אור ברסלב

דרכי תשובה - ד· רבי צבי הירש שפירא

סימן צה

סימן צד

סעיף א:

א צנון. עי' בס' מנחת פתים שהביא מדברי הש"ס שבת דף ק"ח דצנון שבמלח פקע מיני' חורפי' וכ' דמסתימת הפוסקים כאן שלא חלקו בכך משמע דאף כשנמלח והודח ואח"כ נחתך בסכין של בשר אסור לאכלו בחלב עיי"ש: ועיין בס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק) סעי' י"ג שכ' וז"ל ודע דצנון אנו רגילין לפרשו מה שקורין רעטי"ך בלשונינו ובילדותי שמעתי מאחד מהגדולים שגאון א' הקיל ברעטי"ך שקליפתו לבנה ואמר שאותו רעטי"ך שקליפתו שחור הוא חריף ביותר והחוש מעיד כן שהרעטי"ך הגדולים בא"י ובבל כולם קליפתן שחורה ומרים הרבה ואפשר לסמוך על זה במקום הפסד עכ"ל ולמעשה צ"ע אם יש לסמוך ע"ז אפי' במקום הפ"מ כי מסתימת הפוסקים בדרו במדינותנו ששכיח טובא גם הרעטי"ך שקליפתו לבנה וכתבו כולם בסתמא דצנון הוי ד"ח ולא כתבו דוקא אותו שקליפתו שחורה משמע דס"ל דכל צנון יש לו דין ד"ח והדבר מוכרח לענ"ד דאם נימא דהדבר תלוי בחריפות החזק דוקא מדוע לא נקטו חזרת שהוא חריף יותר מצנון ובע"כ שצנון יש לו בטבעו זה הכח שמשביח הטעם אע"פ שאינו חריף כ"כ ואולי הוא כיון דהטעם מצנון מפליט הטעם של הסכין הוא משום שיש לו כח המושך כמ"ש הרשב"א בתוה"ב גבי סילקא א"כ י"ל דגם אם אין מרגישין החריפות כ"כ מ"מ מעט החריפות שבו יש לו כח המושך כמו הצנון שקליפתו שחורה יהי' איך שיהי' אין לנו לחדש קולא חדשה מה שלא נמצא זכר ממנה בשום פוסק ועי' בדברינו להלן (בס"ק שאח"ז ובס"ק ל"ט) וצ"ע:

ב או סילקא. עבאה"ט מ"ש מהש"ך פי' תרדין וכו' מ"מ אגב חורפי' וכו' ועפר"ח סק"א שכתב דתרדין הוא אסילקא"ר בלע"ז ולא אסורי משום דחריפי אלא מפני שיש להם בטבעם כח המושך עכ"ד ועשפ"ד סק"א שיש נ"מ בזה לדינא דלטעם שיש להם כח המושך אף שבישלה במים תחלה והלך ממנה החריפות חמור משא"כ לטעם שכ' הש"ך הואיל והוא חריף אם בישלה תחלה במים ובטל החריפות אינו בולע ועיי"ש במ"ש בזה והניח בצ"ע ועי' ביד יהודה בפיה"א ובפיה"ק ריש סי' זה מ"ש בזה והעלה דהעיקר לדינא דסילקא הוא תרדין ודינו כצנון בכל דיניו ואם אבד ממנו החריפות כגון ע"י בישול וכיוצא אינו בולע עיי"ש:

ג של בשר ב"י. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דדבר חריף אוסר גם נ"ט בר נ"ט ועפר"ח סק"ב שהוכיח ג"כ דדין נ"ט בר נ"ט שייך גם בדבר חריף עיי"ש ועי' בפלתי סק"א שהביאו וכ' דבמקום שיש עוד צד קולא יש להקל כהפר"ח עיי"ש וכ"כ בחוו"ד בביאורים סק"י וחידושים ס"ק י"א ובישועות יעקב בארוך סק"ב לדינא עיי"ש ועי' בס' תוספות ירושלים לעיל סי' צ"ה סעי' ב' בעובדא שבא לפניו שבישלו בארש"ט במחבת חולבת ב"י ועירו לקדירה חדשה ואח"כ בשלו בקדירה זו בשר וכתב דיש לומר שהבשר מותר כי הבארש"ט אע"פ שהוא דבר חריף מ"מ לגבי הקדירה החדשה הו"ל נ"ט בר נ"ט ועדיין כולו היתר עיי"ש ועי' מזה בשו"ת גברי סי' כ"ב אמנם יעוין בשפ"ד סק"ב שכתב דחלילה לזוז מפסק המחבר והרמ"א בזה דבדבר חריף אסור גם נ"ט בר נ"ט עיי"ש ובמ"ז סק"ג וסק"ט ובשפ"ד סק"ו וס"ק י"ט וכ"כ בפרי תואר סק"א וסק"ו עיי"ש וע' ביד יהודה בפיה"א סק"ג שהעלה שכן עיקר לדינא להחמיר וכ' שם דלאו דוקא ע"י דוחקא הדין כן דה"ה דבר חריף שבולע בחם ע"י עלאה גבר כדי קליפה נמי לא אמרינן נ"ט בר נ"ט עיי"ש ועי' בדברנו להלן (ס"ק ס"א) ועי' בשו"ת מנחת יהודה חיו"ד סי' ד' ובשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' נ"ב ועי' בשו"ת יד יוסף (מהרב מו"ה יוסף יהודה מקאסוב נ"י) חיו"ד סי' מ"ג בעובדא שחתכו בצלים בסכין של בשר לעשות מלייתא לדגים ונתנו הבצלים על דף עם פנימיות של דגים לחותכן דק דק וחטב בסכין של בשר על הדף עד שנעשו דק דק ואח"כ בשלו הדגים בכלי של בשר והבצלים הי' רוב נגד פנימיות של הדגים בשעת שחטב אותם קודם הבישול ואח"כ נודע שהדף הי' של חלב אבל לא נבלע בו חלב ממש לא ע"י רותחין ולא ע"י כבוס רק במה שחותכין כמה פעמים בצלים בסכין של חלב וחוטבין עליו עם הקרביים של הערינ"ג ופסק להתיר הדגים דאף דלדעת המ"א יש להדף זה דין מדוכה מ"מ כיון שהרבה אחרונים פוסקים כדעת האבן עוזר דבדבר חריף אמרינן ג"כ דין נ"ט בר נ"ט וא"כ בנ"ד דהוי נ"ט בר נ"ט בדף שוב אין אוסר ועוד יש לצרף בזה לומר דאין הדף בולע מהבצלים דהפרמ"ג או"ח סי' תמ"ז במ"ז ס"ק י"ג ובא"א סי' תנ"א הניח בצ"ע אם דבר חריף ע"י דוחק יכול להבליע לתוך הכלי הבלוע שבתוכו ואף שהפרמ"ג שם בסי' תנ"א ס"ק ל"ד מצדד גבי בשמים כיון שהוא דק כמו קמח לא שייך בלוע מ"מ אין זה פשוט לו והחוו"ד כתב בפשיטות בסק"ו דאף אם נעשה כמו קמח מ"מ אינו יכול להבליע בהכלי הטעם שבלוע בבשמים ובפרט כאן גבי בצלים שחוטבין אותן על הדף שלא נעשין דק כמו קמח בודאי אין להחמיר וגם יש לצרף לזה דהדבר ידוע שאחר שנעשו הבצלים דק ונתערב בפנימיות הדגים נתבטל החריפות של הבצלים ע"כ התיר הדגים עיי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק ל"ז מה שהבאתי עוד מדבריו בעובדא זו):

ועיי"ש עוד בשפ"ד סק"ב שכ' דפשוט הוא דבדבר חריף אפי' אלף טעמים לא מהני למשל בחתך צנון בסכין של בשר ונתנו במים ומשם לחלב אפ"ה אסור עיי"ש ועי' ביד יהודה שם שהתפלא ע"ד הפרמ"ג בזה והעלה להקל דלא עדיף כח הדבר חריף מטעם ראשון שבכלי ואין להחמיר ולאסור נ"ט בר נ"ט בדבר חריף אלא אם גם הטעם הב' הוא לדבר חריף אבל מה שיוצא ממנו עוד למאכל שאינו חריף יש לו דין נ"ט בר נ"ט עיי"ש ועי' בס' משמרת שלום בשפ"ד סק"ב (בא"ד א') מ"ש בענין זה וכתב שנשאל בא' שלקח סכין של בשר ב"י וחתך מלח מטאלפי"ן ומלחו בו דגים ואח"כ הדיחו הדגים ובישלו אותן עם חמאה או חלב ולא הי' בהדגים ס' נגד הסכין מה דינם. והשיב דלהמ"א והפרמ"ג אסור בנ"ד בפשיטות כיון דהוי דוחקא עם מלח ומלח הוי דבר חריף אבל להאבן העוזר והחוו"ד הנ"ל יש להקל דהוי נ"ט בר נ"ט וכדאי הם המקילין לסמוך עליהם בכה"ג דהוי ג' נ"ט ונגד הבעין שהי' טוח על הסכין בודאי יש בהדגים ובמה שבקדירה ס' כנגדו ועיי"ש עוד בדבריו לעיל סי' צ"ד בשפ"ד ס"ק כ"ב (בא"ד ז') ועי' בפרמ"ג בהנהגות הנשאל סדר ב' אות יו"ד ואות כ"ט שכתב דמ"מ לא אמרינן דבדבר חריף לא מהני נ"ט בר נ"ט אלא אם הטעם לא נחלש קודם אבל אם כבר נחלש האיסור בב' טעמים מקודם אף אם בא אח"כ לחריף שוב אינו אוסר דאין כח עוד בהחריף לחזק הטעם שנחלש קודם בכ' טעמים עיי"ש וע' בשו"ת הרד"ם חיו"ד סי' כ"ח במים שהוחמו בקדירת איסור שאינו ב"י והוריקו לכלי ועשו מן המים בארש"ט בסובן והוא חריף ומצדד ג"כ להקל מה"ט עיי"ש באריכות ועי' בבינת אדם שער או"ה סי' ס"ו וס"ז מ"ש בענין זה וכ' דכל זה הוא בסכין של בשר לחלב או להיפוך כיון דשייך בו ענין נ"ט בר נ"ט אבל אם חתכו דבר חריף בסכין של איסור ב"י אף שהסכין הוא מקונח היטב אין להקל דעכ"פ ע"י דוחקא דסכינא וחריפות מפליט ומפליט עיי"ש:

ד שאינו מקונח. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דמסתמא אינו מקונח ושמנונית קרוש על פניו ועפר"ח סק"ג שכתב דמ"ש המחבר שאינו מקונח פי' שידוע שאינו מקונח אז צריך נטילת מקום אבל בסתם סכין אע"ג דסתמא שמנונית קרוש על פניו לא מחמרינן כולי האי וסגי בקליפה עיי"ש אמנם בפרי תואר סק"ג האריך בזה והעלה דאף בסתמא שאינו ידוע אם הוא מקונח או לאו צריך נטילה עיי"ש וכ"כ בשפ"ד סק"ג ועי' במנח"י כלל נ"ז ס"ק י"ז ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ד שפסק להלכה כהפר"ח להקל בזה עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת חוט השני סי' נ"ה שפסק להחמיר ויותר מזה כתב שם דאפי' אם אומר השואל שיודע שהסכין הי' מקונח בשעת חתיכה אינו נאמן דכל מלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' עיי"ש ועי' במנח"י כלל ס"א ס"ק י"ד שהביאו ועיי"ש במ"ש ע"ד בזה וכתב דיש לומר דגם החוט השני שם לא החמיר רק בעובדא דידי' שמדבר בזה לענין חמץ בפסח אבל לענין שאר איסורים י"ל דגם הוא מודה דאם אמר שיודע שהי' נקי בשעת חתיכה מהימנינן לי' וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בשו"ת פרח מטה אהרן חלק ב' סי' מ"ז שהקיל לגמרי בענין זה וכתב דכל מה שאמרו להחמיר גם בסכין שאינו ב"י מפני השמנונית הדבוק עלי' היינו בסכיניהם שלא הי' מקונחים ונקיים כראוי אבל סכינים שלנו שדרכם לנקות היטב ואין שום שומן דבוק בהם הוי כשאר כלים עיי"ש והבאתי דבריו לעיל סי' צ"ד (ס"ק צ"ג) ומעתה יבין המורה מעצמו לדון בזה הכל לפי מקומו ושעתו ופשוט הוא דגם במקום שדרכם תמיד לנקות היטב הסכין כנזכר מ"מ לא כל הזמנים שוין בזה כי גם במקומות שמקפידין בבית המבשלות לרחוץ הסכינים ולנקות הוא רק בשעה שרוחצין ומנקין שאר הכלים לאחר הבישול והאכילה אבל בשעה שעוסקין בבישול שדרך לחתוך בסכין אחת הנה ואחת הנה אין רוחצין אותו בין תשמיש לתשמיש ובזה יהי' המורה עיניו בראשו לדרוש על זה:

ה אסור. עפרמ"ג או"ח סי' תמ"ז במ"ז ס"ק י"ג שנסתפק בצנון שחתך בסכין של בשר ואח"כ חתך בסכין של חלב אם נאסר הסכין של חלב אם נימא דבלוע אינו יוצא בלא רוטב או דלמא ע"י דוחקא וחריף מפליט את הבלוע גם בלא רוטב ובכלי ודאי מפליט ואפשר דאף במאכל מפליט ע"י דוחקא וחריף וסיים בצ"ע ועיי"ש בא"א סוף ס"ק ל"ב שכ' בהחלט דגם בדבר חריף עם דוחקא אין מבליע בלא רוטב ועיי"ש עוד בא"א סי' תנ"א ס"ק ל"א וס"ק ל"ה מ"ש בזה ועי' בעצי לבונה בסי' זה סעי' ד' שהביא דברי המ"ז הנזכר ועיי"ש במ"ש בזה והביא מדברי המנח"י דפשיטא לי' שע"י דוחקא וחריף מבליע גם בלא רוטב ומ"מ לדינא סיים בצ"ע עיי"ש ועי' בלב"ש בחידושי דינים סי' מ' ס"ק קל"ז שכ' שצריך להתיישב בדין זה עיי"ש ועיי' בחוו"ד בביאורים סק"ו מ"ש בזה ועי' בשו"ת כנף רננה חיו"ד סוף סי' מ' מ"ש בדברי החוו"ד בזה וע' ביד יהודה בפיה"א ס"ק ט' ובפיה"ק סק"ט מ"ש בזה והעלה דאם חתך צנון בסכין של בשר ואח"כ חתך הצנון הזה בסכין של חלב אין לאסור הסכין בדיעבד דאין הבלועה חוזר ויוצא אח"כ מהצונן עיי"ש ועי' בבינת אדם סי' מ"ט ובחכמת אדם כלל מ"ט סעי' י' שכ' ג"כ דבדיעבד אם אירע שחתכו דברים חריפים בסכין של בשר ואח"כ דכו אותן במדוכה של חלב צ"ע אם יש להתיר המדוכה שהרי נבלע בה בשר וחלב וצריך הגעלה עיי"ש ועי' בשו"ת בית שלמה חלק או"ח סי' נ"ה שאלה ח' שכתב שמנהג העולם הוא להקל בזה להדיא ומתירין הסכין וסומכין על סברא זו דאין בלוע יוצא בלא רוטב מהמלח להסכין אך כתב שהוא דרכו להחמיר בזה באין הפ"מ ואינו מקיל בזה רק בהפ"מ עיי"ש אמנם בחלק א' מיו"ד סי' קס"ח האריך להחמיר בזה לגמרי ולפי דבריו בתשו' ההוא מבואר דאפי' בהפ"מ יש לאסור הסכין כאשר יראה המעיין שם ועי' בס' משמרת שלום בשפ"ד ס"ק י"ח וע' בס' ערוגות הבושם להלן סי' ק"ה אות י"ד מ"ש בזה ולדינא כתב דאם הי' איסור שמן יש לאסור הסכין דבלוע שמן יוצא מחתיכה גם בלא רוטב ונבלע בסכין עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת בנין של שמחה חיו"ד סי' ה' שנשאל ג"כ בענין זה ועיי"ש במה שהאריך בזה וסיים סוף דבר לא מצאתי היתר ברור להסכין דנ"ד וגם מי שדעתו וכחו יפה לסמוך על הכרעתו להתיר עכ"פ לא יתיר עד אחר מעל"ע מחתיכת הצנון בו וגם זה עכ"פ ע"י השחזה או נעיצה בקרקע קשה י"פ לצאת עכ"פ דעת הרא"ש דס"ל דלא בלע ופלט חורפי' דצנון אלא כדי קליפה ולדידי' סגי בהשחזה או נעיצה ואם הי' בא מעשה לפני הייתי מחמיר להצריכו הגעלה לכתחלה עכ"ד ועי' בשו"ת בית ישראל סי' מ"ה שהאריך בזה והעלה דאם חתך דבר חריף בסכין של בשר ואח"כ חתך בסכין של חלב אינו ב"י את הדבר חריף בתוך הכדי נטילה אם ידוע שהבלוע מהסכין של בשר הוא כחוש ודאי אין לאסור הסכין השני מאחר דהבלוע שנבלע בהדבר חריף אינו שמן שוב אינו יוצא בלא רוטב אבל אם הבלוע הוא שמן הסכין הב' צריך הגעלה וכן אם הדבר חריף בלע מחלה מסכין איסור שחתך בו ואח"כ חתך בתוך הכדי נטילה בסכין של היתר אם הבליעת איסור הוא כחוש לא נאסר הסכין הב' דאין איסור בלוע יוצא בלא רוטב אף ע"י דוחקא וחריף עיי"ש באריכות:

ו לאכלם בחלב. אבל בבשר מותר ולא דמי לפת שאפאו בחלב שאסור לאכלו גם בחלב וכמ"ש הצ"צ סי' פ' ביין שערבו בו חלב לצחצחו דאסור היין לגמרי דחיישינן שמא יבא לשתותו בסעודה עם בשר דהתם שאני דיש בהיין שמנונית וחלב בעין בתוכו משא"כ בצנון שחתכו בסכין של בשר שאין בו שמנונית בעין כ"כ לא גזרו. מנח"י כלל ס' סק"ג (ועי' בדברינו להלן סי' צ"ז ס"ק ג'):

ז עד שיטול. עש"ך סק"ד שכתב דדבר האוסר מחמת חריפות אינו אוסר יותר מכ"נ ועשפ"ד שכתב דהיינו אפי' טוח על הסכין דברים שמנים אפ"ה אינו אוסר רק כ"נ ויש נ"מ לדידן לענין דיעבד עיי"ש:

ח כעובי אצבע. עי' ביד יהודה להלן סי' ק"ה בפיה"ק ס"ק ל"ה שכ' דהיינו אצבע אגודל ועי' בדברינו לעיל סי' נ"ג (ס"ק ל"ד) ותלמוד מדברי הרב אפריון שלמה שהבאתי שם שיש לשער באדם בינוני ובלא דחיקה עיי"ש ותבין:

ט או שיטעמנו. ע' בתשו' הרב מו"ה יהודא ליבש מפאלטשען ז"ל סי' ט"ז שעמד על המחקר אם חתכו בצל גדול בסכין קטן שהדין נותן שא"צ ס' רק נגד הסכין מה הדין אם נפל חתיכה לקדירה ואין ס' בהקדירה נגד כל הסכין רק עד חלק ממנו כפי ערך חלק מהבצל שנפל לתוכה אם שייך בזה לומר אין המדומע וכו' לומר שהטעם מהסכין נחלק בשוה בכל המקומות מהבצל וכתב דמלשון המחבר כאן שכ' שאם טעם ולא הרגיש בו טעם בשר כשר ולא חיישינן אולי במקום שטעם לא הי' שם טעם בשר כ"כ ובמקום אחר יש טעם בשר אלא ודאי אמרינן שהטעם נחלק בשוה עיי"ש אמנם יעוין בחידושי הגרעק"א שכ' דנראה דהטעימה צ"ל בכל אורך החתך דרך משל אם חתך הצנון לשנים דעבר הסכין בדרך חתיכתו בכל אורך הצנון צריך לטעום כל המשך אורך החתך כנ"ל ולא סגי אם יטעום רק במקום א', של מקום החתך דשמא באותו מקום שטועם לא פלט הסכין כ"כ ובמקום אחר פלט אך הניח בצ"ע דמדברי הרשב"א לא משמע כן עיי"ש וע' בדלתי תשובה סק"ו מ"ש בדברי הגרעק"א הנזכר שלא יקשה מדברי הרשב"א בזה עיי"ש ולפ"ד הגרעק"א מבואר דבאמת חיישינן שנבלע במקום א' בהבצל יותר מבמקום הב' ולפ"ז ממילא דאם נפל חתיכה א' מהבצל לקדירה צריכין לשער כנגד כל הסכין ולא סגי לשער כפי ערך המדומע איברא כי בדלתי תשובה שם העתיק תשובה מרב גדול א' שהעלה לדינא דאם חתך כל אורך הצנון מראשו ועד סופו לא מהני במה שיטעום בסופו כי בסופו נקלש הטעם היוצא מהסכין מחמת שפלט בתחלת החתיכה אבל אם טעם מתחלה החתיכה ולא הרגיש שום טעם ודאי מהני וא"צ לטעום עוד בסופו וה"ה אם קלף צד א' מהחתיכה ואינו מרגיש שם טעם בשר באותה קליפה ודאי מהני לצד השני עיי"ש:

ועיי"ש עוד בתשו' הרב מהר"י ליבש ז"ל הנ"ל שם בעובדא שבא לפניו שחתכו בצל בסכין של חלב לב' חתיכות וזרק חתיכה א' לקדירה עם בשר ובהקדירה לא הי' ס' לא נגד הסכין ולא נגד חתיכת הבצל ואפליגו בה רבנים גדולים שהי' הרבה אומרים שאין בזה שום צד היתר והוא ז"ל כתב שיש להתיר ע"י טעימת החתיכה שנשארה אם לא ירגיש בה טעם בשר ידעינן ממילא שגם בהחלק הב' מהבצל אין בה טעם בשר ומותר הכל כי אנן קיי"ל דעל טעימת ישראל סמכינן גם האידנא בזמה"ז עיי"ש וכדברים אלו כתב ג"כ בדלתי תשובה שם בעובדא כזו שיש תקנה להכשיר המאכל ע"י שיטעום חתיכת בצל הנשארת שאם לא יטעום בה טעם בשר מותר המאכל כי בודאי גם חתיכה שנפלה לא הי' בה טעם בשר אך כל זה הוא אם לא הי' החתיכה שנשארה גדולה מהחתיכה שנפלה אבל אם חתיכת בצל שלפנינו היא גדולה מהחתיכה הנופלת צ"ע אם מהני הטעימה של חתיכה זו לברר עי"ז גם על החתיכה הנופלת ודבר זה יהא תלוי אם נימא דפליטת הסכין הוא נחלק לכל הבצל בשוה דאם נימא דנחלק לכל הבצל בשוה אז מהני הטעימה גם מהחתיכה הגדולה על הקטנה אבל אם נימא שהתפשטות הטעם היוצא מהסכין נתחלק לחצאין מחצה נבלע להבצל אשר מצד א' של הסכין ומחצה לצד השני' א"כ נבלע בהתתיכה הקטנה מחצה של פליטת הסכין כמו בהגדולה וא"כ יש להרגיש בהקטנה יותר מהגדולה לכן אם נפלה החלק הקטן של הבצל במאכל שאין בה ס' אין תקנה להתיר המאכל ע"י טעימה החלק הגדול וגם במחצה על מחצה צ"ע אם יש להכשיר בטעימה של הנותרת דהא קיי"ל דא"א לצמצם רק אם החתיכה הנשארת הוא קטנה מהנופלת אז יש להכשיר ע"י טעימה וכנזכר וכתב שם עוד דלפי הספק הנזכר נראה עוד דאם חתך בצל גדול בסכין קטן של בשר לב' חתיכות חלק א' גדול כשני שליש מהבצל ונפלה למאכל חלב והחלק הב' קטנה רק כשליש א' של הבצל נפלה לקדירה אחרת של חלב יש להחמיר מחמת ספק בדאורייתא ולפסוק שהקדירה שנפל בה החתיכה הגדולה צריך שיהי' בהמאכל ששים נגד שני שליש סכין מחמת הספק הנ"ל דלמא הסכין מבליע לכל הבצל בשוה וכן לענין הקדירה שנפל בה חלק הקטן מהבצל צריכין להחמיר שיהא בהמאכל ששים כנגד חצי הסכין דשמא נבלע מחצי מפליטת הסכין גם בהחתיכה הקטנה אך בסוף דבריו העתיק תשובה מהגאון בעל שו"ת דברי מלכיאל (והיא נדפסה כעת בתשו' דברי מלכיאל חלק ב' סוף סי' מ"ה) שכ' דכל הספיקות הוא רק לשיטת הפוסקים דס"ל שכל הבצל או הצנון אסורים אבל לשיטת הפוסקים דס"ל דאינו בולע רק כדי נטילה א"כ אין נ"מ בגודל החתיכה וכן אם נימא שהסכין אינו פולט רק מה שעלי' בעין או לדעת קצת פוסקים מה שמובלע בקליפתו ג"כ אין מקום לספיקות הנ"ל ואין מקום להספיקות הנ"ל רק לדעת הסוברים שנפלט מכל הסכין ושנבלע בכל הצנון והבצל ולפ"ז אין נ"מ לדידן בזה למעשה כיון שאנו מקילין בה בדיעבד וכמבואר ברמ"א כאן אך יש נ"מ בכל זה לענין אם חתך בסכין רותח דבר רותח דלכ"ע פולט בכולו ומבליע בכולו אמנם לדינא סיים דלדעתו פשוט שמבליע לפי ערך גודל החתיכה דהרי אם התחיל לחתוך הצנון או הרותח והניח באמצע באופן שנשאר עוד קצת מחובר נראה ודאי שמצטרף כל הצנון או הרותח לששים נגד הסכין ואף מה שתחת מקום החתך והיינו בע"כ משום דאמרינן דהטעם מתפשט בכל הצנון וכמו בכל דבר רותח וכן בקדירה כשניער וכיסה וכו' וא"כ כשגמר לחתוך הצנון או הרותח ודאי שמשערין לפי ערך הנבלע לפי גודל החתיכה ומה לי כשחתך בבת אחת או כשחתך אח"כ וזה ודאי לא שייך לומר כשחתך בבת אחת לא הספיק עדיין להתפשט דלא מצינו חילוק בזה עיי"ש:

י שיטעמנו. עבאה"ט ומ"ש שהפר"ח כ' דאפי' לכתחלה יכולין לסמוך אטעימת ישראל הנה בפר"ח הביא ראי' לדבריו מדברי הש"ס דצנון שחתכו בסכין של בשר דמותר לאכלו בכותח ע"י טעימה ולשון מותר משמע אף לכתחלה עיי"ש אמנם לפמ"ש בשפ"ד סק"ה מהת"ח דהא דלא סמכינן בזמה"ז אטעימה הוא משום דאין אנו בקיאין כל כך ע"כ אין לנו לסמוך אטעימה לכתחילה עיי"ש ממילא אזדא לה ראיות הפר"ח דבזמן הש"ס שפיר היו בקיאין משא"כ בזמה"ז ולכן פשוט הוא לדינא דאין לסמוך ע"ד הפר"ח להקל נגד דעת הש"ך בזה וכ"כ ביד יהודה בפיה"א סק"ו וז' ובפיה"ק ס"ק ו' ועי' בחגורת שמואל סק"ג ועי' בבכור שור בחולין דף צ"ז ע"א שהוכיח מדברי הרמ"א לעיל סי' מ"ב שכ' דאף עכשיו יש לסמוך אטעימת הכבד וביאור הטעם בד"מ שם משום דרבו המכשירים ע"כ יש לסמוך אטעימה וממילא דבמקום אחר אין לסמוך אטעימה אפי' על טעימת ישראל וסיים ולענ"ד אין להקל עכ"ל ועי' ביד יהודה שם מ"ש בזה וסיים בצ"ע לדינא אם נסמוך דעת ע"ז אפי' בדיעבד עיי"ש ועי' בדברינו לעיל סי' מ"ב (ס"ק ל"ז) ולהלן סי' צ"ז (ס"ק י"ג) וסי' צ"ח (ס"ק ו') וסי' ק"ח (ס"ק צ"ד):

יא דה"ה לאינו ב"י. עי' בשו"ת פנים מאירות חלק א' סי' ס"ד שדעת חכם א' דהא דקיי"ל דחורפא משוי לאינו ב"י לשבח הוא רק מדרבנן והגאון בעל פנים מאירות ז"ל מפלפל בדבריו בזה עיי"ש ועי' במ"ז ריש סי' זה שהביאו והביא מתשו' הרשב"א וכן ממשמעות הש"ע כאן דהוי דברי תורה עיי"ש ועי' בישועות יעקב פיה"א סק"א מ"ש בזה ועי' בד"ק סי' ל"ט ס"ק ס':

יב לאינו ב"י והוא מקונח. עבאה"ט ופת"ש ומ"ש הפת"ש מהמשכנות יעקב עי' במנחת כהן בסוף חלק א' מהלכ' תערובות מ"ש בענין זה והכריע דהעיקר כדעת המחמירים כי כן נראה דעת המחבר להלן סי' ק"ג סעי' ו' שדעתו כדעת המחמירים בזה עיי"ש ועי' בבל"י סק"ד שב' דכיון דהכנה"ג פסק להקל כדעת הא"ר להקל באינו ב"י בכ"מ דסגי בכ"נ ע"כ יש להכריע דהדחה בודאי לא מהני לזה דהא כתב הרשב"א אפי' הדיחו הסכין תחלה אסור אבל אם לא הי' סתם הדחה וקינוח רק בהשחזה או בסמרטוט קשה דהוא עדיף מהדחה או סתם קינוח יש להתיר הצנון ע"י קליפה עיי"ש. ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ח ועי' בשו"ת עמק הלכה (להה"ג מזיטל) חיו"ד סי' ל"ט: (יג) בן יומו. עבאה"ט עי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קע"ט בעובדא שחתכו הרבה בצלים בסכין של בשר על דף חולבת והדף לא נשתמש זמן רב עם חלב והסכים עם השואל להתיר כיון דדף זה תשמישו בצונן וכעת הי' נקי היטב יש להקל דאע"ג דקיי"ל דבדבר חריף אינו מועיל אינו ב"י מ"מ כיון שי"ל דלא נבלע בהדף הזה חלב כלל דאפי' אם לפעמים גלגלו עליו עיסה עם חמאה ושפכו חמאה רותחת לעשות מולייתא ואפי' יצק מכלי ראשון על הבצק מה"ת נחזיק שבשעה שיצק על הבצק הלך הקילוח לאיבוד על הדף שמא השגיח שלא יזחל בקילוח רק על העיסה וקמח דוקא ושמא לא נגעה גוף החמאה בדף כלל כשהיתה רותח ואת"ל שנגע באיזה מקום בדף כשהי' רותח שמא לא נגעו הבצלים במקום הזה מהדף וגם שמא בצלים לא נקרא ד"ח מכל הלין טעמא הסכים עם השואל להתיר עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת מלחמות ארי סי' ס"ה שנשאל ג"כ בעובדא כזו והשיב ג"כ להקל מטעמים הנ"ל עיי"ש באריכות: (יד) והוא מקונח. עי' בת"ח כלל ס"א דין ד' שכתב דאם הדיחו צריך להדיח כ"כ עד שיזוב המים מראשו לסופו ומסופו לראשו בלא עיכוב כי כל זמן שדבוק עליו השמנונית מעכב המים מלזוב עכ"ל וכ' במנח"י שם ס"ק ט"ו ונראה דה"ה אם מקנחו היטב בדבר קשה מהני וכו' ומ"מ לכתחלה לא יחתוך בו אלא א"כ שנעצה עשר פעמים בקרקע קשה וכו' עכ"ל אמנם בתב"ש סי' ו' ס"ק י"ח העלה דלא מהני הדחה ולא קינוח יפה אלא נעיצה ואפי' בדיעבד לא מהני כ"א נעיצה דוקא עיי"ש:

ועיין במ"ז סוף סק"ג שכ' דבכלי הנקרא רי"ב אייזי"ן של בשר לא מהני אם אומר שגיררו מהבשר בעין שעליו שאי אפשר לנקותו היטב עיי"ש: (טו) מקונח. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דקריי"ן שנמלל תוך קערה חולבת נקי' מותר לאכלו עם בשר עמ"ז סק"ג שמפקפק בדין זה כיון דבת"ח כלל י"ז דין ב' מבואר להקל רק בדבר חריף יבש משא"כ קריי"ן שיש בו לחות קצת וכתב דלכתחלה י"ל דאסור מדינא ליתנו בחלב מיהו לענין דיעבד אם נתנו בכלי איסור צ"ע עיי"ש ועי' ביד יהודה לעיל סי' ס"ט בפיה"א ס"ק ס"ד וכאן סק"ב שהביא מתשו' אבקת רוכל (להב"י) דמבואר מדבריו דס"ל דיש בלוע לדבר חריף גם בלא דוחקא ולדינא העלה כמ"ש הט"ז דלהפליט מכלי אינו מפליט אלא ע"י דוחקא ואף מדבר בעין דקיי"ל דהוא בולע אף בלא דוחקא אין לאסור יותר מכדי קליפה אף בשמן דאף דקיי"ל כהראב"ד דאוסר בדבר חריף עד כדי נטילה כמ"ש המחבר הנה לא שמענו רק עם דוחקא אבל בלא דוחקא אף שהוא בולע מעט אינו אלא כדי קליפה וגם כל זה הוא מדבר בעין לח אבל אם אין לחלוחית בהדבר בעין והוא דבר יבש אף כדי קליפה אינו אוסר דלא גרע מטהור מלוח וטמא תפל דאינו מפליט ואינו דומה למלח בעצמו דהוא בכחו להרתיח גוף החתיכה להפליט ואף מלח מעט דאינו מרתיחות החתיכה מ"מ טבעו של מלח בעצמו לכנוס בכל חלקי הבשר ולהפליט קצת אבל שאר דבר חריף אינו בולע אלא מן המוכן אבל אין בכחו להרתיח שאר דבר שיהא פולט זולת אם גם הדבר ההוא נעשה חריף מחמת רוב תבלין וכתב דמ"ש הט"ז דקריי"ן שנמלל תוך קערה חולבת נקי' וכו' דמשמע דאם אינה נקי' ויש עלי' שמנונית בולע אף בלא דוחקא ואין חילוק בין הלכלוך שעל הקערה הוא יבש או לח הוא משום דאף שהלכלוך שעל הקדירה הי' יבש מ"מ ע"י לחלוחית הקריי"ן והחריפות שבו נתמעך הלכלוך בעצמו ונעשה לח ונבלע ולכן כ' דאם רואין שאין שם בקערה לחלוחית בעין זולת מה שלא הודחה היטב ויש איזה ממשות שנתייבש היטב ע"ג באופן שאין להסתפק שנתמעך מהלחלוחית הדבר חריף כנ"ל אין לאסור וסיים שם עוד בפיה"ק סוף סק"ב דבצלים ושומים שיש עליהם קליפתן שהם חלקים ויבשים צ"ע אם בולעים גם מדבר לח עיי"ש:

ומ"ש הבאה"ט דכ"ז הוא בדבר חריף אבל בדברים שאינם חריפים דין סכין כשאר כלים שאם אינו ב"י והוא נקי מותר עמ"ז סק"ג שכ' מהכנה"ג בהגהות ב"י אות ה' דזה דוקא בחתך דבר קר אבל בחתך דבר רותח דינו כמו דבר חריף דרותחא עם דוחקא דסכינא הוי כמו חריפות עם דוחקא וכתב דאם רתך דגים רותחין בסכין של בשר ב"י אף אם הדיח הסכין יפה קודם יש לעיין לענין דיעבד אם נתנם בחלב מה דינן וסיים בצ"ע עיי"ש אמנם יעוין בחוו"ד לעיל סי' צ"ה בביאורים סק"ד שמבואר מדבריו לאסור בזה לדעת משום דהוי שנצלו עיי"ש והביאו בפת"ש סי' צ"ה סק"ב עיי"ש:

טז בחלב. זה דעת המחבר לא ס"ל כהסה"ת לעיל סי' צ"ה סעי' ג' ע"כ כתב דוקא אם בישלם בחלב עצמו אבל לדידן דקיי"ל כהסה"ת שהביא הרמ"א שם ה"ה אם בשלם בקדירה של חלב ב"י נמי אסור הכל. אך כל זה בהי' הקדירה ב"י עכ"פ אבל בקדירה אינו ב"י מותר הכל גם לדידן כיון שע"י הבישול נתבטל החריפות א"כ מה נבלע מהם בקדירה הו"ל נ"ט בר נ"ט. יד יהודה שם וה"פ:

יז כנגד מה שנגע מהסכין. עבאה"ט מ"ש מהש"ך והט"ז דהוי מלתא דלא רמיא עלי' אינש וכו' ועי' בשפ"ד לעיל סי' צ"ד ס"ק כ"ח שנסתפק אי סברה זו דמלתא לא רמיא וכו' הוי דאורייתא ועי' בב"ח לעיל סי' א' סעי' ו' דפשיט לי' דהוי דאורייתא עיי"ש ועי' בשו"ת דברי מלכיאל חלק א' חיו"ד סוף סי' מ"ג שהביא דברי הב"ח הנזכר וסיים שכן נראה מדברי הש"ס שבועות דף ל"ד דודאי מדאורייתא קאמרינן עיי"ש:

ומ"ש הבאה"ט דמן הסתם דרך לחתוך בכל הסכין עי' בערך השלחן הספרדי אות ז' שהביא מהרב בית דוד שהתפלא ע"ז ממ"ש הרמב"ם בהלכ' שחיטה בדין דרסה שהניח הסכין על הצואר ודחק וחתך למטה כחותך צנון או קישות ועפ"ז מסתבר לומר דאם אומר ברי לי שפסק רק במקום א' בודאי מהימן וכמ"ש הש"ך עיי"ש ועי' בס' דרכי הוראה חלק ב' פרק ס"א באריכות מזה ועיי"ש במה שנסתפק בהאי כללא דאמרינן כל מלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' אם הכוונה שאינו יודע כלל בשעת מעשה מה שהוא עושה ועושה בבלי דעת או דלמא דר"ל דמלתא דרמיא עלי' חוקק הדברים במחשבתו לזוכרם אבל מלתא דלא רמיא עליה אינו חוקקם במחשבתו לזכרו ועי"ז אזדא מלתא מיני' ועיי"ש במ"ש בזה ובמה שיש בזה נ"מ לדינא עיי"ש באריכות: אמנם לענין גוף הפלוגתא שבין הט"ז להש"ך עי' במנח"י כלל ס"א סק"ט שפסק לדינא כהש"ך דמהני בכ"מ אם אומר ברי לי שלא חתכתי רק במקום הזה עיי"ש ועי' מ"ז סק"ד שכ' בשם המהרש"ל דלא כל הדברים שוים דתלוי בענין הדבר שהדרך לעשות כן ובדבר שהדרך לחתוך בכל הסכין לא מהני אם אומר ברי לי שלא חתך רק במקום הזה ואף אם אומר ברי לי שלא חתך רק בחלק א' מהסכין אינו מהימן אבל בסתמא שיכול להיות כך או כך מהני ברי עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סי' ו' ס"ק כ"ה וס"ק ל' וסי' צ"ד ס"ק י"ב):

יח מה שנגע מהסכין. עבל"י סק"ה שכ' מהס' פ"י דא"צ ס' נגד כל הלהב דסגי בס' נגד קליפת הסכין ברוחב קש עיי"ש וכדברים אלו כתב ג"כ בס' חקי דעת ערך אות ב' ס"ק נ"ו עיי"ש אמנם ראיתי בס' זר זהב על היו"ד כת"י מהגאון בעל אורח מישור ז"ל שכ' שטעות נזדקר לו להחקי חיים בזה כי אין שום טעם לזה וגם בס' פני יצחק לא כ' זאת מעולם ועי' בשפ"ד סק"ח שהביא דברי הבל"י הנזכר וכתב ג"כ דחלילה לסמוך על זה כי בטור ובכל הפוסקים מבואר דצריך ס' כדי כל הלהב ממש והכי נוהגין כל מורי הוראות עיי"ש ועי' בשו"ת משיבת נפש חלק ב' חיו"ד סי' מ"ט שהתפלא באמת ע"ד הראשונים והאחרונים דמשמע מדבריהם דאם חתך דבר חריף בסכין חולבת צריך לשער נגד כל הסכין וכמ"ש בש"ך ובשפ"ד סק"ט והלא מבואר להלן סי' קכ"א סעי' ז' דבסכין ישן צריך נעיצה אפי' להשתמש בו דבר חריף כמו צנון ומבואר דבחתך בה רותח מהני השחזה וכ' שם הפר"ח בשם מהרא"ה הטעם משום דהכי קים להו לחז"ל שאין ברזל בולע אפי' ע"י רותח יותר מקליפה וההשחזה הוא במקום קליפה והש"ך בסוף הסי' כ' דאפי' לב"י מהני השחזה א"כ אין לנו לשער תמיד כנגד כל הסכין רק על דבר מועט מן הסכין וסגי בכל דהו שיהי' ששים לפי שיעור הדק מן הדק שעל פני הסכין שמעבירין ע"י ההשחזה ותימא על כל האחרונים שלא עמדו בזה וכ' דמקום הניחו לו אבותיו מן השמים שלא להפסיד ממון ישראל בחנם ובסוף דבריו כ' דמ"מ קשה עליו לפסוק נגד הש"ע והאחרונים שכ' כולם כא' בפשיטות דצריך ס' דוקא כנגד כל הסכין אבל עכ"פ במקום שיש צדדים בלא"ה יש להקל דסגי בס' נגד קליפת הסכין עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ב מ"ש בזה ועי"ש עוד בפיה"א סק"ט ובפיה"ק סק"ט שכ' דאם חתך בסכין של איסור כמה צנונות לא אמרינן דלא נאסרו מהם יותר מב' הראשונות שחתך ותו מתבטלין אותן הב' בהשאר צנונות דז"א דכיון דלא הי' בכל צנון בפ"ע ס' נעשה הצנון נבילה ותו גם מה שנבלע מן הצנון עצמו בהסכין אסיר ואוסר השאר עיי"ש באריכות:

יט שנגע. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דאם יש ס' א"צ להסיר הבצלים ועי' במ"א או"ח סי' תמ"ז ס"ק ל"ח ועי' בתורת יקותיאל סק"א ובכו"פ לעיל סי' צ"ד ובפלתי סק"ח שהשיגו על הט"ז בזה וכ' דאפי' יש ס' יש לאסור הבצלים עיי"ש ועשפ"ד לעיל סי' צ"ד ס"ק כ"ג מ"ש בזה וסיים בצ"ע עיי"ש וכאן בס"ק ח' כ' די"ל דוקא אם טעמו ישראל וראה שאין בו טעם דחזינן שנסחט הטעם מהם משא"כ אם לא טעמו איך שייך להתיר משום אפשר לסחטו דמאן אמר שנסחט עיי"ש אמנם בחוו"ד מתרץ קושיית הכו"פ שם ופסק לדינא כהט"ז ותשו' מהר"ם מלובלין להקל עיי"ש וכ"כ ביד יהודה ובס' בית יהודה (להגאון מהרי"ל מוולאדאווי ז"ל) ועי' בחמודי דניאל הלכ' בב"ת אות י"ז (ועי' בדברינו לעיל סי' צ"ד ס"ק פ'):

וכתב עוד בשפ"ד שם דמבואר מדברי המ"א שם דדוקא בבישול התירו הבצלים אבל בכבוש דהיינו שנחתכו בצלים בסכין של בשר ונתנם בחלב ונכבשו מעל"ע לכ"ע אסורים הבצלים דבכבוש לכ"ע לא אמרינן שנסחט הטעם ונתבטל עיי"ש וכ"כ בחידושי הגרעק"א לעיל סי' צ"ד ס"ק כ"ג עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק י"א:

כ מהסכין. עבאה"ט מ"ש מתשו' נ"ש דבצל לאחר שבשלוהו בטל חרפייהו ועי' בשפ"ד להלן סי' ק"ח סק"ט ועי' בשו"ת גברי סי' י' ובס' יד אלימלך סי' צ"ד שכתבו דמלשון הנחלת שבעה מבואר דלאו דוקא כשנתבשלו הבצלים במים דה"ה אם נתבשלו כעין צלי קדר בלי מים בטל חרפייהו עיי"ש וכתב שם בס' יד אלימלך דזה צריכין לבאר מה שלא נזכר בפוסקים כמה השיעור שנקרא מבושל לענין זה דאמרינן דבטל חריפתו אם צריך להיות מבושל לגמרי או לאו ועיי"ש במ"ש בזה והעלה דכל שנתבשל עכ"פ כמאכל ב"ד דהיינו שליש בישולו בטל החריפות אבל קודם זה השיעור לא עיי"ש ועי' בס' ישועות חיים בתשו' הרב מלענטשנא אות ו' שכתב בעובדא שטגנו בצלים שחתכו בסכין של בשר במחבת של חלב אינו ב"י עם שומן ומים וכו' וכ' שם דאם נתנו תיכף השומן והמים מבטל החריפות של הבצלים ואין לאסור והרב המחבר ישועות חיים בתשו' שאח"ז השיב ע"ד הרב הנ"ל דחלילה להקל בזה דדוקא אם בישלו הבצלים קודם בכלי אחר ואח"כ נתנוהו במחבת זו של חלב הוא שיש להתיר שכבר נתבטל חריפתן קודם משא"כ בנ"ד שלא בשלוהו קודם שנאסרו הבצלים מן המחבת בעודן חריפים ואין כת בהשומן או מים לבטל חורפייהו שלא יאסר בפעם הראשון כי תיכף כשהיס"ב הם בולעים מהמחבת ועדיין לא בטלה החריפות עיי"ש (ועי' לעיל סי' צ"ב ס"ק נ"ח וס"ק ס"ו מ"ש עוד מדברי הרבנים הנ"ל בעובדא זו) ועי' בשו"ת מלחמות ארי' סי' נ"ז בעובדא שטגנו בצלים בקדירה חולבת אינו ב"י ולקחו כף בשר ב"י ועירבן כדי שיתבשלו כולן כנהוג וכתב שם דאף דקיי"ל דאם נתבשלו הבצלים בטלה חורפייהו מ"מ כאן כיון שלא הגיעו עדיין כל הבצלים לגדר בישול אלא אותן שבצדדי הקדירה אבל השאר שבאמצע אף שהן רותחין מ"מ לא הגיעו עדיין לכלל בישול כי בצל אינו מתבשל כ"כ במהרה א"כ אף שהן רותחין מכ"ר מ"מ כל זמן שלא הגיעו לגדר בישול לא נתבטל חריפתן עדיין ועכ"פ ספיקא מיהא הוי מחסרון ידיעה וכ' דמ"מ אם ידוע שהי' נגובים לגמרי ולית בהו עדיין קצת לחלוחית פשיטא הוא דעכ"פ הכלים מותרים בודאי דאינם בולעים מהבצלים דאין איסור בלוע יוצא מאוכל בלא רוטב אך הבצלים נאסרו במקום שהגיעו קליפת בליעת הבשר עם קליפת בליעת החלב וכיון שאינו ניכר מקומן בטלים ברוב וכמש"ל סי' צ"א דהיכא שאין הקליפה ניכרת א"צ ס' נגד הקליפה וכ' שם דלכאורה מותר לאכול הבצלים עם איזה מין שירצה כיון שכבר נתבטל טעם הבשר וטעם החלב שבהם וכמש"ל סוף סי' צ"ט בנפל חלב למים הרבה מ"מ בנ"ד מאחר שיש לספק אולי הגיעו כל הבצלים לכלל בישול ואז נתבטל חריפתן וכיון שהקדירה אינה ב"י יש לאכול כמין הכלי ב"י ולאסור הכלי שאינה ב"י אמנם לדינא כ' כיון שאינו אלא חומרא בעלמא כי מדינא הכל שרי ובספק אוקמהו אדינא מותר לאכול כמו שירצה וגם בלא"ה לא נאסר הכלי שאינה ב"י אפי' אם בודאי נתבטל החריפות כיון דלא בלע כלל בלא רוטב. וכתב דכל זה מיירי שלא הי' בהבצלים שום רטיבות והי' נגובים לגמרי אבל אם הי' בהם רטיבות קצת דבכה"ג קיי"ל דאוסר כדי נטילה אף שיש ששים א"כ בעירב בכף של בשר כמה פעמים ופגעו נטילת הבשר והחלב ונאסרו בזה יש לחוש אולי אין רוב לבטלם ונאסרו הבצלים. אמנם על הכלים יש לדון לפי הנראה מלשון הפרמ"ג וכן נראה מהחוו"ד דגם דבר יבש שיש בו רטיבות קצת מקרי איסור בלוע דאין בלוע יוצא בלא רוטב וכו' עיי"ש:

ועיין בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קע"ט שרצה השואל לומר דבצלים שנבלע בהם טעם בשר מכלי שאינו ב"י דקיי"ל שדברים חריפים מחליא לשבח אם בשלו הבצלים אח"כ כיון שנתבטל החריפות ממילא דגם הפגם חזר למקומו והביא ראי' לדבריו מדברי הש"ך להלן סי' קכ"ג סק"ב שכ' דהטעם היוצא מדבר חריף חוזר לפגמו והוא ז"ל מדחה דבריו בשתי ידים דלא דמי כלל לדברי הש"ך שם שהש"ך מיירי שיצא הטעם למקום אחר ע"כ שפיר אמרינן דשם במקום השני הוא חוזר לפגמו משא"כ כאן שהבלוע הוא במקומה הראשון בודאי אמרינן דכל שהוא במקומו כיון שהי' מתחלה מושבח אינו חוזר ונפגם גם לאחר הבישול וחלילה להקל עיי"ש וכ"כ בשו"ת מלחמות ארי' סי' ס"ב בעובדא שחתכו בצלים בסכין של בשר אינו ב"י ובשלוהו עם דגים בכלי חולבת אינו ב"י ואחר שבשלוהו נתנו חמאה לתוך הדגים וכתב דאין להקל ולומר שלאחר שנתבשלו הבצלים בטל החריפות ממילא דחזר הנטל"פ למקומו דז"א כנ"ל והדגים אסורים עיי"ש ועי' בדברינו להלן (ס"ק מ"ה בד"ה ומ"ש הפת"ש לענין דבר חריף שנתבשל במים) מ"ש עוד מענין זה ועי' מענין זה:

והנה ראיתי בס' ערך השלחן (להרב מהרי"ם מנאוואהרדק) סעי' כ' דפשיטא לי' דצנון ובצלים כשנתן בהם שמן או שומן גם בצונן בלא בישול בטלה חורפייהו והביא ראי' לדבריו מדברי הט"ז והמ"א באו"ח סי' שכ"א עיי"ש אבל המעיין יראה שאין משם שום ראי' כי שם מיירי לענין עיבוד באוכלין אבל לא נזכר שם שע"י השמן בטלה החריפות מהן ולא דמי לבארש"ט שמלבנין בביצים דקיי"ל דבטל החריפות דדבר לח שאני שנבלל ונתערבו הביצים עם הברש"ט משא"כ בבצלים וצנון שהם דברים גושים ואין מערבים עם השומן רק השומן מונח עליהם ואיך נקלש פנימיות טעם הבצלים או הצנון ע"י השומן שעלי' לכן ברור לענ"ד שאין לסמוך ע"ד להקל בזה:

כא בהם. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דכשמקום הסכין שחתך בה הוא פחות מכ"נ א"צ ס' כנגד הכדי נטילה וסגי בס' נגד מקום הסכין ועט"ז סק"ה שכ' הטעם דסגי נגד מקום שנגע מהסכין ולא אמרינן דחנ"נ הואיל והוא כולו היתר קודם הבישול ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"א דכל זה הוא בבישול אבל אם חתך צנון בסכין והניחו בחלב ונכבש מעל"ע אז בעינן דוקא נגד הכדי נטילה משום דכבוש אינו סוחט וא"כ נכנס בו חלב בעוד שיש בו הבלוע מבשר ונעשה הצנון עצמו נבילה עיין שם:

כב וה"ה לחחכם בסכין של עכו"ם. ולדידן דאמרינן חנ"נ בכל האסורים בעינן בסכין של עכו"ם ס' כנגד הנטילה. ס' זר זהב כת"י מהגאון בעל אורח מישור ז"ל וה"פ:

כג ואם חתכן דק דק. עבאה"ט ועי' בשו"ת גור אריה יהודה חיו"ד סי' מ"ח שכ' דאף דמדברי הרמ"א משמע דזה קאי גם אאינו ב"י והוא מקונח דאם לא נטל מהם כדי נטילה וגם לא טעמם ובישלם בחלב צריך ששים כנגד מה שנגע בסכין ואם חתך דק דק צריך לשער בס' כנגד כל הצנון אבל באמת זה אינו דהעיקר לדינא דבצלים שנחתכו בסכין של בשר מקונח ואינו ב"י ושמוהו אח"כ לקדירה של חלב ואין ששים נגד הסכין או הבצלים סגי להשליך הבצלים והתבשיל של חלב מותר דכיון שהשליך הדבר חריף ונשאר שם רק הבלוע של בשר והרי אין שם חריפות שיעשה אותו לשבח הדר הבלוע לפגמו כיון דהוא אינו ב"י ונטל"פ עיי"ש באריכות וכיוצא בזה כתב ג"כ בשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים סי' תפ"ד עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סו' קע"ט שהביא דבריהם ומדחה כל דבריהם וסיים דבמכת"ה של המחברים הנ"ל לא דקו בהאי מלתא וחלילה להקל בזה היכא דליכא שאר ספיקא עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת שאילת שלום קמא סי' צ"א שהביא ג"כ דברי הרב גור אריה יהודה הנ"ל וכ' דאם כי הראי' שהביא הגור אריה יהודה אינה מוכרחת מ"מ רואה אני את דבריו לדינא כי כן משמע באו"ה ובת"ח וכיון דבלא"ה דעת הרבה פוסקים דאין דבר חריף רק קורט של חילתית ע"כ בודאי יש לסמוך להקל בזה עכ"פ לעת הוצרך עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת יד יוסף סי' ס"ז שהביא גם כן ראי' לדחות דברי הרב גור אריה יהודה הנ"ל ומ"מ לדינא כ' במקום הפסד יכולין לסמוך ע"ד להקל עיי"ש:

כד חתכן דק דק וכו'. עבאה"ט ועי' בס' בית דוד הספרדי חיו"ד סי' ל"ח באמצע התשו' (דף י"ז ע"א) שכ' הטעם דלא סגי בס' נגד הסכין משום דבחתך דק דק הרי חתך כמה פעמים וצריך כ"כ ששים נגד כל הפעמים שחתך וכמש"ל סי' צ"ד בדין תחב כף כ"פ עיי"ש באריכות י"ל דהוא לשיטתו שהי' ספרדי דגריר בתר הוראות המחבר בסי' צ"ד סעי' ב' וממילא דלדידן דנקטינן לעולם בשיפולי גלימא של הרמ"א וגררינן אבתריה והרמ"א פסק שם דסגי בפעם א' ס' אפי' תחב כמה פעמים ממילא דגם הכא בחתך דק דק כמה פעמים סגי בפעם א' ס' נגד מקום החתך אמנם בעיקר דברי הרב בית דוד שם עי' בס' ערך השלחן הספרדי אות ח' שהביאו והשיג עליו דזה לא דמי לתוחב כף ב"פ דהתם בתוחב כף חולבת בקדירה של בשר דחנ"נ אמרינן דצריך ס' נגד כל תחיבה ותחיבה משא"כ הכא דעדיין כולו היתר דלא נ"נ א"צ ס' רק פעם א' ע"כ אין צריך ס' רק כנגד הסכין אפי' הוא קטן מהצנון ובע"כ מ"ש ברמ"א שצריך ס' נגד הצנון היינו היכא שהצנון הוא קטן מהסכין עיי"ש:

כה צריך לשער. עי' בדברי שאול ויוסף דעת להלן סי' צ"ח סעי' ו' בעובדא שחתכו בסכין של בשר י' בצלים לחתיכות קטנות ונתנם בתוך הגבינה ואפו לחמים הנקרא פוטפ"ר גיבעק"ס ממולאים באותו המלוי ואחר האפיה נתוודע שהי' סכין של בשר והורה המורה שהמילוי אסור כיון שהבצלים בלועים מבשר ע"י חריף ודוחקא דסכין נאסר כל המילוי ואף דבצלי ואפיה קיי"ל שאינו אוסר רק כדי נטילה בכחוש מ"מ כאן נאסרה כל חתיכה וחתיכה כדי נטילה וכיון שנחתך לחתיכות קטנות נאסר כל המילוי אך בזאת צדד המורה להקל להסיר המילוי ולקלוף קצת מהלחמים ולהתיר השאר ולסמוך על המ"א דס"ל דחריף לא הוי אלא קורט של חלתית והשיב דמ"ש המורה לאסור המילוי בזה יפה הורה אך במה שמצדד להתיר הלחמים ע"י קליפה בזה לא נכונים דבריו ואין מקום להתיר הלחמים דצריכין נטילה דוקא ולא סגי בקליפה עיי"ש:

כו ס' נגד כל הצנון. עבאה"ט מ"ש דאם לא בשלו הצנון אם לא הי' סכין של איסור רק של בשר לחלב אם הסכין קטן מהצנון והוא לפנינו פשיטא דא"צ ס' אלא כנגד הסכין ועמ"ז סק"ו שכ' דכ"ז הוא רק בדיעבד שכבר בישלו בחלב אבל קודם בישול אם בא לשאול אמרינן לי' דאסור לבשלו בחלב ולהרבות עד ס' נגד הסכין דאין מבטלין איסור לכתחלה ואף שיש בבצל עצמו ס' נגד הלהב אפ"ה אסור לבשל לכתחלה כיון שהבלוע אינו מתפשט רק כ"נ לא שייך ס' אלא אם כן רואין שיש בהכדי נטילה עצמה ס' נגד הלהב אז שרי אף לכתחלה לבשלו עיין שם:

ומ"ש הבאה"ט דבסכין של איסור לדידן דקיי"ל חנ"נ בשאר איסורים כשחתכו דק דק כל חתיכה וחתיכה נ"נ כדי נטילה וצריך לשער נגד כל הצנון עפר"ח שהשיג על זה דאפי' אמרינן חנ"נ בשאר איסורים לא אמרינן אלא בנבלע בדרך בישול דומיא דבב"ח משא"כ בזה שלא נבלע דרך בישול לכ"ע לא נ"נ וא"צ ס' אלא נגד הסכין עיי"ש ועשפ"ד סק"ט שהשיג על הפר"ח והעלה שאין להקל אפי' בהפ"מ כיון שבא כעת בתבשיל שפיר הו"ל בלוע דרך בישול ונעשו הבצלים נבילה וצריך ס' נגד כולו עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ב מ"ש בזה לענין סכין שאינו ב"י והוא מקונח כיון שיש דעת המקילין ומתירין לגמרי באינו ב"י ומקונח א"כ יש לסמוך על הפר"ח עכ"פ בכה"ג עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ק"צ שנשאל בענין זה בצנון שחתכו בסכין של איסור דק דק דקיי"ל דנעשה כולו נבילה אם יש להקל עכ"פ באינו ב"י לומר כיון דחנ"נ בשאר איסורין הוא דרבנן והרי יש דעה דלא הוי דבר חריף רק קורט של חלתית והיכא שיש עוד צד להקל מצטרפין גם דעה זו דלא הוי ד"ח רק קורט של חלתית ועיי"ש במ"ש שם לדחות דברי השואל והעלה דאפי' באינו ב"י יש להחמיר להצריך ס' כנגד כל הצנון דגם באינו ב"י אמרינן בזה חנ"נ ואין לגבב קולות בענין זה עיי"ש אמנם בעיקר הדין דאמרינן בזה דהכדי נטילה של הצנון נ"נ עי' בדברינו לעיל סי' צ"ב (ס"ק מ"ד) מ"ש בזה אי אמרינן בדבר הנאסר כ"נ חנ"נ ועיי"ש במ"ש בזה לדינא:

כז נגד כל הצנון. עש"ך סק"ט מה שמתמה על דברי זקיני הלבוש ועי' בשו"ת אוהל יצחק הספרדי סי' ט' (בד"ה והפר"ח) מ"ש לתרץ קושיות הש"ך בזה ועי' בשו"ת מעט מים סי' ה' שהביאו ועיי"ש במ"ש בזה באריכות: (כח) אבל בדיעבד וכו'. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דדיעבד מקרי אם כבר נתבשל כך ועי' במנח"י כלל ס"א ס"ק י"ג שהשיג על הש"ך במ"ש דגם בסכין של איסור כל זמן שלא נתבשל הוי כלכתחלה והעלה דדוקא בסכין של בשר הוי קודם הבישול כלכתחלה כיון דיש תקנה שלא לאכלו בחלב אבל בסכין של איסור כל שנחתך חשיב דיעבד וכ' שכן הוא משמעות הט"ז סק"ו ותשו' מהר"ם מלובלין סי' נ"ב עיי"ש וכ"כ הלחם חמודות אות קמ"ח עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק ט"ו שכ' דגם הש"ך שהחמיר לא החמיר רק ביש בנמצא לקנות צנון אחר אבל כשאין בנמצא לקנות צנון אחר או קריי"ן אחר אף קודם בישול חשוב דיעבד עיי"ש ולענין דינא עשפ"ד סק"י שהשיג על המנח"י והל"ח והביא ראי' לדעת הש"ך עיי"ש אמנם במ"ז סק"ח ציין לדברי הש"ך הנזכר וכתב דמתירין לקנות קריין מעכו"ם אע"פ שהם חתוכים דהוי בדיעב כיון שאין נמצא אחר לקנות כ"א חתוכים ודי בנטילה עיי"ש וכ"כ ביד יהודה שם ובפיה"ק ס"ק ט"ז לדינא דהעיקר כדעת הל"ח והמנח"י דדוקא בסכין של בשר אין לאכול כולו בחלב וכן אם חתך עכו"ם הצנון או הקריי"ן בסכין שלו אין לקנות ממנו לכתחלה ולהתיר ע"י נטילה כיון שאין שום היזק בזה כיון שיש בנמצא לקנות אחרים כנ"ל אבל אם חתך הישראל בביתו בסכין של איסור דיש לו היזק אין להחמיר ואין לאסור יותר מכדי נטילה עיי"ש וכן נראה דעת הגרעק"א בהגהותיו שהביא דברי מנח"י הנזכר והסביר דבריו וכנראה שגם דעתו נוטה דהעיקר כהמנח"י בזה: (כט) אבל אם חתך הירק. עי' בדגול מרבבה שהביא דברי האו"ה המובא בד"מ שכ' דעכ"פ צריך שישאר בירק כדי רוחב קש חטים (ר"ל דאם חתך בהירק תוך רוחב קש סמוך לצנון הוה כמו חתך בצנון עצמו) ומתמה על מה שהשמיטו ולא הביאו בהגה כאן ולדינא עי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק ט"ז ובפיה"ק ס"ק י"ז שהעלה דכל דלא חתך גוף הצנון עצמו ונשאר עוד מעט מהירק ע"ג הצנון אע"פ שלא נשאר מהירק אלא כקליפה דקה אף בפחות מברוחב קש אין לחוש עיי"ש:

ל הירק. עבאה"ט מ"ש מהת"ח דזנבות של שומים ובצלים נמי לא חריפים ולא בלעו אלא כדי קליפה ועי' ביד יהודה שם שהביא ראיה מלשון הת"ח דה"ה אם חתך הזנבות הצנון ג"כ סגי בקליפה כנ"ל כי גם זנבות הצנון אינם חריפים עיי"ש:

לא אין לחוש. עשפ"ד ס"ק י"א שכ' דמ"מ כדי קליפה צריך ליטול גם בחתך העלין היינו הירק עיי"ש:

לב ואם יש ספק. עבאה"ט ופת"ש מ"ש מהש"ך ותשו' תולדות יצחק ועי' במנח"י כלל ס"א ס"ק י"ט ובכנה"ג בהגהות ב"י אות ל"ה שתמהו ג"כ על הש"ך בזה ועשפ"ד ס"ק י"ב מ"ש בדבריהם בזה ולדינא סיים להחמיר עיי"ש וכ"כ ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ז ובפיה"ק ס"ק י"ח לדינא דאם ידעינן שהסכין הוא ב"י רק שיש ספק אם נחתך בו אסור עיי"ש. ומ"ש הבאה"ט דכ"ז בצנון אבל בקריי"ן מקילין עשפ"ד שם שכ' דאף בקריי"ן ובצלים אין להקל כיון שאנו רואין שהם חריפים יותר מצנון עיי"ש:

לג לצד זנבותיהן עבאה"ט מ"ש דעד חצי הצנון תלינן וכו' ועי' בד"מ שהביא מהאו"ה דה"ה אם נחתך לצד ראשו לא תלינן בצנון אבל בקריי"ן גם אם נחתך ראשו ולמעלה מחציו תלינן לפי שכולו טמון בקרקע והביאו בשפ"ד ס"ק י"ד וביד יהודה בפיה"ק ס"ק י"ט:

לד כי תלינן. עש"ך ס"ק י"ג שכתב הטעם דתלינן במרא וחצינא משום דאף אם נחתכו בסכין מ"מ סתם סכין עכו"ם אינו ב"י וכ' בשפ"ד ס"ק י"ד ודע דאף דסתם סכין אינו נקי וגם בסכין של נכרי לא אמרינן אנקיותא קפדו מ"מ יש לומר בזה משום דיש לתלות שנתקנח באחרות ומש"ה שרי עיי"ש ומבואר מדבריהם דאם קנו מעכו"ם שידוע שאין לו אלא סכין א' והוא ב"י או שידוע שלא נתקנח עדיין אף שיש לתלות גם במרא וחצינא אין להקל. וה"פ:

לה ובמקום. עבאה"ט מ"ש במקום שנמצא לקנות אחרים ועי' מנח"י כלל ס"א ס"ק י"א שכתב דאם עכו"ם מוכר צנונות חתיכות ומצוי לקנות צנונות שאינם חתיכות אסיר לקנות מהם לכתחלה החתוכות בסכיניהם אבל אם אין מצוי לקנות אינם חתיכות מותר לקנות אף אותן שידוע שנחתכו בסכינן ואין לתלות במרא וחצינא כי תלינן שהסכין הי' אינו ב"י ואוכלין אותן לכתחילה ע"י נטילת מקום החתך עיי"ש ועי' במ"ז סק"ח שהביאו וכתב דאם יש למכור צנון שנחתך ודאי בסכין שלהם וגם יש צנון שהוא ספק אם במרא וחצינא או בסכין שלהם יש לקנות הספק ולא הודאי (בסכין) ואם נמצא לקנות אין חתוכים כלל לא יקנה החתוכים אף בספק אם נחתכו במרא וחצינא עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"כ ובס' דברי יוסף סי' תרנ"ב מ"ש בזה:

לו רק החתוכים בסכין. עמנח"י שם ס"ק כ"א ושפ"ד ס"ק ט"ו שכ' מהל"ח דה"ה הערינ"ג מלוחים אסור לקנות מעכו"ם בחתוכים בסכין שלהם דהוי כלכתחלה אא"כ קנם בשוגג אין לאסור דהוי כדיעבד ועיי"ש במנח"י בס"ק שלפ"ז שכתב הטעם כי הקנוי מקרי לכתחלה אבל לפי דעת הסוברים דהקנוי מקרי דיעבד שרי לקנות עיי"ש (ועי' בדברינו להלן סי' ק"ח ס"ק כ' מ"ש בזה) ועיי"ש עוד במנח"י להלן ס"ק כ"ו וס"ק כ"ח שכ' דכל זה בקונה ההערינ"ג אצל עכו"ם בעל החנות שדרכו לחתוך ההערינ"ג בסכינו וכאמור אבל באותן הדגים מלוחים שמביאין העכו"ם הרבה ביחד אף שודאי נחתכו כל א' בסכין שלהם אין לחוש כלל לקנותם אפי' לכתחלה כיון שרבים מהם נחתכים בסכין א' בטל בהם טעם הסכין כיון שכבר נתקנח והוציא הטעם של הסכין בחתיכות הראשון והשני וא"כ אף שראוי עכ"פ לאסור הראשון והשני דנ"נ אין לחוש כי נתבטל באחרים שאין בהם איסור כלל עיי"ש (ועי' בדברינו להלן סעי' ד'):

סעיף ב:

לז אם חתך. כתב בחכמת אדם כלל נ"ו סעי' ב' ונראה דאם חתך על כלי איסור הערינ"ג ואוגירקי"ס חמוצים אפי' בדיעבד אסור דדוחקא דסכינא וחורפא מפליט מן הכלי עכ"פ במקום החתך ואף ששמעתי מקילין בזה שאומרים דזה לא הוי דוחקא לא נראה לי כלל עכ"ד ועי' בשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים סי' קכ"ב שדעתו להקל בזה דאין הדוחקא מגיע לכלי התחתון רק במכתשת עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' רט"ו שנשאל בחתך בצלים בסכין של בשר על טעלע"ר של חלב או להיפך וכ' שהוא מורה תמיד לאסור בזה דודאי שייך בזה דוחקא במה שדוחק הבצלים על הטעלע"ר עיי"ש והיינו כדעת החכמת אדם הנזכר ועי' בדברינו לעיל סי' צ"א (ס"ק ק') וע' בשו"ת יד יוסף (מהרב מו"ה יוסף יהודה מקאסיב נ"י) חיו"ד סי' מ"ג בעובדא שחתכו בצלים בסכין של בשר לעשות מולייתא לדגים ונתנו הבצלים על דף של חלב עם פנימיות של הדגים לחתכן דק דק וחטב בסכין של בשר על הדף של חלב עד שנעשו דק דק ואח"כ בשלו אותן הדגים בכלי של בשר והבצלים הי' רוב נגד פנימיות של הדגים בשעת שחטב אותם קודם הבישול וכ' דאם הדף הוא של חלב ממה שנבלע בו מתחלה חלב ממש ע"י רותח או כבוש בודאי אסורין הדגים וגם הכלי כי ע"י דוחקא דסכינא והדף ודאי בלעו הבצלים ונעשו נבילה ואוסרין אח"כ הדגים שנתבשלו יחד עד שיהי' ס' כנגדן וגם לא מהני ס' כנגד הבצלים לבד דכל המולייתא נ"נ דהוי איסור דבוק וצריך ס' כנגד כל המולייתא ואף אם הי' הדף והסכין אינו ב"י אסור דהבצלים הוי דבר חריף והבצלים הי' רוב נגד פנימיות הדגים ואם הרוב דבר חריף אסור כמש"ל סי' צ"ה סעי' ב' ברמ"א עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק ג' מה שהבאתי עוד מדבריו בעובדא זו): (לח) חתך בו שומין ובצלים עי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' קל"ד בעובדא שחתכו בסכין בצלים ותבלין ובשר דגים למלאות דגים כנהוג ונתנו לתוך המולייתא חלבון ביצה ואח"כ נמצא בהחלמון קורט דם ורצה השואל לומר דהמולייתא לא נאסר בצונן אף שהי' בהם בצלים שהוא ד"ח ודוחקא כיון שבהבשר דגים ושאר דברים שנתנו לתוך המולייתא הי' רוב נגד הבצלים א"כ בטל חורפי' וכתב שהמורה טעה בזה דדוקא בלח בלח המתערב יפה או אף ביבש ביבש ברותחין דבטעם תליא מלתא והטעם מתערב ונבלל אז מהני אם הי' התפל רוב נגד החריף משא"כ ביבש ביבש בצונן דהחריפות של הבצלים עומד בעצמו ואין טעמו נבלל וע"י דוחקא שפיר בולע מהביצה שאצלו אף בצונן עיי"ש:

לט וכרישין ותמכא וכו'. עי' בהנהגות הנשאל באו"ה סדר ב' אות י' שכ' וז"ל וצריך המורה לחקור איזה נקרא דבר חריף ועי' בס' מנחת שי שם בביאור דברי הפרמ"ג בזה דר"ל שצריך לשאול ליודעי הטבע איזה נקרא דבר חריף וכ' דע"כ ר"ל באותן הדברים אשר לא הובאו בש"ע ובפוסקים אבל בדברים שכבר דברו בו הפוסקים וכבר הורו לנו אם נקרא דבר חריף אין אחר דבריהם כלום עיי"ש וה"פ. ועי' בס' ערך השלחן (להרב מהרי"ם מנאוואהרדאק) סוף סעי' ו' דלפי דעת הרשב"א בתוה"ב דגם דבר שאינו חריף אלא שיש לו כח המושך דינו כחריף ונתחדש לנו דין חדש שאם ידוע אצלינו איזה מין מאכל שיש לו כח המושך אף שאינו חריף בטעמו יש לו דין דבר חריף עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק א'):

ם וכיוצא בהם. עט"ז או"ח סי' תמ"ב סק"ד דס"ל דיין שרף הוי דבר חריף עיי"ש וכ"כ בס' בית דוד חיו"ד סי' ע"ד בשם הת"ח עיי"ש ועי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' נ"ב שכתב שהוא מחלוקת הפוסקים אי יי"ש הוי דבר חריף וכתב שגם הת"ח נסתפק בזה עיי"ש ועי' מזה בשו"ת דבר משה (למהר"ם ארמילייו) חלק א' חיו"ד סי' י"ב ובזכור לאברהם (להר"א אלקלעי ז"ל) חלק ב' חיו"ד ערך אות ח' (בד"ה יין שרף): (מא) בהם. עי' מ"א סי' תמ"ז ס"ק ל"ג שהוכיח מלשון המחבר דבוסר לא הוי דבר חריף והניח בצ"ע דלדידן דקיי"ל דכל דבר חריף אסור א"כ אף בוסר הוי דבר חריף וסיים בצ"ע למעשה עיי"ש אמנם בט"ז שם ס"ק י"ג כ' בפשיטות דבוסר הוי דבר חריף גמור וכ"כ הפר"ח שם סעי' ז' עיי"ש ועי' מזה בחק יעקב שם ס"ק ל"ט ובפרמ"ג או"ח במ"ז ובא"א שם ובמחצית השקל שם ועי' בס' בית דוד חיו"ד סי' ל"ח מ"ש בזה:

ועיי"ש עוד במ"א שהביא מהרשב"א דאתרוג הוי דבר חריף עיי"ש: (מב) מדברים החריפים. עי' בשו"ת זקיני פני יהושע חלק ב' סי' י"ט שכ' בתשו' להש"ך דיין הוי דבר חריף וכ"כ בס' בית דוד חיו"ד סי' ל"ח ובשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' ע"ז דף קי"ב סוף ע"ב ועי' בס' תוספות ירושלים להלן סוף סי' קי"ט דנסתפק בזה והביא מדברי הירושלמי דיין הוא כחומץ עיי"ש ותמיהני שלא זכר דברי הפ"י שם ועי' בס' מנחת פתים כאן שהביא מדברי המ"א באו"ח סי' תמ"ז ס"ק כ"ח דמשמע דיין לא מקרי דבר חריף וכן משמע בש"ך להלן סי' קל"ג ס"ק ל"ג עיי"ש ועי' בס' זכור לאברהם (להר"א אלקלעי ז"ל) חלק ב' ביו"ד מערכת אות ח' בד"ה יין מ"ש בזה והביא מכמה מקומות ועיי"ש במ"ש בזה לדינא:

מג החריפים. עי' בדברי שאול ויוסף דעת סי' צ"ד ס"א (באמצע ד"ה והנה) בעובדא שנתנו סכין של בשר אינו ב"י לתוך עיסה שנילושה בחמאה ונשתהה שם כמו רבע שעה והורה הדיין שהוא אסור כולו דהשאור הוא דבר חריף ע"כ אף באינו ב"י הוא נותן טעם בעיסה של חמאה ואין ששים כנגד הסכין ועיי"ש במ"ש ע"ד הדיין בזה ובסוף דבריו הודה לדבריו שיש להחמיר ולאסור עיי"ש ונראה פשוט דמיירי בנפל לתוך השאור שעושין מתחלה לחמץ העיסה שאז הוא בכלל דבר חריף משא"כ אח"כ כשעושין העיסה שמערבין אותו בהרבה קמח ומים דאז שוב לא הוי בכלל דבר חריף וה"פ: (מד) ופירות חמוצים. עבאה"ט מ"ש מהת"ח דתפוחים חמוצים לא מקרי דבר חריף ועע"ז סק"ט ושפ"ד ס"ק י"ז דרק במקום הפסד יש לסמוך על זה אבל שלא במקום הפסד יש לחוש דגם תפוחים חמוצים מקרי דבר חריף עיי"ש: וכתב בפרי תואר סק"ה וז"ל ונראה דהיבחושים דבר חריף נינהו ויש להסתפק בפרי הנקרא דוראזנ"י בלע"ז להיות שמביאים הרבה מהם חתוכים בסכין של עכו"ם והם אינם חריפים אפי' כתפוחים חמוצים ונראה דעכ"פ אין להחמיר בהם כקורט של חלתית שאין בהם אלא חששת שמנונית שעל הסכין בב' או בג' הראשונות מתקנחת הסכין ומתבטלים בשאר לפי שרגילות לחתוך מהן הרבה והשאר הגם שנאמר שבלועין מהסכין סתם סכין אינו ב"י ולומר דמחליא לשבח כקורט של חלתית לא אמרינן עכ"ד:

ובעיקר הדין דפירות חמוצים עי' בט"ז סק"ח וט' ועי' בחכמת אדם כלל מ"ט סעי' ז' שכ' דבמקום הפסד יש לסמוך על המ"ד דס"ל דלא הוי דבר חריף אלא חלתית דוקא ועכ"פ בדברים שאינם חריפים וחמוצים הרבה אם חתכו בסכין שאינו ב"י ולסמוך על הפוסקים דס"ל דאפי' בצנון אינו אוסר אלא בב"י ובמקום הפסד אפשר שיש לסמוך ולהקל אפי' בב"י ולסמוך על הפוסקים דס"ל דאפי' בדברים חריפים מותר נ"ט בר נ"ט אבל בסכין של איסור ב"י אין להקל כלל עכ"ד ועי' בס' ערך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק) סעי' י"ג שכתב לדינא דירקות חמוצים כמו אוגירקי"ס וקרוי"ט ובוריקע"ס חמוצים וכן שאר מיני ירקות חמוצים אין להחמיר דנראה בחוש שאין בהם חריפות כלל וכתב עוד ודע דעשב שקורין שצאוו"יי ובאצווינ"א ג"כ אינו דבר עכ"ד ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק כ"א שכתב דאין ליתן כלל בענינים אלו אלא הכל לפי הענין דאם הפירות חמוצים מאד כמו לימיני"ס וכדומה בודאי נחשב דבר חריף אבל אינם חמוצים כ"כ במקום הפסד שרי ושלא במקום הפסד יש להחמיר עיי"ש:

מה חמוצים. עבאה"ט ופת"ש מ"ש לענין בארש"ט ועי' בכרתי להלן סי' ק"ח סק"י שהביא מדברי המ"א סי' תמ"ז דבארש"ט מקרי דבר חריף אבל חומץ שכר לא מקרי דבר חריף עיי"ש ועי' בשפ"ד להלן סי' ק"ח שם ס"ק י"ח (דין ג') מ"ש בדברי המ"א והכר"ו בזה ועי' בשו"ת פנים מאירות חלק א' סי' ס"ד שהשיג על הט"ז במה שהמציא דגם משקה בארש"ט הוי דבר חריף דשום משקה אפי' חומץ לא מקרי דבר חריף לענין זה לשויא שעם הפוגם לשבח עיי"ש אמנם יעוין במ"ז לעיל סק"א שהביאו ומדחה ראייתו עיי"ש עוד בדבריו בסק"ט שכתב דה"ה בבארש"ט הנעשה מרויט"י ריבי"ן וכיוצא דינא הכי עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל מ"ט סוף סעי' ד' שכתב דבמקום הפ"מ יש להתיר בבארש"ט שאינו מחומץ הרבה עיי"ש ומבואר מדבריו דשלא בהפ"מ יש להחמיר אפי' באינו מחומץ הרבה ובמחומץ הרבה אין להקל אפי' במקום הפ"מ ועי' בשו"ת השיב דבר (מהגאון בעל העמק שאלה ז"ל) חיו"ד סי' כ"ה ועי' בשו"ת יד יוסף סי' ס"ג בעובדא שבא לפניו שבישלו בארש"ט חריף בקדירה חולבת אינה ב"י ולקחו מן הבארש"ט בכף חלב ג"כ אינו ב"י ונתנו לרוטב של בשר ב' כפות בארש"ט זה אחר זה וכתב דלכאורה הי' נראה לאסור הרוטב כיון שלא הי' ס' בהרוטב נגד הב' כפית בארש"ט אולם לדינא כ' שיש לצדד להתיר מטעם ס"ס שמא בארש"ט לא מקרי דבר חריף ועוד כיון שלא נתן הב' כפות בארש"ט בב"א רק בזה אחר זה א"כ הרי הכף הא' בטל תחלה ואח"כ כשנתן הכף הב' הוי איסור רק משום דאמרינן חוזר וניעור והרי יש פוסקים דס"ל דלא אמרינן חוזר וניעור ויש ספק דלמא קיי"ל כוותייהו להקל עיי"ש אמנם לפמש"ל סי' ק"י (ס"ק שע"א) שכל דבר שהכריעו המחבר או הרמ"א כחד מ"ד אינו מצטרף לס"ס וממילא גם בדין זה כיון שכבר הכריע הרמ"א להלן סי' צ"ט סעי' ו' להחמיר דאמרינן חוזר וניעור ממילא דאין לצרפו לס"ס ואין להקל: ומ"ש הפת"ש מהפרמ"ג דאם טורפין הבארש"ט בביצים ללבנו לא חשוב דבר חריף עמ"ז שם שכ' דלאו דוקא בביצים אלא כל שממתיק טעם החריפות לא חשיב חריף עיי"ש ומשמע דכל שטרפו אותו באיזה דבר הממתיק חריפותו שרי אפי' שלא במקום הפסד כלל:

ומ"ש הפת"ש מהפרמ"ג דכשיכולין לשתותו חי שרי במקום הפסד עי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק כ"א וכ"ב ובפיה"ק ס"ק כ"ב שכ' דכשיכול לשתותו חי יש להקל אפי' רק במקום הפסד קצת אך כל זה אם הי' הכלי ב"י אבל אם הי' הכלי אינו ב"י כיון דבלא"ה יש מקילין בזה יש להקל בראוי לשתותו חי אפי' באין הפסד כלל עיי"ש:

ומ"ש הפת"ש מהפרמ"ג בענין בארש"ט הנעשה ממי סובין שדרך לחמם מים בכלי ראשון על האש ונותנין על הסובין בחביות ע"י עירוי וכו' אם הוחמו המים בקדירה חולבת ב"י מותר בדיעבד דהוי נ"ט בר נ"ט ובתשו' פרי תבואה השיג עליו בזה דהא בנצלו אף בדיעבד אסור וזה הוי כנצלו עי' בשו"ת יד יוסף (מהרב מו"ה יוסף יהודה מקאסוב נ"י) חיו"ד סי' שהתפלא ג"כ על הפרמ"ג בזה וכ' ועוד נ"ל אף אם בישל בלא בשר רק בכלי של בשר נמי אסור אף בדיעבד והביא דברי הפרי תבואה הנזכר עיי"ש ועי' במשמרת שלום במ"ז סק"ט (בא"ד ב') שהביא דברי הפרי תבואה בזה וכתב וז"ל והנה אף שיפה השיג על הפרמ"ג בזה דהא הפרמ"ג עצמו כתב בסי' צ"ה בשפ"ד סק"ד דמים גופא הוי כנצלו עיי"ש וכן הוא בחוו"ד שם בביאורים סק"ד מיהו לדינא יש לדון בזה ע"פ מה שחידש החוו"ד שם בסי' צ"ה בחידושים סק"ה ובביאורים סק"ד דהא דנצלו אסור הוא דוקא כשצלו דגים בשפוד וכו' א"כ יש להקל בזה עכ"ל (ועי' בפת"ש בסי' צ"ה סק"ב שהביא דברי החוו"ד הנזכר) אמנם יעוין בס' זכרון אברהם (מהגאון מו"ה אבלי הכהן ז"ל) בסוף סי' זה שמפקפק בדברי הפרמ"ג במה שמתיר בדיעבד בזה עיי"ש ועי' ביד יהודה שם מ"ש בזה באורך ולדינא העלה דאם הוחם מים בכלי של חלב ב"י ושפך לבארש"ט ואח"כ נתחמץ ובישלו עם בשר יש להקל בדיעבד ואם הי' הכלי שהוחם בה המים אינו ב"י מותר אף לכתחלה לאכלו עם בשר וכן אם הוחם המים בכלי של איסור שאינו ב"י מותר עיי"ש ועי' בס' בית יהודה (להה"ג מהר"י לאנדא ז"ל) שהביא דברי הפרמ"ג הנזכר וז"ל והנה נלפענ"ד אם נתנו סיבין עם מים בקדירה של חרס חולבת ושהה שם כמה ימים עד שנתחמץ ונעשה בארש"ט ואח"כ בישלו הבארש"ט עם בשר הבשר אסור וכו' ולא אמרינן דהא כבר נשתהה שם המים עם הסובין מעל"ע קודם שנתחמץ וכבוש כמבושל וכבר נפלט הבלוע מהקדירה לתוך המים קודם שנתחמץ והוי נ"ט בר נ"ט ומה יוסיף כח אחר שנתחמץ ז"א דהא כלי חרס לא מהני בהו הגעלה דאינו יוצא מידי דפיו א"כ מכ"ש דאין לומר בהו כבוש כמבושל וכבר פלטה לאחר מעל"ע קודם שנתחמץ ויש לחוש אולי אח"כ כשנתתמץ אז פלטה ולא הוי נ"ט בר נ"ט אבל אם נותנו בכלי נחושת סובין ומים כנ"ל שפיר יש לומר דכבר פלטה הבלוע מהכלי לאחר מעל"ע קודם שנתחמץ והוי נ"ט בר נ"ט ושוב אינו אוסר אח"כ וכו' דלענין להפליט ולהבליע הוי כבוש ממש כמבושל כמבואר בכל הפוסקים עיי"ש ודבריו תמוהין מאד היתכן לומר דכבוש מעל"ע הוא נחשב כבישול ממש גם לקולא שיהא כמו הגעלה להוציא כל הטעם הבלוע בהקדירה ולדבריו אם נאסר כלי מתכות ע"י בליעת איסור א"צ הגעלה וסגי ליתן בתוך הקדירה מים מעל"ע וזה הכשירו חם מלהזכיר לומר כן וא"צ להביא שום ראי' לזה שדבריו מעיקרא אינם ואינם ראוין לסמוך אפי' לשום סניף כלל:

ומ"ש הפת"ש מהפרמ"ג ואם שהה שם עד שנתתמץ ושהה כדי שיתן על האש וירתיח אחר שנתחמץ אסור בין בחולבת ובין בכלי איסור עי' בחוו"ד בביאורים סק"ד שכ' ג"כ הכי דסגי כשעמד בכלי כשיעור הנ"ל אחר שנתחמץ עיי"ש אמנם יעוין ביד יהודה בפיה"א ס"ק כ"ב שהתפלא ע"ז דהרי הפרמ"ג פסק בעצמו בסי' ס"ט במ"ז ס"ק מ"א ובשפ"ד שם ס"ק ס"ח ובמ"ז ריש סי' ק"ה דבכדי שירתיח אינו מפליט מכלי אף בחומץ חזק כלל אלא במעל"ע דוקא עיי"ש ועי' במשמרת שלום שם (בא"ד ג') שעמד ג"כ ע"ד הפרמ"ג בזה והביא מדברי הפרמ"ג באו"ח סי' תמ"ז בא"א ס"ק ט"ז וס"ק כ"ח שהפרמ"ג בעצמו צידד שלא להתיר בשהה כדי שירתיח אלא בהפ"מ דוקא אבל באין הפ"מ משמע דעתו לאסור ולפ"ז יש לומר דמה דתפס כאן הפרמ"ג דדבר חריף מפליט בשהה כדי שירתיח מיירי באין הפ"מ וסיים בצ"ע עיי"ש ולדינא עי' ביד יהודה שם שהעלה דאם כבש הסובין בכלי חולבת או בכלי איסור אף שאינו ב"י ושהה מעל"ע בהכלי עד שנתחמץ הרבה עד שאינו ראוי לשתותו חי אע"פ שלא שהה עוד כלל מעת שנתחמץ מ"מ כיון ששהה מעל"ע בולע ובעת שנתחמץ חי משוי הטעם פגום לשבח אך אם לא נתחמץ הרבה כ"כ יש להתיר אף בכלי ב"י כיון דשהה מעל"ע א"א שלא יהא נטל"פ עיי"ש:

ומ"ש הפת"ש מהפרמ"ג דנ"ט בר נ"ט ונטל"פ לא שייך בדבר חריף עי' בדברינו להלן (ס"ק ס"ב) שכתבתי כן לדינא אמנם במ"ש הפרמ"ג דבר זה כאן למנין אם נשתהה הבארש"ט שם עד שנתחמץ ושהה כדי שיתנו על האור וירתיח דאסור בין בחולבת דנטל"פ ונ"ט בר נ"ט לא שייך בד"ח וכמו שהעתיק הפת"ש כאן סי' בחק יעקב או"ח סי' תמ"ז ס"ק ל"ט שכ' כן לענין חומץ יין שנתנוהו בכלי שאינו ב"י מחמץ ושהה כדי שירתיח דאסור מה' דל"ט בר נ"ט אוסר בד"ח אפי' באינו ב"י והתפלא על המ"א שם שהוצרך דוקא שיהא ב"י עיי"ש אמנם יעוין ביד אפרים שם במ"א ס"ק כ"ח שהביא דברי החק יעקב שם ותירץ דבכבוש כדי שיתנו על האש וירתיח כיון דבלא"ה יש כמה פוסקים המקילין דאפי' בדבר חריף בעינן מעל"ע ע"כ אין להחמיר בב' חומרות ואמרינן דבאינו ב"י שרי בנ"ט בר נ"ט אף בדבר חריף עיי"ש וכן כתב הפרמ"ג שם בא"א וז"ל ואפשר בחריף בתרי היתרים אינו ב"י ונ"ט בר נ"ט יש מתירין וכו' וגם להפליט מכלי כדי שירתיח וכו' אף חומץ אינו מפליט כ"א במעל"מ מש"ה אפשר להקל באינו ב"י בשעה שירתיח עכ"ל שוב ראיתי במשמרת שלום במ"ז סק"ט שם (בא"ד ג') שעמד בזה וכ' דבע"כ מ"ש במ"ז שם לענין בארש"ט הנ"ל דנטל"פ ונ"ט בר נ"ט לא שייך בד"ח אין הכוונה דאף בדאיכא תרתי לטיבותא נ"ט בר נ"ט וגם אינו ב"י אלא שהוא"ו הוא ו' החולקת ור"ל דנטל"פ או נ"ט בר נ"ט לא שייך בד"ח כגון כלי איסור אינו ב"י או כלי חולבת ב"י אוסר באין הפ"מ בשהה כדי שירתיח בדבר חריף אבל בכלי חולבת ואינו ב"י מודה הפרמ"ג דבלא שהה רק כדי שירתיח דיש להקל עיי"ש והיינו כמש"ל מהיד אפרים ועי' בס' דברי יוסף סי' תרנ"ג:

ומ"ש הפת"ש מהפרי תבואה דמה שחולק הפרמ"ג על חק יעקב נראה לי עיקר כהחק יעקב ושגם החוו"ד מסכים עם החק יעקב עי' בנשמת אדם בה"פ סי' ל' שהשיג ג"כ על החק יעקב בזה ועי' בחוו"ד בביאורים סק"ד מ"ש בדברי החק יעקב בזה וכתב דבע"כ דמה שמקיל החק יעקב להתיר הזיתים אף לאחר שנתחמצו אח"כ כאמור מיירי בע"כ דקודם שנתחמצו לקחו אותם מהכלי חמץ דאל"כ כיון שעומדים בכלי חמץ אף אחר שנתחמץ הרי הם מקבלים טעם חדש גם בעת שנתחמצו עיי"ש ועי' במשמרת שלום (בא"ד ה') מה שהרחיב הדיבור בדברי החק יעקב והפרמ"ג בזה והביא כן מדברי הפרמ"ג או"ח סי' תמ"ז בא"א ס"ק ל"ט שכתב דהחק יעקב מיירי שסלקו הזיתים רה קודם שנשתהו ונעשו חריפים והתפלא על הפת"ש במ"ש בשם הפרי תבואה דבמה שחלק הפרמ"ג על הח"י נראה עיקר כדעת החק יעקב כי הלא הפרמ"ג אינו חולק עם החק יעקב בעיקר הדין עיין שם באורך:

ומ"ש הפת"ש מתשו' מקום שמואל בדבר הרויט"י ריבי"ן וכו' הנה קיצר בהעתקתו כי המעיין במקום שמואל שם יראה שהשאלה הי' שהרויט"י ריבי"ן נתחמצו תחלה ע"י כבישה במים ובזה כתב דאם בישלו אותם אח"כ במים בטל חרפייהו אפי' הי' תחלה מחומצים הרבה ויש שם סתירה מרישא לסיפא דמתחלה משמע דעתו שלא להקל רק בנתבשלו כנ"ל אך בסיף דבריו משמע דעתו להקל במקום הפסד אפי' לא נתבשלו כאשר יראה המעיין שם ועי' ביד אפרים שהביא דברי הרב מקום שמואל הנזכר ועמד בסתירת דבריו בזה וסיים דהכל הוא לפי הענין דאם הם מחומצים הרבה עד שיש לדמותו לפירות חמוצים אז אין להקל כ"א במקום הפסד ובמקום צורך כגון בע"ש וכיוצא אז יש להקל גם בכה"ג עיי"ש:

ומ"ש הפת"ש לענין דבר חריף שנתבשל במים נתבטל החריפות ולא נקרא ד"ח עשפ"ד להלן סי' ק"ח סק"ט ועי' מזה בשו"ת פנים מאירות חלק א' סי' ס' ובמנח"י כלל ל"ו סק"ח ועי' בס' ערך השלחן הספרדי אות ו' שהתפלא על המקילין בזה והביא מכמה מקומות שנתבאר דגם לאחר הבישול לא בטל החריפות וכפי הנראה הבין דבכל דבר חריף אמרו דלאחר הבישול בטל החריפות אבל הנה בפנים מאירות ובמנח"י ובשפ"ד מבואר דרק בבצלים אמרו כן וכאשר אנו רואין בחוש דבצלים לאחר הבישול נתבטל מהם החריפות משא"כ שאר דבר חריף ומה שהתפלא על המקילין בזה ממ"ש הפוסקים אם בישל הבצל עם עדשים וכו' גם מזה אין תפיסה דהא לא נתבטל החריפות מהבצלים רק לאחר הבישול וא"כ הרי עדשים נאסרו מהבצלים בתחלת הבישול קודר שנתבטל חריפתן ע"כ אין להחמיר כלל לענ"ד ועי' בס' מנחת שי על הנהגות הנשאל באו"ה סדר ב' אות י' שכתב דשומים שוה לבצלים בזה דע"י הבישול בטל חרפייהו עיי"ש ועי' מזה בדברינו לעיל (ס"ק כ') ולהלן סי' ק"ח (ס"ק כ"ט):

וכתב בשפ"ד לעיל סי' ס"ט ס"ק ל"ז עובדא בא לידי בשר שנפל לקערה רותחת והי' בה בארש"ט מחומץ מאד עם חלב והוס"ב ואסרתי הבשר והבארש"ט מטעם דע"י דבר חריף מפליט ומבליע מיהת בכלי שני ואף בשר שור חי י"ל נהי דאינו מבשל אבל מ"מ מפליט ומבליע וכו' ואף להש"ך וכו' יראה דמודה כאן אפי' בהפ"מ מטעמא דכתיבנא ובהנאה יש להתיר הבשר דרק מפליט ומבליע ולא מבשל והקערה צ"ע לדינא עכ"ל ועי' בדבריו בפרמ"ג או"ח סי' שי"ח במ"ז סק"ח שכ' בפשיטות לאסור בהנאה ועיי"ש בא"א סק"ל ובסי' שכ"א בא"א סוף ס"ק כ"ד ובעיקר הדבר שכ' הפרמ"ג שלענין הקערה צ"ע עי' במשמרת שלום על הפרמ"ג בסי' ס"ט שם מ"ש ע"ד הפרמ"ג בזה וכ' דלפמ"ש הפרמ"ג בעצמו במ"ז שם סק"ב אין שום סברה להתיר הקערה והניח בצ"ע עיי"ש:

מו ודגים מלוחים. עבאה"ט מ"ש מהש"ך לענין דגים מלוחים דיש חילוק בין מלוחים הרבה ובין מליחה מועטת ועי' בשו"ת דבר משה (להמהר"מ ארמילייו ז"ל) חלק או"ח סי' כ"ט דף י"ח ע"ג ועי' בשו"ת מעט מים סי' ס"ה (בד"ה ודע) מ"ש בדברי הש"ך והפר"ח בזה והביא ג"כ דברי הרב דבר משה הנזכר ועיי"ש במ"ש בזה לדינא ועשפ"ד סוף ס"ק ט"ו שכתב דהערינ"ג נקרא מלוחים הרבה ויש להחמיר עיי"ש ועי' עוד בדבריו בס"ק שאח"ז שכ' דכל זה הוא רק בהיה הסכין נקי אבל אם אין הסכין נקי אף במליחה מועטת יש לאסור לדידן דאין אנו בקיאין בין מליחה מועטת למלוח הרבה אך בספק אם הי' הסכין מלוכלך אין להחמיר דאף דסתם סכין אינו נקי מ"מ אין להחמיר בנמלחו מעט עיי"ש ובחוו"ד בחידושים סק"י ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק כ"ד מ"ש בזה וכתב דלדעתו אין להחמיר אף במלוחים הרבה אלא בסכין ב"י אבל כשהסכין אינו ב"י אין להחמיר וכשהסכין הוא ב"י יש להחמיר שלא במקום הפסד אף במליחה מועטת לאסור כדי נטילה וסיים בצ"ע ובפיה"ק ס"ק כ"ג פסק כן בהחלט עיי"ש:

ומ"ש הבאה"ט דאם חתכו קודם שנמלחו סגי בהדחה עי' בשו"ת חוות יאיר סי' קע"ט ועי' בס' ערך השלחן הספרדי אות י' מ"ש ע"ד החוו"י בזה והביא מדברי הפוסקים דיהי' איך שיהי' עכ"פ לא סגי בסתם הדחה רק צריך שפשוף גדול עיי"ש:

מז מלוחים. עבאה"ש ופת"ש ועי' בס' ערך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק) סעי' כ' שכתב בפשיטות שדגים שמבשלין בהרבה פלפלין ובצלים לא מקרי דבר חריף כיון שריבוי המים והדגים בעצמם מחלישין כח החריפות וכן הערינ"ג אפי' למי שסובר דהוי דבר חריף מ"מ אותן ההערינ"ג שמבשלין בחומץ ודבש הדבש ממתיק חריפות החומץ וההערינ"ג ואין דינם כדבר חריף עיי"ש וה"פ:

מח דינם שוה לחתך בו צנון. ובבשר בחלב יש להחמיר לכתחלה דאם הי' הסכין של בשר שלא לאכלו בחלב וכן להיפך. ובשל איסור מותר כדי נטילה. וכ"ז בדבר מלוח אבל אם חתך מלח עצמו אז בסתם סכין דהוא ספק מקונח יש להתיר בכדי נטילה אבל אם בודאי אינו מקונח נאסר כולו אם אין בו ס' נגד מה שע"ג הסכין ואם חתך דבר תפל בסתם סכין ואח"כ מלחו ולא הדיח מקודם יש להחמיר ולקלוף אח"כ יד יהודה בפיה"א ס"ק כ"ג ובפיה"ק ס"ק כ"ד:

מט ונגביל. (שקורי"ן אינגב"ר בלע"ז) עבאה"ט מ"ש דזנגבי"ל אינו נחשב דבר חריף ועי' בפר"ח ס"ק י"ד שכתב ג"כ בהחלט דזנגביל לא הוי דבר חריף עיי"ש והביאו הבל"י ס"ק י"ד ועשפ"ד ס"ק י' שכתב דמ"מ שלא בהפ"מ יש להחמיר דלא עדיף מתפוחים חמוצים דקיי"ל דדוקא במקום הפסד הוא דמותר עיי"ש וביד יהודה בפיה"א ס"ק כ"ה ועי' באלי' רבא באו"ח סי' תנ"א ס"ק ל"ג שהסכים דהוי דבר חריף עיי"ש והביאו בערך השלחן הספרדי אות י"א לדינא ועי' בס' בית יהודה (להרב מהר"י לאנדא ז"ל) בחידושיו לסי' זה סעי' ב' שכתב דאף שיש דיעות דזנגביל הוי דבר חריף מ"מ עכ"פ אין לו פליטה מגופו ודינו כדין עור הקיבה ושאר בני מעים שמייבשים אותם עד שנעשו כעץ שאין בהם לחלוחית דמבואר לעיל סוף סו' פ"ז שאינם אוסרים עד שמרככים אותם ע"י כבוש או ע"י בישול עיי"ש ועי' במנח"י כלל ס"א ס"ק כ"ב שכתב ג"כ לחלק בזה בין אם הזנגביל הוא רטוב ולח קצת ובין אם הוא יבש דאם הוא יבש אין להחמיר אבל אם הוא רטוב יש להחמיר עיי"ש וכן ראיתי בספר יד יוסף (מהגאון מו"ה יוזפא ז"ל מזאלקווא) לעיל סי' צ"ה בש"ך סוף סק"ז שכתב כדעת הרב הג' מו"ה עוזר ז"ל דס"ל דכיון דסתם זנגבי"ל הוא יבש לגמרי ע"כ הוי טעם הבלוע בו כמו טעם הבלוע בכלי עיי"ש לדרכו אמנם יעוין בס' דברי יוסף סי' תרנ"ד שהעלה לדינא דזגביל הוי דבר חריף ואפי' ביבש הוא נ"ט לשבח ומחליא לאינו ב"י כאלו הוא ב"י עיי"ש באריכות:

נ דיש להם כלים מיוחדים. כל זה הוא מדינא אבל לבעלי נפש ולאנשי מעשה עי' במחבר ורמ"א להלן סי' קכ"ב סעי' י' שכ' דאף שהנעשה ע"י הרקחים ושאר אומנים עכו"ם מותר מדינא כיון שכל האומנים מייחדים כלים נקיים למלאכתם כדי שלא יפגמו אומנתם מ"מ כל בעל נפש יחוש שדברים אלו מביאים לידי טהרה ונקיות עכ"ד ועי' ביד יהודה כאן בפיה"א ס"ק כ"ו: (נא) להם. עבאה"ט מ"ש מהאו"ה דזה פשוט דכל דבר חריף יבש מותר בהדחה ועי' מנח"י כלל ס"א ס"ק כ"ה שפסק להחמיר דאפי' הוא יבש לגמרי מ"מ עם דוחקא הוא מבליע ומפליט עיי"ש ועי' בכנפי יונה שהשיג על המנח"י והעלה דהעיקר כמ"ש הש"ך והסכים עמו הפר"ח דכל דבר יבש לגמרי אינו מוציא בלוע מכלי אפי' איכא נמי דוחקא דסכינא עיי"ש אמנם בשפ"ד ס"ק י"ז פסק כהמנח"י להחמיר ועיי"ש שסיים ומ"מ העולה מזה דאפי' יבש לגמרי עם דוחקא בדבר חריף אוסר וכו' ועיי"ש עוד בס"ק שאח"ז וע' ביד יהודה בפיה"א ס"ק כ"ו ובפיה"ק ס"ק כ"ה:

נב כלים מיוחדים. עבאה"ט ועי' בס' ערך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק) שסיים וז"ל וכן מותר לאכול הפירות שמטגנים בדבש או בצוקע"ר שעל זה יש כלים מיוחדים וכן המנהג לאכול הקאנפעטורי"ן המובאים ממרחק וכן כל מיני פירות קאנריטערסק"י המטוגנים מותר מטעם זה עכ"ל ודע דעתה בזמנינו נודע לנו שיש חשש על כל הקאנדיטי"ן שעושין בהפבריקי"ן של עכו"ם אפי' בבתי ישראל שאינם יראים את ה' כי תהלוכות עשיות הקאנדיטי"ן הוא לעשותן בכלים של אבן וכדי שלא יתדבק הצוקע"ר בהכלי מושחין תחלה כל כלי וכלי בשומן או בשמן איסור לכן בודאי כל מי שיש בו נדנוד יראת שמים שלא יתגעל ח"ו באכילת איסור שלא לקנות הקאנדיטי"ן הללו אלא מבית איש ירא ה' ויש לו כתב הכשר מרב מובהק שיכולין לסמוך עליו שימשח הכלים בשמן כשר בלא שום חשש תערובות איסור:

נג או תולשין אותן. ואם הוא דבר שאין דרכו לתלוש זולת לחתוך בסכין עי' בס' בית דוד הספרדי חיו"ד סי' ל"ח (בדף י"ז ע"ב) שכ' דדוקא בדבר שדרכו לתלוש מותר אבל בדבר שאין דרכו לתלוש אסור עיי"ש אמנם יעוין בס' ערך השלחן אות י"ב שהביאו והשיג עליו והביא מדברי הת"ח שמבואר בדבריו דגם בדברים שאין דרכן לחלוש רק לחתוך מותר דבזה תלינן שנחתך בסכין מיוחד לכך עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק כ"ו ובפיה"ק ס"ק כ"ו שכ' דאם לוקח ממי שאינו אומן ואינו עושה הרבה ביחד אסור דחיישינן שחתך בסכין שאינו מיוחד אבל אצל האומנים יש להקל אפי' הוא דבר שאין דרכו לתלוש דתלינן שחתך בסכין מיוחד עיי"ש:

סעיף ג:

נד תבלין. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דה"ה מלח ושאר ד"ח ועי' במ"א סי' תמ"ז ס"ק ל"ב שכתב דמלח הוי דבר חריף עיי"ש וע' בס' יד יוסף (מהגאון מו"ה יוזפא ז"ל מזאלקווא) לעיל סי' ס"ט בש"ך ס"ק פ"ט שהוכיח כן גם מדברי הרמ"א לעיל סי' צ"ה סוף סעי' י"ב במ"ש בתוך שיעור מליחה בנמלח להוציא דמו מקרי רותח וכו' עיי"ש לדרכו ועי' בש"ך לעיל סי' צ"ה ס"ק כ"ה שכתב כן בפשיטות דמלח הוי דבר חריף ועי' בדגול מרבבה תניינא סי' צ"ה שם שמתמה על הש"ך בזה דלפמ"ש הש"ך בעצמו לעיל סי' ס"ט ס"ק ס"ח וס"ק פ"ג דמשמע דמלח לא הוי דבר חריף עיי"ש וע' במ"ז לעיל סי' ס"ט ס"ק כ"א שמצדד בזה להקל בצירוף סניפין דמלח לא הוי דבר חריף עיי"ש וע' בשו"ת משיבת נפש חלק ב' חיו"ד סי' מ"ט שהעלה דבע"כ לא הוי דבר חריף רק דבר שהוא מאכל בפ"מ משא"כ מלח אע"פ שיש בו חריפות מ"מ כיון שאינו רק אבן בעלמא י"ל שאין בו כח לעשות טעם פוגם לשבח ושכן משמע מדברי הפוסקים שכ' בדין זה רק תבלין שנדוכו ולא זכרו מלח עיי"ש אמנם יעוין בהגהות הגאון מהרש"ק ז"ל על הפרמ"ג שם שכתב וז"ל מלח ודאי הוי דבר חריף ומה דס"ל להמ"ד דלא הוי ד"ח אלא קורט של חלתית היינו לגבי פירות אמרו כן דבפירות לא הוי דבר חריף אלא קורט של חלתית אבל מלח הוי לכ"ע דבר חריף עיי"ש:

ועשפ"ד כאן ס"ק י"ח שכ' דאותן טאלפי"ן קשים (הוא המלח הנעשה ממי מלח אחר הבישול שמבשלים המי מלח כ"כ עד שנעשה גוש ונציב מלח) שחותכין בסכין של עכו"ם או מחלב לבשר ודאי איסור גמור הוא דמה לו חוזק המדוכה או דוחקא דסכינא עיי"ש ועי' מזה בשו"ת רב טובך חלק ב' סימן נ"ו באורך:

ועיין עוד במ"ז לעיל סי' ס"ט ס"ק כ"א שכתב בעובדא שבא לפניו בא' שחתך מלח קשה שקורין טאלפי"ן בסכין חולב ומלח בו בשר ולא הי' ס' במלח נגד הלהב של הסכין והי' הפ"מ דע"ש והתיר משום דהוי כעין ס"ס ספק שמא הלכה כהמ"ד דיש בחתיכה עצמה ס' נגד כל המלח שעלי' וגם יש ספק שמא הלכה דמלח לא הוי דבר חריף והפר"ח מקיל בנ"ט בר נ"ט אף דאנן לא קיי"ל כן מ"מ כיון שיש גם צירוף דיש בחתיכה ס' נגד המלח יש להתיר בהפ"מ וע"ש עיי"ש ועי' בשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים סי' תמ"ד וביד יהודה לעיל סי' ס"ט שם בפיה"א ס"ק ל"ג וכאן ס"ק כ"ז ובפיה"ק ס"ק כ"ז שהשיגו על הפרמ"ג בזה וכ' דבע"כ צריכין לידע בבירור שיש ס' בהבשר נגד המלח ואין להתיר הספק וגם לא סגי בס' נגד הלהב רק דבעינן ס' נגד כל המלח דוקא עיי"ש ועי' בשו"ת בית שלמה חא"ח סי' נ"ה שאלה ח' מ"ש בזה והכריע לדינא דאם ידוע שהי' הסכין חולב אינו ב"י דאיכא עוד סניף דעת מהר"מ או אפי' שהי' ב"י אם עכ"פ ידוע שלא שמשו בו תוך מעל"ע בשמן או בחמאה בכה"ג המקיל דסגי בס' נגד הלהב לא הפסיד אבל אם שמשו בו בתוך מעל"ע בשמן או בחמאה אין להקל כלל עיי"ש ועי' בס' בית יהודה (מהגאון מהר"י לאנדא ז"ל) לעיל סוף סי' ס"ט שהתפלא על הפרמ"ג בזה מדוע לא כ' שהבשר צריך עכ"פ קליפה דקיי"ל להלן סי' ק"ה דכל מליחה אף שיש ס' צריך ג"כ קליפה אא"כ נתבשל בדיעבד וא"א לקלפה אז יש להקל דא"צ ס' נגד הקליפה עיי"ש ועי' בשו"ת מהרי"א הלוי חלק א' סוף סי' כ"ג מ"ש בביאור דברי הפרמ"ג בזה עיי"ש אמנם יעוין בחוו"ד כאן סוף סק"ז שכ' דאם גורר מלח בסכין של חלב ומלח בו בשר אם יש ס' בבשר נגד המלח א"צ קליפה דזה לא דמי לכל מקום דקיי"ל במליחה אף שיש ס' צריך קליפה דהכא שאני דאמרינן דבטל טעם החלב שבסכין בגרירה הא' והב' וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בס' מים רבים בציץ זהב לעיל סי' ס"ט ס"ק כ"א מ"ש בזה ועי' ביד יהודה בפיה"א שם שהעלה דהעיקר בזה דאף שיש ס' צריך קליפה אא"כ גרר המלח עד שנעשה כמו קמח דהוי לח בלח סגי בס' אף בלא קליפה עיי"ש ועי' בשו"ת משיבת נפש חלק ב' חיו"ד סי' מ"ט שהתפלא על הפרמ"ג שם שמגבב בזה קולות וצירוף דעת האומרים דנ"ט בר נ"ט מותר גם בדבר חריף וגם דעת האומרים דסתם סכין הוא מקונח דכיון דבש"ס חולין דף קי"א אמרו צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו בכותח ובע"כ הטעם הוי חדא מתרתי או משום דסתם סכין שמנונית קרוש על פניו שאינו מקונח או משום שדבר חריף משוי גם נ"ט בר נ"ט לטעם מעליא נמצא דאם נתפוס קולא דסתם סכין הוא מקונח וגם הקולא דנ"ט בר נ"ט מותר אפי' בדבר חריף הוי תרתי קולא דסתרי אהדדי עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סוף סי' קפ"א במלח שחתכו בסכין של חלב ב"י ואח"כ חתכו ממנו בסכין של בשר וכתשו אותו בסכין הזה דק דק ומלחו בו בשר והסכים עם השואל להתיר הבשר דאף שאין בבשר ס' כנגד כל המלח מ"מ בזה לא נאסר רק כדי נטילה כדין צנון א"כ נגד המלח שנאסר כדי נטילה יש ס' בבשר ואף דהמלח של כדי נטילה נתערב בשאר מלח דק דק לא נאסר כל המלח וכיון דאינו דרך בישול לא נעשה נבילה וכתב דכל זה הוא רק אם עשה כן בשוגג שלא ידע שחתך תחלה בסכין של חלב אבל אם עשה כן במזיד אסור למבטל ולמי שנתבטל בשבילו כדין מבטל איסור לכתחלה בידים עיי"ש:

תוכן העניינים

דרכי תשובה - ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה