אור ברסלב

דרכי תשובה - ד· רבי צבי הירש שפירא

סימן ק

סימן צט

סעיף א':

א בריה. עי' בס' ראש יוסף חולין דף צ"ו שנסתפק בדבר שהוא ברי' ונולד באיסורו ואינו אסור אלא מדרבנן אי הוי ברי' לענין ביטול או לאו מי אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכו' ונ"מ טובא בגיד החיצון דאינו אסור אלא מדרבנן אם נתערב בגידין אחרים דאינו בטל דהוי ברי' וכתב דהדבר תלוי בטעם הדבר דברי' לא בטל אם נאמר דטעם דברי' לא בטל דאחשבי' רחמנא דלקי עלי' בכ"ש באיסור דרבנן לא שייך זה משא"כ לטעם השני דברי' יש לה חשיבות בפ"ע ומש"ה אינה בטילה א"כ ה"ה איסור דרבנן וכו' ועיי"ש במה שהאריך בזה ולדינא פסק שיש להקל דבדרבנן לא שייך ברי' עיי"ש אמנם יעוין בדבריו בשער התערובות חלק ג' פרק ב' (בד"ה הנה טעם הדבר) מ"ש בזה וסיים דמדברי הש"ך לעיל סי' פ"ו סק"י יש ללמוד דאפי' איסור דרבנן חשוב ברי' עיי"ש וכ"כ המנח"י בתורת השלמים בדיני ס"ס ס"ק ל"ה עיי"ש לדרכו וכן מבואר בכו"פ סק"א דגם בדרבנן שייך דין דברי' לא בטלה עיי"ש והביאו הפרמ"ג בעצמו כאן במ"ז סוף סק"א והביא סמוכין לדבריו עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ובפיה"ק ריש סי' זה מ"ש והעלה דהעיקר לדינא כמ"ש הפרמ"ג בראש יוסף שם דבאיסור דרבנן לא שייך דין ברי' עיי"ש ועי' בשו"ת עמודי אש בקונטרס דיני או"ה סי' י"ג אות י' מ"ש בזה והעיר מכמה מקומות עיי"ש: ועיי"ש עוד ביד יהודה שכתב דבספק איסור דאורייתא כגון תולעת שיש ספק אם פירש וכן אם הספק הוא אם זה הוא גוף הטמא או לא כל שמצד ספק איסור תורה מחמרינן לומר שכבר פירש או שזה הוא גוף הטמא יש להחמיר ולדין בו תורת ברי' שלא להתבטל אכן אם ידעינן בודאי שהוא גוף הטמא רק שהספק הוא בהברי' עצמה אם הוא בכלל ברי' להיות לוקין עליה בפחות מכזית מטעם ברי' אע"ג דגם זה הוי ספק דאורייתא מ"מ לענין ביטול יש להקל דהוי כמו כל ספק דרבנן לקולא עיי"ש:

ב דהיינו כגון נמלה. עי' בשו"ת משאות משה חלק ג' ביו"ד סי' ג' שכתב שבהיותו יושב בחבורת ת"ח נסתפקו לפי מה דקיי"ל דברי' לא בטלה כשהיא שלימה ואם נתרסקה ה"ז בטלה ואינו לוקה על אכילתה מה הדין במי שאכל פרי שיש בה תולעת ולעסה יפה יפה עם שנתרסק התולע בפיו ואח"כ בלעו מי מפטר ממלקות כיון שקודם שבלעו כבר נתרסק בפיו ויצא מכלל ברי' וה"ז בטל בהפרי או דלמא דכל שבא לתוך פיו כשהיא שלימה ה"ז לוקה על אכילתו דהא קא מתהני ובא לפיו דבר טמא וכתב שם דלענין אם מותר לכתחלה ללעוס פרי שיש בה תולע לא קא מיבעיא לי' דאסור דאין מבטלין איסור לכתחלה וכו' כי קא מיבעיא לי' לענין מלקות ועיי"ש במה שמצדד בזה אי עיקר האכילה הוא הלעיסה או הבליעה ובסוף דבריו הביא מדברי התוס' במכות גבי ריסק ט' נמלים אף באכל דרך לעיסה וריסקו בפיו קודם שבלעו חייב עיי"ש באריכות ועי' בס' פרי האדמה חלק א' פרק ב' מהלכות מאכלות אסורות סי' י"ט מ"ש בדין זה ומה שהאריך בדברי הרב משאות משה הנזכר וכתב דלכאורה בזמה"ז אין נ"מ בזה אך באמת יש נ"מ גם לדידן בזמה"ז לדין דברי' לא בטלה דהא כל הטעם שאמרו חז"ל דברי' לא בטלה הוא רק משום דמן התורה יש לה חשיבות דלוקין ע"י אכילתה אפי' בפחות מכזית וכו' וא"כ אם נתרסקה דשוב לא לקי עלה ממילא דלא החמירו חז"ל לענין ביטול וכל שנתרסק בתוך פיו ע"י הלעיסה מועיל ג"כ לענין ביטול כיון דיצא מכלל ברי' אמנם לדינא מצדד לדעת המשאות משה הנזכר דע"י הלעיסה שבפיו לא נתבטלה מתורת ברי' כיון דבתחלת הלעיסה כשבא לתוך פיו הי' עלי' דין ברי' ע"כ גם אח"כ כשנתרסק בפיו קודם שבלעו לא בטל מתורת ברי' ואינו בטל ואם אינו דבר מאוס איסורא דרבנן איכא עכ"פ עיי"ש אמנם בס' אגורה באהלך דף ל"ו ע"ב העלה כיון דלעס התולע עם הפרי קודם שבלעו בטלה מדין ברי' ונתבטל ברוב וממילא כיון דברי' מאוס הוא ליכא איסורא כלל אפי' מדרבנן עיי"ש ועי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' מ"ג שהרחיב הדיבור בדברי הרב משאות משה הנזכר והביא גם מדברי הרב פרי האדמה הנ"ל והביא מדברי הירושלמי שהוא פלוגתת ר"י ור"ל ועיי"ש במ"ש בזה באריכות ועי' בס' ערך השלחן הספרדי לעיל סי' פ"ד אות ד' שהוכיח מדברי הראב"ד והר"ן דס"ל לדינא דכל שנכנסה כשהיא שלמה לתוך פיו אפי' לעסו בפיו קודם שבלעו שם ברי' עלי' לכל דבריו עיי"ש ועי' בס' פתח הדבור חלק ב' סי' ר"י אות ג' פלפול גדול בענין זה באריכות (נ) כגון נמלה או עוף טמא וגיד הגשה. אלו חשיבו ברי' ולא בטלה אף אם אין בהם כזית עש"ך ופרי תואר ושפ"ד ריש סי' זה (וע"ל סוף ס"ק א') (ד) נמלה עפת"ש מ"ש מהכו"פ לענין המילבי"ן דלא הוי ברי' כיון דאינה אסורין מתחלת ברייתן דקודם שפירשו מותרין ועי' בס' בית דוד הספרדי חיו"ד סי' כ"ב שנסתפק בזה בתולעת הגדל בתלוש אי חשוב ברי' דלא בטל כיון שאינו אסור מתחלת ברייתו והניח בצ"ע עיי"ש ועי' בס' שלחן גבוה לעיל סי' פ"ד ס"ק ט"ו ובס' ערך השלחן הספרדי אות א' ובשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ס"ג ובס' בן אברהם על דיני ספיקות סי' נ' אות ז' ובס' יד דוד לעיל סי' פ"ד בהגהות הטור אות ט"ו ובהגהות בית יוסף אות כ"ט ובסי' זה בהגהות הטור אות י"א שהביאו ועיי"ש במ"ש ע"ד בזה ועי' בשו"ת אהל יצחק הספרדי חיו"ד סוף סי' ה' ובס' ויקרא יצחק הספרדי חיו"ד הלכות תולעים סי' א' מ"ש בדברי הרב בית דוד והמחברים הנ"ל באריכות ולדינא עיין בשפ"ד לעיל סי' פ"ד ס"ק ל"א ובחוו"ד כאן בביאורים סק"ה ובשו"ת טור האבן סי' כ"ו שהשיגו על הכו"פ והעלו דהמילבי"ן הוי ברי' עיי"ש ועי' בדגול מרבבה תניינא שכ' ששמע בשם הגאון הכו"פ שחידש סברה זו וכתב דאף שסברה נכונה הוא מ"מ למעשה צ"ע אם יש לסמוך ע"ז אמנם בהגהות אמרי ברוך המליץ בעד הכו"פ עיי"ש ועי' בס' זכרון אברהם (מהגאון מו"ה אבלי הכהן ז"ל) לעיל סי' פ"ד שפקפק על דברי הכו"פ משום דיש ס"ס לאיסורא דלמא קיי"ל כהרא"ש דלא בעינן ברי' נוצר ודלמא מעלמא אתי עיי"ש ועי' בס' מגדים חדשים אות א' שהביאו ודחה דבריו דהא קיי"ל שדעה שלא נזכר בש"ע אין מצרפין לספק ודעת הרא"ש כיון שלא נזכר בש"ע אין לעשות ממנו ספק לצרפו לס"ס עיי"ש אמנם בגוף הדבר שעמד הכו"פ דהמילבי"ן לא הוי אסורין מתחלת ברייתן עי' בשיורי ברכה אות ד' שעמד ע"ז מדעת עצמו ודחה סברה זו דבע"כ גם המה אסורים מתחלת ברייתן שהם אסורין מחמת עצמן והא דפירשו לא חשוב דבר אחר שגרם לאוסרן חדא דהוי רביתייהו בהכי דפירשו ותו שאין מעשה בגופם אלא בשינוי מקומן ולא מקרי שדבר אחר גרם להם ליאסר ודו"ק עכ"ל ועי' בדבריו במחזיק ברכה אות ד' וביד דוד הספרדי ועי' בדלתי תשובה סק"ד שכתב שכן עיקר לדינא ואין לסמוך להקל בזה דלו יהי' שיש סברה לנטות דאין למילבי"ן דין ברי' כמ"ש האחרונים מ"מ ת"ו לסמוך ע"ד להקל בשום צד משום ואל תטוש תורת אמך עיי"ש ועי' מזה בס' מקנה אברהם אות ע"א ובשו"ת תפארת אדם חיו"ד סי' י"ב (ועי' בדברינו לעיל סי' פ"ד ס"ק א' בד"ה ועיין במהר"ם שיק): ועיין ביד יהודה לעיל סי' ס"ט ס"ק ס"ג אות ו' מ"ש ללמד זכות ולהמליץ בענין במה שא"א לזהר בימי הקיץ שאינם נכשלים ח"ו באיסור תורה כיון דאינם נתפסים ביד להיות אפשר לאכול אותם בפ"ע בלי תערובות והוא נולד כן בתערובות בכה"ג אין לו דין ברי' ושפיר בטל אך זה דוקא בקמח ובגראפי"ן כיון שא"א להפרידן אבל בפירות שנתהוה בהם המילבי"ן כיון שאפשר להפרידן שירחץ הפרי הדר הדין שיש להם שם דין ברי' ואם בישל הפרי כך בלא רחיצה שפיר לא בטל מטעם ברי' עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' ס"ג שהאריך טובא בענין זה וכתב שם סנגוריא וללמד זכות להציל נפשות ישראל מדינה של גיהנם בענין המילבי"ן והוסיף עוד קמחא לדברי הפלתי כיון שרחשים הללו פגומים הם ולרוב השיטות א"צ ביטול כלל א"כ עכ"פ יכולין לסמוך ע"ד הפלתי שהם בטלין בתתק"ס עיי"ש באריכות וע' בס' שדי חמד בחלק הכללים מערכת הב' סי' כ"ו מ"ש בענין זה באריכות:

ועיי"ש עוד בזכרון אברהם שיצא לחדש דאם נמצא בהקמח מילבי"ן והשאר א"א לבדוק דכבר נתבשל או נאפה יש לצדד להקל לפמ"ש הט"ז לעיל סי' פ"ד סק"ז והמ"א באו"ח סי' תס"ז ס"ק י"ב דבדבר דאתי מעלמא לא אמרינן דבג' הוי חזקא א"כ כאן ממ"נ מותר אי מינייהו קא רבי הרי ליכא איסורא ואם מעלמא אתי א"כ ליכא חזקה וא"כ ממ"נ מותר מה שנתבשל א נאפה ומ"מ לדינא אינו מחליט וסיים על בינתי לא אשען עיי"ש:

ה נמלה וה"ה זבוב ופרעוש ואף שנפשו של אדם קצה בהם וטעמן פגומים שאינם ראוי למאכל אדם כלל אפ"ה לוקה עליהן משום בל תשקצו וגזירת הכתוב הוא וברי' הוי ואינה בטילה. תשו' חוות יאיר סי' ק"ב ושפ"ד סק"א. ועפרמ"ג בשער התערובות חלק ג' פרק ו' (בד"ה והנה ראוי ובד"ה ודע דסבור) מ"ש בענין זה וכתב דבלית בה כזית לא חייב בברי' שנסרחה אפי' בנולדה כך בסרחון רק אם אכלה כולה דאז אסורה משום בל תשקצו אבל אם חסר ממנה אפי' נסרחה מעיקרא אינו לוקה אא"כ אבל ממנה כזית עיי"ש ועי' בס' שבילי דוד להלן סי' ק"ג אות ב' ובמנחת חינוך מצוה קס"ג מ"ש בזה באריכות ועיין בפר"ח להלן סי' ק"א ס"ק י"ט שכתב דלאו דוקא אם הוא פגום מעיקרא דגם אם נסרחה הבריה אח"כ ונשתנת צורתה ג"כ לא בטיל דשם בריה עלה גם כשנסרחה עיי"ש ועי' בפרמ"ג בשער התערובות שם (בד"ה ודע) ובשפ"ד שם סק"א שכתב דלדינא יש להקל ואין להחמיר אלא בברי' שטעמה פגום מעצמה וסרחון מעיקרא אבל אם נסרחה הברי' אח"כ אפי' אכל ממנה כזית כל שלא אכלה כולה פטור ובטל חשובתה ובטילה דשני לן בין סרחון דידהו לסרחון דאתי מעלמא עיי"ש וכ"כ בערך השלחן אות י"ג לדינא וכתב שנעלם מהפר"ת דברי האו"ה עיי"ש ועי' בשבילי דוד ובס' בן אברהם סי' נ' אות ל"ח ובשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ע"א מ"ש בזה באריכות ועי' בדברינו להלן בסי' שאח"ז (ס"ק ע"ג) מ"ש עוד מזה: וכתב הרא"ה בס' החינוך סי' קס"ג ברי' טמאה אפי' היא קטנה אם היא שלמה לגמרי בין חיה בין מתה אפי' פחותה מחהר"ל ואפי' היתה ברוחה ובין שהיתה ע"י זכר ונקיבה או מכל העפושים שבעולם ושרצה בארץ מיד שאכלה כולה לוקה עליה עיי"ש וכ"כ בפר"ח לעיל סוף סי' פ"ד ועשפ"ד סוף סק"א דגם כינה הבא מזיעת האדם וברי' הנולד מאשפתות ועיפושי הארץ נמי לוקה ואינה בטילה עיי"ש והנה בכו"פ כתב שאין הדבר בהחלט אי כינה אינה בטילה דלהמ"ד דס"ל דמותר להרגו בשבת א"כ לאו בכלל בריית נשמה היא ועי' בס' זכרון אברהם (מהגאון מו"ה אבלי הכהן ז"ל) מ"ש בזה והעלה דבפרעוש שהיא שחורה הקופצת יש להחמיר אבל בכינה יש להקל עיי"ש אולם יעוין ביד יהודה בפיה"ק סק"ב שהעלה דהעיקר כהפרמ"ג להחמיר גם בכינה דאף להמ"ד דס"ל דמותר להורגו בשבת ע"מ בכלל בריית נשמה הוא ואינה בטילה עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' תש"ב שהעלה ג"כ להחמיר בכינה מטעם אחר עיי"ש ועי' בס' מנחת פתים שכתב דכל צדדי ההיתר שכ' הכו"פ לענין המילבי"ן יש לומר גם בכינה שבראש אדם דהוא ג"כ אינה אסורה עד שתרחיש דמ"ש משאר תולעים הנולדים מעיפוש וראשו של אדם לא הוי כמו מחובר לקרקע עיי"ש בשו"ת חוות יאיר סי' ק"ב:

ו או עוף טמא אבל אבר מעוף טמא אע"פ שאם יחלק אין שמו עליו לא מקרי ברי' ובטל דדוקא אבר מן החי כיון דחזינן שהזהירה התורה על אבר מיוחד אמרינן כשהוא שלם מקרי ברי' דאם יחלק אין שמו עליו משא"כ באבר מעוף טמא דלא בא אזהרה על אבר מיוחד כלל ע"כ לא מקרי ברי' דכמו שמקצת אבר חתיכת עוף טמא מקרי כן גם כשהאבר הוא שלם חתיכת עוף טמא מקרי דהא לאו משום איסור אבר קא אתינן עלה משא"כ באבר מה"ח דמשום איסור אבר קא אתינין עלי' וכשיחלק שוב לא נקרא אבר. פר"ח לעיל סי' ס"ב סק"ג ועי' ראש יוסף חולין דף צ"ו מ"ש בביאור ענין זה ועיי"ש עוד (בד"ה זאת) מ"ש עוד בזה באריכות:

ז עוף טמא. או דג טמא. או"ה כלל כ"ב דין ב':

ח וגיד הנשה. משום דהוי בהו חיותא ואף דהשתא לית בהו חיותא. ש"ך ושפ"ד סק"א מהרשב"א והאו"ה:

ט ואבר מן החי. עפת"ש ועי' בתפארת למשה שהוכיח מהש"ס דאפי' אבר שאין בה עצם כגון כוליא ולשון לא בטל אף דאין לו דין אבמה"ח לענין טומאה כמ"ש הרמב"ם פרק ב' מהלכ' מאכלות אסורות הלכה ד' ומ"מ כיון דלמנין אכילה אסור הוא יש לו דין ברי' ואינה בטילה עיי"ש:

ומ"ש הפת"ש לענין אבר מן החי שהוא פחות מכזית עי' בפרי תואר סק"א שפסק בהחלט דכל אבמה"ח דלית ביה כזית מתבטל במינו ברוב ושלא במינו בששים עיי"ש אמנם בכו"פ סק"ג כתב דאף כשאין בו כזית חשוב בריה ולא בטלה עיי"ש והסכים עמו בשפ"ד סק"ג ובמ"ז סוף סק"א והביא ראיה לדבריו מלשון האו"ה עיי"ש אמנם בשפ"ד לעיל סי' ס"ב סק"ג כתב הפרמ"ג בעצמו ודע דאבמה"ח דלהוי בריה בעינן שיהא שלם ויהיה כזית הא אין כזית בין הכל לא הוי בריה ובטל הוא וכו' עכ"ל ועי' בדבריו בשער התערובות חלק ג' פרק ב' (סוף ד"ה ואגב גררא) שהניח דין זה בצ"ע עיי"ש ועי' מזה בשו"ת לב חלק א' מיו"ד סי' ס"ב באריכות:

ומ"ש הפת"ש מהלב"ש בעובדא בשוחט שלקח רגלי העופות בטבת ושבט וכו' עי' בשו"ת טוטו"ד תניינא סי' ר"ה שהשואל רצה. לחלוק על הלב"ש ולאסור הכלים בכל גווני והוא ז"ל השיב לו לקיים דברי הלב"ש בזה דכשכבר נאכל יש להתיר הכלים להשתמש בהו לאחר מעל"ע מבישול התערובות דהוי כמו מלתא דרבנן עיי"ש באריכות (ועי' בדברינו להלן סי' ק"א סוף ס"ק נ"ה) ועי' בשו"ת בית ישראל סי' מ' בעובדא כזו והאריך שם אם רשאי השוחט למכור כל הרגלים לעכו"ם ועיי"ש במה שהאריך בדברי האחרונים דס"ל דלב"נ לא שייך דין ביטול ומ"מ לדינא העלה שאין להחמיר והביא גם ממה שמצא תשובת הגאון בעל חוו"ד שהשיב שאין לחוש לדברי המחמירים בזה אלא שהדין אמת וברור דגם בב"נ שייך בהו אחרי רבים להטות עיי"ש באריכות: (י) החי עש"ך לעיל סי' ס"ב סק"ב ובפר"ח שם בריש הסי' שכתב דהא דאבר מן החי הוי בריה דוקא בטהורים אבל בבהמה ועוף הטמאים אבר מהם לא הוי בריה דאבמה"ח אינו נוהג בטמאים עיי"ש ובשפ"ד כאן סוף סק"א. ואף משרצים המובדלים לא הוי בריה ואף דלענין מלקות לוקין על אברים אפי' בכ"ש מ"מ לא חשיב בריה וכמ"ש הרשב"א בתה"ב והאו"ה ועחוו"ד ויד יהודה בפיה"א סק"ב ופיה"ק סק"ג ועי' בבינת אדם שער או"ה סי' נ"ג ובמקומות שציינתי לעיל סי' ס"ב (ס"ק ב' וס"ק ט'):

יא וביצה שיש בה אפרוח. עכו"פ שהקשה איך יש מציאות לדין זה דממ"נ אם מיירי שיש בו אפרוח ובאינך לא א"כ ניכר ויקחנו ואם אינו ניכר מנא יודע ואם מיירי שיש בכולן אפרוח בלא"ה כולן חסירות ולא יצוייר בתערובות שידע שנתערב ולא יהא ניכר הביצה שיש בה האפרוח בשום אופן ובע"כ דמ"ש ביצה שיש בה אפרוח ר"ל בהיפוך וכאלו אמר אפרוח שהיה בביצה והוציאו מביצה ונתנבלה ונתערב עם אפרוחים אחרים שחוטים ואינו ניכר וקמ"ל דזה האפרוח שהיה בביצה אסורה מתחלת ברייתה ונקרא בריה ואינו בטל עיי"ש וע' בס' מור וקציעה (מהגאון יעב"ץ ז"ל) בקונטרס שלל של ביצים שבריש חלק ב' שהאריך טובא להשיג על הכו"פ בזה שפירושו הוא תמוה מדברי הש"ס והפוסקים וגם הוא דחוק דבודאי יצוייר התערובות כפשוטו ומשמעו דהיינו שנתערבה ביצת אפרוח טמא בביצי אפרוחים טהורים שהיא אסירה מן התורה ולוקין עליה והן אין אסורין כ"א מדבריהם ויש נ"מ לענין ספיקא דאורייתא ודרבנן ואם נתערבה ביצת אפרוח טהור בשאר ביצים כשרות בטלה להו ברובא ובנתבשלה בס"א מיהת בטלה אבל אם נתערבה ביצת אפרוח טמא בביצים של אפרוחים טהורים כולן אסורים אפי' הן אלף ואם נפל מהתערובות לאחרות נאסרו גם הם וכו' ובאמת שאין מהצורך לומר דמיירי שנתערבה ביצת אפרוח בכיוצא בה שהרי גם בביצים שאין בהם אפרוח אפשר שתתערב וכל עוד שהקליפה קיימת אין ניכר בין זו לזר וכי תימא מנא ידעינן דאית בה אפרוח הא נמי לא קשה מידי דמיירי שישבה תרנגולת (דאיכא זכר בהדה) על הביצים שלשה ימים וכו' עיי"ש וראיתי בבאה"ט של מהרי"ט שהביא מה ששמע קושיות הכו"פ הנ"ל וכתב וז"ל והשבתי לשואל דבר דאה"נ קאמר דאפי' באלף לא בטל עד שיעשה כנ"ל דהיינו שצריך לשבר הקליפות חיצונים ויראה באיזה מהם הוא אפרוח ובלא"ה אפי' באלף לא בטל עכ"ל וע' בחוו"ד בביאורים סק"ג שכ' לתרץ בזה משום דהרי הא דביצה שיש בה אפרוח לא בטל מטעם ברי' אינו רק מטעם שלימות הביצה ואפי' אם נתרסק האפרוח בתוכה חשוב בריה משום שלימות הביצה וא"כ שפיר יש מציאות לדין זה כגון שבשעה שהיה ריקום אפרוח בשלימות בתוכה היה ניכר כשהעמידה לפני השמש ואח"כ נתרסק האפרוח בתוכה ע"י נענוע וכיוצא ונתערבו עד שא"א להכיר א"נ שמחמת הבישול נתקלקל הריקום ואינו ניכר ונתערב בין ביצים המוזרות שא"א להכירן עכ"ד וכ"כ הגאון הח"ס בהגהותיו עיי"ש איברא כי בפר"ח סק"ב ובפרי תואר סק"ב מבואר דהא בביצה שיש בה אפרוח לא בטל אינה מטעם שלימות הביצה רק מחמת האפרוח כאשר יראה המעיין בדבריהם והיינו כדברי הכו"פ הנזכר ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ג ובפיה"ק סק"ד שהעלה שכן עיקר לדינא דאם נתרסק האפרוח שבתוך הביצה לא נקרא הביצה בריה אף שהיא שלימה עיי"ש ממילא אזדא לתירוצו של החוו"ד הנזכר ובע"כ לדחוק ולתרץ כמ"ש הכו"פ או כמש"ל מהריעב"ץ ז"ל ועי' בס' דברי יוסף סי' תקנ"ט ובס' משה ידבר הלכות מאכלות אסורות סו' ז' :

יב שיש בה אפרוח. עבאה"ט ומ"ש דביצה שאין בה אפרוח אלא דם לא מקרי בריה עי' בפר"ח סק"ב ובפרי תואר סק"ב ובמנח"י כלל מ"א סק"ב וע' ביד יהודה בפיה"א סק"ג מ"ש בזה:

יג אפרוח. וכן אפרוח עצמו שמת בביצתו ונטלוה משם ואח"כ נתערב באפרוחים שחוטים ואינו ניכר אינו בטל שהרי איסורו מתחלת יצירתו שכל זמן שלא יצא לאויר העולם אסור ולוקין עליו משום שרץ. כו"פ וצמח צדק החדש סעיף ב' וספר מור וקציעה בקונטרס שלל של ביצים שם עיי"ש: ועיין בשיורי ברכה אות ג' שהביא בשם הרב מהר"ש עמאר ז"ל דכל זה אם אין האפרוח סרוחה אבל אם הוא סרוחה אינה אוסרת תערובתה ככל דבר שטעמו פגום עיי"ש וה"פ:

יד וכיוצא בהם. ודע דכעדשה משרץ אפי' אבר שלם לא הוי בריה. פרמ"ג בשער התערובות חלק ג' פרק ב' (בד"ה ודע) ועי' בדברינו לעיל (ס"ק ט') (טו) אפי' באלף לא בטילה. עבאה"ט סק"א שכ' מהט"ז דדין כל הדברים החשובים דאינם בטלים הוא רק מדרבנן ועי' בס' טהרת המים מערכת הב' אות נ"ב שכתב בשם הס' עוגת אלי' סי' כ"ח דברי' לא בטל הוא מדאורייתא וכתב שכן משמע מש"ס ועיי"ש במה שהתפלא עליו בזה ועי' בס' שדי חמד בחלק פאת השדה בכללים מערכת הכו"מ סי' כ' שהעתיק דברי הרב עוגת אלי' הנזכר והשיג ג"כ עליו דהעיקר כדעת הראשונים דבריה אינה בטילה הוא רק מדרבנן עיי"ש:

טז באלף לא בטילה. עי' בישועות יעקב סק"ג שנסתפק אם גם לקולא נאמרו הדברים שגזרו חז"ל שדברים אלו אינם בטלים ונ"מ אם נפל חתיכת היתר בין ב' חתיכות איסור דאם נימא שיתבטל הרי זה ודאי אסור אבל אם נימא דאינו בטל הרי הוא כתערובות חד בחד וכתב דאם נתערב חתיכות היתר בשתי חתיכות איסור הנאה אף דבעלמא אמרינן דתערובות חד בחד דרבנן מותר מ"מ כאן כיון דנתבטל ברוב איסור והוי כודאי איסור דבכה"ג לא שייך גזירת חז"ל שלא לבטל מחמת החשיבות דכיון דאסור בהנאה בטל ממנו החשיבות עיי"ש מלתא בטעמא ועי' בערך השלחן אות א' (בד"ה ודע): (יז) לא בטילה. עבאה"ט סוף סק"א מ"ש ונ"מ לספק אי הוי דבר חשוב או לאו הוי ספק דרבנן ועי' בשיורי כנה"ג או"ח סי' ק"ס בהגהות ב"י אות י"ב שהוכיח מדברי האו"ה כלל כ"ה דס"ל דאפי' בודאי בריה וספק איסור בטל עיי"ש ועי' בס' ערך השלחן הספרדי לעיל סי' פ"ד אות ד' מ"ש לענין אם נפל לתבשיל וספק אם נימוח דכיון דאתחזק איסורא דהא ודאי נפלה בריה להתבשיל וספק אם נימוח הא קיי"ל אין ספק מוציא מידי ודאי אף באיסור דרבנן עיי"ש ועי' בס' בן אברהם בדיני הספיקות סי' נ' אות י"א שהביאו והשיג עליו דהא רוב מנין ורוב בנין ס"ל דבדרבנן ספק מוציא מידי ודאי ועיי"ש במה שהאריך עוד בדין זה והביא מכמה תשובת אחרונים שמדברים מזה ועיי"ש במ"ש לדינא בזה ועי' במנח"י כלל מ' ס"ק י"ט שמבואר מדבריו דבכ"מ אין להקל בספק בריה בגווני שמסופק המורה אם הוא בריה או לאו דהו"ל ספק חסרון ידיעה ולא מקרי ספק ואפי' בדרבנן צריכין להחמיר אלא דמיירי שנסתפק לנו מה היה בשעת התערובות כגון שהיה בתחלת בריות שלימות בין החתיכות ולא ידענא אם האיסור היה א' מן השלימות ולא בטלה או שהאיסור היה אחד מן החתיכות והבריות השלימות היה כולן היתר עיי"ש. ועי' מזה בדברינו להלן סי' ק"א (ס"ק י"ג וס"ק ט"ו):

יח בטילה. ואין חילוק בין נתערבו במינם או שלא במינם. רמ"א להלן סי' ק"א סעיף ו' ועיין במנחת כהן חלק ג' מספר התערובות פרק א': (יט) לאפוקי חטה אחת. ר"ל אע"פ שהיא אסורה מתחלת ברייתה כגון של כלאים וכיוצא. ש"ך סק"ג:

כ דבר שאסור מתחלת ברייתו. במ"ז לעיל סי' ס"ט ס"ק ל"ה ולהלן בסי' שאח"ז שכ' דה"ה דבעינן שיהא תחלת ביאתו לעולם בפ"ע בלי תערובות כמש"ל בסי' ק"ב בדין דשיל"מ דלאו דוקא בדשיל"מ הדין כן דה"ה בכל הדברים החשובים כשתחלת ביאתם הוא ע"י תערובות בטל עיי"ש:

כא שאסור מתחלת ברייתו עש"ך סק"ד שמבואר מדבריו עוד תנאי דבעינן שיהיה אסיר מחמת עצמו ולא שדבר אחר גרם לו לאסרו עיי"ש ובשפ"ד שם ועי' בפרמ"ג בשער התערובות חלק ג' פרק ב' (בד"ה ודע) שכ' דלפ"ז ממילא נשמע בבהמה שנולדה מבן פקועה ודעלמא ר"ל שאמה בן פקועה ואביה בהמה דעלמא דקיי"ל לעיל סי' י"ג סעיף ד' שהיא אסורה ואין לה תקנה בשחיטה ואפ"ה לא הוי בריה כמו טריפה דלא מקרי איסור מחמת עצמו כיון שדבר אחר גרם לה דהיינו הצד בן פקועה שבה הוא שגרם לה שלא יהיה לה תקנה בשחיטה אך זה בלא"ה לא הוי בריה שאלו יחלקו שמה עליו דהוי הטעם דאסור משום דהוי נבילה ונבילה גם אם יחלוק נבילה מקרי ועיי"ש מ"ש לענין אם חתך מבהמה זו אבר שלם בחייה אם הוי בריה משום אבמה"ח וכתב דכיון דהוי רק ספק איסור דאבמה"ח דהוי ספק אי חוששין לזרע האב ואי אין חוששין אין בה משום אבמה"ח ע"כ אין להחמיר דקיי"ל דספק בריא להקל אך כתב שיש לעיין אם היה להיפך ר"ל שנולדה מאמו בהמה דעלמא ואביו הוא בן פקועה אי חשוב בריה משום אבמה"ח דבזה שוב לא הוי ספק כנ"ל דלזרע האם בודאי חוששין או דלמא י"ל כיון דמקצת כשחוט דמי אמרינן דחוששין לזרע האב ובמקצת אבר זה שמצד האב ליכא ביה משום אבמה"ח דנהי דכל הזית אסור באכילה כיון שלא נשחט כראוי ואין בו אף מקצת היתר אבל מ"מ לענין אבמה"ח במקצת אבר שמצד האב ליכא בי' משום אבמה"ח א"כ תו לא הוי בריה כיון דלא הוי שלם דהוי כאלו נחתך מקצתו וסיים בצ"ע עיי"ש:

כב מתחלת ברייתו. עי' בספר בית דוד חיו"ד סי' כ"ג שעמד על המחקר בדין האמור לעיל סי' פ"ד תולעים הגדלים בפירות בתלוש מותרין בד"א שלא פירשו מן הפרי אבל אם פירשו אסורין אם נאמר בתולע זה שפירש שיש לו דין ברי' דלא בטל אפי' באלף או נאמר כיון דמתחלה היה מותר כשהיה בפירי וע"י שפירש נאסר לא חשיב בריה לומר שאינו בטל אפי' באלף דלא חשיב ברי' אלא כשהוא אסור מתחלת ברייתו וכו' וה"נ תולעים הגדלים בתלוש שמתחלה מותרין היו עכ"ד ועי' בס' יד דוד הספרדי לעיל סי' פ"ד בהגהות הטור אות ט"ז שהביאו והביא מדברי הכו"פ שכתב ע"ד המילבי"ן שאינן נקראין בריה כיון דלא אסורין מתחלת ברייתן דקודם שפ רשו מותרין ובסוף ציין שם לדברי הרב חיד"א ז"ל בשיורי ברכה אות ד' עיי"ש ועי' בדברינו לעיל (ס"ק ד') שהעתקתי דעת איזה גדולי המחברים וגם דברי השיורי ברכה הנ"ל דלא שמיע להו כלומר לא ס"ל כסברת הכו"פ בזה ומעתה ממילא הדר דינא דגם באותן תולעים שייך דין ברי' ולא בטילה באלף (ועי' בדברינו לעיל סי' פ"ד סק"א בד"ה ועי' במהר"ם שיף): (כג) לאפוקי עוף טהור שנתנבל עש"ך סק"ד ועפר"ח סק"ה דר"ל אפי' טריפה שנולדה מן הבטן והוא טריפה שלא היה לה שעת הכושר אפ"ה לא מקרי בריה כיון שאין איסורו מחמת עצמו אלא דבר אחר גרם לה לאסרה עיי"ש ובשפ"ד סק"ד ובשער התערובות חלק ג' פרק ב' (בד"ה דין הברי'):

כד עיף טהור שנתנבל. ר"ל היכא דלא הוי חהר"ל דאל"כ תיפוק ליה דבלא"ה אינה בטילה. חגורת שמואל ס"ק י"א וה"פ:

כה שנתנבל. עש"ך מ"ש אפי' נתנבלה בשעת שחיטה, וכתב בשפ"ד שם מיהו נתנבלה בשחיטה וחתך ממנה אבר בעודה מפרכסת יראה דדין אבמה"ח יש לו לישראל ג"כ דלא הועילה השחיטה מידי וכו' ובריה הוא ודוקא חתך לאחר שמתה לא הוי בריה וכו' עכ"ל. ועי' בחגורת שמואל שם שכתב דכ"ש דאם נטרפה דלא הוי בריה עיי"ש:

כו ושור הנסקל. ר"ל שנתנבל דאי בע"ח בלא"ה חשיבי ולא בטלה ובע"כ ר"ל כשהוא בעירו דאל"כ בלא"ה לא בטלה דהוי חהר"ל. יד אברהם: (כז) שאם יחלק אין שמו עליו. עבאה"ג ועי' בשו"ת פני אריה סי' צ"ב שהשיג על הבאה"ג בזה והעלה כי תנאי זה שאם יחלק אין שמו עליו הוא תנאי השלישי שכשיחלק יאבד שם העצם שלו כגון הנמלה לאחר שנחתך קורין אותה חתיכת נמלה משא"כ חלב שכשהוא שלם נקרא חלב וכשנחלק נקרא ג"כ חלב עיי"ש באריכות:

כח וכן צריך שיהיה דבר שלם:

עשפ"ד סוף סק"ו דדג טמא אף אם ניטל סנפיריו מקרי בריה עיי"ש ועיין בס' כסא אליהו אות א' שכתב מהרשב"א דגם אם נטלו קשקשיו מקרי ברי' עיי"ש:

כט צריך שיהיה דבר שלם. עבאה"ג מ"ש לאפוקי אם נתרסק ועפרמ"ג בשעה"ת חלק ג' פרק ב' (בד"ה ב"ח) שכתב דאם נתרסק צורתו אף שהוא שלם מ"מ כיון שנפסד צורתו לא הוי בריה עיי"ש וכ"כ בבינת אדם שער או"ה סי' ע"ב עיי"ש וע"ל סי' ק"ו סעיף ו' ועי' מזה בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ס' באריכות ועשפ"ד סק"ו שכתב מהת"ח דוקא נחתך ונתרסק בה אבר אבל מה שהדרך ליחסר מהבריה בבישול דהיינו מה שהדרך להתפרר על ידי הבישול מקרי בריה והניח בצ"ע עיי"ש אך בשעה"ת שם (בד"ה דין בריה) כתב בפשיטות דדוקא נחתך חתיכה ממנה הוא דבטל ממנה דין בריה אבל במה שנפרך ממנה קצת דרך בישול לא בטל ממנה דין בריה ועיין שם עוד שכתב דכל זה בלא נשתנה צורתו אבל אם נתרסק ע"י הבישול כ"כ עד שנאבדה צורתה אע"פ שלא חסר ממנה כלום אינו ברי' עיי"ש ועי' בס' דברי נוסף סי' תש"ב אות ט' (ל) שיהיה דבר שלם. אבל אם נחסר אפי' רק רגל קטן מן הנמלה בטילה, מתורה ברי'. בינת אדם שער או"ה סי' נ"ב וחכמת אדם שם כלל נ"ג סעי' ג' עיי"ש, והנה בחו"ד בביאורים סק"א כתב דדוקא כשניטל ממנה אבר שעל ידי זה אינה יכולה לחיות אבל אם ניטל ממנה אבר שעדיין יכולה לחיות מחמת חסרון הוי ספיקא דדינא דש"ס נזיר דף נ"ב דהוי איבעיא דלא אפשיטא עיין שם אמנם יעוין בס' מקור מים חיים ריש סי' זה מה שהתפלא על החוו"ד בזה כי מבואר בכל הפוסקים דכל שחסר ממנה אבר א' אע"פ שיכולה לחיות עי"ז מ"מ בטל ממנה תורת ברי' והרי זה בטילה עיי"ש:

לא שלם. עי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ס"א שעמד על המחקר בכל דין ברי' דקיי"ל דאין לו תורת ברי' בין למלקות ובין לענין ביטול אם חסר אבר א' מה הדין אם אבר א' מדולדל ממנו באופן שאינו מעלה ארוכה וסופו להיות שאותו אבר נופל ממנו אי חשיב כנפול והאוכל ברי' זו לא לקי עלי' אלא בכזית ומינה דלענין ביטול שהוא בטל בששים או דלמא כל שהברי' היא שלימה לפנינו בכל איברי' היא חשיבי' ברי' ולקי עליה בכ"ש ולא בטל ועיי"ש במ"ש בזה וסיים שדבר זה צריך עוד לימוד עיי"ש באריכות ועיי"ש עוד בסי' ס"ד שנסתפק באם נולד חסר אבר אי לא חשוב ברי' די"ל דדוקא בנחסר אח"כ הוא דלא חשוב שלם משא"כ בנולד כך חסר וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהלכ' שחיטה דבכ"מ שאמרו ניטל טריפה אינה נאסרה אלא אם נחתך ממנה אבל נברא חסר מותר וכה"ג כתב הטור להלן סי' שע"ג הנ"מ שנחסר לו לאחר מיתתו אבל חסר ממנו אבר בחייו ומת מטמא לו וסיים ומ"מ אע"פ שנראה יותר דבנולד חסר חשוב ברי' אכתי הדבר צ"ע ועיי"ש עוד בסי' ס"ה שנסתפק עוד דאת"ל דגם אם נולד חסר אבר לא חשוב ברי' מה הדין בנולד יתיר אבר אי חשוב ברי' לפי מה דקיי"ל דכל יתר כנטול דמי ודעת הרמב"ם וש"פ שדינו כחסר אבר ועיי"ש במ"ש בזה ומצדד דכל יתר כנטול דמי ליתא כי אם לגבי טריפות עיי"ש:

לב אינו אלא על הכף. אבל שאר הגיד וכן כל הגיד החיצון אינו בכלל ברי' ואם נתערב נתבטל ואם הוא ספק אם הוא הגיד דאסור מדאורייתא, נמי לא בטיל. יד יהודה בפיה"א סק"ו ובפיה"ק סק"י מהאו"ה עיי"ש: (לג) כרוחב ד' אצבעות עבאה"ט מ"ש מהט"ז אכן במ"ז סק"ג כתב מהאו"ה שהוא ד' אצבעות בשור וב' אצבעות בכבש גדול ופחות מרוחב אגודל בגדי וטלה עיי"ש:

לד ואם הוא שלם. ר"ל כשהשיעור ד' אצבעות הנ"ל הוא שלם אף שנחתך השאר מקרי שלם. מ"ז שם:

סעיף ב:

לה אם אינו מכירו. עפת"ש ועי' במנהגי ק"ק ארגי"ל שבסוף תשו' בית יהודה (למהר"י עייא"ש ז"ל) ס"ו שכתב שרץ הנמצא בתבשיל הנקרא אגלא"ל אם נמצא השרץ בתוך קליפתו והקליפה הי' עדיין מלא אם יש ס' כשר דטעמא בטל בס' וצריך ס' שהוא נ"ט לשבח שהרבה. עכו"ם אוכלים אותם אבל אם נמצא הקליפה רקנית חזקה שיצא גוף השרץ לתוך התבשיל ואינו ניכר ודינו כדין ברי' שנפל לתבשיל ואינו ניכר דאפי' באלף לא בטל אם אי אפשר להסירו ע"י סינון עיי"ש ועי' במחזיק ברכה לעיל סי' פ"ד אות מ' שהביאו ועי' בס' ערך השלחן סי' פ"ד שם אות ה' שהביאו ג"כ וכתבו סמוכין לדבריו עיי"ש ועי' בס' בן אברהם בדיני ספיקות סי' ל"ד מה שמצדד בזה ובמ"ש בזה לדינא עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת זרע יעקב הספרדי סי' כ"ח שנשאל ג"כ בענין זה והשיב דאפי' בנמצא זה הקליפה של התולע אגלא"ל בתבשיל שא"א לסננו מ"מ אם נשפך מעט מן התבשיל או שנאכל מקודם שנמצא זו הקליפה של התולע באופן שיש לתלות שהי' התולע בהחלק שנשפך או שנאכל מקודם יש להתיר מטעם ס"ס ספק שמא נימוח גוף התולע ובטל בס' וספק שמא הי' במה שנשפך או שנאכל ואינו כעת בהקדירה כלל עיי"ש באריכות ועי' בס' ערך השלחן שם ובס' בן אברהם שם מ"ש ע"ד בזה: (לו) אינו מכירו. עבאה"ט של מהרי"ט סק"ט שכתב וז"ל כתב בחיו"י סי' ק"ב פרעוש שקפץ לתוך המאכל אסור מצד הדין מאחר שנאבדה ברוטב וא"א לסננה וא"א לבדוק הבשר אולי דבקה בו וכשנפלה תוך הכף שהרוטב חם באופן שצריך ניפוח בגמיעה יש לאסור הרוטב שבכף מדינא וראוי להחמיר אף בהפ"מ כשהחזיר הכף לתוך הרוטב שבקערה וצריך ס' נגד הכף עיי"ש עכ"ל וכדברים אלו כתב ג"כ בלחם הפנים סק"ט עיי"ש ועי' בשו"ת גברי סי' ט"ז שהתפלא על הבאה"ט והלחה"פ בזה במה שכ' מהחוו"י דהכף נ"נ ואם החזיר הכף לתוך הרוטב שבקערה צריך ס' נגד הכף דהא החוו"י בעצמו כתב שם וכן הפנים מאירות חלק א' סי' ס"ז שמדבר ג"כ מענין זה דפרעוש שנפל לתבשיל כ' שם דלא דמי להא דלהלן סי' ק"ד בדברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם אינם אוסרים דשם מיירי שנמחה גופן משא"כ כאן דהפרעוש היא שלמה דכשהברי' היא שלימה אע"פ שהיא מאוסה ופגומה אוסרת תערובתה וא"כ מבואר דכשאין הפרעוש שלימה חשוב כדבר הפגום בעצמו שהם בטלים ברוב בעלמא אם הם נימוחים א"כ מכ"ש הטעם דנפיק מהפרעוש דבודאי בטל ברוב ומדוע כתב דהכף נ"נ ואוסר התבשיל דהא טעם הפרעוש בטל ברוב ברוטב שבכף שבודאי הי' רוב תבשיל נגדו עיי"ש וע"ל (בס"ק שאח"ז) שהבאתי פלוגתת החוו"ד והגאון רעק"א ז"ל אם הפליטה יש לה דין דבר חשוב:

לז הכל אסור והרוטב בנ"ט. כתב בחוו"ד בביאורים סק"ו ואם לקח ברי' אחת או חהר"ל א' מהתערובות ובישלה בפחות מס' נראה דאסור דדברים החשובים שנתערבו יש להם דין קבוע כדמוכח בסי' ק"י א"כ כל ברי' או חהר"ל אמרינן דזהו של האיסור וא"ל דהטעם הוי כנתרסק והרי אם נתרסקה ברי' אחת הותרה אותה ברי' ואותה חתיכה כמבואר בסי' ק"א סעי' ו' ז"א דזהו דוקא כשכל הברי' או כל החתיכה נתרסקה אבל כשמקצת ממנה נתרסק ומקצתה עדיין ראוי להתכבד אף המקצת שאינה ר"ל אסור וכו' כיון דלא שייך לומר בדבר אחד שתהא מקצתה אסור ומקצתה מותר וא"כ ה"נ כיון דהבריא עדיין קיים והיא אסורה מחמת קבוע גם הטעם שלה אסור וכו' עכ"ל אמנם בחידושי הגרעק"א בסי' שאח"ז סעיף ז' כתב להקל בזה דכיון דהפליטה אינה ראויה להתכבד י"ל דבכ"מ הפליטה מותרת עיי"ש ועי' בדברינו (בס"ק שלפ"ז) ולהלן בסי' שאח"ז (ס"ק פ"ז):

לח והרוטב בנותן טעם. עש"ך שכתב דמ"מ לא שרי אלא ע"י סינון ועי' פרי תואר סק"ד שכתב דבהי' בריה קטנה ביותר צריך לבחור מסננת דקה שלא תעבור ממנה הברי' ואם הוא באופן שא"א לסננה כגון שהיה מרק עבה שאין לה מציאות לסננה פשיטא דאסור דלא בטלה ועיי"ש עוד שכתב דמ"מ אין להתיר הרוטב אף ע"י סינון אלא אם נמצא הברי' ע"י הסינון אבל אם לא נמצא הבריה ע"י הסינון אין להתיר אלא בברי' גדולה ביותר דבהכרח לומר שנימוחה אז יכולין להקל אבל בבריה קטנה ביותר אין לסמוך על הסינון בשום אופן דכל עוד שלא נמצאת חיישינן דלמא עברה דרך המסננת עיי"ש והביאו בשפ"ד סק"ז והסכים עמו שכן ראוי לזהר בבריה קטנה שא"א ליקח כ"כ מסננת דק עיי"ש:

לט בנותן טעם. ודע דגם החתיכות מצטרפות לס' דיבש ביבש לא נ"נ. שפ"ד שם:

מ טעם. הא דצריך ס' לבטל פליטת הברי' היינו דוקא בעוף טמא וכיוצא אבל לא בנמלה וכיוצא בה מדברים מאוסים וכדלקמן סוף סי' ק"ד וק"ז. ש"ך ופר"ח:

מא כל החתיבות אסורות. כתב בס' צמח צדק החדש סעיף ח' וזה לשונו לכאורה נראה דעכ"פ יש תקנה ליטול, כל הגידין מכל החתיכות כשיש ס' באותה חתיכה עצמה נגד השומן לדברי הכל או כשיש ס' בכל הקדירה לדעת המנח"י שהרי גיד בבשר לא מיחלף ואם נתרסקה ער שאינו ניכר הרי בטל מתורת בריה וצ"ע בלשון הטוש"ע דלכאורה משמעות לשונם דכל החתיכות אסורות לגמרי עכ"ל:

מב בנגד השומן. עבאה"ט מ"ש מהט"ז והש"ך דבהי' השומן דבוק צריך שיהיה באותה חתיכה ס' כנגד השומן ועי' מנח"י כלל מ"א סק"ז שמצדד בזה כיון דשומן הגיד הוא קיל משאר איסור דרבנן דהא הוא רק מחמת ישראל קדושים וגם יש כמה דעות דשומן הגיד אינו אוסר כלל לכן יש להקל שלא לחוש בו עכ"פ לחומרא דאיסור דבוק עיי"ש ועי' בשפ"ד סק"ח ובס' צמח צדק החדש סעיף ח' שהביאו והניח בצ"ע, לדינא עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ח ובפיה"ק ס"ק י"ד שכתב כיון דבלא"ה יש בו איסור לדידן דהא מסתמא נמלחה תחלה קודם הבישול א"כ הרי כבר נ"נ ע"י המליחה ע"כ אין לסמוך ע"ד המנח"י להקל בזה עיי"ש:

מג ואם נמוח הגיד. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דעכ"פ בנשפך יש להקל בספק בזה ועי' במנח"י כלל מ"ח סק"ח שהסכים לדברי הט"ז בזה עיי"ש ועפר"ח ס"ק י"ב שכתב שיש להקל בשעת הדחק גם בלא נשפך וידוע שאין ס' עיי"ש והסכים עמו בכו"פ עיי"ש אמנם בפרי תואר סק"ד כתב שאין לסמוך על הפ"ח להקל בזה אפי' בשעת הדחק אלא בנשפך וכמ"ש הט"ז ולא זולת ע"ש והסכים עמו במ"ז סק"ה עיי"ש וביד יהודה בפיה"א סק"ט:

מד ואינו ניכר כתב בגליון מהרש"א ואם נחתך הגיד לחתיכות דקות עד שא"א לסנן תלוי בפלוגתת הרמ"א והט"ז להלן סי' ק"ד סעיף א' להרמ"א שם בטל ולדעת הט"ז אינו בטל עיי"ש:

מה צריך גם כן ס' כנגדו. עפר"ח ס"ק י"ב שמתמה על הטוהמ"ח בזה אמאי הוצרכו ס' כנגדו דכיון שאין כאן נתינת טעם למה לא יתבטל ברוב היתר כמו במין במינו דקיי"ל דבטל ברוב לפי שאינו נרגש טעם האיסור וסיים להלכה ולמעשה דבשעת הדחק יש להקל באמת בענין זה בגה"נ טפי מבשאר איסורים גם ביש רק רוב אף שאין ס' כנגדו עיי"ש וע' בשלחן גבוה ס"ק י"ז שהביא דבריו לדינא עיי"ש אמנם יעוין בפרי תואר סק"ד שכתב שאין לסמוך ע"ד הפר"ח בזה כלל דבגה"נ החמירו להצריך ס' אפי' במין במינו וזה מוסכם מכל הפוסקים עיי"ש וכ"כ ביד יהודה בפיה"א סק"י ובפיה"ק ס"ק ט"ז לדינא וכתב שם דאם אין שם ס' אמרינן לדידן ג"כ חנ"נ ואם נפל לתבשיל אחר צריכין ס' כנגד כל התערובות הנאסר ממנו אך זה דוקא אם נתערב גופו אבל בטעמא אינו אוסר אחרים וכו' עיי"ש:

מו ס' כנגדו. עי' בשו"ת משפטים ישרים (להרב מו"ה רפאל בורדינו הספרדי ז"ל) סי' צ"ח בעובדא שבישלו גיד טריפה בקדירה והתיר הקדירה כיון דקיי"ל דאין בגידין בנ"ט ואף שממשו אוסר בתערובות אבל טעמו ולא ממשו אינו אוסר עיי"ש:

סעיף ג:

מז קדירה וכו' אסור הכל. עבאה"ט וכתב בלחם הפנים ס"ק י"ב אבל הקדירה עצמה מותרת דהא ידוע שלא בלעה הברי' כמות שהיא ולא נפלטה כמות שהיה וכו' ומינה באם נתבשל בקדירה מיני הריפות שהיתה מלאים תולעים קטנים שקורין מילבי"ן פשיטא דהקדירה מותרת מה"ט ודלא כמורה א' שלא הגיע להוראה שהורה לאסור כל הקדירות והכלים ומה"ט הוריתי בנכרי שלקח אצל ישראל קדירה של בשר ובישל בה קטניות שאינם נלקטים מן התולעים שבתוכה וכו' ונשאלתי על הקדירה והוריתי להתיר וכו' ואף את"ל שהיו מתולעים וניכרים אף לאחר שנתבשלו מ"מ הקדירה נשאר בהיתר וכו' עכ"ל וכ"כ במחזיק ברכה לעיל סי' פ"ד אות י"ג בשם זקינו הגאון מהר"א אזולאי ז"ל להתיר הקדירה בזה עיי"ש (והבאתי דבריו לעיל סי' פ"ד סוף ס"ק קי"א) ועי' בס' דלתי תשובה סק"ח שכתב מתשובת בית אברהם דכל זה הוא רק לענין בדיעבד אבל לבשל לכתחלה בכלי היתר פירות מתולעים ע"ד שיבשל בקדירה זו דבר כשר בודאי יש לאסור עיי"ש:

מח אסור הכל עבאה"ט ומ"ש היינו כשא"א להתיר ע"י סינון עי' בפרי תואר סק"ה שאין הכוונה שאין מציאות לסננו כגון שהוא עב שא"א לסננו דזה פשיטא דאסור ולא בטלה ותו אמאי נקיט קדירה של מרק ליתני קדירה שנאבדה בה בריה כל הקדירה אסורה אלא שהכוונה הוא כאן אם הבריה קטנה ביותר ונפלה במרק וסננו המרק במסננת ולא מצאו הבריה דסד"א כיון דסננו המרק ולא מצאו איגלאי מלתא שאין שם בריה דודאי נימחה לזה קמ"ל דכל עוד שלא נמצאת הברי' הגם שסיננו המרק אין לסמוך על אותו סינון כיון שהוחזקה שנפלה שם ואסור עד שתמצא הבריה כי כל עוד שלא עברה חיישינן דלמא עברה דרך המסננת וכתב שם עוד דמ"מ נראה דאם ידע בודאי שהברי' היתה גדולה ביותר דבהכרח לומר שנימוחה שרי ע"י סינון ואפי' סיננו ולא מצאו שם הבריה שרי ואם שפכו מהמרק מעט ובדקו שאין בו כלום אותו המיעוט שרי דתלינן דנשארת במה שנשאר בקדירה וכו' עכ"ד (ועי' מזה בדברינו לעיל ס"ק ל"ה):

סעיף ד':

מט ירקות מבושלות. עי' בדברי זקיני הלבוש דדוקא בירקות אסרינן כשנמצא בהם ג' תולעים לאחר הבישול אבל בפירות וכמיהין אף לאחר הבישול יש להם בדיקה עיי"ש והביאו בשלחן גבוה סק"כ ובשפ"ד ס"ק י"א לדינא ועיי"ש בשלחן גבוה שסיים דפשוט הוא דה"ה כל דבר שלא נימוח בבישולו ויכול לבודקו בודק ואוכל עכ"ד ועי' בדברינו לעיל סי' פ"ד (ס"ק צ"ז) מ"ש מזה:

נ ג' תולעים. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דדוקא ג' בעינן אבל בתרי זמני לא הוי חזקה ועי' במנח"י כלל מ"ו ס"ק כ"ט שהשיג על הט"ז בזה והעלה דגם בב' הוי חזקה עיי"ש ועי' בשו"ת אורי וישעי מהד"ק סו' מ' מ"ש בדברי הט"ז והמנח"י בזה ובמ"ש בזה לדינא עיי"ש באריכות:

נא תולעים. כתב בפרי תואר סק"ו כבר כתבתי דדוקא אם נמצאו התולעים בגוף הירקות אבל אם מעלמא אתי אין לחוש, דאמרינן מה שנמצא הוא מה שנפל וכ"ז בתולעים אבל בנמלים שפיר יש לחש אף אם מעלמא אתי עכ"ד: (נב) מסננן ומותרים. עי' בדברינו לעיל (ס"ק ל"ח):

נג ומותרים עי' בשלחן גבוה סוף סי' זה שהוכיח מדברי זקיני הלבוש דאפי' אין בהרוטב ס' כנגד התולעים מותר וכתב בשם הרשב"א הטעם דא"צ ס' כנגד טעם התולעים דכיון דמאיס הוא ובדילי אינשי מיני' והוי בכלל דברים שהם נטל"פ שאינו אוסר תערובתו אלא בטל ברוב עיי"ש ועי' בדברינו לעיל סי' פ"ד (ס"ק ע' וס"ק פ"ז וס"ק קכ"ו) ולהלן סימן ק"ד (ס"ק ל"ד):

תוכן העניינים

דרכי תשובה - ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה