי חהר"ל מצד הכנפיים והשוק וכתב דמ"מ י"ל דהוי נ"מ לענין הביילי"ג וכדומה דברים שדרכן להפשיר אם הם לבדן שנתערבו בעוד שומנם עליהם דיש לצרף זה לסניף להקל עיין באריכות אמנם לפמש"ל מתשובת מהר"ם מלובלין שהביא השפ"ד ומהיד יהודה והבית שלמה אין לסמוך ע"ד להקל בזה אפי' לסניף דמה שמחוסר התכה לא נקרא מחוסר מעשה כלל: (מח) תרנגולת בנוצתה. עבאה"ט מ"ש דה"ה כב בעורו ועמ"ז להלן סי' ק"ב שכתב שיש לעיין בדגים שלא נטלו הקשקשים איה חהר"ל וכתב דנראה להחמיר דחשוב חהר"ל דדמי לפתיחת המעיים לא דמי לכבש בעורו עיי"ש:

מט דמחוסרת מעשה גדול. עט"ז מ"ש דבלא נט המעיים אין זה חשוב מחוסר מעשה ועמ"ז סק"ו דר"ל דמשום דחסר רק מעשה כל דהו לא מקרי מחוסר מעשה עיי"ש ועשפ"ד סק"י דמה"ט גם בשר שלא נמלח מקרי חהר"ל ולא נקרא מחוסר מעשה כי המליחה הוא רק מעשה כל דהו עיי"ש:

נ מעשה גדול. ואע"ג דמחוסרת בישול הוי מחוסר מעשה גדול יותר ממחוסר הסרת הנוצה והעור ואפ"ה לא נחשב חסרון הבישול למחוסר מעשה גדול וחסרון הסרת הנוצה נחשב למחוסר מעשה גדול משום דבהסרת הנוצה והעור נשתנה הגוף משא"כ במעשה הבישול דגוף הדבר לא נשתנה כלל מה שהבישול מכשירתו לאכילה וזה לא חשוב מחוסר מעשה גדול לענין זה. יד יהודה שם ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ד"ר:

נא או ראש. עבאה"ט סק" מ"ש מהט"ז דראש של בהמה אע"פ שנחרך לא הוי חהר"ל רק ראש של עגל ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק כ"א שכתב דנראה דרק בימיהם היה ראש העגל חשוב אבל כעת במקומינו אינו חשוב כלל רק נחשב בכלל הבני מעיים עיי"ש ועי' בשלחן גבוה סק"י שכתב דבמקומות שלו המנהג לצלות ראשי הטל והעגלים הרכים בתנור בעורן וצמרן ועולים על שלחן מלכים לכאורה חשיב חהר"ל אבל לדינא אין להחמיר דכיון שכתב לקמן סעיף ו' דלא חשיבו חהר"ל אלא בעודן שלמים א"כ סתם ראש לא חשוב חהר"ל כיון שחותכין עצם הגולגולת ומוציאין המוח למליחה וכן לצלי ממילא בטל החשיבות שלו ומ"ש הרב דהוי חהר"ל הוא רק כשנצלה או נמלח שלם ע"י נקיבת הקרום של מוח בלבד אותבי' אבית השחיטה או נעץ קנה בנחיריו כמש"ל סי' ס"ח וע"א אבל עגל שנהגו אפי' לצלי לחתוך כל עצם הגולגולת ולהוציא המוח כמ"ש הרמ"א מקרי הראש חהר"ל ואין להחמיר עיי"ש אבל לפמ"ש הט"ז ס"ק י"א גבי ב וכן הש"ך ס"ק ט"ו בשם הת"ת וכן הוא הסכמת כל האחרונים רבני מדינות דמה שנחסר קצת מהחתיכה לא בטל ממנו דין חהר"ל גם בזה יש להחמיר נראה מדעת הרמ"א שכתב דהראש הוי חהר"ל והרי הוא בעצמו כ' לעיל שנהגו לחתוך הראש ולהוציא המוח כנ"ל ובע"כ דמ"ש כאן דהראש הוי חהר"ל היינו אפי' לאחר שהוציא המוח ע"י חתיכת העצם כנזכר:

נב אבל כבר נחרכו. אע"פ שלא נטלו טלפיהן מ"מ כיון דאפשר לקוצצן לא חשוב משום מעשה והו"ל חהר"ל. ט"ז סק"ז. ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"י ובפיה"ק:

כ"ב שמפרש הטעם דקציצת הטלפים לא נחשב כמחוסר מעשה גדול כיון שאינו אלא על מעט רגל ואם יקוץ מעט רגל זה עדיין נשאר הרבה תו הוי חתיכה שבתוך הטלפים כחתיכה בעלמא דאינה מעכב עיי"ש ולפ"ז פשוט הוא במקום ששוחטים שורים גדולים ודרך למכור רק חתיכות הרגל היינו מה בתוך הטלפים עם משך אצבע או אצבעיים למעלה ולפי גדלותו גם זה הוא חהר"ל פשוט הוא דאם נודע האיסור קודם שקצצו הטלפים לא הוי חהר"ל דזה ק"ו מכבש בעורו כיון שהוא עבודה גדולה לקוצצן יותר ויותר מהפשטת העור ודאי דהו"ל בכלל מחוסר מעשה גדולה ואף שיש למעלה מהטלפים ג"כ מעט עור הרגל שאינו מחוסר מעשה מ"מ הנה הוא בטל לגבי החתיכה שבתוך הטלפים כיון שאין דרך לבשל זה המעט שלמעלה מן הטלפים בפ"ע רק הכל אחד א"כ הרי חסר לכל החתיכה מעשה גדול וה"פ:

נג אפי' לא נמלחו עדיין. ע"ל (ס"ק מ"ט):

נד כבש שלם אינו בטל. ר"ל כשנפשטה מעורה אבל אם לא נפשטה מעורה גם לדידן לא הוי חהר"ל דהפשטת עור כבש גרע מהסרת נוצה של עוף דהפשטת העור הוי טרחא טפי מהסרת הנוצה. שפ"ד ס"ק ט' ומ"ז להלן סי' ק"י סק"ב:

כתב בשפ"ד להלן סי' ק"י, ס"ק י"ג וז"ל יראה לי בהמה שהופשטה עורה אלא שלא נבדקה אף לדידן דמעכב הבדיקה בדיעבד מ"מ הוי ר"ל כיון שאינן טורח כ"כ ולא הוי מגונה כמו נוצה ועור ורובן כשרות וכו' עכ"ל: נה) מלבד רגלי אווז. עי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"א שכתב שיש להחמיר גלים של אווזא לפי שהאידנא חושבין רגלי אווזא למאכל חשוב ושכן שמע רופא מומחא שהוא טוב לבריאות יותר מכל האווזא עיי"ש אכן בשו"ת נחלת יעקב סי' י' (בתשובת הגאון מו"ה יצחק זעליקמאן חפץ ז"ל מקרומינה) כתב בפשיטות דרגלי אווז לא הוי חהר"ל עיי"ש וכ"כ הגאון מהר"י חאגיז ז"ל הלכות קטנות חלק א' סי' קע"ו עיי"ש ובשלחן גבוה סק"ח סוף מחודש א' אמנם במנח"י כלל מ' הביא דברי תשובת נחלת יעקב הנזכר והשיג עליו ופסק ר"י חהר"ל עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק כ"ד שכ' דכיון דאין דרך לכבד אורח עם רגל א' של אווזא דדבר מועט הוא ע"כ הגם שמכבדין בו מ"מ כיון שאינן מכבדין בו רק בצירוף שאר בשר לא נקרא חהר"ל ואם כי י"ל כי בימי מ"א היה הדרך לכבד עם רגל א' מ"מ בזמה"ז כיון שאין הדרך לכבד ברגל וענין חהר"ל נשתנה מזמן לזמן וממקום למקום ע"כ בזמה"ז יש להקל דלא הוי חהר"ל עיי"ש אבל לפמש"ל (ס"ק ס"ד) מהמנח"י דמה שנזכר להדיא פוסקים דהוי חהר"ל לא נשתנה מזמן לזמן ממילא דגם בזה יש לחוש להחמיר וצ"ע ועי' עוד בדברינו לעיל (ס"ק א') ולהלן (ס"ק נ"ז וס"ק נ"ט):

כתב בשפ"ד ס"ק י"א ובטבת ושבט שנותנין רגלי האווזות להשוחט ונתערבו לאחר שהוסר עורן ואח"כ נמצא באחד מהם ספק טריפה מבואר להלן ק"י דבהפ"מ אם לא נודע הטריפות עד לאחד התערובות סמכינן להקל:

רט אם נתערבו קודם הסרת עורן עיי"ש ועי' בלב"ש בחידושי דינים ליו"ד כ"ו ועי' בשו"ת יד יוסף (מהרב מו"ה יוסף יהודה נ"י מירושלים) חיו"ד נ"ה מ"ש בדבר הרגלים שנוטלין השו"ב בב' חדשים הנ"ל ונמצא א' טריפה דאם נמצא ספק טריפה ונודע התערובות לאחר המליחה קודם הבישול מטא דיש להתיר וכמ"ש הפרמ"ג בסי' ק"ה מהשבו"י בעגל ממי"ץ ואף דהתם מתיר אלא בהפ"מ מ"מ כאן בלא נודע עד אחר המליחה ונעשה מדרבנן מה"ת ברובא בטל דהוי מין במינו יש להתיר גם בלא הפ"מ והעור של:

העגלים הם במקום קליפה דהוי ס"ס בדרבנן וכו' ועוד כיון שהמנהג שמשליך:

"ב מקודם א' או ב' תולין שהאיסור נפל ואף אם נודע אחר שכבר נחרכו דאז חהר"ל מ"מ מותר בנפל אחד מהם קודם עיי"ש באורך ועי' בשו"ת כתב אחר חיו"ד סי' י"ב שנשאל בדבר המנהג שהנהיג אביו הגאון הח"ס ז"ל שוחטים דמתא באותן החדשים שנוטלין השוחטים רגלי האווזות שישליכו אחד כשרה (עי' בדברינו לעיל סי' י"א ס"ק נ"א) ויסמכו על ביטול ברוב הכשרות אלא תמוה כיון שכתב הלחם הפנים דרגלי אווזות מקרי חהר"ל ועיי"ש במ"ש וכתב דבזה מהני מה שמשליך איזה רגלים אפי' אם נימא דהוי חהר"ל דהא דצריכין לביטול חד בתרי הוא רק אם נודע שנמצא א' טריפה משא"כ בזה דלא נודע בבירור רק דאמרינן דמן הסתם יש איזה טריפות ובקהילה גדולה ששוחטים למאות אווזות בכל יום וכמעט שא"א שיברר השוחט וישאל אם נמצא טריפה וכי יחזור על הפתחים וישאל וגם א"א שישלחו להגיד לו אם נמצא טריפה כי א"א לעשות סימן בכל רגל ורגל בכה"ג בודאי הוי כדיעבד שנאבד אחד או הושלך דלהלן סי' ק"י ובכה"ג כ"ש הוא שיש לסמוך על הביטול אפי' נימא דהוא חהר"ל עיי"ש באריכות (ועי' בדברינו להלן סי' ק"ט ס"ק ס"ד ובסי' ק"י ס"ק קנ"ב וס"ק קנ"ז וס"ק קנ"ט ובפת"ש לעיל בסי' הקודם סק"ב ובדברינו שם ס"ק ט'):

נו רגלי אווז וכן רגלי בהמה דקה. זה נמשך ביחד עם מש"ל שהם חשובים ולא בטלי. מאורי אור בחלק קן טהור בחידושיו ליו"ד כאן (בדף קי"א ע"א מהספר). ונתעוררתי מחכם אחד ע"ז שהרי ביש"ש פ' גה"נ סי' נ"ג ובאו"ה כלל כ"ה דין כ"ב כתבו בפירוש דרגלי בהמה דקה רק לפעמים מוכרין אותן במנין והרי הרמ"א פסק להלן סי' ק"י שדבר שדרכו למנות רק לפעמים בטל וכמ"ש כלל נ"ג סעיף ח' וצ"ע:

נז וכן רגלי בהמה דקה. עי' חכמת אדם כלל נ"ג סעיף ח' שכתב דרגלי בהמה גסה לא הוי חהר"ל עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"ב שכתב דאפילו בימי החורף שאוכלין אותן בחומץ אנשים יקרים אפ"ה לא הוי חהר"ל מפני שחותכין אותן לחתיכות חתיכות עיי"ש וכ"כ ביד יהודה בפיה"ק סק"כ לדינא כיון שאין דרך כלל ליתן חתיכת רגל לפני אורח וכן לא נמצא בו כלל חתיכות בשר שיהא גדול כ"כ לכבד בו אך מכבדין בהרבה חתיכות קטנים ממנו וא"כ הרי הוא דומה לעור שומן אווזא דאין מצרפין במה שמכבדין עם כמה חתיכות שבסעיף שאח"ז ואם כי י"ל דבימי הרמ"א היה הדרך לכבד בחתיכת רגל אחד מ"מ בזמה"ז אין דרך לכבד בו ודין חהר"ל משתנה לפי המקום והזמן עיי"ש אמנם לפמש"ל (וס"ק ס"ד) מהמנח"י דהדין חהר"ל אין משתנה מזמן לזמן וממקום למקום וכל מ"ש הפוסקים דהוי חהר"ל אף שאנו רואין כעת שנשתנה הענין לפי המקום והזמן לא נשתנה הדין ויש לו דין חהר"ל ממילא דאין להקל ברגלי בהמה גסה וצ"ע (ועי' בדברינו לעיל ס"ק נ"ה):

נח ראש. עבאה"ט מ"ש בסוף הס"ק דראש של שור לא חשוב אבל הלשון של שור חשוב וכ' בכו"פ ס"ק י"א דאף אם הלשון הוא בתוך הראש חשיב דהראש לא מגרע חשיבות הלשון עיי"ש והביאו במ"ז סק"ח ועיי"ש במ"ש בזה ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק כ"א דבהיה הלשון בתוך הראש גם אם לא הוסר העור מן הראש חשוב הלשון חהר"ל כיון דיכול לחתכו מן הראש וחתיכה לא הוי מחוסר מעשה עיי"ש:

ועי' עוד במ"ז שם שכתב דאם הלשון מחובר בתוך הראש כ"ע מודים דאף הראש אסור דזה א"א לומר דהראשון יהיו מותרין והלשונות אסורים דא"א להתיר חצי חתיכה ולאסור חצי השני דמחזי כחוכא כיון דהלשון מחובר בו אכן אם נחתך הלשון ומונח כך תלוי בפלוגתת הט"ז והש"ך וכו' עיי"ש אמנם יעוין ביד יהודה שם ולהלן סי' ט"ז שהרבה להשיב ע"ד הפרמ"ג בזה בטעמר וראיות והעלה לדינא דבכ"מ אם נתערבו כך הראשין מותרין והלשונות אסורים וכן כיוצא בזה בתרנגולת עם הבני מעיים שבתוך הגוף דהעופות שהם ר"ל אסורים והבני מעיים שאינם ר"ל מותרין עיי"ש: (נט) של עופות. מיהו ראש אווז במקומות שמכבדין בו הוי חהר"ל והכל לפי המקום והזמן. מ"ז הם. ועי' ביד יהודה שם ס"ק כ"ה שכ' דבמקומנו גם ראש אווז לא חשוב. ובטל עיי"ש (וע"ל ס"ק נ"ז וס"ק ס"ד) ועי' בהגהות הגאון מהרש"ק ז"ל על הפרמ"ג בשפ"ד ס"ק י"א שכ' דראש העופות אפשר דבלא"ה גם לדידן לא בטל משום דהוי דבר שבמנין עיי"ש:

סעיף ד':

ס שומן הכנתא. פשוט לפענ"ד דלאו דוקא שומן הכנתא הוא הדין כל שומן בין של בהמה ובין של עוף אפי' מהותכת ונקרשה ונעשה חתיכה גדולה לא הוי חהר"ל כיון דאין דרך לאכול שומן בפ"ע. שוב ראיתי בפרמ"ג להלן סי' ק"י בדיני ס"ס בשפ"ד אות י' שכתב דחתיכת חלב שנתערב בין ב' חתיכות שומן יבש ביבש בטל ברוב וכי תימא דלא בטל מטעם חהר"ל הא בורכא דשומן וחלב לא מקרי ר"ל עיי"ש לדרכו וכ"כ בכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"ז ובשלחן גבוה ס"ק י"ד דאפי' עור ושומן של אווזא אם עומדת להתך לשומן אע"פ שהוא שלם לא הוי חהר"ל דאינה עומדת לאכילה אלא להתיך אותו לשומן ע"כ לא נקרא חהר"ל ועיי"ש עוד בשלחן גבוה ס"ק י"ו מחודש ג' דלא עבידא אינשי למיכל שומן בעיניה עיי"ש לדרכו ועיי"ש בס"ק י"ג שכתב דשומן הלב לא מקרי חתיכה הראוי להתכבד בכל מקום משום דלא אכלי השומן בעיניה עיי"ש והיינו, כדאמרן (ועי' בדברינו לעיל ס"ק מ"ז עוד מזה):

סא הכנתא. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דהדרא דכנתא של עגל חשיב חתיכה הראוי להתכבד ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"ו שכתב מהמהרש"ל והת"ח דזה דוקא כשהוא עם השומן דאף דקיי"ל דהדקין לא הוי חהר"ל מ"מ אגב השומן הוי חתיכה הראוי להתכבד כיון שרגילין לאכלן צלויה במחבת והוא דבר חשוב וראוי לכבד בו עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' רנ"ג בעובדא דהדרא דכנתא מעגל טריפה שנתערבה באחרות והקיל המורה דלא הוי חהר"ל כיון שהיה עדיין עם הפירשא דבע"כ מ"ש הט"ז דהדרא דכנתא הוי חהר"ל הוא רק אם כבר הוציא הפירשא ונתקן כראוי ע"י מליחה אבל אם עדיין הוא עם הפירשא ולא נתקן זה הוי מחוסר מעשה גדול ועדיף יותר מראש ורגלים שלא נחרכו דבטל לכן הורה דבטל שפיר כדין יבש ביבש והוא ז"ל השיב וז"ל אני לא הייתי מורה כן להיתר כי זה לא דמי לראש ורגלים שלא נחרכו דהא חזינן דאנן קיי"ל כהרמ"א דאפי' בשר חי הוי חהר"ל ואנן סהדי דבשר חי מחוסר מעשה יותר ממליגת הראש וחריכות הרגלים ובע"כ דאין הדבר תלוי במעשה לבד רק בענין המעשה מה הוא ובראש ורגלים דהחסרון הוי בגופו ונראה החסרון על גביהם משא"כ בהדרא דכנתא דהפרש אינו מחובר בו וגם אינו נראה על גביו רק מובלע בתוכה ולמעלה על הדקין אינו נראה שום חסרון י"ל דהוי חהר"ל ומ"מ בסוף דבריו סיים דכיון דחתיכה הר"ל הוא רק מדרבנן יש להקל דגם משום חסרון מעשה כזה לא הוי חהר"ל עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת דברי מלכיאל חלק ב' סוף סי' מ"ט שכתב בפשיטות דכשהכנתא הוא עם הפרש לא הוי חהר"ל דלקיחת הפרש הוא טורח גדול וגם כי עם הפרש הוא מאוס ביותר ועיי"ש שכתב דכל זה הוא בשל עגל אבל הדרא דכנתא של כבש אין להחמיר ואפי' הוא נקי מפרש לא הוי חהר"ל עיי"ש וכ"כ בדלתי תשובה סק"ו בשם רב גדול א' בתשובה דדוקא בהדרא דכנתא של עגל כיון שרגילין הנשים לעשות ממנו מטעמים ע"כ כ' הט"ז דהוי חהר"ל אבל של כבשים אפי' אם רחצו אותם מן הצואה היטב לא חשיבי חהר"ל עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"ג שכתב דכל זה הוא אם הדרך לאכול ההדרא דכנתא כשהם שלמים משא"כ בק"ק שאלוניק"י לעולם לא מקרי חהר"ל כיון שאין הדרך לאכלם אלא חתיכות חתיכו' עיי"ש: ועיין בט"ז להלן ריש סי' ק"י שמבואר מדבריו דכל זה הוא לענין ההדרא דכנתא אבל הכרכשתא לא הוי חהר"ל כיון שאין דרך לאכול אותו אלא ע"י מילוי עיי"ש וכ"כ במ"ז שם ובחכמת אדם כלל נ"ג סעיף י' לדינא עיי"ש ועי' בשפ"ד כאן ס"ק י"ב שעמד על המחקר בחלחולת שממלאין עם קמח וכדומה אי הוי חהר"ל וכ' וז"ל דכל זמן שהיא ריקנית בטלה דמה שעתיד לתקנו ע"י תיקון אחר אינו ר"ל וצ"ע עכ"ל ועי' עוד בחכמת אדם שם שכתב דנראה לפ"ז דה"ה עור הצואר של עופות כיון שאין החשיבות שלהם מצד עצמן אלא מצד המילוי בטלה עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"א מ"ש בענין זה:

סב אבל עור שומן. עי' בשלחן גבוה סוף ס"ק י"ד שכתב דעור ושומן שעל זפק עוף הגדול הזכר (הנקרא אינדי"ק בלע"ז) שממלאים אותו במילוי בשר וביצים ותבלין אע"פ שעולה על שלחן מלכים אינו חהר"ל מתרי טעמי חדא דאין העור שלם אלא שעל הזפק לבד ועוד דאין אוכלין אותו אלא ע"י מילוי והמילוי בטל חשיבותיה עיי"ש (וע"ל ס"ק ס"א):

סג עור שומן. עבאה"ט מ"ש מהט"ז ושהנקה"כ חולק ועפר"ח ס"ק י"ז שמבואר דעתו דגם כשהטור הוא שלם ולא נחתך לא מקרי חהר"ל ועמ"ז סק"י שכתב דהעיקר לדינא כדעת הנקה"כ דאם נחתכה לחתיכות קטנות לא חהר"ל מקרי כיון שאין מכבדין בחתיכה א' אלא בב' או בג' אא"כ עשו ממנו חתיכות גדולות שכ"א ראוי להתכבד אז בודאי לא בטלה ואם היא שלמה אע"פ שהיא גדולה הרבה ואין דרך לכבד בה אא"כ חותכין אותה לחתיכות אעפ"כ חהר"ל מקרי שראוי לעשות ממנו חתיכות גדולות שכל א' ראוי לכבד בו והוי דומיא דכבש שלם שלא נפשט עורו דלא חסרו מעשה גדול עיי"ש וכ"כ בחוו"ד בביאורים סק"ו וחידושים ס"ק י"ב לדינא עיי"ש ועי' בשבילי דוד אות ד' ובשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים סי' תמ"ח וביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ב מ"ש בזה ועי' בהגהות חכמת שלמה שכתב שבא לפניו עובדא בעור שומן אווזות שאירע טריפות באחת מהן ולא נודע מאיזה הוא השומן והורה שהשומן בטל ברוב וצירף לסניף דעת המהרש"ל דחתיכה גדולה מקרי אינו ר"ל כיון שמחוסר מעשה לחתכה וגם היה קודם מליחה וחסר מעשה המליחה והבישול וגם לא היה האווזא ודאי טריפה רק ספק טריפה מכל הלין צירף כל הסניפין והתיר עיי"ש:

ועיין עוד ביד יהודה בפיה"א סק"ב שכ' דלפעמים נמצא עור אווזא כחושה מאד ועור כזה אין מחתכין אותו כלל רק מניחין אותו על האווזא ועור כזה אין מקום ומיחוש כלל לחשבו לחהר"ל עיי"ש:

סד שומן. עבאה"ט מ"ש מהש"ך שדינים אלו משתנים לפי המקום והזמן ועי' בשלחן גבוה סק"א מחודש ד' דמ"ש הש"ך לפי המקום ולפי הזמן ר"ל דבשני בצורת או במקום שאין בשר מצוי בשפע אז גם מעט הוא חשוב כמ"ש בש"ס חולין דף צ"ד ע"א מעשה באדם אחד בשנת בצורת שהיה לו ג' ביצים וזימן עליהם ג' אורחים ונמצא באותו מקום ובאותו זמן ג' ביצים מקרי חהר"ל לפני אורחים וזה בנה אב לכל מקום עכ"ד ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ל"ו שסיים בזה דכיון דענין חהר"ל תלוי הכל לפי המקום והזמן ע"כ הקולר תלוי בעיני המורה לדעת בכל דין שבא לפניו אם הוא חהר"ל במקומו באותו זמן וצריך להיות מתון בזה דיש מקומות שדבר אחד הוא חהר"ל לזה ולא לזה ע"כ לאפוקי נפשיה מפלוגתא יחקור אם רגילים האנשים היקרים שבאותו מקום למיכלינהו שם באותו מקום אז הוי חהר"ל אע"פ שיש איזה אנשים דלא אכלי ליה ואם לאו לא הוי חהר"ל ואם בכל זה הוא מסופק אזלינן בספיקו להקל כיון דספיקא דרבנן הוא עיי"ש ועי' בשערי דעה סק"ג שכתב דפשוט הוא דאם הוא באותו מקום ראויה להתכבד אף שאצל מי שאירע השאלה אצלו אינו ראוי להתכבד יש לו דין חהר"ל עיי"ש: אמנם בעיקר הדין שהחליט הש"ך דהכל לפי המקום והזמן עי' במנח"י כלל ס' סק"ח שהתפלא ע"ז דלפ"ז קשה דלאיזה צורך הטריחו הפוסקים הראשונים והאחרונים לכתוב איזה דברים הם חהר"ל אי לאו או הכל תלוי בזמן ובמקום ותירץ ב' תירוצים א' דמ"ש דהכל תלוי לפי המקום והזמן הוא רק לחומרא והיינו דאף דבר שלא הוזכר בשום פוסק שהוא חהר"ל מ"מ אם הוא חשוב באיזה מקום מן המקומות לא בטלה שם אבל לא לקולא לומר דאם בזמן ההוא באיזה מקום אינו חשוב לא מקרי חהר"ל ועוד תירץ כל מה שזכרו הפוסקים לחשוב איזה הוא חהר"ל הוא מן הסתם ראוי להתכבד אם אירע שאלה במקום שאין יודעין אם דבר זה הוא חהר"ל עד שיבורר דבאותו זמן ואותו מקום אינו חהר"ל ושאר הדברים מן הסתם אין חהר"ל עד שיבורר שהם שם באותו מקום ובאותו זמן חהר"ל עיי"ש ועי' מ"ז סק"ט שהביאו וסיים דכיון שדין חהר"ל הוא מדרבנן יש לסמוך להקל לפסוק כתירץ הב' עכ"ד והיינו ר"ל דאם ידוע בבירור באיזה מקום שדבר זה אינו חהר"ל שפיר בטלה אף שנזכר בפוסקים שהוא חהר"ל מ"מ גם לקולא אמרינן דהכל תלוי לפי המקום ולפי הזמן:

סה מקרי ראוי להתכבד. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דביש ספק על דבר אחד אם הוא ראוי להתכבד אזלינן לקולא וכ' בשפ"ד ס"ק י"ג דמשמע מדברי הש"ך דלא הוי ספק חסרון ידיעה עיי"ש אמנם יעוין במנח"י שם ס"ק י"ט מ"ש ע"ד הש"ך בזה וכתב דבע"כ א"א לפרש שנסתפק המורה אם הוא חהר"ל או לאו דא"כ הו"ל ספק חסרון ידיעה ולא מקרי ספק כלל אלא דבע"כ ר"ל שנסתפק לנו מה שהיה בשעת התערובות כגון שיש הרבה חתיכות וביניהם יש חתיכות קטנות וחתיכות גדולות שהם ראוים להתכבד ולא ידענא אם האיסור הוא החתיכה הראוי להתכבד או ההיתר עיי"ש (ועי' בדברינו לס"ק ס"ד מ"ש בשם המנח"י):

סעיף ה:

סו קורקבן. עבאה"ט מ"ש דקורקבן של אווזא הוי חתיכה ראויה להתכבד ועשפ"ד ס"ק י"ד דה"ה של ענגלישי"ן הא"ן (שקורין חינדי"ק) כדומה הוי חהר"ל ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק כ"ח שנסתפק היכא דלא נפתח קורקבן ולא הוסר המאכל שמבפנים עם העור הפנימי אם דומה לעוף שלא פתח ולא הוסר ממנו המעיים שבפנים דקיי"ל דהוי חהר"ל כיון דאין השינוי כר מבחוץ וכ' דנראה דשאני התם דהמעיים הם אברים בפ"ע ואינו מחוסר ק הסרה לכך אינו מעכב משא"כ כאן העור הפנימי דבוק בו והוא כמו הסרת הנוצה מתרנגולת או העור מכבש שמבחוץ דהוי מחוסר מעשה ולא וי חהר"ל עיי"ש:

סז וכן שאר ב"מ. עי' ביד שאול שהביא מדברי הש"ס ביצה דף ל"ג טווי לי בר אווזא ושדי ב"מ לשונרא דמבואר שם מדברי רש"י תוס' דביו"ט דיש להם בהמה רבה לא הוי הב"מ ראוי למאכל אדם משא"כ חול דליכא בהמה רבה הוי גם הב"מ ראוי למאכל אדם ויצא לנו משם דבר דש שאם אירע ביו"ט תערובות בב"מ כיון שיש אז בהמה רבה אין הב"מ אוי לאכילה כ"כ ולא חשיב חהר"ל משא"כ בחול עיי"ש ולפענ"ד אין משם שום איה די"ל דאפי' בחול דליכא בשר בהמה לא הוי הב"מ חהר"ל דלא נשמע משם רק דבחול דליכא בשר בהמה ראוי הב"מ למאכל אדם אבל עכ"פ לא שמע משם דהם ראוין להתכבד לפני אורחים מהוגנים וה"פ. שוב ראיתי בס' בגדים חדשים אות ז' שמדחה ג"כ דברי היד שאול בזה עיי"ש:

סח שאר בני מעיים. עבאה"ט ופת"ש מ"ש מהט"ז והפר"ח לענין בייל"ג שהופשט עורו ועי' מ"ז ס"ק י"א שהכריע כהפר"ח להקל בהפ"מ עכ"פ עיי"ש וכ"כ חכמת אדם כלל נ"ג סעיף ח' שיש להקל כהפר"ח בזה דבדרבנן אזלינן לקולא עיי"ש אמנם בחוו"ד בחידושים ס"ק י"ג פסק להחמיר כהט"ז עיי"ש וכ"כ בשו"ת וטו"ד תניינא סי' ר"י דביילי"ג של אווזא הוי חהר"ל וה"ה שוק שלם של אווז עיי"ש וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קכ"ה (בד"ה ועתה) דלפי מנהגינו נראה דביילי"ג חשוב חהר"ל עיי"ש ועי' בס' ערוך השלחן (להרב מנאוואהרדק) סעיף כ"א מ"ש בזה וסיים דכיון שכבר נתבאר דדין חהר"ל תלוי פי המקום ולפי הזמן גם בזה תלוי הכל לפי ראות עיני המורה עיי"ש אבל פמש"ל (ס"ק ס"ד) מהמנח"י צ"ע:

סט בני מעיים. עבאה"ט ועי' בס' יד אלימלך סי' א' באמצע התשו' מ"ש לענין טחול של עגל אי הוי חהר"ל וכתב כיון דלא נזכר בראשונים ולא באחרונים אי הוי חהר"ל והפרמ"ג כתב במ"ז ק"ט בדרך כלל דשאר כל הדברים מן הסתם אין ראוי להתכבד עד שיבורר ראוי להתכבד א"כ אפשר לומר גם בנ"ד כיון שאין מבורר אם טחול ראויה להתכבד ועכ"פ ספק הוא אם ראוי להתכבד וספיקא לקולא עיי"ש אמנם יעוין ביד יהודה שם שכתב בפשיטות דטחול הוי חהר"ל ואפי' טחול של בהמה דקה כתב שם מיהו נראה דזה דוקא לאחר שניקרוה מהעור והגידין דאל"כ הא קור החלב מעכב עיי"ש אולם יעוין בשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' רע"ג פסק דטחול הוי חהר"ל אף שלא ניקרו ולא הסיר הקרום מעליו דזה הוי רק מחוסר מעשה זוטא דלא גרע מרגלי בהמה דקה אע"פ שלא הוסרו הטלפים מחוסר מליחה דהוי חהר"ל משום דלא מקרי מחוסר מעשה עיי"ש (וע"ל ס"ק ל"ג) ולהלן סי' ק"י (ס"ק כ"א) ועי' בדברינו לעיל סי' צ' (ס"ק י"ח) שכ' הפרמ"ג דכחל הוי חהר"ל ועיי"ש במ"ש מהיד יהודה לענין אי כחל שנתבשל לא קריעה ונאסרה אי הוי חהר"ל:

ע מעיים. עכו"פ להלן סי' ק"י פלתי סק"ו שכתב דאברים הפנימיים של בע"ח קטנים לרוב קטנותם אינם הר"ל ונזרק עיי"ש לדרכו ועשפ"ד שם ס"ק י"ג שכתב דהכל לפי הענין עיי"ש:

עא מעיים. עשפ"ד בסי' ק"י שם דלב הואיל וקשה לשכחה בודאי לא הוי חהר"ל וכו' עיי"ש:

עב אינם ראוים להתכבד. עשפ"ד ס"ק י' שם שכתב דריאה אפשר דהוי חהר"ל כדאמרינן למה נקראת ריאה שמאירת עינים מיהו הכל לפי הזמן עכ"ד ועיי"ש עוד להלן ס"ק ל"ז (בסוף ד"ה מעשה) שכ' וז"ל והריאות נמי אף דאמרינן ריאה דידה בד' מ"מ היינו עם סימנים והכל לפי הזמן והמקום ועכשיו אינו ר"ל וצ"ע אי הוי דבר שבמנין עכ"ל ובסוף דבריו סיים דמ"מ בספק טריפה יש להקל בהפ"מ מטעם ס"ס ס' טריפה ס' כל שדרכו למנות עיי"ש ועיי' בשו"ת דברי מלכיאל חלק ב' סי' מ"ח מה שהאריך בזה: סעיף ו:

עג דבריה וחהר"ל כתב בפר"ח ס"ק י"ט ודע שאע"פ שהמחבר השוה דין בריה עם דין חהר"ל מ"מ אין דינן שוה שבדין חהר"ל אם נסרחה או נשתנית מצורתה באופן דלא חזיא תו להתכבד בפני אורחים בטלה אבל בדין בריה כיון שכתב הרמב"ם וכו' שאפי' נסרחה הבריה ונשתנית צורתה אם אכלה כולה לוקה כ"ה לענין ביטול ג"כ הדין נותן כל שלא נתרסקה אע"פ שנסרחה ונשתנית צורתה לא בטל דשם ברי' עליה עיי"ש ועי' בשפ"ד ס"ק ט"ו מ"ש בדברי הפר"ח בזה לענין אם יש חילוק בין נסרחה לגמרי או לאו ולדינא העלה דבברי' אם נסרחה לגמרי עד שאינו ראוי למאכל אדם כלל ה"ז בטל אבל אם עדיין ראוי קצת למאכל אדם דהיינו שלא נסרחה לגמרי רק שסרחה קצת צ"ע לדינא אם היא בטילה ובחהר"ל פשיט הוא דאפי' לא נסרח רק מעט ועדיין ראוי קצת למאכל אדם אפ"ה עכ"פ תו לא ראוי להתכבד מקרי ובטלה עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל בסי' הקודם ס"ק ה') ועי' בשו"ת קול אלי' חלק א' ביו"ד סי' י"ב:

עד דוקא בעודם שלמים אבל אם נחתכו וכו'. ופשוט הוא דלא בעינן שיהא שלם בתולדה דברור ומובן הוא שכן מה שדרך העולם לחתוך בשר דק דק ומדביקין אותו ונעשה גוש א' כעין עיגול או בתמונה אחרת דהוי חהר"ל. יד יהודה שם. אך כתב שם דמ"מ מה שעושין כיוצא בו בקרעפלי"ך שממלאים בבשר או בגבינה ונאסר א' משום בב"ח לא הוי חהר"ל כיון שאין המילוי שבהם עצמם כדי להתכבד הגם שמכבדין בו בהיותו עם הבצק ביחד הא הבצק אינו איסור מחמת עצמו ועיקר הכיבוד הוא גם מחמת הבצק והבשר לבד לא הוי ר"ל ע"כ לא נחשב לחהר"ל ובטל עיי"ש אמנם גם בזה אין לומר דרך כלל דלפעמים כשעושין קרעפלי"ך גדולים עד שהבשר או הגבינה שבתוכם היא גדולה כ"כ עד שהוא ראוי להתכבד גם לולא הבצק דבודאי לא בטל ומכ"ש במה שדרך למלאות עור צואר של אווזא ושל אינדי"ק דלפעמים גם חלק מהמולייתא שבפנים הוי חהר"ל וכמ"ש ביד יהודה שם בפיה"א ס"ק י"א דאם מילאו חלחולת בבשר טריפה שפיר הוי חהר"ל אף אם החלחולת בעצמה הוא כשרה דהחלחולת בעצמה אינה עיקר בה כלל ואינו אלא לצורך המילוי בשר שבתוכו שיחזיק עצמו ביחד והמילוי בשר בעצמו הוא דהוי חהר"ל ואין לומר כיון שיש בתוכה גם תבלין ושומן א"כ הרי התבלין והשומן מסייעין להיות מתכבד והן של היתר ז"א דהא מ"מ הבשר הוא העיקר וגם הא הם נמי נ"נ ואע"ג דבשאר בליעה קיי"ל דלא שייך דין חהר"ל זה רק התם הואיל והבליעה עצמה אינה ר"ל אמרינן אין הנאסר וכו' משא"כ כאן הא באמת מחמת הבשר איסור שהוא העיקר הוא ראויה להתכבד והם אינם אלא להטעים הבשר לא שייך אין הנאסר וכו' עיי"ש:

עה או נתרסקו עד שנאבדה צורתן. עבאה"ט מ"ש מהת"ח ועי' במנח"י כלל מ"א ס"ק י"א שפקפק בזה עיי"ש ועי' פרמ"ג בשעה"ת חלק ג' פרק ב' (בד"ה חהר"ל) ושפ"ד שם דבחהר"ל אפילו לא נתרסקה לגמרי ונאבדה צורתה לגמרי אלא כל שנתמעכה ונמחה קצת מחמת הבישול ועי"ז נשתנית צורתה אף שעדיין שלימה היא וגדולה לא הוי חהר"ל עיי"ש:

עו חשיבי. וחתיכה מבהמה שמתה מאליה אע"פ שכעת גם עכו"ם אין אוכלין אותה מחמת מיאוס מ"מ כיון שאם תתבטל ואינה ניכרת ראויה גם היא להתכבד אינה בטלה. יד יהודה בפיה"ק ס"ק ל"א:

עז נתרסקו לאחר שנתערבו. עט"ז או"ח סי' תרע"ג סק"ו שהביא מהתה"ד אם קודם שנתבטל היה דבר חשוב ומהר"ל אף שעכשיו לאחר שנתבטל אינו דבר חשוב אפ"ה לא בטל כיון שבשעת נפילתו היה חהר"ל והשיג עליו והביא ראיה דהעיקר אזלינן בתר השתא לאחר שנתבטל בין להקל ובין להחמיר עיי"ש אמנם בשו"ת פנים מאירות חלק א' סי' צ"ח ובכו"פ ריש סי' זה ובשו"ת שבות יעקב חלק ב' באו"ח סי' ל"ב הביאו ראיות לדעת התה"ד דהעיקר אזלינן בתר מעיקרא דכל שקודם הבישול היה דבר חשוב לא בטל עיי"ש וכ"כ בשפ"ד ריש סי' זה לדינא עיי"ש ועי' בשערי תשובה באו"ח סי' תרע"ג שם סק"ט מ"ש לפקפק ע"ד השבו"י בזה ועי' בס' מגדים חדשים כאן אות ט' מ"ש ע"ד בזה ועי' בקונט' אוהל מועד ש"ב סי' מ"א שנסתפק שם חכם א' בחתיכה של איסור הראויה להתכבד שנתבשלה בדברים המרים עד שאיננה ראויה לאכילה וכ"ש מלהתכבד ואח"כ נתערבה בין חתיכות אחרות ואיננה ניכרת ולא נודע התערובות ואח"כ בישלם יחד ועירב בהם דברים המתוקים ונתקנה עד שחזרה לאיסורה הראשון ונודע התערובות לאחר. שנתמתקה מי אמרינן כיון דמתחלה בעת התערובות היתה היתר ולא נאסרה רק לאחר התערובות א"כ הוי כתחלת ביאתו ע"י תערובות דבטלה או דלמא כיון דעכשיו לא נאסרה רק שהאיסור הראשון חזר וניעור לא הוי בגדר תחלת ביאתו ע"י איסור וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בדברינו לעיל (ס"ק מ"ד ומ"ה):

עח ואפי' לאחר שנודע התערובות. עי' בדברינו להלן סי' ק"י (ס"ק כ"ז):

עט אבל אם נתכוין לכך. עי' בתוספות ירושלים שהביא מהירושלמי פ"א דערלה דאיכא למ"ד דדוקא אם נתכוין להתיר כולם אבל אם נתכוין להתיר רק ב' או ג' מהם לא הוי בכלל מבטל איסור לכתחלה ומותר אבל מסתימת הפוסקים משמע דאין חילוק דאפי' לא נתכוין להתיר רק מקצתן מקרי מבטל איסור לכתחלה עיי"ש:

פ אם נתכוין לכך. עי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ד"ר באמצע התשו' שכתב דמה שכ' בש"ע דאם נתרסקו במכוון אסורין היינו דוקא אם רסקן בכוונה כדי להפקיע האיסור לבד ואין בו תועלת בריסוק זה לדבר אחר אבל אם בלא"ה יש לו צורך בהריסוק זה או שצריך בלא"ה לחתכו לחתיכות קטנות שיש להמאכל תועלת יותר אם יהיה מחותך אז רשאי לרסקו ולחתכו לחתיכות קטנות כדי לתקן הדבר וממילא נתבטל ג"כ וכמו דקיי"ל דמותר לבטל איסור לכתחלה אם אינו מתכוין לבטל רק לתקן הדבר ואף שכתב הט"ז להלן סי' קל"ד דלא שרי גם במתכוין לתקן הדבש אלא היכא דלא אפשר בענין אחר וממילא דבנ"ד כיון דאפשר לאכלו גם אם לא ירסקו ולא יחתוך אותו ז"א דהט"ז לא כתב זה רק בדין דאין מבטלין איסור לכתחלה דהוי לתא דאורייתא משא"כ בדין דחהר"ל כיון דמה"ת אפי' חהר"ל בטל ורק מדרבנן לא בטל ע"כ נהי דמחמרינן שאסור לרסקו בידים כדי לבטלו היינו באין מתכוין רק כדי לבטלו אבל אם יש לו צורך בלא"ה לעשות כן מותר אף לכתחלה וממילא הוא בטל עיי"ש באריכות:

פא אסור למרסק עי' בחידושי הגרע"ק בסעיף שאח"ז שכ' דכ"ז באיסור דאורייתא אבל איסור דרבנן שנתערב חתיכה בחתיכות הר"ל י"ל לדעת המחבר לעיל סי' צ"ט סעיף ו' דאף לכתחלה מותר לחותכם כדי שתתבטל כיון שכבר מעורב אלא דלא בטל מחמת שראוי להתכבד וזה לא חמור מתערובות חד בחד דשרי המחבר באיסור דרבנן להוסיף לבטלו וה"נ מה שמחתכם הוי כמוסיף ומבטל עיי"ש ולענין דינא לדידן עי' בדברינו לעיל סי' צ"ט (ס"ק פ"ג): (פב) למרסק וכו' וכן למי שנתרסק בשבילו. וה"ה דאסור למכור לישראל אחר אם הישראל נותן בעדו יותר מעכו"ם וכמש"ל סי' צ"ט. מנחת יהודה (מהרב מהרי"ל אופנהיים ז"ל) ותפארת למשה :

פג ואין חילוק. עי' מנחת כהן חלק ג' מספר התערובות פרק א' (בד"ה אמנם זהו):

פד שלא במינם. עבאה"ט ופשוט הוא דה"ה בריה ודבר שבמנין וכיוצא חוץ מדשיל"מ כולם אסורים אף שלא במינם שפ"ד ס"ק י"ח. ובריה משכחת לה שנתערבו כמה מינים ואח"כ נמצא שמין א' טריפה ולא ידעינן איזה. ש"ך להלן סי' ק"ט סק"ח וסי' ק"י סק"א ועי' במנחת כהן שם מזה:

סעיף ז:

פה אם נחתכה חתיכה אחת וכו'. עי' מנחת יעקב כלל מ' ס"ק ט"ו שכ' דאע"ג דבנפל א' מהן לים תלינן שהאיסור נפל כמש"ל סי' ק"י סעיף ז' שאני התם שנאבד מן העולם ואי אתה דן אלא על אלו שהם לפנינו אמרינן שהם מן הרוב משא"כ כאן ששניהם לפנינו א"כ מפני מה נאמר שזה שנחתך הוא מן האיסור אדרבה י"ל שמן הרוב נחתך והאיסור המיעוט לא נשתנה עכ"ל ועי' מזה בפרי תואר כאן סק"ז ועיי"ש עוד בפרי תואר בס"ק שאח"ז דגם בפירשה א' מהתערובות ג"כ הדין שגם אותה שפירשה אסורה ולא אמרינן בכה"ג כל דפריש מרובא פריש עיי"ש:

תוכן העניינים

דרכי תשובה - ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה