דרכי תשובה - ד· רבי צבי הירש שפירא
סימן צח
סעיף א:
א איסור שנתערב. ולענין מחלוקת הפוסקים אי טעם כעיקר דאורייתא ע' בפר"ח או"ח סי' תמ"ב מה שהאריך בזה ועי' בשו"ת שאגת ארי' החדשות בקונטרס חיבת קרקע ריש סי' י"ג שכ' שרוב רבוותא פסקו דטעם כעיקר בכל איסורין הוא מן התורה עיי"ש לדרכו ועי' מזה בשו"ת מכתב שלמה סי' ל"ז ובשו"ת שואל ומשיב קמא חלק ב' סי' קמ"ג ועי' בשו"ת זרע אמת חלק ב' סי' מ"ז שכ' ג"כ דנקטינן להלכה העיקר כדעת הפוסקים דטעם כעיקר דאורייתא אמנם נסתפק שם אם אפשר להתיר לחולה שאין בו סכנה דבר שיש בו טעם איסור מן התורה משום ס"ס ספק אי הלכה כהמ"ד דטעם כעיקר דרבנן ומותר לחולה שאין בו סכנה ואת"ל דאורייתא שמא הלכה דאף איסורי תורה כל שאין בהם מלקות מותרין לחולה שאין בו סכנה ובטעם כעיקר אין בו מלקות עיי"ש באריכות ועי' בס' שדי חמד חלק הכללים מערכת הט' כלל י"א י"ב וי"ג מ"ש בענינים אלו באורך:
ב שנתערב בהיתר. עי' בגליון מהרש"א שציין לדלקמן סי' קל"ד סעי' י"ג שמבואר משם דלא מהני ביטול איסור בס' אלא כשנתערב במקרה אבל כשדרכו תמיד שיערב בו העכו"ם האיסור לא מהני לבטלו בס' ועי' בפת"ש שם מ"ש בזה מהנוב"י ועי' בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' י"א ובס' שבילי דוד חיו"ד בקונט' מדיני הציקארי"א שבסוף הס' בריש הקונט' מ"ש בזה ואי"ה להלן סי' קל"ד נדבר עוד בזה:
ג בהיתר וכו'. היינו שנתערב לח בלח או לח ביבש אבל כשנתערב יבש ביבש נשתנה דינו ויתבאר להלן סי' ק"ט:
ד כגון חלב שנתערב בבשר. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דהיינו חלב בציר"י ועי' בס' חלקו של ידיד בחידושיו לסי' זה שהשיג על זה והעלה בראות דבע"כ ר"ל חלב בקמ"ץ ולא חלב תרבא דחלב תרבא ובשר מין א' הוא עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ס"א מזה ועשפ"ד ריש סי' זה מ"ש בביאור דברי הש"ך בזה דמנ"ל דמיירי דוקא בחלב בציר"י ולא בקמ"ץ ולכאורה היה נראה דלא יצוייר לפרש דברי המחבר שבסעי' זה דמיירי בדין בב"ח שכ' יטעמנו עכו"ם דהא בעינן מסלפ"ת א"כ בודאי לא שייך לומר לו שיטעום ויפליט ולומר לו בפירוש שאין נותנין לו לאכול רק לטעום ולפלוט דאם יאמר לו כן ממילא יבין העכו"ם שיש בזה איזה ענין דת תורה שכן מצותו שאסור לאכול רק לטעום וממילא דליכא מסלפ"ת ובע"כ שנותנין לו לאכול ואומרים לו שיאכל ולידע אם יש בו טעם זר כי יש נ"מ לאיזה ענין כמ"ש המפרשים ובפרט לפי דברי הריב"ש שהבאתי להלן (ס"ק ה') דלעולם לא מהני טעימת קפילא אלא בטועם ואוכל ואפי' לפי דברי החולקים על דין זה מ"מ הבאתי שם מתשו' כ"ס דזה דוקא בקפילא אבל בסתם עכו"ם הטועם בודאי צריך ללעוס ולבלוע ובלא"ה אין סומכין עליו א"כ בודאי לא יצוייר הדבר בבב"ח דהא אם יש בו טעם עובר הישראל על איסור הנאה במה שנתן להעכו"ם לאכול ממנו דהא גם זה אסור מה"ת כמו לאכול בעצמו כמש"ל סי' פ"ז ודוחק לומר דכל זה מיירי דוקא כשנתערב שלא בדרך בישול או בבשר עוף וממילא דלפמש"ל סי' צ"ב (ס"ק ד') מהס' ערוגת הבושם לא יצוייר כלל דין זה אלא במידי דלית ליה חזקת איסור אבל בדבר שיש לו חזקת איסור אסור ליתן לו לאכול כדי לטעום. ומ"ש הבאה"ט מהראב"ן עי' בהגהות הש"ס (דפוס ווילנא) מהס' פורת יוסף בש"ס שבועות דף כ"ד ע"ב ובס' מלא הרועים חלק ג' בחידושיו לש"ס חולין דף ק"ח מ"ש בזה ועי' בהגהות יד אברהם ריש סי' זה ובשפ"ד ס"ק א':
אמנם בגוף דברי הש"ך עי' ביד יהודה בפיה"א סק"א שהרחיב הדיבור בזה וכ' שקשה להבן הדבר בפשיטות ענין טעימת הקפילא בזה שירגיש בקדירה של בשר אם יש בה טעם חלב (בציר"י) דהא בקדירה של בשר לא ימלט בעולם שלא ימצא בו קצת שמנונית הבשר ג"כ וא"כ במה יודע איפה הקפילא בהשמנונית שיטעום אם הוא טעם חלב או מהשמנונית שמגוף הבשר שבקדירה ולומר דבלתי החלב לא הי' צריך לטעום בו שום שמנונית זה הוא רחוק המציאות זולת בבהמה כחושה מאוד וילקוט ממנה כל הקצת שמנונית שעליו וגם בזה צ"ע דהא גם בציר של בשר כתב הרשב"א וש"פ שיש בו שמנונית. וכתב דגם זה ברור הוא דטעם בשר בשומן בודאי א"א להכיר דהא אין השינוי אלא במה שזה כחוש וזה שמן א"כ איך אפשר להכיר בהשמן טעם הכחוש ואם הבשר הוא איסור והשומן היתר בודאי הוי מין במינו בטעמו עיי"ש:
ה יטעמנו עכו"ם. עבאה"ט ועמ"ז סק"ב שכ' מהריב"ש סי' רפ"ח דאין סומכין אקפילא בטעימה בלשון לחוד בלא אכילה גמורה וכ' דלפ"ז בע"כ לומר דמ"ש המחבר יטעמנה עכו"ם היינו לאכול ולבלוע אבל לאכול ולפלוט לא מהני וסיים שיש נ"מ גם לדידן היכא דמהני טעימת ישראל בעינן אכילה ממש עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ב ובפיה"ק סק"ב מ"ש בדברי הפרמ"ג בזה וכתב דאם כי המעיין יראה דמדברי הריב"ש משמע דלא ס"ל כן בהאוקימתא מ"מ לדינא נכון הדבר להורות כן דהטעימה באיסור לא מהני בטעימה בלשון וצריך ליקח לתוך פיו דוקא ואם הוא דבר גוש צריך ללעסו יפה כדי שירגיש הטעם אך אין צריך לבלוע דוקא ויכול לפלוט עיי"ש ועי' בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' נ"ח מה שהאריך בדברי הריב"ש והפרמ"ג בזה ולדינא סיים וז"ל וזאת העולה מדברינו להלכה דאקפילא בודאי סומכין עליו אפי' בטעימה בעלמא ע"י מגמע ופולט וכו' ודוקא מגמע ופולט אבל ע"י טעימה ולחיכה בלשונו לא וכו' אבל מי שאינו קפילא אפשר דבעי דוקא שיאכל ויבלע דבלא"ה אינו מרגיש עכ"ל ועי' בס' שדי חמד מערכת הט' כלל ל"ב מ"ש בזה והעיר מכמה מקומות ועיי"ש במ"ש בזה לדינא:
ו עכו"ם. עבאה"ט ועי' מ"ז סק"א מ"ש ע"ד הט"ז בזה ועי' בדבריו שם לעיל סי' צ"ה ס"ק ט"ו שכתב לדינא דאסור לישראל ללחוך בלשונו אם הוא מלות עיי"ש ועי' בדבריו בשפ"ד לעיל סי' צ"ו סק"י וסי' ק"ח במ"ז סק"ט שהשיג ג"כ על הצ"צ והביא ראי' דגם באיסור דרבנן אסור לטעום והניח בצ"ע עיי"ש ועי' בדבריו בפרמ"ג או"ח סי' תרי"ב בא"א סק"ב שכתב בפשיטות דבשר עוף בחלב אסור למטעם עיי"ש (ועי' בדברינו להלן סי' ק"ח שם ס"ק צ"ד וס"ק צ"ו) ועי' בשו"ת בעי חיי (מהכנה"ג) חיו"ד ס' קל"ה שהחמיר ג"כ בזה ועי' בס' ארעא דרבנן אות א' סי' ל' ועי' בקונט' פרח שישן שבסוף הס' הצבי על הקרניים דף ט"ו וט"ז מ"ש ע"ד הצ"צ והפר"ח והארעא דרבנן בזה ועי' בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' מ"ה ובלשון לימודים הלכ' שאר ברכות סי' קכ"ז ובשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים סי' קפ"א ובשו"ת חתם סופר חלק א' מאה"ע סי' צ"ד ובשו"ת עמודי אש בדיני או"ה סי' י"ג אות ח"י ובשו"ת אלף המגן סי' ל"ח ובשו"ת אבן הראשה סו' י"א ובס' שדי חמד בחלק הכללים מערכת הט' כלל ו' ובס' ישרש יעקב על יבמות דף פ"ט ע"א וע' ביד יהודה בפיה"א ובפיה"ק סק"ב מ"ש ע"ד הפרמ"ג הנ"ל ולדינא העלה דמ"מ גם בספק איסור דרבנן אינו רשאי ליקח לתוך פיו רק לטעום בלשונו ולענין אם רשאי לטעום הבשר אם הוא מלוח העלה דהסומך עצמו על הט"ז לטעום הבשר בלשונו לא הפסיד עיי"ש ועי' בפרי תואר סק"ב שכ' דלטעום המאכל אם יש בו תערובות אפי' ללחוך בלשונו אסור זולת בטעימת הכבד דלעיל סי' מ"ב או לטעום הבשר אם הוא מלוח יש היתיר ע"י שיקנח מקודם הבשר או הכבד באותו מקום היטב ואח"כ יכול לנגוע בקצהו בלשונו כי טעימת המרה והמלח נרגשת בנגיעת הלשון תיכף ומיד קודם שיתלחלח אבל בלא"ה אסור לטעום אף בלשונו בין הכבד ובין הבשר עיי"ש ועי' עוד ביד יהודה שם שסיים שיש תקנה לצאת לכ"ע להדיח מקודם הבשר יפה ואח"כ לטעמו ואם הוא מלוח אז הוא מהדרך להרגיש טעם מלח אף לאחר ההדחה ועיי"ש מ"ש עוד מזה ועיי' במקומות שציינתי להלן (ס"ק י"ז) ולעיל סי' מ"ב (ס"ק ל"ז) וסי' צ"ו (ס"ק י') וסי' צ"ז (סעיף קטן י"ג):
ומ"ש הפת"ש מהצ"צ לענין הטעימה בבורית ומ"ש בשם הפר"ח בסי' ק"ח עי' בבל"י סי' צ"ה ס"ק י"ח שכתב ג"כ להחמיר שלא לטעום הבורית וכמ"ש הפר"ח עיי"ש אמנם יעוין בפרי תואר בסי' ק"ח שם סק"ה שהשיג על הפר"ח והעלה והעיקר כהצ"צ דשרי לטעום הבורית ובפרט כיון שאינו מתכוין לטעום האיסור רק לראות אם יש בו מלח ככל הצורך למלאכתו עיי"ש ועי' במ"ז לעיל סי' צ"ה ס"ק ט"ו מ"ש בזה ובסוף סיים דלפי מה דקיי"ל דגם בלחיכה בלשון אסור לטעום דבר איסור גם בזה יש להחמיר עיי"ש אמנם להלן סי' ק"ח במ"ז סק"ט כ' וז"ל ומ"מ טעימה בבורית יש להתיר מטעם דאין ראוי כלל אפי' לאכילת כלב וכו' ודלא כהפר"ח והמחמיר תע"ב עכ"ל: (ז) אם אומר שאין בו טעם. עי' בשו"ת מור ואהלות (להרב מהר"א פוסק נ"י) באוהל ברכות והודאות שהביא ראי' דגם טעימת קפילא סומא מהני אכן אם הוא חולה אז אם הוא חילי גדול י"ל דלא מהני טעימתו דבחולי גדול אינו מבחין הטעם ועיי"ש במ"ש לענין זקן בן שמונים שנה אם מהני טעימתו והביא ראי' מש"ס דזקן ע"ה ושטוף בזימה אין לסמוך על טעימתו דאינו מבין בטעם אבל ת"ח גם כי יזקין מבחין בטעם היטב עיי"ש: (ח) שלא יהא סופו להשביח. ופרטי הדין דפוגם כעת וסופו להשביח יתבאר להלן סי' ק"ג ועבאה"ט שם ס"ק ז' ובדברינו שם (ס"ק ל' ל"א ל"ב ל"ג ל"ד):
ט שסומכין עליו. עבאה"ט מ"ש מהט"ז והש"ך ועמ"ז סק"ב ושפ"ד סק"ב ועחוו"ד שפסק כהט"ז דבקפילא מהני אפי' בלא מסלפ"ת אבל בלא קפילא בעינן מסלפ"ת ואז באיסור דאורייתא לא מהימן דמסלפ"ת לא מהני באיסור תורה עיי"ש אכן בפרי תואר לעיל סי' כ' סק"ג וכאן סק"ג העלה לדינא דבע"כ בעינן תרווייהו קפילא ומסלפ"ת אבל חדא לא מהני ועכ"פ היכא דלא הוי קפילא לכ"ע אין לסמוך אמסלפ"ת שלו דמסלפ"ת של עכו"ם אינו מעלה ואינו מוריד באיסורים עיי"ש וע' בחכמת אדם כלל נ"א סעי' ה' שפסק כהש"ך דהיכא דאיכא למקום עלה דמלתא כגון הכא בטעימת טעם מין בשאינו מינו דהרי כשיאמר שאין בו טעם ואכל הישראל ויודע שקרותו סמכינן אמסלפ"ת אף באיסור תורה עיי"ש ועי' בס' עצי ארזים על האה"ע סי' י"ז ס"ק נ"ג ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות י"ד שכ' בשם רבו הרב ז"ל דהא דאם הוא אומן אפי' יודע שסומכין עליו נאמן ה"מ בשל אחרים אבל בשלו לא מכסיף ולא מרע חזקתי' דאדרבא משתבח בנפשי' דמפליא יהודאי עכ"ד וע' בשו"ת חכם צבי סי' ל"ט שכתב דמ"מ אף במלתא דאיכא למיקם עלה דמלתא לא סמכינן אמסלפ"ת אלא דוקא בלא ידע שהוא נ"מ לישראל לענין איסור והיתר אבל אם ידע וכו' יש לחוש שבכיון משקר כדי להכשיל את ישראל עיי"ש וכ"כ ביד יהודה בפיה"א סק"ד ובפיה"ק סק"ה לדינא עיי"ש ויש בזה נ"מ גם לדידן לענין מ"ש הש"ך להלן ס"ק כ"ט:
ומ"ש הבאה"ט דבאיסור דאורייתא בודאי לא מהני מסלפ"ת עבש"ך סק"ב ובמנחת כהן חלק א' פרק ח' דאפי' היכא דלא איתחזק איסורא לא מהני מסלפ"ת במילי דאורייתא ועי' באו"ח סי' תקי"ג בהגה סעי' ו' ובמנח"י כלל א' ס"ק י"ד:
אמנם בגוף הדבר האמור כאן דמהני טעימת קפילא אם אומר במסלפ"ת שאין בו טעם הקשה בספר עצי ארזים שם דהא קיי"ל במסלפ"ת לא נקרא אלא אם אומר מעצמו ע"י מסלפ"ת והכא כיון שנותנין לו לטעום ושואלין אותו אם מרגיש הטעם איך נקרא זה מסלפ"ת והביא שם ראיות מכמה דוכתא דכל שהוא ע"י שאלה ששואלים אותו לא מהני דאפשר שידע הנכרי שאני רוצים לסמוך עליו ועל דיבורו ועיי"ש במ"ש בזה והעלה שדין זה אם מהני דברי העכו"ם במסלפ"ת ע"י שאלה באיזה אופן שיהיה הוי ספיקא דדינא אם הוא בכלל מסלפ"ת או לאו ולכן במילי דרבנן אזלינן לקולא וסמכינן דגם בכה"ג הוי בכלל מסלפ"ת אבל במילי דאורייתא לא סמכינן על מסלפ"ת בזה ולכן בנ"ד אם לא הסירו גוף האיסור מן הקדירה ונמחה שם ממשו של איסור לא מהני טעימת קפילא אם אומרים לו לטעום ושואלין אותו אם מרגיש הטעם אא"כ טעם מעצמו ואמר בלא שאלה אבל אם לא נמחה גוף האיסור שהסירוהו תיכף מו הקדירה ונשאר רק הטעם בזה סמכינן על הפוסקים דס"ל טכ"ע לאו דאורייתא להתיר ע"י טעימת קפילא כיון דיש אומדנא דאינו משקר דלא מרע אומנתי' גם ע"י שאלה עי"ש באריכות:
י משערינן בס'. עפת"ש מ"ש דמשערין זה. במדה ולא משקל ועי' בס' בעי חיי בהשמטות לסי' זה שבסוף חיו"ד מ"ש בזה באורך ועי' בשלחן גבוה לעיל סי' ס"ח ס"ק י"א שכתב דהמנהג במקומות הספרדים לשער רק במשקל דוקא כיון שהוא מופת חותך ועיי"ש עוד להלן סי' צ"ח סק"ט ובסי' צ"ט סק"י מחודש א' שכתב עוד שכן המנהג ונעשה מעשה כמה פעמים, דכשמולחין בשר בלא ניקור מנקרים אח"כ החלב ושוקלין החלב נגד הבשר אם יש בבשר ס' כנגד החלב מתירין שמשקל החלב והבשר שוים בכמות ובמשקל אכן אם הבשר הוא עם עצמות אין לסמוך על המשקל כיון שהעצמות הם כבדים יותר מהבשר והחלב ע"כ צריך להיות בהיתר במשקל יותר מס' זיתים כדי שיהא ס' בכמות נגד הכזית חלב עיי"ש ועי' בר"ע ברטנורא פ"ה דערכין משנה א' שכ' דמשקל בשר חמור הוא כמשקל בשר אדם ומשקל עצמות וגידין אינו כמשקל הבשר עיי"ש והביאו הרב בית דוד בהשמטות סוף חלק או"ח (דף קל"ו ע"ב) עיי"ש ולענין דינא ע' בפר"ח להלן סי' צ"ט סק"ז שהביא ג"כ מנהג זה וכתב דהנוהגין כן טעות הוא בידם והעיקר לשער רק בכמות ולא במשקל ואם ירצה לשקול כדי שלא לטעות באומדנא לפי כובד האיסור וקלות ההיתר או להיפך הכל באומד יפה טוב ונכון הדבר אבל לא לסמוך על המשקל לגמרי שזה אינו כלום עיי"ש וכ"כ בפרי תואר שם סוף סק"ד לדינא אך כתב שצריך לזהר לשער באומד יפה כי לפעמים יהי' בעצם חלל וכתב שם דכל זה דוקא כשהי' האיסור משונה מההיתר כגון שהי' ההיתר דבר לח והאיסור דבר גוש או שהא' הי' עצמות שהם כבדים והב' הי' בשר שהוא קל אבל אם היו שניהם שוים כגון שהי' האיסור בשר בלא עצמות וההיתר הי' ג"כ בשר בלא עצמות יותר טוב לשער ע"י משקל שאז יצא השיעור מכוון ביותר עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"ק סק"ל:
ומ"ש הפת"ש לענין כזית קרוש שנפל לתבשיל וכו' עי' ביד יהודה בפיה"ק שם שפסק כן לדינא דמשערין הכל רק כמו שראינו האיסור לפנינו בשעה שנפל שאם נפל כזית חלב לרוטב הגם שהחלב נמחה מיד ויתוסף בהשיעור מ"מ אין משערין אלא בס' זיתים רוטב ולא מיבעיא בנפל לרוטב דכל תן מים צוננים וצף החלב למעלה ונעשה יבש כמו שהי' ולא נשאר אלא פליטתו אלא אף אם נפל לשומן רותח של היתר כן הוא ואם הי' נמוח בעת הנפילה משערין כפי המדה שהי' אז וכן איסור נימוח בהיתר יבש משערין בהיבש כפי המדה נגד האיסור נימוח ולא אמרינן דאם הי' ההיתר נימוח הי' בו יותר עכ"ד:
יא בס'. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דאם אמר דאית בי' טעם אסור אפי' יש בו ס' ובביאור הענין עי' פרמ"ג בשער התערובות חלק ג' ריש פרק א' דהוא משום דכל מה שאמרו חז"ל לשער הכל בס' הוא משום דע"פ רוב כל שיש ס' אינו נותן טעם ואף דלפעמים נותן טעם אפי' ביותר מס' לא חשו חז"ל בסתמא על זה משום דאזלינן בתר רובא עיי"ש ועי' בס' דרך יבחר בשער התשו' סי' ל"א ועי' בשו"ת כור הבחינה סי' ב' שנסתפק באיסור שנפל להיתר ויש ס' ואכלו ממנו ולא הרגישו שום טעם איסור ואח"כ בא א' לאכול ואמר שטועם בו טעם איסור מה הדין וכ' דלהמרגיש עצמו נראה דאסור דאף שכ' הרשב"א בחולין צ"ו דטעם שאינו נרגש לכל מותר היינו לאחרים אבל למרגיש עצמו אסור דכיון דטועם טעם איסור וטכ"ע דאורייתא ורק לאחרים לא נאסר בשביל א' שטעם כיון שאינו נרגש לכל ועיי"ש במ"ש בזה באריכות:
בשו"ת בית יצחק (מהגאון מלבוב נ"י) חלק א' מיו"ד סי' קכ"ט שנשאל במקום דמהני טעימת ישראל אם טעם ישראל בשוגג שלא ידע שיש בו איסור ואומר שאין בו טעם אם סומכין עליו להתיר בפחות מס' או דלמא כיון דלא ידע שיש בו איסור הוי מלתא דלא רמיא וכו' ועיי"ש במה שהאריך בזה ובמ"ש בזה לדינא ועי' בס' בית דוד בהשמטות סוף חלק או"ח (דף קל"ו ע"ג) שכ' דאם נתערב איסור בהיתר וסבר שיש שם ששים בהיתר בהתבשיל נגד האיסור ואכל ואח"כ נזכר שטעה בחשבונו ואין שם שיעור ששים נגד האיסור אזי אם נשאר עוד מהתבשיל מותר לאכלו כיון שכבר אכל ממנו ואם הי' בו שינוי טעם היה מרגיש וכיון שלא הרגיש שום שינוי טעם הרי מן הדין כל שאין מרגיש טעם איסור אפי' בפחות מששים מותר וזה אין לומר דהוי מלתא דלא רמיא עליו וכו' דהא גם לפי טעותו שסבר שיש ששים הי' צריך לדקדק אם אין מרגישין בו טעם איסור דהא אפי' כשיש ששים כל שמרגישין טעם איסור אסור ע"כ בנ"ד כיון שאמר. שאכל ולא מרגיש טעם האיסור בע"כ בודאי גם אם באמת לא הי' ששים מותר עיי"ש:
יב ואין נוהגים וכו' ומשערין הכל בס'. עי' ביד יהודה בפיה"א סק"ג ובפיה"ק סק"ד שהעלה בראיות דבע"כ כל עניני טעימה ושיעור ששים לא נאסרו רק באיסור אכילה אבל באינו איסור אכילה אף אם הוא דבר דראוי ליתן טעם כמו מי פירות במקוה אפי' שלא במינו בטל ברוב בעלמא ועיי"ש בהשמטות שבסוף הס' שהביא מדברי המ"א באו"ח סי' ש"י סק"ח דמשמע מדבריו דגם בדבר דלאו מידי דאכילה הוי השיעור בס' והתפלא עליו בזה עיי"ש:
יג נוהגים עכשיו וכו'. עי' בס' טוב החיים חיו"ד דף י"ז ע"א שכתב דלדעתו נראה דבכל מקום אף כשיש ששים בהתבשיל נגד האיסור נכון הדבר שיטעום הישראל קודם ויאכל פחות מכשיעור כזית בתחלה ואם ירגיש שיש בו טעם איסור אסור לאכול יותר אפי' בנתערב יותר מששים וצריכין לזהר בזה משום דכשיאכל כשיעור ויש בו טעם איסור יעבור על איסור תורה ע"כ נכון לאכול קודם חצי שיעור וכתב דאם כי מסתימת הפוסקים משמע דאינו מחויב מן הדין לטעום קודם וסמכינן אסתמא דכשיש ס' אין בו עוד טעמא דאיסורא מ"מ עכ"פ למדקדקין ראוי להחמיר עיי"ש אמנם הנה מימי לא שמעתי מי שמורה כן ואף לחסידים ואנשי מעשה לא שמעתי שיהי' מדקדקין להורות כן והטעם פשוט לפענ"ד כי לא מצינן שיהא צריך לבדוק נגד חזקה או רוב רק בדבר העשוי להשתנות כמו בסכין דלעיל סי' א' וכמ"ש במ"א או"ח סי' ח' ס"ק י"א ובפרמ"ג שם כי דרך הברזל לפגום מאליו וכן בציצית כיון דעשוין לפסוק בכל שעה עיי"ש וזה הטעם לא שייך כאן וכן לפי הטעם שכתב שם בט"ז סק"ח דמשום חומרא דחשש ברכה לבטלה אמרו שהחרד לדבר ה' יש לו לבדוק אף כשיש רוב וחזקה עיי"ש בודאי לא שייך הכא ובפרט לפי הטעם שכ' שם במ"א בשם הב"ח דלהכי צריך בציצית לבדוק משום שאין החזקה בטבע ממילא אלא מכת אדם שתיקן הציצית עיי"ש (ועי' במגן גבורים על האו"ח שם בשלטי הגבורים שם סק"ה בביאור דברי הב"ח בזה) בודאי לא שייך ענין זה כאן דהא בנ"ד החזקה הוא כן מהטבע וממילא שכשיתערב כזית א' בין ס' זיתים אין מרגישין הטעם ע"כ לפענ"ד לא עלה על דעת שום פוסק שיצטרך לבדוק ולא לסמוך על רוב וחזקה וה"פ:
יד עכשיו לסמוך וכו' עי' בחידושי הגרעק"א ז"ל שכתב וז"ל ולא ידעתי טעם נכון בזה וכו' וא"כ לפ"ז באיסור דרבנן דמהני בכ"מ מסלפ"ת הי' לנו להתיר בקפילא מסלפ"ת וכו' עכ"ל איברא דעיקר הטעם הוא עפ"ד התוס' משאנ"ץ המובא בהגהות מרדכי בחולין פרק כל הבשר שכתב דבזמה"ז אין לנו קפילא עיי"ש ולפ"ז ממילא פשוט הטעם שאין סומכין עכשיו אקפילא אפי' באיסור דרבנן ואפי' במקום דמהני בעלמא מסלפ"ת ועיי' ביד יהודה בפיה"ק סק"ג:
טו לסמוך על עכו"ם. ר"ל אפי' הי' תרווייהו קפילא ומסלפ"ת לא מהני לדידן. שפ"ד סק"ה (וע"ל ס"ק ט'):
טז על עכו"ם. ואפי' בהפ"מ ושעת הדחק אין לסמוך אטעימת עכו"ם עכשיו מנחת כהן חלק א' סוף פרק ז' עיי"ש:
יז עכו"ם וכו'. עבאה"ט ופת"ש מ"ש לענין טעימת ישראל א"צ אומן דוקא ועי' בכנפי יונה מ"ש בענין זה וכתב דאע"ג דקיי"ל בכ"מ דכל מה דאפשר לברר מבררינן וה"נ לכאורה הי' צריכין לישראל מבין ומבחין בטעמים אבל באמת ז"א דבישראל א"צ להדר כלל אחר מבין בין הטעמים דכל שסתם ישראל אינו מרגיש אין לחוש אם יש אחר שהוא מבחין יותר ממנו דהעיקר רק בטעם הנרגש לסתם אדם זהו טעם גמור אבל כל שאינו נרגש לסתם אדם אינו טעם גמור עיי"ש ועי' בס' מנחת פתים שהביא ראי' מש"ס שבת דף קנ"ב דבמקום שסומכין אטעימה אפי' טעים בה זקן בן צ"ב שנים מועיל וסמכינן עליו אבל זקן יותר מצ"ב שנים אין טעימתו מועיל עיי"ש:
אמנם בגוף הדין אי טעימת ישראל מהני עמ"ז לעיל ריש סי' צ"ב שכתב דבנדר מבשר ונפל כזית מבשר ליורה של תבשיל לא מהני טעימה מישראל אחר דשמא נכנס ההיתר באיסור ונ"נ וחזר ופלט והוי מין במינו וצריך ס' וכתב דהן אמת דמשורת הדין בלקחו קודם שנח היורה מרתיחה דקודם שנח אמרינן דמה שבלע אינו פולט ולא שייך חשש הנ"ל בודאי מהני טעימה מישראל ולא בעינן ס' אך לדינא אין לסמוך על זה כיון שאין אנו בקיאין בענין נח מרתיחה או לאו עיי"ש ועי' בחידושי הגרע"א ז"ל כאן שהביאו ועיי"ש במ"ש ע"ד בזה והניח בצ"ע לדינא עיי"ש:
ולענין מ"ש הפת"ש מהתב"ש דבכ"מ אין לסמוך אטעימת ישראל משום דאא"ב עי' בחוו"ד בביאורים סק"ב וחידושים סק"ד שפסק דהיכא דגוף האיסור מעורב לא סמכינן אף אטעימת ישראל אבל אם הסירו גוף האיסור ולא נשאר רק הטעם לחוד סמכינן אטעימת ישראל ועי' בשו"ת עמודי אש בדיני או"ה סי' י"ג אות ז' מ"ש ע"ד החוו"ד בזה ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ה ופיה"ק סק"ז מ"ש בזה והביא ראי' מדברי הפוסקים דעכשיו אין לסמוך על הטעימה כלל אפי' בדיעבד כיון דהדבר תלוי בבקיאות ואין אנו בקיאין בזמנינו ועיי"ש בפיה"א שסיים מ"מ בדבר שכל העולם אוכלין אותו ואין טועמין אולי יש לסמוך גם בזמה"ז להקל עיי"ש אמנם בהשמטות שבסוף הס' חזר מדבריו והביא ראי' דאפי' בדבר שכל העולם טועמין אותו ואין מרגישין אין לסמוך על בקיאות עיי"ש ומבואר מדבריו דאפי' לא נתערב גוף האיסור שהסירו גוף האיסור עצמו ולא נשאר רק הטעם ג"כ לא בקיאינן ולא סמכינן אטעימה בזמה"ז בשום גווני (ועי' בדברינו לעיל ס"ק ו' ובסי' מ"ב ס"ק ל"ז וסי' פ"ז ס"ק קי"ד ובסי' צ"ו ס"ק י' וסי' צ"ז ס"ק י"ג):
יח ומשערין הכל בס'. ויש לשער באומד יפה ואפי' באיסור דרבנן אין אומרים בזה ספיקו להקל כיון שהוא לפנינו לשער. פרמ"ג בהנהגות הנשאל באו"ה סדר ג' אות כ'. ועי' בדברינו להלן סי' צ"ט (ס"ק ל"ג) מ"ש בזה מהכנפי יונה ובס' דרכי הוראה:
יט הכל בס'. עפרמ"ג בסוף שער התערובות שכתב דין חדש יש בחתיכה שנאסרה מבב"ח וכו' דלוקה אף שלא כדה"נ אף אם נפסד לגמרי שאין ראוי למאכל אדם כלל ונתערב בהיתר מחצה טל מחצה אסור הכל דהוי כאלו הוא בעין עכ"ד ועי' בשו"ת מהר"י אסאד ז"ל חיו"ד סוף סי' קכ"ו שהביאו וכתב דמשמע מדברי הפרמ"ג הנזכר דדוקא בנתערב במחצה על מחצה אבל אם נתערבה ביותר ממחצה היתר אף שעדיין אסור התערובות בששים מ"מ שלא כדרך אכילתן מותר הוא וכתב ע"ז וז"ל אבל נ"ל היינו דוקא במין במינו או מין באינו מינו למ"ד טעכ"ע לאו דאורייתא אבל למ"ד טעכ"ע דאורייתא ודאי כל שנותן טעם עד ס' גם שלא כדרך אכילתן אסור כולו והפרמ"ג שכתב במחצה צ"ע עכ"ד:
כ בס'. עש"ך להלן ס"ק כ"ח ובמ"ז ס"ק י"א ובשער התערובות ריש חלק ג' דכל זה בסתמא שחז"ל אמרו כיון דע"פ הרוב כל שיש ס' אינו נותן טעם אזלינן בתר רובא אבל אם אירע שמרגישין הטעם גם ביותר מס' פשוט הוא דאסור אפי' ביותר הרבה מס' עיין שם:
עוד בפרמ"ג בשער התערובות שם ובמ"ז סק"ג שנסתפק בחצי זית בשר כשר וחצי זית בשר נבילה שנפלו לפחות מס' (כצ"ל) זיתי ירקות וכדומה לאינו מינו מי אמרינן כיון שיש ס' נגד החצי זית איסור שרי או דלמא כיון דעכשיו נרגש הטעם בשר הרי טועם טעם דאיסורא עיי"ש ועי' מזה עוד בדבריו להלן סי' צ"ט במ"ז ס"ק י"ג ולעיל סי' י"ג בשפ"ד ס"ק י"ז (בד"ה כתב התב"ש) ובפרמ"ג או"ח סי' שו"ת במ"ז ריש ס"ק ט"ו אמנם בפרמ"ג או"ח סי' תנ"ב בא"א סק"ו כתב וז"ל הגע עצמך זית בשר כשר ושני זיתי בשר נבילה שנפלו לירקות ויש ק"כ זיתי ירקות דשרי אע"פ שטעם הבשר נרגש בירקות ויש במינו רוב איסור וכ' דזית היתר מצטרף לירק ת לא לעורר האיסור עיי"ש ועי' בדבריו לעיל סי' צ"ב במ"ז ריש ס"ק ט"ז שכ' ג"כ בפשיטות להקל בזה עיי"ש ועי' מזה עוד בדבריו בסי' פ"ז בשפ"ד סוף סק"ג ובסי' צ' במ"ז סוף סק"ב (בד"ה והנה יש לחקור) ועי' מזה בשו"ת שאילת שלום קמא חיו"ד סי' ס"ג ובפתיחה לנדרי זרוזין חלק ב' ובשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קכ"ה ובשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים סי' שס"ח ובס' שבילי דוד בהפתיחה להלכ' תערובות ובהגהות הגאון מהרש"ק על הפרמ"ג בשער התערובות ועי' בס' משמרת שלום בע"ז לעיל סי' צ"ב ס"ק ט"ז ועי' בקונטרס תורה מציון ש"א ח"ד סי' י"ג בתשו' מרב א' מ"ש ע"ד הפרמ"ג בזה וכ' דספיקו של הפרמ"ג הנ"ל אין מקום להסתפק דאיך יעלה על הדעת דבנתוסף היתר שייך לומר חוזר וניער אך זה יש להסתפק היכא דגם מיני דהיתר מסייע לאינו מינו לבטל מינו דאיסור כגון שנתערב כזית וחצי בשר עז טריפה בכזית בשר עז כשרה ועם כזית בשר שור כשרה והי' כולן מבושלין (ונפרך לחתיכות דקות באופן שא"א להכיר האיסור ולהפרישו כמ"ש הש"ך להלן סי' ק"ט סק"ח) והוי יבש ביבש ודינו שהבשר עז טריפה דהוי כזית וחצי בטל בשני זיתים בשר כשירה ואע"ג שהבשר שור הוא אינו מינו ובאינו מינו אף יבש ביבש בעי ס' אבל הלא זה רק מדרבנן (משום דשמא יבשלם ויתן טעם) ומדאורייתא סגי ברוב וממילא דאם כבר נתבשל או בדבר שנאכל כמו שהוא חי דלא שייך דשמא יבשל ויתן טעם לא גזרו וסגי ברוב וא"כ בודאי דמצטרפין הב' זיתים דהיתר המינו ואינו מינו לבטל האיסור ולפ"ז יש להסתפק אי אזלינן בזה בתר טעמא או בתר רובא כיון דנגד טעם זית אחד וחצי עז טריפה ליכא רוב דהא ליכא רק כזית א' בשר עז כשר ואם ניזל בתר רובא הרי טועם טעם טריפה והכזית בשר שור כשירה בטל בשני זיתים וחצי של בשר עז ובהטעם יש רוב של טריפה או דלמא דאף דקיי"ל דגם כשיש רוב כל שמרגישין הטעם אסור מה"ת ה"מ היכא דהאיסור לחוד הוא הנותן טעם משא"כ בנ"ד אף שמרגיש טעם בשר עז מ"מ לא של איסור לחודא הוא כיון שיש עמה גם בשר עז כשר רק דהטריפה הוא מרובה ובטעמא לא אזלינן בתר רובא לומר דהטעם של היתר בטל ברוב איסור ומרגיש רק הטעם דבשר עז טריפה ואיך אפשר לומר דברים דסותרין אהדדי דלענין הגוש וגופו של האיסור לא אזלינן בתר רובא אף דבכלל יש רוב היתר נגד האיסור ובטעמא ניזל בתר רובא שזה של אישור ועיי"ש במ"ש בזה וסיים בצ"ע:
כא בס'. עבמ"א סי' תצ"ח ס"ק כ"ח שכ' לענין אפר של חמץ דבטל ברוב דאע"ג דקיי"ל דקמח בקמח הוי לח בלח מ"מ כיון דעיקר איסור הוא רק מדבריהם בטל ברוב עיי"ש ועי' בס' ערך השלחן הספרדי שם אות ז' שהבין מדברי המ"א הנזכר דלאו דוקא שם הדין כן דה"ה בכל איסור דרבנן לח בלח כל שעיקר איסורו הוא רק מדרבנן בטל ברוב והביא מכמה גדולי הפוסקים דס"ל כן ושכן הסכים הפר"ח לעיל סי' צ"ב עיי"ש אמנם יעוין בס' שדי חמד בחלק הכללים מערכת האלף אות ת"א שהביאו והביא ע"ז מדברי המחצית השקל שם שהבין מדברי המ"א במ"ש כיון דעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן בטל ברוב היינו ר"ל כיון שאינו אסור אלא מדרבנן סמכינן ע"ד הפוסקים דקמח בקמח הוי יבש ביבש ולפ"ז ממילא דבלח בלח ממש מודה המ"א דאף שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן אפ"ה צריך ס' עיי"ש איברא כי לעיל סי' צ"ב אות ג' כתב הרב ערך השלחן מדברי כמה פוסקים דבכל איסור דרבנן אפי' אין לו עיקר מן התורה כגון שומנו של גיד בלח בלח בעינן ס' עיי"ש ועי' בשדי חמד בחלק פאת השדה בכללים מערכת האלף אות ל"א שחזר ושנה פרק זה והאריך טובא והעיר מכמה מקומות והביא פלפולים מכמה רבנים גדולים גדולי זמנינו בזה:
כב בס'. עי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ל"א שהביא מדברי הפרישה דאפי' בכחצי זית איסור שנפל להיתר נוהגין לשער בס' אבל דעת הש"ך הוא דדוקא בדבר שעיקרו מדאורייתא רק השיעור הוא מדרבנן אז בעינן ס' אבל באיסור שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן אפי' בכזית וטפי מכזית בטל ברוב אמנם דעת המהרש"ל הוא דבמין באינו מינו בלח אפי' באיסור דרבנן צריך ס' ולא סגי ברובא עיי"ש ועי' במנח"י כלל כ' ס"ק ט"ז מ"ש בזה והעלה דהעיקר לדינא כדעת המחמירים דאפי' באיסור דרבנן צריך ששים במין באינו מינו אך זה דוקא בדבר שיש לו שורש בדאורייתא אבל באיסור דרבנן שאין לו שורש ועיקר בדאורייתא סגי ברוב עיי"ש וע' בשפ"ד ס"ק כ"ג דהעיקר הוא דאף באיסור דרבנן וחצי שיעור בעינן ס' וכן הלכה ולאו דוקא באינו מינו אלא גם במינו בלח הדין כן עיין שם ועי' בהגהות יד שאול לעיל סי' צ"ב ובסידור הגאון יעב"ץ ז"ל בחלק מגדל עוז הלכ' בב"ח פרק ו' סי' כ"ט מ"ש בזה עי' בשו"ת עמודי אש בדיני או"ה סי' י"ג אות ו' מ"ש בזה והעיר מכמה מקומות עיי"ש וע' בש"ך להלן סי' נ"ט ס"ק ט' ובדברינו שם (ס"ק מ"ז):
סעיף ב:
כג אם נתערב וכו'. עי' ביד אברהם שהוכיח שאם נתערב ממשו של איסור והוא בעין רק שאינו ניכר בע"כ צ"ל שנשפך לאחר שנצטנן דאם נשפך בעודו רותח אף אם ה' מתחלה ודאי ס' א"א להיות מותר כיון שעכשיו אין ס' והאיסור הוא בעין בקדירה הרי אוסר עכשיו והראה מקום להא דלהלן סי' צ"ט סעי' ד' ובסוף סי' ק"ו עיי"ש וכבר קדמו בזה הפרמ"ג במ"ז סק"ה וכתב וראוי שתדע דכ"ז מיירי בתערובות לח בלח או שסילק לאיסור קודם שנשפך הא לא"ה כל שעכשיו אין ס' הוא נ"ט עתה ואפי' במינו אסור מדרבנן עכ"פ עכ"ד וכיוצא בזה כתב ג"כ להלן במ"ז סוף סי' זה וז"ל דע דאם נפל איסור בלול להיתר ויש ס' ונשפך שרי דיש בילה. איסור גוש והסירו ונשפך נמי שרי. הא לא הסירו נותן טעם עתה כשאין ס' וזה פשוט לא ניתן לכתוב מרוב פשיטתו עכ"ל וכ"כ בחוו"ד דמיירי שנשפך לאחר שנצטנן עיי"ש וע' ביד יהודה בפיה"א סק"י ובפיה"ק ס"ק י"ג מ"ש בזה והעלה דלדידן דקיי"ל כהרא"ש דכל שנתבטל ברוב מותר לבשלם יחד ע"כ אם כבר נודע התערובות ויש רוב בהחתיכות עצמן ואין האיסור ניכר מותר גם אם לא סילקו האיסור קודם שנשפך ולא ציננו כיון שהי' פעם א' ס' כשהי' ביחד קודם שנשפך כבר נתבטלה ואף שאח"כ אין כאן ס' אינה חוזרת ואוסרת אך בכל זה אין להקל אלא בחתיכות קטנות שאינם ר"ל אבל בחתיכות הר"ל דלא נתבטל תו חוזר ואוסר גם הרוטב ואין להקל ואף אם נאבד מהם מקודם לא תלינן שהאיסור נאבד ואין להקל עיי"ש: (כד) ונשפך. עי' ביד אפרים לעיל סוף סי' צ"ב שמביא בשם הרב בית יהודא דלאו. דוקא נשפך ה"ה אם נאכל מעט מהתבשיל ואח"כ נודע התערובות ובא לשאול הוי כנשפך והיד אפרים מסכים לזה דמה לי אם נשפך או שנאכל בשוגג כל שכעת אינו לפנינו ספיקא הוי עיי"ש:
כה לעמוד עליו לשערו. ולעינן אם לא נודע כמה הי' האיסור קודם שנפל לתבשיל ועכשיו אינו לפנינו לשער עי' בשיורי ברכה סי' צ"ד סוף אות א' שכתב בשם הרב מהר"ש עמאר ז"ל וז"ל ודע שאם לא נודע כמה הוא האיסור מתחלה אנו משערין עד שיצא הספק מלבנו עכ"ל ועי' בשו"ת לב שלמה הספרדי חלק או"ח סי' י"ב בעובדא שנמלחה חתיכת בשר שלא ניקרה משומנו של גיד עם שאר בשר והמותר אמר שלפי אומדן דעתו בודאי לא הי' כ"כ שומן עד שלא יהי' ששים כנגדו והרב השואל התיר התערובות דבודאי סמכינן על אומדן הדעת בזה כמה הי' האיסור בשעה שנפל אע"פ שלא ידענו בבירור דאל"כ מה תאמר בכל מקום שנפל האיסור להיתר דמשערין בס' דבודאי אין הדעת נותן שיהי' כפשטן שיודע שיש כזית איסור או ב' זיתים במכוון דאיך נשער טפה דם או חלב שנפל לקדירה ונימוח היתכן ששקלנו ומדדנו הטפה מקודם לידע כמה הוא אלא ודאי דמשערין באומד יפה הדעת למרבה ועיי"ש במ"ש עליו המחבר הנזכר ומה שהשיב ע"ד בזה ועי' בשו"ת תפארת אדם הספרדי חיו"ד סי' כ' מה שהאריך בזה והביא דברי הרב מהר"ש עמאר הנ"ל שהביא השיורי ברכה שם והוכיח שדבריו מבוארים בדברי הרשב"א דאפי' באיסור דרבנן ובשיעורי דרבנן צריך לשאר לחומרא ע"פ דעתו עד שיצא הספק מלבו ועיי"ש במ"ש ע"ד הרב לב שלמה בזה באריכות:
כו אם נודע שהי' רובו היתר. עבאה"ט מ"ש דמדאורייתא מין במינו בטל ברוב והיינו אף בלח בלח לאכלם יחד משום דהאיסור נהפך להיתר מה"ת לכ"ע. יד יהודה בפיה"ק סק"ח. ועי' בפרמ"ג בשעה"ת חלק ב' סוף פרק א': (כז) גורע שהי' רובו היתר. עבמ"ז להלן סי' ק"ב סק"י שכתב וז"ל עוד יש ללמוד מדבריו דין חדש עד מאוד דהא דבמינו בטל ברוב היינו כשיש שם ממשו הא פליטה אף רובא א"צ וכו' אלא בספק אם נפל למינו ואין שם אינו מינו ולא רוב כפי הנראה דהולכין לקולא דמה"ת אף רוב א"צ דטעמו שאין נרגש אין אוסר כלל וזה לא מתבאר. בשום פוסק וצ"ע רב עכ"ל:
כח שהי' רובו היתר. עי' במנחת כהן חלק א' מספר התערובות פרק א' שכתב וז"ל ואמנם אם נתערב האיסור במיעוט היתר או אפי' מחצה על מחצה הרי כל התערובות אסורה מן התורה אע"פ שאין טעם האיסור נרגש בהיתר (כיון שהוא מין במינו) ואף שאין האיסור בעין וחייבים עליו מלקות או כרת אמנם נ"ל שזה בתנאי שיאכל כזית מן האיסור לבדו מלבד ההיתר המעורב עמו כגון אם נתערב בכל זית של היתר זית א' של איסור צריך שיאכל מן התערובות שיעור שני זיתים להתחייב מלקות או כרת (ושלא ישהה באכילתן יותר מזמן שיעור אכילת פרס) שנמצא שאכל כזית מן האיסור וכן אם נתערב זית א' של היתר בשני זיתים של איסור צריך שיאכל מן התערובות זית וחצי וכן כל כיוצא בזה אבל על כזית מן התערובות נ"ל שאין חייבים כרת או מלקות ואף שהאיסור הוא רוב כיון שאין כזית שלם מן האיסור וכו' ואע"ג דמין בשאינו מינו לוקים על כזית א' מן התערובות לדעת קצת פוסקים ואפי' ההיתר הוא הרוב וכו' שאני מין בשאינו מינו שטעם האיסור נרגש בהיתר והיפך אם ההיתר להיות כמוהו והרי כל התערובות הוא כגופו של איסור וכו' אבל במין במינו נהי שאם האיסור הוא רוב אינו מתבטל בתוך ההיתר מ"מ אין הכל נהפך לאיסור כיון שאין טעמו נרגש בתוך ההיתר לכן לד"ה אין חייבים כרת על זית א' מן התערובות וכו' עכ"ל ועי' בדברינו לעיל סי' צ"ב (ס"ק נ"ט) מ"ש בשם הכנפי יונה לחלק בענין זה בין דבר לח ונבלל יפה ובין דבר שאינו נבלל יפה עיי"ש:
כט מותר. עי' בשו"ת שואל ומשיב קמא חלק ג' סי' ס"א בעובדא שנפל כחל לתוך חבית מים ביום ה' בבוקר ולא נודע עד יום ו' בבוקר השכם והשתמשו בהמים על שבת וכשהחבית היתה מלאה הי' בודאי ששים נגד הכחל אמנם בתחלת נפילתה במים לא היתה החבית מלאה י"ל שלא הי' ששים וכן כאשר השתמשו בהמים לא נשאר בהחבית מים שיהי' ששים בודאי נגד הכחל וכתב דמצד איסור בשר בחלב בודאי אין להחמיר כיון דהוי ספק דרבנן אמנם לענין איסור דם יש לעיין דאם נימא דם שנכבש הוי דאורייתא הרי הו"ל ספק בדאורייתא ועיי"ש במ"ש בזה ועי' בדברינו לעיל סי' ס"ז (ס"ק ה') מ"ש לענין דם שנכבש:
ל בחר שמא. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דדבר הבטל בס' הכל הולך בתר טעמא וע' במנח"י כלל ע"ד סק"ג שהעלה דה"ה בדברים ששיעור ביטולם הוא למעלה מששים כגון במאה ומאתים אזלינן ג"כ בתר מטמא ולא בתר שמא עיי"ש אמנם יעוין בכנפי יונה שמדחה דבריו עיי"ש ובעיקר הדין עיין חוו"ד שנותן פנים מסבירות לדעת הרמ"א ומה"ט פסק שם בסוף הס"ק דאותן ב' דברים שטעמן קצת דומין זה לזה עד שנקראים מין במינו וכו' אף דשלא בהפ"מ יש להחמיר כל שהקפילא מרגיש ומכיר הטעם של א' בחבירו מ"א במקום הפ"מ יש להקל דראוי לסמוך על הרמ"א דלא אזלינן בתר טעמא עכ"פ בכה"ג עיי"ש אמנם יעוין בס' בית יהודה (להרב מהר"י לאנדא ז"ל) שהשיב על כל דברי החוו"ד בזה והעלה דהעיקר לדינא כדעת הש"ך דתליא בטעמא ולא בשמא עיי"ש וכ"כ בשפ"ד סק"ו דהעיקר לדינא כדעת הש"ך שכן הסכימו המנח"י והפר"ת והמנחת כהן בשער התערובות וכן ההלכה עיי"ש ומשמע מדבריו דאפי' בהפ"מ אין צד להקל בזה וכה ראיתי בס' האשכול הלכות יי"נ סי' ס"א שמבואר להדיא כדעת הש"ך דהיכא דנתנו חז"ל שיעור גדול למין במינו כגון בערלה ותרומה וכה"כ ודשיל"מ בזה דוקא אזלינן בתר שמא אבל בשאר איסורין אזלינן בתר טעמא וכל שאין טעמן שוה מקרי מין בשאינו מינו עיי"ש. שוב ראיתי ביד יהודה בפיה"א סק"ז שמדחה כל ראיותיו של החוו"ד הנזכר והביא גם מדברי האשכול הנזכר והעלה שכן עיקר לדינא דלא כהחוו"ד עיי"ש ע"כ אין לסמוך להקל בזה כלל:
לא שמא. יען שיש נ"מ לדינא בין מין במינו ומין באינו מינו לענין ביטול אסורים ביבש ביבש (ולענין נשפך גם בלח בלח) ובדבר שביטולו הוא למעלה מששים גם לדידן אזלינן בתר שמא ראיתי להעתיק מדברי הפוסקים הראשונים ומחברים אחרונים כמה דברים מה נקרא מין במינו ומה הן הנקרא אינו מינו בין בטעמא ובין בשמא:
עיין במ"א או"ח סי' שי"ח ס"ק ט"ז שכתב בשם זקיני הלבוש ז"ל והב"ח דחלמון עם החלבון של ביצה מיחשב ב' מינים אבל לדעת המהר"ם מלובלין משמע דהם מין א' עיי"ש ועי' בפרמ"ג או"ח בא"א שם ובמ"ז שם ס"ק י"ב שהוכיח שדעת הט"ז הוא דלא כהלבוש והב"ח אלא דהוי מין א' ועיי"ש במה שנסתפק בזה בנתערב חלמון ביצה בחלבון אם הוי מין באינו מינו כיון שחלוקים בשמן שזה נקרא חלבון וזה חלמון שבטעמן הם א' ונ"מ לענין אם נימא סלק את מינו וכו' וסיים בצ"ע ועיי"ש עוד להלן סי' תקי"ג במ"ז סק"ב שכתב דהוי פלוגתת הפוסקים עיי"ש ובא"א שם סק"ג כתב די"ל חלבון וחלמון ב' מינים הם וכו' וסלק את מינו וכל א' מבטל חבירו עכ"ל ועי' בס' מנחת פתים בחידושיו לסי' זה שכתב שכן עיקר לדינא דנחשבים לב' מינים כי נראה בחוש שטעמם משונה מאוד זה מזה ועיי"ש עוד מ"ש לענין ביצה גמורה שנמצא במעי התרנגולת טריפה ונתערבה בביצים כשרים דבטל ברוב כשאר יבש ביבש מין במינו ואף דאמרו חז"ל בירושלמי ריש מס' ביצה אינו דומה טעם אכילתה בפנים לטעם אכילתה בחוץ דנראה משם שיש שינוי ביניהם בטעמא מ"מ אין לחמוד סוד על זה שיהי' נחשב מין באינו מינו משום דהוי רק שינוי מועט עיי"ש ועי' בחידושי יו"ד שבסוף ספר שמן המשחה על הרמב"ם סי' כ"ו:
וכתב בב"י דכבד ובשר שני מינים הם. ועי' בס' הארוך מש"ך שכתב דר"ל דלא מיבעיא כשהכבד לא נצלה ונתבשלה עם בשר כיון דעדיין לא יצא מידי דמה דאז פשיטא דהוי מין בשאינו מינו עם בשר כיון דהאיסור הוא משום דם דדם ובשר שני מינים הם אלא אפי' בכבד מבהמה טרפה שכבר נצלה ויצאה מידי דמה אפ"ה מיחשב מין באינו מינו עם בשר כדמייתי ראי' מן הנודר מן הבשר מותר בכבד עיי"ש ולענין דינא עי' בלשון הב"י שם שכ' מהאגור דכבד ותרנגול שני מינים הם עיי"ש ועפר"ח סק"ז שהביאו וכתב דר"ל כבד של עוף אמנם לדינא השיג עליו והעלה דבשר עוף וכבד ולב וכחל הוי מין א' דאף שחלוקים בשמן מ"מ עכ"פ מין בשר הוא עיי"ש אמנם יעוין בכנפי יונה שהשיג עליו בזה ודעתו דבשר ולב וכבד וכחל כל א' הוי מין בשאינו מינו עם השני כיון שאין קורין אותן בשם הכולל והמשתתף וסיים בצ"ע עיי"ש. ועי' עוד בפר"ח (שם בד"ה וגם מ"ש האו"ה) שכתב דכבד ובשר שוין בטעמן ועי' בפרמ"ג בשער התערובות חלק ג' פרק ד' מ"ש בזה והביא מדברי כמה פוסקים דבשר כבד הוי מין בשאינו מינו בטעמא ובסוף סיים שאינו אומר בזה דבר ברור לדינא עיי"ש וכ"כ ביד יהודה בפיה"א סק"ז שדבר זה הוא מחלוקת הפוסקים ולא החליט לדינא עיי"ש:
וכתב עוד בב"י שם בשר עוף ובשר בהמה שני מינים הם ועי' בפרמ"ג בשער התערובות שם ובשפ"ד ריש סי' זה שהביא ראיות דבשר בהמה ובשר עוף הוי מין במינו בטעמא והניח בצ"ע לדינא עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' פ"ז וסי' צ"ז ובשו"ת כתב סופר מבנו הגאון ז"ל חיו"ד סי' נ"ט שכתב דהעיקר לדינא דהוי מין בשאינו מינו בין בשמא ובין בטעמא ודלא כהפרמ"ג עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת השיב משה סי' ל"ב שכ' וז"ל כי הכרעתי דתרנגול בבשר בהמה הוי מין במינו לענין הטעם אף שחלוקים בטעמן דהא העיקר תלוי בהרגש הטעם ומין באינו מינו היינו שיוכר בו טעמו וזהו החילוק בין מין במינו לשאינו מינו וא"כ הרי אנו רואין בחוש שאם נתבשל בשר עוף ובשר בהמה בקדירה יחד אף שיש מן העוף כמו מן הבהמה אינו נרגש כלל בהבשר של בהמה הטעם של בשר עוף רק בהמרק וא"כ הו"ל מין במינו ומן התורה ברובא בטל ורק מדרבנן בעי ס' עכ"ד ועיי"ש בהגהות נכדו (הגאון הצדיק ז"ל מסיגעט) שמעורר על זה מדברי הפרמ"ג הנ"ל וכ' דבע"כ כוונת זקינו ז"ל הוא רק בדבר שאלתו שהי' התערובות במליחה ולא בבישול דבמליחה י"ל כיון שנכנס רק טעם קלוש ע"כ החליטו להקל משא"כ בבישול גם הוא ז"ל מודה שיש להחמיר כיון דהוי אינו מינו בטעמא עיי"ש ועי' בדברי שאול ויוסף דעת מ"ש ע"ד ההשיב משה בזה והתפלא עוד ביותר דהרי גם לדבריו אם יבשל בשר עוף עם בשר בהמה ביחד המרק בודאי נאסר כיון שבמרק מרגישין הטעם א"כ שוב יאסר המרק את העוף והבהמה כיון שבמרק הוא נ"ט והוי מין באינו מינו עיי"ש ועי' בדעת תורה הלכות שחיטה סי' י"ט ס"ק ט"ז מ"ש בענין זה באמצע התשו' ועי' בס' דברי יוסף סי' תכ"ח בעובדא שטיגנו חתיכה קטנה מעוף עם הרבה בשר שמן של בהמה לבראט"ל ונאכל חתיכת העוף ואח"כ נמצא מחט בהקרקבן של העוף באופן שנודע שהעוף שנאכל הוא טריפה ועתה יש ספק אם הי' בהבשר ששים כנגד החתיכה קטנה של העוף ונסתפק השואל אם הבשר עוף נחשב מין במינו כיון דהבשר בהמה הי' שמן והבשר עוף הי' כחוש והאריך בדברי הפרמ"ג אי בשר שמן עם בשר כחוש הוי מין במינו ולדינא העלה דאין להקל כי משמע מדברי הראב"ן דבשר שמן בבשר כחוש הוי מין בשאינו מינו ובפרט בבשר עוף די"ל דבשר עוף משונה בטעם מבשר בהמה ביותר עיי"ש באריכות וע' מזה בשו"ת נפש חי' חיו"ד סי' כ"א וסי' כ"ג:
וכתב בפרי תואר סק"א דגידין ועצמות היבשות הוי בין עם הבשר ובין עם החלב (בציר"י) בין עם השומן מין בשאינו מינו כיון דאין בגידין ועצמות היבשות בנ"ט והו"ל כעץ בעלמא א"כ כל מידי דאית ביה טעמא נחשב אצלם לאינו מינו כי כל דבר ניתן בהם טעם וניכר בהם טעם של הדבר הנבלע בהם חיי"ש. ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אית ע"ה שכתב כן גם מהדמש"א דגיד הנשה עם בשר ב' מינים הם ועיי"ש באות שאח"ז שכ' דכל זה בגוף הגיד אבל השמנונית של גיד הנשה מקרי מין דמינו עם בשר עיי"ש אמנם בפר"ח שם פסק דגיד ובשר מין א' הוא וע' בס' ד דוד בהגהות ב"י אות י"ח שכ' מהס' שמחת עולם שהשיג על הפר"ח בזה עיי"ש וע' בס' ראש יוסף חולין דף צ"ו בסוגיא דירך שהאריך קצת בדברי הפר"ח בזה וסיים וז"ל אמנם מ"ש דמין בשר הוא אין ראי' אלא לענין שמא ולא לענין טעמא וכדכתיבנא וא"כ בקנוקנות דיש בהם טעם או בשאר גידין דאיסורא של נבילה צ"ע לדינא אי מקרי מין במינו לענין טעמא עם בשר וכפי הנראה מדברי הר"מ וכו' דמין באינו מינו מקרי וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה וכו' עכ"ל:
ועיין עוד בב"י שם שכ' דחלב (בציר"י) ובשר ב' מינים הם עיי"ש ועי' בפר"ח שם שהשיג על זה ופסק שהם מין א' עיי"ש ועי' בכנפי יונה ובראש יוסף חולין בסוגיא דירך שם שדחו ראיות הפר"ח והעלו דהוי מין בשאינו מינו בין בשמא ובין בטעמא אא"כ הי' הבשר שמן אז הוי מין במינו בטעמא עיי"ש וע' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ס' שפסק ג"כ להחמיר בזה עיי"ש ועי' בס' שלחנו של אברהם אות א' ובס' חלקו של ידיד בחידושיו לסי' זה ובערך השלחן הספרדי אות ב' ובס' יד דוד בהגהות ב"י אות י"ט מ"ש בזה באריכות ובמ"ש ובמ"ש בזה לדינא ועבשפ"ד סק"א שכתב דשומן וחלב (בציר"י) הוי מין במינו בטעמא ושומן ובשר כחוש הוי ודאי אינו מינו אמנה בשר שמן עם חלב (בציר"י) צ"ע לדינא אם הוא מינו או אינו מינו ובשר כחוש ובשר שמן י"ל בהפ"מ דהוי מינו והראה מקום לדברי הפרי תואר סק"א שכ' דנראה דעת הראב"ן דשומן הבשר בבשר הוי מין בשאינו מינו אך הקשה דאיך יצוייר דבר זה דהא כל בשר אף שהוא שמן מאוד יש לו טעם בשר מלבד טעם השומן שבו וכיון שכן הנה כל בשר אף שהיא שמן עכ"ז הוי עם השומן מין בשאינו מינו ובשלמא לדברי המחבר דפסק דאמרינן רואין את שאינו מינו כאלו אינו וכו' אבל לדעת הש"ך שהשיג על המחבר בזה אין נ"מ במה דאמרינן דחלב ובשר שמן טעמן שוה דהא עכ"פ בעינן ס' לבטל טעם הבשר דהוי אינו מינו ואין לומר דס"ל להש"ך דבשר שמן אין לו טעם בפ"ע זולת השומן דמנ"ל לומר כן ולענין גוף הדין האריך עוד להלן סק"ה והעלה כללא דמלתא דכל מה שבבהמה בשר ושומן ודקין וחלב (בציר"י) כל מידי דאית בה טעמא נחשב למין במינו עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' תכ"ח מ"ש בזה באריכות ועי' בשו"ת שאילת שלום קמא סי' מ"ח באמצע התשו' בעובדא שנתערבה אווזא ספק טריפה בין י"ב אווזות כשרות והתכו השומן במחבת ובכל פעם נתנו הגריבי"ן לקדירה אחרת ורצה השואל לומר דהגריבי"ן אף שהם יבש ביבש מ"מ כיון שיש בהגריבי"ן ג"כ טעם שומן הוי מין באינו מינו דשומן ובשר הוי מין באינו מינו וכ' דהא בדותא הוא דאף אם נימא דבשר שמן עם שומן הוי מין באינו מינו מ"מ הגרירי"ן עם השומן ודאי למין במינו יחשב כיון דגם הם מין שומן הם עיי"ש: ועיין שפ"ד שם עוד שכתב דבשר שמן או שומן בחמאה פשיטא דהוי אינו מינו דהא אין טעמן שוה עיי"ש:
ועיי"ש עוד בשפ"ד שהביא דברי הראב"ן דבשר חזיר ובשר פרה אין טעמן שוה עיי"ש:
ועיין עוד בב"י שם שכתב דבשר איל ושור ועז ג' מינים הם וכן ב' מיני עופות וב' מיני דגים שחלוקין בשמן שני מינים הם עיי"ש אמנם יעוין בפרמ"ג בשעה"ת שם חלק א' פרק ב' ובשפ"ד ריש סי' זה שמפקפק בזה וסיים בצ"ע לדינא עיי"ש ועי' ביד יהודה שם שהעלה דהעיקר לדינא להקל בזה עיי"ש ועי' בכו"פ לעיל סי' צ"ב סק"ד שכתב שהוא פלוגתת הפוסקים שדעת האו"ה הוא דכל זה דוקא כשהם שלימים אבל כשהם חתוכים הוי מין במינו אבל הד"מ אינו מסכים לזה ודעתו דאפי' כשהם חתוכים הוי מין באינו מינו עיי"ש ועי' בפר"ח שם שפסק לדינא כהאו"ה דכל זה הוא כשהם שלימים אז אמרינן דכיון שכל א' נקרא בשם בפ"ע הוי מין באינו מינו אבל כשהם חתוכים דכיון דלאחר שנחתכו לחתיכות אינו נקרא כל א' בשם בפ"ע איל או שור או עז רק בשר שור ובשר איל ובשר עז אז לא נקרא חלוקין בשמן והו"ל מין במינו וכן כ' בפרמ"ג וכתב שם דדוקא כששניהן חתוכות אבל אם רק א' חתוך והב' שלם פשיטא דהוי ב' מינים לענין שמא ועיי"ש שכ' דכל זה הוא כשהם מין א' עכ"פ בשם הכולל כגון מיני עופות ויש להם גם שמות נפרדים וכאמור אבל שור ועוף ודג אף אם נחתכו שניהם לכ"ע מקרי מין באינו מינו בשמא עיי"ש ועי' מזה בשו"ת נפש חי' חיו"ד סי' כ"ד: ועיי"ש עוד בב"י שכ' דזה פשוט דביצים של עוף זה בביצים של עוף זה אע"פ שהעופות חלוקים זה מזה בשמן אפ"ה הביצים הם מין במינו ועי' בט"ז לעיל סי' ס"ו סק"ה וש"ך שם סק"י שכ' ג"כ דביצה האסורה מחמת טפת דם עם ביצים אחרים מקרי מין במינו עיי"ש אכן להלן סי' ק"ז בט"ז סק"ד וש"ך סק"א חזרו שניהם מדבריהם וכ' בפשיטות דביצה שיש בה אפרוח או ביום שיש בה טפת דם הוי עם שאר ביצים מין בשאינו מינו עיי"ש ועי' בפר"ח (שם בד"ה וגם מ"ש האו"ה) שעמד בסתירת דברי הט"ז והש"ך בזה ולדינא פסק דהעיקר לדינא בזה דאי אזלינן בתר שמא הוי מין במינו דהאי ביצה מקרי והאי ביצה מקרי אכן אי אזלינן בתר טעמא הוי מין בשאינו מינו עיי"ש:
וכתב שם עוד בפר"ח דחלב (בקמ"ץ) של פרה וחלב (בקמ"ץ) של רחל מין א' הוא עיי"ש ועי' בש"ך להלן סי' קי"ח ס"ק ח' דחלב טמא בחלב טהור אע"פ דחלב טהור חיור וחלב טמא ירוק נחשב למין במינו ועיי"ש בבית מאיר דנחשב למין במינו גם בטעמא עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת טו"ב תנינא חלק או"ח סי' ס"ו דפשיטא ליה דחלב טמא בחלב טהור הוי מין באינו מינו בטעמא עיין שם לדרכי ועי' בפת"ש להלן סימן קי"ח ס"ק א' מזה צריך עיון:
ועיי"ש עוד בפר"ח שכתב מהאו"ה סוף כלל כ"ג חלב הכליות ושל דקין שני שמות להם והו"ל מין בשאינו מינו וכ' לדחות דבריו דמסתבר דשוין בשמא ובטעמא והו"ל מין במינו עיי"ש ועי' בס' כנפי יונה שהשיג עליו כי באו"ה מבואר שם להדיא בשם המרדכי ששני מינים הם ואנו מחוייבים לשמוע דברי הראשונים דאינהו הוי בקיאי טפי בעניני השמות עיי"ש:
ועיי"ש עוד בפר"ח ובכנה"ג בהגהות ב"י אות ס"ט שכתב מהאגור דשומן הדקין של עופות ושומן דקין של דגים שני מינים הם שהרי של דגים מקרי קרבי דגים ושל עופות מין חלב (בציר"י) הן עיי"ש:
ועיין בש"ך לעיל סי' ס"ט ס"ק נ"ז שכ' דם ובשר הוי מין בשאינו מינו עיי"ש ועי' בשו"ת גינת וורדים חיו"ד כלל א' סי' כ"ט שהוכיח שדם היוצא מבשר הוי מין במינו עם הבשר עיי"ש ועי' בס' נשמת חיים חיו"ד סי' כ"ט שהשיג על הגוו"ר דהעיקר כהש"ך שם דדם ובשר הוי מין בשאינו מינו עיי"ש ועי' מזה בשו"ת תפארת אדם חיו"ד סי' יו"ד ובס' ערך השלחן סי' ס"ט אות י"ט ועי' בס' טהרת המים מערכת המ' אות נ"א ובשיורי טהרה שם מערכת הד' אות כ"ה שהביא ראי' לדעת הגוו"ר ועיי"ש עוד במערכת היו"ד אות ט"ו בד"ה והנה הש"ך מ"ש עוד מזה באריכות:
ועיין עוד בב"י שם שכתב דשאור ועיסה שני מינים הם עיי"ש ובס' ערך השלחן שהביא כן גם בשם האגור והמרדכי דשאור ועיסה הם ב' מינים ועי' בס' תורת חיים על הש"ס בע"ז דף ס"ו שהשיג על זה והביא מדברי הר"ן בשם הרמב"ן דהוי מין במינו עיי"ש ועיין בפר"ח שם שכתב ג"כ דאם כי גם במרדכי כתב כן דעיסה ושאור שני שמות הן מ"מ לדינא זה אינו ובע"כ לומר דלא הוי ב' מינים אלא אם כן הם מב' מינים כגון שהשאור הוא של חטים והעיסה הוא של שעירים או להיפך דדכותיה שאור של חטים ושאור של שעורים מקרי מין במינו לפי ששם של שאור א' הם לזה קמ"ל דשאור ועיסה של שני מינים מקרי מין באינו מינו עיי"ש ועי' ביד יהודה שם ובספר קהל יהודה הספרדי דף י"ג ובס' שלחנו של אברהם אות ו' ועיי"ש במ"ש בזה לדינא וע' בעפרא דארעא על הארעא דרבנן במהד"ב אות ל"ו שהעלה לדינא כדעת הסוברים דהוי מין באינו מינו עיי"ש אמנם בנשמת אדם סי' י"ט העלה דהעיקר לדינא דשאור ועיסה הוי מין במינו וסיים שכן מצא בכו"פ וכ"כ בכנפי יונה ועי' מזה בשו"ת תורת חסד (מהגאון מלובלין ז"ל) חלק או"ח סי' כ"א אות ב' ובשו"ת אורי וישעי סי' ה' ועי' בס' שדי חמד בחלק הכללים מערכת הט' כלל י"ג אות א' מ"ש בזה באריכות: ועיין בשו"ת בית שלמה חלק או"ח סי' צ"ג שהוכיח מדברי הש"ס דקמח חטים בקמח שעורים הוי מין בשאינו מינו עיי"ש ועי' מזה בחכמת אדם כלל נ"ג אות כ"ח ובשו"ת בכורי שלמה חיו"ד סי' ז' ובס' שדי חמד שם באריכות מזה:
ועיין בש"ך להלן סי' ק"ח סק"א דכ' שדג טמא עם דג טהור הוי מין באינו מינו ועבשפ"ד שם שהתפלא עליו מהא דמבואר בסי' זה שדג טמא עם דג טהור הוי מין במיגו עיי"ש ועי' מזה בדבריו בשעה"ת חלק א' פרק ב' (בד"ה ודע דהרשב"א) ובפרמ"ג או"ח סי' תקי"ג במ"ז סק"ב ובבית מאיר סי' ק"ז וסי' קי"ח ובחידושי הגרעק"א ריש סי' ק"ז שכתב כן בהחלט דהוי מין במינו בטעמא עיי"ש ועי' בשו"ת נפש חי' חיו"ד סי' כ"ד וכ"ה מ"ש בזה באריכות:
ועיי"ש עוד בפר"ח שהביא מהרשב"א בחידושיו לחולין שעמד על המחקר אי המוהל ופליטת הבשר עם הבשר מקרי מין במינו או לאו והניח בצ"ע והוא העלה דדוקא הרוטב דהיינו המים שנתבשל בה הבשר הוא דמקרי אינו מינו עם הבשר אבל המוהל דהיינו פליטת הבשר מקרי מין בשר והו"ל מין במינו עם גוף הבשר עיי"ש ועי' בכנפי יונה וביד יהודה שם מ"ש בזה ועיי"ש עוד בפר"ח שכתב דגם רוטב עבה מין בשר הוא והוי מין במינו עם בשר עיי"ש וע' בכנפי יונה שם שהשיג עליו בזה והעלה דדוקא המוהל בלא מים נחשב למין בשר אבל רוטב שיש בו מים הוי שלא במינו עם בשר עיי"ש: (לב) אבל אם נתערב בשאינו מינו. עפת"ש מ"ש לענין טעם כעיקר דאורייתא ועיי' בחיו"ד להלן סי' ק"ט שכ' דלא הוי טכ"ע דאורייתא רק בכזית שלם ולא בחצי שיעור עיי"ש אמנם יעוין בשפ"ד כאן ס"ק כ"ג שכתב דגם טעם הבא מחצי שיעור הו"ל כבא משיעור שלם והוי דאורייתא עיי"ש איברא כי מדברי הכו"פ לעיל סי' צ"ב נראה דס"ל כהחוו"ד שמחלק בזה בין טעם הבא מכזית ובין טעם הבא מחצי זית עיי"ש ועי' בשו"ת בית יצחק (מהגאון מלבוב נ"י) חלק א' מיו"ד סי' קי"ח אות ג' וד' ומ"ש בזה. ועי' במנחת כהן בשער התערובות חלק ב' פרק ד' שכ' דאף דקיי"ל דטעם כעיקר דאורייתא מ"מ אם אכל פחות מכזית בכא"פ בתערובות הוי רק מדרבנן דאף דחצי שיעור אסור מן התורה היינו בעין אבל לא ע"י תערובות עיי"ש ועי' בפרמ"ג בשער התערובות חלק ב' פרק ב' שהביאו ועיי"ש במ"ש ע"ד בזה וכ' שיש לעיין במינו אם נתערב חצי שיעור חד בחד אם נימא דלא הוי אלא מדרבנן ולפ"ז ממילא דבספק אם נתערב חצי שיעור חד בחד במינו ביבש או בלח נאמר בו דהולכין בספיקו להקל וכתב דלכאורה נראה דאם הי' בקדירה מינו ואינו מינו יש להקל אף כשאין במינו רוב נגד האינו מינו אבל באמת זה אינו דממ"נ אם רוב איסור הוי א"כ הו"ל כאלו הוא בעין דאחרי רבים להטות ואם רוב היתר הוא הלא אפי' כזית שלם בטל מה"ת ברובא אפי' בלח ואי חד בחד מצומצם הלא נראה מדברי הרשב"א דקיי"ל דא"א לצמצם וסיים דלהלכה נראה דחצי שיעור אסור מה"ת אפי' ע"י תערובות ולא מיבעיא באינו מינו דאיכא דעה דההיתר מצטרף להאיסור ונהפך ההיתר לאיסור וכו' אלא אפי' במינו ושוה בשוה אפ"ה הוי טעם כעיקר מן התורה והולכין בספיקו להחמיר עיי"ש. ומ"ש הפתחי תשובה מהח"ס דדוקא כשקיבל החלב טעם ממשות הגדי וכו' עי' בפרמ"ג שם (בד"ה ודע) מ"ש מזה: ועיי"ש עוד בפרמ"ג (בד"ה ואני) שנסתפק בהא דקיי"ל טכ"ע דאורייתא אם הוא בתורת ודאי או דמספיקא מחמרינן וכתב דהן דאין נכנס בגדר ספק פלוגתא דרבוותא דאל"כ איך קיי"ל בנשפך להחמיר באינו מינו והא הוי ס"ס ספק שמא הלכה כרש"י דטעם כעיקר דרבנן ושמא הי' ששים ש"מ כיון דקבלו עלייהו כן ליכא ספיקא אך יש לעיין אם גם לקולא אמרינן כן ועיי"ש במ"ש הנ"מ לדינא בזה ועי' עוד בדבריו באו"ח בהנהגות הנשאל באו"ה סדר ב' אות נ"א:
ועיין ביד יהודה בפיה"א סק"ז מ"ש בענין טעם כעיקר והעלה בפיה"ק תמצית הדברים דאם נתערב כזית איסור בתוך אכילת פרס היתר אז לכ"ע אסור מדאורייתא ואם אכלו כלו בתוך שיעור אכ"פ לוקה עליו אבל אם לא נתערב בכשיעור אכילת פרס וכן אם לא נתערב ממשו כלל אלא הטעם בלבד בזה אף שיש כמה פוסקים דס"ל דבטל מדאורייתא מ"מ אנן קיי"ל להחמיר כדעת הפוסקים דכל שטעמו ניכר אינו בטל אך מ"מ אין להחמיר בכה"ג רק לומר דהאיסור אינו בטל אבל אין להחמיר ולומר בזה דגם ההיתר נחשב לאיסור מחמת טעם האיסור שבו דמהלימוד מבב"ח או מגעולי מדין אינו מוכח אלא דלא בטל. ועיי"ש מ"ש בדברי רש"י וסה"ת והרמב"ן דס"ל דגם לח הנבלע בדבר יבש הוי טעמו ולא ממשו אבל דעת התוס' והרשב"א והרמב"ם הוא דזה הוי ממשו. ועיי"ש עוד מ"ש לענין פליטת דבר גוש בתוך דבר לח אי הוי בכלל טעמו ולא ממשו וגם כתב שם לענין קמח בקמח דאם הוא מתערב יפה וא"א לאכול א' בלא חבירו וכן שאר שני דברים גושיים שבללן נמי הוי בכלל טעם כעיקר דאורייתא עיי"ש:
לג אפי' נודע שהי' רובו היתר. עבאה"ט ופת"ש מ"ש לענין אם גם בבשר עוף בחלב מחמרינן במין בשאינו מינו בנשפך ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות י"ז שהעלה שכן עיקר לדינא להחמיר בזה בבשר עוף בחלב כמו בבשר בהמה עיי"ש וכ"כ בשו"ת בית יעקב סי' קע"ב לדינא עיי"ש אמנם יעוין בכנפי יונה שהשיג ע"ד הבית יעקב בזה ודחה ראיותיו ונותן פנים מסבירות לדעת המקילין בזה עיי"ש ועי' במ"ז סוף סק"ה שכ' ונראה דבהפ"מ המיקל כהש"ך לא הפסיד עכ"ל ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ח שהעלה דהעיקר לדינא שאין להחמיר בזה כלל אפי' בהפ"מ עיי"ש ועי' בס' מנחת שי על הנהגות הנשאל באו"ה סדר ב' אות י"ז שעמד על המחקר אם חלב תחת שתי קדירות של בשר אחת של עוף ואחת של בשר בהמה ואינו יודע אם הי' בהם ששים ובא לשאול על שניהם כאחת אם נחמיר בשניהם ע"פ דברי האחרונים שכ' דהיכא דאתרמו בהדדי ספיקא דאורייתא וספיקא דרבנן כאחת מחמרינן בשתיהן דאל"כ יהי' זלזול לדרבנן וכ' די"ל דדוקא היכא דרבנן תלוי בדאורייתא אז הוי זלזול משא"כ בנ"ד דאין אחת תלוי בחברתה דאפשר אף שבאחת לא הי' ששים בשני יש ששים ובזה אין זלזול ע"כ אף אם ניקל להתיר הקדירה של בשר עוף אין זלזול להדאורייתא וכמו שמצינו בש"ך דגם בהי' בקדירה א' מינו ואינו מינו שהאינו מינו אסור והמינו מותר עיי"ש:
לד נודע שהי' רובו היתר. עבאה"ט מ"ש דלדידן דקיי"ל דבשר עוף מדרבנן יש להקל בנשפך גם בעין בשאינו מינו ועי' בשו"ת נפש חי' חיו"ד סי' כ"א שכתב בקדירה שהי' בה בשר בהמה ובשר עוף והבשר עוף הי' רובא ונפל חלב לתוכה או שתחב לתוכה כף של חלב ונשפך ואינו יודע אם הי' ששים או שהי' מתחלה בתוכה בשר עוף ונפל לתוכה חלב או שתחב לתוכה כף של חלב ואח"כ נתן לסוכה בשר בהמה ואינו יודע אם הי' ששים או שתחב לקדירה זו כף ואח"כ תחב הכף לחלב ונשפך ואינו יודע אם הי' ששים ועיי"ש במ"ש בזה וכתב דהיכא שידוע שיש ס' כנגד הבשר בהמה והספק הוא אם יש ס' גם נגר הבשר עוף בודאי יש להקל אך נסתפק שם היכא דהוי ספק אם הי' ששים גם נגד הבשר בהמה והאריך בזה והעלה דגם בזה מותר משום דאמרינן סלק החלב שאינו מינו כאלו אינו ובשר עוף רבה עליו ומבטלו ואף שהש"ך פסק כמהרש"ל דלא אמרינן בזה סלק מ"מ בכה"ג כשנתערב תחלה עם מינו ונתבטל ברובו יש לסמוך על המקילין לומר סלק ועיי"ש עוד בסי' שאח"ז מ"ש עוד בזה עיי"ש באריכות:
ועיין בשו"ת יד יוסף סי' ס"א שנשאל במה שבעובדא כזו כשבא לפני המורים דין נשפך בבשר עיף חלב מדוע אין שואלין אם לא בשלו בקדירה זו בשר בהמה בתוך מעל"ע וכתב שם סברות וצדדים למנהג זה משום דגם אם בשלו בשר בהמה בקדירה זו בתוך המעל"ע ג"כ לא הוי רק ספיקא דרבנן דטעם בלוע היוצא מכלי אפי' בב"ח לא הוי רק מדרבנן ע"כ שפיר מנהגם שאין שואלין על זה כלל עיי"ש ועי' בשו"ת שאילת שלום קמא סי' ס"ג שכתב ג"כ פנים מסבירות להקל בזה עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת בית יצחק (מהגאון מלבוב נ"י) חלק א' מיו"ד סי' ק"ב אות ו' באמצע התשו' שהביא דברי חכם אחד שרצה לומר טעם למנהג המורים שאינם חוקרים על זה בעובדא כזו והוא מדחה דבריו וכ' דבאמת צריך המורה לשאול על זה עיי"ש לדרכו ומי' בחמודי דניאל הלכ' בב"ח אות ט' שכ' בפשיטות דאם בשלו בקדירה בשר עוף וספק אם נפל לתוכה חלב אם בשלו מקודם בתוך המעל"ע לנפילת החלב בקדירה זו בשר בהמה אסור דהוי ספיקא דאורייתא עיי"ש וכ"כ ביד יהודה בהשמטות שבסוף הס' השייך לס"ק הנ"ל דבספק אם נפל חלב לקדירה שיש בה בשר עוף אם הי' הקדירה ב"י מבשר בהמה אין להקל עיי"ש ועי' בס' מנחת שי על הנהגות הנשאל באו"ה סדר ב' אות י"ז מ"ש בזה וכ' ג"כ דהעיקר להחמיר בזה כשהי' הקדירה מבשר בהמה אך נסתפק שם די"ל דדוקא אם סיפר השואל בעצמו שבשלו בקדירה זו בשר בהמה בתוך מעל"ע אבל אם לא סיפר בעצמו י"ל דהמורה א"צ לחקור אחר זה ע"פ דברי הנו"ב קמא חיו"ד סי' מ"ג וסי' נ"ז דאף לדעת הרשב"א דמצריך בירור בס"ס היינו היכא שיכול לברר ב' הספיקות אבל אם לא יתברר רק צד א' של הספק א"צ לברר (עפת"ש להלן בסי' ק"י בדיני ס"ס אות ל"ה ובדברינו שם ס"ק שע"ז וס"ק ש"פ) וה"נ בנ"ד הרי לא יתברר רק ספק א' ספק אם בשלו בה בשר בהמה אבל הספק הב' אם יש ששים או לאו לא יתברר וא"כ לכ"ע א"צ לברר גם זה הספק אמנם לדינא כתב שאין לסמוך על זה להקל מלברר די"ל דכיון דהשואל הוא לפנינו אם לא יחקור אותו על הנעשה הקדירה זו מהחל עד כלה הוי כמעלים עין מן האיסור רק בספק אם בשלו בקדירה זו בשר בהמה שמיל"ע זה בודאי יש להקל מטעם ס"ס עיי"ש:
ועיין:
עוד במנחת שי שם שכתב בפשיטות דאם בשלו בשר עוף בקדירה של בשר בהמה ב"י ואח"כ עירו הבשר עוף לקדירה רותחת ונפל לתוכה חלב ואינו יודע אם הי' ששים יש להתיר דהוי ספק דרבנן ומה שהבשר עוף הוא בלוע מבשר בהמה לא איכפת לן דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא עיי"ש ועי' מענין זה בשו"ת בית יצחק שם ועי' עוד ביד יהודה בהשמטות שם שכתב דאף אם הי' הקדירה שבשלו בה בשר עוף אינה ב"י מבשר בהמה ונפל לתוכה חלב ונשפך ואינו יודע אם הי' ששים נגד החלב כנ"ל אם חזר ובישל בקדירה זו אח"כ בשר בהמה בתוך מעל"ע חוזרת הקדירה לאיסורא מספיקא דאורייתא ואם עמדה קדירה של חלב לפנינו וספק אם נפל בה בשר עוף אע"פ שבשר עוף שהי' שם הי' מבושל בקדירה של בשר בהמה ב"י אפ"ה אין להחמיר כלל דהוא נמי ספיקא דרבנן משום דהבלוע בעוף מבשר בהמה הוא נ"ט בר נ"ט עיי"ש ועי' מענין זה בחמודי דניאל שם שכתב דאם בשלו בקדירה בשר עוף וספק אם נפל בה חלב אף הקדירה והעוף כשר משום דהוי ספיקא דרבנן כנ"ל אבל צריך לזהר שלא לבשל אח"כ בקדירה זו בשר בהמה בתוך המעל"ע דהוי ספיקא דאורייתא אבל לאחר מעל"ע אפשר יש להתיר וכן אסיר לתחוב בתוך קדירה של בשר עוף שיש ספק אם נפל בה חלב כף ב"י מבשר בהמה ואם תחבו אם אין ס' הכל אסור ואם יש ס' התבשיל מותר והכף אסור ואם בשלו בשר עוף בקדירה של חלב ויש ספק אם הקדירה ב"י או לאו התבשיל מותר דהוי ספיקא דרבנן והקדירה אסורה ויערה לקדירה אחרת של בשר אפי' ב"י מבשר בהמה דהא ליכא כאן איסור דאורייתא דהוי נ"ט בר נ"ט כדין דגים שעלו בקערה של בשר דמותר לאכלן בחלב אלא שאנו מחמירים לכתחלה כמש"ל סי' צ"ה א"כ בודאי דמותר לשומו בכלי של אחד מהן אפי' הי' ב"י דהא הוא נותן בתוך הכלי רק דרך עירוי ודרך עירוי אין קפידה כ"כ כמ"ש הש"ך סי' צ"ה סק"ה. ואם חממו בשר עוף בקדירה של חלב ב"י והספק הי' אם הי' היס"ב גם הקדירה מותרת עיי"ש:
לה שהי' רובו היתר. עפת"ש מ"ש מתשו' אמונת שמואל שם שהותנה דבכ"מ אין להקל אלא אם עכ"פ יש שם רוב נגד האיסור עיי"ש ועי' ביד יהודה בהשמטות שבסוף הספר שהביא דברי האמונת שמואל בזה ועיי"ש במה שפלפל בדבריו בזה:
לו שאין יכולין לעמוד עליו. עי' בשו"ת צמח צדק סי' מ"ג בעובדא שנמצא בשר בשומן וחלב (בציר"י) יחד ולא נודע אם נמלחו יחד כך וכתב שם דאילו הי' שם רק שומן וחלב הי' ספק דרבנן דחלב ושומן מקרי מין א' ובטל ברוב מדאורייתא אבל כיון דאיכא שם גם בשר שהוא עם החלב מין בשאינו מינו הו"ל ספק דאורייתא וכו' דלא שייך כאן לומר רואין את שאינו מינו כאלו אינו דלא אמרינן רואין אלא בנשפך ולא כשהוא לפנינו עיי"ש ועי' בשו"ת עבודת הגרשוני סי' י"ד שכתב ג"כ כדברי הצמח צדק בזה עיי"ש ועי' בשפ"ד לעיל סי' ס"ט ס"ק מ"ג שהתפלא ע"ד הצ"צ בזה דגם בזה שפיר לומר רואין האינו מינו כאילו אינו והשומן רבה עליו ותו הוי ספיקא דרבנן ולקולא דשמא לא נמלח החלב עמהם כלל דגם זה הספק אם נמלח הוי ספק לכל העולם כולו דמי יכול לידע זאת ודמי לנשפך ואין ידוע אם הי' ששים עיי"ש ועי' עוד בדבריו כאן בשפ"ד סק"ח שהתפלא ג"כ על דברי הצ"צ בזה עיי"ש ועי' בגליון מהרש"א בסעי' זה וסעי' שאח"ז מ"ש בזה איברא כי בשו"ת נו"ב קמא חיו"ד סי' ל"ב ובסי' ל"ג בהגה כתב כן באמת דלא אמרינן סלק את שאינו מינו במליחה עיי"ש ועי' בלב"ש בחידושי דינים ס"ק קכ"א שהביא דבריו והסכים עמו משום דבמליחה אינו מתערב ממש כמו בבישול וגם אין ידוע שנגעו כולם זה בזה נגיעה ממש עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת בית שלמה חיו"ד ריש סי' קל"ה שהשיג על הנו"ב והלב"ש בזה והעלה דגם במליחה אמרינן רואין את שאינו מינו כאלו אינו עיי"ש ועי' בס' משמרת שלום לעיל סי' ס"ט בשפ"ד ס"ק מ"ג (בא"ד ד') מ"ש בזה באריכות ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק י"ד שהביא דברי הנו"ב הנ"ל וכ' עליו וז"ל מיהו היינו כשהבשר נוגע לשניהם או שהבשר נוגע להשומן והשומן להחלב בודאי דאמרינן סלק ובודאי מצד הסברה דהיכא דנוגע לשניהם אין לומר סלק במליחה כיון דאינו כמו בישול להתחלק ממש בשוה מי יודע אם בא הפליטה של זה בשוה כמו זה להבשר אך עכ"ז צ"ע במליחה כיין דבלא"ה הרבה סוברים דגם שומן אינו אוסר במליחה אלא כדי קליפה וכאן יש ספק אם יש ס' ג"כ גם הא דחלב ובשר הם אינו מינו בטעמא אינו דבר ברור וכו' וצ"ע וכפי הנראה דיש להתיר בקליפה עכ"ל:
ועיין בשו"ת שערי דעה חלק ב' סי' פ"ו שנשאל בשומן מאווז טריפה שלא נמלח כלל מפני שהי' בחזקת טריפה שנתערב והותך ביחד עם רוב שומן כשר ונשפך ואינו ידוע אם יש ששים וכ' דלכאורה לא דמי לדין דמין במינו ונשפך כיון דהטריפה לא נמלח אפשר שהדם שבה אוסר השומן הכשר דהו"ל מין בשאינו מינו עד שיודע שיש ששים נגד כל השומן הטריפה דהא לא ידעינן כמה דם נפק מיני' לשער בתערובות הדם לבד. והשיב להקל בפשיטות כיון דקיי"ל דם שבשלו אינו אלא מדרבנן לרוב הפוסקים הדר הו"ל ספיקא דרבנן אך הרב השואל פקפק ע"ז דעכ"פ לא גרע הדם של השומן מציר טריפה שאסור דקיי"ל הטמאין לאסור צירן ורוטבן. וכתב דלכאורה יפה העיר וכעין מ"ש הח"ס דדם מן החי אסור משום ציר מן החי אבל לדינא ז"א מכמה טעמים חדא דלדעת הפוסקים שהביא הפר"ח בסי' ע' ציר טריפה אינו אסור אלא מדרבנן אלא דבלא"ה מסתבר דמצד איסור ציר טריפה לא עדיף מדבר שהוא בא מכחו והוא השומן דמן התורה בטל ברוב כשאר מין במינו וכו' ואף לדעת החולקים דלא אמרינן סלק מודים שאין להחמיר בזה במקום ספיקא ובפרט בשומן שאינו מוחזק כל כך בדם. וכתב שם עוד דלכאורה אף שהוא רק מדרבנן יש להחמיר בספיקו כיון דאיכא בזה ספיקא דשני איסורין דרבנן איסור דם ואיסור ציר טריפה וכבר כתב במ"א דבשני איסורים דרבנן יש להחמיר בספק כדמוכח בש"ס נזיר דף כ"ט ע"ב משום דמתחזי כתרין איסורין דרבנן מ"מ בנ"ד יש לצדד משום דאין איסור ציר טריפה חל על איסור דם דאין איסור חל על איסור שהרי קודם שנתבשל השומן כל צרכו והתחיל הדם להיות פורש ממקומו הי' עליו איסור דם מה"ת ואף שנפקע אח"כ ע"י הבישול מ"מ האיסור דרבנן לא פקע ונשאר מהאיסור תורה הקדום ולא אתי איסור ציר טריפה דרבנן וחייל עלה ומ"מ לדינא סיים שאין להחמיר בצירוף צדדי ההיתר הנ"ל עיי"ש באריכות:
לז ונודע שהי' רובו היתר. דוקא אם בבירור יש רוב ממינו אבל אם גם זה ספק אע"פ שיש ס"ס אפ"ה אסור מדאורייתא כיון שא"א לסלק את שאינו מינו כאילו אינו. יד יהודה בפיה"א סק"ט ובפיה"ק ס"ק י"ב עיי"ש: (לח) רואין את שאינו מינו וכו'. עי' בתשו' הרב מו"ה יהודא ליבש מפאלטשען סי' י"א שעמד על המחקר לפי מה דקיי"ל בכ"מ דלא אמרינן תרי רואין מה יהי' הדין אם נפל בשר ורוטב טריפה בבשר ורוטב כשירה ונשפך באופן שצריכין לומר ב' פעמים רואין והביא בשם הגאון חסד לאברהם ז"ל שהביא מדברי התוס' חולין דף ק' בד"ה הוי דמשמע דאמרינן בכה"ג ב' פעמים רואין וכתב דמשם אין ראי' דשם מיירי בב' איסורין שאנו מסופקים אם נפלו בזה אחר זה דבזה בודאי אמרינן ב' פעמים רואין כי בשעה שנפל האיסור הראשון שהיינו אומרים רואין לא הי' צריכין לומר עוד הפעם רואין וכן כשנפל השני כבר הי' נתבטל הראשון משא"כ אם נפלו שניהם בב"א וכתב דמלשון הט"ז סק"ה נראה דאפי' על ב' איסורין בבת אחת אמרינן רואין עיי"ש:
לט את שאינו מינו. עפת"ש ועי' במ"ז שם שכתב שאלה דשיל"מ כגון ביצה שנולדה ביו"ט שראוי לאכילה למחר דקיי"ל להלן סי' ק"ב דאם נתערבה במינה אפי' באלף לא בטלה אפי' כולן טריפות ואם נתערבה בשאינה מינה בטל בס' מהו הדין היכא שנתערב במינה תחלה ואח"כ באינה מינה אי אמרינן רואין וכו' אי לאו וכתב דכיון דהא דדבר שיש לו מתירין אינו בטל הוי מדרבנן ואם נתערב דשיל"מ במינו באופן שיש ס' לא נ"נ מצד עצמו ואינו אסור רק מדרבנן ע"כ אם נפל אח"כ לאינה מינה ויש ס' באינו מיט לחוד נגד הדשיל"מ אמרינן רואין והכל שרי וכ' דכל זה הוא רק ביו"ט דעלמא אבל ביו"ט אחר שבת דהוי דאורייתא כמבואר באו"ח סי' תקי"ג במ"א סק"א יש לאסור בנפל אח"כ לאינו מינו דבכה"ג אין אומרים רואין וכו' עיי"ש אמנם יעוין בהגהות הגאון מהרש"ק ז"ל על הפרמ"ג שם שהשיג עליו בזה וכתב דלטעם הפוסקים דס"ל דשיל"מ לא בטל דעד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר א"כ גם בזה שאני דשלי"מ משאר איסורין דבשיל"מ לא אמרינן רואין וכו' עיי"ש ועי' בס' בית יהודה (להרב מהר"י לאנדא ז"ל) שהשיג ג"כ על הפרמ"ג בזה וכתב דלא מיבעיא בעובדא דהפרמ"ג שנתערב דשיל"מ במינו ויש ששים ואח"כ נפל לאינו מינו ויש ס' באינו מינו לחוד נגד הדשיל"מ דלא אמרינן סלק אלא אפי' כשנפל דשיל"מ במינו ובאינו מינו בב"א ג"כ לא אמרינן רואין ולא מהני מה שיש ס' באינו מינו לחוד נגד הדשיל"מ עיי"ש באריכות וכ"כ בשו"ת אבני קודש סי' א' באמצע התשו' עיי"ש ועי' שם עוד במ"ז שנסתפק אם נתערבו הרבה מיני עופות יחד שחלוקין בשמן ויש בהם אפרוח אחד שנולד ביו"ט. (דקיי"ל באו"ת סי' תקי"ג סעי' ח' שהוא אסור) מי אמרינן סלק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ולפ"ז ממילא אם אירע שהי' ממין א' דעוף ב' או ג' וכן ממין השני הי' ג"כ ב' או ג' ואחד מהם נולד ביו"ט ואינו יודע איזה מהמינים הוא מותר כיון דכולן בגדר הספק נינהו א"כ אי אמרינן רואין וכו' ממ"נ הוא מותר דדבר שיל"מ באינו מינו בטל הוא ועיי"ש במ"ש בזה לדינא ולפי דברי האחרונים הנ"ל בלא"ה אין להקל דבכל גווני לא אמרינן בדשיל"מ רואין וכו' וכאמור (ועי' בדברינו להלן סי' ק"ב ס"ק כ"ו וס"ק כ"ד):
מ רבה עליו ומבטלו. עבאה"ט ופת"ש ועי' בחכמת אדם כלל נ"א סעי' ט"ו שסיים דרק בהפ"מ וצורך מצוה יש לסמוך על המקילין להתיר השאינו מינו עיי"ש אבל דעת הפרי תואר סק"ח שאין להחמיר בזה כלל עיי"ש וכן כתב הכו"פ סק"י והחוו"ד דהעיקר לדינא כהט"ז עיי"ש ומבואר מדבריהם דאפי' שלא בהפ"מ יש להקל ועיי"ש עוד בפרי תואר שכ' דבזה כ"ע מודים היכא דנפל תחלה למינו והי' רוב לא איכפת לן במה דנפל אח"כ לאינו מינו דאע"פ שיש בהשאינו מינו חצי חלק מהמין שנתערב בו אפ"ה גם היש"ש והש"ך יודו דשרי דמה בכך אם נרגש הטעם הא אפי' בעינו שרי ומכ"ש הרגשתו עיי"ש וכ"כ במ"ז סק"ה (בד"ה והנה) עיי"ש ובחוו"ד בביאורים סק"ד עיי"ש:
ומ"ש הבאה"ט מהט"ז דכל זה וכו' אבל אם נתערב תחלה עם אינו מינו ואח"כ ניתוסף שם מינו ודאי כבר נ"נ וכו' עי' במ"ז שם שמפקפק בדין זה דמה בכך שנפל לאינו מינו תחלה ונ"נ מ"מ כיון דעתה נפל לשם מיני דהיתר ונעשה רובא דהיתרא סוף כל סוף ליכא איסור תורה עכשיו דחנ"נ בשאר איסורין אינו אסור אלא מדרבנן וספיקו לקולא ומצדד בזה וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בשו"ת בית יעקב סי' ס"ב שכ' ג"כ לדחות דברי הט"ז בזה ועי' בדבריו להלן סוף סי' קע"ב שהביא עוד ראי' דאפי' בזה אחר זה אמרינן סלק עיי"ש ועי' בכנפי יונה מ"ש בזה ומה שפלפל בדברי הבית יעקב בזה ולדינא העלה בהחלט להקל כיון דכל דין דחנ"נ דרבנן יש להקל לכל הפחות בכה"ג כשיש ספק אם הי' בהאינו מינו ששים עיי"ש איברא כי בחוו"ד בביאורים סק"ד נתן פנים מסבירות לדין זה של הט"ז דאף דחנ"נ בשאר איסורין לא הוי אלא מדרבנן וכאן מיירי בנשפך דאיכא ספק דרבנן אפ"ה נכונים דברי הט"ז דאסור דכיון דנפל חתיכת נבילה לרוטב בפחות מששים נאסר הרוטב ואפילו נפל אחר כך לתוכו עוד חתיכות כשרות שהן מינו אפילו הכי הרוטב שנאסר מחמת שקיבלה טעם מהנבילה א"א לסוחטו ואסור לעולם דאפשר לסוחטו מדאו' אפי' בשאר איסורין. אך כ' דכ"ז הוא רק אם לא ניתוסף שם אלא מינו ברוב וכאמור אבל אם ניתוסף עוד רוטב עד דאיכא ס' נגד האיסור אחר שנשפך בזה יש להקל בספק אם הי' ס' גם קודם שנשפך דאז אפי' לא הי' ס' מקודם אינו אסור רק מטעם חנ"נ דאינו אלא מדרבנן ומותר מספק עיי"ש:
ועיין בשו"ת טוטו"ד קמא ריש סי' קכ"ה שכתב דאם נפל תחלה למינו ואח"כ לאינו מינו רק שלא נודע התערובות רק לאחר שכבר נפל גם להאינו מינו אע"פ שלדעת הש"ך לכאורה יש להחמיר גם בזה כיון שלא נודע התערובות עד אחר שבא גם לאינו מינו א"כ לא נתבטל מה"ת בתחלה רק עתה כשנודע ועתה הרי כבר יש שם גם האינו מינו ואסור לדעת הש"ך מ"מ בזה אין להחמיר דהוי ס"ס שמא הלכה כהסוברים דגם בזה אמרינן סלק ואת"ל כהש"ך דלמא הלכה כדעת החולקים שאין לחלק לענין ביטול בין נודע או לא נודע עיי"ש לדרכו:
מא ומבטלו. עי' בס' חידושי הרז"ה (מהגאון מו"ה וואלף אלעסקיר ז"ל) בהלכות יי"נ סי' קל"ד בש"ך ס"ק כ"א שמבואר מדבריו היכא דנפל איסור לקדירה ולולא דבר היתר א' שיש שם ג"כ הי' האיסור פגום בהתבשיל שבקדירה רק שע"י דבר ההיתר שיש ג"כ בקדירה ההוא המשביחו מרגישין טעם האיסור לשבח אמרינן סלק דבר ההיתר הלזה כמו שאינו ואמרינן דהתבשיל שבקדירה פוגם הטעם איסור והו"ל נטל"פ עיי"ש ועי' בפרמ"ג בשער התערובות חלק ג' סוף פרק ד' (בד"ה שוב ראיתי) שנתעורר ג"כ בזה וכ' דלכאורה י"ל דאם נפל איסור לאינו מינו ויש שם מלח הפוגם את האיסור ההוא ועי"כ נותן טעם פגום בתבשיל אלא שיש שם היתר מינו של האיסור שעי"כ אין המלח פועל פעולתו להפגום שמעט הוא בערך שניהם וכיוצא בזה דלכאורה נראה שהוא מותר כיון דלולא ההיתר הי' האיסור נטל"פ ועיי"ש מ"ש בזה ועי' ביד יהודה לעיל סי' ס"ט בפיה"א סוף ס"ק ס"ג ובסי' זה סוף ס"ק י"א שהביא דברי הרב הרז"ה הנזכר ועיי"ש במ"ש בזה והעלה לדינא שיש חילוק בזה בין אם היתר המשביחו הוא מין במינו עם האיסור או לאו דהיכא דההיתר הוא ממין האיסור בזה יתכן דברי הרז"ה הנזכר דאמרינן סלק וחשבינן לי' לנטל"פ אבל היכא דההיתר המשביחו הוא אינו מינו של האיסור רק שטעם ההיתר משביחו ועל ידי זה נרגש טעם האיסור בזה לא אמרינן סלק כל שעכשיו נרגש טעם האיסור עיין שם:
סעיף ג:
מב וא"א לעמוד על שיעורו. עפת"ש מ"ש מתשו' אמונת שמואל ועי' בגליון מהרש"א לעיל סי' פ"א בש"ך סק"ח שכתב ראי' לדברי האמונת שמואל ועי' בפרי תואר סק"ט שכתב דהיכא דהוי ספיקו בגוף של איסור דלא ידוע כגון שנפל איסור לתוך היתר ונצטמק ולא ידוע כמה הוי כשנפל לא משערינן האיסור אלא כמות שהוא כעת לפנינו ואפי' יודע שהי' האיסור גדול ממה שהוא לפנינו רק שנצטמק ע"י הבישול דאמרינן דכמו שנפחת מהאיסור ע"י הבישול נפחת גם מההיתר כנגדו לפי ערך שיעור ס' ואצ"ל אם אינו יודע בבירור שהי' האיסור גדול ממה שבא עכשיו לפנינו ואין חילוק בזה בין מין במינו או במין בשאינו מינו עיי"ש וכתב שם עוד וז"ל ואיכא לספוקי בהיכא דנאבד האיסור וידענו ודאי דאיכא רובא דהיתרא אלא דלא ידענו אי איסורא הוא חלק מס' דהיתרא דקמן או טפי מחלק אחד מס' ואיכא פנים לומר דהיינו נשפך ההיתר דמה לי נשפך ההיתר ומה לי נשפך האיסור ואסור במין בשא"מ. ואיכא פנים לומר דלא דמי לנשפך ההיתר דהתם ליכא ס' בהיתר נגד האיסור דקמן ואתחזק איסורא ואנו באין להתירו בחלק שנשפך שאין ידוע משא"כ בנאבד האיסור לא אתחזק קמן איסור שהוא טפי מההיתר וכשאתה בא להביא צד האיסור אינך מתחיל אלא בספק ובנשפך ההיתר אתה מתחיל לדין בהיתר בספק והבן. ומסתבר דלא מטינן להקל בספק דאורייתא ואסיר בכל גווני עכ"ל:
מג שהוא מאיסורים של דבריהם. עפת"ש מ"ש מתשו' אמונת שמואל לענין ספק באיסור דרבנן ועי' בשו"ת פרי צדיק הספרדי סי' כ"ו מ"ש בזה באריכות ועי' במ"ז סק"ג מ"ש לענין אם הוא איסור דאורייתא ונתגלגל לדרבנן וכתב דאם נתערב איסור דאורייתא בשאינו מינו ונשפך ואח"כ נתרבה בשוגג ויש יותר מששים יש לעיין כיון דחנ"נ בשאר איסורים לא הוי רק מדרבנן י"ל דתו הוי ספיקו להקל אבל לדינא כתב דכיון דמתחלה טרם שהוסיף הי' ספיקא דאורייתא אע"פ שנתגלגל אח"כ לדרבנן אין הולכין בספיקו להקל וכמו דקיי"ל בספק טריפה שנתבשל בכלי דאף לאחר המעל"ע הכלי אסורה, עיי"ש:
מד מאיסורים של דבריהם. עפת"ש מ"ש מתשו' אמונת שמואל ומ"ש מהפרמ"ג דאפי' היכא דאיכא קפילא א"צ למטעמי' עיי"ש במ"ז סק"ג ושפ"ד סק"ז והנה בחכמת אדם כלל נ"א סעי' י"ד כתב מהכו"פ דבכ"מ שאמרו להקל באיסור דרבנן ספק נפל או לא נפל או בנשפך וספק אם הי' ששים או לאו הוא דוקא אם הוא באופן שא"א לברר על טעמו אבל כשאפשר לברר ע"י טעימה אף באיסור דרבנן צריך ליתנו לעכו"ם למטעמי' דאע"ג דאין סומכין על טעימת עכו"ם ה"מ לחומרא אבל לא להקל וסיים שדבריו נכונים לדינא עיי"ש אמנם המנהג הוא כמ"ש הפרמ"ג ומעולם לא שמענו משום בעל הוראה שיורה ליתן לעכו"ם למטעמי' יהי' באיזה אופן שיהי' דגם לחומרא אין נותנין לעכו"ם לטעום (ועי' בדברינו להלן סי' ק"ט ס"ק מ"א מ"ש עוד כיוצא בזה מהפרמ"ג):