דרכי תשובה - ד· רבי צבי הירש שפירא
סימן צו
סעיף א:
א אין לשון. עפת"ש ונחלת צבי מ"ש מתשו' צמח צדק שאסור לתת חלב לתוך היין לצחצחו אף שיש ס' דהוי מבטל איסור לכתחלה והפת"ש חולק עליו בנ"צ ותמהני שלא הביא דברי הכנה"ג בהגהות הטור אות ג' שכתב כדבריו להתיר לערב ביין מעט חלב והסכים עמו מהר"י אושקפ"ה עיי"ש ועי' במ"ז סק"א שהביא דברי הצמח צדק והכנה"ג הנזכר וכתב דבאמת לא פליגו הצ"צ עם הכנה"ג רק במערב, חלב ביין לתקנו דמשום הפסד היין מתיר הכנה"ג דהו"ל כמו דיעבד אבל לערב לכתחלה מעט חלב בפת אפי' בפחות מס' אפי' שלא ע"מ כדי לאכלו בבשר אסור הפת לכ"ע עיי"ש אכן בשו"ת מהרי"ט חלק ב' ביו"ד סי' י"ח מתיר גם במערב מעט חלב בפת בפחות מס' דאין זה מבטל איסור לכתחלה דהיתר בהיתר הוא עיי"ש ועי' מזה בס' בית יהודה (מהגאון מהר"י לאנדא ז"ל מפוזנא) בחידושיו ליו"ד לעיל סי' ס"ט סעי' י"ד מ"ש בענין זה ונותן פנים מסבירות להלכה לדברי המהרי"ט בזה עיי"ש ועי' בס' קול בן לוי (מפתחות הכנה"ג) סי' קל"ו שכתב וז"ל מותר לערב חלב ביין אם יש ביין ס' כנגד החלב ולשתותו עם בשר עכ"ל והביאו הגאון הח"ס בהגהותיו להיו"ד כאן והסכים שכן עיקר לדינא להקל אך כתב דכ"ז ביין אבל ליתן מעט חלב במים צ"ע קצת עיי"ש (וע"ל סוף ס"ק ב' מ"ש מהגאון מהרש"ק) ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ב ובפיה"ק סק"ב שהעלה דבמה שנותנין מעט חלב ביין כדי לצחצחו ויתלבן ויהי' לו מראה יין טוב כיון דאין דרך כלל לתת הרבה וגם אדרבה החלב פוגם ביין שממתקו ומבטל חריפתו ובודאי אין נותנין אלא מעט מותר גם לכתחלה דלא שייך לאסור מלבטל איסור לכתחלה אלא אם יכול לבא לידי טעם אך הוא נותן בכוון פחות מס' כדי שיתבטל לכך הוי מבטל איסור משא"כ אם אופן תיקונו אינו בנמצא כלל שיתן טעם זולת באינו נ"ט אין זה מבטל איסור וסיים שכן המנהג להתיר בכה"ג עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' תרנ"ז אות ו':
ועיין בבאה"ט לעיל ריש סי' פ"ז מ"ש מהרדב"ז אודות הצוק"ר שמערבין בו חלב ועי' בדברינו שם (ס"ק כ"ה) מ"ש בזה לדינא ועי' עוד בדברינו להלן סי' צ"ט (ס"ק מ'):
ועיין בחמודי דניאל הלכ' בשר בחלב אות י"א שהעלה דה"ה שאר משקה שדרך לשתותו בצמא ועושין ממנו הרבה (דמיעוט אפי' פת מותר) כגון קווא"ס אסור לעשות בחלב או בשר ואם הוא משקה חומץ אסור לעשותו אפי' בכלי של א' מהם דלא שייך בזה נ"ט בר נ"ט ולא נטל"פ מחמת שאינו ב"י דכל זה לא שייך בדבר חריף שאם יבשלו עם הפוכו אסור אפי' בדיעבד עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' צ"ו ס"ק ס"א):
ועיין עוד בשו"ת מהרי"ט שם שכתב שכל מה שכ' בפוסקים להחמיר בענינים אלו בזה ובכיוצא בזה הוא רק אם יש לחוש שיאכל עם בשר או חלב ממש אז גזרינן שלא יאכל כלל אבל בדבר שאין לחוש רק שיאכלו אחר אכילת בשר או גבינה וחלב אין לחוש כולי האי כיון שאינו בשר או גבינה וחלב ממש אלא שהוא בכלל תבשיל של בשר או של גבינה עיי"ש והביאו במנח"י כלל ס' סוף סק"ג עיי"ש:
ב לשין. עי' פלתי סק"א שהביא מדברי המהרי"ט דאם יש ס' בעיסה נגד החלב נתבטל בס' ומותר לאכלה בבשר והשיג עליו והוכיח דלא מהני מה שיש ס' נגד החלב עיי"ש אמנם יעוין בבית מאיר שהתפלא על הפלתי בזה וכי ס"ד שיהא איסור דרבנן חמור מאיסור דאורייתא שאם בישל בב"ח ממש יהי' בטל בס' ושרי ובכגון זה יהי' הפת כולו אסור עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל נ' סעי' ד' שפסק כן לדינא בפשיטות דדוקא כשהי' בהעיסה כ"כ חלב עד שלא הי' בה ס' כנגדו אסיר אבל אם אין שם רק מעט חלב עד שיש בהעיסה ס' כנגדו מותר עיי"ש:
ולענין אי שרי לכתחלה לעשות כן לערב מעט חלב במים באופן שיש ס' בהעיסה נגד החלב ולאפות בו פת אפי' ע"ד לאכלו לבדו עם חלב עי' בדברינו להלן (ס"ק ל"א):
ג עיסה. עבאה"ט ועי' בס' עצי לבונה שכתב דמדברי הלו"ז בענין מדוכה יש ללמוד לכאורה דמי שיש לו קדירה מיוחדת תמיד להחם בה חמין ואינה לא של בשר ולא של חלב ומשתמשין בכל יום תמיד בהמים פעמים לבשר ופעמים לחלב ואח"כ זב תחת קדירה זו רוטב של בשר דאסור להשתמש בקדירה זו אף לבשר דלמא ישכח וישתמש בהמים לחלב ג"כ כמו שהי' רגילים עד עתה אמנם לדינא העלה מדברי הפרמ"ג דאם יחדוהו לבשר וייחד ג"כ קדירה אחרת להשתמש בה בחלב שרי עיי"ש ועי' בשו"ת אוריין תליתאי סי' צ"א שהעלה ג"כ להקל בזה עיי"ש ועי' בהגהות מהרש"ק ז"ל על הפרמ"ג ריש סי' זה שכתב ג"כ להקל בזה דאין כאן חשש כלל דאף כשיטעו להשתמש בהמים שבקדירה זו לחלב ג"כ אין איסור שהרי יש כמה נ"ט ולדעת כמה פוסקים מותר אף לכתחלה וגם אין חשש רק כל זמן שהוא ב"י דלאחר מעל"ע הוי נטל"פ ואין לחוש בזה לשום מכשול ע"כ אם נעשה של בשר או של חלב יכול להחזיקו כך עיי"ש ועי' בס' משמרת שלום במ"ז ריש סי' זה שהביא דברי הגהות מהרש"ק הנזכר וסיים וז"ל ונלענ"ד די"ל דדוקא אם אירע שנבלע בהקדירה הנ"ל הנקרא פארוו"ע טא"פ הרבה בשר או חלב אז הוצרך הגאון הנ"ל להחזיק הקדירה לבשר או לחלב דוקא ולהחזיקה כמו שהיתה מקודם אסור אבל אם רק ניתז על קדירה טפה מרק של בשר או חלב יכול אף לכתחלה להשהות הקדירה מעל"ע ואח"כ ישתמש בה כמקודם מים וליתנם לבשר או לחלב וכמו שהעלה כן בבינת אדם שער או"ה סי' מ"א אות נ"ח ע"ש טעמו ונימוקו בזה עכ"ל (ועי' בדברינו להלן סי' צ"ט ס"ק ק"ו) מ"ש עוד בזה: ובגוף הדין שכ'. הבאה"ט מהט"ז לענין מדוכה וסיים שהפר"ח חולק ומתיר עי' במנח"י כלל ס' סק"ג ובתורת יקותיאל סק"א שהשיגו ג"כ על הט"ז בזה ומתירין עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל נ' סעי' ז' ובחוו"ד ריש סי' זה שכתב שכן עיקר לדינא להתיר בזה עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' תרנ"ו מ"ש בזה ועי' בשו"ת מנחה חדשה סי' כ"ד מ"ש להצדיק דברי הט"ז בזה ומדחה דברי הפר"ח והמנח"י עיי"ש באריכות אבל המעיין בגוף דברי הפר"ח ריש סי' זה יראה דכל ההיתר של הפר"ח הוא משום שכן הוא רגיל להיות בכל בית מדוכה מיוחדת לבשר ומיוחדת לחלב וכשדכין התבלין דכין התבלין שרוצים לאכול עם בשר במדוכה של בשר והתבלין שרוצין לאכול עם חלב דכין בכדוכה של חלב ע"כ מדוכה זו אע"פ שלא ייחדה מתחלה לא לבשר ולא לחלב מ"מ עתה כשחוזר ומייחדה לבשר לבד מזהר זהיר בה עכ"ד ומשמע מדבריו דדוקא במקום שרגילים לעשות מדוכה של בשר בפ"ע ושל חלב בפ"ע אז אף שאירע שזה לא הי' מדוכה לכל אחד ואחד בפ"ע מ"מ עתה כשנעשית של בשר לא חיישינן אבל במקום שאין הרגילות להיות מדוכה לכל אחד בפ"ע רק מדוכה אחת ובה דכין דברים שאינם לא של בשר ולא של חלב אם אירע שדכו בה שומן אווז אסורה המדוכה דחיישינן שידוך בה תבלין הנתונים בתבשיל של חלב עיי"ש וכ"כ בפרי תואר סק"א ובמ"ז סק"א ובמחצית השקל ריש סי' זה לדינא עיי"ש:
וכתב שם עוד בפרי תואר דכל זה הוא רק היכא שיש לחוש לשומן הדבוק במדוכה אבל היכא דליכא שומן דבוק כגון שרחצו אותה היטב אף במקום שהרגילות להיות רק מדוכה אחת כנ"ל אין לחוש דלו יהי' שיתנו התבלין שנידוכו באותה מדוכה בתבשיל של חלב הא הו"ל נ"ט בר נ"ט ואפי' להמחמיר בעלמא בדין נ"ט בר נ"ט מ"מ כאן לא יחמיר לגזור בשבילו עכ"ד אמנם במ"ז שם הניחו בצ"ע דבודאי אף אם הדיחו המדוכה אח"כ אסור דהא נ"ט בר נ"ט ואינו ב"י לא מהני במדוכה עיי"ש ועי' בדברינו בסי' הקודם (ס"ק ס' וס"א) וצ"ע לדינא:
ומ"ש הבאה"ט מהא דלעיל סי' צ"ו דתבלין שנדוכו במדוכה של בשר אין אסורין אלא לחלב אבל לבשר מותר עי' בפר"ח סק"א שכ' הטעם דלא גזרו רק בפת ולא בדבר אחר עיי"ש ועי' בנחלת צבי מ"ש בזה ועי' ביד יהודה בפיה"א ובפיה"ק ריש סי' זה סק"ו מ"ש בענין זה והעולה מדבריו לדינא דאם כי הדין דין אמת דלאו דוקא עיסה דה"ה כל דבר אשר הדרך להחזיקו לזמן מרובה ולאכלו בין עם חלב בין עם בשר דינו כדין עיסה ואף בדיעבד אסור כמו פת מ"מ בתבלין ומלח כיון שהדרך להחזיק כלי מיוחד למלח של בשר בפ"ע ולשל חלב בפ"ע אין לחוש ולכן לא שמענו בשום מקום שמלח וכיוצא שנבלע בו בשר או חלב דנימא דאסור לגמרי ופשוט דהטאלפי"ן מלח שנבלע בו בשר שמחויב לפררו ולטחנו תיכף וליתנו בכלי של בשר וכן בנבלע בו חלב ליתנו בכלי של חלב ולא יניחנו שלם כדי שלא יבא לידי מכשול ומכ"ש שאסור ליתנו לאחר הפירור בכלי חדשה שאינה של בשר ולא של חלב אא"כ ייחדה בפירוש לשל בשר או לשל חלב עיי"ש וה"פ:
ד בחלב. עי' בהגהות חכמה שלמה שנסתפק בלש עיסה במי חלב או במימי חלב דהוי דרבנן לכל חד כדאית לי' לעיל סי' פ"ז אם נאסר פת זה לאכלו בחלב ועיי"ש במ"ש בזה והעלה לדינא להחמיר עיי"ש ועי' בס' יד אלימלך סי' כ"ט שעמד ג"כ בחקירה זו אם יש להקל בעיסה שנילושה במי חלב הנקרא סערוויטק"א יען כי הוא רק מדרבנן ועיי"ש במ"ש בזה ותמהני שלא הביאו מדברי הלחם הפנים לעיל סי' פ"ז ס"ק כ"ט בלחם לבן של עכו"ם אע"פ שבקצת ערי אשכנז דרך האופים להחמיץ העיסה במי חלב הנקרא מולקי"ן בצירוף שאר שמרים אין לאסור דכיון דלא הי' כח במולקי"ן לבד להחמיץ העיסה רק בצירוף שאר דברים הו"ל זה וזה גורם עיי"ש והביאו בבל"י שם בסוף הסי' ועיי"ש במ"ש ע"ד בזה והביאו גם בשיורי ברכה שם אות ז' לדינא עיי"ש וביד דוד שם בהגהות ב"י אות ל"ה הרי דפשיטא להו דמשוה דין עיסה שנילוש בחלב לא אסרוהו דהא מה"ט הו"ל לכמה דיעות אחרונים לאסור אפי' יש ס' בפת נגד החלב וגם אינו מחמץ העיסה ובע"כ דהוא משום דהמולקי"ן שהוא מימי חלב הוא רק מדרבנן ע"כ לא שייך גזירה ודוחק לומר שהעכו"ם האופה עושה שינוי בצירוף הפת להיכר שנעשה עם מולקי"ן ואולי יש לומר כיון שכל פת פלטר שם בעיירות הללו נעשו באופן זה ופת פלטר ניכר לכל לא שייך לגזור כיון דניכר לכל רואה ולא אתי למיכל שום פת פלטר עם בשר בעיירות הללו וצ"ע. אמנם כל זה הוא לענין דיעבד או בגווני שכתב שם בלחה"פ ובבל"י שכל פת פלטר נעשה באופן זה וא"א להשיג פת אחר אז מותר אבל לכתחלה כשאפשר להשתמט מלעשות פח כזה בודאי פשוט הוא דאסור ויותר מזה כתבו האחרונים והבאתי דבריהם להלן (ס"ק ל"ז) דאפי' ללוש פת במים שהוחמו בקדירה של חלב ב"י אסור לכתחלה דשמא ישכח ויאכל הפת עם בשר דאע"ג דגם אם ישכח ויאכלנה עם בשר לא יאכל איסור בדיעבד מ"מ לענין פת החמירו חז"ל לאסור ללוש לכתחלה אפי' בדבר שמותר בדיעבד עיי"ש באורך א"כ פשיטא דבנ"ד אע"ג דבדיעבד לא עביד איסור דאורייתא גם אם יאכלנה עם בשר אסור לכתחלה:
ה שמא יבא לאכלה עם בשר. עפת"ש מ"ש מהלב"ש לענין אם נתערב פת זה עם ככרות אחרות וז"ל הלב"ש מעשה באשה שערכה לחמים גדולים מתוך העריסה לתוך התנור ולבסוף לא נשאר בהעריסה רק שיעור לחם אחד ונשפך רוטב של בשר הרבה מהקדירה להעריסה והושיבה גם הלחם ההוא לתוך התנור כי לא ידעה כי יש קפידא בדבר ואח"ז נתערבו הלחמים והוריתי דמדינא נ"ל שנתבטל הככר ההוא ככל דין ביטול יבש ביבש המבואר בסי' ק"ט ואף דהוי חהר"ל ודבר שבמנין אפ"ה בטל דליכא למימר כיון דלא הוי איסור מחמת עצמו רק איסור בלוע מחמת הרוטב שנבלע בככר א' דז"א דזה מיקרי איסור מחמת עצמו כמו בשר הבלוע מחלב וכו' אמנם בנ"ד כיון שלא הי' רק ככר א' דהוי פת מועט וכו' ואע"ג שאחר שנתערב נעשה פת מרובה מ"מ הא הכא בא האיסור והתערובות כא' וכו' אך לרווחא דמלתא אמרתי לחלק כל הפת לבעלי בתים הרבה באופן שיהי' בכל מקום פת מועט ובכה"ג בודאי שרי עכ"ד ועי' מזה בדבריו בתשו' נאות דשא סי' ל"ד אמנם בהגהות הגאון מהרש"ק ז"ל על הפרמ"ג. כאן כתב דאם נתערב פת שנבלע בו שומן עם פת אחר אינו בטל ברוב אף דהוי יבש ביבש וכאן לא שייך שמא יבשל ויתן טעם דאין דרך לבשל פת הרבה ביחד מ"מ לא מהני רוב דחיישינן שמא יערב הפת עם חלב וחמאה חם ויזדמן הפת שנבלע בו השומן עיי"ש ועי' בערוגות הבושם אות ד' מה שכתב ע"ד הלב"ש בזה והעלה דאם הי' פת מרובה בודאי לא בטל אף אם נתערב בכמה ככרות אך בעובדא זו שלא זב הרוטב רק על פת א' דהפת הזה בפ"ע הוי דבר מועט אף אם לאחר שניתוסף עליו פת היתר אם נימא דלא בטל לא הוי שוב דבר מועט מ"מ בכה"ג שנתערבה ע"י התערובות הרי הוא בטל ואין צריך לחלקו לכמה בעלי בתים וכל זה אם הי' עכ"פ רוב היתר וכאמור אבל אם נתערב פת מועט שנילושה בחלב חד בחד וליכא רוב היתר לכאורה פשוט הוא דחוזר ונאסר כיון דהוי עכשיו פת מרובה ויש לגזור שמא יבא לאכלו עם בשר אמנם לדינא גם בזה אין להחמיר כיון דמעיקרא הי' פת מועט שוב אינו חוזר ונאסר דאיך יעלה על הדעת דאם הי' תחלה רק כדי אכילה יום א' עם אנשי ביתו דהוי אצלו דבר מועט ואח"כ נתמעט ב"ב שהלכו ממנו וכיוצא האם נימא דיהא חוזר ונאסר כיון שנתמעטו הב"ב ויש יותר מאכילת יום א' לפי מנין הב"ב של עכשיו וכן להיפך אם הי' מתחלה ב"ב מועטים ונאסר הפת ואח"כ נתרבו הב"ב שיהי' מותר דבודאי ז"א דעיקר הוא איך שהי' בשעת אפיי' א"כ ה"ה אם אח"כ נתרבה הפת ע"י תערובות דלית לן בה כל שהי' מתחלה פת מועט כיון דהותר הותר אך סיים שם דמ"מ אין להתיר אלא ע"י טעימה שיטעום כל פת ופת דעל טעימת ישראל סומכין גם בזמה"ז אבל בלא טעימה אין להתיר וכל זה בפת מועט שנתערב אכן בפת מרובה שנתערב לאכלו עם בכר בודאי אסור אמנם לענין אם מותר לאכלם בחלב כיון דעיקר האיסור הוא רק גזירה דרבנן יש' לסמוך דשפיר בטל אף דהוי דבר שבמנין ואם אפשר לעשות תקנה לחלק לכמה אנשים שיגיע לכל אחד דבר מועט בודאי מה טוב ואפשר להתיר גם למכור אחד אחד להרבה אנשים ולהזהירם שלא יאכלו עם בשר עיי"ש באריכות ועי' מזה בשו"ת באר יצחק (מהגאון מקאוונא ז"ל) חיו"ד סי' י"ב אבל ביד יהודה בפיה"א ס"ק ה' ובפיה"ק ס"ק ה' שהעלה להקל בזה לגמרי דשפיר בטל זה הפת בין שאר הככרות ברוב דמסתברא דלא גרע פת זה מפת עכו"ם ובישוליהן וחלת חוץ לארץ וחמץ אחר הפסח דבטל ברוב אפי' בשאינו מינו ע"כ אם נתערב הפת הזה ברוב פת אחר אם יש בכולן ששים כנגד החלב הבלוע בפת זו מותר ואם אין בכולם ששים נגד החלב יש לעשות סימן בכולם שנילוש בחלב או לחלק להרבה בעלי בתים עיי"ש (וע"ל ס"ק י"א): (ו) לאכלה. עי' במ"א סי' תמ"ב סק"ו (סוף ד"ה ואחר כך) שהביא מהמרדכי דאם נפל חלב (בקמ"ץ) על חטים אסור לאכלן עם בשר עכ"ד ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קצ"ב בעובדא כזו שנפל קדירה גדולה של חלב צוננת על חטין ולא הי' בהחטין ס' כנגד החלב והמורה התיר החטין לטוחנן לעשות מהם פת כיון שלא נבלע החלב בהחטין רק בצונן וכ' דהמורה הורה כבן סורר ומורה דפשוט שהחטין אסורים לגמרי שבודאי נבלע בהן החלב גם בצונן וחיישינן שמא יבא לאכול הפת בבשר דכיון דאין ידוע כמה חלב נבלע בהחטין ושמא נבלע הרבה חלב יש להחמיר מספיקא דאף דהוי דרבנן אין להקל כיון דבדין זה חזינן שהחמירו גם בב"ח דרבנן והביא מהא דלקמן סי' קל"ד דמבואר משם דאפי' למכור החטין לעכו"ם אסור שמא יחזור וימכרם לישראל והביא ממה ששאל חכם א' בזה דאף שהמרדכי כתב רק שאסור לאכלן עם בשר ולא כתב שאסורין לגמרי משמע דמותר למכרם לעכו"ם אין זה ראי' די"ל דכוונת המרדכי שיש היתר לאפות מקמח זה פת באופן שישנה צורת הפת שיכירם שהם של חלב שלא יאכלנו עם בשר אך כתב שם שיש היתר אחר לחטין אלו לערבן בחטין אחרים שיהי' בודאי ששים נגד החלב או כנגד כל החטין ואז מותר לטחון כל החטין ולאפות פת לאכלו במלח או בחלב ולא שייך בזה משום אין מבטלין איסור לכתחלה דלחלב אין בו איסור רק שהחשש הוא שמא יטעה לאכלו עם בשר ולענין חשש זה לא שייך הא דאין מבטלין איסור לכתחלה עיי"ש באריכות:
ז ואם לש. עי' בשו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' ס"ט מ"ש בעובדא שבקדירה חולבת העלה רתיחות החלב עד שזב החלב בתנור תחת ככר פת א' ויש אם זב ג"כ תחת שאר ככרות ועיי"ש במה שהאריך בזה ובמ"ש בזה לדינא אמנם בעיקר הדין אם גם כשלא נילוש מתחלה בחלב רק שבעת אפייה זב תחתי' חלב אם נאסר הפת עי' בחכמת אדם כלל נ"ג סעי' ה' דלאו דוקא בלש העיסה עם חלב דה"ה אם נאפה הפת כדינו בלי שום תערובות רק שאחר האפייה זב תחתיו חלב או שומן דינו כמו עיסה שנילושה אך במקום הפ"מ יש לסמוך להורות בפת שזב תחתיו חלב או שומן שיחלק הפת לבתים הרבה לכל בע"ב ככר א' וכו' וגם יעשה וסימן בכל ככר וככר דהיינו אם זב חלב ימשח מלמעלה בגבינה ואם זב שומן ימשח מלמעלה בבשר וכיון שעושה ב' דברים אלו שמחלק לבתים הרבה וגם עושה סימן יש להתיר אע"ג דקיי"ל דלא מהני הסימן שעושה לאחר האפייה (ע"ל ס"ק כ"א) מ"מ בכה"ג מהני וכתב שכן הורה מורה זקן א' מווילנא וסיים דמ"מ אין להקל בזה רק בדיעבד כשאירע כן שזב כנ"ל אבל לכתחלה אין לסמוך ע"ז עיי"ש ובבינת אדם שער או"ה סי' נ"א ועי' בס' זר זהב על האו"ה כלל מ' סק"ד שכ' דאם נשפך חלב על פת אפוי או רוטב של בשר שנשפך על פת כיון דבאמת בש"ס ובפוסקים ראשונים לא נזכר לאסור רק באפוי עם חלב אבל בנשפך לאחר שכבר נאפה לא נזכר רק שהחוו"ד החמיר בזה ע"כ יש למצוא עכ"פ תקנה שלא לאסרו שימשח הפת היטב מלמעלה בחמאה או בשומן שיהא ניכר היטב שהיא של חלב או של בשר במ"ש הפוסקים בפשטיד"א דכשניכר היטב מהשננונית שעליו מלמעלה מהני וה"נ מהני ואף דבעלמא לא מהני לעשות סימן לאחר האפיה מ"מ בכה"ג שפיר מהני עיי"ש וע' ביד יהודה בפיה"א סק"ג ובפיה"ק סק"ד שדעתו דבכה"ג שזב חלב על הלחם לאחר שכבר נאפה סגי בתיקון א' דהיינו שיחלק הפת להרבה אנשים או לעשות סימן עליו גם לאחר האפייה עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת שואל ומשיב תניינא חלק ד' סי' קפ"ט שכתב ג"כ בעובדא כזו דצריך לעשות שניהם דוקא דהיינו לחלק הפת להרבה אנשים וגם למשוח עליו מלמעלה מהגבינה או מהבשר עיי"ש וכה ראיתי בס' כרה שלמה בעובדא שאשה אחת אפתה לחם בתנור ושכחה וקטפה הלחם ממרק של בשר ואסר הפת להבעה"ב לאכול בעצמו רק שתחתוך הלחם ולמכור לנכרים חוץ מפלטר ונחתום ועמד למדן אחד וערער עליו ודעתו הי' להקל כיון שהעובדא הי' באשה עניה ע"כ יש להתיר גם להאשה עצמה לאכול ע"י הסימן שיעשה אח"כ וא"צ לחלקו לכמה אנשים ושאלו את פי הרב הגאון מו"ה נחום טריביטש ז"ל והעתיק שם תשובת הגאון הנזכר ותוכן דבריו הוא כיון שלא עירב חלב או בשר ושומן בגוף הפת רק שסכו הפת מלמעלה במרק והרי אנן קיי"ל דסיכה רק משהו בעלמא עברו לי' ואינו מבליע רק כ"ק ע"כ אין צריך להחמיר וסגי במה שעושה ההיכר אח"כ להתיר גם להאשה בעצמה לאכול הפת במלחא או עם בשר דוקא עיי"ש:
ח לש. עי' בחמודי דניאל הלכ' בב"ח אות מ"ד ומ"ה בעובדא שטמנו לרפואה כלי חרס עם יי"ש ומעט חמאה בככר לחם אחד בשעת אפיי' ונאפה הפת כן עם הכלי שבתוכו ופי הכלי הי' סתום בתוך הככר וכתב דזה פשוט הוא דהחמאה שמעבר הפנימי של הכלי הוא מפעפע לחוץ לתוך הלחם ע"כ אם יש ששים בהפת הזה נגד החמאה מותר הפת אפי' לאכלו עם בשר ואע"ג דבעלמא קיי"ל דבאפיי' אינו אוסר רק כדי נטילה מ"מ הכא שיש מעבר השני איסור שמן וצלול גרע טפי ואוסר לכ"ע עד ששים וגם צריך נטילה מספק שמא לא מהני ששים אבל שאר הככרות אע"פ שנוגעים בזו הככר לא נאסרו כלל דממ"נ אי מפעפע בטל בס' דפשוט הוא דאפי' רק בב' ככרות יש ששים נגד החמאה ואין לאסור שאר הככרות משום ריחא דכאן ליכא ריחא כיון שמכוסה בבצק כמש"ל סי' ק"ח דאם א' מכוסה בבצק מותר ואי ליכא ששים באותו הפת לבדו כנ"ל נגד החמאה נאסר זה הככר לאכלו אפי' במלח אע"פ דלכאורה נראה להתיר לאכלו במלח או בחלב דהא יש באותו הפת שנזכר שינוי מקום עמידת הכלי שיש בו גומא מ"מ אין לסמוך על זה דאין זה שינוי גמור ובודאי חתכו הלחם לב' כשלקחו הכלי ונשאר רק מעט כאן ומעט כאן וכשיחתוך ממנו עוד חתיכה א' לא יהי' הגומא ולכתוב תיבת על הלחם בכל מקום צ"ע אם מהני וכתב שם באות מ"ה דלאו דוקא בטמנו היי"ש והחמאה בכלי חרס כנ"ל דה"ה אם טמנו אותו בכלי זכוכית שקורין פלעשי"ל אע"ג דקיי"ל בעלמא דדוקא בפסח מחמרינן בכלי זכוכית אבל בשאר איסורין אמרינן דכלי זכוכית אינו מפעפע ואינו בולע וא"כ אינו מפליט לתוך הלחם כלל מ"מ בזה יש לחוש דאע"פ שאינו מפליט מהצדדים מ"מ מפליט מלמעלה דהא מכוסה הפה מלמעלה בבצק או בדבר אחר הבולע ומפליט ואפי' יש כיסוי של זכוכית כיון שאינו גוש א' עם הפלעשי"ל בודאי לא עדיף מכלי עץ שהוא גוש א' ואפ"ה אמרינן דהבלוע הולכת בו וה"נ אמרינן דהבלוע הלכה בההפרש שבינו ובינו אע"פ שהוא דקה מן הדקה עיי"ש: (ט) כל הפת אסור. עפת"ש ונחלת צבי מ"ש מהפרמ"ג אם נתערב חלב בעיסה בשוגג אם קנסו חז"ל בשוגג ועי' בס' אמרי בינה בדיני בב"ח ותערובות סי' י"ג בסוף הסי' מ"ש בזה ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ב ובפיה"ק סק"ב שכתב שיש להסתפק מה הדין אם נתערב לו בשוגג חלב לתוך העיסה אם מותר להוסיף עליו קמח עד שיעור ס' כדי שלא יאסר הפת כיון דעדיין בעת האיסור אין כאן איסור דהא יש לו תקנה לשנות צורת הפת ולדינא העלה דאם נתערב חלב או שומן בעיסה אין להוסיף עלי' קמח לכתחלה כדי שיתבטל בששים אלא יעשה היכר בהפת שלא יבא לאכלו עם מין השני עיי"ש ועי' בחמודי דניאל הלכ' בב"ח אות י"ג שעמד ג"כ על המחקר בזה ועמד גם בזה דהא יכול לשנות צורת הפת אמנם לדינא דחה כל זה והעלה דאין שום איסור בזה ושפיר יכול להוסיף קמח ומים עד ס' וא"צ לשנות צורת הפת עיי"ש (וע"ל ס"ק ל"א):
י הפת אסור. עי' ביד יהודה שם בפיה"ק בס"ק שאח"ז שכ' דמדלא כתבו הטוהמ"ח ואם לש אסורה העיסה רק הפת אסור משמע דעל העיסה לא גזרו חז"ל לאסור כיון דעדיין יש לו תקנה לשנות צורת הפת ומותר גם לכתחלה ללוש עיסה בחלב ע"מ לשנות בעת אפיי' אך אם עבר ואפה בלא שינוי נאסר הפת בשעת האפיי' עיי"ש (וע"ל ס"ק ט"ז):
יא אסור. עי' בלב"ש בחידושי דינים שם בביאורו ס"ק ל"ח שכ' דפת זה האסור הוי איסור מחמת עצמו כמו בשר הבלוע מחלב כמ"ש בסי' ק"א סעי' ב' משום דכל א' בפ"ע היתר הוא וה"נ הא בלע היתר עיי"ש אמנם יעוין בטוטו"ד תליתאי סי' ק"ה שהשיג עליו והעלה דבע"כ לא הוי איסור מחמת עצמו ואין זה דומא לבב"ח דבזה נהי דהחלב לבדו הי' מותר והפת לבדו הי' מותר וע"י חיבורו נאסרו מ"מ עיקר איסורן אינו אלא מחמת החלב ולא מכח הפת והחלב ג"כ אינו אסור מחמת שנבלע בפת רק משום שע"י הפת אפשר לבא לידי טעות בהחלב לאכלו עם בשר ובע"כ לא הוי בזה רק כמו שאר איסור בלוע ולא איסור מחמת עצמו ולכן אם נתערב פת שנילושה בחלב עם שאר פת אע"פ שהוא דבר חשוב בטל כיון דהוי רק איסור בלוע וכל דלא הוי איסור מחמת עצמו שפיר גם דבר חשוב בטל ועיי"ש עוד בסי' ק"פ שנשאל אם חתכו טאלפי"ן מלח בסכין חולבת אינו ב"י ולא הי' ששים בהמלח נגד הלהב ונתנו מלא זו לתוך עיסה ואפו בתנור אם מותר הפת או לאו והשואל חשש לדברי הלב"ש הנזכר דהוי איסור מחמת עצמו ולאו איסור בלוע וא"כ הוי המלח איסור מחמת עצמו דהא הבלוע נמי היתר הוא וא"כ ממילא דאף שיש בהפת ששים נגד המלח לא מהני דהא המלח לטעמא עבידא ולא בטל באיסור מחמת עצמו וכתב דאין לחוש כלל דהלב"ש שגג בזה במה שהחליט דהוא איסור מחמת עצמו דלא דמי לבב"ח דשניהם אוסרין זה את זה הבשר אוסר להחלב והחלב להבשר משא"כ בנ"ד בשר או חלב שנבלע במלח אף שהבשר או החלב אוסר המלח אבל אין המלח אוסר את הבשר או החלב ולכן בנ"ד פשוט הוא דהפת מותר אפי' עם בשר כיון שיש ששים בפת נגד הלהב ואפי' לא הי' ששים נגד המלח כיון דעל כל פנים בצירוף המלח עם העיסה יש ששים נגד הלהב של הסכין נמי מותר עייש":
ועיין בחוו"ד בביאורים סק"ב שהביא מתשו' צ"צ סי' פ' שאם נפל הפת שנילוש בחלב בירקות אסורין הירקות והשיג עליו וכ' שיש להתיר התבשיל עיי"ש וכ"כ ביד יהודה בפיה"א סק"ה דלא גרע פת זה מפת עכו"ם ובשולי עכו"ם וחמץ שעבר עליו הפסח דבטל במין בשאינו מינו עיי"ש ועי' בדברינו לעיל (ס"ק ה'):
יב אפי' לאכלו לבדו. עי' בשו"ת מעין אריה חיו"ד סי' ט' שהעלה דאם רואין שאחד אוכל פת שנילוש בשומן מחמת שאינו יודע מזה שנילוש בשומן אם אכלו לבדו א"צ להפרישו וא"צ להודיעו רק שצריך לעמוד אצלו ויראה שלא יבא לאכול עם חלב עיי"ש:
יג לאכלו לבדו. עי' בפלתי ריש סי' זה שהעלה דאפי' אם טעמו הפת ולית בי' טעם חלב אפ"ה אסור הפת וכתב דלפ"ז יש לפקפק ע"ד המהרי"ט שפסק דאם יש ששים נגד החלב מותר דהא אפי' טעימה לא מהני וסיים אמנם דעת המהרי"ט יש לתרץ דביש ששים לא גזרו אבל לדינא עכ"פ אטעימה אין לסמוך עיי"ש ועי' בשו"ת יד מאיר סי' ב' מ"ש בזה באריכות ועי' בבינת אדם שער או"ה סי' ס"ט מ"ש בזה ומ"ש ע"ד הכו"פ בזה ולדינא כתב שם להקל דמהני טעימה אפי' לאכלה עם בשר אך כיון שיצא מפי הכו"פ לאסור יש להחמיר עכ"פ שלא לאכול הפת עם בשר ובפרט אם נתכוין לבטל החלב כדי לאכול עם בשר הו"ל מבטל איסור לכתחלה עיי"ש וכ"כ בחכמת אדם שם כלל נ' סעי' ד' לדינא דאם אינו יודע אם יש בו טעם חלב מותר לטעמו ואם אין בו טעם חלב מותר לאכלו לבדו עיי"ש ועי' בס' מגדים חדשים אות ה' שהביאו וכתב דפשיט הוא דמ"ש הח"א דמותר לאכלו לבדו אין הכוונה דרק לבדו דוקא מותר דבאמת גם עם חלב מותר לאכלו רק עם בשר אסור עיי"ש ועי' בדברינו להלן (ס"ק כ"ח) מ"ש עוד מהמ"ז דמהני טעימה בכה"ג ועי' בדברינו לעיל סי' צ"ו (ס"ק י') מ"ש לענין הטעימה בזמה"ז לדידן בדבר היתר:
יד לבדו. עבאה"ט ופת"ש סוף סק"ו מ"ש מהמהרי"ט וכדברים אלו כתב גם בפר"ח סוף סק"א דמה שאין דרך לאכלו עם בשר ואוכלין אותו בפ"ע לקינוח עם משקה מותר ולא חיישינן שיאכלנו עם בשר או גבינה דכולי האי לא חיישינן עיי"ש וכ"כ בחכמת אדם כלל נ' סעי' ג' לדינא עיי"ש אמנם יעוין ביד יהודה בפיה"א סק"ו ובפיה"ק סק"ג שהעלה דלאו דוקא כשיש חשש שיאכלנו עם בשר ביחד דה"ה היכא שיש לחוש שמא יאכלנו מיד אחר אכילת בשר ג"כ גזרו חז"ל ואסור עיי"ש:
טו ואם הי' דבר מועט. עי' בחמודי דניאל הלכ' בב"ח אות י"ב שעמד על המחקר באם הי' פת מרובה אם מותר למכור ממנו מעט כדי סעודה אחת והשאר ימכור לנכרים וכתב דמלשון הגמ' משמע דאם הי' פת מרובה אסור להניח לעצמו כלום וצריך למכרו כולו לעכו"ם עיי"ש:
טז דבר מועט. עפת"ש סק"ג מ"ש מהחוו"ד דאינו מועיל לחלקו להרבה בני אדם שיגיעו לכל א' דבר מועט כיון שכבר נאסר ועי' בס' מגדים חדשים אות ג' שכתב דפשוט היא דכל זה אם כבר אפו הלחם וכאמור אבל אם אירע שלשו עיסה בחלב ובאו לשאול קודם שאפו הפת שפיר יכולין להורות שמותר לחלק העיסה לכמה בני אדם ויאפו הפת אח"כ אע"פ שלא ישנו צורת הפת דהא כל זמן שלא אפו אותו ועודו עיסה לא חל עליו עדיין שם איסור (עי' בדברינו לעיל ס"ק י') דהא יכול לאפות מעט מעט או לשנות צורת הפת ושפיר יכול לחלקו להרבה בני אדם אף לכתחלה עיי"ש ועי' בשו"ת כתב סופר חיו"ד סוף סי' ס"א שכ' בדרך אפשר שיש לחלק בענין זה דבשלש מתחלה הרבה כדי לאכול בעצמו עם בני ביתו אז אסור בדיעבד אפי' מעט לביתו ולחלק או למכור לאחרים אבל בזב תחת הפת חלב או רוטב במקרה אפשר שיש להורות בזה כהוראות אותו זקן שהביא הכו"פ עיי"ש:
יז כדי אכילה בבת אחת. היינו לסעודה אחת. אבל לדעת הרמ"א להלן ובת"ח כלל ל"ו דין ט' יש להקל דכל שיש כדי אכילת יום אחד ולא ישאר למחרתו הוי דבר מועט ושרי. שפ"ד סק"א וחוו"ד. ועי' בחמודי דניאל הלכ' בב"ח ריש אות י"ב מזה (וע"ל ס"ק ל"ג ל"ד ול"ה):
יח או ששינה צורת הפת. עי' בשו"ת שאילת יעב"ץ חלק א' סי' ס"ב שכתב דנהוג עלמא היתר בלחמניות דידן דמינכרי טובא שהם של חלב וכן אותן כעכי"ן יבשים הנחתכים לשנים אחר אפיה הראשונה ומחזירין אותן לתנור ונאפת שנית הנקראים בלשון לע"ז בישקווי"ט ובל"א צווי"א בא"ק המקיל לא הפסיד דג"כ ניכר בהם שינוי והוי כעין תורא עיי"ש והיינו בודאי באותו הצווי"א בא"ק שנעשה במקומו בימיו שהי' של חלב או של שומן אבל אותו הצווי"א בא"ק או הבישקווי"ט שעושין במדינותינו עם ביצים וצוקע"ר בלי שמנונית ובלי חלב אם אירע שעשו אותו עם חלב או שומן ולא עשו שינוי משאר צווי"א בא"ק או בשקא"ט בודאי אסור דאף שאין מהדרך לאכלו עם בשר או חלב ביחד מ"מ יש חשש שמא יאכלו אחריהן וכמש"ל (ס"ק י"ד):
יט ששינה צורת הפת. הנה לא מצאתי מבואר בפוסקים אם בעינן שינוי גדולה או אם גם שינוי מעט סגי ונחזה אנן הנה בב"י או"ח סי' קס"ח בדין פת שפחת אותו פתים הביא דעת איזה פוסקים שהעלו בביאור דברי הרמב"ם שם דמלשון נשתנית צורתה משמע אפי' שינוי מעט ולשון עברה צורתה משמע העברת כל הצורה מכל וכל עיין שם ולפ"ז בנ"ד נראה דאפי' שינוי מעט הוי בכלל שינוי לצורת הפת דאם הי' צריך שינוי גדולה הי' צריך לכתוב שהעביר צורת הפת אמנם הנה הב"י כתב שם דאין לחלוקים אלו שורש בגמרא וביאר שם לשון הרמב"ם באופן אחר עיי"ש וא"כ י"ל דלשון זה משמע גם שינוי גמור ולפ"ז לכאורה יש להחמיר לעשות שינוי גדולה דוקא אמנם הנה מלשון הרמב"ם המובא בב"י שכתב ואם שינו צורת הפת שתהא ניכרת שלא יאכל בה בשר ה"ז מותר עכ"ל משמע דאפי' שינוי כל דהו כל שניכר לעיני הרואה סגי וראיתי בס' זר זהב כת"י מהגאון בעל אורח מישור ז"ל שכתב וז"ל וצריך לשנותו בענין שיהא ניכר ג"כ לבני אדם הבאים מחוץ לעיר לקנות מאותו פת עכ"ל:
כ צורת הפת. עפת"ש מ"ש מתשו' מהרי"ט ועכו"פ סק"ב שכתב וז"ל ופה העיר וכל הגלילות הנחתומים אופים כל הפת עם חלב ומחיתי בבואי הנה לאכול כל הפת גלוסקאות כפת שאפה באלי'. ובעוה"ר פורצים בו כי הוא דבר שאין רוב הציבור יכול לקיים בו וההיתר שלהם דגמ' מיירי במקרה אבל בעירנו שידוע לכל שאינו אופה רק בחלב וכל הפת נעשה כך כיון שידוע לרבים תו ליכא טעות וחששא דהכל יודעים דהוא נעשה בחלב ואף המהרי"ט בחיו"ד סי' י"ח דחה סברה זו אוחזים בו מבלי שומעים קול מוחה ומחמת חלב שחלבו עכו"ם ואין רואה סמכו עצמן אפר"ח דבמקום דחלב טמא ביוקר מחלב טהור לא חיישינן. והירא וארד לדבר ד' ישמור נפשו ויזכה ללחם שמים עכ"ל ולענין גוף דברי המהרי"ט שכ' דלא מהני שינוי רק לבעה"ב בביתו אבל לנחתום למכור בשוק לא מהני שינוי עי' בחוו"ד בחידושים סק"ד ובביאורים סק"ה שהעתיק לדינא דברי המהרי"ט שהביאו הפת"ש דלמכור בשוק לא מהני שום שינוי דאורחים לא יכירו השינוי עיי"ש אכן בחכמת אדם כלל נ' סעי' ג' החליט לדינא דבשינוי צורת הפת מותר בכל מקום ולא חיישינן משום אורחים הבאים לשם עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' תרנ"ו מ"ש בדברי המהרי"ט הנזכר והעלה ג"כ להקל כיון דבלא"ה האידנא לא שכיח להעלות לחם באלפס רותח ע"כ בודאי יש להקל גם אם נעשה למכור בשוק ויש לסמוך שהמוכר יודיע להם אם הוא של בשר או של חלב ומכ"ש אם נילש בשומן אווזא בודאי יש לסמוך על ההודעה בצירוף קצת היכרא שיש בלחמניות עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"ק סק"ז שהביא ג"כ דברי המהרי"ט הנזכר וכתב דעתה נהגו כן בכל תפוצות ישראל בעיירות הגדולות לאפות למכור בשוק פת משונה עם חלב אע"פ שנמכר גם לאורחים כיון שהוא מפורסם שמין פת זה נאפה בחלב וכתב די"ל דגם המהרי"ט לא החמיר שם אלא משום דהשינוי לא הי' שינוי גמור וכמה אנשים נכשלו בזה כמ"ש שם אבל בפת שהוא משונה באמת משאר פת והכל יודעין שמין פת זה נילוש בחלב אין לחוש אכן בסוף דבריו מבואר דכל הקולא הזה הוא בנחתום ישראל אבל בנחתום עכו"ם אין מקום להתיר כיון שיש איסור מחמת חלב של עכו"ם ואנן לא סמכינן על ההיתר של הפר"ח הנ"ל עיי"ש ודע בזמה"ז בודאי צריכין לזהר בזה יותר ויותר כי המציאו המתחדשים לעשות חמאה משומן וחלב (בציר"י) ע"י תחבולות ומכונות (ונקרא בשם קונצבוטטע"ר) והוא בזול מחמאה אמיתיות של חלב (בקמ"ץ) ואינו ניכר כלל בריחו וטעמו מחמאה אמיתיות בודאי אין שום צד היתר והאוכל מפת שלהם מתגעל בנפשו במאכלות אסורות מה"ת ועתיד ליתן את הדין. ועל של עתה באתי כי לפני איזה שנים המציאו הרופאים לפני בני אדם שיש להם איזה מיחוש על האצטומכא לאכול פת יבש הנקרא צוויבא"ק הנעשה בעיר קארלסבא"ד ע"פ פקודת הרופאים דשם ובפרט לאותן הנוסעים למקום הרחצה קארלסבא"ד אמרו להם הרופאים לאכול רק הצוויבא"ק הזה [ונקרא קארלסבאד"ער צוויבא"ק] ובאשר הייתי שם עמדתי על המחקר ונודע לנו בבירור שנותנין בו חמאה הנ"ל או שומן אחר וכל היראים נזהרים מלאכלו כי הוא איסור תורה וצריכים להזהיר הבאים שמה שלא יתגעלו נפשם באיסור תורה שלא התירו רק לחולה שיש בו סכנה וזה אינו רפואה בדוקה כ"כ ובפרט שע"פ הרוב החולים הנוסעים שם הוי חולה שאין בו סכנה ואף אלו שהם חולים שיש בה סכנה צריכין לשער אם הפת ההוא מן ההכרח ולא סגי מבלעדו וצריכים לשום עין בקורת על זה ולעשות שאלת חכם כי בנפשו הוא:
כא הפת. עפת"ש מ"ש מהפרמ"ג והחוו"ד דלא מהני לעשות שינוי לאחר האפיי' או לחלקו להרבה ב"ב ועי' בשו"ת דת אש סי' י"ב שכתב דמ"מ מהני תקנה לאחר האפיי' לחתוך בו אותיות חלב עיי"ש ועי' בחמודי דניאל הלכ' תערובות הב' אות י"ח שמתחלה כתב כן דמהני אם עושה בה שינוי לאחר האפיי' או שחקק תיבת חלב סביב הלחם בענין שאף כשיאכל ממנה ישאר השינוי לעולם מותר דמ"ש כשעשה שינוי קודם האפיי' או אח"כ אמנם אח"כ סיים בצ"ע כי מהאו"ה משמע דלא מהני אח"כ שום תקנה עיי"ש ועי' בגליון מהרש"א שהעלה ג"כ דלא מהני תקנה לאחר האפיי' דאף אם יחתוך בו אותיות חלב יש לחוש שמא לא ישגיח בסימן וכתב דאולי י"ל דגם בתשו' דת אש לא סמך על זה רק לרווחא דמלתא בנידון דידי' שהי' בהפת רק מעט חלב כו' עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ג ובפיה"ק סק"ד מ"ש בזה וכתב דמ"מ אין להחמיר אלא אם נתערב בו במזיד ואף שלא ידע שאסור לעשות כן מ"מ הא עכ"פ בכוונה הבליע בו חלב ולא שינו צורתו דנאסר הפת ע"כ לא מהני שוב סימן שיעשה אח"כ לחזור להתירו אבל אם נעשה הדבר שלא בכוונה כלל כגון שנשפך חלב או בשר תחת הפת שלא במתכוין כלל בזה יש לסמוך על זקינו של הכו"פ שיכול לעשות בו היכר גם לאחר האפיי' שלא יבא לאכלו עם מין השני או לחלקו להרבה ב"ב שיהא ביד כל א' דבר מועט עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק ט"ז) ועי' בס' זר זהב על האו"ה כלל מ' סק"ד שכתב דכל זה הוא לאחר שכבר נגמר הפת הוא דלא מהני לעשות סימן אח"כ אבל אם נזכר קודם גמר אפיית הפת פשוט הוא שיכול להוציאו מן התנור ולעשות בו סימן דכל זמן שלא נגמר הפת לגמרי אינו אסור עדיין ויכול לעשות תקנה שיהי' ניכר היטב שהוא של חלב או להיפך עיי"ש:
ככ שתהא ניכרת. עי' בהגהות שערי דורא סי' ל"ה מ"ש מהרא"ש. שיש לחוש לכתחלה לעשות במולייתא של בשר סימן שהוא של בשר דהיינו שיניח עליו קצת עצמות ובשל חלב יעשה סימן שהוא של חלב שיניח עליו קצת גבינה עיי"ש ולפי דבריו ממילא שצריך לזהר לכתחלה לשנות צורת הפת של חלב בצורה אחרת ושל בשר בצורה אחרת באופן שיכירו הכל אם הוא של בשר או של חלב או שיניח עליו עצמות בשל בשר וגבינה בשל חלב וכן ראיתי בשיורי ברכה אות ב' שכתב שבארץ הצבי ובארץ טוהקא"י נהגו לעשות לחמניות ממולאות בבשר וכן עושים כאלו ממולאים בביצים וגבינה ועושין לשניהם סימן כעין תור"א וצריכין להזהירם שיעשו בשל בשר סימן אחר ובשל גבינה סימן אחר כדי דלא אתי לאחלופי עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת תפארת אדם חיו"ד סי' ט"ו שהביאו וכתב שא"צ להחמיר בזה כולי האי שהרואה יכירו שנעשה לסימן שאינו סתם פת ושיש בו מולייתא בודאי לא יאכלו לא בבשר ולא בחלב עד שישאל מקודם ויאמרו לו שהוא של בשר או של חלב עיי"ש ועי' בס' שדי חמד בחלק אסיפות דינים אות ב' מערכת בב"ת סי' ח' שהביאו והסכים עמו וכתב שכן נוהגין בעירו לעשות מין מולייתא וממלאין אותה במיני מתיקה ועושין אותה בשומן ולפעמים עושין אותה בחמאה וממלאין אותה בגבינה ואין עושין שום שינוי ביניהם ואין בזה בית מיחוש כי אין אוכלין אותן עד ששואלין תחלה מה הוא אם של בשר או של חלב עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' תרנ"ו ועי' בדברינו להלן (ס"ק ל"ו):
כג ניכרת. עפת"ש ופשוט הוא לפענ"ד דבמקום שהמנהג לעשות הלחמניות וקיסנין של חלב בצורה ידועה כעין קרני פרה וכיוצא כמו שהוא המנהג במקומנו אם עבר ועשה הפת שנתערב בו שומן בצורת הלחמניות של חלב בודאי נאסר הלחמניות ולית דין צורך בושש (וע"ל בס"ק שאח"ז): (כד) ניכרת. ואותן הלחמים שמשימים בהם הרבה שומן עד שהשומן ניכר אין לך שינוי גדול מזה. שפ"ד סק"א ויד יהודה בפיה"ק סק"ח מהרוקח פרק ח'. וכ"כ בפרי תואר דאותן הפת שטוחים פניהם בשומן אליה והשומן ניכר בפת אין לטעות ומותר עכ"ל ועי' בס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק) סעי' ו' וז"ל והנה בזמנינו זה עושים האופים פת שקורין סאחארקי"ס ויש מהם של חלב שקורין מילכיק"א סאחארקע"ס ואין הפרש בתמונתם בינם לבין שאינם לא של בשר ולא של חלב ולכאורה אסורים באכילה ושאלתי לאופים בני תורה ואמרו לי שאלו של חלב ניכרים הרבה במראיתם מפני שומנם שאינם דומין כלל לאחרים ועוד אפשר לומר דעל יותר מיום אחד אין לוקחין ובזמן מועט לא חיישינן עכ"פ עכ"ל והנה מ"ש בטעם ההיתר כיון דעל יותר מיום א' אין לוקחין אין שייך בפת פלטר דפשוט הוא דלא שייך ההיתר דפת מועט רק בבעה"ב בעצמו או גם אם מוכר לבעה"ב אחר אם אומר לו ומזהירו שלא יאכלנו עם בשר אז שפיר אמרינן דבזמן מועט לא חיישינן שישכח ויאכלנו עם בשר משא"כ בפלטר המוכר שמובן הדבר שקשה לזהר להגיד לכל קונה שלא יאכלנה עם בשר כי הרבה פעמים אין הפלטר מוכר בעצמו רק מעמיד לו מוכרים הרבה אשר אינם בני תרבות לסמוך עליהם שלא יעברו ע"ד רבונם שמזהירים להגיד לכל קונה וכן גם כמה פעמים קונה הבעה"ב ע"י שליח עם הארץ וקל בדעתו ולא ישמור להגיד את דברי המוכר ויבואו לידי מכשול ופשוט הוא דאין היתר אא"כ ניכר לכל אדם בתבניתו ומהשמנונית שנראה עליו מבחוץ שהוא מחמאה ואז שרי ולא זולת וה"ב לפענ"ד לדינא (ועי' בדברינו בס"ק שלפ"ז):
כה מותר. עי' בשאלות ותשובות הלכות קטנות חלק א' סימן נ"ו מ"ש בדבר הלחמניות ופת הבאה בכיסנין שקורין ביסקוני"ס (שהוא מין רקיקין) והביא בשם אביו הגאון מהר"י חגיז ז"ל להתיר כיון שהיא משונה לא אתי למסמך והמחמיר לא הפסיד ותע"ב עיי"ש והעתיק דבריו גם בלקט הקמח עיי"ש ועי' בשו"ת שאילת יעב"ץ חלק א' סי' ס"ב שהביאו והשיג עליו דכיון דאינם נעשים כעין תורא הרי הוא כשאר פת דזה שהם דקים קצת לא מהני דלא הוי שינוי כ"כ ולכן אסורים לגמרי עיי"ש והביאו היד אפרים: (כו) אין אופין פת בתנור שטחו באליה. ולענין אם טחו באליה בצד א' אם מותר לעשות בו בצד הב' עי' בדברינו להלן (ס"ק מ"ט):
כז שטחו באליה. וה"ה בשומן אווזא וכיוצא דאף דהוי רק מדרבנן מ"מ לא חלקו חז"ל בזה שפ"ד סק"א:
כח ואם אפו וכו'. עמ"ז סק"א שכתב דאם אפה פת בתנור ולא ידע שטחו את התנור באליה מהני טעימה לפת כיון דלא הי' כוונתו לבטל ובכה"ג ליכא הוכחה מהש"ס לאסור עיי"ש ועי' בדברינו לעיל (ס"ק י"ג) מ"ש לענין הטעימה בזה:
כט בעיסה שנילושה בחלב. כתב חב"י דגם בזה מהני אם עשאה כעין תורא עיי"ש וה"פ:
ל שנילושה בחלב. עי' בשו"ת יד יוסף סי' ע' בעובדא שאשה אחת אפתה לחם בתנור ושכחה ולקחה מרק מסיר הבשר וקטפה הלחם במרק הזה וחכם א' רצה להתיר כל הפת מטעם דאמרינן שאני סיכה דמשהו בעלמא הוא ובסכו בשמן תרומה סגי בקליפה גם למ"ד תתאי גבר והוא ז"ל השיב ע"ד והביא מדברי הכנפי יונה שכתב הטעם דתנור שטחו באלי' דאסור לאפות בו דהוא משום דאפי' אם לא יאסור הפת רק כדי קליפה אסור כל הפת משום גזירה שמא יאכלנה עם בשר בלא קליפה וה"נ בנ"ד דאע"ג דע"י הסיכה לא נאסר מהפת רק כ"ק מ"מ איכא להאי גזירה שיאכלנה בלא קליפה ע"כ אפי' אינו אסור רק כדי קליפה שוה להאי דינא לאסור כל הלחם עיי"ש ועי' בשו"ת דת אש סי' י"ב בעובדא כזו שהי' עומד על הכירה מים מתובל עם חמאה ומשחו באותן מים פת חמה שהוציאו מן התנור והי' חלוקי דיעות בין הלומדים מה הדין של הפת הזה דיש אוסרין לאכלו אפי' עם מלח וכתב שם דאפי' אם הי' שם הרבה חמאה בהמים עד שאין ס' בהמים נגדו יש להתיר עכ"פ ע"י קליפה כיון דבודאי הי' ס' בהפת נגד החמאה ורק מעט החמאה שנשאר דבוק למעלה שלא נכנס לתוך הפת לזה בודאי סגי בקליפה ולכן היותר יש להחמיר להצריך שיעשה בו סימן שהוא של חלב עיי"ש ועי' בס' בית האוצר סוף סי' זה שהביאו והתפלא עליו דהא קיי"ל דלא מהני סימן אלא אם עושה קודם האפיי' אבל לאחר האפיי' לא מהני לעשות בו סימן עיי"ש ולא ידעתי מה הוא תמיהתו דבאמת היכא דמדינא אסור בלא סימן גם הוא מודה שלא מהני מה דעושין סימן לאחר האפיי' אבל המעיין בדבריו יראה שהרחיב הדיבור שאין חשש מדינא על הפת רק להצריך קליפה ולא יותר וזהו רק לחומרא, בעלמא ובכה"ג בודאי נכונים דבריו דגם אח"כ מהני וכמש"ל (ס"ק כ"א): (לא) שנילושה בחלב. עי' בשו"ת מהרי"ט חיו"ד סי' י"ח שכתב דדוקא בהי' הרבה חלב בכדי נתינת טעם אבל יכול ללוש עיסה בחלב מועט כל שאין בו בנ"ט ואין בזה משום מבטל איסור לכתחלה דאכתי היתרא הוא עיי"ש והביאו בארעא דישראל מערכת ה"א סי' ח' לדינא עיי"ש אבל יעוין במנח"י ריש כלל ט' שהביא דברי המהרי"ט הנזכר והביא מתשו' צמח צדק דגם כשנערב חלב בקמח כשיעור ס' אסור לאפות פת לאכלו עם בשר משום דהוי מבטל איסור לכתחלה עיי"ש איברא כי בש"ך להלן סי' צ"ט ס"ק כ"ב על מ"ש הרמ"א שם סעי' ו' דכזית חלב שנפל למים ונתבטל בס' ואח"כ נפל מן המים לקדירה של בשר מותר שהרי נתבטל במים כתב שם הש"ך דאפי' לכתחלה מותר ליתן המים לקדירה של בשר כיון שכבר נתבטל ומבואר מדבריו לחלק בין אם נפל הכזית מעצמו בתחלה למים ובין אם הפילו הוא בידים דבנפל מעצמו מותר ליתן אף לכתחלה המים בבשר אבל אם לא נפל מעצמו לס' רק לפחות מס' אסור להוסיף מים בידים כדי לבטל המים וליתנו אח"כ לבשר וכ"ש שאסור לערב לכתחלה חלב במים בששים כדי ליתן המים לבשר ומבואר ממילא דבנידון של הצמח צדק בנפל חלב לקמח מעצמו מותר אף לכתחלה לאפות בו פת לאכלו עם בשר רק שאסור לערב לכתחלה מעט חלב בקמח כדי שיאפה מהקמח פת לאכלו עם בשר ועי' בשו"ת בעי חיי (מהכנה"ג) חיו"ד סי' קל"א שהוכיח בראיות דשרי אף לכתחלה לערב מעט חלב במים באופן שיש ס' בהעיסה נגד החלב ולאפות בו פת אפי' ע"ד לאכלו בבשר אמנם יעוין בשו"ת גנת וורדים בגן המלך סי' קי"ו שדעתו להחמיר בזה עיי"ש ועי' בס' ערך השלחן אות א' שהביא דבריהם ודעתו כדעת המחמירים בזה לכתחלה עיי"ש ועמ"ו סק"א מ"ש בזה וכ' אבל זה ברור דלערב מעט חלב בעיסה כדי לאכול הפת עם בשר אסור לכ"ע לכתחלה ואפי' לענין דיעבד אם כבר עירב נראה דאסור עיי"ש אמנם יעוין בחוו"ד בביאורים סק"ב וחידושים סק"ב שנראה מדבריו דאפי' ע"ד לאכול הפת עם בשר אין איסור אפי' לכתחלה כל שיש ס' בהעיסה נגד החלב שכ' דביש ס' שרי ולא חילוק דלא שרי רק ע"ד לאכלו לבדו ומשמע דאפי' עם בשר שרי ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ב ובפיה"ק סק"ב מ"ש בענין זה והעלה דבכ"מ אסור לכתחלה ליתן אפי' מעט חלב לתוך העיסה אף שיש ס' בהעיסה נגד המעט חלב אך בדיעבד אם כבר נתן בו מעט חלב בפחות מששים במזיד ולא עשה סימן בהפת להכירו כדת יש לסמוך על המקילין עכ"פ לענין שלא לאסור את הפת לגמרי וסגי אם נאסר עליו שלא לאכלו עם בשר עיי"ש וע' בהגהות חכמת שלמה שכ' לדינא דלאכלו עם בשר כמו שהוא בלא בישול יש לסמוך על המקילין בזה דכל שיש ס' בפת נגד החלב שרי אבל לבשלו עם בשר אסיר וכ' שם דכל זה בחלב ממש וכאמור אבל במי חלב (ע"ל סק"ד) יש להקל אף ע"י בישול עם בשר כשיש ס' בפת נגד החלב עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק י"ג מ"ש עוד מזה) ועי' בדברינו להלן סי' צ"ט (ס"ק מ"ו) ועי' בשדי חמד בחלק הכללים מערכת הא' סי' א' דף ג' ע"ב (בד"ה וביטול):
לב בחלב. עי' בפרי תואר סק"ג שכתב דלכאורה נראה דאסור למכור לעכו"ם עיסה שנילושה בחלב מחשש שמא יחזור וימכרנה לישראל ואפי' דבר מועט דשרי לי' אסור למכור לעכו"ם או ליתנו במתנה דשמא יחזור וימכרנה לישראל ויאכל אותה בבשר אמנם לאחר העיון נראה דשרי משום דהוי ס"ס ספק שמא עכו"ם זה לא ימכרנה לישראל ואת"ל שימכרנה ספק שמא לא יאכלנה הישראל עם בשר כלל עכ"ד וכ"כ בחמודי דניאל הלכ' בב"ח אות י"ב באמצע הדיבור עיי"ש אמנם לפמ"ש הש"ך דלדעת הרב האי ספק שמא לא יאכלנה עם בשר לא חשוב ספיקא כלל כיון דהרגילות לאכול פת עם כל מיני אוכלין קרוב הדבר לאכלו גם עם בשר עיי"ש ממילא שיש להחמיר גם לענין זה אף בדיעבד שלא למכרו לעכו"ם. שוב ראיתי בשו"ת מעין ארי' חיו"ד סי' ט' שעמד על המחקר בדין זה וכ' שם דאפי' אם נחליט דליכא ס"ס בזה אפ"ה מותר למכור לעכו"ם דבע"כ לא גזרו חז"ל למכור לעכו"ם דבר איסור מחשש שמא יחזור וימכרנה לישראל אלא אם הוא כעת איסור ברור משא"כ בזה דאף אם ימכרנה לישראל לא הוי איסור ברור לפנינו בכה"ג לא גזרו חז"ל על המכירה עיי"ש ולפמש"ל (ס"ק י"א) הדבר תלוי בפלוגתת הלב"ש והאחרונים דלדעת הלב"ש שהבאתי שם דס"ל דאם לש עיסה בחלב ואפו בלא סימן הוי איסור מחמת עצמו נפל היתרא בבירא ובודאי אסור למכור פת כזה לעכו"ם ככל שאר איסור מחמת עצמו אמנם לדעת גדולי המחברים שהבאתי שם שהשיגו על הלב"ש בזה ממילא נכונים דברי הרב מעין ארי' הנזכר להתיר למכרו לעכו"ם. שוב ראיתי בס' מזמור לדוד (להרב מהרד"פ ז"ל) שהתפלא על גוף דברי הפרי תואר בזה במה שנכנס לחקור אי שרי למכור לעכו"ם ולא מצא היתר רק מטעם ס"ס וכ' וז"ל לא ידעתי שום סרך איסור בזה למכרו לגוי שאינו פלטר שהרי ידע דפת של בע"ב אסור בלא"ה ואיך שייך חשש שמא יקנה ממנו ישראל ולא דמי לביצים דטריפה וכדומה דבהני בודאי איכא חשש שהרי מותר ללקחם מכל גוי משא"כ בפת עכ"ד:
ועיין:
בפרי תואר שם שסיים שכל זה הוא רק בדיעבד שכבר עברו ואפו פת כזה אבל לכתחלה בודאי אסור לאפות פת כזה כדי למכרו לעכו"ם עיי"ש:
לג בחג השבועות. עי' בשו"ת נפש חי' חיו"ד סי' ל"ו שנשאל בעובדא שאפו חלות לשני ימים טובים ונשפך לתנור חלב תחת הפת ורצה השואל להתיר כיון דעל שבת ויו"ט הוי רק דבר מועט והוא ז"ל מדחה דבריו כיון דבאמת יש דיעות דדוקא בכדי אכילה בבת אחת הוי דבר מועט רק שהת"ח כלל ס' דין ב' כתב דכדי אכילה ליום א' הוי כשיעור דבר מועט וכתב בשפ"ד סק"א דכל שיאכל ביום א' ולא ישאר למחרתו הוי בכלל דבר מועט א"כ היכא שאפה לשני ימים טובים לכ"ע לא הוי דבר מועט עיי"ש ולפ"ז מ"ש הרמ"א להתיר הלחמניות לחג השבועות גם בלא שינוי צורה בע"כ היינו כשאופין רק ליום א' אבל אם אופין לב' יו"ט של שבועות צריך בע"כ לשנות צורת הפת ואם לאו אסור וה"פ (וע' בס"ק שאח"ז):
לד לכבוד שבת. עפר"ח סק"ב ובס' מזמור לדוד (למדרד"פ ז"ל) ועשפ"ד סק"א שכתב בשם הת"ח דהלחם שאופין על שבת מקרי דבר מועט עיי"ש ועי' בס' זר זהב על האו"ה כלל מ' סק"ה מ"ש בזה ועי' בס' מחצית השקל ריש סי' זה שכ' דאם לש עם שומן אותן הלחמים שעושין בכל ערב שבת לכבוד שבת לבצוע עליהם בשבת אין לאסרן לאכול עם בשר דליכא גזירה שמא יבא לאכלן עם חלב שאין דרכן בכך אלא לאכלן בשבת עם בשר עכ"ל וכתב ביד יהודה בפיה"א סק"ח דמ"מ אין להקל רק בחלות שעושין לסעודות שבת בלילה ובבוקר הנקרא קויליטשי"ן כיון שאינם רק מעט וגם אין דרך לעשות בחול בתמונה זו אבל שאר חלות שאינם כתמונה המיוחדת לחלות של שבת והרבה פעמי' אוכלין ממנו בסעודה שלישית עם חלב וחמאה והרבה פעמים נשאר ממנו על יום א' ויום ב' אין להקל כלל עיי"ש ועי' בחמודי דניאל הלכ' בב"ח ריש אות ב' שהוכיח מלשון ההגהות ש"ד דלא מהני להקל בלחם משנה שאופין לכבוד שבת בנילוש עם שומן אלא כשהם קטנים באופן שיאכלו אותן תיכף אצל הסעודה ולא ישאר ממנה אבל אם הי' גדולים באופן שאין להתירם משום דבר מועט רק משום שמשונה צורת הפת של שבת משאר פת לא מהני עיי"ש:
ועיין בקונטרס אוהל מועד ש"ב סי' קנ"ז שכתב שם חכם א' דאם זב חלב תחת פת בימי המצרים שאין אוכלין בשר יש לצדד להקל לכ"ע ואף להחולקים בדין פת של שבת שאוכלין אז רק בשר מ"מ בזה יש לומר דגם הם מודים להקל דזה קיל טפי דא"א כלל לבא לידי אכילה עם בשר מצד איסור של הימים הללו ועכ"פ יועיל ההיתר לחלק לכמה בעלי בתים שהביא הכו"פ. ובחכמת אדם הוסיף עוד לעשות אח"כ סימן בפת וכאן בודאי מהני עיי"ש: (לה) מיחשב דבר מועט. עי' בתשו' דת אש שם שכתב בעובדא הנ"ל שטחו פת חמה שהוציאו מן התנור במים מעורב עם חמאה וכ' דמשורת הדין הפת מותר ממ"נ דאם הלחמים הם קטנים הוי דבר מועט ושרי לאכלם בחלב ואם הם גדולים אמרינן דמפעפע בכולן ונתבטל החמאה עיי"ש ועי' בס' בית האוצר שם שהביאו והתפלא עליו דבע"כ לא מיחשב דבר מועט אלא אם אין שם רק לחם א' והוא קטן עד שאפשר לאוכלו בסעודה א' אז נקרא דבר מועט אבל אם יש כמה לחמים אפי' הם קטנים לא מהני דנהי דאחת מהן הוא דבר מועט מ"מ מה יעשה בהנשארים דיבא לאכול הנשארים עם בשר גם במ"ש דאם הלחמים הם גדולים בטל החמאה קשה דהרי כמה פוסקים ס"ל דבצלי כיון דליכא רוטב לפעפע חיישינן שמא הלך האיסור למקום א' ונשאר שם ונהי דלא קיי"ל כן מ"מ בטחו פת בשומן בודאי דאין דרך הפת לפעפע אפשר דכ"ע מודים דאפי' ס' לא מהני עיי"ש ועי' בדברינו לעיל (ס"ק ל'):
לו וכ"ש פלאדי"ן או פשטיד"א. הא דכתב הרב בלשון כ"ש פשוט לפענ"ד כי מבואר מלשון הפוסקים דפלאדין הוא של חלב ופשטיד"א הוא של בשר (ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק י"ב) והנה באמת הבאתי לעיל (ס"ק כ"ב) מהגהת שערי דורא שצריכין לזהר לכתחלה לעשות סימן כפי מה שהוא המולייתא אם הוא של בשר או של חלב דאם של בשר הוא ישימו עליו קצת עצמות ואם הוא של חלב ישימו עליו קצת גבינה רק דאנן לא קיימא לן כן וס"ל כמו שכתב הבית יוסף מהרשב"א דסגי לשנות צורתו משאר סתם פת כדי שהרואה יכירו שנשתנה צורתו להיכר וישאל ויאמרו לו אם הוא של בשר או של חלב וכמ"ש שם ולזה י"ל שכ' הרמ"א וכ"ש בפשטיד"א ופלאדי"ן כיון שידוע דפלאדי"ן הוא של חלב ופשטיד"א הוא של בשר בזה לכ"ע אין לחוש להצטרך להניח עליו קצת עצמות או גבינה ממש ואפי' הרא"ש שהביאו בהגהות שערי דורא מודה לזה. ויש בזה נ"מ לדינא גם לדידן כי פשוט הוא לפענ"ד דאם שינה ועשה המולייתא של חלב כתמונת פשטיד"א או של בשר כתמונת פלאדי"ן דבודאי אסור אף בדיעבד אא"כ עשה כדעת הרא"ש שהניח עליו מקצת עצמות או מקצת גבינה דאל"כ יבא לידי מכשול דהא הרואה לא ישאל כלל כיון שידוע לכל שתמונה זו דפשטיד"א הוא לעולם של בשר ותמונת הפלאדי"ן הוא לעולם של חלב והוא מסתבר ופשוט לפענ"ד לדינא: (לז) ואין לאפות. עפת"ש מ"ש מתשו' פני ארי' ועי' בכנה"ג לעיל סי' צ"ה בהגהות ב"י אות ל' שכתב דמותר אף לכתחלה ללוש עיסה במים שמחממים במחבת של חלב בת יומא אע"פ שאוכלין הפת עם בשר דהוי נ"ט בר נ"ט אבל המהרש"ל כתב דאף שמותר מן הדין לאכול עם אותו לחם מה שירצה מ"מ נוהגין העולם להחמיר שלא לאכול עם אותו הפת אלא ממין הקדירה שבישלו בה המים עיי"ש ועי' בשלחן גבוה לעיל סי' צ"ה סק"ה מחודש א' שהביא דברי הכנה"ג הנזכר וסיים דבמקומו נוהגין להקל בזה ומחממין המים בכלי מקונח של בשר אע"פ שאוכלין מאותו פת עם חלב ומ"מ מי שיש לו כלי מיוחד להחם המים ללוש ואין משתמשים בו לא לבשר ולא לחלב תע"ב עיי"ש ועי' בס' בית דוד חלק יו"ד סי' מ"ב מ"ש בדברי הכנה"ג בזה והביא ראיות להקל להתיר להחם מים לכתחלה בכלי בשר כדי ללוש בהן הפת אף שכמה פעמים אוכלין הפת עם גבינה עיי"ש ועי' בשו"ת מגן שאול הספרדי סי' ח' שהרבה להשיב ע"ד הרב בית דוד ומדחה כל ראיותיו והעלה להחמיר עיי"ש וכ"כ בחמודי דניאל הלכות בב"ח סוף אות י"ד שיש להחמיר ולאסור לכתחלה דאם של מים הוא ב"י מבשר חיישינן שמא ישכח ויאכל הפת עם חלב וכן להיפוך ואע"ג דגם אם ישכח ויאכלנה עם חלב לא יאכל איסור בדיעבד והרי קיי"ל דבכ"מ דמותר בדיעבד לא חיישינן שמא ישכח מ"מ לענין פת יש להחמיר כיון דחזינן שחז"ל החמירו לאסור ללוש לכתחלה אפי' בדבר שמותר בדיעבד עיי"ש באריכות וכ"כ בשו"ת דבר משה (להמהר"מ ארמילי ז"ל) חלק א' ביו"ד סי' ט' שיש למרות ביד הנוהגין להקל בזה עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל מ"ח סעי' ב' שכתב וז"ל וכשחממו מים בכלי של חלב ב"י ולש בהם לחם אסור לכתחלה לאכול הלחם עם בשר אבל אם חממו בכלי שאב"י מותר. ונ"ל דאם אין לו כלי אחר לחמם בו יש לסמוך להתיר ללוש בהם אפי' לכתחלה כיון דאיכא תרתי נטל"פ ונ"ט בר נ"ט ואף דהאו"ה כתב דוקא דיעבד שכבר הוחם נ"ל דאם אין לו כלי אחר וא"א לשאול הוי כדיעבד וכו' אבל אם חימם בכלי איסור אפי' אינו ב"י אסור ללוש בהם וכו' דזה מקרי לכתחלה ואפי' אם חממו לצורך שתיה דכל זמן שהמים בעין הוי כלכתחלה דבאיסור לא שייך נ"ט בר נ"ט וכו' עכ"ל ועי' בס' דברי יוסף סי' תר"מ אות ב' מ"ש בענין זה ובמ"ש בזה לדינא ועי' בס' תוספות ירושלים שכתב שבא לפניו עובדא במוכר שמרים (שקורין הייווי"ן) שעירה הרבה שמרים לכלי חלב ב"י ועמד שם איזה ימים ורצה לאסור למכור להבעה"ב לצורך שבת אמנם יען שהמוכר הי' איש עני והי' הפסד מרובה הורה להקל באופן שיודיע להבעה"ב שלא יאכלו הפת עם בשר עיין שם:
ועיין בחמודי דניאל הלכ' תערובות הב' אות כ"ט בעובדא שעמד בשר מלוח כמה שבועות בכלי ואח"כ לקחו משם הבשר ועמדה הכלי ריקן כמה שבועות ואח"כ כבשו בתוכו קישואין (אוגערקי"ש) ג' שבועות ולקח המים מלוחים של האוגערקי"ס ולשו להם וכתב דהלחם בודאי אסור לאכלו עם חלב והנה לכאורה הי' נראה דאפי' עם בשר אסור וכו' אבל לדינא אין להחמיר כיון דאיכא דיעות דבאינו ב"י לא משוי דבר חריף לשבח וא"כ לדידהו טעם בשר שיש בהמים הוי נטל"פ כיון דהי' בכלי אינו ב"י ועוד כיון דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא דאיכא ספק שמא אין בהמים טעם בשר כלל ואפי' יש בו טעם שמא נתבטל טעמו בלחם כיון שנתערב עם קמח הרבה ובפרט אם לא נתנו לתוך הלחם רק מעט ממים אלו אע"פ שאין בלחם ששים נגד המים מ"מ י"ל דעכ"פ יש בהמים וכהלחם ששים נגד טעם הבשר שבתוך המים דבדבר היתר לא אמרינן חנ"נ וכו' וסיים ומ"מ צויתי לכתוב תיבת בשר על כל לחם ולחם כדי שלא יטעו לאכלו בחלב דזה הוי קצת כאלו עשה סימן עיי"ש:
לח לאפות שום פת עם פלאדי"ן. עפת"ש מ"ש מהפני ארי' דדוקא בהי' שמנונית בעין אבל אם לא הי' בה רק טעם הבלוע מותר ועי' בשו"ת השיב משה חיו"ד סי' ל"ד בעובדא שאפו בתנור פת שנילוש בחלב ופת הנילוש בשומן ועוד פת חלות של שבת בלא חלב ובלא שומן והפת שעם חלב נתנו למעלה בקצה התנור והפת שעם שומן למטה בקצה התנור ובאמצע היו החלות לשבת וכתב שם דאם הי' בזה כל התנאים שמבואר בפוסקים שצריך להיות בזה דהיינו שהנילושים בשומן והנילושים בחלב לא הי' שמנונית טוח על פניהם מבחוץ רק כבלוע בהם מחמת מעוטן וגם הי' התנור גדול ופתוח וגם הי' ידוע בודאי שלא נגעו החלות לא לזה ולא לזה וגם לא הי' התנור משופע וגם לא ראו שזב כלל אז יש להתיר בדיעבד אבל אם חסר תנאי א' אין להתיר וכתב שם דאף דכשהי' כל התנאים ביחד יש להתיר מדינא בדיעבד גם כשלא הי' העיסה של חלב ושל בשר כל א' בכלי בפ"ע אבל לכתחלה ראוי להם לומר שהוא אפקרותא גדולה ואם יעשו כן יאסור להם ובכל מקום גם אם יש כל התנאים הנ"ל אם ירצה המורה לאסור משום מגדר מלתא כפי ראות עיניו ודאי הרשות בידו דהא יש גדולי הפוסקים שאוסרים בשני מינים בדיעבד אף כשהתנור גדול ופתוח וכן אם יש חשש שנגעו החלות לאחד מהם בודאי יש לאסור כדי שלא יטעו לאכלו בחלב עיי"ש:
לט שום פת עם פלאדי"ן. עי' בשו"ת שפת הים (מהרב מסעלץ) סי' כ"ז באמצע התשו' שכתב דלכאורה הי' נראה דבנתבשל מים בתנור א' עם הצלי אסור לאכול אח"כ המים אלו עם חלב דמים אם יאסרו לא מקרי הפ"מ ובפרט כיון שיכול לאכלו עם בשר אמנם לדינא כתב שיש לדחות די"ל דדוקא בפת שאופין אותו בתנור ממש בלא הפסק כלי משא"כ בפת שאופין אותו עם צלי קדירה דהקדירה מפסקת בין הצלי להפת בזה לא שייך לאסור וה"נ במים שבישלו בתנור עם צלי שהי' בתנור כיון שהקדירה מפסקת בין המים להצלי אין להחמיר עיי"ש באריכות:
מ פת עם פלאאדי"ן עי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' ק"ל שנשאל אם יש טעם למנהג העולם שנוהגין להקל דלאחר שקרמו פני הלחם מניחין בתוך התנור פשטיד"א של בשר או של חלב והשיב שאין לזה שום תירץ ואין למנהג זה שום מקים והוא דבר הבל ובדוי מלב וח"ו להורות קולא זו עיי"ש וע' מזה בשו"ת בית שלמה חלק חו"מ סי' נ"ג שרצה השואל להקל כן בפשטיד"א שאפו בתנור עם לחם כשהניחו הפשטיד"א לתנור לאתר שקרמו פניו של הלחם והשיב דאם הפשטיד"א הוא של שומן בהמה אין מקום להקל אך אם הפשטיד"א הוא משומן עוף לכאורה יש מקום להקל אף אם זב מהפשטיד"א לחוץ כל שלא זב תחת הפת דכיון דבשר עוף בחלב הוא מדרבנן ובישול הוי ספק אם מפעפע בכל הכלי והוי ספק אם הוא מפעפע בכל התנור גם בזב וא"כ הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא אלא דלענין לאכלו בחלב יש להחמיר גם בהי' הפשטיד"א של שומן ואין להקל אלא לענין להתיר לאכלו במלחא ועיי"ש במ"ש עוד בזה וסיים בצ"ע למעשה עיי"ש:
מ עם פלאדי"ן או פשטיד"א. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דאי חזינן דזב אף דלא חזינן להדיא שזב תחת הפת אסור בדיעבד ועפת"ש מ"ש מהכו"פ והאבן עוזר שהשיגו על הש"ך ופסקו דאי לא חזינן שזב תחתיו אף שזב לחוץ אין לאסור ועיי"ש במ"ש מהחוו"ד ועי' בשו"ת באר יצחק (מהגאון מקאוונא ז"ל) חיו"ד סי' ט' שמצדד להקל בזה כדעת הכו"פ ודלא כהחוו"ד עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קצ"ט מ"ש בדברי הכו"פ והחוו"ד בזה ובמ"ש בזה לדינא עיי"ש ועי' במ"ז סק"ב מ"ש בזה וכתב שאין להקל אלא להתירו בדיעבד לאכלו לבדו עם אותו המין של הפשטיד"א אבל לאכלו עם מין השני בודאי אסור ואין להתירו אף בדיעבד דלענין זה הוי כלכתחלה ועיי"ש בשפ"ד סק"ב מ"ש עוד מזה וכ"כ ביד יהודה בפיה"א סק"ט ובפיה"ק ס"ק י"ב וי"ג וי"ד לדינא עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל נ' סעי' א' שאין דעתו להקל להתירו לאכלו לבדו כנ"ל רק בהפ"מ דוקא עיי"ש ועי' בשו"ת נפש חי' חיו"ד סי' ל"ו בעובדא שזב חלב לתוך תנור שאפו בו לחם ונגע באותן הלחמים שבשורה ראשונה אבל לשאר הלחמים שמשורה הב' והלאה לא הגיע החלב כלל וכתב דאותן הלחמים שבשירה ראשונה שלא הי' בהם ששים כנגד החלב שנשפך בודאי אסירים אכן שאר הלחמים שלא הגיע אצלם החלב יש להתיר אפי' לאכלם עם בשר מטעם ס"ס ספק אם מפעפע בכל התנור ואת"ל שמפעפע בכל התנור שמא כל חרסית התנור מצטרף לבטל החלב ואע"ג דבעלמא קיי"ל שאין הכלי מצטרף לבטל האיסור שנפל לתוכה מ"מ בכה"ג בודאי יש לומר דמצטרפין גם גוף החרסית לבטל עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת יד יוסף סי' ס"ח בעובדא שאפו לחם לכבוד שבת וגם לחמים ממולאים בבצלים עם מעט שומן והי' כל התנור מלא מן הלחם שעשו לכבוד שבת ובסוף התנור הי' קדירה קטנה עם חלב ונשפך מעט חלב על האפר כירה שבשם ומשם הלך הקילוח בתוך התנור תחת הלחמים שהי' ממולאים בבצלים ושומן וכתב דלכאורה לפ"ד הש"ך שלא התיר רק כשלא ראינו שזב מטעם ס"ס אבל כאן שראינו שזב אין כאן ס"ס רק ספק א' שמא לא זב תחת הלחמים שעשו לכבוד שבת ובספק א' אין להתיר אבל לדינא כ' להקל כי גם כאן יש ספק ב' לפמש"ל סי' צ"ה דאפר פוגם והוי החלב שנשפך לתוכו ספק נטל"פ ע"כ הלחמים שהי' ממולאים בשומן ובצלים אסורים אבל שאר הלחם שאפו לכבוד שבת מותרין עיי"ש: ועיין בשו"ת השיב משה חיו"ד סי' ל"ד ול"ה מ"ש בענין זה והעלה דדוקא היכא שהבצק של הפשטיד"א הוא כבצק בעלמא אז הוא דיש להקל היכא דלא זב תחתיו משום נ"ט בר נ"ט אבל אם ניכר שמנונית טוח על הפשטיד"א מבחוץ והיינו שהעיסה עצמה הוא שמן היטב אז גם כשלא זב תחתיו ממש רק שראינו שזב ונפלט לחוץ ע"ג קרקעות התנור מן העיסה של הפשטיד"א אסור דלא הוי נ"ט בר נ"ט דכיון דשמנונית בעין נבלע בתנור הרי מוליך פליטתו בכולו ע"י חום התנור ואין כאן נ"ט בר נ"ט עיי"ש:
מב דחיישינן שכא יזוב. עבאה"ט שכתב מהש"ך דאפי' רחב ואינו משופע אבל בדיעבד אם אין משופע וכו' ועי' בשו"ת דברי מנחם סי' ס"א שכתב דמשמע דעת הש"ך דבהי' התנור משופע אפי' לא חזינן דזב נמי מחזקינן איסורא דשמא זב ואם זב קרוב לודאי דזב תחת הפת אמנם בנידון דידי' בעובדא שאפו הרבה ככרות בתנור והניח האופה בתנור שם פלאדי"ן הנמשח בשומן חזיר וכתב דאף שלא הי' התנור משופע יש לאסור לדעת הש"ך וגם בתנור רחב וכו' וגם יש בזה חשש דלמא נגעו הככרות בהפלאדי"ן ומפעפע ממנו והיכא שיש חשש דלמא נגעו זב"ז יש לאסור אפי' בתנור משופע מכ"ש כאן שלא הי' משופע מ"מ בזה אין להחמיר כיון שהי' הרבה ככרות באופן שגם אם באמת נגע או שזב מהפלאדי"ן תחת איזה מהם מ"מ הלא לא בכולן נגע רק בא' או בשתים וכן בודאי ג"כ לא זב רק תחת א' או שתים א"כ כיון שכל הפת בספק מצטרפין כל הככרות לבטל השומן האסור ואפי' את"ל דלא מצטרפי מ"מ עכ"פ הככרות שנאסרו בטלין חד בתרי בהככרות שלא נאסרו כדין יבש ביבש אע"פ שככרות של בע"ב דבר חשיב הן מ"מ הלא אותו הפת שנאסר לא הוי איסור מחמת עצמו רק איסור בלוע שנבלע בו שומן אסיר ואותו בלוע אינו חהר"ל ושפיר בטל עיי"ש באריכות:
מג ואם זב. עפר"ח סק"ג שכתב מהרקח דדוקא בנ"ד דהוי השמנונית דבר מועט כשנבלע בפת ואינו ניכר מבחוץ ע"כ נאסר הפת מחשש שמא יבא לאכלו עם חלב אבל אם עמד בתנור מולייתא של בשר ובצדו הי' הפת ונשברה המולייתא ויצא הבשר לחוץ ונדבק בפת אין לאסור דכיון שהבשר נדבק ע"פ הפת וניכר אין כאן בית מיחוש עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק כ"ד):
מד זב. עי' בשו"ת אבן שתי' חיו"ד סי' מ"ז בעובדא שנאפה פת בתנור וסמוך להפת בהפסק שני לבנים עמד שם קדירה רותח עם רוטב ובשר ונשפך מהרוטב לתוך גומא שהי' שם בתנור ולא הגיע מהרוטב לפת רק שההבל והזיעה עלה עד הפת ובודאי הי' היס"ב בזיעה ועיי"ש במה שהאריך בזה וסיים דכיון שיש כמה פוסקים דס"ל דזיעה אינה אוסרת א"כ יש ס"ס שמא זיעה אינה אוסרת כלל וגם הא יש פוסקים דס"ל דדוקא דבר צונן מקבל זיעה אבל לא דבר חם משום דטבע שהחום של הרתיחה מעכבת מלקבל הזיעה ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא הלכך הוי בזה ס"ס להכשיר ומה שיש בזה חשש משום דנבלע בחרסית התנור ונבלע תיכף בהפת גם משום זה אין לאסור חדא כיון דנשפך הרוטב לתוך גומא עמוקה מהפת בודאי אינו מפעפע למעלה דרך הלבנים של התנור וגם בודאי אין הלבנים חמים שם וגם הלא דעת הח"ס דכל לבינה עצמה נחשבת ככלי בפ"ע ואינו מפעפע מקדירה לקידרה ומצורף לזה סברת הפרמ"ג דבאוכל לא אסרינן כלל משום זיעה וגם הי' הפ"מ ע"כ יש להתיר הפת לאכלן עם חלב עיי"ש:
מה לשים הטפילה בפי התנור. עי' בחיו"ד בביאורים סק"ד ועי' בכנפי יונה שכ' וז"ל נראה דהגה זאת מקומה לדין ריחא (בסי' ק"ח) ומיירי בתנור משופע לצד חוץ דליכא למיחש שמא יזוב ממנו אל הפת וא"ל משום ריחא כיון שהוא בפי התנור אין בו משום ריחא ג"כ וכו' עכ"ל: (מו) הטפילה. הפשטיד"א או הפלאדי"ן נקרא טפילה מפני שהוא טפל לפת. הרב גור ארי' הלוי סק"א:
מז ואפי' הוא במחבת. עבאה"ט מ"ש מהט"ז באשה שאפתה פלאדי"ן וכו' ועי' מזה בט"ז לעיל סי' צ"ב ס"ק כ"ט וע' בדברינו שם (ס"ק קפ"א) מ"ש בזה מדינא:
מח במחבת. עי' בשו"ת בית יהודה (להרב מהר"י עייאש ז"ל) חלק ב' סי' צ"ב שנשאל בדבר המנהג שנתפשט אצלם לאפות פת בכלי שנאפה בו פת שנילושה בחלב והשואל רצה לבטל המנהג דכיון דהכלי בלוע מן החלב של הפת שנאפה בו האיך יאכלו פת זה השני עם בשר והשיב שלא יחמיר על הציבור בחומרא יתירא בזה דהא הו"ל כמו דגים שעלו בקדרה של בשר דמותר לאכלם בכותח דלעיל ריש סי' צ"ה ופסק שם המחבר דלאו דוקא עלו דה"ה נתבשלו או נצלו מותר משום דהוי נ"ט בר נ"ט וה"ה כאן עיי"ש באריכות אמנם הנה המחבר הנזכר הנהו מרבני ספרד שהם גרורים תמיד בתר הוראות מרן המחבר אבל לדידן דקיי"ל להחמיר בנצלו ובעינן ג' נ"ט דוקא וכמש"ל סי' צ"ה שם ממילא דגם בזה יש לבטל המנהג ואין להקל כלל וה"פ שוב ראיתי לרב חכם א' שכ' ע"ד הבית יהודה שדבריו תמוהין דהא אפי' להמחבר דמתיר נצלו לכתחלה אפ"ה אסור בנ"ד כיון דלחם דרכו לאכלו ג"כ עם בשר והוי כמו לאכלן עם כותח שכ' הש"ך לעיל סי' צ"ה ס"ק ג' דאף להמחבר אסור עכ"ד סעיף ב :
מט תנור שטחו באליה. עשפ"ד סק"ב ומבואר מדבריו.
דאף אם לא טחו כל התנור רק במקום א' נאסר הפת אפי' בצד הב' שלא במקום הטיחה דע"י חום האש הוא מפעפע בכל התנור עיי"ש לדרכו ועי' בס' זר זהב על האו"ה שער ל"ט סק"ג שנסתפק בתנורים שלנו שקרקע התנור אינו נעשה מגוש א' כמו בזמן התלמוד אלא שקרקע התנור הוא מרוצף בלבנים שרופים והם מחוברים יחד ע"י טיט מה יהי' הדין אם זב שומן או שטח בשומן על לבינה א' אם נאסר הפת שנאפה במקום אחר בתנור דכיון דמקודם הי' כל לבינה כלי בפ"ע ואנו רואין בחוש שאף אם נדבקו יחד אינם נעשים גוף א' ויכול לקלוף מהם הטיט בפ"ע וא"כ הו"ל הבלוע שנבלע בשאר הלבנים נ"ט בר נ"ט ועיי"ש במ"ש עוד מזה ועי' בשו"ת שאילת שלום תניינא סי' קס"א שכתב כן בפשיטות דכל החומרות בזה הוא רק בתנורים שהי' בימי קדם שהי' כל התנור מחתיכת חרס א' וא"כ שפיר יתכן דעת המחמירים דע"י הבישול מחום התנור הוא מפעפע בכולו משא"כ בתנורים שלנו שמרוצף בלבנים מיוחדים אף אם נבלע בלבונה א' או בשנים לא יוכל להתבלע מלבינה זו לאחרת דלא גרע משני קדירות הנוגעות זב"ז דאין חשש ובפרט כשיש בין לבינה ללבינה טיט וצרורות בודאי אין מקום להחמיר עיין שם וכ"כ בשו"ת חתם סופר בהשמטות בחלק חו"מ סימן ר"ו עיי"ש ועי' בשו"ת נפש חי' חיו"ד סוף סי' ל"ו מ"ש בענין זה אם חיבור רצפת הלבנים שבתנור בטיט אם הוי עי"ז כל הרצפה א' והביא דברי הח"ס באו"ח סי' ק"ל שמבואר מדבריו לחלק בזה בין לבינים שנתייבשו בחמה ובין לבינים שנשרפו באש דבלבינים שנתייבשו בחמה כל שהם מחוברים בטיט הוי כל הרצפה כחתיכה א' אכן כשהתנור מרוצף בלבינים השרופים בכבשן אש לא הוי הטיט חיבור והוי כל לבינה ולבינה ככלי בפ"ע והוי כשתי קדירות נוגעות זב"ז עיי"ש:
נ שמחו באליה. עי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קצ"ט שנשאל במה שנוהגין העולם כשגורפין התנור לאפות בו פת מעמידין קדירות של בשר או של חלב שם לתנור והרי מן הקדירות נזחל לתנור והפת שנותנין אח"כ בו בולע ממה שנשפך מן הקדירות וכ' שם ללמוד זכות דכיון דבשעה שמבשלין שם הקדירות אין שם פת בתנור והרי אז כל מה שנשפך שם כבר כלה ומה שהוא נבלע בקרקעות התנור הוי נ"ט בר נ"ט ואפי' להאוסרים נ"ט בר נ"ט בנצלו מודים כאן דשרי ולחוש שמא יש שם בקרקע התנור קצת ממשות בעין להא נמי לא חיישינן דהתנור שהוא חם מאוד כשבא הלחלוחית עליו מתייבש תיכף ואינו דומה לתנור שטחו באליה דחיישינן שמא נשאר בתוך הבקעים דהתם מיירי שטחו במקום שמושיבין הפת ממש משא"כ כאן דהקדירות אין עומדים במקום מושב הפת דהוי החשש רק משום שעושין נ"ט בר נ"ט לכתחלה ולזה שוב יש לסמוך להקל דהוי ספק שמא אינו מפעפע בכל התנור ע"כ אין להחמיר רק שיזהירו שלא להעמיד הקדירות סמוך ממש למקום מושב הפת עיי"ש באריכות :
בא באליה. עפת"ש מ"ש מהמהרי"ט והחוו"ד והבית אפרים אי מהני ס' ועי' במ"ז סוף סק"א שפסק ג"כ להתיר כשיש ס' נגד הבעין שעל התנור רק דכדי נטילה מיהו אסור עיי"ש וכ"כ בסוף ס"ק ד' ועיי"ש עוד בדבריו לעיל סי' צ"ה סק"ז שכ' דעכ"פ לאכול עם בשר שרי הפת עיי"ש ועי' בשו"ת יד יוסף סי' ס"ט מ"ש בזה באריכות ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ז ובפיה"ק ס"ק י"ז מ"ש בזה ודעתו לאסור אפי' בנטל ממנו כדי נטילה כיון שיכול לבא לידי איסור שישכח ליטול את מקומו עיי"ש אמנם בגוף הסברה שהחליט החוו"ד כאן ולעיל סי' צ"א בביאורים ס"ק י"ד להחמיר דלא מהני ס' כיון שיש בפת בקעים ואין ידוע עד כמה מתפשט מחמת הבקעים עי' ביד יהודה על הלכ' מליחה סי' ע"ו בפיה"א ס"ק י"א (בדף ק' ע"א בד"ה עוד ראיתי לבאר) וסי' צ"א ס"ק ל"ד שהתפלא על החוו"ד בזה כי מעולם לא שמענו ששומן שנפל על חתיכה רותחת שנדייק אם יש בה בקעים שלא להני ס' ונטילה ובע"כ דאף שיש בו בקעים אמרינן דרק במקומו נשאר יותר וצריך נטילה אבל להא שמתפשט גם להלן מכדי נטילה בתוך הבקעים לא חיישינן ואמרינן דאם נתפשט להלן מחמת החום במקום הבקעים תו יתפשט בכולו ואף את"ל שנתפשט בהבקעים מ"מ תו הוי יבש ביבש וכו' עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת שם ארי' חלק חו"מ בהוספות סי' י' שהשיג ג"כ ע"ד החוו"ד בזה וכתב שדבריו לא נהירין דפת שלם כשהוא אפוי אין בו בקעים כלל וכן בעיסה אף טרם שנאפה והחוש מעיד על זה עיי"ש ועי' בשו"ת כנף רננה חיו"ד סי' מ' באמצע התשו' מ"ש בדברי החוו"ד בזה ובמ"ש בזה לדינא עיי"ש ועי' בהגהות הגאון מהרש"ק ז"ל על הפרמ"ג כאן שהביא דברי החוו"ד הנזכר וכ' דכיון דכל האיסור הוא רק משום דחיישינן שמא יש איסור בעין בתוך הבקעים ע"כ אם חותך הפת במקום שנתבקע עד כלות הביקוע מהני כשיש ס' בהפת נגד כל האיסור ואם נפל במקום מיוחד על הפת ולא ניכר מקומו צריך לחתוך כל מקום הביקוע ואם נתערב זה הפת שנפל עליו שומן ויש בו בקעים ברוב פת אחר מותרין כיון דבאמת יש ס' בכל א' א"כ יש כאן ס"ס שמא ליכא כאן איסור בעין ושמא לא יבא לאכול זה הלחם עם חמאה חמה לבא לידי נ"ט ואין להחמיר עיי"ש אבל לפמש"ל (ס"ק ל"ב) מהש"ך דזה לא נחשב לספק שמא לא יבא לאכול עם חלב אין להקל וצ"ע ועי' בדברינו לעיל ריש סי' זה (ס"ק ב' ובס"ק ל"א):
נב שיסיקנו מבפנים. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דלא סגי בקינוח דאי אפשר לתנור להתקנח יפה ולכאורה הי' נראה דזה דוקא בתנור של לבינים וטיט אבל בתנור של חרס שהוא שלם בלי בקעים וכן בתנור של ברזל שלנו הנקרא ברא"ט רעה"ר בודאי מהני קינוח אמנם יעוין בט"ז לעיל סי' צ"ה סק"ז ובמ"ז כאן סק"ד במוסגר דמבואר מדבריהם דבכל תנור לא מהני קינוח אפי' הוא מגוש א' משום שאין הידים שולטות בו יפה כ"כ לקנחו קינוח יפה עיי"ש:
נג עד שיתלבן. אבל בלא"ה פשוט הוא דהפת בעי ששים וגם נטילה כדין בליעת כל איסור שיש בו שמנונית דלהלן סי' ק"ה ועי' בס' זר זהב על האו"ה כלל מ' סק"ה שכתב וז"ל וראיתי להעיר בדבר פשוט לפענ"ד במה שדרך הוא ליקח טסי ברזל אצל האופים תופיני חלב וראיתי כמה אנשים ששואלים הטסים לאפות עליהם לעקי"ך או קיכלי"ך ובאמת נמשחו הטסים בחמאה ולא נתקנח היטב החמאה וא"כ הוי פת שנילוש בחלב כי אף שהוא משהו ונתבטל מ"מ נטילה בעי כדין כל בליעת דבר שמן דבעי ס' בנטילה ואפשר שסומכין משום דאין דרך לאכול קיכלע"ך בבשר ועי' בתשו' מהרי"ט חלק ב' סי' י"ח עכ"ל ולפמש"ל (ס"ק י"ד) דלא דוקא בדבר שדרך לאכלו עם בשר דה"ה אם יש. לחוש שיבא לאכלו לאחר בשר אסור ממילא דגם בזה אין היתר דשפיר יש לחוש אף שהדרך לאכלן בפ"ע מ"מ שמא יבא לאכלו מיד לאחר אכילת בשר קודם שישהה בינתיים כדת ע"כ יש לזהר בזה:
גד שיתלבן. עמ"ז שם שכתב דמ"ש המחבר עד שיתלבן היינו עד כדי שיהא נצוצות נתזין ממנו. אך כתב די"ל דכ"ז הוא רק לענין להתיר לאכול הפת בחלב אבל לאכלו לבדו יש להתיר אף בהיסק מעט אף כשאין נצוצות נתזין ממנו ועיי"ש מ"ש עוד מזה והניח בצ"ע עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ב ובפיה"ק ס"ק י"ח מ"ש בזה והעלה דלא מהני היסק קל אף לאכלו לבדו אא"כ כשהתנור אינו ב"י אז יש להתיר בדיעבד כשאפה בו אף לאחר היסק קל עיי"ש:
נה ואפי' אם הוא של בוכיא. פי' לא מיבעיא תנור דדרך להסיקו מבפנים דלא מהני היסק מבחוץ אלא אפי' בוכיא שהוא חלל כעין שפיתות קדירה דדרך להסיקו מבחוץ אפ"ה לא מהני אם הסיקו מבפנים ט"ז ומ"ז סק"ה. ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"א מ"ש בביאור לשון המחבר בזה עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ג ובפיה"ק ס"ק י"ט שכתב דכל זה בתנור של חרס שא"א שיתלבן יפה במקום הבלוע ע"י היסק דמבחוץ אבל בתנור של מתכות דאנו רואין שמתלבן יפה גם בהיסק מבחוץ שפיר מהני אם רואין שנתלבן היטב עיי"ש:
סעיף ג:
נו ודגים. לא מיירי כאן אלא מדין איסור אבל מסכנתא לא מיירי וזה יתבאר בריש סי' קי"ו סעי' ב'. ש"ך סק"ג:
נז אסור לאכלם בחלב. עבאה"ט ועי' בס' יד אלימלך סי' כ"ט שעמד על המחקר אם אפו פת עם צלי בתנור א' באופן שאסור מן הדין לאכול הפת עם חלב אם מהני כשיש בכל מה שבתנור ששים נגד הבשר והביא מדברי הרמ"א להלן סי' ק"ח סעי' א' שכתב דבכ"מ דאמרינן ריחא מלתא ואוסר בדיעבד היינו בדליכא ס' מן ההיתר נגד האיסור אבל בדאיכא ס' מן ההיתר אין לאסור בהפ"מ ואז אפי' כל מה שבתנור מצטרף לבטל האיסור וא"כ כיון דלא שרי אלא בהפ"מ ממילא דבנ"ד כיון דלענין לאכול הפת עם חלב לא שייך הפ"מ ממילא אין מועיל ששים ועיי"ש במ"ש עוד בזה:
נח לאכלם בחלב. עבאה"ט מ"ש דהכא כיון דאפשר לאכלם בלא חלב הוי כלכתחלה ועי' בס' יד אלימלך שם בעובדא כזו שאפו ערב שבועות פת עם פשטיד"א של חלב בתנור א' שאינו מחזיק י"ב עשרונים והי' פתוח קצת איך הדין אם מותר לאכול הפת עם בשר וכתב דלכאורה לפי דברי הש"ך דכיון שאפשר לאכלו בלא חלב הוי כלכתחלה נראה בנ"ד שיש לאסור לאכול הפת עם בשר כשהתנור אינו מחזיק י"ב עשרונים ופתוח רק קצת אך לדינא כתב דאם אין לו על יו"ט רק אותו הפת ואם יאמרו לו שאסור לאכלו עם בשר אתי לממנעי משמחת יו"ט יש להקל כיון שכתב הרמ"א להלן סי' ק"ח אבל אם אין לו פת אחר בריוח מותר דזה מקרי דיעבד אבל אם יש לו על יו"ט פת אחר אסור לאכול זה הפת עם בשר ואף דבש"ע כאן לא נזכר רק פת שאפו עם הצלי וכן להלן סי' ק"ח כתב פת שאפו עם בשר אבל לענין פת שאפו עם עיסה שנילושה בחלב לא נזכר בש"ע להדיא להחמיר אמנם יען כי בכו"פ ובפרמ"ג מבואר דגם באפו עם עיסה שנילושה בחלב וחמאה הדין כן כמו בחלב ממש ע"כ אם יש לו פת אחר לצורך סעודת יו"ט אין להקל עיי"ש:
נט המחזיק י"ב עשרונים. עבאה"ט ופת"ש ועי' ביד יהודה להלן סי' ק"ת בפיה"א סק"ד מה שהשיב ע"ד היד אלי' בזה ולענין דינא עי' בפר"ח בקו"א שכתב דר"ל שקרקעות התנור מחזיק י"ב עשרונים של מצות שכל א' עבה פחות משהו מטפח עיי"ש ועי' מזה בכו"פ ועי' בחידושי הרז"ה (מהגאון מו"ה וואלף אלעסקער ז"ל) להלן סי' ק"ח שכתב וז"ל תנור שחללה רוחב ה' טפחים ושליש אצבע ואורך חללה כ"ז אצבעות ותשיעית אצבע שהם ז' טפחים בקירוב וגובה חללה ז' אצבעות הרי התנור הזה מחזיק י"ב עשרונים ויותר ע"פ חשבון שכ' הרמ"א שיעור חלה שהוא עשרון אחד וכו' ולפ"ז התנורים שלנו רובם ככולם מחזיקים י"ב עשרונים עכ"ל אמנם יעוין בבינת אדם שער או"ה סי' פ"א שעמד ג"כ על החשבון בזה וכתב דצריך שיהי' התנור מחזיק ב' אמות (באמת בת ו' טפחים) וחצי טפח על ב' אמות וחצי טפח וגובהו יהי' ששה טפחים אז יש בו כשיעור לאפות בו י"ב עשרונים מצה שכל מצה מחזיק עוביה טפח אכן לפמ"ש הפר"ח דבעינן י"ב עשרונים בשטת קרקעות התנור צריך להיות התנור גדול כשיעור ח' אמות ורבע בקירוב על ח' אמות ורבע עיי"ש ועי' בשו"ת כח שור סי' ב' שהאריך טובא בענין זה והתפלא מאד ע"ד הפר"ח והיד אלי' בזה ועיי"ש במה שהאריך בזה ומצייר החשבון ע"פ חכמת המדידה והעלה שדין זה תלוי בפלוגתת ר"מ ור"י בתנור של מקדש כמה החזיק דלמר הוי תנור המחזיק י"ב עשרונים מצות הרוחב י' טפחים והאורך ל' טפחים ולמר הרוחב ט"ו טפחים ובאורך כ' טפחים ומעתה ממילא דבזמה"ז נפל ההיתרא דתנור גדול בבירא כי אין לנו עתה בזמה"ז על תמונת אורך ורחב כזה ומה"ט כתב הב"ח בשם מהרא"י דתנורים גדולים שמחזיק י"ב עשרונים מצות אינו מצוי לנו עיי"ש באריכות (ועי' בדברינו להלן סי' ק"ח ס"ק ז'):